אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קד

סימן קג

א' בהעלותך תר"נ. להרב דגרינקשאק ר' אריה ליב הלוי בדבר שאלתו אם מותר לנטוע הפאקין בשבת. כבר נתעוררו האחרונים ובשו"ת גברי (הרב ר' גברי בר' יעקב אבד"ק טערשיגל ונדפס בפפד"א שנת תקפ"ו) בסי' ז' שנשאל מאנשי קהלתו שהרופא מעיר אחרת בא בכל שנה להושיב הפאקקין לילדים ופעם אחד בא לעירם ביום השבת ואי אפשר לעכבו עד למחרתו. והשיב דברור שאין להניחו בשבת לעשות כן דזה איסור דאורייתא כא"ח סשכ"ח המפיס שחין בשבת כדי להרחיב המכה אסור דהוה כמו מכה בפטיש. ומכש"כ כאן שלא היה מקודם שום פה שהרופא עושה עתה מחדש החבורה באיזמל על בשר התנוק ולפעמים יוצא דם והרופא מתכוון לעשות פה כדי להניח בתוכה מעט ליחה אשר תסבב להוציא מהם הפאקקין וגם מקפיד שלא יסתם פי הנקב שעשה. וע"ש במ"א ס"ק ל"ב וע"ש עוד בס"ק ג' ד"ה ומצטער עליה דמשמע אם הרופא חובל לרפואה אינו מותר רק אם חלה ממנו כל הגוף. וכאן הרופא ג"כ חובל לרפואה והתנוק לע"ע בריא הוא רק שיש לחוש שמא יביאו לו הפאקקין לזמן רב שאפשר שאז יחלה מהם. אך לאחר שנגמרו הפאקקין ועמדו זמנם ואז רוצה לפותחם להוציא מהן הליחה שיש בתוכן דזאת מותר להניחו לעשות בשבת כמש"ש המחבר ואם הפיסה להוציא מהם הליחה שבה מותר דכאן ג"כ אינו חושש הרופא אם יסתם הנקב תיכף לאחר הוצאת הליחה וגם הליחה הנלקח מהן מיפקד פקיד בתוכן עכ"ל.

ומה דפשיטא ליה דבנטיעת הפאקקין חשיב מקפיד שלא יסתם פי הנקב ואף דהמעשה שצריך לרפואה הוא רק הנטיעה מ"מ מה שיצטרך לאחר זמן להוצאת הליחה מהבשר לנקותו ושלא ישחית הבשר בריא חשיב ג"כ לצורך פעולת הרפואה גם בחולה זה. אולם בתשובה מאהבה ח"א סי' קל"ד נשאל מחתנו הרב דברעזניץ ר' איצק שפיץ מקעלין אם מותר להושיבם ע"י א"י בשבת באופן שאי אפשר להקדים קודם השבת דאין לדמות למפיס מורסא בשבת לעשות לה פה. דאדרבא יש לדמות לסיפא דמתני' ואם להוציא ממנה ליחה פטור ומותר. ופרש"י להוציא ליחה של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד ומה לי להוציא ליחה ומה לי להכניס ליחה מ"מ כיון משום פתח וליכא בונה. וגם מכה בפטיש ליכא. ורק מצד דמקלקל ע"מ לתקן דכ"ע מודים במקלקל בחבורה בחובל וצריך לכלבו דחייב מה"ת. מ"מ כאן א"צ רק לעשות נקב קטן ופגימה דקה מן הדקה בעור לבד ולא נצרר הדם לגמרי. ומאחר שעיקר המלאכה היא נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש. ואם גם יקרה כי יעשה חבורה המוציא דם הוא דבר שאינו מתכוון וגם פס"ר ליכא אין כאן איסור תורה. ולדעתו שהגם שהילדים המה בריאים וחזקים מ"מ המה תמיד בחזקת חולים באשר אחד מני אלף ינצל מנגע הזאת. והלא גם רוב חולים לחיים ואפ"ה מחללין שבת אם הוא חולה שיב"ס כי בפק"נ אין הולכין בתר רובא כיון שיוכל לבא לידי סכנה לאחר זמן. ובודאי הזריז למהר קודם השבת זריז ונשכר ואל יחוס על הוצאות מרובות. רק אם לא יוכל להקדים מחוייב לעשות ע"י א"י אפילו בשבת. ואם בלי אפשרי בלי סיוע ישראל אל יהיה לו גם זה למכשול. ולבסוף הביא שהקרה לפניו הרופא מומחה דשם והגיד לו אשר היא אחת מהלכותיו לבל יעשו נקב עד כי יבא דם כי אז הדם מבטל כח הטרייה אך להעלות מעט עור העליון ולא נצרר הדם כלל. ומעתה אין כאן רק מעשה רפואה משום שחיקת סמנין והוא שבות ואמירה לבן עם אחר שבות והוה שבות דשבות במקום חולי שיש להקל לכל הפוסקים. וע' במ"א סש"ז ס"ק ז' [וע"ע בחמד משה סשכ"ח ס"ק ה' וע"ש ס"ק י"ד במ"א ס"ק מ"ג שהאריך בענין שחיקת סמנין שמבאר כמה חילוקים בזה] ובסקל"ה השיב התמ"א שאם יבא הרופא א"י בשבת ולא יתמהמה עד אחר השבת ושאם יכול לפייסו שיתמהמה לאחר שבת מה טוב ואם אי אפשר ישא הא"י את הולד ולא יסייע כלל ואם גם זה בלתי אפשרי יש להקל להצילם מסכנה ולאו כל העתים מוכשרים להושיב הטרייה הזאת גם לפעמים הילד אינו בריא ולפעמים שלא ימצא הרופא האימפל שטאף גם לפעמים אין הרופא שם. ואמר לו הרופא מומחה מקהלתו העושה מעשה אימפפינג עם כלי מחט קארלס נאדעל לא ימצא אף קורט דם ולא שום נצרר הדם זולת הגבהת העור לבד. אך על המדינה שהוא אומן בלא כלי זה ועושה מלאכה זו עם הכלי לאנצעס לא ימלט שיבא לידי מעט חבלה אבל לא לדם הוא צריך בעסק הרפואה הזאת וא"כ הוא דבר שאינו מתכוון לכן דעתו נוטה להקל יע"ש באריכות בענינים צדדים שאינם נוגעים לעיקר השאלה. וראיתי בקאטאלאג ממינכען שהזכיר ס' דברי חכמים שו"ת מרבני הזמן על קביעת המפרידייאן לענין שבת בווארשא תרל"ו. וראוי להשיגו לעיין מה שהעיר בחקירה זו. וע"ש עוד בנומר י"ב באות ס' ובספרים ישנים תרמ"ו אות ס' מסליחות לפאקען וע' במ"א סתקע"ו ס"ק ג'. וזה היה קודם המצאת הושבת הפאקקען ומסתמא לא ימצא שם הנוגע לדינא בזה. הודעתי לו בקצרה תוכן דברי הגדולים שחקרו בזה למעשה אשר דרשו אז ג"כ בזה מהרופאים על עשייתו באיזה אופן:

ובנידון שיסייע ישראל להושיט יד התנוק שהביא השואל בתשמ"א שזה תליא בפלוגתא דט"ז יו"ד סקצ"ח דמדמה כל איסורי תורה להקפה דאף הניקף חייב משום מסייע ולש"ך בנקה"כ דוקא במקיף וניקף שהוציאו הכתוב בלשון רבים ולא תקיפו לרבות המסייע משא"כ בשאר איסורי תורה דמסייע עובר רק באיסור דרבנן ולש"ך יש להסתפק דבמסייע ליכא אפילו איסור דבריהם. וע' בשו"ת חכ"צ ספ"ב שמהפך בזכות הט"ז וע' ביהגה חכמה סי' ק"ד. ואולם לא ראו דהט"ז בא"ח סשכ"ח ס"ק א' שהרגיש בסתירת הסוגיות ומחלק בין סיוע בעלמא לסיוע שיש בו ממש. וכן משמעות לשון רמ"א שם סו"ס י"ז בהג"ה. וע' ריטב"א מכות כ' ע"ב במסייע ודברי הכל פרש"י שמזמין לו השערות ואיכא דקשיא ליה מהא דמסכתא יו"ט דאין בו ממש. ולא קשיא שאין כל המסייעין שוין דהתם דרך העין למעמץ ומפתח קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשיזמין לו עצמו בשערו וע' בט"ז סעיף ז' לחלק כשמסייע בשעה שכבר התחיל חבירו במלאכה. ולא משמע כן בשבת צ"ג. וע' ברכת דוד על או"ח ס' ל"ב אות ט' בנכרי המסייע לישראל בעיבוד ס"ת דפסול והב"ח מכשיר. והרי לב"ח בעצמו סקפ"ג דשמאל אסור לסייע לימין בבהמ"ז וע' בברכות נ"א. וע"כ כרש"י ס"ל ביו"ט כ"ב ד"ה מסייע מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי. ומבואר דאיכא מסייע דיש בו ממש. ולמעיין במ"ש הט"ז ר"ס שכ"ח ולא זכרו התו' פרק המצניע דקשיא דר"א אהדדי ולמעיין בתו' שהקשו ג"כ דר"א אדר"א אבל כוונתו שהתו' הקשו דר"ז אדר"ז ודר"א אדר"א מהמצניע וביצה ולא זכרו דקשיא דר"א אהדדי מפרק בתרא דמכות דמשני רב אשי כן ומה שהביא שם רבא אמר במסייע צ"ל רב אשי. ואף דהומ"ל ג"כ כתירוצם מהא דמצניע וביצה. גם על הא דמכות דר"א תירץ קודם וקיבלה מאמימר. ובלאו הכי י"ל כנקה"כ וכפרש"י מדאפקיה בלשון רבים לא תקיפו משמע דאתרי מזהיר. ובנוב"י קמא חא"ח סי' י"ג סוה"ד והנה כשאסרוהו. ובשו"ת גבר"י סי' ד' שהעלה ג"כ דלא כט"ז דבכל ענין מסייע אין בו ממש לבד בניקף. ובשו"ת אגודת אזוב מדברי חא"ח סי' י"ט האריך בדהט"ז מהפמ"ג א"ח סשכ"ז דלט"ז ילפינן מניקף לכל התורה דמסייע כי הא יש בו איסורא. וע"ש לחלק במסייע לעשות מעשה בגופו כמו בהקפה והשחתה וקריחה וגרידה ודכוותה בהוצאת שן וקציצת צפרנים ולא דמי להא דביצה סמנין דלא הוה מעשה בגופו ור"ז דאקשי לאמימר משום שמעשה הוחל בגופו חשיב כעושה מעשה בעצמו. ובחמד משה ר"ס שכ"ח שדחה חילוק הט"ז שאינו בסתימת הלשון דאם המסייע מתחיל במלאכה שיהיה חייב ומחלק להקפה דיש לאו מה"ת למקיף כמו לניקף ואף אם אינו מסייע כלל אלא דאפ"ה לא לקי דהוא לאו שאין בו מעשה. ובמזמין השערות נחשב למעשה כל דהוא וכדאמרינן עקימת שפתיו או הקשת זרועותיו משא"כ במלאכה שבת דהתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה וזה שמסייע לא עשה מלאכה כלל וכן חילק בדרישת ארי שם וגם בחו"י בהשמטות לסרי"ב בדף ע"ב ב'. וכבר נזכר חילוק זה גם בריטב"א מכות כ' ע"ב. ובנוב"י תנינא חא"ח סע"ו בהג"ה מבהמ"ח שדחה ג"כ דהנקה"כ דזהו רק לפ"מ דאוקמי כר"י דלאו שאב"מ לוקין אבל לרבא ור"א אין לחלק בין ניקף לשאר איסורין. ורק למסקנת התו' שבת צ"ג א' ד"ה אר"ז דר"א סובר מסייע אין בו ממש ע"כ צריך לחלק בין ניקף לשאר איסורין. ובישועות יעקב א"ח סשכ"ח ס"ק ד' דלענין פטור דמסייע הוצרכנו להך דמסייע אין בו ממש דלא עדיף משנים שעשו דפטורין ורק לענין דחבירו יפטור ג"כ שלא עשה המלאכה בשלימות וכרש"י שבת צ"ג ב' לפטור את היכול. וע"ש עוד לחלק בין הקפת הראש למסייע במלאכת שבת דלא שייך ענין שליחות דאיסור המלאכה רק למען ינוח גוף ישראל ביום זה ולא כשאר איסורין שמאוס בעיני השם. ובתנא תוספאה בפט"ב חולין פ"י ה"ב ד"ה ומעתה לדחות דנקה"כ ובשבות יעקב ח"ב סי' ח' ועקרי דינים חא"ח סי' י"ד אות כ"ח. ובמ"ש מרדב"ז ח"א סרמ"ג שמחלק בין דאורייתא לדרבנן ושמדברי כולם דגבי שבת לא אמרינן שיש בו ממש ואפילו בדאורייתא. ור"נ קידושין מ"א ע"א מצוה בה יותר מבשלוחה שמסייעהו לקיים מצותו וכ"כ בתשובת הר"נ סל"ב ע"ש בסכ"ז והביאו הב"י יו"ד סרכ"ח וניחא ליה טפי משום מסייע דבכה"ג דלא מיתעביד זולתה דמשום שבת דהוה מצוה רבה לא הוה רק מדברי קבלה, וע' בתפארת ישראל בפתיחה לקדשים בחומר בקודש פ"א אות כ"ב ובית אל חדר פ"ד ומכתב לחזקי' ברכות נ"א ע"א רש"י ד"ה יחזור ויאכל וראש המזבח לזבחים י"ט ב' ד"ה עמידה מן הצד ושו"ת מהר"נ יפה חא"ח סי' ט' ושו"ת זכרון יעקב סי' ב' ואכמ"ל במה שדשו בהם רבים ובפרט שאינו נוגע לעיקר הענין:

וביסוד דבריו במכתבו בחובל דחייב משום מפרק דפקיד ועקיר כרש"י שבת צ"ה א' והכ"נ הליחה שבמורסא וכרש"י כתובות ר"ד ז'. ואם שכן העיר גם בקרן אורה לשבת ק"ז. וכתבו אגב שיטפיה דרש"י כתב רק לגבי חולב דהוה כמו מפרק משא שפורק אוכל ממקום שנתכסה ולא הוה תולדה דדש ולא הולדה דקוצר [ובאמת בירו' פרק כלל גדול ה"ב דף ל' סע"א דחולב משום קוצר יע"ש בק"ע]. דלא מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשה ולשון מפרק נמי לא שייך אלא תולש. וזה עולה שפיר בחולב שתולש ממקום שנתכסה בו. אבל במפיס מורסא שאם לעשות לה פה שהוא מתקן פתח החיוב משום בונה שמתכוון ליפותה ושיהיה זה הפתח ליום מחר. וכ"כ רש"י סו"פ האורג שכן בתוספתא ואם הוא להוצאת ליחה שא"צ לפתח אע"ג דבשאר מלאכה שא"צ לגופה פטור אבל אסור במורסא שרי משום צער וכמש"ש בתו' ובפנ"י דאם לא נתכוון לעשות פתח אלא להוציא ליחה לא הוה פס"ר כלל לענין פתח יעש"ב. ובמג"ש דלפרש"י אם לעשות לה פה שמתכוון ליפותה נראה דלא מיקרי פתח אלא א"כ פותחה ממש וקולפה סביב. ובפרק האורג פרש"י שעושה כדרך הרופאים וא"כ א"ש האי שנויא כיון דעתה א"צ כלל להאי יפוי וקילוף אלא בבקיעה מועטת יוצא הליחה כו'. משא"כ הכא שצריך הפתח להוציא הדם כו'. וגבי מפיס מורסא משום צערא לדברי הכל שרי כתו' ר"פ הבונה ק"ג עש"ב. ולזה דחי התם פקיד ועקיר וא"כ ליכא אפילו איסור מדרבנן. אבל הכא פקיד ולא עקיר וכמש"ש ריטב"א דאע"ג דמדאורי' פקיד חשיב לפי שאינו מובלע בבשר דומיא דאלים מאדמים מ"מ כיון דלא פקיד לגמרי והוא מדובק קצת במקומו אסור מדרבנן מפני שדומה למחובר וכן בפרש"י וע"ש בשמ"ק משש"ב ועכ"פ אין שום קושיא במפיס מורסא שיהיה אסור להוציא הליחה משום מפרק כשניטל הליחה משום שהוא פקיד ועקיר וכשאינו מכוסה. משא"כ בחלב שמכוסה והוא תולש ממקומו ולא מהני לענין זה מה דפקיד ועקיר וכנ"ל:

ומה שהאריך בקושית הה"מ על הרמב"ם דטעם דחובל משום מפרק למה פטור בשאר שרצים ורמשים שאין להם עור אפילו יצא דם. פשוט דדוקא ביש להם עור דהוה מפרק מתוך הקליפה כמו תבואה משבולת ובאין להם עור פטור אף ביצא דם דלא שייך מפרק באין להם עור. וכן מבואר ברא"ש יוסף לשבת ע"ה בפסקא הצד צבי דמחולין בריאה שהאדימה דאמר מי לא תניא ושאר שרצים הוא דלא כהלכתא כמ"ש המ"מ וכן הביא בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ס"ו בישוב הד' על מ"ש הרמב"ם דבחובל בחי שיש בו עור חייב משום מפרק ובכ"מ בשם רמ"ך אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור אע"ג דהדר בריא מאי שנא מחולב דחוזר נמי ומ"מ חייב משום מפרק. והביא ממרכה"מ דהרמב"ם סובר דכל שיש לו עור לא הוה תולדה דמפרק כלל דהיינו נמי שמפרק את הגרעין וקליפתו הלכך עכ"פ בעינן שיהיה לו עור. ועפי"ז במולח בשר בשבת דכש"כ בשר שחוטה דליכא במוציא דמו ע"י מליחה משום מפרק ולא עדיף מחובל ומוציא דם מבע"ח שאין לו עור דלא דמי לדש שמפרק התבואה מתוך הקשין ושבולת בעין מוציא האוכל הברור. והיינו נמי שאין דרך מפרק בכך [וכשבת ע"ג ב' דאין דרך תלישה ופריקה בכך]. וע"ש סי' ס"ה בד"ה ועוד בה שלישיה דבסחיטת ענבים וזתים דוקא מפקד פקידי המשקה בתוכן כפסחים ל"ג ב' דמפרק תולדה דדש שמפרק התבואה משבטליו משא"כ דם האברים מיבלע בליעי ליכא במליחה שמוציא הדם משום מפרק וע' בפמ"ג סש"כ. ובגוף הדין ע' ב"ח וט"ז סר"פ דקיי"ל דם מיפקד פקיד וע' בשו"מ קמא ח"ב סי' ס"ב בד"ה ודרך אגב משבת קל"ג ב' מהד"ת האי דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי מיחבר והכי קיי"ל [וכרמב"ם פ"ב ממילה שפוסק כמומרא דר"פ]. ואף שיש לחלק לדם שאר האברים מ"מ האגודה ושל"ה יש להם על מה שיסמכו. ורש"י שבת קמ"ה ב' ובתו' סוד"ה וצריך לעצים כו' דמשמע דאינו חייב בדישה רק בצריך להיוצא מהן. אך הרמב"ם שכתב הטעם בחובל ומתכוון להזיק פטור דמקלקל הוא משמע אי לאו מקלקל חייב משום מפרק אף דא"צ לדם ולא אמרינן אין דרך דישה בכך וע' בשו"ת גור אריה יהודה חיו"ד סל"ד. ומ"ש מעלתו כיון דהרופא עושה חריץ בעור הבשר עד שיתראה לחלוחית דם אין לחייב משום חובל דהרי הוא נבלע בבשר. ואין לו באור דודאי הוה מיפקד פקיד בשעה שהוציא הדם דבעור עצמו אין בו דם וא"כ ע"י החבלה יצא הדם ואף שנבלע עתה בבשר לאחר שהוציא הוה החיוב משום מפרק והוא דם הנפש שהחיות תלוי בו. וכן במה שיוצא לחלוחית דם חשיב דם שהנפש יוצא בו וממילא פשיטא דאיכא ג"כ משום נטילת נשמה. ואף דבעי כגרוגרות מ"מ כיון שנצרר הדם חייב וע' ביו"ד סכ"ג בט"ז ס"ק ז' ובת"ש ופמ"ג והארכתי ע"ד השבות יעקב ח"ב שהשיגו מיומא מ"ח מדמו ולא לעורו. וע' בראש יוסף שבת ע"ד ב' שהביא ראיה שאין דם בעור. וע' בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' י"ח בד"ה ומה שהקשה (וע"ל סו"ס ק'):

ועכ"פ גם אם היה צריך להוציא דם שיעורו כגרוגרות כמ"מ פ"ח דשבת הי"ז ומ"א שט"ז ס"ק ט"ו. ובפר"ח דלמ"ד משום צובע צריך כדי לצבוע ממנו חוט שארכו ד"ט כהלכות שבת פ"ט הי"ג אך בה"ט שנצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב. וע' בדברי שאול בדרוש לשובה דף ב' ע"ג ד"ה והנראה ובשו"ת מהרי"מ מבריסק סו"ס ס"ד אות כ"ב בדהרמב"ם דלר"נ סו"פ שמנה שרצים דחיובא דדש אלא היכא שצריך להמשקה שנסחט ממנו וכסוחט כבשים ר"פ חבית דלגופן מותר וא"כ לרמב"ם הא דחייב בחובל באדם אף דלא שייך מפרק דא"צ לדם וע"כ דגם הרמב"ם סובר חיוב דנטילת נשמה אפילו באבר אחד רק דבצריך לדם נוסף עוד מפרק ובחובל לרפואה וא"צ לדם חייב משום נטילת נשמה ולא משום מפרק:

ומה שהאריך במפיס מורסא בענין מלאכה שא"צ לגופה אם צריך לליחה שבה וכתו' שבת ע"ג ב' דבא"צ כלל אין דרך דישה בכך. וע"ש בגליון הש"ס מרע"א ובמפרשים וכל זה אינו ענין לכאן דבזומר וצריך לעצים לא הוה דרכו לקצור ולא הוה תולדה דקוצר אבל בהוצאת הליחה שגוף הפעולה צריכה להוציאה מהבשר ולנקותו וא"כ אין לדון כלל אם צריך לו הליחה. ועדיף טפי מתולש עולשין בארעא דלאו דיליה דחייב משום מיפה הקרקע ומתקנה אף דלא נתכוון לכך ומ"מ מיקרי צריכה לגופה משא"כ בזומר אף שדעתו לעצים מ"מ בעינן ג"כ שיהיה צריך לעצים מיד בשעה שזומר אותם. אבל הכא דמתכוון להוציא הליחה וגם עושה התיקון עצמו שמכוון בזה להוציא הליחה. ופשיטא דהכ"נ לענין הליחה מהפאקקין דלא בעינן כאן שיצטרך הליחה בעצמו ורק מה שנוטל משם היה צריכה לגופה:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה