אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן צה

סימן צד

א' כ"ח אדר תרנ"ב להרב ר' יצחק זאב דינער בקעלין:

בדבר שאלתו מהדלקת הגאז תחת שולי התנור מאיסור הכבייה בשבת ע"י נכרי בסתימת השריקה הדבוקה על הקנה של הגאז. ולפי הנראה ממכתבו שהוא כמו בהלאמפען של המאורות מגאז שלנו שאם ימשוך מעט הפתילה ממילא נמשך מיד הכיבוי. שאין זה ענין לגרם כיבוי בשבת ק"כ. ע"ב ובא"ח סשל"ד סכ"ב. ולכן לא רציתי להאריך בכאן בפלפולים בגרם כיבוי שהעליתי איזה מילי מעליותא שאינו נוגע לענין שלפנינו:

הנה בשו"ת ריב"ש סשפ"ז דמתני' דשבת קכ"א נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה אפילו לר"ש קתני לה דמלאכה שא"צ לגופה פטור ואין חייב אלא מכבה לפחמין או להבהב הפתילה ואפ"ה אסור אפילו במקום פסידא גדול (ומ"ש הפמ"ג סש"ז במ"א אות י' ממשנה בא לכבות כו' לרמב"ם מלאכה שא"צ לגופה חייב מ"מ שבות דשבות כו'. ולא עיין בשו"ת ריב"ש הנ"ל שפירש מתני' אפי' לר"ש) ומסיים על הטוען שהותרה לו שבות אפילו דמלאכה משום פסידא. והבל יפצה פיהו דאפילו להמתיר במקום מצוה לא שרינן במקום פסידא אפילו שבות דשבות וכיבוי דליקה יוכיח כו' ואפילו לומר לו בע"ש שיעשה בשבת לא שרי אפילו במקום פסידא כו' (וע' בביצה כ"ב א' כי קא מבע"ל משום איבוד ממון כו') ומ"ש בכתובות ס' ע"א צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת משום דמתקן כלאחר יד הוא וכיון דלא מינכרא קליש איסורא טובא ולא גזרו במקום פסידא דכל כלאחר יד קיל להו לרבנן טובא עכ"ל. ובשו"מ קמא ח"ב סע"א האריך בסתירת דהתו' למ"ש הש"כ ביו"ד ספ"ז שהביא מהתו' כתובות בהיפך דבדרבנן גזרו משום מראית עין.

ותמהני על הלמדן המקיל שזהו פסידא גדולה אם ימתינו בכל שבת ושבת לכבותו עד לאחר הבדלה ומה ראה לזה גם להבנתו להתיר שבות בכל שבת מצד שבכל השבתות ביחד יהיה הפסד גדול. וגם המ"א סש"ז ס"ק ג' שהתיר שבות ע"י נכרי במקום הפסד גדול אבל שלא במקום הפסד גדול אין להתיר אפילו שבות דשבות וגם שאין לדמות כל השבותים להדדי והט"ז סו"ס רמ"ד בקבלת המכס שעל הרוב הוא הפסד גדול ובמ"א משם המרדכי דהוה כמציל מידם דעדיף מהפסד והלבוש תירץ בהני פסידי מפורסמות התירו מהאי טעמא. וכה"ג בחו"י סי' קס"ד בהא דכתובות שם במקום צערא לא גזרו זה אינו כעיר פרוצה ואין חומה דאין לך רק מה שאמרו חכמים כגון יונק חלב בשבת ובר"ס שי"ז גבי קשירה דמיירי בבית צואר או בבתי שוקים שנקשרו והוא מבקש לפשטם כשנכנס לישן וכה"ג בכל שאר צער גדול יעש"ב ובתפארת ישראל למשניות ברכות פ"ב מ"ו אות ל"ג שפשוט דכל דבר דרבנן שגזרוהו להיות צער כגון תענית אפילו מצטער בתעניתו כו' ודוקא צער דלא שכיח והפמ"ג א"ח סו"ס תרנ"ו מסופק אם מחוייב ליתן כל הונו שלא לעבור על ל"ת דרבנן והגר"א מייתי ע"ד הרב דהא אפילו שבות דשבות לא התירו במקום הפסד כמ"ש אין אומרים כבה כו'. ולא העיר מתשובת ריב"ש סשפ"ז הנ"ל דלא התירו במקום פסידא גדול רק כלאחר יד. ובר"נ פרק חבית ואפשר דל"ד בצנעא דאי לא אפשר אפילו בפרהסיא נמי והביאו הב"י סו"ס של"ו ובשו"ת מים רבים חא"ח סי' י"ז בד"ה דע שהאריך וסיים וכגון זה אין אני מתיר שיעשהו מדעת ישראל אפילו במקום פסידא אלא בשבות דשבות כההיא דקשקשים דגריע שבות דידיה כמו שהבין המנחת כהן וכההיא דמכס שהאמירה שבות דשבות כתירוץ בתרא שבב"י א"נ בשבות גמור כשבא נכרי מעצמו לעשות בבית ישראל כההיא דלכבות הדליקה אמנם מדעת ישראל בביתו של ישראל אפילו דאיכא פסידא יש למחות כו' ומכש"כ בנ"ד כי בא מעצמו הוא כההיא דדליקה שהוא דרך מקרה והישראל לא היה יודע שיפול הדליקה ושיבא הנכרי אבל כשבא דרך קבע למלאכתו בכל השנה וג"כ בש"ק לא מיקרי בא מעצמו:

והנה לסברת הר"נ בפרק חבית בדפי הרי"ף ס"ז ע"א ד"ה ובמקום פסידא לא גזרו והובא במ"א סש"ז ס"ק ז' וסשל"ד ס"ק ל' דלמה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שא"צ לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו דשאני כיבוי כשצריך לפחמין דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה כו' ואין הכל בקיאין לחלוק מש"ה אסור אפילו במקום פסידא. וממילא אין חילוק בזה גם לענין כיבוי הגאז אף דלא שייך גזירת פחמין כיין שהחמירו בכל עניני גזירת כיבוי דמשום הפסד ממון יבא לכבות ואף בעושה פחמין דאין מבחין בין כיבוי לעשות פחמין ובין סתם כיבוי. ואולי היה קצת מקום לצדד להר"נ ואפילו ע"י נכרי אסרו שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע"י נכרי אתי לכבויי איהו גופיה. ולהר"נ בפרק מי שהחשיך בדפי הרי"ף ע"ג ע"א בד"ה אלא כך אני אומר דהיינו טעמא דשרו ליה רבנן הכא ובדליקה לא שרי לפי שכל הפסד שהוא נופל פתאום בהול עליו וצריך שימהר הצלתו כגון דליקה שייך אי שרית ליה אתי לכבוי שאין לבו עליו ואי שרית ליה מידי אף הוא אינו נותן דבריו לשיעורין דכל כה"ג טפי איכא למיחש למתוך שאדם בהול ממאי דאיכא למיחש שאין אדם מעמיד. אבל הכא אין השעה דחוקה לו כ"כ שיהיה לבו בהול עליו ואי שרית ליה אף הוא יציל בהאי גוונא דשרית ליה בלחוד ואי לא שרית ליה מידי אף הוא לא יעמיד עצמו על ממונו ומציל כי היכי דבעי. ולפ"ז בנידון דידן ליכא למיחש דלמא אתי לכבויי איהו גופיה רק לגבי דליקה. ומ"מ לקושטא דמלתא הרי הר"נ לא כתב תירוץ קמא שאין הכל בקיאין רק לרווחא דמלתא אבל לא הוצרך לזה כמש"ש א"נ שאני הכא שהוא שבות כלאחר יד שממעכן ברגליו וקיל טפי משבות דשבות הנעשה כדרכו דהיינו ע"י נכרי עכ"ל. וא"כ לקושטא דמלתא לא מהני הא דבמקום פסידא רק בשבות כלאחר יד וכסברת הרא"ש תלמידו וע' בר"נ סו"פ ר"א דמילה בדפי הרי"ף ס"א ע"ב בד"ה אבל דעת כו' שהביא דרמב"ן דאפילו שבות דשבות לא שרי אלא במילה בלבד שניתנה לדחות שבת אצלה וכדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום פסידא וזו ששנינו נכרי שבא לכבות וכו' ואע"ג דהוה שבות דמלאכה שא"צ לגופה עכ"ל:

וע' בשב יעקב חא"ח סט"ו במנהג כבייה הנרות בליל שבת אחר יציאת בהכ"נ ע"י נכרי מושכר מהקהל לכל השנה שעיקר הטעם מחשש סכנת הדליקה יעש"ב ובמ"א סשל"ד ס"ק כ"ז וע"ש סתר"י ס"ק ד' (וע"ל בתשובתי סו"ס צ"ג) ובקובץ על הרמב"ם פ"ו משבת דיותר טוב להעמיד נרות קטנות ודקות והשמש ימתין בבהכ"נ עד שיכבה וכמו שעושין בפראג. ובשו"מ תנינא ח"ג סי' קי"ח מהדלקת נר של תמיד בנפט לבן שהרי"ף ורא"ש הביאו שאף בחול אסור מפני שהוא עף וכשבת כו'. ובזה מסולק קושית הב"י סרס"ד על הטור שהשמיט הטעם מפני שהוא עף. דמצד שהוא עף לבד לא היה לאסור כשהוא מזוקק שאינו אותו הדבר שנאסר שלא היה עף אף בזמנם. וע"ש בב"ח ובזכרון יצחק סט"ו שטרח ליישבו בדרך פלפול (וע"ל בתשובתי ספ"ח אות א' וסו"ס צ"ג):

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה