זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן צט
להרב ר' חיים טוביה מאניק בוועקסגא
הגיעני מכתבו נידון חולה שיב"ס שנצטוה מהרופאים לשתות סתם יינם הבא מאיים רחוקים שיש בהם מנסכים לאלילים אם מותר לקדש ולהוציא אחרים דבא"ח סער ס"ט בהג"ה דאף שאינו יכול לשתות מחמת נדר מ"מ יוצא בקידוש שיעשה אחר. ויש לחלק להב"ח בין אוכל ביו"כ שחייב לברך דהיום גורם האיסור כתוס' שבת י"ב וחולין ה' להיכי שהמאכל אסור:
וכבר קדמהו בשו"ת בשמים ראש החדשות (סי' ד') לדון מזה דאף דאסור בשתיה מ"מ שרי לקדש ומכש"כ חולה דשרי בשתיה. ואין לחלק בפסחים מ"ז היכי שאיסור של המשקה גופו גרם וכן בתו' בכמה מקומות לענין תקלה. וכא"ח סד"ר ס"ט דחולה שיב"ס מברך על שתיית משקין האסורין תחלה וסוף וע"כ דכהיתר גמור חשיב לגביה:
ויותר היה לו לחלק דבנדרים הוה איסור שבדה מלבו וכתוס' תמורה ו' סוע"א וכתשובת הרא"ש שהובא בט"ז יו"ד סרכ"ח במצות שאפשר לבטלן. וביבמות (ה' א') מה לנזיר שישנו בשאלה וע' בתוס' ברכות (מ"ה א') סוד"ה אבל טבל. וע' בתו' עירובין (ק' ע"א) סוד"ה מתן כיון דע"י פשיעה בא. ובשו"ת גור אריה יהודה חא"ח סמ"ה לענין אכילת חולה ביו"כ מפני הסכנה דצריך לברך דאכילת איסור חשיב אכילה וכראב"ד ואף דאכילת אונס א"צ ברכה לרא"ה מ"מ כאן דהאונס מצד אחד חייב לברך על הרצון בתחילה כעובדא דמהרי"ק דהפקירה עצמה להציל נפשות:
ובחסד לאברהם חא"ח סכ"ד נשאל בחולה שיב"ס והותר לו לשתות יי"נ דלא חשיב כמהבב"ע כיון דרשאי לקדש עליו דאף לרמב"ם פ"ב משבת דדחויה שבת אצל חולה וע"ש בכ"מ בפלוגתא דדחויה או הותרה דלכ"ע בדליכא טהורים עבדינן בטמאים והוה כהיתר ממש. ובמ"א סו"ס תרי"ח בחולה שיב"ס ביו"כ נסתפק רק אי תיקנו קידוש ביו"כ דלדידיה כיום חול שפק"נ גורם לו היתר. ואף לרא"ש פיו"כ דעדיף לשחוט בעבורו משנאכילהו נבילה דהמאכל עצמו לעולם לא חשיב היתר והכ"נ ביי"נ לחולה דהוה דיחוי בעלמא לשעתו. מ"מ לא שייך מהבב"ע דכל האיסורין דחויין לגבי פק"נ. וע"ש שהעיר השואל מתו' סוכה (ל"א ע"א) מפסחים (ל"ו א') דאינו יוצא במצה של טבל משום בל תאכל חמץ ות"ל דהוה מהבב"ע ואי בחולה שיב"ס יצא י"ח באיסורא לא הוה מהבב"ע. והאריך לדחות בדרך פלפול. ובבש"ר הנ"ל כיון ג"כ לזה ליישב קוהת"ו ולא עיין בחסל"א שהקדימו בזה ואף שהזכירו בתשובתו. וכן העיר בבנין עולם חא"ח סל"ג אות י"ד בהג"ה והכריח דלמדקיי"ל דבעי באתרוג היתר אכילה היינו מה שמותר מצד עצמו ולא מה שהתירה לו התורה לפי שעה דלא נפקע איסורו לגמרי. אף להש"א (סי' צ"ו) דכיון דעשה דוחה ל"ת ליכא עבירה כלל ולכן אצטריך משום בל תאכל טבל והארכתי בספרי זכ"י לפסחים כ"ח וכבר הביא ראיה זו בישועות יעקב סער"ב ס"ק ב' ממשמעות המ"א דשייך קידוש אף בשל איסור ובסי' ד"ר באוכל ושותה דבר איסור במקום סכנה שכתבו לדמות לחולה שאכל ביו"כ וב"ח מחלק לאוכל דבר היתר בזמן איסור. וכמ"ש ג"כ ר"ס קצ"ו דבדבר היתר ביו"כ חייב לברך דאצל חולה הותרה ושמ"מ אינו מקדש על משקה שאסור מה"ת ושוב ראה בבאר עשק כדבריו. וע"ש מקושית הירו' שהביאו התוס' קידושין (ר"ד ל"ח) דאמאי לא אכלו מצה מן החדש דעשה דוחה ל"ת [וכן באמתחת בנימין למשניות בחדושי המסדר בראש הס' ושמזה ראיה דלא שרי אלא כשאין להם מה לאכול וע"ש עוד מה שהקשה בר"ה י"ג]. וע"כ דהיו רשאין לאכול שלא יבאו לכלל סכנה אם יצטרכו לחזור בכל פעם אחר אכילת. היתר אבל מ"מ ידי מצוה לא יצאו והכ"נ בחולה שיבס"כ ביין של איסור הוה רק בתורת דחיה דאינו רשאי לקדש.
ודבריו שלא בדקדוק דברמב"ם פ"ח ממלכים דמותר להן לאכול נבילות וטריפות אם לא ימצא מה שיאכל ובכ"מ דבמסוכן מחמת רעבון אפילו אינו מחלוצי הצבא נמ אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתירא באותה שעה וא"כ לא משכחת רק באכילה לרעבונו דהוה כפק"נ אבל לענין העשה הוה כיכול לקיים שניהם בשל היתר דאף למ"ד דחויה בצבור בדאיכא טהורים וטמאים בההוא בית אב לכ"ע עבדי טהורים כיומא ו' ע"ב. וא"כ ביי"נ שצריך לשתות לרפואתו וכא"ח סד"ר ס"ט דמברך על שתיית משקין האסורין תחלה וסוף והוה כהיתר גמור לצורך פק"נ:
ואף למ"ש בישועות יעקב (סי' קצ"ט) כיון שמצטער באכילתו כסמ"ע סרל"ד בקנה דבר אסור בחזקת היתר דמחזיר הדמים והיינו רק באיסורו באכילה מן התורה וא"כ בסתם יינם שצריך לרפואה בחולה שיב"ס ביו"כ דחייב לברך ולקדש עליו ג"כ:
ומ"ש דעל הש"ס דר"ה י"ג דמעיקרא לא אכול משום הבאת עומר דמ"מ היו אסורין משום בב"ח משא"כ לצורך אכילת מצה לא גרע מהא דקוצרין משים ביטול בה"מ דכתיב ראשית קצירכם ולא ראשית קציר מצוה עכ"ד. וזה קשה מאד לחלק בפק"נ לשאר איסורין דהותרו ג"כ מכשירין במקום שהעשה דוחה האיסור כשלא היה אפשר לעשותו בהיתר דמיקרי בעידנא כשעוסק בעשיית המצוה ולר"א אפילו מכשירי מילה דוחין שבת ולר"ע דאסור כיון שאפשר לעשותן מע"ש. ולא דמי לבב"ח ואפילו באיסור שבת שמצד איסור אחר מתערובות המינים או היום שחל העיכוב מחמתן ולא היכי שגוף המאכל מותר והקצירה מעכבת דעדיף מעירובין (ע"ח ב') דחשיב לאיסור שבת אריה דרביע עלה שחל גזירת המקום על כל המלאכות אבל הכא מחוסר רק להכשיר המאכל וכלשון הרמב"ם מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכי"ב. וכהא דסוכה (ל"ב ע"ב) ואם מיעטן כשר דחשיב בידו למעט ביו"ט וכירו' פסחים (פ"ו ה"א) ור"ה פ"ק ה"א אם עבר והביא שמא אינו כשר. ואינו ענין לבב"ח בחולין (קט"ו ב') דבכלל שתעבתי לך כיון שנעבדה בו עבירה וכן במעשה שבת לתו' ב"ק (ע"א א') דלתורת חיים בכוונת רש"י דבשבת לא אכל התועבה עצמה דלא אסרה תורה המעשה אלא משום כבוד היום ואין המלאכה מתועבה אלא מה שלא שמר השבת וחילל הקודש:
ומעלתו הביא ג"כ שמצא בישועות יעקב שהאריך בזה ולא העיר עליו כלום רק שעיקר קושיתו העיר הטו"א (ר"ה י"ג) ד"ה ממחרת הפסח אכול ולשנויא בתרא כי אשתרי שלל עובדי כוכבים דידהו לא וכיון דא"י מוחזקת הוי כדידהו ואף דיש לעובדי כוכבים חלק במה שזרע הא לחבריא דר"כ דאין ברירה. או שלא הותר להם איסור שאפשר לבוא לידי היתר כמו חדש יעש"ב ובקו"א. ויעוין בשו"ת בית אפרים חיו"ד (סי' ס"ז) וע"ש עוד בסי' ס"ח שהאריך לפלפל גם בדהטו"א ובשו"ת תפארת צבי חא"ח (סי' ס"ד) האריך בישוב זה וביהגה חכמה ספ"ד. ולמ"ש בזכרון יצחק ח"ב פרשה יתרו אות ה' לפרש"י דירושה מאבותיהם שנאמר לאברהם קום התהלך כו' ולפר"ד דרוש י"ז דאי לא יצאו מכלל בני נח קודם מת"ת לא זכה בחזקה וע"ש בדרוש ב' דלרב בשבת (קנ"ו א') צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל וע"כ דיצאו מכלל ב"נ. דהתם בע"ג קיימינן לרב דישראל שזקף לו כו' ולדידיה זכה בחזקה אבל בר"ה דאמר ולא קציר עובדי כוכבים וע"כ דלא ס"ל דא"י מוחזקת ואכמ"ל בדברי אגדה. ובשו"מ רביעאה ח"ג (סי' ס"ט בקושית הפר"ד על התוס' דר"ה דאיך דייק מזה בע"ג והא יש לו חלק במה שזרע וריב"ש סשמ"ו דבדאיכא מצוה לא שייך לצאת בשותפות דבעינן שיהיה כולה שלו. ובתבונה אות מ"ז הקשה לטו"א מתוס' קידושין (ר"ד ל"ח) דאין עשה דקודם הדבור דוחה והרי למצת מצוה א"צ רק כזית ולתוס' דר"ה דמ"מ יש לעובדי כוכבים חלק בהתבואה ולפמ"ג בשער התערובות בשם המנחת כהן דח"ש דאסור מה"ת רק כשהוא בעין (וע"ש בח"ב פ"ב) ומשמע דאפילו בדליכא רוב היתר דשוב ליכא איסור דאורייתא עכ"ד. וע' רש"א פסחים (מ"ד ב') ד"ה לענין חמץ דלר"א חצי שיעור ע"י תערובות שרי וע' בהה"מ הובא במ"א סתמ"ב (ס"ק א' וכו"פ סי' ק"ט). ובר"ש פ"ב מטבול יום מ"ג דח"ש אינו אסור בתערובות. אך בחולין (צ"ח א') ועוד הא, אר"י ח"ש אסור מה"ת. והא אפילו ע"י תערובות רק דרבנן (וע' בצל"ח בסוגיא דמשרת). ורמב"ם פ"א מחמץ ה"ז האוכל חמץ עצמו כו' אסור מן התורה דמבואר דבתערובות ליכא משום ח"ש. ובתו' שבועות (כ"ב) ד"ה אהיתירא דרב אשי מסתמא כר"י ס"ל דח"ש אסור מה"ת. ורק לרש"י שם צ"ח דלר"י דח"ש אסור מה"ת מכל חלב וי"ל דע"י תערובות לא שייך חזי לאצטרופי. ובחלב דמקרא דכל חלב אף ע"י תערובות אסור. ובזה מיושב קושית תוס' דל"ל הטעם דחזי לאצטרופי ת"ל מקרא דקרא רק לענין חלב אבל בשאר איסורין אינו אסור ע"י תערובות. ולפ"ז י"ל דרב אשי לא ס"ל כר"י רק בחלב דגלי קרא ולכך כתב דבסתמא סובר כר"י לכל מילי. ובתו' חולין (ל"ד ב') ד"ה והשלישי הכא דפסול הגוף כו' אף דלענין ח"ש אין חילוק מ"מ כיון דע"י תערובות מותר לכן הקילו בנזיד הדמע. ובט"ז סתמ"ב (ס"ק א') ד"ה כתב ב"י דמשמע דלרבנן דר"א נמי תערובות חמץ אסור מה"ת והיכא רמיזא איסור דאורייתא לתערובות כיון דלא דרשי מכל חמץ לתערובות ובתוס' (ע"ג ס"ח) וכמה מקומות להר"ר יקיר דלר"ש דכ"ש למכות היינו בעין ורק דזה לא שייך לענין איסור דח"ש הוא משום דחזי לאצטרופי. אבל לרמ"ה שהובא בריטב"א חדושי מכות דבמזיד אחשביה משא"כ לענין קרבן בשוגג ובטהרת הקודש לזבחים פרק כל הזבחים שנתערבו דהיינו דלא אמרינן כ"ש למכות ע"י תערובות דלא אחשביה למשהו של האיסור לחוד. והכ"נ בח"ש לפמ"ג ספ"ו דבעושה מעשה מחשיבו ולא שייך ג"כ בתערובות. אך בירו' פרק אלו עוברין דלר"ש דכ"ש למכות אפילו ע"י תערובות. וי"ל לתו' זבחים (ע"ח ב') ד"ה הפיגול דמיעוט הבטל ברוב לא יצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור דאפילו היתר לא יצטרף לאיסור. ובמנחת כהן בשער התערובות ח"א פ"א והובא בפמ"ג בפתיחה ח"א סו"פ א' דאם היה כזית ובו רוב איסור לא אמרינן דנתבטל המיעוט ונהפך להיתר שלא יהא הטפל חמור מעיקר. ובזה ניחא הירו' דפרק אלו עוברין אבל בתוס' (דע"ג) דקדקו דר"ש מודה בחצי זית פת ואכלו כו' וכמ"ש ג"כ בזכרון יצחק סו"ס מ"ג דהיינו שהאיסור והיתר שוים ואין כאן ביטול כלל ולכך לר"ש כ"ש למכות דב טל ההיתר באיסור והארכתי בתשובה להלכות פסח:
ומ"ש עוד דאף אם נאמר דהוה חלק הישראל יותר מהחצי וא"כ הוה כמו בעין דאחרי רבים כו' דמ"מ לענין ח"ש צריך להיות מותר דודאי נדחה מפני עשה דמצה כיון דליכא גם ל"ת ואף דהוה לפני הדבור. ובספרי זכ"י לפסחים (כ"ח ב') להסוברים דלענין מצה יוצא אם לא שהה בין אכילה לאכילה בכדי אכילת פרס ובאיסור מתחלת אכילה יהיה לשהות בכדי אכילת פרס וכאן ליכא משום דחזי לאצטרופי דאז יקיים המצוה ומכש"כ בחדש דיש היתר לאיסורו ורק יש לדחות להאור חדש הא דלא אכלו שלא כדרך אכילתן דהוה ב' הפכים בנושא אחד וכמ"ש הכו"פ יו"ד (סי' ס"ה). וגם להירו' רפ"ו דתרומות מודה רשב"ל בעתיד להשלים:
ומ"ש עוד למ"ד בכריתות ה' לחם וקלי וכרמל לוקה שש. והרי איסורא דלחם נתחדש בעת אפיה ולרשב"א סת"ס שהביא הב"י דבלש עובדי כוכבים אינו יוצא ומוכרח ללוש ישראל והוה שלל דידהו. ואינני רואה שום דמיון להא דחולין בשלל דידהו לאחר שזכה ישראל דלא אישתרי לישראל לנחור רק לשחוט אבל בעודה קמח דלא חזי לאכילה דממילא מותר לעשות לחם. גם מה שדחה דמה שאפה לעובדי כוכבים קודם שזכה ישראל כפסחים ל"ה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ כיון דגם אם היה העובד כוכבים מחמיצה ולא יזכה ישראל עד שהגיע פסח היתה מותרת כמו קדלי דחזירי וכבר הבאתי בהתחלת התשובה מהחסד לאברהם שדחה כן תירוץ השואל על קושית התוס' דר"פ לולב הגזול, אבל זה ליתא דהגמרא לא קאמר משום שאינו בבל תאכל טבל אבל מה נ"מ שאינו עובר משום חמץ רק שמ"מ יש בו חימוץ ולא אימעט רק במה שאינו מביא לחימוץ שם (ל"ה א'):
ומה שהעיר מעלתו מע"ג מ"ז ויו"ד (סי' ק"ח). כבר הקדימו בשו"ת בשמים ראש החדשות הנ"ל שאין לקדש על יי"נ כב"ב צ"ז דבעי הראוי לנסך על גבי המזבח ולמעוטי מגולה ערשב"ם וכע"ג מ"ז דנעבד אסור לנסכים וכא"ח (רצ"ז ס"ג) בשקים מלאים בשמים שמשימים הע"ג תוך קנקני יין. גם בתשובה מאהבה ח"ב בתשובה רמ"ג לא"ח סרצ"ז סכ"ו. ונשנה ביו"ד (סק"ח ס"ו) וכמו שהסכימו ט"ז וש"כ ומ"א דאף שמהדין מותר להריח מ"מ להבדלה אסור משום הקריבהו לפחתך [וע' רמב"ם פ"ד מאה"מ ה"ו ובלח"מ דמשום מאיס פסול גם בדיעבד ובכפ"ת סוכה ל"א ב' אי פסול ציצית רק לכתחלה] ושלפ"ז בחולה שהתירו לשתות סתם יינם וע' מ"א סשכ"ח ס"ק ט' ואפ"ה אין מקדשין ואין מבדילין עליו דמאיס לגבוה ותמה. על הבאר עשק סק"ט שמדמה לאכל דבר איסור כסקצ"ו ונעלם ממנו האיסור הקריבהו לפחתך ומאיס דמבואר בש"ע א"ח וי"ד והוא מתשובת הרשב"א וע' ב"י [ומ"ש בשו"ע יו"ד בקנקני יי"נ ט"ס וצ"ל בקנקני יין דבסתם יינם איירי כמו בש"ע וכן ברשב"א] אלא דלדידיה לא ברירא הסברא דמאיס אי הותרה פק"נ אצל חולה עכ"ד. וכן מפסק המחבר סשכ"ח ס"ט וע"ש במ"א ס"ק ט' דשבת הותרה אצל פק"נ וע"ש (בסי' ב') ובהג"ה וכדמשמע מהמחבר סקצ"ו ס"ב וביומא (מ"ו ב') שבת דהותרה בצבור. ואף לכ"מ דתלי לה בחולה בשבת בהא דטומאה דחויה ע"כ צריך לחלק בין קרבנות בשבת לחולה שהתורה לא הקפידה רק שאם הוא באופן שיצטרכו לחלל שבת בעבורו דאז התירה ג"כ לעשות איסור ודמי לטומאה דתליא בפלוגתא אי טומאה הותרה אף ששם לא הקפידה תורה רק על עשיית המצוה ומ"מ היה בתורת היתר כשהפעולה אירעה בטומאה וכמ"ש בספרי זכ"י ליבמות (ה' ב') בד"ה וכ"ת נליף ממילה בדה"ס (ע"ג ע"ד) ובד"ה והנה ביומא מ"ו. ובנחל איתן פ"ב משבת בד"ה והנה דגם לרמב"ם דשבת דחויה בחולה מ"מ י"ל דאיסור דרבנן הותר כריש הק"פ דשבות הותר במקדש וגם להחסד לאברהם סכ"ד דאין חילוק בין דיחוי רק אי לאהדורי מבית אב אחרינא ביומא ו' ב' אבל בדליכא טהורים חשיב כהיתר ממש יע"ש. והרי בחולה שיב"ס באוכל דברים האסורין מברך תחלה וסוף כא"ח סד"ר ס"ט וכאכילת קדשים בכהנים דלגבי חולה הואיל ואישתרי אישתרי כיבמות (ז' ב') וכא"ר ופמ"ג סקנ"ד ס"ק י"ט באשל דאם אינו מאוס לדידיה אף שמאוס לאחרים שרי להדליק:
ובמשנת חכמים הע"ג בדיני ברירה סוף (דף צ"ה) דבצריך החולה עצמו לא עדיף מבשמים והבדלה כא"ח רצ"ז ויו"ד, ק"ח וע"ש בב"י מתשובת הרשב"א דכל שאיסור מעורב אפשר דמאיס למצוה ואף דהוה איבעיא דלא איפשטא בע"ג (מ"ז א') טוב ליזהר משום הקריבהו לפחתך. וע"כ דאף דלמצוה לא חשיב כמו לגבוה בדקל ללולב ובירו' פ"ק דבכורים איפשט לקולא מ"מ כיון דלאכילה נאסר משום תערובות יין של איסור מאיסותא נמי ליכא דלא דמי לא"ח קנ"ד ויו"ד קמ"א בנרות ע"ג שכבו דאסורין לשבת וחנוכה דנעבדה עבירה אבל בסתם יינם דהאיסור רק שלא יראו להתיר אף יי"נ ודאי בהנאה וכר"נ אמתני' דאלו אסורין וכיון דהתירו לחולה אין בזה איסור כלל למצוה. וע' בפמ"ג תקפ"ו ס"ו באשל דאף דתיקו בדרבנן לקולא משום חומרא דע"ג אזלינן לחומרא:
ומה שהוסיף מעלתו מתו' קידושין (ר"ד ל"ח) מהירו' דידחה עשה דמצה לל"ת דחדש דלא שייך מאיס כיון דשרי מחמת המצוה וכמו דליכא משום מהבב"ע אבל בסתם יינם דההיתר משום פק"נ דלא שייך משום הקריבהו לפחתך משום איסור שהטילה התורה. וכש"כ ביש היתר לאיסורו וכשו"ת כסא דהרסנא סש"כ שאין איסור לקדושת בהכ"נ דלא עדיף מאתרוג של ערלה ביו"ט שני וע' במ"א באתרוג שבלע דבר איסור והארכתי לעיל סמ"ה] ורק ביין מגולה דעבדי במסננת דמאיס מצד עצמו וכן בעכבר וביי"נ ממש שהוא לשם ע"ג וכמש"ל מהר"נ. וגם להסוברים דמהבב"ע דאורייתא דמפיק מדברי קבלה כר"פ לולב הגזול היינו דהגזל בעצמו מאיס בעיני האדם. וע' בשו"ת יד אלי' סכ"ג. ובבה"ט א"ח סער"ב (ס"ק ט) מבאר עשק סק"ט לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם וע' בבה"ט סקצ"ו ובאשל אברהם וברכי יוסף ובשעת"ש שרמז להבית אפרים חא"ח (סי' ס"ג) שחלילה לסמוך על זה. ובהק"ט ח"א מבנו המחבר לקט הקמח ולדעת רבותי ואבותי אין זה אלא מנאץ ויקדש על הפת והביא בשם הזכרונות בתוכחת מגולה על קולת היין ותגלחת הזקן (שהובא בשמו בסי' ע' וכמ"ש בשו"ת דברי יוסף סכ"ה. שכבר התעשקו עמו בעלי ההוראה מכמה תשובות שבאו דלא כהלכתא). ובשו"ת קרית חנה סו"ס כ"ז הביא ג"כ מלקט הקמח בהי"נ שבעל באר עשק לאו דסמכא הוא גם בשו"ת יד אלי' סכ"ג משיג דאין לברך עליו ולא לענות אמן אחריו כב"י סקצ"ו ואולם בתשובה מאהבה הנ"ל מביא דהק"ט וכתב שהוא מלתא בלא טעמא ובמשנת חכמים הנ"ל שראה באיזה תשובות בשם באר עשק כו' ואף שלא נודע טעמו מ"מ גברא דסמכא הוא כל דלא חזינן טעם האיסור עכ"ל. ובעה"ג סו"ס נ"ז שלפ"ד העובדי כוכבים נשלח אליו חבית יין בחותם הישראלי וכשהגיע על שפת הנהר היה מטפטף והוכרח לתקנו עם נעורת פשתן ולהדקו כו' שאם יש צורך מצוה לקדושה ואבדלתא או הפסד אם ימכרו לעובדי כוכבים יש להכשירו:
ובמאורי אור בחלק עוד למועד מהד"ב הלכות שבת סער"ב (דף קע"ח ע"ב) כשמו כן הוא כי התעשקו עמו גדולי המחברים ומסתברא הכי שמשבש ותני תקנת ברכות ונוסף עוד מהבב"ע ומכש"כ קידוש בדיעבד יוצא בתפלה ושב וא"ת עדיף ובשאילת יעב"ץ ח"א סמ"ה דחה בשתי ידים במ"ש שתקנת הברכות קדמה לגזירה וכתענית (י"ב א') יעש"ב ואם שיסודו שיכולין לעקור אפילו ד"ת בשב וא"ת ובתפארת ישראל ברכות (רפ"ו אות ד') האריך ועיקר יסודו שיכול לקדש בתפלה שכבר קדמוהו כולם. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח (סי' ס') הפליג להחמיר. ובחמדת הימים לש"ק (דף ס"ד) א' התיר לאחד שידע שבשבת לא יהיה לו כשר ואינו יכול להוליכו בידו במקומו שיקדש מבעוד יום ושזה עדיין צריך תלמוד ובסו"ס נתיבות השלום על תק"ע בהערות מהלכות שהיה הטמנה בדה"ס ו' ע"א באיסור דרבנן לחולה שאב"ס וכן למי שאין לו יין אחר לצדד לקדש וליתן לקטן לשתות דלכמה פוסקים איסד"ר מותר ליתן לקטן ומ"מ הניח בצע"ג ושגם כל זה באין לו פת וקידוש במקום סעודה יוצא במיני תרגימא (וע"ל סק"ח מש"כ באריכות בדהרשב"א. וע' במ"א סתמ"ו דעשה דרבנן דוחה ל"ת דרבנן באין לו של היתר. והארכתי במק"א בדהש"א סצ"ו בדרך הרביעי: