אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קו

סימן קה

אור ליום ב' מ"ח למב"י תרנ"ה. להרב ר' שרגא מאיר לייזעראוויץ בלאנדאן. כהיום הגיע אלי מכתבו שמודיע כי הרבה מוהלים בקהלתו ובתוכם שו"ב שביטלו לגמרי מצות מציצה ומהם שיזרקו מרחוק מעט יין או שאר משקים וכהוראת רב עיבר אורח מצד הגדת איזה רופאים מהמאורעות שהיה המציצה ממוהלים שאינם בריאים ושיוכלו להנזק ע"י תנוקות שנולדו מנשים שלא ישמרו פתחי נדותן. ואם שכמה גדולי פראפעסארן ובתוכם רופא מפורסם מפאריז הסכימו שהמציצה נחוצה מאד כדינא דגמ'. ואמנם גם מעלתו הפריז על המדה שהנימול בלא מציצה לאו בכלל בן ברית. ולא ניתן לאמרו שאם שבכלל המצוה להרבות להוציא הדמים מהנימול אבל לא נאמר כאלו לא מל רק במל ולא פרע ומדלא אמר ומכריזין אנימולין כו' וכחולין י"ז א' בלא סר סכינו קמיה חכם דמכריזין אבישריה דטריפה. ובקצה"ח סשפ"ב ס"ק ב' דכשהאב מוהל ראוי לעשותו בעצמו מלבד המציצה דאינו אלא לרפואה יכול לכבדו לאחר. ועיקר כוונתו דמ"מ לא הוה כעיקר המצוה שמעכב. ובישועות יעקב בא"ח סשל"א סוס"ק א' שבירעסלוב נהגו להיות המילה בחול בשלשה ובשבת הפורע הוא המוצץ. וזה טעות כי המצוה אינה מענין המילה ואינו ענין להך דאנא עבידנא פלגא דמצוה ואם חששו לדב"י היה להם להתנהג שבעל החיתוך יפרע והשני מוצץ אבל לדינא נראה להחמיר בב' מוהלים אם לא במקום שנהגו להתיר עכ"ל. וע' בשו"מ תנינא ח"ב סי' ז' שמשיג על החי"א שהפורע יש למצוץ. ואף אי גם במציצה איכא משום מצות מילה להרבות בדמים ולהוציא ממקומות הרחוקות אבל לא חשיב יותר משירי מצוה כיומא ה' א' דלא מעכב רק דלא עביד מצוה מן המובחר ע"ש ברש"י. ובש"ך יו"ד סשס"ה ס"ק ד' דהמוהל יברך ברכת בפה"ג ואשר קידש. וכתו' יומא כ"ו בד"ה מקים שכינה. ולט"ז ס"ק ו' דהיכא דאיכא שני מוהלים הפורע מברך כמו במוגמר לאחר הסעודה ולרמב"ם שייך למברך בהמ"ז על המוגמר ולש"ך ע"כ דסובר כראב"ד במוגמר דלאחר הסעודה דאחר דעדיף מיניה מברך. אבל לכ"ע דמוצץ לא חשיב מעיקר המצוה דלא הוה כאלו לא מל. ומה שנשען מעלתו על המכתב שהשיג מהרב הגריל"ד בירושלים לענין מנהג המתחדשים שמבטלין מציצה. מאד ראוי ונכון להתרחק לכנוס לב"א כזה ובמכתבו השני בזה"ל אולי ימצא לטהר את המולים שלהם שיהיו מותרין לאכול בפסח. והבין שדעתו שהמילה פסולה ויען כי נפ"מ לדינא שאם המציצה חלק הגוף המצוה אז המוהל בלי מציצה מיקרי מחלל שבת גמור. ואני תמה גם לפי טעותו בהבנת דבריו שבשביל שביטל האב מצות מציצה חשבינן הבן למומר לערלות. ולמה יחשב למומר לערלות ע"י פשיעת האב שאין בידו לתקן אחר שכבר נימול ואף אם היה במילה כזו דין ערל להנימול. וגם במומר לערלות ממש וכי הותר לו לעבור על איסור אכילת חמץ בפסח. ובל"ס שהשיב לו דרך צחות ובדיחותא ולא עלה על דעתו שיטעה מעלתו בדבריו לחשוב שאמר כן להלכה שיהיו בניהם כבלתי נמולים חלילה בשביל שביטל אביהם עשיית מצוה מן המובחר. אבל מהראוי שיערוך מכתבו בקצרה לגדולי הרבנים המפורסמים וביחוד לגאוני גאליציען שיודיעו דעתם מפורש שהמורה לבטל מציצה שאסור לבקש תורה והוראות מפיו אם לא ישוב מהוראתו המקולקלת ואחר שיתרו בו בשם רוב גדולי הדור וכחגיגה ט"ז ב'. וראוי לקיים דברי חכמים בנחת נשמעים ולמילף נפשיה בניחותא ושלא להרבות הפירוד באומה. וכאשר אדמה מרחוק כי אז גם המה ישובו אלינו ויסכימו לדברי הרבים בראותם אשר שפה אחת לכולם ובפרט כאשר יוכחו לעינים מהראיות שהובא לזה בספרים שונים ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ומלבד חומר עון החולק בהוראה על רוב גדולי הדור כחולק על הסנהדרין וראוי להתאמץ לקיים בקש שלום ורדפהו ולדונם לזכות שהמה מוטעים ולא מזידים ושפת אמת תכון לעד:

ובשו"ת יהודה יעלה חיו"ד סרנ"ח האריך בראיות מחיוב המציצה שצריכה לגוף המצוה מלבד הטעם דסכנתא. ותחלת דבריו שנאמרו ג"כ בספרו בחא"ח סו"ס ו' המה שלא בדקדוק דאי לאו דמעכב לגוף המצוה לא היה דוחה שבת ויו"ט ויו"כ דהא המציצה אב מלאכה מפרק הדם וכו' ואין לו מובן דבגמ' קאמר דפשיטא מדקא מחללי עליה שבת סכנה היא. ומנין לו הכרח ממה שדוחה שבת שהמציצה מעכב המצוה. גם מה שמתחזק להוכיח מזה דכך הלל"מ מלבד טעם הסכנה. וא"כ יהיה המציצה מעכבת כמו פריעה דהיה ג"כ הלל"מ לחד מ"ד ואסמכיה אקרא וכרמב"ם פ"א מתפילין דכל הלל"מ מעכב בדיעבד ולא עשה מצוה וכ"כ הב"י א"ח סל"ב ד"ה ויש ודברי חמודות על הרא"ש הלכות תפילין אות כ"ט. ומ"ש אי לאו דמעכב המציצה לגוף המצוה הוא שיגרא דלישנא וכוונתו רק שהוא מחלקי המצוה וכמ"ש בעצמו להלן הא דהוצרך לטעם דסכנתא ולא משום דעבר על פרט א' מדיני המצוה וכמ"ש בנפ"מ ה' דאי בשבת לא מייץ י"ל דסבר מצוה עביד שלא לחלל שבת בשביל מצוה בעלמא כמו בהני קבוראי בסנהדרין כ"ו ב' וכמו בלא חזר על ציצין שאין מעכבין כל עוד שלא פירש והכ"נ משום מציצה דאינו מעכב המצוה דמל ופרע ולא מצץ אין מעכב רק מצוה דרבנן היא או הלל"מ רק לכתחלה אבל משום סכנה גם אי בשבת לא מייץ מעבירין ליה עכ"ל. ואם דמלבד דלא משמע כן מסתימת הלשון שלא אר"פ דלא מייץ אפילו בשבת כיון שזה עיקר החידוש שהוצרך מצד זה לטעם דסכנתא. וגם אין סברא לחלק דמצד שמוטעה בדין ולאחר שהתרו בו ואינו מקבל עליו להבא לקיים המצוה כתיקונה למה אין מעבירין ואי בשקבל עליו וכי בשביל שהיה מוטעה שאסור לחלל השבת גם בחשש סכנה למה מעבירין. ודחוק מאד דאי לאו משום סכנה הרי יוכל אחר לגמור המציצה וכדאמר בגמ' אנא עבדינא פלגא דמצוה ואתון עבדיתו פלגא אבל לענין סכנה חששו שלא ימול מאן דלא מייץ שע"י מניעתו יסתכן הולד. דלפ"ז היה מקום לדחות בפשטות דאי לאו משום סכנה יוכל לומר אנא עבדי כולה מצוה ואתם תעשו המציצה ועדיף טפי מהא דר"פ אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה כו' והיינו דאלו גמרו המצוה בשבת לא היה מתחייב האומן כרת אבל בדלא מייץ דבעצמו הוא הגורם הסכנה במה שהתחיל במילה שמוטל עליו לסלק הסכנה מעברינן ליה לגמרי שלא ליתן אותו למול כלל. וכן העלה בשו"ת בן יהודה סי' ק"א דאין ראיה משם דבמציצה ליכא מצוה דמ"מ לא מעבירין ליה דיוכל לומר אתם תעשו המציצה משא"כ משום סכנה כיון שהוא הגורם הסכנה מחוייב ג"כ לעשות המציצה. והביא ג"כ ראיה מהא דמשני מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד וע"כ דמצוה איכא במציצה להרבות דם ברית ואף דקמ"ל דחבורי מחבר ואיכא סכנה מ"מ זה לא נדחה דמצוה איכא. וכן הוכיח בשו"ת יהודה יעלה בסגנון זה יע"ש שהאריך. וכן הסוגיא בכ"מ שהוכיחו מהס"ד דנשאר גם במסקנא כיון דהסברא דהס"ד ליכא מחלוקת וכה"ג ברא"ש פרק הזהב אות פ' בשם הרי"ף וע"ש ברא"ש שדחה דבריו וע' בספרי זכ"י ליבמות ק"ג ד"ה ועתה ראיתי:

ובשו"ת יהודה יעלה האריך למצוא כמה נפ"מ בהא דהוצרך ר"פ לומר דמעברינן לאומנא דלא מייץ משום סכנתא ולא משום שביטל מצותו דבנולד מהול דצריך להטיף דם ברית דלכ"ע א"צ למציצה למצוה אבל אחר שכבר נתעורר הדם לצאת מעברינן ליה משום סכנה אי לא מייץ. ודוחק דהו"ל דר"פ לומר דלא מייץ לנולד מהול כיון דבשאר תנוקות לא הוצרך כלל לטעם סכנה רק מצד שביטל מצות מציצה לחוד. עוד כתב דנ"מ באב המל את בנו ולא מצץ דאי משום דעבר אמצוה לא קנסינן ליה מלמול שאר בניו דמ"ע דאורייתא על האב למול את בנו ואף שעבר על פרט א' מפרטי המצוה ואינו מספיק דאף שהאב קודם לכולן מ"מ אם ידוע שלא יקיים המצוה מן המובחר עדיף שימולו אחרים שיתקיים המצוה בשלימות וכשבת קל"ג א' ואי איכא אחר ליעבד אחר ומכש"כ למה שצידד בעצמו דהמציצה הלל"מ ואף לש"כ ח"מ סשפ"ב דאם האב יודע למול ולא מל עובר בעשה כונתו שמפקיע מעליו המ"ע שזיכתה לו תורה שהוא קודם לכולן אבל כשהאחר מל בשליחותו דהוי ששאכ"מ ומסולק סתירת האחרונים משבת קל"ג וכ"מ. ובפרט שגם להש"ך היכא שאין המצוה נעשה בשלימות כשימול האב עדיף לכתחלה שימול אחר וכיבמות כ"א ע"א לר"ל אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה. והתב"ש דחה לגמרי דהש"ך דכשאין האב מל עובר בעשה. עוד כתב דאי משום דעבר אמצוה לא מעברינן ליה אא"כ הוחזק בכך או בהתרו בו והוא פושע כמו בטבח שיצא טריפה מת"י וליתא דבב"ב כ"א ע"ב דכמותרה ועומד נינהו ובפרש"י דאם קלקלו מסלקינן בלא התראה ורש"י ב"מ ק"ט א' דאומנא מוהל תנוקות. ואין סברא דכיון שלא ביטל עיקר המצוה לא הוה בכלל פסידא דלא הדר. דכיון דמצוה ולהרבות להוציא הדם ממקומות הרחוקים חשיב ג"כ לפסידא דלא הדר להיות כמותרה ועומד. עוד כתב נ"מ ד' דמשום מצוה מהני קבלת דברי חבירות שלא יפשע עוד. וזה רחוק דמשום שעבר על חשש סכנה לא מהני תשובה וע' בטא"ח סי' קכ"ח בכהן שהרג את הנפש לענין נשיאת כפים. ובשו"ת חוט השני סי' י"ח דף י"ז סוע"ב והובא גם בברכי יוסף ר"מ סי' ל"ד אות ו' דבשב וא"ת אין נקרא רשע. וע' בנחל אשכול על האשכול הלכות תפלה צד כ"ג אות ל"א דע"כ חילוק בין שב וא"ת דבאומנא דלא מייץ קתני רק דמעבירין. ומ"מ אפשר כיון דהכניסו לסכנה שרי לקראו רשע וע' בסמ"ע סל"ד ס"ק י"ז דבמרים יד האיסור מדאורייתא כסנהדרין נ"ח אלא דמ"מ אינו נפסל אלא מדרבנן דלית ביה מלקות. ונראה דהיכא דלא אמרו בפירוש אסור לקראו רשע באיסור דרבנן ואף דבשבת מ' סוע"א דאדרבנן שרי למיקרי עבריינא וע' בא"ח סי' ס"ג ס"ב וביבמות כ' ע"א ונדה י"ב א' דכל שאינו מקיים דברי חכמים מיקרי רשע וע' בסנהדרין ע' סוע"ב וכתובות ק"ו א' ובפרש"י ורשב"ם ב"ב נ"ז ב' ד"ה רשע ולא דמי לסופ"ה דב"מ ע"ה ב' ברבינא דמקיים כל מילי דרבנן והיינו אפילו מדת חסידות ולחומרא. אבל האמת שאינו ענין לכאן דלא מיירי דלא מייץ מצד פשיעה רק כ"א שמתעסק במילה ופריעה לבד ומניח לאחרים שיעשו המציצה מחמת שהוא איסטניס או מחמת שאינו מעיקר המצוה אינו מחזר על זה ולזה אשמועינן דאיכא סכנתא נמי ומעברינן ליה דאם לא יעשה תיכף אחר המילה יש לחוש שמא לא יזדמן לאלתר לעשות ע"י אחרים או כדי שלא ילמדו ממנו אחרים להתרשל כמוהו במציצה מחמת שאינה עיקר המצוה. אבל במל ואינו פורע דאפשר להשלים עשיית המצוה גם לאחר זמן ע"י אחרים ולא יבאו להתרשל כיון דגם הפריעה עיקר המצוה דמל ולא פרע כאלו לא מל. וכיומא כ"ה א' מ"ט סליקא לרגל בהדי רישא דנפישי בה עצמות וכדי שתהא בהקטרה עצמות ובשר וכפרש"י מגילה כ"ד א' שהמפטיר בנביא פורס על שמע משום שממציא עצמו לדבר שאינו חשוב כ"כ וכמ"ש בשו"ת בנין עולם חיו"ד סו"ס נ"ג בהג"ה דמ"ש רמ"א סרס"ה שיפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה והיכן מצינו שעושה גרם למצוה ונטפל לעושי מצוה שיהיה גדול מבעושה מצוה עצמה. וע"כ כדי שלא יבאו לזלזל במצות סנדק שאינה רק טפל והכנה למצוה ולהראות חביבת המצוה שכחו יפה מכח המוהל עצמו. והכ"נ נותנין מצות מילה למי שימוץ ומעברין המוהל דלא מייץ מפני מי שמקבל ג"כ המציצה ולהראות ג"כ שיפה יותר כח המוצץ כיון דאיכא סכנתא ולכן חשובה יותר מעיקר המצוה דמילה:

ומה שהאריך מעלתו להוכיח שהמציצה אינו מכשירין רק מעיקר המצוה מהרז"ה והפוסקים דבנשפך המים קודם המילה אסור למול אח"כ לדחות שבת ולא נילף ממציצה שאינה רק מטעם סכנה והאריך בזה. ומזה אין שום ראיה דאף אי המציצה רק משום סכנה כיון דאי אפשר להיות מע"ש ודאי מותר למצוץ אח"כ ולא דמי לחמין שצריכין אחר המילה דהוה בכלל מכשירין וכמ"ש רז"ה אשתפך חמימי תדחה המילה ואע"ג דמכשירין אחר שחיטת הפסח דוחה שבת התם אי אפשר מע"ש. ותו' פסחים ר"ד ס"ט דמיחוי קרביו לא מיקרי מכשירין דאי אפשר מע"ש. ובנחל אשכול על האשכול בהלכות מילה צד קי"ב אות ד' העיר ג"כ משבת ק"ו מדאצטריך למישרי מילה ודלמא הוצרכה בשביל המציצה לאחר המילה שבה מתקן והיא מלאכה דאורייתא כדר"פ שבת קל"ג ולרמב"ם במציצה מפרק וחובל נמי משום תולדה דמפרק ולרש"י ותו' חובל משום נטילת נשמה ומציצה נמי כתו' כתובות ה' ורש"י עירובין ק"ג ב' ולרמב"ן ניחא כו' ומסיק דלק"מ דאי מילה לית בה איסור פשיטא דמותר למצוץ אח"כ כיון דאי אפשר מע"ש. ובישועות יעקב א"ח סש"ל ס"ק ה' והא ל"מ לענין מציצה דהוא מתקן וכיון דגלי קרא דמילה דוחה ממילא הותרה גם המציצה יע"ש בדרך פלפול. ומש"ש וכן ראיתי כמדומה בתשובת הרא"ש ונשכח ממנו מקומו. כוונתו על תשובת בשמים ראש סרכ"ב ומש"ש בס"ק ג' בשבת קל"ו דמהלינן ממ"נ ולרז"ה הא אחר המילה יצטרך למצוץ דם ואף שא"צ לדם חייב בא"צ לגופה לר"י. וע' בתשובה מאהבה ח"ג שפ"ג ויו"ד רס"ו ש"ק ס"ק ו':

ובענין אם להניח תיכף לאחר המילה על אבר הנימול מטלניות טבולים במים קרים לעצור הדם שמועיל יותר ממה שהורגלו לפזר פולווער מרקבי עץ. וגם במקומותינו נהגו כן לפעמים ע"י איזה מוהלים ולפי הנשמע שבאשכנז נוהגין ג"כ ע"י משיחת סמנים משמן ידוע שסכין אחר המילה. ובשבילי דוד הלכות מילה סרס"ג ס"ק ב' לדעתו פשוט דאין לעשות כן בסמרטוטין השרויים במים דלרמב"ם דמציצה כדי להוציא דם ממקומות הרחוקות ומים קרים אדרבא מעצרים הדם כיבמות מ"ז א' דמיא מרזי מכה. וי"ל דהיינו לטבול במים מכונסין הרבה ולא לגבי סמרטוט הבלוע ממים. וכתב דענין הסכנה שכ"ז שדם זה במקום תולדתו החמימות הוא חיות הגוף ושוהה הדם בכל גוף האדם. אמנם כשהדם יתעורר לצאת כשחותך בבשר ואין יוצא כולו א"כ זה הדם שזז ממקומו למקום אחר אין חומו שם בטבע ומביא לסכנה ע"י דלקת החמימות שהוא שם אבל אם מניחין מים קרים במקום נביעתו לחוץ מתקרר ואין מזיק במקום שפורש שם. ועכ"פ הקדמונים בחרו במנהגם מחיבוב מצוה וכדרשתם ואראך מתבוססת בדמיך על דם מילה וכן בצפורה בדמא דמהולתא הדין אתיהיב חתנא לנא. ובט"ז סתקפ"ה שהמוצץ לא יקנח דם מציצה לתקיעת שופר יע"ש באורך. ועכ"פ מה שנהגו מחדש להניח מטליות טבולים במים קרים במקום שהיו רגילין לפזר מרקבי עץ. שבאו בשבת לאיסור מלבן בשעת שריה ומשום סחיטה ונצבע בה דם גם כשנקרע מקודם ש"ק והרי לרוב הפוסקים דמילה בשבת ג"כ דחויה ע' בש"א סו"ס נ"ט ושעה"מ פי"ב מע"ג ובספרי זכ"י יבמות ה' ב' ד"ה וכ"ת נילף ממילה משש"ב. ומכש"כ לאחר המילה דעדיף למעט בחילול שבת ואף דמצד איסור מלבן אפשר שישורו המטלית קודם השבת. ולט"ז א"ח סו"ס ש"כ ס"ק י"ב מחלק בין יין אדום דהוה כשאר משקין כיון דאינו מכבס אדרבא מאדים הבגד. וגם דמשום סחיטה הוה רק איסור דרבנן בפס"ר דלא ניחא ליה שיסחוט קודם שיגיע לחבורה. ולר"נ דמשום מפרק דתולדה דדש לא הוה רק איסור דרבנן בהולך לאיבוד יע"ש במ"א ס"ק כ"ג. וע"ש סשכ"ח ס"ק נ"ג ורמב"ם פ"ט משבת דסחיטה צורך כיבוס ובמלבן הוה צריכה לגופה ועכ"פ ע"י א"י הוה שבות דשבות במקום מצוה. ובשו"ת יד אלעזר סנ"ה בעשיית המציצה ע"י ספוג שהמציאו רופאים מומחים שמתיר גם בשבת במים שיש למצוץ ביש לו בית אחיזה בחוט עבה שלא יבא לידי סחיטה וכב"י סש"ב סי"ח יעש"ב. ובזכרוני שבשו"ת בנין ציון קמא ערער על זה יע"ש ובשו"ת הרצ"ה חיות סי' ס"ב בשם הגרמ"ס אשר איננם כעת תח"י לדון על דבריהם. ובשו"ת אגודת אזוב המדברי בחידושיו לשבת קל"ג בדה"ס קי"ז סוע"א לענין הסמרטוטין ממים קרים דהא ר"פ לא קאמר אלא כיון שלפעמים אפשר להתהוות אח"כ ענין סכנה בסיבת הדם הנעצר שנתעורר לצאת מדהוצרך לומר מהד"ת דם מיפקד פקיד וליכא איסור במציצה קמ"ל דחיבורי מיחבר ורק משום סכנה התירוה בשבת וממילא בדלא מייץ דלעולם ליכא רק חששא. ואף די"ל דרק דמציצה בפה הוה כלאחר יד דלא גזרו במקום צערא. ולכאורה דמה שסוחטין המילה בידים אין זה בכלל מציצה שזכרו שכיוונו על המציצה בפה אבל לסחיטה ביד זכרו מיצוי כו'. ונראה דסחיטה ביד שאינו מוציא ממקומות הרחוקים לא מהני וכטור ומחבר יו"ד סי' רפ"ג ס"ג:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה