זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן צו
מוש"ק י"א תמוז תרנ"ד לחרב דפאלטווא ר' אלי' עקיבא ראבינאווי"ץ
ע"ד השאלה שנמצא בעירו בחצר בית החולים העברי גם בית מחסה לזקנים עניים ולהם רק בית מבשלות אחד שבתוכו כירה איינגילשע ומן הצד כמו תיבה ארוכה של ברזל התקועה מבחוץ אל חלל הכירה שיטמינו בכל ע"ש התבשילים בעודם רותחים ולמחרתו כשיבשל הא"י על הכירה לצורך בית החולים יתחממו מאליהם. וכתב מעלתו לדמות זה למ"ש המ"א סו"ס רנ"ג שהכריעו האחרונים כמותו שהעולם נוהגין היתר, אף כשנצטנן להעמידן ע"י א"י על תנור בית החורף קודם שהסיק הא"י התנור להחם הבית. וגם לט"ז ס"ק י"ח שמפקפק על היתר התה"ד י"ל דשרי כה"ג שהקדירות טמונים מע"ש דליכא מעשה המוכיח כלל. והביא ג"כ מ"ש בקצור שי"ע סי' פ' אות כ"ז שאף שהמנהג כהמתירין אם בשביל לחמם את הבית מ"מ כל בעל נפש יחמיר במקום שאין צורך כ"כ ומכש"כ באותן תנורי ברזל העשויין לבשל עליהם תמיד (שפיר קיכע). ושוב מצא בשו"ת טו"ט ודעת סי' קע"ה שכתב לאסור מדינא כיון שעשוי לבשל תמיד עכ"ד. וכנראה שכתב שהוא רק מצד חומרא רק לענין סתם תנורים העשויין להסיק ועפ"ד הט"ז שדחו כל האחרונים ושכנראה מדבריו (אם שאין הטוטו"ד קמא תחת ידי לעיין עליו) שהטוטו"ד אוסר מדינא באותן תנורים גם להמ"א כיון שעשוין לבשול תמידי. וכן הבין בשו"מ תליתאה ח"ג סי' ג' שאחרי שהאריך לקיים המנהג כהמ"א הביא שנשאל אודות שנהגו לומר לא"י שישים תבשיל קר על איינגעלשע קיך והאח מבוערת תחתיו דלא שייך היתרים שכתבו התה"ד ומ"א וגם מיחזי כעובדין דחול שהרואה יראה שמבשלין בשבת כדרך שמבשלין בחול עכ"ל גם בשו"ת מוהרי"א ענזיל סמ"ו הפליג להחמיר בדבר האיינגלשע קיכען בהעמדת קדירה בשבת ע"י נכרי קודם הסקה כיון שעשויין לבשל עליהם כל תבשיל גם בימי החול ואף שהאש עובר תחת לוחות הברזל מ"מ הברזל המחמם לא גרע מתולדות האש ולזה נתכוון המ"א סשי"ח ס"ק י"א שר"ל תנור שמבשלין בו כל ימי החול דומיא דכירה דאסור גם ע"י נכרי ובסו"ס רנ"ג קאי על אותן שמיוחדין לישראל עצמו כגון ליתן על קדירה וליתן לתוך התנור שאפו מבעו"י שלא יסתור דבריו הראשונים לענין תנור בית החורף קודם הסקה וע"י נכרי עכ"ל:
וכל מעיין יראה שאין שום רמז לזה בהמ"א לענין תנור שמבשלין בו כל ימי החורף ופשטות הדברים כמו שהבין המחצית השקל שנתן הישראל מעצמו הקדירה בשבת. ומעיקר הדין לא ידענא מה לחוש דבכה"ג ליכא משום פסיק רישא וכמ"ש מהריא"ז בעצמו דאין לחוש על פס"ר כשאומר לנכרי שיסיק התנור דמ"מ לענין בישול הקדירה לא הוה פס"ר כיון דבשעת מעשה היה אפשר שלא תתחמם הקדירה. וכן האריך בשו"ת בית אפרים חאו"ח סכ"א דלא הוצרך התה"ד לומר דפסיק רישא אינו אלא מדרבנן דאפשר דבכה"ג לא הוה פס"ר כלל דאף דהתבשיל עומד על התנור בשעת היסק הרי בידו לסלקו משם טרם שיגיע לשיעור בישול. ועוד דאפילו על ידי ישראל שרי להעמיד מרחוק אצל האש כדי לחמם קצת אלא שאסור להעמיד במקום שאפשר שיבא לידי בישול וכססי"ח והרי יכול לסלקו בשעת חימום קודם שיתבשל ומה שנשאר עומד שם אח"כ אינו מדעת הישראל. וגם דהוה פס"ר דלא ניחא ליה שירתיח כ"כ שיבא לידי בישול דהא אדרבא מקירין אותו מחומו ואין צריך רק שיהיה חס במקצת וכמ"ש הר"מ בשם או"ז לענין עבדים המחממין התבשיל כיון שאם היה מתקרר לגמרי לא היינו מניחים אותם לחמם לאו כל כמינייהו לאסור עלינו בעל כרחינו והביאו במ"א (וכה"ג בתוס' יבמות פ"ג ד"ה אין אדם אוסר וכו'. והא בישול שבת אינו אסור רק משום קנסא ולא שייך לקנוס הישראל בשביל מחשבת הנכרי כל שלא ירבה בעצים). והנכרי המסיק אין דעתו רק על ההיסק והבישול ממילא נעשה שלא במתכוון דבכה"ג גם בישראל נראה דאין כאן איסור אם פוסק בשביל חולה שיש בו סכנה ועי"ז נתבשל איזה תבשיל שהיה עומד שם בלא מתכוון כו' יע"ש עוד באריכות בעובדא דידיה שהעמידה המשרתת קאווי מבושלת צוננת בשבת על תנור בית החורף קודם שהסיק הנכרי ועכ"פ בדיעבד שרי לשתות הקאווי בלי פקפוק רק להזהיר על העתיד שלא יעשו כן עכ"ד. ואם מצד שמעשיו מוכיחים על כונתו כיון שעושה מעשה להעמיד התבשיל מ"מ אין כאן הוכחה ממה שהניחו שם מקודם כדי שיתחמם אח"כ כשיוסק ולא שייך משום עובדין דחול [וכשבת קל"ח א' וק"מ ע"א וקמ"ג ב' שלא יעשה כדרך שעושה בחול וע' בתו' צ"ה א' סוד"ה הרודה וקכ"ו ב' סוד"ה ומדבריהן וע' ביצה כ"ח א' וכ"ט א' וע' באגרת הרמב"ם בשאלה דתלי כוזא בסיכתא כו' בשבת קל"ז סע"ב]. כיון שמניח קודם השבת ובעת שמצוה להסיק התנור אינו מתכוון עכ"פ על הבישול רק לחממו. ואם כי אין רצוני ללחום את המושל במה שהחמירו תלתא רבנן קשישאי בדור שלפנינו אשר גדרו בה גדר במלאכת שבת כיון דאורחיה לבשולי כל ימי החול. דלא אלים כונת חימום הבית מכונת חימום הקדירה ובישולה, ועכ"פ כשמבשלין לצורך חולה ורק שבתוכו תנור קטן שהמאכל מונח בתוכו מקודם ואף שלפעמים רחוקות צולין בו ואף היודעים שמטמינים לשם לא יוכלו לידע אם נצטנן כ"כ שיצטרכו לחמם. וכיון שההיסק על תנור זה בשבת עשוי לבשל לצורך חולאים אין כאן עובדין דחול כשמונח קודם השבת דהוה שעת היתר ורק מה שמצווה לא"י בשבת להסיק התנור שמבשלין בו ימי החול דמותר ורק משום שהמאכל מונח שם שצריך לחממו ועכ"פ אינו מתכוון רק לחמם התבשיל ולא עביד רק גרמא שמתחמם גם התבשיל שנתבשל כבר ואף אי יש בישול אחר בישול ונשאר שם לאחר שנתחמם ובשעת ההסקה ליכא פס"ר דאפשר לסלק הקדירה מקודם. ולא הוה אפשר ומכוון שהניחו בשעת היתר וכהה"מ פי"ב מהלכות שבת הלכה ב' לענין מלאכת צירוף דאף שאי אפשר ליתן מים לתוך המיחם אם לא יצרף מ"מ כיון שדי אצלו בכלי זו כמות שהיא בלי גמר הוה דבר שאינו מתכוון וע' בישועות יעקב סש"ב ס"ק ב' שהאריך בזה. ובתוספת שבת סרנ"ג ס"ק ב' מיישב קושית הט"ז מיו"ד סקי"ג ס"ה לענין בישולי נכרי אם ידע שיש בשר בתנור אפילו הסיקו בשביל דבר אחר כיון דאמירה לנכרי הוה שבות דלית ביה מעשה לא מחמירינן כולי האי לחוש שמא כיון גם על התבשיל לחממו ושרי אף פס"ר וכמ"ש ס"א וע' ר"ס שי"ד וע"ש בא"ר. וגם בברכת דוד שדחו ג"כ ראייתו. ובתורת שבת דמדינא לא גרע משוחט לחולה בשבת דמותר לבריא וכן לשחוט בהמה ביו"ט אם יכול לאכול ממנה כזית אף שכונתו לצורך חול שלא להפסיד בהמתו. וע"ש בבית מאיר על או"ח דהא בט"ז יו"ד סקי"ג סוס"ק ה' שמצוי הוא לכוון גם לבישול וכסו"ס שכ"ו שכתב לשיטת הרא"ש דזה גרע מספק [וכן פרש"י בשבת קנ"א ע"א]. והא שם דאם רוב נכרים שרי וה"ה הכא כונתו על העיקר דהיינו חימום בית החורף שהוא הרוב נגד התבשיל עכ"ל. והכ"נ בנידון דידן שעכ"פ עיקר ההיסק בשביל החולים רק שבתוכו תנור קטן שהאש יסובבהו מכל צדדיו שהמאכל מולח בתוכו מקודם השבת. וע' בסתקט"ו ס"ה בהג"ה או שידוע שלקט לצורך שניהם אסור וע"ש במ"א ס"ק כ"ג דמחצה על מחצה לצורך שניהם. וכן העיר בזכרון יצחק סי' י"ט בישוב קושית הב"ח סרצ"ח בהא דברכות נ"ג א' במהלך חוץ לכרך וראה אור דמתירין מחצה על מחצה מהא דסרע"ו בהדליק נכרי הנר בשבת אפילו מחצה על מחצה אסור לישראל ליהנות ממנו. דהתם ודאי לצורך כולם נעשה משא"כ בספק אם האור של נכרי או של ישראל:
ובישועות יעקב סרנ"ג ס"ק י"ד האריך ג"כ דאין בזה חשש איסור גם בהעמידה הישראלית הקדירה קודם הסקת התנור על תנור קר ואף שיודעת שהנכרי יסיק אח"כ לצורך צינה כו' ותמה שלא העירו מסוכה ל"ג בעבר ולקטן דמותר פס"ר בדרבנן יע"ש מה שמחלק בזה. [וע' במ"א סשי"ד ס"ק ה' דפס"ר אפילו בדרבנן אסור רק באמירה לא"י יע"ש סרנ"ג ס"ק מ"א]. וכבר קדמהו בקושיתו בשעה"מ פכ"ה משבת וכתב סופר חא"ח סי' ס"ד וע' בפ"י פסחים כ"ה ושו"ת בית אפרים חא"ח סנ"ט וכנף רננה סע"א ובאר יצחק חא"ח סט"ו ענף גד"ה. וע' בשו"מ תליתאה שדחה ג"כ קושיא זו וגם קושית הגר"א בבאורו לש"ע א"ח סרנ"ג שתמה על התה"ד דהא בניחא ליה אסור מדאורייתא וע"ש ג"כ בדמשק אליעזר בישוב קושיתו. וע' בנתיבות השלום ח"ב בהערוה משהיה והטמנה ובישול אות ה' שמפקפק ג"כ והסכים דאין למחות ביד הנוהגין היתר דיש להם על שיסמכו גם לכתחלה וע' בעירובין פ"ח א' רש"י ד"ה שופכין כו' דאפילו אי מכוון לאו איסורא דאורייתא כו'. ובשו"ת בנין ציון החדשות סו"ס נ' אוסר להשים מאכל ע"י א"י על התנור שמחמם הא"י לעצמו או לצורך חולה קודם שיבער האש ומחשש מראית עין וגם שלפעמים ירבה א"י האש בשביל שיחום המאכל ורק בדיעבד אפילו נתן הנכרי אחר שנתחמם מותר וע' בחי"א כלל ק' סי' ט"ז שצידד להקל בדיעבד אפילו ניתן ע"י ישראל עכ"ל. ועכ"פ בכה"ג שהונח שם בשעת היתר קודם השבת כשמבשלין לצורך חולה אין נפ"מ במה שעשוי לבשל גם בחול. ואין לחוש למראית עין כלל. וגם משום חשש שמא ירבה כיון דאין הנכרי עשוי לידע שהניחו שם התבשיל ובאופן שיצטרך לחממו (וע"ל סו"ס ק"ט) ולא שייך משום עובדין דחול מה שמונח בצידו המאכל ואין לגבב חומרות יתירות במקום שאין לו תנור אחר באותו חצר. ובכה"ג שלא נמצא מפורש להחמיר גם בדברי האחרונים ראוי לחוש לכבודן של ראשונים שכבר נהגו לפני המורים שהיו לפניו. זולת כשמשימין הקדירה בשבת אפילו ע"י נכרי אין להקל דהוה עובדין דחול כיון שהתנור עשוי רק לבישול. ובשה"ג סו"פ האורג וכן הביא במ"א סשט"ז ס"ו ס"ק י"א בשם הרשב"א והובא בר"ג פי"ג משבת כשעושה ג"כ דבר היתר ומתכוון להיתר דאפילו בפס"ר ומכוון גם לאיסור שבו מותר כצבי ניצוד בבית דכאן היה יכול לשמור ביתו אף אם לא היה הצבי בביתו. והאריך בזה בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סכ"ב דע"כ לא ס"ל במכוון למלאכת היתר פטור רק היכא דמלאכת היתר מוטל עליו לעשות. ובישועות יעקב סס"ג סוס"ק ב' ושי"ד סו"ק ה' ובסשי"ו ס"ק ה' האריך בכוונתו דגוף העשיה היא מלאכת היתר אלא שנזדמן שצבי בתוך הבית זה לא מיקרי פס"ר כיון דיש בה שני ענינים נפרדים. וכן העלה בדברי חיים דיני רה"ש סי' ד' לדחות קושית הא"ר מסוכה ל"ג דממעטין ביו"ט כשלקטן לאכילה והא פס"ר הוא. הרי שאף שעושה היתר ומתכוון עמו איסור. ויש לחלק דהא דמותר היינו היכא דבשעה שעוסק באיסור עוסק בהיתר כדי לשמור ביתו ונהנה משניהם יחד אבל בהך דממעטן לאכילה באותה שעה לא נהנה מאיסור רק אח"כ שמתקן ההדס ורוצה לצאת בו שלא יהיה עוד הנאה לאכילה. וע"ש עוד לחלק דבנועל ביתו אינו ניכר רק מלאכת ההיתר דנועל והולך. וכן הובא בשו"ת ראשי בשמים חא"ח סו"ס י' לחלק לשאר פס"ר כגון שנעשה החריץ ע"י גרירתו. והכ"נ כשמבשל התנור לצורך החולים שמתחמם ג"כ התבשילין שמונחים מבעוד יום שאף אם יגיע לכלל בישול חשיב כצבי ניצוד בתוכו אף שממילא נתהוה הפעולה מחמת התבשילין שמונחים שם דלא נחשב בהכי מלאכת מחשבת ואף שהכל ענין אחד שעשוי דרך בישול מ"מ הוה כצבי ניצוד דהכל פעולה אחת רק דממילא איתעבד ואזלינן בתר העיקר וכמ"ש בארבע שיטות למהר"י שפירא בפסחים כ"ה ב' דהואיל ועיקר כונתו לעסק של היתר הוה תחלתו בהיתר כתחלתו באונס וע"ש בדף כ"ו בד"ה אמר אביי. ובתפארת ישראל שבת פ"ב מ"א בחידושים שהביא ראיה לשה"ג הנ"ל מע"ג י"ב בנתפזרו מעות לפני ע"ג דלולא מראית עין מותר לשחות ולהגביה מעותיו ואף דהוה פס"ר ומשום דעשה היתר עמו. ובשו"מ קמא ח"ב סי' ס"א דף כ"ו ע"ב ותליתאה ח"ב סו"ס קס"ט הפליג לתמוה דא"כ כל דבר שאינו מתכוון דאסור בפס"ר ע"כ מתכוון לעשות איזה מלאכה ושבמרכה"מ כתב דכוונתו דאין עושה האיסור בידים רק שממילא ע"י נעילתו ניצוד. ודחה זה והעלה דכונת הרשב"א דכל שלא חשב לעשות מלאכה זו אף שממילא נעשה פטור כמו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע וכיון דגוף הנעילה לצורך הבית היא מלאכת היתר אף שנתכוון לשמור הצבי לא מיקרי מלאכת מחשבת דלא חשב רק על מלאכת איסור בלבד יעש"ב:
ומה שלא הזכירו מאיבעא דלצרכו ולצרכה בפסחים כ"ה וב"מ ל'. דשאני הכא שמכוון רק לנעול ביתו ורק שממילא הצבי ניצוד וכמ"ש הרמב"ם החילוק בין פס"ר למלאכה שא"צ לגופה וע' בשו"ת מוהר"ם אלשקר סי' ק"ד וכ"מ פ"א משבת הלכה ז'. משא"כ התם דחזינן שמכוון לתרויהו גם לצרכו ובנתה"מ ר"פ צ"ז באפשר לתפוס חפץ קטן ותפס גדול עבור שיווי כולו מותר. וכיון דתופס על פלגא פקדון ה"ה דרשאי על פלגא מלוה כב"מ ל' לצרכה ולצורכו דפשיט מהכניסה לרבקה בשביל שתינוק ותידוש פסולה שאני התם דאמר קרא אשר לא עובד בה. דמוכח דבדליכא גזה"כ מותר כשמכוון בשביל המותר והאסור. ובשו"ת זית רענן תנינא בלקוטי חדושי תורה בדף קמ"ו ע"ב בדרוש לז' אדר חקר ג"כ כזה, עפ"ד הנתיבות והגם דבשטחו לצורכו ולצורכה אסור דחיישינן שיניחנה שטוחה לצרכו לחוד וכמש"ש בתו' ורא"ש. ואם שדבריו תמוהים וכמובא בתבונה אות ט"ז שהרי"ף ורא"ש פסקו לחומרא בבעיא דלצורכו ולצורכה ובפרט דלר"ש דקיי"ל כוותיה באינו מתכוון פשיטא דאסור וכפסחים כ"ו ב' וגם כיון דאפשר ליקח משכון קטן הוה כאפשר ומכוון. וע' בפ"י פסחים כ"ו א' בד"ה ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה וכו'.
ובשו"מ תליתאה ח"ג סי' ג' העיר ג"כ מהרשב"א סו"פ האורג הנ"ל וא"כ כיון שמסיק לצורך הצינה וממילא מתחמם התבשיל לא שייך פס"ר, והיכי שמסיק בשביל החולה ושהעמיד מקודם הקדירה להתבשל שרי וגם שחילוקו של השה"ג דהיכא דמשכחת שיעשה בהיתר לא מיקרי פס"ר וכמ"ש במרכה"מ פ"א משבת וכיון דאפשר להתחמם שלא יהיה בישול גמור ואפשר לסלקו קודם שתתבשל מותר. ומ"מ מסיק דכל שיש בו משום בישול אסור ולא כמו שנוהגין העולם להניח תבשיל שיש בו מרק או שעכ"פ אינו יבש על התנור קודם ההיסק וכמ"א סשי"ח ס"ק י"א שכל הדינים האסורים משום בישול אפילו ליתן על הכירה או על התנור קודם היסק אסור. וכ"כ בסו"ס רנ"ג ס"ק מ"ג דהא דשרינן דוקא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר ע' סשי"ח דאסור משום בישול דאורייתא. וטרח בישוב דהמ"א לפי הבנתו דאכתי גם בבישול יהיה מותר כשהנכרי מבעיר התנור משום הצינה דממילא הוה כנתבשל מעצמו כל דלא שייך שמא ירבה בשבילו. והאריך דבמקום דשייך בישול אחר בישול דעושה פעולה בגוף הדבר כרשב"א שבת ק"ל לחלק בשבות דאית ביה מעשה להוצאה משא"כ במחמם רק להפיק הצינה וכיון שהסיק בשביל הצינה מותר. וא"כ לפי דרכו אין היתר כשנתן קודם ההיסק רק בדבר שנתבשל כבר והוא יבש כסשי"ח ס"ד:
ואין לכוון זה בסתימת לשון המ"א ס"ק מ"א דקאי על הרב ותה"ד סי' ס"ו מהטמנת חמין על תנור קודם שהוסק דאין ביד הא"י לחמם התבשיל רק הבית דבשבות אמירה הקילו פס"ר. ולפ"ז יהיו דהמ"א סותרים זא"ז מסי' שי"ח. וכן בתפארת ישראל בכלכלת שבת כללי הטמנה ובישולי שבת א' העתיק ג"כ מ"ש המ"א סשי"ח ס"ק י"א דלח צונן אפילו מבושל כל צרכו אסור להניחו על התנור אפילו קודם היסק בשאפשר שיתהוה שם היס"ב כו' אבל מותר להעמיד ע"י א"י קאפפע או שאר תבשיל לח מבושל צונן על גבי תנור שהוסק כמ"א סרנ"ג ס"ק מ"א וט"ז שם אוסר. וכן ברמזי או"ח מאביו סרנ"ג דמבושל לגמרי ביש רוטב אסור כ"א קודם היסק ורק ע"י א"י ורמ"א יע"ש ולא הזכיר כלל מדהט"ז. וע"כ שהבין בדבריו דשם מיירי ע"י ישראל וכסתימת לשונו וע' במעין גנים שם סשי"ח סי"ו בד"ה גם מ"ש המחצית השקל כו' יע"ש ובאומץ יוסף ואף שבפמ"ג שם אוסר גם ע"י א"י דכל שיש בו משום בישול אסור בכל ענין וכס"א. והוא אגב רהיטא דכאן מיירי שכוונת הא"י להסיק משום צינה. אבל במחצית השקל שם כתב דהוה כאחד נותן הקדירה ואחד נותן את האור ונותן סביב הקדירה וה"ה הכא כשישראל נותן התבשיל ואח"כ מסיק הא"י מ"מ גם הישראל חייב עכ"ל והיינו ממש כהתה"ד שאוסר מהאי טעמא רק כשהישראל נתן קודם ההיסק וכמו שסיים ולכן צריך להניח השפחה שתושיב החמין על האור קודם שהיא מבערת אותו עכ"ל: