אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קא

סימן ק

כ"ו סיון תרל"ב להרב ר"י ליב מקעלים. בדבר שאלתו אם מותר לחלוב בשבת ע"י ישראל על גבי קרקע במקום שאין נכרי שבסש"ה ס"כ לא נזכר משום צעב"ח רק היתר דע"י נכרי וע"ש במ"א ס"ק י"ב ורק בסש"ל ס"ח נזכר לגבי אשה יע"ש בב"י דחולב על גבי קרקע לא מיקרי אף מלאכה שא"צ לגופה. ואפשר דמ"מ בבהמה אסור וכסש"ה ס"ק י"א דלישראל אסור להעלותה בידים דיש מקומות שהעמידו דבריהם וכו':

ולכאורה דאף דמה שמנדנד הדדים מיקרי משתמש בבע"ח כסש"ה סי"ח וכש"ח ס"ג ומ"ב ומ"מ משום צערא מותר וכמש"ש בט"ז ס"ק כ"ד ובסעיף מ' מדדים אותם וכמ"ש במ"א ס"ק ס"ח ובסש"ה ס"ק ט' בשם הר"נ ובסשכ"ד ס"ט מלעיטין העגלים ומיהו הכא מדינא מותר גם ע"י ישראל כתשובת רמ"א סו"ס ע"ט דליכא רק עובדין דחול וע' במ"א סש"ה ס"ק י"ב. ובבית שלמה מהד"ב ליו"ד ח"ב סו"ס י"ב דבאי אפשר זולתו לחלוב מותר לישראל בשבת להחזיק הבהמה בקרניה כשחולב הנכרי דלר"נ דאפילו להזיז ראשו של מוקצה אסור ומ"מ מותר משום צעב"ח. ולט"ז סש"ה ס"ק ו' דכל שיש צעב"ח לא חיישינן שמא ישען. ובקרן אורה לפרק בהמה האריך דלצורכה ליכא צעב"ח מהא דמותר לקשור בפרה והני תרי לישני בירו' סוף ביצה פליגי דלמ"ד כהדין דמסתמך ציבחר אין חילוק בין בריא לחש וכההיא דאקפו ידייכו וכחגיגה ט"ז דאיסור סמיכה רק בכל כחו וע' במ"א סו"ס של"ו מאו"ז. ובשו"ת רמ"ע סי' קי"ב בשאלה ד' שמחמיר בחליבת בהמה בשבת. ובשו"מ תליתאה ח"א סשל"ה טרח הרבה בדבריו. וקדמהו בשאילת יעב"ץ ח"ב סע"ז. ועי' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סמ"ט ותרל"ח. וברמזי א"ח שבסש"ח דהאי דתרנגולת אסורה כ"א במדדין בגוונא דליכא צעב"ח וכסש"ה סי"ט וכסשל"ב דמסעדין בלדתה וכרש"ל דמותר להכניס עופות קטנים קודם הלילה משום צעב"ח ודלא כט"ז ולא העמידו דבריהם בכה"ג וכו'. ועי' באגודת אזוב מדברי לשבת קל"ג בד"ה איברא בתו' יבמות קי"ד סוד"ה וקסבר ובספרי זכ"י שבת קנ"ד ב' ודברי חיים בחלק מים חיים סכ"ב ושו"מ קמא ח"ב סי' קי"ט בד"ה והנה בדרך אגב וארעא דרבנן מהד"ב אות ה' סי' ט' ובעפרא דארעא ושו"ת דברי יעקב סמ"ז ד"ה ואבאר וברכת משה סל"ב אות ו'. והרמב"ם פ"ח משבת ה"ז משוה הדדי החובל את הבהמה והחובל בחי שיש לו עור משום מפרק והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור דמקלקל. וא"כ גם באינו צריך לחלב חייב דהא כל הפטור באינו צריך רק משום מקלקל וכר"י בשבת ק"ו א' בחובל וא"צ לדמו ולר"א גם במקלקל בחבורה חייב. ולגבי חלב גם בא"צ לחלבו לא שייך משום מקלקל כמו בדם שנתכוון להזיק וא"כ יש בו איסור תורה ואין להקל משום צעב"ח רק בשבות דאמירה לנכרי. ואף משום צערא דאדם אין לחלל שבת באיסור תורה וכשו"ת חו"י סו"ס קצ"א דאין להתיר בכל צער דאדם מק"ו דצעב"ח דאורייתא וכטח"מ סרע"ב דאדרבא אדם אבע"ל ליתובי דעתיה וכסוכה באבל דחייב אף דמצטער פטור יעש"ב. ומה דשרי באשה לחלוב על גבי קרקע כסשכ"ח סל"ד מהתוספתא סופ"י דשבת לא תקיל חלב מדדיה לתוך הכוס והקערה וכסש"ל פ"ח ובמרדכי ר"פ המוציא יין מיהו י"מ דוקא בכלי אסור דהוה מפרק תולדה דדש אבל בקרקע מותר לחלוב מדלא קאמר לא תחלוב סתם. ובב"ש ספ"ב ס"ק ב' תמה על הרמב"ם פכ"א מאישות הי"ב שלא פירש כרש"י כתובות ס"א ע"א וא"ח סש"ה. ויותר היה לו להעיר מלקמן סש"ל ששוחה ומניקתו מפני צער החלב וכברייתא שבת קל"ה וע"ש בבני אהובה על הרמב"ם מה שתמה על הב"ש:

ולכאורה י"ל דבאדם אין איסור דישה מה"ת וכשבת ע"ה א' טעמא דרבנן דאין דישה אלא בגדולי קרקע וע"ש בכ"מ בשם רמ"ך החולב את הבהמה כו' וכן החובל בחי כו' צ"ע שבסמוך כתב דמפרק תולדה דדש וכתב דאין דישה אלא בגידולי קרקע. וע' בשו"ת בית אפרים חא"ח סכ"ב בד"ה הנה כבר כו' משש"ב. ואולם בהה"מ דבהמה נקראת גידולי קרקע. וכב"ק נ"ד ב' שכן הוא בכסף מעש"ש שאין לקנות רק מג"ק ובקר וצאן בכלל. וגם בד"ה וכן החובל בחי אבל בהמה וחיה ועוף נקראים גדולי קרקע. ולא הזכיר אדם וזה שלא כתו' שבת ע"ג סע"ב ונדחה ג"כ קושיתם וע"ש צ"ה א' ובתו' ב"מ פ"ט א' ד"ה גדולי קרקע יצא החולב ובשו"ת ריב"ש סי' קכ"א ועי' בשו"מ תנינא ח"ב סי' ל' משש"ב. ובתו' שבת ע"ה א' ד"ה כי היכי כו' דלמה יתחייב משום חובל בחלזון. וקושיתם לשיטתייהו דגם בהמה אינה נקראת גדולי קרקע. ומ"מ דגים אינם בכלל ג"ק לכ"ע וכמסקנא דעירובין כ"ז א'. וכ"כ בקרן אורה לשבת ק"ז דמקושית התוס' בפציעת חלזון מסייע לרמב"ם משום מפרק תולדה דדש. ובפתיחת תפארת ישראל בכלכלת שבת בדין הסוחט העיר על התו' שבת ע"ג ב' ד"ה מפרק ואף דבהמה חשיב ג"ק כיון דממשכן ילפינן צריך גידולו מן הארץ וכפסחים ל"ט א' דדג לא חשיב גידולו מן הארץ. ובבאר יעקב לא"ח סתמ"ח בתשובתו בדף י"ח ע"ב בד"ה היוצא. וכן מלשון הרמב"ם החולב את הבהמה ולא כתב סתם החולב כברייתא שבת צ"ה א' והרמב"ם פרט ומדבר רק מהחליבה והודיע שרק בבהמה שייך זה ולא באדם. ומשמע דטעמו משום דישה ומפרק שכתב לפני זה בבהמה כמ"ש הרמב"ם להדיא אבל לא אדם. ואם שמזה אין הכרח כ"כ ממ"ש בחולב בהמה שיש בזה גם חיה ועוף דחיה בכלל בהמה וכמ"ש הרמב"ם או משום דחלב אשה עומד לקטנים וכסוף מכשירין ואין דרך לחלוב בכלי רק להקל הדדין דהוה מלאכה שא"צ לגופה ולא דמי למפרק. ועכ"פ מלשון הה"מ מפורש כן וע"כ דרק בבהמה שנוטה לארץ ואוכלת כפי מה שבא מהשדה שייך לקרותה גדולי קרקע ועי' רש"י סוכה י"א סע"ב ד"ה כי חגיגה כו' והארץ מגדלתן במרעה וע"ש בתו' וט"ז א"ח סתרכ"ט ס"ק ג'. והבו דלא להוסיף גם באדם שיוכל להתקיים במחייתו גם ממה שאינו מהארץ ואף שבנוסח הברכות תיקנו השבח על התחלת הוייתן עכ"פ ראויין לאכילה רק ע"י תיקון מבישול ואפיה ובשינוי השם וכסוכה ד"ל סע"ב. וכתו' עירובין כ"ז ב' ד"ה מאן דמתני דהא דאין מערבין בהם דלא חזי אלא ע"י תיקון וגבי עירוב צריך שיהיו ראויין לאכילה בשעה שהעירוב חל ולקמן כ"ח ב' בטומאת אוכלין הואיל וראוי למתקן ע"י האור. ובירו' רפ"ק דמעשרות ממעט כמיהין ופטריות שאין נזרעים ומצמיחות או שהארץ פולטתן. ואף להסוברים דאדם הוה כקרקע עצמו גם בבן חורין דכתיב והתנחלתם וע' תו' קידושין ג' ובסנהדרין ט"ו א' בשערו העומד כו' ובט"ז א"ח סו"ס של"ו שלא יתלוש מן העור שלו בידו דהוה כמחובר לקרקע. ובשו"מ קמא ח"ב סי' קמ"ו בד"ה ובזה מיושב שדבריו תמוהים דא"כ גם בחותך בכלי הוה תולש מקרקע. ובחי"א הלכות שבת הביא סמך מסוף חולין מצא קן בראשו של אדם חייב בשילוח דכתיב ואדמה על ראשו דמיקרי מחובר לקרקע וע' בעמ"א סצ"ו. ועכ"פ לכ"ע שייך בזה דרש"י דסוכה י"א דקרקע נקרא ואנו צריכין לדון שיהיה נקרא גדולי קרקע כמו בדישה ואף שדנין על החלב מ"מ צריך גם מציאת התבואה גדל מן הארץ כמו שאנו דנין לגבי בהמה שעיקר מזונותיה מן הקש והתבואה ולזה נקרא החלב גידולו מן הארץ:

אמנם מהרמב"ם שם דין ח' בד"א בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהן אבל החובל בחבירו אע"פ שנתכוון להזיק חייב ומשמע שסובב עמ"ש החובל בחי שלפני זה שגם אדם בכלל ושם כתב משום מפרק ומוכרח דגם אדם נקרא גדולי קרקע. ומ"ש בהה"מ שפי' לחייב אף בחובל בהמת חבירו אין כונתו ולא בחבירו עצמו ורק ע"כ דקאי על אדם דהא הרמב"ם צריך להביא דין חובל באדם. וכן העתיק בפשיטות בפמ"ג בפתיחה להלכות שבת בסופו בד"ה ואגב אזכיר מ"ש במ"א סתקכ"א אות י"ט כו' שהשיג משבת קל"ו א' י"ל דזה אם חובל משום נטילת נשמה הוה ממ"נ משא"כ אי משום מפרק דאדם ובהמה וחיה ועוף הוי גידולי קרקע כרמב"ם פ"ח משבת הלכה ט' יע"ש. ובשו"ת ברכת יוסף חאה"ע סצ"ח בדף ס"ח ע"ג וקדמהו גם בשו"ת גור אריה יהודה חיו"ד סל"ג שהאריכו בדהרא"ש שהמה על הטור דבשבת פי"ט סי' ה' פוסק דגמרו סימניו אפילו ודאי בן ח' מלין אותו בשבת שאינו מבין דבריו דלמה בספק בן ז' אין מחללין השבת ונימהליה ממ"נ וכן הקשה בהרשב"א שבת קל"ו על הרי"ף בפר"א דמילה וכתבו דלמאי דמתרץ רב אדא דמהלינן ממ"נ דאי לאו מחתך בבשר בעלמא למ"ד לעיל ע"ה שפצעו מת וא"כ גם במת שייך משום מפרק דהא חיובא דמילה משום חובל כדלעיל ק"ו א' וחיובא דחובל משום מפרק. ולא העירו מהפמ"ג שזכר ג"כ מזה. ועש"ב דלר"י דמקלקל בחבורה פטור והא דחייב בחובל בצריך לדם והא דצריך למישרי מילה דהוה מתקן ולכן לא חייש שמא הוא נפל דא"כ הוא מקלקל ושרי אף לכתחלה דשמא חי הוא ומקיים המצוה. ובזה מובן דהרי"ף ורא"ש דסברי לחומרא דבחובל אף מקלקל חייב מפני שמפרק וא"כ גם במת לא שייך מחתך בבשר. ועכ"פ מוכח גם מהרי"ף ורא"ש שאין חילוק בין אדם לבהמה שנקראים גידולי קרקע ודלא כמשמעות הה"מ דאדם לא הוה גידולי קרקע אף דבהמה חיה ועוף נקראים ג"ק וא"כ לא שייך כאן באדם משום מפרק שאין דישה אלא בג"ק וע' במעין גנים סשל"א ס"ג מש"ש בישוב דהרי"ף לפי דרכו. ובשו"ת רע"א סי' כ' האריך במה שהעתיק רמ"א סו"ס שי"ט מהירו' דפרק כלל גדול רוקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה דיש חשש דאורייתא לרמב"ם דאדם הוה גדולי קרקע. ומבואר שדעתו בפשטות דבאדם הוה ג"כ ג"ק ולא נחית כלל לחלק בין אדם לבהמה. ובבית מאיר א"ח סו"ס שי"ט הניח ג"כ דין דהירו' בצ"ע וע' בנשמת אדם כלל ט"ז סי' א' וכלל י"ז סי' ג' בדין טוחן משש"ב:

ובעיקר דבריהם בפשט הרמב"ם שהבהמה תהיה לענין חליבה גידולי קרקע הוא נגד הסוגיא דב"מ פ"ט וכתו' סוכה י"א ב' ושבת ע"ג ב' וע"ש בהגהות הרי"ב. ולכן נראה שהאב נקרא דישה ומפרק היא התולדה ולהכי דישה כדרכו להיות עושה האב בעי גדולי קרקע כיון דלא נמצא דישה רק. בגדולי קרקע. וכשפצע חלזון אפשר זה נעשה ע"י כלי שמכה עליה והוה כמו דישה ולהכי בעי בדף ע"ה גדולי קרקע. אבל במפרק ביד דתולדה דדישה שייך גם בחובל ובחולב והכל הוא דרכו לכן חייב מטעם דישה וכאלו דש בגדולי קרקע כיון דזה דרכו. ולכן בב"מ דבעי דוקא דש ושם ליכא אב ותולדה נתמעט חולב. משא"כ בשבת שיש גם תולדה והרמב"ם שהתנה דבעי גדולי קרקע קאמר רק על דישה עצמה והדר במפרק דהוה תולדה דדש דדמי לאב. ואם שזה נגד פרש"י שבת ע"ה על פוצעו וגם התו' בדף ע"ג ב' שהשיגו על פרש"י דב"מ הוא לרש"י לשיטתו דלא מחלק כן. ומצאתי בשו"ת ברכת אברהם מהר"א בן הרמב"ם על השגות הר"ר דניאל הבבלי בסי' י"ח שעמד ע"ד הרמב"ם החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק. ולמעלה אמר אין דישה אלא בגידולי קרקע. והשיב שהתולדה אע"פ שהיא דומה לאב יש הפרש ביניהם שמפרק תולדה דדש שא"ל שהסחיטה לענבים או החליבה לעזים דישה אע"פ שהחיוב בהן משום מפרק והדישה שהיא אב אינה אלא בג"ק והמפרק שהיא התולדה ישנו גם שלא בג"ק תדע דבפרק אע"פ גונח יונק חלב בשבת דמפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן. הנה בפירוש דמפרק ישנו בבע"ח ועוד לא איירי תנאים ואמוראים בסוחט דג לצידו וחלות דבש שריסקן אלא בענין מפרק קא מתני לה גבי סוחט פירות דהיינו מפרק יעש"ב. ואף דמיונק אין הכרח לפמש"ל דאדם ישנו בגדולי קרקע להה"מ אבל מההיא דסוחט דג דלכ"ע קיי"ל דלא הוה גדולי קרקע וע"כ מוכרח כפירושו. והארכתי עוד בחדושי לרמב"ם פ"ח משבת בישוב קושית הפ"י בפרק כלל גדול וביצה י"ב א' וכתובות ז' ע"א ובהפלאה ושם ה' סע"ב לשיטת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק ובדברי האחרונים ואין רצוני להאריך כאן יותר מענין לענין במה שאינו נוגע לעיקר השאלה

ואמנם למעיין בר"נ סו"פ י"ד דשבת שהאריך לפלפל בהא דשבת קמ"א (ושם קל"ט ט"ס) לא ליהדק אינש אודרא בפומא דשישא דלמא אתי לידי סחיטה שהערוך המציא דפס"ר דלא ניחא ליה מותר ויש להתיר באודרא בדופנה של חבית דאז נופל על הארץ. והר"נ דחה דברי הערוך מההיא דמוכרי כסות דלא אסרה התורה אלא מלבוש שסתמו להנאה כו'. [וכה"ג בר"נ פרק גה"נ דלענין הנאה אף דהוה פס"ר שרי. וע' בתו' שבת כ"ט ע"ב בד"ה בלבד. וע' בשעה"מ כ"ה משבת הכ"ד סוד"ה ושוב התבוננתי]. וסיים דגם בלא ניחא ליה אסור והתנה ובלבד שיהיה צריך למשקין הנסחפין דומיא דדש והאי דאודרא מדאורייתא לא מיתסר אלא מיהו כיון דקא סחיט במשקין שדרכן בסחיטה מיתסר מדרבנן וא"כ אף אי נימא דחולב כן הוא שדרכו בסחיטה אין איסור רק מדרבנן וא"ל דלא הוה מדרבנן רק החשש שמא יסחוט אבל לסחוט אסור מן התורה. דלמעיין בפשטות דהר"נ דהא דאסור גם בפס"ר דלא ניחא ליה ובלבד שיהיה צריך למשקין הנסחטין דומיא דדש וממילא בהולך לאיבוד אין איסור רק מדרבנן כיון דאין דרך דישה בכך. וכ"כ התו' בשבת קמ"ה ע"א סוד"ה כבשים כו' אמאי גזרו כו' הא אפילו אי סחיט ליכא איסור דאורייתא דמותר בצעב"ח. וכן במג"א סש"כ ס"ק כ"ג הביא דהר"נ דאף שהמשקין הולכין לאיבוד מ"מ אסור מדרבנן. ובתו' כתובות ו' ע"א ד"ה האי מסוכריא בשם ר"ת דאם הנסחט הולך לאיבוד והיכא דלא ניחא ליה בלל ליכא משום מפרק. וע' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ס"ה וס"ו וע"ש בסי' רב"י ובשו"ת מוהר"ם מפאדווה סו"ס ס"ד שהעיר ג"כ מהר"נ דחיובא דדש לא שייך היכא שאינו צריך למשקין כלל. ולשון השו"ע א"ח סש"כ סט"ז אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין משום סחיטה משמע דמפרש באופן דהוה פס"ר מדלא כתב כמו לעיל בסט"ו בפריסת סודר שמא יבא לידי סחיטה. אך התו' שבת קי"א ב' סו"פ י"ד בד"ה מודה ר"ש כו' דלא הוה פס"ר דמיירי בכיסוי שאינו בולע כ"כ וגם אינו סותמו כ"כ בחוזק וכן בסו"ס של"ז אסור לצדד חבית כו' יבא להשוות גומות ודאי והוה פס"ר. והתוס' שבת קמ"א ע"א לא ליצדד אינש כובא דלמא אתי לאשוויי גומות כשיהא עסוק כו' שמשכח שבת ויתכוון. ומשמע דס"ל דלא הוה פס"ר. ובמ"א סש"כ ס"ק י"ט גזירה שמא יסחוט דהא בגמרא משני דפס"ר הוא א"כ אין הטעם משום גזירה ונראה אף דנקט דלמא אתיא לידי סחיטה ודלמא אתי לאשוויי גומות מ"מ סובר דהוה פס"ר דודאי יבא לידי סחיטה ואשוויי גומות וכתו' פסחים קי"ד ב' ד"ה זאת אומרת וחגיגה י"ח ב' ד"ה כאן באכילה וחולין ל"ג רע"ב ד"ה דלמא דמ"מ כן הוא האמת וע"ש בהר"נ שהביא ראיה מנדרים מ"ז ב' וכן ברא"ש ור"נ נדרים פ"ג א' ד"ה ודלמא וע"ש בהר"נ וריטב"א. וכן מבואר בדהרי"ף פ"ק דקידושין כ"ד ב' ורא"ש שם אות ל' ובפסקי רקאנטי אות ת"מ בהא דשבת מ' ע"א ודלמא ה"מ במתני'. ואולם בשו"ת בשמים ראש סי' קפ"ב שאין הפירוש אלא דכאן סתם לן דלא כהמכריע וע"ש בכסא דהרסנא. ובשו"ת נחלת שבעה סכ"ח בהא דחולין ק"ט דלמא לב הוא דסגי בקריעה והאי דלמא אע"ג שהוא בלשון דחיה מ"מ האמת כך הוא. ולא העיר מכל הנ"ל שמפורש כן בכמה מקומות והארכתי בהגהותי:

ואם שאין זה דרך הר"נ להשמיט לגמרי דהרמב"ם דגם בלא צריך למה שסחט חייב היכא שאינו מקלקל. אבל מדקדוק לשון רש"י שבת קמ"ד ב' חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה דלתוך הקדירה של תבשיל לתקנו מוכחא מלתא דלאו למשקין בעי ליה אבל לא לתוך הקערה דזימנין דלמשקה קאי ולא מוכחא מלתא. ומבואר דאף דלא רצה לשתות החלב וגם מוכח מלתא קצת כיון שחולב לקערה דלא שתי אינש ואפ"ה אסור כיון דזימנין דלמשקה בעי וכל זה אם חולב לכלי דהוה עכ"פ דומה לדישה שנעשה בקרקע שהוא בכלי שלו לאסוף משם שוב סבר הרמב"ם דגם ח"מ איכא. אבל בנפל לאיבוד בחולב לארץ שאין דרך דישה במקום שהולך לאיבוד אין זה תולדה דדש ויש רק מציאות איסור מדרבנן וכמ"ש הר"נ בסוף. והרמב"ם פ"ח דשבת הלכה י' אינו מחלק אם צריך להמשקין שיוצא רק דייק ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. והר"נ שמתיר מיירי בהולך לאיבוד ואף שלא כתב רק שהרי אינו צריך למשקין הנסחטין. מ"מ מדלא כתב אם אינו צריך אבל מיירי בהולך לאיבוד א"כ הראה לעינים שאינו צריך. וגם דלא הוצרך לפרש כיון דלמד מענינו במסוכרא דנזייתא מן הצד דחבית דמיירי בנופל לארץ. ומ"ש המ"א סשכ"ו ס"ק ח' בחשש סחיטת שער אינו רק חומרא בעלמא ורבים פליגי עליו. מעתה שרי לכ"ע בחולב לארץ לאיבוד דאינו דרך דישה בכך וכמ"ש הר"נ במסקנא. ובסש"ה מיירי שלא רצה להפסיד החלב לגמרי רק שיקנה מן הא"י. ומ"ש כאן מקלקל רק במקבל בכלי הדם. וע' בישועות יעקב סשכ"ח סי"ז ס"ק ז' על תמיהת המ"א ס"ק י"ט מ"ש בש"ע הטעם משום גזירה דלמא יסחוט וע"ש עוד בס"ק ח' וסש"ג ס"ק ד' וסשט"ז ס"ק ו' בד"ה והנה לשיטת הרמב"ם כו':

אלא דמ"מ בדליכא א"י עדיף לחלוב על הקרקע אם אפשר ע"י קטן וכמ"א סש"ה ס"ק י"ב לענין המראת האווזות. ואף בקטן שיש לו אב שעושה על דעת אביו דינו כגדול לענין שבת שאמרה תורה למען ינוח בנך. ערש"י יבמות קי"ד א' ד"ה בעושה על דעת אביו שהתנוק צופה באביו וכאלו מצווהו לעשות וכן ברש"י שבת קכ"א ע"א בקטן שידע להבחין שהכיבוי זה נוח לאביו. ועושה בשבילו. וע' בטא"ח סשל"ד שהרי"ף ורא"ש השמיטו האי דאוקמינן בעושה על דעת אביו דאפשר דכל קטן שמכבה ודאי עושה על דעת אביו. ובשו"ת משכנות יעקב חא"ח סי' ק"ט שהביא מפורש מדרמב"ן שהזהיר הכתוב שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וכרצונינו ודינו ממש כגדול רק ביתום מאביו ושדין קטן לענין שבת אינו שייך ליתר דין חינוך שנזכר בסשמ"ג והארכתי בתשובה במק"א מ"מ אף דדומה ממש לגדול כיון דבכה"ג בהולך לאיבוד שרי גם ע"י ישראל גדול מעצמו קיל טפי לעשות ע"י קטן שאינו בר חיובא בעצמו ואף כשעושה כן על דעת אביו. ובפרט בהמראה האווזות דליכא שום מלאכה רק עובדין דחול כתשובת רמ"א סו"ס ע"ט. ואולי דהמ"א מיירי בקטן שהוא יתום מאביו:

והנה כאשר הזכרתי מעין דברי במכתבי לחותני הרב רמ"ג ז"ל הוסיף עוד ומלבד זה אומר אני כיון דשיעור חליבה כגרוגרות או כדי גמיעה והא ח"ש אסור מה"ת היינו בדחזי לאצטרופי ובחולב לקרקע תו לא חזו לאצטרופי עכ"ל ואינני רואה בזה שום ענין להעדיף כא ההיתר דהא כיון דהולך לאיבוד ליכא איסור מן התורה אפילו בשיעור שלם דלא הוה בדרך דישה אבל מ"מ גם בהולך לאיבוד איכא איסור מדרבנן לר"נ ותו' וממילא בח"ש חזי לאצטרופי לכגרוגרות. ומיהו אשכחן בירושלמי שבת רפ"ק הוציא חציה וחזר והניחה וחזר והוציא כו' ולא הספיק להוציאה עד שנשרפה הראשונה כו'. דמבואר דבעי שיהיה מח"ש הראשון וע' שבת פ' ע"א ובספרי זכ"י לפסחים כ"ח א'. אבל אין לדמות ענין הוצאה למלאכה אי חשיב מלאכה מדרבנן. ולהירו' תרומות רפ"ו דגם ר"ל מודה בעתיד להשלים וע' בשו"ת חכ"צ ספ"ו בד"ה וגם ראיתי ובמל"מ ר"פ י"ח משבת ובבאר יצחק חא"ח סט"ו ענף א'. ועי' בפמ"ג יו"ד סי' ס"ה ס"ק ד' במש"ז וסי' ס"ב ובפתיחה לבב"ח ומש"ש דהלכתא בכדי אכילת פרס לא נאמרה על הנאה ובישול. ולא זכר הירו' רפ"ו דתרומות ומודה ר"ל באיסורי הנאה והארכתי במק"א וע' בשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ס"ג ובשם אריה חיו"ד סי' ס"ה. וע' בנוב"י תנינא חא"ח סנ"ג ואכמ"ל בפרט זה מענין לענין:

עוד כתב להעיר על החילוק בין אדם לבהמה לענין גידולי קרקע. דמלבד דלהטעם מפני שניזונין מן הקרקע אין חילוק. יש להעיר דא"כ מאי דייק בשבת ק"ו א' מדאצטריך קרא למישרי מילה הא חובל בעלמא חייב דמ"מ באדם לא שייך חובל דאין דישה אלא בג"ק. ובשלמא ר"י דאמר מתקן הוא לטעמיה בדף ע"ה דיש דישה שלא בג"ק דגם גבי חלזון אר"י פציעה בכלל דישה. ודוחק דס"ל דחלזון מיקרי ג"ק מפני האמור בסנהדרין צ"א ע"א שעלה להר וראה שאין בו אלא חלזון אחד ולפמש"ש רש"י דמביצים של ראשון הוה שעלה מן הים עכ"ל. וע' בנוב"י תנינא חא"ח סי' ג' משש"ב בסתירת דרש"י מנחות מ"ד ולא משמע כן מהא דשבת ע"ה. וע' בהה"מ פ"ח ה"ט ע"ד הרמב"ם זה יש שפירשו דחובל הוה משום נטילת נשמה. והלח"מ תמה למה לא כתב הרמב"ם טפי טעם דנטילת נשמה דבין לר' יוחנן ובין לרבא לפמ"ש התוס' שבת ע"ה א' ד"ה מתעסק דלר"ש אפשר לחייב משום נטילת נשמה וע"ש בתוס' ד"ה דליצול דמיה וברש"י ותו' ר"פ שמנה שרצים. וי"ל שהרמב"ם סבר לחלק כמ"ש הלח"מ דבמקום אחד לא שייך נטילת נשמה במיעוט גוף לענין חבורה באבר במקום אחד וכל זה רק בבהמה אבל באדם כשיצא ממנו כגרוגרת דם מחליש כל הגוף דודאי הוה חובל מטעם נטילת נשמה וא"כ חובל תמיד חייב בבהמה משום מפרק דנטילת נשמה. ליכא באבר ונגד זה הוה גידולי קרקע ושייך מפרק. ובאדם דאינו ג"ק שוב שייך נטילת נשמה גם במקום אחד. וחולב אף שדם נעשה חלב אינו מחליש דמיפקד פקיד. וע' בדברי שאול בדרוש לשבת שובה שנת תרב"י בדה"ס ב' פ"ג בד"ה והנראה ושו"ת מהרי"מ פאדוואה סו"ס ס"ד דחיוב נטילת נשמה אפילו באבר אחד רק דכוונתו דהיכא שצריך לדם נוסף עוד חיוב משום מפרק ובחובל לרפואה וא"צ לדם דחייב משום נטילת נשמה ולא משום מפרק וכו'. וע' ברמזי א"ח סשט"ז בסוף הענין:

ומ"ש עוד ויש לתלות במ"ש פסחים ל"ג ב' במשקין אי מיפקד פקיד או מיבלע בליעי. ואף לתו' כתובות ה' ב' יש לחלק למדקיי"ל דם נעכר ונעשה חלב. וכבר נדחקו מה דפסקינן לענין נדה כרבנן דר"מ ורואין אנו שמינקת נחלשת מחמת הנקתה כתו' כתובות שם עכ"ל. וע' תו' שבת קל"ה א' בד"ה מפני הסכנה שהקשה הרשב"א דאפילו בשביל צערא תהיה רשאי להוציא חלב שבדדיה כמו מפיס מורסא. ובאגודת אזוב מדברי לשבת קל"ג בד"ה וארווחנא שמקושית הרשב"א מבואר ג"כ דחלב בדדים לכ"ע מיפקד פקיד ואפילו למ"ד דם נעכר ונעשה חלב דאל"כ היאך מדמה חלב שבדדי אשה למפיס מורסא דמיפקד פקיד. ומ"מ י"ל דמפיס מורסא לא שייך מפרק דלאו בר אכילה אבל חלב דעומד לאכילה אפילו אם לא תכניסנו לתוך כלי יש לאסור להוציא משום מפרק תולדה דדש מדרבנן עכ"פ עכ"ל. וערש"י שם צ"ה א' ד"ה מפרק דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד. וע' בפמ"ג הלכות שבת ר"ס ש"כ בפתיחה בד"ה עוד רגע ובשו"מ קמא סי' קמ"ח ד"ה ומפי וע"ש בסי' ס"ב ובקרן אורה לשבת ק"ז דלשיטת הרמב"ם משום מפרק מאי קאמר בכתובות ה' אי מיפקד פקיד לית ביה משום חבורה [וע"ש ר"ד ז'] הלא סוחט זתים וענבים חייב משום מפרק והא מיפקד פקיד כפסחים ל"ג. וכבר הקדימו בשו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ח בד"ה ומה שהקשה עוד יע"ש שמיישב בפשיטות:

ומה שהעיר על מה שכתבתי לדון אי שרי לגבי בהמה בהולך לאיבוד כמו באשה דרק לתוך הכוס והקערה אסור דלכאורה לסוגיא דכריתות י"ג דחלב אשה גרע טפי דהוה משקה גם שלא לרצון. משא"כ חלב בהמה בלא ניחא ליה עכ"ל. ואמנם למסקנא שם ע"ב מי סברת שלא לרצון דאמר לא ניחא ליה אלא בסתמא דדעתיה כו' וכשאינו הולך לאיבוד אבל לא אמר לא ניחא ליה טהור. וא"כ בחלב בהמה אף בסתם אין מטמאין אף בסתם דזהו שלא לרצון. והתו' שבת קמ"ד סוע"א סוד"ה לא לרצון כו' הרגישו בסתירת הסוגיא דשם קמ"ה דמסקינן איפכא דחלב אשה מטמא לרצון בסתמא ושלא רצון בדאמר דלא ניחא ליה או הולך לאיבוד וע' רש"ל שבת קמ"ה בד"ה דכ"ע משקה כו' דא"כ מ"ט דמ"ד הוכשר, אבל באלפסי משמע דגרסינן דכ"ע אוכל הוא אלא מחמת שהולך לאיבוד ולא בא ממש לאוכל אינו אוכל וכן מוכח באשר"י עכ"ל וכן מבואר ברשב"א. וע' בנר תמיד לכריתות י"ג ד"ה וכ"ת לא אתכשר כו' במ"ש הבה"ז דלמסקנא א"צ לאוקמי בטיפה המלוכלכת דכל חלב הוה משקה ולאו אוכל כיון דאזיל לאיבוד לאויר התנור. וכיון דמסיק רבא דלא ס"ל כר' יוחנן בטיפה המלוכלכת אלא דקשה ממתני' ד"ט משקין ואף דאזיל לאיבוד הוה משקה אלא דאמר בפירוש לא ניחא ליה ורמב"ם שפוסק זב שחלב העז טמא כיון שיצא טיפה הראשונה הוא כאוקימתא דשבת קמ"ד בטיפה המלוכלכת מיירי שחולב לאכילה ולא אזיל לאיבוד אז לאו כאוכל דמי יעש"ב ובשו"ת משכנות יעקב חא"ח סי' ק"ב בהג"ה דלמאי דקיי"ל כרב ושמואל דמותר לסחוט מה"ת כל פירות ולא כר' יוחנן לכן מתירין לתוך הקדירה דהוה אוכל כו' ובחלב אשה אף לאיבוד אסור דמשקה הוא יע"ש באריכות:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה