זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קג
ו' עש"ק ג' אלול תרל"ב בעובדא שנשלח אלי פתקא (פאוויעסקא) ממאריוואיע סעז בדבר הזמנה להגדת עדות שהיה אז זמן הקביעות בש"ק. ושלחתי להודיעם שמחמת שיושבים רק פעמים בחודש לא שמו אל לבם לחשוב שלא לקבוע זמן ישיבתם בש"ק אשר הוא ג"כ נגד חוקי המדינה להזמין עברי בש"ק לדין ולעדות. אבל לא הועיל השתדלותי להעביר זמן המיועד על יום אחר באמרם כי גם בווילנא ומינסק עושים כן להזמין על ש"ק. ולא הלכתי להעיד ורק קצת מהעדים הקילו לעצמם באמרם אף שמצד החוק שהעד צריך לחתום על מה שהעיד אבל אינו לעיכובא שיחתום בעצמו ושלפעמים חותמים בפקידת העדים אף מהיודעים לחתום. ואסתייעא מלתא שלא שמעו הפעם עדותם גם מאותם שבאו וגמרו הפסק בלי קבלת עדותם מבלי נודע בבירור הסיבה לזה וכמאמרם מאן דמוקיר שבתא פרעיה שבתא ואולי ידעו שיהיה לקבול עליהם אם ישימו קנס מצד מיאון ההליכה להעיד בש"ק. ואולם אח"כ בשנה זו ביום שע"צ נקראו ג"כ אנשים להעיד והאחד איחר בואו משך איזה רגעים ברצותו לקדש מקודם בביתו וציוה לו השופט לחתום על הפסק מהקנס שנחרץ עליו במה שאיחר לבוא עד לאחר שנגמר המשפט ומיראתו מעונש על מיאונו חתם על זה ביו"ט אשר אולי לולא שחתם על קבלת הפסק לא היה בידו להטיל עליו עונש באשר גם בבתי הגימנזיום פטורים התלמידים מללכת בשבת ויו"ט. וראיתי לברר הדין איך להורות בנידון עדות בשבת למי שישמע בקול מורים בהיותו מפחד מעונש קנס על הסירוב:
הנה בתשובת הב"ח סי' קמ"ו התיר במקום פסידא גם לקבול בערכאות בתביעת חוב ואין לחוש שמא יכתוב שאין לנו אלא מה שמנו חכמים ולא לחדש גזירות מעצמינו וכל היכא דליכא אלא גזירה דרבנן במקום פסידא לא גזרו. אלא מדלא התיר הטור לטלטל איסור מוקצה במקום הפסד ולכן מסיק דבדאיכא מעשה אין לזלזל כ"כ באיסור שבות אבל משום דבור ליכא מאן דפליג אהא עכ"ל. ורמז לו המג"א סשל"ט ס"ק י"ג. וכה"ג כתב הר"נ בתשובת ריב"ש סש"צ והובא גם בשו"ת דברי ריבות סש"ח (ושם סש"נ ט"ס) לענין הכרזת מכירת קרקע שהיו מכריזין בשבת שמי שיש לו זכות יודיע לברורים עד תשלום ל' יום שראוי לאסור מטעם שלא יהא דבורך של שבת כשל חול ומכש"כ אם הדבור בעצמו לדבור של חול ועוד שנינו לא דנין גזירה שמא יכתוב ומ"מ מסיק לקיים המנהג דצרכי רבים נינהו ואין לנו לחדש גזירות מעצמינו שאין כאן אלא דבור חול גרידא מפני צרכי רבים. וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סקס"ז בהלך לבקש בע"ח א"י בש"ק מיראת בריחה ולחצו בערכאות להעמיד ערב יעש"ב:
ומ"מ זה דוקא במקום שאינו מבורר שיצטרך לכתוב ורק משום גזירה דשמא יכתוב אבל כיון שהחוק בנימוסיהם שהעד צריך לחתום על הגדת ערותו ורק החשש שמא לא יכופו וגרע מכל הני דאין דנין בשבת דהוה רק גזירה. ואף אם אין עניני הכפיה ברשות ומדד"מ אין עליו עונש ואפשר שיוכל לקבול עליו במקום הגבוה מ"מ כיון שלפי שעה בידו להטיל עליו עונש אם יסרב יש לחוש שמא יכתוב בעצמו וכמו במו"מ דהעיקר שמא יכתוב כרמב"ם פכ"ג משבת הי"ב וי"ג ומובא במג"א סש"ו ס"ק ט"ו וכן בכל הני דהרמב"ם פכ"ו והלאה שגזרו שם דשכיח הרבה. ואולי בימי הב"ח היה אפשר לקבול אצלם בע"פ אבל בזמנינו שכל הבקשות בדינים נצרך להיות בכתב לא הוה שמא יכתוב גזירה חדשה והוה בכלל דין ומפיסין וכה"ג. ובשערי תשובה א"ח סש"ז בשם זרע אמת שהתיר לשלוח לאחד בשבת לפני ערכאות להשתדל לגבות חוב מא"י שרצה לילך בשבת חוץ למדינה והיה קרוב לודאי שיפסיד החוב אם לא ימהר לתובעו בשבת והורה לשלוח אחריו ממונה מהשופט לגבות חובו וכשו"ת הב"ח סקמ"ו שהתיר לישראל לקבול בשבת מחשש הפסד ממונו וראייתו ממ"ש הרא"ש בפרק כל כתבי דל"ד בדליקה בשבת הקילו לומר כל המכבה אינו מפסיד אלא בכל היזק שבא לאדם פתאום הותר לו איסור שבות כיון שהישראל אינו עושה רק דבור בעלמא. ובשו"ת בנין ציון החדשות סי' ג' תמה על החי"א בהלכות שבת כלל ס"א שלילך בספינה בשבת להציל ממונו אפשר דשרי ואף דהכא עובר על שבות במעשה וזה נגד המ"א סו"ס של"ט והעתיקו גם הא"ר. ובשאילת יעבץ ח"א קס"ז אודות ההליכה על הבערש להצלת ממון שאין כאן אפילו ריח שבות אף כי להצלת ממון שהתירו קצת שבותין בגללו. וע' מ"א שליט ס"ק י"ג מתשובת הר"י הלוי כו' יעש"ב וח"ב סי' קל"ט ובמ"א סי' רס"ג ס"ק ז' בד"ה ובאמת. ועכ"פ אף דבמצוה לבן עם אחר לגבות אין איסור כיון שהא"י יכתוב מעצמו הקובלנא הישראל לא עביד מעשה כלל. ובנחלת שבעה סל"ו בשטר מתנות שכ"מ אות א' הקשה לדהב"ח מהרא"ש דמקנין בשבת אפילו ביפוי כח והא קיי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אם לא מיחה ויש לחוש שמא יכתבו העדים בשבת דהא מטעם זה אין מקדשין בשבת כא"ח סשל"ט וכו'. ואפשר לומר דידעו העדים שהכתיבה היא איסור דאורייתא ואין אדם חוטא ולא לו דהא מטעם זה התיר רמ"א בתשובה סי' קכ"ה לעשות חופה כמו ב' שעות בליל שבת בדיעבד משום שעכשיו אין החתן עצמו כותב אין לחוש להך גזירה וכן בס' תניא סי' צ' וכו' שמנהג פשוט לכנוס אפילו בשבת. ואף להרא"ש רפ"ק דכתובות שהביא הך דירו' וכתב דה"ה להכניס בתולה בשבת דע"י הכתיבה זוכה במציאותה כו' ואין קונין קנין בשבת אבל מטעם שמא יכתוב לא אסר עכ"ל בקצרה. ואף דהתם אמרינן אין אדם חוטא ולא לו דלא חיישינן שיכתבו במזיד וכיון דהכתיבה לעדות צריך שיהיו שניהם חותמין כאחד ומסתמא קודם שיתחיל לכתוב יודיע ג"כ לחבירו שיהיה מצוי אצלו לחתום ותרי מידכרי אהדדי שהוא שבת ולא דמי להא דאין דנין בשבת דשמא אח"כ יכתוב לעצמו הטענות שישכח שהוא שבת. אבל הכא כיון שהשופט מצווה לעדים לחתום גם ביום ש"ק יש לחוש טפי שיכתוב במזיד שלא יחייבהו לשלם קנס כשיסרב אם שע"פ הנימוס גם מה שמזמינו לדין אינו לפי החוק. ובפרט שמתוך פחד השופט שמצווה עליו לחתום לא ישים על לבבו שהוא שבת דלא עדיף מהא דאין דנין בשבת שמא יכתוב הטענות אח"כ שישכח שהוא שבת ואין סברא לחלק לדין שיתמשך זמן מרובה לשעת הגדת העדות דרמי אנפשיה למידכר בשעת גמר העדות שלא יבא לחתום:
ומ"מ אם אי אפשר להשמט מלהעיד ובהפסד גדול ומסויים לפי ערך האיש ואם אין הכתיבה בעצמו בהכרח והא"י עושה בעצמו והוא אינו מצווה שיכתוב וגם אם יהיה מוכרח להרשות להשופט לחתום עבורו שמצד אמירה לא"י אין מתירין רק בשבות דשבות במקום מצוה והפסד כסש"ז והמ"א מקיל בהפסד גדול גם בשבות אחד. וצריך ליזהר ג"כ שלא לנגוע מעט בקולמס כיון דמוקצה ושכיח להיות נתנדנד ע"י הנגיעה שמבואר בסש"ח סמ"ב ואף שהנגיעה היא כלאחר יד ונפיחה בסעיף מ"ג מ"מ הוה ג"כ חשש קרוב בכה"ג וגם עובדא דחול:
ויש לצרף בזה דהגמ"י בכתב שלהם וכמובא במ"א סש"מ ס"ק י' שלדעתו כתב נכרים אסור רק דרבנן כפשטות לשון הרב בסש"ו סי"א דעת קצת המקילין בגופן שלהם וע' בבאור הגר"א ס"ק כ'. והגם שיש הרבה חולקים דבכל כתב חייב וע"ש במ"א דאפילו ע"י רשימות חייב ובסש"ז סוס"ק ז' וא"ר ס"ק י"ד וסשל"ד ס"ק ג'. מ"מ מדאיתא במשנה רק בכל לשון אפשר לומר כתב שלנו בלשון אחר דלא כרש"י. ומלשון הרמב"ם בפי' המשניות משמע שהיה לפניו במשנה גם ובכל כתב. אבל ליתא במשניות ובשני התלמודים. וכמדומה שכבר העיר הרה"ח ר"י שווארץ במ"ע שמ"ש בשם או"ז איננו וכוונה אחרת בזה. ובנוב"י תנינא חא"ח סכ"ט דכדאי הרב לסמוך עליו במ"ש בא"ח סש"ו סי"א אף דהמ"א וב"ש סו"ס קנ"ו פליגי עליה מ"מ באיסור דרבנן בעובדא דהתם יש לסמוך על רמ"א לכתוב ע"י א"י דלרמ"א הוה שבות דשבות ולשאר פוסקים שבות אחד ובח"ס חח"מ בהשמטות סו"ס קצ"ה במ"ש הב"י א"ח סי' תקמ"ה בשם תא"ו סנ"ד להתיר בחה"מ כתיבה משיטא ופליג עליו הב"י וד"מ שם אות ג' שגם התא"ו לא התיר אלא כתב משיטא שלנו כיון דבעינן כתיבה תמה אבל כתב גלחות כתב גמור הוא וכן רמז מ"א שם סתקמ"ה ס"ק ג'. והנוב"י לא צידד בהפ"מ לסמוך בדרבנן על הרמ"א רק ע"י א"י אבל לכתוב ישראל בעצמו ודאי דחייב חטאת וכן בתשובת הח"ס להרצ"ה חיות בדרכי הוראה פ"ג מרעיש על הנוב"י שלא נזהר בלשונו שהביא דרך העברה דברי הרב דכתיבת עמים דרבנן ומה שצירפו לצירוף כל דהוא נגד המשנה ופשט הגמ' ובח"ס חא"ח סקמ"ה ובפרט בעיני העולם קיל כתיבה משיטא שכותבין בו צוואות ושטרות מכתיבת הגט כתיבה אשורית גם כי אינו נראה לע"ד הארכתי במקום אחר עכ"ל. ובנוב"י תנינא חא"ח סל"ג תמה עהמ"א וב"ש שלא השיגו ממשנה מפורשת בפרק הבונה הכותב שתי אותיות כו' בכל לשון חייב. ונראה דס"ל להאו"ז דהיינו לשון לעז אבל הכתב צריך להיות אשורית כו' ואעפ"כ נ"ל הוכחה לרמב"ם ותו' שכל כתב הוה מה"ת מגיטין ח' ע"ב ומרובה פ' ע"ב דמתמה בשבת ס"ד כו' ועכ"פ האו"ז יחיד בדעה זו כו' וע' במל"מ פ"ו משבת הלכה ט' כו' ובלאו הכי אין לדמות השבותין זה לזה וכהה"מ פ"ו משבת הלכה ט' והביאו במ"א סש"ו ס"ק ז' עכ"ל בקצרה. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סו"ס פ"א שהעיר בן המחבר בהג"ה מהברכ"י סש"ו שתמה על רמ"א ממשנה מפורשת פרק הבונה כו' וגיטין ח'. ועוד ראיה מגמ' דגיטין שם אע"ג דאמירה לנכרי שבות מחמת ישוב א"י לא גזרו ולא אמר דאמירה לנכרי הוה שבות דשבות א"ו דלכתוב בעצמו מדאורייתא אסור. וכבר העיר כן במאורי אור בחלק קן טהור במהד"ב א"ח סש"מ בדה"ס קס"ו ע"ב דמה צריך לתרץ בפ"ק דגיטין משום ישוב א"י דהומ"ל בכתב לעז בפרט ע"י נכרי הוה שבות דשבות גם לצרכו שלא יחזור במקחו שרי. וע"ש עוד בחלק באר שבע בהלכות שבת סש"מ במ"א ס"ק י' בדה"ס קי"ג ע"ב שכ"מ קצת מלשון רמ"א שכוונתו נמשך לסוף דבריו פי' שאומר לא"י כו' דחותם קאי על הא"י כגיטין ח' וכיון דלתו' ורמב"ם גם כתב גלחות הכל מדאורייתא הוה קס"ד להעמיס דרמ"א שלא יחלוק עליהם רק סוף לשונו שאינו אלא מדרבנן נמשך על חותם ומעלה דאמירה לא"י דרבנן. וגם בכוונת הד"מ הו"מ לדחוק בכתב שלהם כלומר הא"י כותב ולא בכתב שלנו שיכתוב ישראל שהוא דאורייתא ובקושטא גם פרש"י במתני' בכל לשון חייב בכל כתבי אומה ולאידך תיקשי מה קס"ד לחלוק וצ"ל שיש סברא לטעות דוקא דומיא דמשכן שהיה בלה"ק. ומצאתי בא"ר לעיל שם שמפרש דרמ"א כס"ד דידן וכו' ועכ"פ לכ"ע מאן דס"ל כתב משיטא וגלחות מדרבנן יחידאה הוא לגבי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. ובדרכי הוראה פ"ג שהביא דהאו"ז והגמ"י בהס"ת פ"א כו' ובנוב"י שבעיקר הדין אין מורין כן. מ"מ להצטרף במקום מצוה ופסידא צ"ע עכ"ל. וע' בשעה"מ פכ"ג משבת הלכה י"ד בשם מהר"ש אלגזי ובשו"מ חמישאה בשו"ת יוסף דעת סל"ח דכונת אלגזי דכתב משיטא אינו אסור רק דרבנן ולא גזרו באיכא מצוה וליכא דעדיף מינייהו יע"ש בדף ל"ג ע"ד ובשב יעקב חא"ח סי' ה' דלא התירו במקום פסידא אלא שבות ע"י שינוי דהוה מלאכה כלאחר יד כו' והא דהתירו גבי מוכר בית בא"י דלא"ז והגמ"י דהיינו בכתב בני עם אחר ואי אומר לא"י הוה שבות דשבות דמותר נמי לגבי מילה כסשל"ה. אבל התו' ב"ק פ' בד"ה אומר דכתיבה שלהם מלאכה דאורייתא וכן הרא"ש וכ"מ ברמב"ם פי"א משבת וכמו שהרגיש המ"א סש"מ ס"ק י' ונ"מ בישראל שיש לו משפט בערכאות עם א"י וצריך לעשות כתב גלחות ע"י מלומד שלו דאי לא הוה מלאכה דאורייתא מותר במקום פסידא דהוה שבות דשבות כמו דלא גזרו שבות דלאחר יד ע"י עצמו גבי צנור וכו'. דלתו' לא עדיף שבות דלאחר יד משאר חד שבות וכו' יעש"ב. וב"י א"ח סרמ"ד דהכא נמי איכא למיחש לאיסורא דאורייתא שמא יכתוב שכן דרך מקבלי המיכס דמשמע שדעתו ג"כ דכתב שלהם דאורייתא. וע' במל"מ פ"ו משבת ה"ט ובשו"ת רמ"ץ חא"ח סו"ס כ"ג שהאריך דבישראל הכותב בעצמו כל כתב הוה דאורייתא מטעם דהכותב אחשביה לכתב זה רק כשמצווה לא"י לכתוב לא מיחשב רק לדרבנן וע"ש בסו"ס י"ט. ובשו"ת ריב"ש סו"ס פ"ז ומדבריו שאינו סובר שום חילוק בזה דהא מיירי ע"י א"י ומסתמא בגופן שלהם. ובשו"ת מהר"י הכהן תנינא חיו"ד סכ"ו דאף להסוברים דרק אשורית דאורייתא עכ"פ עיקרו דאורייתא וכמו מעשר ירק כתו' עירובין ל"ב ד"ה תאנים דמיקרי עיקרו דאורייתא הואיל דמעשר דגן עיקרו דאורייתא ובזה דינו כדאורייתא דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה או יותר כו' יעש"ב ובשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש סצ"א. ובנ"ד כולהי איתני' שהוא צורך רבים וע' ד"ר סש"ח כו' ואיכא מצוה על שלא עשה כהוגן כו' ואין בנ"ד חשש כתיבה שאין כאן ב"ד אלא החכם בעצמו כו' עכ"ל בקצרה ורמז עליו המ"א בסש"ו ס"ק כ"ד. וע' בב"ח טא"ח סו"ס ש"ז ומה שנהגו לקרוא מתוך הכתב את מי שהוא מוחרם מפי ב"ד על חובותיו כדי לכופו לשלם ונוגע לרבים כו'. וע' בשו"ת אמונת שמואל סנ"ד שהניח בצ"ע דהרמב"ם פכ"ד בשבת במ"ש הה"מ וע' בתוספת שבת סשל"ט ס"ק ו' מ"ש על דהמל"מ בזה. וע' בשע"ת סש"ו ס"ק ג' בשה השאילת יעבץ סי' קצ"ב וכן ללכת ללמוד בבית הנתוח למלאות ידו בחכמת הרפואה אסור בשבת. אבל למעיין שם לא נמצא מענין זה רק בסמ"א בח"א ומשום דיש שם כמה מלאכות ומוקצה:
ומיהו בלאו הכי היכי דאפשר להשמט מלהעיד צריך לעשות פעולת זכירה ושמירה לקדש השבת מצד ממצוא חפציך. ואף דמדינא אין לחוש מפני דבור של חול שיזכה לוקח במקחו וכריב"ש סש"צ דכל שלא נאמר בפירוש אלא מכללא הוה כאומר לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב כשבת ק"נ. ובפרט להנצל מנזק אפשר דלא נאסר דבור בעלמא בדבר שאינו נוגע אליו. והתו' בהא דכותבין עליו אינו דדוקא מצוה זו דשם הוא במקום ריוח. וגם מה שחששו קצת מצד קפידא מהיושב בראשם מאחר שיודעים שבשאר עירות אין חוששין להחמיר בזה. ואפשר ג"כ שיש מקום לחוש כשבת ק"נ לפקח על עסקי רבים וכדומה וע' במ"מ פרק כ"ד משבת הלכה ה' ובמ"א סש"ו ס"ק י"ב. וע' בעירובין ל"ו ב' הא במרי' דמתא ובפרש"י ותו' שם פ"ב א' דהוה דבר מצוה לפקח על עסקי רבים.