זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן צב
ובענין מה שהוגד בשמי שיש צרדי היתר לקרות יחידי בליל שבת לאור הנר. ולא נודע לו באיזה אופן:
איברא דבמעשה רב אות קי"ד לא יקרא לאור הנר כי אם שנים בספר אחד. ובהערה מדנקט בסי' ער"ה ס"ז פרק במה מדליקין לחוד ואף שמסיים שהוא מזכיר איסור שבת כוונתו איסור נר שבת. דאי דנקט מלתא דשכיחא שרגילין לקרותו בכל שבת ות"ל דאפילו לקרות ההגדה בליל פסח שחל בשבת הותר דשגורה בפיו והוה כעין ראשי פרקים. ובבאור הגר"א ס"ק ה' מהא דפסחים הוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו' וכהגמ"י פ"ה משבת הט"ו שהרי נזכר ושונה דיני שבת וכו':
ובתשובת הגאונים הנדפס ע"י מק"נ סי' נ"ט דליכא למימר דהא מלתא בפרשה או בחזנות שצורך לאותה שבת אלא כל ענין לשנים מותר ואפילו תלמוד מיהו לא רגילי רבנן למעבד הכי כו' ולאו גמרא נקט אלא סייג שוי כמנהגא. ובברכי יוסף סי' ער"ה בשם הר"ש שער אריה בהגהותיו שעכשיו נהגו היתר דיש היכר בנר שבת שמשונה מנרות שדולקות בחול ואף שהוא דחה זה מ"מ יש להמקיל על מי לסמוך ובפרט אם ידליק נר שדולק כל הלילה שיש היכר תמידי ועדיף יותר משנים קורין בענין אחד דלא שכיח שישכחו שניהם ברגע זו שבא להטות. וכתוי"ש, פ"ב דשבת לענין הדלקת נרות האסורין היכא שיש לגביה נר כשר דלא שייך ג"כ הגזירה דשמא יטה דמידכר דכיר שיש עכשיו עוד נר יותר:
ובטוש"ע סי' ער"ה סי' י"ב דנפט אורו יפה ולכך לא חיישינן שמה יטה שאורו רב וכשיטת הרי"ף ולשמא יסתפק לא חיישינן כמו בשמן זית וכמג"א ס"ק ט' דמאיס ג"כ כיון דמיסרח. ועי' רש"י שבת י"ב הא בדנפט דלא שייך שמא יטה כיון דמיסרח מאוס לנגוע בו. ועי' בשו"מ רביעאה ח"א סמ"א בדה"ס מ"א ע"ב ד"ה והנה בהא דהקשו התוס' שבת כ"ו א' ד"ה ר' ישמעאל דאמר דאין מדליקין בעטרן שמא יניחנו ויצא. דמשמע שנמשך יפה אחר הפתילה והרי עטרן יוצא מן העץ וא"כ אינו נמשך אחר הפתילה. ואף דגם בנפט לא שייך שמא יטה וכדלעיל י"ב ברש"י כיון דמיסרח מאיס לנגוע בו. וכתו' שם ד"ה מתוך דעיטרן ריח רע יותר מנפט דבעיטרן דאינו נמשך אחר הפתילה אף במאיס חיישינן וכשיטת הרי"ף וטוש"ע דנפט אורו יפה ולכך לא חייש שמא יטה ושמא יסתפק לא חייש כיון דמיסרך:
ובפרט במנורות גאזא בלאו הכי לא שייך להטות ולתקן למשוך אחר ההדלקה הפתילה לתוכה ע"י שרוייף שיתמעט אורו מריבוי השלהבת שזה נהוג לעשות קודם השבת כשמדליקו שיוכל להתקיים הזכוכית מריבוי השלהבת ולא אתי בשבת לידי כיבוי מקצת השלהבת להקטין השלהבת ורק למושכה לחוץ להאיר יותר כשקרוב לכבות זה ודאי עשוי להתמשך יותר שכשיכין עצמו לעשות מידכר דכיר ולשמא יוסיף שמן קודם שיבא לכבות זה נמשך זמן הרבה וצריך לילך למקום התיבה שהשמן בתוכו ולפותחו דודאי מידכר דכיר. ועי' בעירובין צ"ח א' באסקופה ארוכה דאדהכי אידכר:
וראיתי בסו"ס ישועות חיים בלקוטים אות כ"ח איך יכולין להדליק ביו"ט לאמפ של נפט שיש עליו זכוכית שמושכין הפתילה לתוכו אחר ההדלקה ע"י שרוייף כדי שיתמעט אורו וביו"ט הוה מכבה. ומ"ש בסי' תקי"ד לענין גרם כיבוי אינו ענין לכאן שיכבה ממש מקצת הפתילה ע"י שמושכה לפנים ומקטין השלהבת. והשיב דביו"ט יקח קודם ההדלקה הקיימענדל שעליו ויוכל למשוך קודם ההדלקה כל הפתילה לפנים ודי שישאר קצת שיור לאחוז האור במעט שלהבת וידליקו ואח"כ יניח, עליו הקיימענדיל והזכוכית ולא יצטרך למשוך הפתילה לפנים ואדרבא יצטרך למושכה לחוץ להאיר יותר.
ולב"י ר"ס ער"ה דבשל שעוה לא שייך הטיה וע"ש בט"ז דשמא יטה רק בשמן וגם שמא ימחט אינו חייב חטאת ודלא כב"י וע"ש ברמזי או"ח שהשיג דגם להבהיק טפי כמבעיר וכמותח חוטי התפירה. ובעקרי דינים חא"ח סי' י"ד אות צ"ה דהכ"נ בנר חלב שאינו מהותך רק כרוך סביב הפתילה ודוקא בנר של שמן י"ל שמא יטה ראש הפתילה (ועי' בתשובתי לעיל סי' מ"ה בד"ה גם בשו"ת):
ובנחלה לשראל בקונטרס הלכה למשה הלכה י"ז הביא בשם הר"ש קלוגר דאם סוגר הנר ולראות בו דרך זכוכית דומה למוסר שמירתו לאחר. ואינו דומה לדהב"ח שהביא המ"א סי' תנ"א ס"א בכלי של חמץ דאוסר לתלות בחדרו לנוי וצריך לסוגרן בחדר. דשם בלאו הכי מעמידין כלים כמה פעמים אבל כאן הוה היכר בגופו עכ"ד. ובחו"י סו"ס קמ"ב דאף דלא שייך בזה דכולי שתא לא בדיל כמו באם תולה כלי חמץ בפסח מ"מ מי מיקל ראשו נגדו ולדהנחלי"ש הנ"ל דמי שאין דרכו למחוט הנר רק בכלי המיוחד לה דאף להפמ"ג במש"ז ס"ק ה' דעכשיו אין להתיר גם באדם חשוב ומ"מ בנרות שלנו שתיקון הפתילה רק איסור דרבנן דלכמה פוסקים וראב"ן הובא במ"א דבנר חלב דמאיס מותר לקרות ק"ש ויש לצרף בכה"ג במקום מצוה לקרות לאור הנר כשמטמין החמיטה בארגז כמו דמהני בכלי חמץ כשסוגרן בחדר דכשילך לקחתו מידכר דכיר. ובשבת י"ח דבעקירה וטיחה לא גזרינן שמא יגיס ועי' בט"ז סי' הע"ר ס"ק א' וע"ש בא"ר ושע"ת. והיכא שלא יוכל להשיג אחר שיעמוד אצלו או אחד מבני ביתו אף שאינו קורא שיתן דעתו עליו שלא יטה אין להחמיר כשאין דרכו למחוט וכשסוגר הכלי וכנ"ל:
[ שוב נדפס שו"ת נחל משה שכתב כה"ג בסו"ס ב' להתיר ללמוד יחידי לאור הלאמפין שלנו כשבת י"ח ב' דלא חייש שמא יחתה דאי מחתי סליק בהו קיטרא וקשי להו. ושם קמ"ט א' היכא דחייק בסכין בתוך העץ בטבלא שאין נח למחוק ואדהכי מידכר וליכא למיחש שמא ימחוק. והכ"נ דצריך למידק טובא שאם יגדיל האש יבקע הלאמפ וימלא הבית עשן ואדהכי מידכר ולא אתי להטות]:
ושמעתי על אחד מגדולי זמנינו שמכין קודם השבת לכתוב על פתקא שהוא שבת ומניחו סמוך לנר. ולפ"ז נ"ל שהיה אפשר להקל גם כשיניח פתוח בסידור או במשניות פרק במה מדליקין. והא דנקטו מותר לקרות במה מדליקין לאור הנר. דממילא חד דינא הוא אפילו בענין אחר דלא גרע ממה שמניח דבר אחד לסימן כמו לגבי בב"ח על שולחן אחד וכיו"ד סי' פ"ח אם עשו איזה היכר על השולחן. ועי' בחכמת אדם כלל ו' אות ה' שמניח עצם לסימן וע"ש בבנ"א בשער או"ה אות ע'. והכ"נ כשמעמידין השולחן או מקום המנורה באיזה שינוי כיון שיש היכר. וכן יש לצדד היכי דבכל ימי השבוע מדליק במנורה מנאזא וממילא הוה היכר לדידיה בלילה זו שמדליקין של נר וכן כשמדליק תמיד של נר ובלילה זו מדליק של גאזא בלאמפ דהוה שינוי בגופו. וכה"ג בפסחים ר"ד י"א מתוך שלא הותר לו רק ע"י קיטוף מידכר דכיר:
ובפרט אין להחמיר גם בזמנינו במי שאין דרכו להטות בחול בבירור וכמש"ש בט"ז ס"ק ה' ואף לב"ח דיש להחמיר דלא בקיאינן מי הוא חשוב לענין זה. מ"מ בידוע בבירור שאין דרכו להטות אין להחמיר היכא דלא שייך הגזירה שמא ימחוט וע"ש במ"א ס"ק ג' דנהגו להקל אף בדאיכא שמא ימחוט כיון דליכא איסור דאורייתא דשמא יטה. יע"ש בנתיב חיים שאם תגזור אפילו בנר של שעוה תורה מה תהא עליה וכוונתו להמדרש אמרה תורה בכל השבוע זה פונה לזיתו וזה לכרמו תורה מה תהא עליה אמר לה הקב"ה נתתי לך יום אחד שבת שישראל פנוים ויהיו עוסקים בתורה. ואף למ"ד דיוצא ידי לא ימוש בק"ש שחרית וערבית היינו רק בדיעבד. ומ"מ לכ"ע לא הוה ת"ת מ"ע שהז"ג ומקיים מ"ע ודברת בם כשעוסק בתורה בכל שעה וכמתני' דריש פיאה ואלו דברים שאין להם שיעור כו' וכב"י טא"ח סי' מ"ז דכיון דאין שעה שאינו מחוייב לעסוק בת"ת לא שייך ברכה לאחרי':
ומיהו אין לצרף לסניף כל שהוא דעה הדחויה מבאר עשק שהקיל לענין קידוש על סתם יינם כשאין לו יין אחר דהתם הטעם דתקנת עזרא קודמת לגזירה זו וכתענית י"ב שאם נדרו קדם כו'. וא"כ אף אי נימא דלא אמרינן דהעמידו דבריהם במקום ל"ת רק היכי שאמרו מפורש דהעמידו. אבל לענין הגזירה דשמא יטה ודאי דהעמידו דבריהם בשב וא"ת דשמא יטה שלא ילמוד ביחידי אף בדאיכא ודאי ביטול תורה מצד זה: