זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קכב
ב' בחקותי תר"נ. לחתני הרב דרבינשק ר' יעקב דוב בער ראפפורט.
ע"ד קושיתו בר"פ מי שהחשיך באיבעא דחרש וקטן דלר"א דחרש הוא ספק לא תיבעא לך דלהסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת וא"כ אפילו ליכא קטן אסור למיהב לחרש. וכבר העיר בחומת ירושלים סו"ס קכ"ד במש"כ ואי ספק איסור תורה לחומרא וכרשב"א הוה חרש תמיד ספק אסור סקילה. ותירץ לרמב"ם בהטו"מ גם הרמב"ם יודה בספק כרת לחומרא א"ש דיהיב לקטן ובעתים חלים עכ"ל יע"ש באורך והיה לו להקשות במורווח יותר דהא ביבמות קי"ג א' בהא דתרומת חרש דאמר ר"א לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי ס"ל כר"א אשם תלוי נמי ליחייב בעינן חתיכה מב' חתיכות ומיבעי ר"א חתיכה מב' חתיכות והתניא ר"א אומר כו' חייבין על חלבו אשם תלוי. וא"כ לר"א דמביא אשם תלוי על חתיכה אחת ע"כ דס"ל דספד"א לחומרא מה"ת וכמ"ש מהרי"ט ופר"ח ובמה שציין בהגהות הרי"ב מחילופי הגי' דיבמות גריס הכא ר' אלעזר ולא העיר מתוס' כריתות י"ח א' ד"ה באנו למחלוקת כו' דגרסי לעיל בהא דחייבין על חלבו אשם תלוי ר' אלעזר יע"ש. אך בתוס' נדה ט"ו א' בד"ה דמשני מוכח דגרסי לגבי כוי ר' אליעזר והתוס' בחולין ע"ט סוע"א סוה"ד עייל כו' דר"א פוטר לא קאי אלא אמתנות ולא על חלבו. ולא הכריחו מהא דר"א דהכא רק מכח הוכחה מדסובר יש אם למסורת וע"ש בנר תמיד ובתיבת גומא פרשה הברכה סוף אות א'. וע' רש"י יומא ס"ד א' בד"ה יקרבו כל הראשין כולן דלר"א ספר"א לחומרא מה"ת וע' בספרי' זכ"י בעירובין ק' ע"א מ"ש לפלפל בזה לר"א לשיטתו. ושוב נדפס שו"ת יוסף דעת מהדורא חמישאה סו"ס ס"ח שתמה ג"כ על ב"י בשיטת קידושין בפי' לשון הר"נ דף ל"ט ע"ג דמדרש"י יומא ס"ד א' מבואר דס"ל ספק אסור מה"ת וכתב דאין ראיה לתשובת מהרי"ט דהא דספד"א לחומרא מה"ת תליא אי בעי באשם תלוי חתיכה מב' חתיכות וא"כ לר"א קאי והוא לא בעי מב' חתיכות ושפיר דספק אסור מה"ת עכ"ד ובמעון הברכות לברכות ל"ו א' ד"ה וליעבד נמי כב"ש שהאריך דלר"א בקידושין במתני' ר"א היא האומר ערלה בח"ל הלכה ואליביה קאמר ר"י הלל"מ יפריך שפיר ספיקו למה שרי כיון דר"א סובר ספק אסור מה"ת והוצרך לשנות כך הלכה נאמר יעש"ב. ובחי' אנשי השם סו"ס פ"א האריך לתלות הא דסופ"ק דברכות הקורא לאברהם כו' לר"א לשיטתיה דספד"א לחומרא מה"ת יע"ש בדרך פלפול. ובשו"ת בית שלמה מהד"ב ח"א ביו"ד ח"ב סי' קט"ו דף ס"ד ע"ב וע"ג האריך לפלפל לפי דרכו בסוגיא דיומא בהא דר"א לשיטתו דספד"א לחומרא מה"ת. ובתשובה מאהבה ח"א סי' קס"ז וסו"ס קס"ט השיג על הפר"ח דלר"א דחתיכה אחת כו' סובר ספד"א לחומרא מה"ת מבכורות ל"ד א' ר' אליעזר סבר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת תלויה ואי אמרינן אליבא דר"א אף הרמב"ם מודה דספד"א מה"ת לחומרא א"כ בין לשיטת הרמב"ם בין לשיטת הרשב"א קרא לתלויה למה לי יע"ש בתוס' ובשבת כ"ה א' ד"ה אחת יע"ש. ולכאורה יש לדחות דנפ"מ לענין מאכילין את הקל תחלה בחולה שיש בו סכנה דודאי גם אי ספיקי לחומרא מ"מ ודאי חמור מספיקו ועוד יש לחלק בכמה גווני ואכמ"ל. ובמנחת אהרן לסנהדרין פ' בדה"ס ע"ח א' פלפל בסוגיא דיומא ס"ד דהא בנתערב חד בחד איקבע איסורא דספיקו לחומרא ולהכי אצטריך בבע"מ להתיר. וע"ש בד"ה אולם נראה דר"א לשיטתו דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות וא"כ חייב אשם תלוי אף דלא איקבע איסורא ובספק ממזר התיר הכתוב וע"כ כהכ"מ לחלק בין ספק לאו דספיקו אסור אף באיקבע איסורא. וע"כ דהא דאצטריך קרא להתיר בע"מ שהוא איסור לאו היינו אף להקריב שניהם יעש"ב. ובשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' כ"ב אות ה' פלפל בהא דר"א דהתיר ע"י סימנין דרבנן משום דספק דאורייתא מה"ת לקולא אך מדרבנן לחומרא ומהני סימנין דרבנן יעש"ב. ולא העיר כלל במה דמוכח מפשטות הסוגיות מכ"מ דלר"א ספד"א לחומרא מה"ת וכנ"ל [ואגב אעיר ע"ד ראב"ע שמות סי' כ"ג י"ט באיסור לבשל עם חלב אמו אולי הקונה הגדי לא ידע את אמו כו' וכל ספק שהוא מה"ת לחומרא עיש"ב ואף די"ל דאזלינן בתר רובא דמה"ת לקולא]:
ואמנם בעיקר קושיתו בפשוטו לתוס' דנותן עליו כשהוא מהלך א"כ הו"ל רק ספיקא דרבנן. וגם נ"ל דפשיטא דלר"א דחרש הוה ספק ואי ליכא קטן לא התירו לחרש רק להוליך בפחות פחות מד' אמות דלא גרע מישראל בדליכא א"י שהתירו לישראל עצמו להוליך בידו בפחות פחות מד' אמות שהוא רק שבות. ובלאו הכי י"ל דהיכא דליכא א"י ורק חרש שהתירו טפי ספק איסור שלא יבא לידי ודאי איסור וכתוס' נזיר מ"ג ב' דבמקום שיש פנים וטעם לדבר יש כח בידם לעקור בקום ועשה. וע' ביבמות פ"ח ע"א בגליון הש"ס מרע"א בתו' ד"ה מתוך שהביא מכ"מ כעין זה וע' בתויו"ט סוף נדרים ובתויו"ט ד"ה ובטמאה ובחת"ס אה"ע ח"ב סו"ס ק' בד"ה וראב"ד סובר כו'. ובכ"מ פ"ג מנדרים הלכה ח' ד"ה ולענין וב"י טא"ח סי' תי"ח שמאחר שד"ס צריכין חיזוק יש פנים וטעם בדבר. ומכש"כ היכי שד"ת בעצמו צריך חיזוק דראוי לחוש לחששא קרובה שיעבור איסור ודאי משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וכדאמר התם ולכן יש להתיר לעשות גם ספק איסור תורה ע"י חרש. והא דאין בידם לבטל רק בשב וא"ת כיבמות צ' סוע"א היינו בדם שנטמא כיון דמדאורייתא מרצה הוה עקירה ממש לעקור אכילת בשר רק משום חומרא דרבנן ולכן לא התירו רק בשוא"ת משא"כ בקום ועשה לגבי תרומה מן טמא על הטהור מדאורייתא הוה תרומה מעליא מהרעה על היפה ורק דרבנן החמירו דלא למיפשע להפריש. אבל הכא ההיתר משום מגדר מלתא שלא יעבור על איסור חמור מה"ת וכהא דרש"י סוף ברכות הפרו תורתך משום עת לעשות לה' וכמ"ש הרמב"ן לענין מה שהתירו במי שהחשיך לו בדרך לתת כיסו לא"י וכשאין עמו א"י להוליכו בעצמו פחות פחות מד"א שהוא שבות שיש בו מעשה לפי שאין האדם יכול לעמוד על ממונו להפסידו בידים שיבא לאיסור תורה ויוליכנה בהדיא משא"כ גבי דליקה שלא התירו אמירה לא"י ולא חששו כיון דהוא הפסד דאתי ממילא ולא קשה מהא דפרק כל כתבי מכדי בהתירא קא מציל ניצול טפי אי שרית ליה אתי לכבויי. דהתם כיון דמתקרב אל הדליקה מתרבה בהעלות להציל ואתי לכבות אבל הכא במי שהחשיך כי שרינן ליה להציל ע"י א"י תו לא בהיל כלל. ולא דמי להא דר"פ ב"מ מצילין את המת מפני הדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. כבר הרגיש בזה בס' יראים שלא כל הבהלות שוות דבמת מתוך צערו אתי לכבות בלא קירוב אי לא שרית ליה וע' בשו"ת מים רבים חא"ח ר"ס י"ז שהאריך. ובפ"י ברכות י"ו סוע"א תמה על התוס' כיון דטרודים במלאכת בעה"ב יש כח בידם לעקור דבר מה"ת והא אין בידם רק היכי שיש צד אפרושי מאיסורא. ורק שאינו ענין לכאן דאדרבא ההיתר אינו משום ממון רק להפרישו מאיסור היותר חמור וכנ"ל. וע"ש בבאר אברהם שמיישב קושיתו עפ"ד הלח"מ רפ"ב מברכות דכונתו דיכולין לעקור היכי שיש טעם בדבר והכ"נ כיון שכוללן ברכת בונה ירושלים בברכת הארץ שלא יאמרו כלל הוה עקירה בלא טעם. ובזה מיישב קושית רע"א מלקמן מ"ו גבי הטוב והמטיב. וכבר קדמוהו בחידושי הרשב"א לקמן מ"ו תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואע"ג דבונה ירושלים מדאורייתא ואפ"ה לא מברכי לה פועלים לאו היינו עקירה דהא מיכלל כללי לה בברכת הארץ אבל הטוב והמטיב עקרו לגמרי דלא מידכרי כלל עכ"ל: