אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן צג

סימן צב

שנת תרכ"ג להר"ר יוסף מ"מ במיטאוויא על דבר שאלתו בענין הדלקת הנרות בבהמ"ד בשבת ע"י נכרי דלרמ"א רע"ו ס"ב דרבים נהנו להקל לסמוך על העטור בשבות דאמירה במקום מצוה אף במלאכה גמורה ויש להחמיר באין צורך גדול. ועכ"פ יש לצדד במצוה דרבים וכברכות מ"ז ב'.

(א) הנה מה שהעתיק הר"נ סו"פ ר"א דמילה שהעטור התיר לומר לנכרי להדליק הנר בשבת בסעודת מצוה. ואחריו נמשך בד"מ סי' ער"ו וש"ז. ולמעיין בעטור הלכות מילה לא כתב רק בלשון הזה וקרוב אני לומר שהדלקת נר מצוה בשבת כו'. וכלישנא דאבא שאול ביבום שלא לשם מצוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ובתורת שבת סי' רע"ו ס"ק ג' דחה ראיותיו וע"ש מה שנדחק להעמיס בכונתו ובתו' ע"ג מ"ג ב' בד"ה שאני שדעתם להתיר שבות משום מצוה והיינו בשאר איסורין אבל בשבת אין להתיר בשום מצוה רק בשבות דשבות כסש"ז ס"ה ויש אוסרין ועי' בשו"ת ריב"ש סו"ס קכ"א. ובתו' גיטין ח' ב' ד"ה אע"ג דרק במילה דדחי שבת התירו בשבות דשבות. וכרמב"ן שהובא בר"נ סו"פ ר"א דמילה ועי' בעפרא דארעא סי' ל"ה. ולהרא"ה דרמב"ם התיר שבות דשבות לכל מצוה ונראין דבריו וכמ"ש חדושי ר"נ פר"א דמילה דאולי כונתו דלרמב"ם לאו דוקא בשופר ולולב, ועי' במ"א סי' של"א סוס"ק ה' לסמוך על העטור בהבאת איזמל ע"י נכרי דרך רה"ר אל התנוק רק בביתו כיון דאי אפשר בענין אחר ובבאר יצחק חא"ח סו"ס י"ג מסייע להעטור מפרש"י ע"ג ט"ו א' ד"ה כיון דזבניה קניה דהא דאסור לומר לנכרי משום ממצוא חפציך וכיון דקיי"ל דחפצי שמים מותרים יש להתיר במקום מצוה אף מלאכה דאורייתא:

ובלאו הכי הרי לס' יראים מ"ע קי"ג דהא דאמירה לנכרי שבות היינו רק כשאינה מלאכת ישראל כגון שאומר עשה האש שלך לצורכי אבל מלאכת ישראל להוציא קדירתו מן הגחלים אסור מן התורה. וכמכלתא פרשה בא וכן בפרש"י לא יעשה ע"י אחרים. יע"ש ברמב"ן ורא"מ. ובכתב סופר חא"ח סו"ס מ"ו נדחק להעמיס בפרש"י בדרך פלפול נגד מה שמפורש במכלתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא חבירך ולא יעשה נכרי מלאכתך כו' ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה אבל יעשה נכרי מלאכתו. והיינו כדעת היראים דכשאינה מלאכת ישראל רק מלאכת הנכרי בשלו שבות ולא כרמב"ן שהיא אסמכתא לאסור אמירה דמלאכה שלנו אבל מלאכת הנכרי בשלו מותר, והסמ"ג במנין הלאוין מסופק בזה שאם היתה מן התורה לא היו מתירים חכמים לעשותה בביתו של נכרי אף במסרה מע"ש. ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה עכ"ל. והובא גם בב"י סי' רמ"ד וט"ז סו"ס רמ"ג. (ועי' לעיל ספ"ב שהארכתי) וכן בפסחים כ"א ע"ב דיליף חזקיה לא יאכל חמץ שלא יהא בו היתר אכילה והיינו מדכתיב בנפעל שמוזהר שלא ליהנות ושלא להאכילו לאחרים וכמו לא יעשה מלאכה דבמלאכתו של ישראל שמוזהר שלא להניח לאחרים לעשות מלאכה בשלו ואף שרש"י דחק לכוון הלשון שלא יהיה גרם שיאכל ע"י החמץ דבר אחר דסתם הנאות שלוקח בדמים דבר מאכל. ומ"מ פשיטא שאסור להאכיל לאחר בטובת הנאה לחוד ואף שאינו נותן דמיו וע"כ דמפיק מפשטיה דקרא שבעליו מוזהר שלא יאכל החמץ לאחרים. ובזבחים ס"ד ב' מי כתיב ימצה ימצה כתיב. ובפסחים ו' ע"ב מדנקיט יראה ולא כתיב לא תראה וכה"ג בכ"מ:

ובב"מ צ' ע"א חסום פרתי ודוש בה פרש"י דישה שלך. דהתם האיבעיא לענין שבות אי גזרו באיסור לאו ואלו בדישה של ישראל הרי בכה"ג גבי שבת ליכא איסור מן התורה ומאי קאמר כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה. וע"ש בר"נ ומובא בשמ"ק וא"ת הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לנכרי במלאכה דישראל דהכי תניא במכלתא דבמלאכת הנכרי ליכא משום אמירה לנכרי. לא דמי דזה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. וכתב זה לדעתו בהמכלתא דאסמכתא בעלמא ומיירי רק לענין שבות דשבת אבל להס' יראים הא דאמירה לנכרי שבות היינו בשל נכרי ולא בשל ישראל. ובמ"א סש"ז ס"ק כ"ט דהתם נהנה בו שמרבה לו שכר במה שחוסמו אבל חסום פרתך ודוש בה שרי ועי' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים תשובה רל"א בד"ה ועתה נבא לטייל ובמשנת חכמים על הרמב"ם בקונטרס חוט המשולש כלל ד' בדפה"ס קמ"ו ע"א ובישועות יעקב לא"ח סי' רס"ד ס"ק ו' ואכמ"ל. ובסמ"ג לאוין קפ"ד חסום פרתי ודוש בה היא בעיא ולא נפשטה הלכך אסור ואינו לוקה. ובודאי דלשון ואינו לוקה שיגרא דלישנא וכמ"ש במל"מ פי"ג משכירות הלכה ג' דאפילו אי נפשטה בעיין אינו אלא איסור דרבנן. וכן במכות י"ח ב' לוקה חמש דפרש"י חמשה איסורי קאמר. והכ"נ אינו איסור תורה דשייך מלקות ואשכחן נמי לשון אסור אדרבנן יבמות ס"א ב' אסור לאדם שיעמוד כו' וברמב"ם פט"ו מאישות ובתו' תענית ר"ד י"א על מדת חסידות ועי' תו' זבחים ק"ד ב' וביצה ל"ו ב' חייב משום שבות:

אבל מה שהבין בתשובה מאהבה ח"ב תשובה רל"ז בא"ח סי' רמ"ג בט"ז סוס"ק ג' שמביא בשם הסמ"ג דאמירה ע"י נכרי במלאכת ישראל בשבת ויו"ט איסור תורה. וליתא דהתם בשל נכרי דגם בשבת ליכא רק משים שבות וכמפורש בסוגיא דמיירי לענין שבות לחוד. דאילו במלאכת ישראל דאסור מן התורה להמכלתא ליכא למילף בשבת דאיסור סקילה והאיבעיא רק אי גזרו באיסור לאו. ומ"מ יש לפשוט האיבעיא מכמה מקומות כמו בסוטה ז' א' דפליגי בכה"ג ר"י ורבנן ופוסק הרמב"ם רפ"ב מסוטה כרבנן דהיא הנותנת ועי' במל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז דלא אמרינן מה לי איסור לאו אלא כשיש בו מלקות. וע' בנוב"י קמא חא"ח סי' כ"א ושו"ת רע"א תנינא סי' קל"א ובפר"ח א"ח סי' תס"ח ושו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב בד"ה מ"ש מר ובד"ה ודרך אגב:

ובשו"ת פ"י חיו"ד סי' ג' דמה מיבעא אי יש איסור אמירה לנכרי שבות בשאר איסורין מלבד שבת לרש"י בב"מ ע"א דיש שליחות לחומרא וחשיב כעושה בעצמו דלרבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע. וליכא למימר דהאיבעיא אך למ"ד אי בעי עביד מ"מ קשה למ"ד דכל דלאו בר חיוב הוא יש שליח לד"ע הא דאמרינן בכל מקום אמירה לנכרי שבות ותיפוק לי' מטעם שליחות. ובס' אומץ יוסף בהשמטה להלכות שבת בתשובה דנפ"מ לקטן דאין בו שליחות ורק דזה תלוי בחקירת הח"ס חיו"ד סי' שי"ז דהא שיעורין לישראל נאמרו [וע' בתשובה מאהבה ח"ב סי' רנ"ז בגליון סעיף ג' במכר חמצו לא"י קטן וכו' וע' בשו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' א']. ומ"מ י"ל דצריך לאסור אמירה בקטן דלית ביה דעת כלל והאריך ג"כ בדעת המכלתא דלר' יאשיה איסור אמירה לנכרי בשבת מן התורה דכל מלאכה לא יעשה ואף דבכל הש"ס דלא הוה אלא שבות י"ל דר"י סובר כרב אשי ב"מ ע"א דיש שליחות ולכן בר"פ מי שהחשיך ברש"י בקושית הגמ' מ"ט שרי למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו. דהתם מיירי בגדול דקתני בסיפא ליתב לקטן. ושם קכ"א בנכרי שבא לכבות פרש"י דרבנן גזרו על אמירה. דקאי דומיא דסיפא דקטן שבא לכבות ורק להמחא"פ דבשכר יש שליחות דהוה כפועל ואצטריך בכה"ג קרא דלא יעשה ע"י אחרים. ועיקר דקדוקו בפרש"י דשבת והרי הוא שלוחו. פשוט דהכונה ברשותו כגיטין פ"ח שליחותיהו דקמאי וכמו שהאריך הח"ס חא"ח ספ"ד על הקושיא בע"ג נ"ב ע"ב יעש"ב. וע' בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ב ויהודה יעלה חא"ח סי' ע"ב וע' כנף רננה חא"ח סי' כ"ג בדהר"נ שבת קל"ט גבי כשותא דכרמא דאסרינן על תנוק ישראל דאתי למיסרך ועי' במנחת עני על הש"ס אות פ"ד בדהרמב"ם פ"י ממלכים ה"ב שגם ב"נ אין מוזהר בעודו קטן וע' ב"ש סי' ה' ס"ק י"ט. וע' במקום בינה בחדושיו על הבינה לעתים פ"ו מהיו"ט הט"ו בדף ע' ע"ב שהאריך דבמילי בעלמא אינו מועיל שליחות ולזה לא הוה רק שבות ובפרש"י שבת קנ"ג א' והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת. דשם כיון דמוסר לו הכיס א"כ מוסר לו מעשה. ועי' בשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים סי' רל"א ד"ה ועתה נבא לטייל כו' ובאות שע"א מש"ש בדהפ"י. וע' בשו"ת הר הכרמל חא"ח סכ"א בדה"ס ו' ע"ב ובית שלמה קמא או"ח ספ"א וע"ש אחר סי' קי"ג בהשמטה להג"ה כ"ד ע"א ובעטרת חכמים בחידושיו לחולין י"ד בדה"ס ס"ד ע"ב ושו"ת אורין תליתאי סי' צ"ה ורש"י שבת י"ח א' ד"ה אלא ובהגהות הרצ"ה חיות. וע' בית מאיר חאה"ע סי' ה' ובישועות יעקב בכמה מקומות דבעניני שבת לא שייך עניני שליחות כיון דמ"מ גופו שובת והארכתי בתשובה (ע"ל ספ"ג). ולא רציתי להאריך במה שדשו בהם רבים ולצאת מענין לענין. ועכ"פ להיראים דבשל ישראל לכ"ע מן התורה יתיישבו הסתירות מכ"מ וגם בדהש"ע וגדולי הפוסקים ואם שהוא קצת דוחק בסתימת לשונם כיון שפשטות הפסוק מכריח שהוא כן:

ב ובעיקר שאלתו יעיין בק"נ סו"פ כל כתבי אות כ"ו דיש קצת היתר להמון שמשלם לנכרי שכר שימוש בשבת א"כ להנאת עצמו הוא עושה ומותר לישראל ליהנות ממנו כרא"ש שם ורש"י לעיל קכ"א ד"ה נכרי. ובשו"מ תנינא ח"ב סי' י"ד מסיק דאם ציוה לנכרי מע"ש להדליק נרות בבהכ"נ בשבת דאין למחות דלרש"י ע"ג ט"ו א' דאיסור אמירה לנכרי בשבת משום ממצוא חפציך וכיון דלא נעשה שליח רק מבעוד יום אף דנימא דאדעת ישראל עושה לא עדיף מהרהור דמותר בשבת ק"נ ואף דבסש"ז סכ"ב בהג"ה דרמיזא אסור וע"ש במ"א והיינו בשבת. ובאומץ יוסף א"ח סתמ"ו במ"א ס"ק ב' בסברת של"ה דיוציא חמץ ע"י נכרי דשאני גבי שופר בעולה באילן דלא הוה בעידנא אבל לגבי חמץ בשעת הוצאתו מ"מ עוסק במצוה והכנתו להשליכו לים ולבערו מן העולם. ולזה לא הזכיר רמ"א שאין למחות ביד הנוהגין היתר לסמוך על העטור רק בהדלקת נר לשבת או לסעודת מצוה שנעשה בעידנא בעשיית המלאכה ובאמירה ליכא אלא ל"ת לבד. וממילא לא קשה קושית המ"א דא"כ לישתרי בחמץ אפילו ע"י ישראל להשליכו לים דגבי ישראל הוה עשה ול"ת כמו כל מלאכה דאורייתא כיון שאסרו חכמים שעשו חיזוק לדבריהם אבל באמירה לנכרי דאינו בכלל מלאכה אין בו אלא איסור לבד ובכלל לא תסור וכעירובין ס"ח בין שבות דלית ביה מעשה:

ובנוב"י קמא חא"ח סי' ג' החמיר בהדלקת נרות ע"י נכרי לעת תפלת נעילה שהעולם חושבין לצורך גדול קודם שהתפללו הצבור בלחש ואף שקשה לסמוך על דעת יחיד הנח להם. אבל אם כבר התפללו הצבור ובשביל אמירת הפיוטים לא הוה צורך גדול ולא יעשו דבר האסור לרוב הפוסקים ולסמוך על הי"א שהביא רמ"א באמירה לנכרי במלאכה גמורה משום מצוה. ורק לפזר ע"י נכרי דכל בהכ"נ הנרות שכבר דולקות מעיו"כ דהוה שבות דשבות במקום מצוה עכ"ד ובסי' רע"ו ס"ג בהג"ה ומ"א ס"ק י"א בשם הגמ"י דכיון דטלטול נר דלוק שרי בטלטול מן הצד אי שקיל ליה נכרי באיסור לית לן בה וע"ש סי' תקי"ד ס"ה בבה"ט ס"ק י"ג מהמגיה על המתירין גם בנר בקצץ. וברמזי א"ח מהג"ר גדליה ליפשיץ בסי' תרי"ח ששמע שהג"ר יחזקאל מפראג ביטל מנהג ישראל וציוה שלא ידליק נכרי נרות ביו"כ קודם נעילה וכן בשחרית בר"ה בשבת ואינו יודע טעמו יע"ש ובסי' רע"ו דקודם נעילה בעוד אור היום הוה כהדליק נכרי בשבת בעוד נר קמא דולק דגם, אחר שכבה קמא שרי להשתמש לאורו דלא אשכחן איסור למפרע. וגם בר"ה בשבת באשמורת ידליק נכרי דאין אסור מעש"ש בהנאה רק מדרבנן ובגרמא דפטור ואסור ולא העמידו דבריהם אפילו במקום עשה רק בשבות דמעשה ובפרט בעשה דרבים כברכות מ"ז ב'. ועכ"פ בר"ה בשבת דזריזין מקדימין וגם דראוי להקדים התפלה כדי למהר לצאת קודם חצות דאסור להתענות והרי הקילו גם בסעודת מצוה ומכש"כ לתפלה. הנה כל מה שהאריך רק לענין שאין לאסור ליהנות להשתמש לאור הנר אחר שכבר הדליק הנכרי אבל מ"מ כל הראשונים החמירו שלא לעבור שבות המלאכה ממש לצורך מצוה ואינו דומה שמיעה לראיה שכן מפורש בנוב"י הנ"ל. גם מה שדעתו להקל לתפלה בק"ו מסעודת מצוה אין זה מוכרח וכשו"ת כתב סופר חא"ח סי' קי"ו שגם העטור לא התיר רק לסעודת שבת שהיא מצוה דיומא ומדמה למילה שזמנה בשבת וכש"כ לסעודת שבת שהוא לצורך היום של שבת בעצמו. ומ"מ מצדד דאף אם כבר התפללו בלחש דמשום הסליחות והודויים הוה מצוה דיומא אבל כשחל יו"כ בשבת יש למחות בידם כל האפשר עכ"ל. ובלקוטי ח"ס ר"ס פ"ו שכל רבותיו אסרו בכח שלא להדליק שום נר בנעילת יו"כ והביא ללמד זכות דביו"כ דליכא אלא ל"ת כסו"פ אלו קשרים בפרש"י ואפשר דכ"ע מודים דמצוה דוחה שבות מק"ו דשבות דקניבת ירק שע"י מעשה דישראל. ומ"מ אינו סומך אפילו כשחל יו"כ בחול דשבות לצורך גבוה חמיר טפי. וע' ברמזי א"ח סש"ח לענין צעב"ח ובהגהת בנו שדעתו נוטה דדוקא היכא שפירשו דלא העמידו דבריהם וכתו' גיטין ח' ד"ה אפשר וב"ק פ' ד"ה אומר:

ובתפארת ישראל בכלכלת שבת בדיני אמירה לנכרי שנתפשט המנהג לומר לנכרי להדליק נר לצורך מצוה ומכש"כ בשחרית בבהכ"נ לצורך תפלה שהיא מצוה דרבים וכן מתיר בתוספת שבת לומר לנכרי אפילו בשבת לקשור חוט העירוב שנתנתק עכ"ל. והנה אזיל בשיטת אבוהי' ברמזי א"ח הנ"ל. ואם כי מבואר כן בתוספת שבת סי' רמ"ג בכללי מלאכת ישראל הנעשה ע"י נכרי באות ד' שרמ"א הביא דעת העטור ושאין היתר זה ברור ויש להחמיר ומיהו בשו"ת פמ"א ח"א לסמוך על העטור לומר לנכרי לתקן העירוב שנתקלקל בשבת דהוה מחיצה הנעשית בשבת דשמה מחיצה ואין בזה איסור אמירה לנכרי במקום מצוה כזאת להציל הרבים מאיסור חילול שבת עכ"ל. אבל למעיין בפמ"א סו"ס ל' שהביא בתחלה דעת העטור לרווחא דמלתא. והיינו כיון דעכ"פ לצורך גדול גם דעת רמ"א לסמוך עליו להקל וכאן בא לכמה מכשולים באיסור טלטול וא"כ אין זה נוגע לנידון דידן להקל בשבות לצורך מצוה וז"ל נראה דבמקום מצוה כי האי יש לסמוך על המקילין דאפילו במלאכה גמורה להדליק לו נר בסעודת מצוה דשבת מותר ק"ו כאן דאינה מלאכה גמורה והוה שבות דשבות וגם שבות קרובה וכא"ח סש"ז להתיר שבות דשבות במקום מצוה אף שקצת חולקין מ"מ בנידון דידן דלרש"י אין כאן שום איסור אפילו ע"י ישראל במחיצה מן הצד ואף היכא שבא להתיר ובשעת הדחק יש לסמוך על רש"י עכ"ל בקצרה:

מ"מ לענין לצוות להנכרי קודם השבת או קודם יו"כ להדליקן בשבת וביו"כ דאין כאן רק משום דנעשה בשליחותו דישראל וע' בב"י ר"ס ש"ז שטרחו הראשונים בטעם האיסור לומר קודם השבת לעשותו בשבת. וע' בתוספת שבת סי' רמ"ג אות י"א על קושית החו"י הא דהוצרכו לאסור אמירה לנכרי ות"ל משום ודבר דבר לפרש"י בע"ג ט"ו א' ד"ה נהי. דלהעטור דגם אמירה לנכרי שרי לצורך מצוה מ"מ יש נפ"מ דאפילו לומר לנכרי קודם השבת שיעשה בשבת אסור משום אמירה לנכרי אף דלא שייך בהא איסורא דודבר דבר. וע"פ דבריו מיושב קושית המקום בינה על הבינה לעתים בהיו"ט פ"ו הלכה ט"ו דלפרש"י קשה מב"מ צ' ע"א מהו שיאמר לנכרי חסום פרה ודש בה והרי איסור אמירה לנכרי בשבת מטעם ודבר דבר וזה לא שייך רק בשבת. וע' בשו"מ קמא ח"ב סי' ס"ט שהרגיש ג"כ בזה וע"ש בישובו:

ולפ"ז לק"מ דע"כ הא דאמירה לנכרי היינו קודם השבת אף דלא שייך איסורא דודבר דבר. וכ"כ ריטב"א והובא גם בשמ"ק לב"מ שם ד"ה או דלמא לא שנא. וע' בפסקי הרא"ש וכיון דהוה איבעא דלא איפשטא אי גזרו בכה"ג באיסור לאו וכמו שנחלקו הרמב"ם וראב"ד ותליא במחלוקת הפוסקים באיבעא דלא איפשטא אי אזלינן בדרבנן לחומרא ולרי"ף ורא"ש שבת ס"ה דכל תיקו דלא איפשטא בדרבנן לקולא (וע"ל סי' א' אות ט') ועכ"פ בכאן כ"ע מודי דמותר לצורך מצוה לצוות לנכרי קודם השבת לעשותו בשבת ולא גזרו בכה"ג משום שבות ובפרט דמעש"ש ג"כ אין אסור בהנאה רק מדרבנן ומכש"כ קודם נעילה בעוד אור היום דהוה כהדליק נכרי בשבת בעוד נר קמא דולק וכמש"ל בשם רמזי או"ח. ואולי דהוא מיירי בציווי להנכרי קודם יו"כ להדליק ביו"כ וכדאמרן וזה פשוט בעיניו להתיר:

ובישועות יעקב א"ח סי' ש"ז ס"ק ג' האריך בענין אמירה לנכרי לעבור על איסור תורה או דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא דאין מתירין אפילו במקום מצוה ולכן מה שנהגו להדליק נרות בעיו"כ בעת תפלת נעילה לא עדיפא ממצות מילה שאין מתירין רק שבות דשבות ואף לבה"ג דגם מלאכה גמורה מותר ע"י נכרי היינו במקום שאין כאן רק מטעם שליחות דמצד אמירה לנכרי אפשר לעשותו היום בהיתר ע"י מחיצה של בני אדם וגם אפשר דדוקא במילה הואיל והיא עצמה דוחה שבת מתירין שבות אף במכשירין. ומ"מ העלה כין דשכרו בחול שידליק ביו"כ ומפני מה שהוא צורך מצוה וכמו שמתירין אמירה לנכרי להביא מרה"ר לבה"ג דאפשר לעשותו בהיתר ע"י מחיצה של בני אדם. אמנם בכמה קהלות נוהגין בשבת בתפלת השכמה לומר לנכרי להדליק הנר וראוי לחכמי הדור למחות וגם ביו"כ חלילה לומר לנכרי להדליק הנרות והמקיל עתיד ליתן את הדין ודי במה שנהגו להקל בעיו"כ ואי אפשר למחות בדבר עכ"ל בקצרה. ובפרט דלא עדיף ממכשירי מילה למדקיי"ל כר"ע בשבת ק"ל דכל שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת וכתו' עירובין ק' ע"א דע"י פשיעה אינו דוחה כיון שהיה יכול להתקיים בלא דחיה ובתו' שבת ד' א' דגם במצוה רבה אין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך היכא דפשע. וגם הכא היה יכול להתקיים בלי איסור אמירה בשבת ויו"כ וכנ"ל. ומ"מ קודם נעילה ביו"כ שחל בחול אם לא ציוהו קודם יו"כ יש לצדד דהוה שבות דשבות במקום מצוה למה שצידד בשו"ת שאג"א סי' ע"א דאין לאסור הבערה ביו"כ מן התורה וע' בשו"ת זכרון יצחק סי' פ"ג שהאריך לפלפל בדבריו. וגם בשבת אם אפשר באמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר להדליק י"ל דהוה כשבות דשבות להחו"י סו"ס מ"ו דהא דאסרו שבות דשבות היינו כששבות אחד מצד האמירה והשני מצד המלאכה לא רצו לחלק בין שבות דאמירה או זיל אייתי לי משא"כ אם מצוהו לומר לנכרי אחר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא דודאי לא גזרו אפילו שלא במקום מצוה וכן שרינן ביי"נ בכח דכח כחו וכן הטבל בדבר שאין זרעו כלה ומ"מ גדולי דגדולי גדוליו מותרים וכן בנדרים סופ"ז עכ"ד. ולא הזכיר סוגיות מפורשות מב"ק י"ח ע"א שאני ליה בין נזק כחו לכח כחו וע"ש כ"ב א' תו' ד"ה ור"י בדאנחה אנוחי. ובמכות ח' ע"א מהו דתימא ככח כחו דמי. ובעירובין ל"ה א' ברש"י ד"ה מחמת רעדה דכח כחו הוא ועי' ב"ק י' ע"ב וי"ז ב' דכחו כגופו. והגם שבחו"י סי' מ"ט הביא תשובת בעל עה"ג לאיסור משבת ק"נ ע"א וע"ש בסנ"ג ונ"ו שהאריך לקיים דבריו ועי' בשו"ת שער יהודה סי' א' שמיישב ג"כ קושית עה"ג הנ"ל. ובשו"ת בית שלמה א"ח ח"א סי' ל"ו משיג על החו"י ולא היה לפניו החו"י שכבר הקדימו בהשגתו הא' ודחאה. גם בשבות יעקב ח"ב סו"ס מ"ב וח"ג סו"ס כ"ב מצדד היתר עפ"ד החו"י. ועי' בארעא דרבנן בהשמטות אות א' סי' י"ט שהחו"י הביא בהסכמה לאיסור מההיא דהשואל. ולא דקדק בלשונו שהעה"ג פשטה לאיסור ושהחו"י להלן מקיים דבריו להיתר. ועי' בתה"ד סי' רצ"ט ואכמ"ל. ובתשובה מאהבה ח"ב תשובה רמ"ג לא"ח סי' ש"ז ס"ב שכאן כתיב כל מלאכה לא יעשה בלשון נפעל שאפילו ע"י אחרים וכמכלתא ורש"י ואף שלרוב הפוסקים שהיא אסמכתא והאמירה רק שבות מ"מ לא מסתבר לחלק בזה כסברת החו"י עכ"ד. ולפמש"ל בסברת החו"י אין הכרח לדחייתו דבכה"ג לא אסמכוה אקרא. ובח"ס חח"מ סו"ס ק"ה בהטלת מום בבכור דקיל דיש לסמוך על החו"י יע"ש ובש"כ ח"מ רמ"ג ס"ק ה' שהביא דהמ"ב סי' צ"ז והשיגו עליו הב"ש סו"ס ה' ומ"א סי' תמ"ח ס"ק ד' מירו' דמאי פ"ו וכן בירו' פ"א דתרומות וע' במל"מ רפ"ב משליחות ושותפין וע' בסו"ס אומץ יוסף בהשמטה להלכות שבת בסוף שאלתו ובתשובתו השניה באות ד' ואין רצוני להרחיב הדברים במה שדשו בהם רבים לפלפל בדרכים שונים:

ג ומה שהעיר מברכות מ"ז ב' דמשום מצוה דרבים להתפלל בעשרה. עבר על ל"ת ואם שהרבה מהאחרונים צידדו להקל מטעם זה מ"מ הא לא אשכחן רק בדחיית עשה משום מצוה דרבים אבל באיסור שבת דעשה ול"ת י"ל דאלמוהו לדבריהם כמו בדאורייתא ואף לגבי ביטול דרבים מת"ת שהיא מצוה עוברת וכתו' פסחים ר"ד צ"ב דהא גבי קדשים נמי יש דמצותן עוברת שהעמידו דבריהם ובפרט דהוה נמי ל"ת דרבים דהדליק לצורך ישראל להשתמש לאורה ואף דאיסור הנאת מלאכת שבת מדרבנן ול"ד לדר"א שהוא בעצמו עבר בעשה. וכה"ג העלה בשו"ת רע"א סי' י"ג דאף דהמ"א בסתס"ו הכריע לענין אם מערבין לילך להתפלל בעשרה מהא דסי' צ' דמחייבין אותו לילך ד' מיל להתפלל בעשרה וחזינן דמיקרי מערבין לדבר מצוה ואף דרומז על דברי עצמו ולפמש"ש בסי' צ' דהביא מההיא דר"א דאפילו דאורייתא דחינן מ"מ י"ל דזיכוי דרבים עדיף וכרא"ש פ"ג דמו"ק סי' ג' ומסיק דאין ראיה דשבות דרבנן העמידו דבריהם כאלו היא מלאכה דאורייתא דיש בו עשה ול"ת וכרת ולא נדחה מפני זיכוי הרבים וע"ש עוד דיותר נראה דשופר מ"מ אין המצוה ע"י חברת האנשים ודוקא לומר קדושה בעשרה דהוה חבורה למצוה. ובתפארת ישראל רה"ש פ"א מ"ט אות מ"ו ד"ה אמנם דדוקא עשה דאורייתא דחי עשה דרבנן דרבים אבל ל"ת אין כח בידם לעקור רק בשב ואל תעשה וכש"כ שבת דאיסור כרת ועשה ול"ת. ומה שהבין דקידוש החודש הוה עשה דרבים לא זכר דהרא"ש דמו"ק דלא חשיב דרבים רק כשצריך זיכוי הרבים לצאת ולמ"א סתמ"ו דלולב לא חשיב עשה דרבים וכמו בהשבתת חמץ אבל שופר חשיב עשה דרבים שיחיד מוציא את הרבים. ולט"ז סי' תרנ"ה ס"ק ב' דלולב הוה מצוה דרבים כיון דצריך לזיכוי הרבים. ובארעא דרבנן אות ע"ט כיון לסברת המ"א לענין לולב ומ"מ לענין שופר כתב ההיפך. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' קצ"א האריך מר"פ לולב הגזול דלולב ביו"ט שני פסול משום מצוה הבאה בעבירה והא בברכות מ"ז מסיק דבמצוה דרבים אין בו משום מהבב"ע ונדחק לתלות במחלוקת תנאי. ויסודו בדרך פלפול דהט"ז לא כתב רק כשהצבור כולם צריכים להביא להם הלולב לצאת ואף שאין עשוי להוציא הרבים אבל לא בלולב שנוטל היחיד בעצמו. ובלאו הכי לא אשכחן רק לגבי ר"א ששיחרר עבד שלו וכי משום שהם רבים יהיו מותרים לגזול הלולב לצאת ובב"ק ס' ע"ב ששרפו גדיש של ישראל אע"פ שגזילה משלם רשע הוא. ובכתב סופר חא"ח סי' ל"ה וק"ה במה שהובא בסוף הנוב"י קמא בשם חתנו דנקט לשון הש"ס בברכות מצוה הבב"ע היא ולא יצא כר"פ לולב הגזול אבל הקושיא דגם אי מהבב"ע יצא בדיעבד איסורא איכא כל שאין המצוה דוחה העבירה ומשני דמצוה דרבים בכחה לדחות האיסור וכתב עוד דלתו' פסחים נ"ט א' שהוכיחו מהכא דבעשה החמור לעשה הקל לא בעי בעידנא וי"ל דהוא לשון מושאל כמו מהבב"ע שעושה העבירה תחלה ואח"כ המצוה ומתרץ דמצוה דרבים לא צריך בעידנא וכמ"א סתמ"ו. וע' בשו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' רנ"ט ושפ"ג בהג"ה א' וכבר קדמו הרבה מפרשים בסגנון זה וגם בהגהות הרצ"ה חיות ועי' בישועות יעקב א"ח סי' תקצ"ו ס"ק א'. ומה שהניח בסל"ה וע"ג בצ"ע דהא אפשר להתנות שלא יהיה חל רק בשעה שמצרפו. וכבר הובא גם בשו"ת רע"א סו"ס י"ג שדוחק לדחות דמסר השטר שיחול באותו רגע שיאמרו קדיש וקדושה. ולנמ"י ב"מ ל' בהשבת אבידה בכהן בבית הקברות דמטמא להגביה האבידה כיון שעוסק בהכנת צרכי המצוה הוה בעידנא וכמו במילה בשבת דמל ולא פרע כאלו לא מל. ובספרי זכ"י לסוכה ט' ויבמות צ' הבאתי לחלק בישוב סתירת התו' ריש חגיגה ואור"י דבעידנא כו' דהתם אם יניח מלגמור לא עשה המצוה כלל. וכן בעובדא דרדב"ז ח"ג סתק"ו דבשעת אמירה לא מתקיימא עונג שבת. וע' בעקרי דינים חא"ח סי' י"ג אות כ"ז שפקפק בזה וע' בח"ס חיו"ד סו"ס קמ"א ושו"ת רע"א סי' רכ"ב אות י"ז. ולהאחרונים דבמה שצירפו למנין נשתחרר והוה בעידנא. אבל לא הוצרך להכניס בכונת קושית הגמ' והיכי עביד הכי משום בעידנא. ורק כפשוטו לה"מ שהביא הר"נ דכיון שעושה לצורך עצמו להשלימו לעשרה לא הוה חנינה ופריך דאיך היה בעובר בעשה כדי לקיים עשה ומשני כיון דעביד משום המצוה לא עבר כלל בעשה. וכ"כ בנתיב החיים סי' רמ"ח ס"ב דזהו דמשני מצוה דרבים שאני שאינו עושה רק משום המצוה דרבים שיהיה עדה ומיושב בזה דבה"ג שהקשו התוס' בברכות וכ"כ בבשמים ראש סי' רכ"ז דתפלה דרבנן אין בכחה לדחות אפילו פחות מן השבותין אלא דלרמב"ן כל שעושה לצורך דבר מה ודאי מצוה זו נדחית לדבר הרשות של עצמו והרי בפ"ו גופיה משום חיוב פסחו אף דעשה רבה היא לא היו מפקיעים אלא משום תקנת העולם ואין ראיה מזה לשאר מצות. ובסי' קנ"ח על התו' פסחים נ"ט א' ד"ה אתי דהתם מיהת עביד מצוה בעידנא שיביא כפרתו ואף שזו בעצמה אין בה כח לדחות עשה דהשלמה הוה כמאן דכתיב כרת בגופיה אבל שאר מכשירי מצוה אינן דוחין עשה הקל. וע' בתורת גיטין לגיטין מ' ע"א בתו' ד"ה לישא ושו"ת רע"א תנינא סי' קמ"ג:

ומ"ש עוד דהא עבודה דחי שבת והרי תפלות נגד תמידין תקנום ות"ת דרבים עדיף נמי מעבודה כרפ"ק דמגילה דגדול מהקרבת תמידין. ומלבד דלר"נ הא דמגילה דוחה עבודה רק לענין קדימה ביש שהות לעשות שתיהן וגם דלרש"י במגילה היינו ת"ת דכל ישראל דהא של בית ר' היו יחידים. ותמה על עצמך דהא שבת עשה ול"ת ולמה שמדמה עבודה לשבת אטו ידחה גם ע"י ישראל עצמו בדליכא נכרי (ושוב בא לידי שו"ת השיב משה וראיתי בחא"ח סי' י' לנכד המחבר דכשאמר לו הישראל שובת מאמירה וממעשה אלא דאסור מדרבנן דנעשה שלוחו ונדחה מכח מצוה דרבים ורמ"א לא כתב להחמיר בכה"ג דתפלות נגד תמידין ות"ת דרבים גדול מהקרבת תמידין. וממילא דה"ה לומר תהלים ברבים דחשיב כמו תפלה ות"ת דרבים ומאחר שהודלק בהיתר ממילא מותר לכל אחד ללמוד ולקרות הפרשה. וכמה גדולים שנהגו להדליק ע"י נכרי בש"ק קודם הבוקר בבהמ"ד ואין למחות ביד המקילין עכ"ל. וכנראה שהיה למראה עיני השואל שנמשך הרבה בסגנון דבריו ורק שהמחבר לא התיר רק כשהיה הציווי לנכרי מע"ש). ומ"ש דהרי תפלות נגד תמידין. והרי כאן לא באנו לדון רק מצד תפלה בעשרה ומבואר במנהגי מהרי"ל הלכות עירובי חצירות שאין לערב עירובי תחומין לילך לבהכ"נ כדי להתפלל בעשרה דיכול לכוון תפלתו בביתו דלא אשכחן להצריכו להתפלל בעשרה גם בשו"ת מהר"ם זיסקינד סי' א' בעיר שהנהר מפסיק שאסור לעבור בלא קניית שביתתו מע"ש וביותר בנידון זה שאינו אלא משום להתפלל בעשרה דלא חשיב דבר מצוה וכמ"ש מהרי"ל. ובשו"ת עה"ג סי' קכ"ג ושב יעקב חאו"ח סי' ט"ז גם בנוב"י תנינא חא"ח סי' מ"ט אם לעבור בספינה לילך למקום שמתפללין בעשרה ולשמוע קריאת התורה. וכן בפמ"ג א"ח סי' תרי"ג ס"ק ח' דלעבור בשבת בספינה קטנה לדבר מצוה מנין עשרה י"ל דאסור ועי' במאורי אור בחלק בן נון בהלכות לא"ח סרמ"ח בהג"ה בדה"ס קנ"ד ע"א. ובשו"ת שי למורא סנ"א שלא היה להקהל אתרוג ולולב וסוכה אם יכולין לעבור הנהר המפסיק כיון שאפשר שהנכרי יביא להם דהוה כשבות דשבות במקום מצוה כסש"ו וסו"ס תקפ"ו. ובמ"א סת"ו ס"ק ב' הביא בשם מהרי"ל שנסתפק אם מותר לערב בכדי שילך למנין (ולמעיין שם שהכריע בפשיטות שאין לערב וכנ"ל). ולפמ"ש בסי' צ' סי"ו שכדי להתפלל בעשרה צריך לפניו ד' מילין ולאחריו מיל וע"כ מצוה גדולה היא וע"ש במחצית השקל שהעיר ג"כ מהא דר"א שעבר על ל"ת כדי להשלימו למנין עשרה. ובחו"י סקי"ב לענין לשכור ספינה מע"ש לילך בשבת לבהכ"נ להתפלל בצבור ולשמוע קריאת התורה דאפילו אומר לנכרי להעבירו אין כאן אלא שבות דשבות מ"מ גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי כמהרי"ל דקיל מלילך למשתה נשואין. וחלילה לנו למעט במ"ע של ונקדשתי בתוך בני ישראל מקדיש וברכו בעשרה ועניית איש"ר עכ"ז אינו מ"ע דרמיא עליה ולכן אין ללמוד מהא דר"א דמצוה דרבים שאני דאין הכונה דהמצוה נהוגה בכל ישראל רק שיהיה ביטול המצוה מכל הרבים שהיו נאספין יחד וכרא"ש פרק אלו מגלחין. ובזה נדחה השגת התוס' ברכות על הבה"ג (ועי' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ק"א שהאריך קצת בזה):

ומ"מ י"ל דגזירתם חמירא כל"ת של תורה ואפילו בביטול מצוה דרבים שהעמידו דבריהם ואין ללמוד מר"א דאינו אלא עשה ול"ת בדרבנן אפשר דחמיר וכתו' גיטין ח' דאסור לומר לנכרי להביא ספר דרך כרמלית וכתב הרשב"א ס"ח לקרות בצבור ובכמה דוכתין דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואף דשופר של ר"ה התירו לומר לנכרי יש לחלק בספינה ההולכת בשבילו. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סנ"א נשאל אם יש צד להתיר איסור תחומין דרבנן משום מצות תפלה דרבנן וכהא דר"א והשיב הס מלהזכיר דאפילו מצות מילה שדוחה שבת נדחית מפני תחומין כדאמרינן ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת עאכו"כ בתפלה דלרוב הפוסקים תפלה גופה דרבנן וענין דר"א ע' במ"א סי' צ' ס"ק ל' (דלר"נ לאו עשה גמורה או דכיון דלטובתו הוה כמוכר לו) ואפילו ע"י עירוב דלמהרי"ל בעשרה אין נקרא דבר מצוה ואין ללמוד מהא דר"א דהרבה יש לחלק. (ולא מצאתי שם בהלכות עירובי חצירות שום רמז מהא דר"א). אבל במ"א סתט"ו (ושם רע"ו ט"ס) העלה דלא כמהרי"ל עכ"ד. ובחכ"א בקונטרס מצבת משה אות ח' במ"ש בש"ע דאבל אסור לכנוס לבהכ"נ להתפלל דבא"א לכנוף עשרה הרי התירו משום מצוה דרבים לעבור על לאו דאורייתא ואף דבדר"א היה כדי שיזכו כולם במצוה זו מ"מ חזינן דהיא מצוה רבה. וברא"ש פרק שלשה שאכלו דלא מסתבר כגון לקרות פרשת זכור שהיא מן התורה דמשמע דבכל ענין איירי וע"ש בד"ח אות נ"ב. ובשו"ת דברי נחמיה חיו"ד סכ"ו דף ס"ז ע"ג בד"ה ועתה אבא מדמהרי"ל שאם שהפליגו הרבה במעלות תפלה בצבור מצינו ג"כ בברכות ז' ב' לכנפי מר עשרה וליצלי א"ל טריחא לי מלתא וכן בפרש"י, לא יכילנא לבא לבהכ"נ שתש כחי ואף בלי אונס חולי וכמ"א סי' צ' ס"ק ט"ז. ושם כ"ח ב' איבעיא לצלויי ביחיד והיינו רק משום דחלש לבו כמ"א ס"ק כ"א. ובלקוטי ח"ס סכ"ו הרעיש על מי שהפריז שאין חיוב על כל יחיד להתפלל בעשרה ומהא דר"א אין זה מצוה ויכול לכוון בביתו ביחיד. ואיך אתיא עשה דתפלת צבור ודחי עשה דאורייתא והביא מהרמב"ם פ"ח מתפלה והוא מהש"ס וכן בש"ע סי' צ' סי"א ושם סט"ז והוא מפסחים מ"ו ושם סי"ז מאגודה. ויש להעיר עוד מראב"ע פרשה וירא סי' י"ח כ"ז שגם זה הפסוק יחזיק ידי אמונתינו שאחז"ל שאין תפלה בצבור בפחות מעשרה. ומ"מ חזינן דעל העוסק בגירסיה לא החמירו כ"כ וכברכות ח' א' ברב אמי ורב אסי דמצלי היכא דהוי גרסי' ומבואר שם בסי"ח מתר"י פ"ק דברכות דעדיף להתפלל בבהמ"ד הקבוע לו ואפילו בלא י' במי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפשר דרק במי שצריך לשמוע מש"ץ להוציא אותו. וגם בגוף התפלה דאמר רבא על המאריך בצלותיה מניחין חיי עולם כו' ואיהו סבר זמן תורה לחוד ובברכות ל"ב ע"ב מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת. וגם לא נזכר בדבריו ממנהגי מהרי"ל ומהמ"א שהשיג עליו ג"כ מהא דסי' צ' ובשו"ת חו"י דמ"מ אינו מ"ע דרמיא עלי' ובעולת שמואל סי' י"ג נשאל ג"כ במי שהוא חוץ לתחום אם מותר לילך להשלים המנין מהא דר"א. וכתב דפשוט לאיסור דלרש"י ר"ה ל"ב מותר להביא שופר מחוץ לתחום דהוה מצוה דרבים (עי' בא"ח סתקפ"ו שמותר ע"י נכרי) ולרא"ש דוקא דזיכה רבים מיקרי עשה דרבים ובמ"א סתמ"ד ס"ק א' דאף עשה דרבים אינו דוחה עשה ול"ת דדבריהם וע"ש בדחיית קושית המ"א סי' צ' ועכ"פ אין ללמוד מהתם דאינה עשה גמורה כר"נ מדדחי עשה שבתורה משום תפלה בעשרה:

ובשו"ת בנין עולם חא"ח סי' י"ב נשאל ג"כ בענין לצוות לא"י להדליק הנר בשביל ת"ת דרבים ודחה ג"כ דלר"נ לא עשה ר"א איסור כלל כיון דעביד משום מצוה ולטובה עצמו. ובמה שהעיר בקושית הטו"א וכבר הקדימו המ"א בסי' צ' גם הב"י ביו"ד סרס"ז (וע' בתשובתי לעיל סי' ס"ח אות ד') וכן בקושית השואל על הרשב"א מגיטין ל"ח א' כבר האריכו כל האחרונים וע"ש בהגהותי. וכבר נתבאר יותר במורווח בדברי למעלה שאינו ענין לזה בדחיית ל"ת וגם דלא הוה עשה דרבים רק בצריך זיכוי רבים לצאת וכמ"א סתמ"ו:

ד ומה שהאריך בשו"ת בנין עולם דגם להעטור אין לעבור בשביל ת"ת אפילו דרבים גם על שבות דרבנן מירושלמי פסחים פ"ג ה"ו והביאו הרא"ש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו כו' כאן שנה ר' המעשה גדול מן התלמוד ומפרש הרא"ש מדקרי ליה רשות לגבי שחיטת פסחים וסעודת אירוסין. הרי דסעודת אירוסין שהיא מצוה קלה מד"ס דוחה ביעור חמץ דרבנן משא"כ בת"ת. ואין זה דומה לסעודת שבת דהיא מעשה ולא גרע סעודת שבת מסעודת אירוסין דת"ת חשיב רשות לגבי סעודת אירוסין. ומ"ש בפ"ק דקידושין וכ"מ דנענו כולם תלמוד גדול לענין מתן שכרה אבל לקדימה אפילו מצוה קלה דד"ס דחי לת"ת כל שאפשר לעשותה ע"י אחרים וכמ"ש בירו' וכמקרא מגילה דדחי לת"ת דהא עיקר ת"ת כדי לידע המצות ע"מ לעשות והא דרשב"י לא הי' מפסיק מת"ת אפילו לק"ש מפני שזה שינון וזה שינון עכ"ל. וע"ש בסו"ס י"א שכתב קצת בסגנון אחר לחלק בין ביטול מ"ע דודאי נדחית מפני ת"ת דהיא מצוה יותר גדולה וכל שאפשר לעשותה ע"י אחרים ת"ת דוחה אותה כל שאינה חיובא דגברא כסוכה ולולב משא"כ במקום שיש חשש איסור בפרק אלו, עוברין דיש חשש שלא ביער חמצו דחו ת"ת מפניה. וע' בחומת ירושלים סי' קע"ה בד"ה והנה הה"מ כו' ועוד דגזרו שמא יטה בת"ת ולצורך מצוה הותרו הרבה שבותין ותו דאפילו יטה אולי לאו מלאכת מחשבת היא כ"כ דמצות לנהנ"נ וע"כ דמ"מ לא הוה חובת הגוף כ"כ דמצי פטר נפשיה בשעת הדחק בק"ש לבד ומה"ט דרשו בסוטה אפילו אין לכם כ"א ק"ש דבשעת מלחמה ורק בשמע לחוד:

והנה לא עיין בירושלמי רק בדהרא"ש שהביאו והבין דבהא כ"ע מודי דמעשה קודם ופלוגתייהו בבבלי רק לענין מתן שכרה. והא מבואר בירו' במקומו כך שנה רבי המעשה קודם לתלמוד לכך שנה דביעור חמץ קודם אבל נמנו בעליית בית אריס בלוד התלמוד קודם למעשה ודלא כרבי. וא"כ למסקנא ודאי דלא מיקרי הולך אצל רבו רשות לגבי אירוסין וע"ש בשיורי קרבן שתמה ג"כ דלגירסת הרא"ש מאי קאמר כאן שנה רבי כו' מי איכא מ"ד שיהא התלמוד קודם לשחיטת פסחו ולמילת בנו וכן מפורש בירו' פ"ק דברכות ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב ושהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא ומשני טעמיה דר"ש זה ק"ש הוה שינון ותורה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון הרי דוקא ק"ש הוא דמבטלין אבל שאר המצות ליכא מ"ד דמבטלין ועכ"פ נסתרה ראייתם דסעודת אירוסין שאינה אלא מצוה דרבנן דוחה לת"ת רק דנותן טעם הא דקראו שביתת הרשות למ"ד מעשה קודם ולמאי דנמנו שהלימוד קודם אין לקראו שביתת הרשות. ושם הגירסא אפילו יכול לילך ולשבות ולחזור ולבטל. [וצ"ל ולבער וכמובן מענינו וכ"כ בפני משה] שאין שביתת הרשות אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כך שנה רבי כו'. ובק"ע דפריך הלא אין שביתה לדבר הרשות אלא לקבל פני רבו ולמה קראו שביתת הרשות ומשני כך שנה רבי המעשה קודם הלכך שנה כאן דביעור חמץ קודם להקבלת פני רבו. ולהפ"מ מלתא באנפי נפשה היא ולפרש הא דקתני שביתת הרשות שלא תאמר שלילך אצל רבו נמי רשות מקרי לגבי ביעור חמץ הלכך קאמר דלא היא דכך שנה ר' מעיקרא אבל נמנו וכו'. וכמש"ש במה"פ דלגירסת הרא"ש מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו וכי סעודת אירוסין שאינה אלא מדרבנן ומפני השלום וכדאמר הכא מעשה לגבי תלמוד קרית לה. וקושיא זו אינה מכרעת דהא זאת הוכחת הרא"ש דקרי ליה רשות לגבי אינך דהא לדבר הרשות ממש אין מערבין וכדאשכחן בביצה ל"ו ב' במתני' ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין כו' וע"ש ברש"י דקרי ליה רשות משום אינך דבעי למיתני בסיפא דמצוה גמורה ולגביהן קרי להנך מציעי רשות ולקמאי שבות שאין בהן לחלוחית מצוה. וכה"ג בסוטה מ"ד ב' וע"ש ברש"י ד"ה מצוה דרבנן ובחולין ק"ה ע"א יע"ש. ובש"ע סתמ"ד ס"ז ואם יצא לצורך עצמו יחזור מיד ותמה הט"ז בס"ק ט' למה לא העתיק הירו' דהיינו אצל רבו וכמו שהביאו הרא"ש. ובאמת שהעתיק כלשון הרמב"ם וכפי הגירסא שלפנינו בירו' דלא קאמר לה רק בלשון קושיא מה דקרית לה רשות. ועכ"פ גם לגירסת הרא"ש ע"כ דלמסקנא דירו' דלמוד גדול לא מתוקמי כלל בכה"ג ולכן העתיק הלשון שיצא לצורך עצמו. ועי' בתו' קידושין ל"ד סע"ב ד"ה ונילף דכיון דפטורות ממצוה יקרה וחביבה כת"ת כו' וע"ש בחדושי שהארכתי. ובזכרון יצחק סי' י"ב תמה על התוס', דתהש"ח דתפ"ע רשות היינו לגבי מצוה אחרת העוברת והא איכא מצוה תדירית מת"ת והגית בו יומם ולילה דהוה מצוה עוברת וכתב דתליא בהא דמנחות צ"ט ב' אי יוצא בק"ש שחרית וערבית ידי לא ימוש ולפי הבנתו לא הועיל כלום דהא דיוצא היינו בדיעבד כשצריך לעסוק בד"א ומו"מ אבל לכך לא הוה ת"ת מ"ע שהז"ג וע' בספרי זכ"י לשבת י' ע"א משש"ב אבל באמת המה דברים תמוהים שהלימוד קודם בכל מקום וכרמב"ם פ"א מת"ת מ"מ אפילו למ"ד לימוד גדול ממעשה מ"מ אין להפקיע מעליו חיוב כל המצות כשהן עוברות ושאי אפשר להתקיים ע"י אחרים מפני שעוסק בת"ת דא"כ כל המצות מתי נעשות וכירו' פ"ק דברכות בהא דר' מני גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה וע"ש ובספרי זכ"י סופ"ק דברכות ובט"ז א"ח סתרפ"ז ס"ק ב' דלר"נ דהא דמגילה דוחה עבודה לענין קדימה ביש שהות לעשות שתיהן אבל לענין דחיה עבודה דאורייתא קודם. והא אמרינן מגילה עדיף מת"ת והתם בת"ת נדחית לגמרי שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפ"ע. ואף דרבא דאמר פשיטא לי סובר במנחות צ"ט ב' דבק"ש שחרית וערבית מקיים לא ימוש ומ"מ לא פקע חיוב המצוה בתדירות וע' בב"י סמ"ז על קושית הרשב"א הא דלא תיקנו ברכה לאחריה בת"ת משום שאין לה הפסק. ובחו"י סי' ט' דלר"נ מאי פריך מיהושע דלמא עבודה עדיף לענין קדימה ולענין ביטול לגמרי ת"ת עדיף וכמ"ש הר"נ במגילה ועבודה. ולק"מ דגם בת"ת שייך קדימה שמחוייב לבטל בזמן קריאת הצבור אבל לענין ביטול לא צריך לאשמעינן דהא כיון דכולם חייבים תמיד בת"ת א"כ מגילה מי יקרא בה יעש"ב ובסי' ט' וי"א ובקול קול יעקב למגילה ובספרי זכ"י לשבת י' ע"א:

ומה שהקשה הבנין עולם בהג"ה במ"ש בירו' דארשב"י כגון אנו אפילו לק"ש אין מפסיקין שסותר למ"ש בבבלי א"ר יוחנן

על הא דמפסיקין לק"ש לא שנו אלא כגון רשב"י וחבירו כו' הרי דאפילו רשב"י היה מפסיק לק"ש וע"ש למהר"א פולדא בד"ה מפסיקין לק"ש והא דבשבת ל"ג כו' וא"ת והא א"ר יוחנן בשם רשב"י כו' וי"ל דמ"מ לא עביד רשב"י עובדא כוותיה וכדלעיל רשב"י פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה. ומ"ש משבת ל"ג בעובדא דרשב"י במערה דגרסי בעידן צלויי דע"כ לאו דוקא אלא ר"ל בשעת ק"ש. וזה מפורש גם בתו' שבת י"א ע"א ד"ה כגון רשב"י. וע' בזרע אברהם על ספרי פרשה עקב פסקא מ"א בדה"ס כ"ב ע"א בד"ה אמר המחבר יע"ש שהאריך לפי דרכו ומה שהקשה עוד דהא לרשב"י דגם בק"ש מקיים לא ימוש ולמה לא הפסיק לק"ש ועוד דבברכות י' ע"ב גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מת"ת. ולא ראה הירו' במקומו בברכות ובפ"ק דשבת סוף הלכה ב' והא תנינן הקורא מכאן ואילך כו' הא בעונתה חביבה מת"ת רשב"י על שהיה תדיר בד"ת (ובירו' שבת שהיה חביב בת"ת) לפיכך אינו חביב יותר מד"ת ולא תנינן אלא כאדם שקורא בתורה הא בעונתה כמשנה רשב"י כדעתיה דעוסק במקרא מדה ואינה מדה ורבנן עבדי מקרא כמשנה. וא"כ ע"כ בעונתה עדיף ממשנה. ובשו"ת תשואת חן סמ"ח דלרבנן ק"ש לאו שינון רק מצוה לקבל עול מלכות שמים ודמי לסוכה ולולב ולרשב"י דקרא בשכבך ובקומך בד"ת רק דתיקנו למי שאינו עוסק בתורה יום ולילה שיהיו קורין פרשיות הללו לקבל מלכות שמים יעש"ב ובסי' מ"ט:

ומה שהעיר על הראב"ד רפ"א מכלאים דלא נפשטה האיבעא בב"מ צ' ואזלינן לחומרא שסותר למ"ש הרא"ש בשמו בפרק הפועלים אם לא שנדחוק דתרי ראב"ד נינהו עכ"ל. ובאמת היו שלשה הראשון ר' אברהם בר דואור שחיבר קבלת הראב"ד והשני רבינו אברהם אב"ד בר' יצחק שחיבר האשכול חמיו של ראב"ד בעל ההשגות. ובש"כ ח"מ סל"ט ס"ק ב' ואולי תרי ראב"ד הוי ובשיבת ציון סו"ס ק"ה דאין כונתו להסתפק רק אם מוכרחים בכאן לסברא זו שחזר בהשגות וסובר דשלד"א או שזה אינו ראב"ד בעל ההשגות. וגם הוא לא זכר מהש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו לכך נראה דתרי ראב"ד נינהו. וגם מהרא"ש פ"ו דב"ב סי' ט' שמפורש כדבריו שכבר היה לעיניו דתרי ראב"ד היו האחד ר' אברהם אב"ד והשני ר' אברהם בר' דוד והארכתי בקונטרס מזכרת השמות הכפולים מהראשונים:

ומה שפלפל בדהמל"מ סוף הלכות שכירות שתמה על הסמ"ג ועל הט"ז א"ח סרמ"ג סוס"ק ג' בשם הסמ"ג דמלאכה בשבת ע"י נכרי הוא מה"ת. כבר מבואר בתשובה מאהבה ח"ב תשובה רל"ז וכבר הארכתי מזה לעיל אות א'. ומה שהביא שאין להתיר אמירה לנכרי באיסור דאורייתא אפילו בשביל ת"ת דרבים ממגילה ג' ב' דאפילו ת"ת דרבים נדחה מפני מקרא מגילה וכש"כ דגזרינן בת"ת דרבים כגון אמירה לנכרי לעשות מלאכה שמא יעשה בעצמו ע' בשו"ת בית אפרים חא"ח סי' ס"ח שנשאל במ"ש מבטלין ת"ת לשמוע מקרא מגילה הלא קריאתה היא ת"ת והשומע כעונה. ואף להתו' בד"ה מבטלין שביטול העבודה לשמוע מקרא מגילה עם הצבור הא גופא קשיא לרב דמגילה בזמנה ביחיד ולרש"י דאפילו לכתחלה. וע"ש ע"פ הרשב"א ברכות י' ע"ב גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה והא אף היא תורה ועדיפא משום בעונתה אלא אפילו מן המובחר ובירו' ברכות ושבת פליגי אי עדיף אפילו מן השונה. וא"כ אין כאן ביטול תורה לגמרי דקריאת המגילה ג"כ בכלל ת"ת:

ומ"ש מעירובין פ"ו ב' דשכחו ולא הביאו ס"ת מבעו"י למחר פרסו סדינים ערש"י דהיו מביאים דרך חצר שאינה מעורבת ולכך הוצרכו להפסיק במחיצה. ואף דאיסורו קיל מכרמלית ומ"מ היה אסור להביא ס"ת משום ת"ת דרבים ומלבד דהיה אפשר להביא ע"י נכרי לט"ז סתרנ"ה דמשום מצוה דרבים מותר אפילו במצוה דרבנן. גם י"ל דלא התירו שבות דשבות רק במצוה דאורייתא כלולב שאין הרבים צריכים לצאת בו משא"כ ס"ת לקרות ברבים לצאת. ובשו"ת רע"א סו"ס י"ג העיר ג"כ מסוכה ט"ז ב' מצאו סדינים פרוסים והביאו ס"ת ודחה דאולי היה באפשרות להצבור לילך להבית שיש בו ס"ת וליכא זיכוי רבים. וע' בכתב סופר חא"ח סו"ס מ"ז:

ומ"ש משבת י"ג א' דהתנוקות מסדרין ראשי פרשיות וקורין לאורה דשאני תנוקות שאימת רבן עליהן ואף דת"ת של תנוקות של בית רבן חמיר אפילו מת"ת דרבים כשבת קי"ט ב' דאין מבטלין אפילו לבנין בהמ"ק. וע' בתשב"ץ ח"ב שאלה ס"ד ואע"ג דההיא בת"ת דרבים מוקמינן מ"מ ת"ת דתנוקות חמיר וכו'. ולרא"ש מ"ק דדוקא דיש בה זיכוי הרבים בקדושה בעשרה וכן העלה בשו"ת רע"א הנ"ל מסברת עצמו וכבר הארכתי לעיל לדחות ע"פ סברתו דזה לא חשיב ת"ת דרבים מה שעוסקים בת"ת וממילא אין מקום לכוון בזה משום ת"ת דרבים וע"ש בחיו"ד סו"ס ס"ד מנדרים ל"ז א' דתנוקות אין קורין תחלה בשבת אלא שונין ולא שייך שמא יטה כמו בשמש שאינו קבוע יעש"ב ובסער"ה ס"ק ז' בט"ז ומ"א וי"ל דהתם אי לאו אימת רבן בודאי יבאו להטות במזיד והוה כספי להו בידים איסור תורה וכאן באמירה לנכרי הוה רק שבות דלרוה"פ הוא דרבנן:

ה) ומ"ש לצרף דמצות לאו ליהנות ניתנו. כבר קדמהו בתפארת ישראל בכלכלת שבת באמירה לנכרי אות ט' ובהגהתו לרמזי א"ח סרע"ו ובשו"ת השיב משה חא"ח סי' י' בתשובת נכדו וכיו"ד רכ"א דמלמדו מדרש הלכות ואגדות מהאי טעמא אבל אינו מספיק רק בנכרי שהדליק לצורך ישראל בלא אמירה דהוה שבות או אפילו בציוהו קודם השבת להדליק בשבת דאסור כסשי"ז:

ובשו"ת פני אריה סמ"ז האריך בדין נר הנדלק לצורך ישראל שלא אסרו להשתמש לאורה אלא כדי שלא יהנה ממלאכת שבת אבל קיום המצות לאו ליהנות ניתנו כברכות כ"א מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם והאבל שאסור בדברי תורה לפי שאסור בכל מיני שמחה. והא דאסור להשתמש שום תשמישי מצוה אצל נר חנוכה שיהא ניכר שהיא נר מצוה ואי משום ביזוי מצוה. ומשיג על הט"ז יו"ד סרכ"א סי"ג במודר הנאה מספר שהלימוד מיחשב הנאה לאדם דתורה משמחת לב והא דמודר הנאה מחבירו מותר ללמוד עמו מקרא בחנם שהחיוב עליו ללמוד עמו עכת"ד:

ואולם להמל"מ פ"ה מאישות בד"ה ודע דהא דמצות ללהנ"נ אבל לכתחלה אסור יע"ש בדברי המגיה שכנה"ג ודעמיה חולקין וכ"כ בג"פ סי' קכ"ד ס"ק א' והרשב"א יבמות ק"ג ב' בשם רמב"ן וע' בעונג יו"ט חיו"ד סי' צ"ה דף קכ"ט סע"ב ובשו"מ חמישאה ביוסף דעת סו"ס מ"ה דרז"ה לשיטתו דבדרבנן מצות ליהנות ניתנו וללמוד בספר רק דרבנן דיכול ללמוד בע"פ. ואין לזה באור דאדרבא בדברים שבע"פ התירו רק משום עת לעשות ובדברים שבכתב לאומרן על פה יש חילוקים בזה ע' תוי"ש יומא ע' ע"א ותו' תמורה י"ד ב' או בהני דמיגרס גרס. ואף דאמרו ברית כרותה הלומד מתיך הספר אינו משכח ומשום דיותר נרשם בזכרונו. ובשו"ת ריב"ש בשפ"ז במ"ש העטור לומר לנכרי שידליק הנר לסעודת שבת ודחה רמב"ן שאפילו מלאכה ע"י נכרי ה"מ במכשירי מצוה אבל ליהנות במעשה שבת ויו"ט אסור כמשנה בשבת קכ"ב וכי נתיר תבשיל שנתבשל בשבת ע"י נכרי אפילו לסעודת מצוה ולא דמי לאיזמל הנעשית בשבת שהתירו לצורך המילה דמצות לאו ליהנות ניתנו יעש"ב. ומ"מ לענין ללמוד לאורה כשהדליק הנכרי מעצמו י"ל דרק לענין סעודת שבת שיוכל לאכול ולהשתמש לאורה חשיב הנאה. ובחי"א כלל ס"ב דללמוד חשיב ג"כ הנאת הגוף שכ"מ בריב"ש. ואינני רואה משמעות מדבריו וע' בר"נ נדרים ט"ו ובכל בו והובא בב"י א"ח סתקפ"ו דכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל דמצות ללהנ"נ וכן בש"ע שם ס"ה ומש"ש בסכ"א ע' בפר"ח שמי שהובא בשבילו אסור לתקוע בעצמו ובש"ך יו"ד סשכ"א ס"ק נ"ט הניח בצ"ע וע' בזכרון יצחק סע"ו משש"ב ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סכ"ב. ובט"ז סתרנ"ה בנכרי שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום דמללהנ"נ דלא שכיח שיעשם אדם מהבב"ע וע' בזכור לאברהם ח"א או"ח אות י' בדף מ"ה ע"ב בנכרי שהביא הסלאטה ביו"ט א' של פסח שנתלשו באותו היום. ובקצה"ח סע"ב ס"ק ל"ד בשאל ספר דמללהנ"נ ואף שאינו נותן השכר הוה כשאלו לראות בה דעלה בתיקו בב"מ צ"ו ופסקו הטוש"ע סשמ"ו יע"ש בסו"ס ש"מ וכ"כ המחא"פ הלכות שומרים סי' ג' וע"ש בהלכות נדרים סכ"ד. ובשו"ת אורין תליתאי סצ"ז העיר מהמ"א סי' תקפ"ו ס"ק ה' דשואל שופר חייב באונסין דהרי חיוב אחריות דגזלן מכי אגביה משום דכל הנאה שלו והוה כשואל וכסנהדרין ע"ב וברש"י ד"ה מידי דהוה אשואל. ובנתה"מ השיג על הקצה"ח מט"ז יו"ד סרכ"א ס"ק מ"ג דת"ת ליהנות ניתנו ובמשובב שם נסתייע מתשובת מיימוני. וכבר הבאתי מהפני אריה שהשיג על הט"ז מגמ' מפורשת ברכות כ' ע"א וע' בהגהות מרדכי לס' המדע ובהשמטות לאות ק"ד על המחא"פ דבספר לא שייך עוסק במצוה דבשעת שאילה לא עביד מצוה רק כשלומד בהספר ולרמב"ם דהאיבעא בב"מ צ"ו דשאלה לראות רק לענין שאילה בבעלים אבל באונסין חייב והביא מתוספתא הובא בתו' וטויו"ד הלכות רבית במשכיר מעות לשולחני להתראות ונאנסו פטור שהוא נושא שכר ובשו"ת זית רענן תנינא חא"ח סי' ג' אות ד' דאף דגם בהכשר מצוה מללהנ"נ מ"מ אין לברך שהחיינו בבנין בהכ"נ דלא תיקנו רק בעיקר המצוה. ולא העיר מהמ"א סרכ"ג ס"ק ה' דעל ספרים חדשים לא מברך דמללהנ"נ ובאחרונים דה"ה טליתות של מצוה דלאו קנינו מיקרי:

והנה בשנת תרל"ב בא עוד בשאלתו אודות המנורה שיש בבהמ"ד שנותן בתוכה השמן ולא יספיק עד הבוקר ועושין שלהבת קטן ובבוקר יבא הנכרי ויטלטל מן הצד ויעשה הפתילה שזה דומה קצת לסרע"ו ס"ג בהג"ה ליטול נר דלוק מכבר. ובהג"א בשם ר"ת דהא איסור טלטול הנר משום מוקצה דשרי בטלטול מן הצד וכט"ז סרע"ח אעדוי חושכא. וע' בט"ז סש"י ס"ק י' ומעין גנים משש"ב שאפילו במוקצה גמור כגון אבנים מותר מן הצד. ובסרע"ו ס"ד בהדליק נר אחר דמשתמש לאורו בעוד הראשון דולק וע"ש בט"ז ס"ק ג'.

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה