זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן פח
א' ח' תמוז תרנ"ב. להרב ר' מאיר לערגער מחבר הר הכרמל החדשות רב לחברת ב"י בלאנדען:
בדבר שאלתו במכתבו על איזה ענינים שרוצים המתחדשים לבטל בקהלתו הנני להפיק חפצו להשיב לו על הסדר. א) בענין אמירת במה מדליקין שמנהגינו לאמרו קודם תפלת ערבית בליל שבת שרוצים לבטל מנהג אמירתו. וכפי הנראה שנמשכו במה שראו במקור מנהגים מר' יוסף פיגקל שטיין שנדפס בשנת תרל"ד בווארשא וכפה"נ בהקדמתו שהדפסתו הראשונה בשנת תרי"א [ואשר בזכרוני שנמצאו מאמרים על אודותיו במ"ע המגיד בהצופה כמדומה בשנת תרי"ט שאחד קרא מלא אחרי המחבר שגם הוא חיבר ס' כדמותו וכצלמו ואשר מחברתו היה מונח ג"כ אצלו זמן רב. והתנצלותם בעדו שאפשר שהיה עוסק ג"כ מקודם בעסק סידורו ושביקש להשאיל לו מחברתו שחיבר גם הוא על ענינים אלו. אבל לא ראיתי המחברת ממחבר הראשון שטען שלקח ממנו ולשפוט עליהם למראה עיני]. ושם (בסי' ט"ו) דבמקום שאומרים לקצר יש לבטל מנהג אמירת במה מדליקין מצד שאין אנו מדליקין בשמנים ופתילות הללו שמנו חכמים לאיסור וכמ"ש המג"א (סי' ע"ר) במה שאין חוששין לומר קודם כדי שידעו במה מדליקין לפי שלא נהגו להדליק בהם גם בחול:
ואולם המג"א לא כתבו רק לענין האומרים אותו לאחר קבלת שבת. ומ"מ אין למנוע מלאמרו ואף כשבטל הטעם וכמו לענין ברכת מעין ז' וכט"ז (סי' רס"ח ס"ק ח') דלגבי דידן א"צ כלל לומר אותה אפילו בבהכ"נ קבוע וכמ"ש הטור. אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה שהיו הבהכ"נ שלהם בשדות עדיין עושין כן וככל דבר שבמנין. והכ"נ לענין תיקון אמירת במה מדליקין שאין חילוק בזה. ואף שלענין הדלקת הנפט שהנפט שלנו מזוקק לא הוה בכלל דבר שבמנין שלא היה בכלל הגזירה וכמו שהאריך בשו"מ תנינא (ע' בתשובתי להלן (סי' צ"ב וסו"ס צ"ד). ובפרט למה שסיים המג"א דמה שאומרים אותו כמ"ש במנהגי מהרא"ק שאם איחר לבוא לבהכ"נ מסיים תפלתו בעת שהצבור אומרים אותו. והמחבר בעצמו הרגיש בסוף דבריו מהא דמנהגי מהרא"ק. (וכמו בברכת מעין שבע ואף שבטל הטעם כיון שבהכ"נ שלנו בעיר) ופוטר עצמו בפטומי מלין משום דבבמה מדליקין לענין הדלקת השמנים האסורין יש מלות זרות שאין הכל מבינים אותם ולפי דבריו לא היה מועיל כלל התקנה מאמירתו גם בהתחלת התקנה. ומה שהקשה דלטעם מהרא"ק משום המאחרין דמשום הכי אין אומרים אותו בשבת חוה"מ ומה יענה ביו"ט שחל בשבת דעושין מלאכה בע"ש ויש לחוש לאיחור ואפ"ה אין אומרים אותו. ולא עיין במנהגי מהרא"ק שכתב יו"ט בשבת אין אומר במה מדליקין גזירה משום יו"ט שחל בע"ש דאין מעשרין ומערבין בעיו"ט. ולמעיין במנהגי מהרי"ל הלכות סוכה שהביאו וכתב ונ"ל משום זה אין להניח מלומר שלא תחלוק לשאר שבתות. והרי תיקון תפלה כך היא דפריך בירושלמי והרי אסור לשאול צרכיו בשבת ומשני טופס ברכות כך הוא ועוד ברכת מעין שבע תוכיח שלא נתקנה אלא משום עם שבשדות. ועוד הרי בשאר ימות השנה כשיאמר במה מדליקין כבר חל השבת ואסור לעשר ולערב אפ"ה אמרינן וכו' והכי נהגינן דוקא כי חל יו"ט בע"ש לא אמרינן אותו וכי חל יו"ט בשבת אומרין עכ"ל וע"ש באורך עוד טעמים. ומ"ש עוד במקור מנהגים דלדידן שאין מעשרין כלל ממילא שא"צ לאומרם אפילו בשאר ימות השנה ואפילו שאלת ערבתם לא שייך לדידן דאין מערבין בכל ע"ש. והמה דברים מבהילים להעיד שאין מערבין כלל עירובי חצירות. והטור הביא בשם מהר"ם מרוטנבורג שלא היה אומר עשרתם מאחר שאין מעשר האידנא אלא היה אומר הפרשתם חלה וגם ערבתם לא היה אומר כי היה מערב בעצמו. ועכ"פ ע"י תיקון אמירת עשרתם הוא נזכר לשאול על החלה שהיא גם בזמן הזה והיא מצוה הנוהגת בנשים. וכן שיזכור אם עירב עירובי חצירות. ואפילו להאומרים אחר תפלת ערבית מ"מ ראוי להזהירן שכיון שלא עירבו יהיו אסורין לטלטל ויתר דבריו שכתב ולא עוד אלא שהתירו להם לטלטל לעצמם אף בלי עירוב דהאומרו ואינו מקיימו כטובל ושרץ בידו. ואין בזה שום טעם וריח שבשביל הפושעים שאינם נזהרים יבטלו כולם מלאמרו. ועכ"פ כל דבריו בזה כתבם אגב שיטפא כד ניים ושכיב ואשר הזכרתי אותם להודיע ביטולם כאשר בדורינו דרכם לסמוך על מה שיראו בדפוס מבלי לחקור כלל על הדברים מצד עצמותן ואם המחבר ראוי לסמוך עליו ודי בזה:
ובס"ח אות קנ"ד שמנהג אשכנז שאחר התפלה תקנו וקבעו לומר בבהכ"נ במה מדליקין כלומר סיימתי מה שבזאת המשנה. חוץ מיו"ט הנכנס לשבת לפי שכתוב בו עשרתם ערבתם ואין מעשרין ביו"ט. והיינו כמ"ש הט"ז בכוונת אין הכל יודעים שאסור לעשר ביו"ט ובזה שלא יאמר הטור שאין הכל יודעים שאסור לעשר ביו"ט ובזה שלא יאמר הפרק במה מדליקין יתודע לכולם. ובס' ברית עולם להרחי"ד אזולאי על הס"ח שזהו למנהג האשכנזים אבל מנהג הספרדים לאמרו בין מזמור לדוד ובין פיוט לכה דודי לקבל שבת קודם מזמור שיר ליום השבת ויש מי שכתב דמנהג ספרד מתיישב יותר ועמ"ש במור וקציעה עכ"ל. ובסידור שער השמים מהשל"ה בקצת דינים השייכים לתפלת ליל שבת יאמר במה מדליקין קודם לכה דודי. ובב"י וד"מ שיותר נכון לאמרו קודם כמנהגי בני ספרד שע"י קריאתו יזכור ויתקן אבל לאחר תפלת ערבית אין בידו לתקן. ונראה דנקט הלשון שנכון לאמרו קודם כנגד מנהג האשכנזים שהיה אז לאמרו אחר תפלת ערבית אבל פשוט שלמנהג הספרדים יש לאמרו קודם קבלת השבת וכמ"ש ג"כ מפורש הרחיד"א ובשעה"ש וכמו שהזכרתי למעלה וגם כוונת המחבר בשו"ע לאמרו קודם התפלה היינו רק להוציא מנהג האשכנזים שהיה בימיו וכנ"ל.
ולכאורה דלהמג"א משום שאין מדליקין עכשיו בשמנים הללו וי"ל דלכן לא שייך משום דבר שבמנין כיון דלא הוה רק חששא שיעשה אח"כ איסור ואין בעצמותו איסור מבורר. וכתו' ביצה (ו' ע"א) בד"ה והאידנא דאיכא חברי דחששא לא שייך משום דבר שבמנין כמו במים מגולין וע' בפר"ח ליו"ד (סי' קי"ו ס"ק ב') שכתב ע"ד התוס' שאין דבריהם נכונים. והיינו דהא בכל הסוגיא דביצה (ה' ע"ב) דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו שבטל הטעם מהתקנה כמו בכרם רבעי וכן ממה שאמר שובו לכם לאהליכם שהאיסור היה מתחלתו רק משום קבלת התורה וכן בביצה דאסור בב' יו"ט של רה"ש שנוהגין שעושין אותו היום קודש ולמחר קודש. ובעמק הלכה יו"ד סנ"ה טרח ליישב קושיית הפר"ח דלא שייך לקרות דבר שבמנין כ"א בדבר שגם הטעם היה במנין כהך דעיטור שוקי ירושלים בפירות שהיה התקנה לעלות בשביל זה וכן במשוך היובל וכה"ג אבל בדבר שהטעם ידוע כהא דגילוי ואף שעיקר היה במנין מיקרי חששא. ואין לדבריו שום יסוד להעמיד החילוק וגם אין שום סברא להוציא מכלל דבר שבמנין היכא שהגזירה היה בדבר שטעם הגזירה ידוע. אבל החילוק דבכל הני היה האיסור מצד עצמו משא"כ היכי שהחשש מספק כמו גבי גילוי שמא שתה הנחש מהן או שמא יראו חברי ויכופו לעשות מלאכה דבעבר החשש אין להצריך מנין אחר וכמ"ש המ"א בסו"ס תרכ"ח ס"ק ו' (וכסי' תר"צ ס"ק כ"ב שהביא ג"כ החילוק להיכא שהוא רק משום חששא. וכ"כ בשו"ת פרי תבואה (סי' א') דדוקא באיסור הברור מצד עצמו כגון לעלות בהר. משא"כ בכל הגזירות שמא יעשה איסור אחר כתו' ר"פ המביא דמותר לטפח האידנא דאין אנו בקיאין לעשות כלי שיר. ולשיטתייהו בגיטין ל"ו דגם תקנת פרוזבול משום סייג שלא רצו העשירים להלוות ולא ס"ל כרמב"ם פ"ג מממרים ה"ג דמשום סייג חמור טפי דאפילו ב"ד יותר גדול אין יכול לבטל עכ"ד. וע' בבית מאיר על א"ח סשל"ט ס"ג בהג"ה וא"צ למה שנדחק במראות הצובאות (בסי' ס"ד) בד"ה וזולת זה צריך להתלמד כו' לחלק במקום דאיכא תרי לישני או פלוגתא דרבוותא היכא שבטל הטעם דסמכינן אמקיל. ושגם זה אינו מספיק בכמה מקומות וכמ"ש בעצמו. ומסולק ג"כ קושיתו מתו' ב"מ ע"ו בד"ה תשיך דהוה ג"כ רק משום חששא שילמוד ממעשיו. ובתו' שבת (ס"ד ב') דליכא למיחש דלמא שלפה ומחוי דעכשיו שייכי אף בחול וכא"ח סש"ג (סי"ח) ובסרל"ב בשם אגודה דעכשיו שקורין לבהמ"ד לא חיישינן שמ יפשע. וכן קושית הפליתי ביו"ד (סי' י"ב) ס"ב בהג"ה בשוחט בגומא כיון דאין דרכן בכך. והא הוה דבר שבמנין ואף שבטל הטעם וע"כ כיון דהתם רק משום חששא שמא אפיקורס הוא וכיון שאין דרכן בכך ליכא חששא. וע' בבית מאיר לגיטין ל"ו בתו' ד"ה אלא. ובפרט דבמשנה בתקנה עצמה מפורש הטעם שלא יחקה את המינין ודמי למ"ש התו' ביצה (ה' א') דבמפורש הזמן א"צ היתר. וכתולה נדרו בדבר וכנדרים (ס"ה א'). ונדחה ג"כ קושית הפ"י וצל"ח ביצה (ה' א') דמייתי הברייתא כרם היה לו לר"א. דלא מייתי מהמשנה דמעש"ש דבין לת"ק ובין לר' יוסי הוצרכו לפדות סמוך לחומה כדי לבטל התקנה הראשונה. דכאן בברייתא מפורש שהטעם היה בשעת הגזירה מדנמנה ריב"ז והתירה. ובחדושי מהרא"ל צונץ סו"ס י"ב למ"ש הש"ך שדרכן של ע"ג היה להתאסף אל הבור ולאכול שם על הדם. וא"כ י"ל דזהו בעצמה הבדיקה אם התאסף שם לאכול על הדם הוכיח סופו על תחלתו כו' ועכשיו שידענו שאינו אוכל הדם בדיקה זו מה טיבה. ומיישב בזה קושית הפליתי הנ"ל מדבר שבמנין. וע' בשו"ת דעת חכמים סכ"ב בדה"ס (י"ב ע"א) דבדבר שנאסר משום מראית עין כמו בהשכרת מרחץ במקומות שנהגו להשכיר וליתן באריסות דלא נאסר אלא לשעתו היכא דאיכא מראית עין ולא שייך רק היכי דהאיסור משום גזירה. וע' בפר"ח יו"ד (סי' י"ג ס"ק ה') מר"נ פ"ב דשבת דמצוה שהוא משום חשדא לא בעי ברוכי. ובבאור מנחם אה"ע ר"ס קכ"ז עפ"ד ריטב"א ריש כתובות במקום שב"ד יושבין כיון שהיה בתקנה הטעם לא שייך דבר שבמנין. ובאה"ח בהמל"א (סי' ס' ס"ק מ') העיר מהשוחט לתוך הגומא וכבר קדמהו הפלתי וכבר נתיישב בדברינו בכמה אופנים. אבל מה שכתב דלא צריך מנין אחר רק בדידעינן שסנהדרין גדולה גזרו במנין כביצה וכרם רבעי ופרוזבול ומגילה בי"ד וט"ו. אבל דינים אחרים אע"פ שהחזיקו בהם א"צ מנין אחר להתירם ואף שגזרו חז"ל. ואין לזה שחר להצריך שנגזר בסנהדרין. ועיקר יסוד דבריו מבואר בשו"ת פרי תבואה (סי' א') אשר דבריו נסתרים ג"כ למעיין במסקנת הר"נ. וכן יתר דבריו לפלפולא בעלמא אלא שלר"נ תקנת איסור גילוי לא נאסר במנין. ובפרי תואר על יו"ד (סי' צ' ס"ק ט') במה שנהגו שלא לבשל כחל עם בשר כלל שלב"ח אפילו דיעבד אסור מטעם שנהגו כל ישראל דהוה כדבר שבמנין. ואינו נראה דאפילו נהגו כל ישראל מי גזר דליהוי דבר שבמנין. וכתשובת הרא"ש כלל ב' סו"ס ח' שהובא בב"י ומ"א סו"ס ט' ס"ק ז' לענין טלית של פשתן דאין לגזור בזמן הזה דליכא תכלת ולא דמי להיתר ביצה שאין הדבר ידוע כ"כ. וכה"ג בט"ז יו"ד (סי' קט"ו ס"ק י') מהב"י בשם סמ"ק וע' בשו"ת ר' בצלאל האחרון (סי' ח' באות ז'. ובשו"ת עה"ג (סי' ס"ז) בדה"ס (נ"א ע"ג) בד"ה ובאמת מהרא"ש פ"ק דביצה דאף שבטל הטעם כו' משא"כ בנידון דתו' (ע"ג ל"ה) ד"ה חדא ונ"ז ב' ד"ה לאפוקי דודאי כשאסרו מתחלה לא אסרו אלא במקומות כו' וכן בהני דלא אזלי ומודי דמתחלה לא גזרו עליהם. וע' בק"נ פ"ק דביצה אות כ"א. ובשו"ת ברכת יוסף חאה"ע (סי' ק"ב בד"ה ומה שהתעורר בעה"ג שכתב באור תשובת הרא"ש ע"פ התויו"ט סוטה פ"ד דמעוברת חבירו הוה תקנה אבל אם נשא אילונית היא גזירה לחזק המצוה בפ"ו. וע"ש (בסי' ק') בדה"ס ע"ב ע"ד בד"ה הכלל. ובשו"ת חמדת שלמה חאה"ע (סי' ט' בדה"ס י' ע"ב) בד"ה עוד כתב העה"ג כו' דלרמב"ם בהקדמתו לזרעים דמה שהתקינו ע"ד החקירה וההסכמה וממילא דאין טעם ברור וידוע לכל ולכן בטלית של פשתן דב"ש אוסרין מטעם גזירה וממילא דכשבטל הטעם אין כאן גזירה וע"ש ע"ג בד"ה ולכאורה ובשו"ת ברית אברהם חאה"ע (סי' מ"א) אות ג' ד' ה' ו' ובחומת ירושלים סו"ס קמ"ט בדהרא"ש דה"מ בדבר הרשות כמו ביצה משא"כ במצות ציצית באי אפשר בצמר. וע' בקהלת יעקב בשו"ת לחח"מ (סי' ב') בדפה"ס (י"ד ע"ג) ושו"ת זית רענן תנינא חח"מ (סי' ס"ט אות ג') על תשובת רמ"א (סי' י"ט) בנשתנה הענין בעצמותו יעש"ב ובתוי"ט פ"ה דמעש"ש ושו"מ תנינא ח"ד סו"ס קמ"ח וע' במהרי"ט חיו"ד (סי' ג') ובמ"א ר"ס תס"ח ובמחצית השקל סו"ס ט' דמה שאין הטעם ידוע קורא תקנה ומה שטעמו ידוע קורא גזירה וע' בפר"ח יו"ד (סי' קט"ז) ושו"ת דברי יוסף סל"ו בד"ה ועוד דאפילו. וע' בפ"ק דכתובות אי איכא דוכתא כקודם תקנת עזרא. וכן בגבוה ב' קומות למ"ד דשרי וכן באדם חשוב דלא אתי למיטעי דכל הני הטעם ידוע. וכתובות (ג' ב') נהגו לגמרי ניעקריה שהביא השמ"ק בהא דביצה (ה' א') דנשתנה הענין אינו בכלל התקנה ושאם אותו ב"ד קיים היה מסכים להיתר אין זה עקירת דבר וע"ש בהג"א וע' בשו"מ קמא ח"ג (סי' קע"ט והגהות הרצ"ה חיות בתוס' מגילה (ה' ב') ד"ה ובקש דרצה לקובעו בעשירי מריש מכלתין דגם זמן ב"ד חבירו אסור לעקור שמיישב עפ"ד השמ"ק הנ"ל. וע' בעטרת צבי במאמר משפט ההוראה פרק ו'. וע' בשו"ת בשמים ראש (סי' ל"ו) ובכדה"ר ובחומת ירושלים ר"ס קמ"ט ובח"ס (חיו"ד (סו"ס ק') בד"ה והשתא וע"ש (בסי' ק"ז). והארכתי עוד הרבה אבל כבר נמשכתי במה שאינו נוגע לעיקר שאלתו מענין לענין:
והנה בשבולי הלקט ענין שבת אות ס"ה כתב ג"כ שתיקנו הפרק במה מדליקין ומעין שבע מפני המאחרין שלא ישאר יחידי ולפ"ז היה התקנה לאמרו בסוף התפלה. עו"ש בסוף אות ס"ו יש מקומות שנוהגין שלא לשנות במה מדליקין כשחל יו"ט בע"ש ויש שאין דוחין אותו שהרי בשעה שאומר אינו עת לעשר ולערב ולהדליק הנר. ובא"ח (סי' ע"ר) אין אומרים במה מדליקין ביו"ט בע"ש ובד"מ גם בשבת. ובמאורי אור בחלק בן נון במה"ב לאו"ח בדה"ס (קנ"ד ע"א) ובחלק קן טהור במה"ב הביא מתוספת ריב"א. קלף שאין אומרים בפסח בשבת כיון שאין מקדשין. ונראה כוונתו דהקידוש לעניים שאין להם יין אבל בפסח מנהג ליתן יין וכו'. ובב"י בחל שבת אחר יו"ט מתשובת ריב"ש (סי' צ"ד) בשם המנהיג לומר מגן אבות דאף ביו"ט היה להם עם שבשדות ואף בר"ה ויו"כ וכסוף רה"ש. וע' בלח"מ פ"ט מתפלה הי"א. ובשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים אות קצ"ח דצ"ע דהתם במלכיות מפני עם שבשדות דאניסי ולא יכולין לסדר הש"ע בעיו"ט או שהם עדיין יושבים בשדות ואינן יכולין לבוא לכן תיקנו חז"ל להוציאם בזאת התפלה ערש"י משא"כ במגן אבות דעיקר הטעם דמאחרין לבוא והחשש מפני המזיקין דהא מה"ט אין אומרים בשבת שחל ביום א' של פסח וא"כ בשבת שאחר יו"ט דאין כאן טעם דעם שבשדות מאחרין לבוא וליכא חשש מזיקין נכון שלא לאמרו כלל כמ"ש בס' השולחן כו'. וע' במאורי אור בחלק באר שבע לא"ח (סי' רס"ח בדה"ס ק"ג סוע"ב ברכת מעין שבע מסתברא שאין אומרים בשום מקום חוץ מבהכ"נ אף בקבע ודברי הט"ז בירידים הוא מיוחד לתפלה וסגור בין הזמנים שאין משתמשין בתשמיש הדיוט והבו דלא לוסיף דגם בבהכ"נ בזמנינו הטעם קלוש עכ"ל. וע' במ"א (סי' רס"ח ס"ק י"ג) בבית חתנים אבל בבהמ"ד מקום שמתקבצים התלמידים אומרים אותו רדב"ז ח"ד (וט"ס שם ח"א) ודוקא אם מתפללין בקביעות ומבואר שם ברדב"ז דאין לך קבע גדול מזה ועכ"פ אם קבוע המנין לשבת בלבד דאין להכנס בספק ברכה די"ל שגם בזמנם לא נתקן רק על הקבוע לכל הימים. ויש מקום לדון גם באמירת במה מדליקין שבמנין שאינו קבוע אין לאמרו כמו במגן אבות. ובתוספת שבת שלדעת מהרא"ק אין לומר במה מדליקין בבית האבל כמו מגן אבות וכסי' רס"ח ס"י, וכ"כ הב"י (סי' שצ"ג) בשם הכל בו והעתיקו ג"כ בכה"ג יו"ד (סי' שפ"ד), ובשו"ת גור אריה יהודה חא"ח (ס' קכ"ה) שלענין במה מדליקין בסי' ע"ר השמיט להביא החילוק בבית חתנים ואבלים ואף דליכא טעמא דמאחרין די"ל למ"ש הכל בו בעצמו (בסי' ל"ה) ואמרו הגאונים דתקנו לומר במה מדליקין כדי להמתין למאן דלא מצלי כו' וי"ל דלכך תקנו אותה כדי להורות פסול שמנים ולכן יש לאמרו גם בבית האבל יע"ש באורך:
ונראה לצדד דבמקום שיש ב' מנינים משום מעריב בזמנו דמסתבר שאפילו בימיהם אי מתרמי בכה"ג להתפלל שנית לא היה התקנה לאמרו בפעם הב'. וה"ה לענין במה מדליקין למהרא"ק מפני המאחרים שבעיר לרמב"ם או אותן שבשדות לפרש"י. ואם המנין בקביעות אין לאמרו כ"א בפעם הב' דשייך הטעם דמאחרין וכמו בבית חתנים שהביאו הפוסקים וכמו שאין אומרים קידוש בב' תפלות ולא דמי לחזרת הש"ץ להוציא את שאינו בקי. ומכש"כ האידנא שהוא רק משום דתקנות קבועות הן וכר"נ שהובא בב"י וע' בר"נ ושמ"ק ריש כתובות. אלא דא"כ גם לענין פסוקים שאחר ברכת השכיבנו ויראו עינינו שהוא ג"כ מפני המאחרים וכתו' ריש ברכות בד"ה מברך ושם ד' ע"ב ד"ה אר"י. ואטו היכי שיש שני מנינים קבועים לא יאמרו אותם. אבל כבר העיר הצל"ח ברכות (ה' ב') בתוס' ד"ה המתפלל ולא המתין כו' בא"ד ומדי עסקי בזה אמרתי מה דק"ל בברכת מעין שבע ויראו עינינו שנשארו בתקנתם ומדוע דוקא בברכה מעין ז' בעינן בתי כנסיות קבועות וכו' ולא מצינו בברכת יראו עינינו שלא לאמרו בבית אבלים וחתנים (כסי' רס"ח) וכש"כ כשיתפלל היחיד בביתי ממש. ואולי דמתחלה נתקנה אף ליחיד וע' בדרישה (סי' רס"ח) וכו' ומ"ש עוד במ"ש התו' שזה בבהכ"נ שלהם יע"ש. ומה שלא תקנו לומר אלו הפסוקים ויראו עינינו בשבת מבואר בדברי רב נטרוניא ומובא בשבולי לקט (סי' ס"ח) שלא נהגו מפני ג' דברים כו' יע"ש.. ובלא"ה להירו' רפ"ח דברכות דרבנן דבבל היו אומרים מגן אבות להוציא ידי קידוש ביין. דמשמע דהיה עיקר המנהג לאמרו עם כוס יין והיה המנהג מעין ז' להוציא המאחרים לבוא ושיוכלו להתעכב שימתינו עליהם. וא"כ לא היה עיקר הטעם משום סכנה לחוד. אלא דבעיקר הדין דשני מנינים שהמאחרים ממתינין בבהכ"נ משום מעריב בזמנו אי שייך משום לא תתגודדו שלא לעשות אגודות וע' בתו' יבמות (י"ד א') ד"ה כי אמרינן ובשו"ת פרשת מרדכי חא"ח (סי' ד'). (וע' בתשובתי לעיל סי' י' אות ב'):
ב) ומ"ש מעלתו מאמירת פטום הקטורת בשבת אחר תפלת אין כאלקינו וכטא"ח (סי' קל"ב) מסידור רב עמרם ושגם הט"ז מסיים ואע"ג דבטור כתב אחר התפלה נ"ל שגס זה נכון ושאין לבטל המנהג וכמ"א (סי' ס"ח) מירו' דעירובין סו"פ ג' ועיין במנחת קנאות להרצה"ח שלא נמצא שם רק סדר המועדות (וע' בתשובתי לעיל סי' י' אות ד'. וע' בירושלמי תענית פ"ק הלכה ו' שמפורש ג"כ כלשון הזה לענין איסור מלאכה שלא לשנות ממנהג האבות. וכן בירו' פרק מקום שנהגו וכמפורש ג"כ בש"ס דילן שם נ' ע"ב בבני
ביישן: אמנם בעיקר דהט"ז שהתפלה במקום הקרבת אברים השיג עליו בחמד משה דא"כ תהיה תפלת שחרית נמי רשות כמו בשל ערבית שכנגד אברים ופדרים דאין מעכבין ותו דאף דפליגי ר"י ורבנן בזמן תפלת שחרית והכ"נ בתמיד של שחר אבל או"פ ודאי קרבים והולכים כל היום א"נ שתפלת שחרית נגד עיקר הקרבת התמיד שחיטתו וזריקתו כמו תפלת המנחה. ומ"ש שאמירת פרשת תמיד במקומו והרי לא נזכר דבר מעבודת התמיד בתפלה אלא שהעיקר שתיקנו שתהיה כפרת התפלה במקום שהיה מכפר עבודת התמיד ואינו ענין לאמירת הפרשה ולכן תיקנוה בזמן שחיטת התמיד וזריקתו ואם שבפמ"ג טרח ליישב קצת ותמה ג"כ מ"ש וע"ק דבסידור אביי מאוחר הרבה דהא רק ב' נרות היה מפסיק. וע' בשו"ת רש"ל (סי' ס"ד)
. ובנוב"י קמא חא"ח (סי' י') נשאל למה בפרשת התמיד ושאר קרבנות אין אומרים אתה הוא שהקריבו וכתב שבמה דמסיים אתה הוא מושיענו פתח אתה הוא שהקטירו כו' ומה שנהגו לומר חרוזים אלו קודם לכן יע"ש שנדחק ויתכן שראוי להזכירו עכשיו שבזה הכירו אלקותו בעת הקטרת הסמים ופסקו המתלוננים בראותם תשועתו שנעצרה המגפה וכמבואר בפרשה קרח:
ג) ומה שדרש עוד להסכים לאסור לבטל קדיש אחר עלינו (כסי' קל"ב) שנוהגין לאמרו אפילו אין יתום בבהכ"נ או שלא לבטל קדיש יתום אחר מזמור שיר ליום השבת. למותר לבוא בכתובים בכאלה וכמש"ש בהג"ה מתשובת מהרי"ל (סי' ס"ח) וזה לשונו ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום חלילה וחס אלא לעולם הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמ"ש המיימוני אפילו קדיש דרבנן היו אומרים אלא שנתבטל דלא רגילי בהו אינשי. ומ"מ אינו חובה ותקנתא דרבנן כמו הני קדישי דתפלה דבמה מדליקין וכל הני גופייהו רק מנהגא. וע' במ"א (סי' נ"ד ס"ק א') מהרא"ש:
ואמנם בענין אמירת הקדיש מכמה אנשים כאחד כבר נשאל בהק"ט ח"ב (סי' מ"ז) שלפעמים אומרים ג' וד' בני אדם קדיש ביחד ואחד מקדים לחבירו אם באים כל אחד תכ"ד של חבירו יענה אמן יש"ר עם הראשון ואם יש הפסק ביניהם יענה אחר כל אחד ואחד. ובתפלת עמודי שמים והעתיקו ג"כ בדברי אגרת שאלה ז' בחילוק דינים של האשכנזים מי הקודם באמירת קדיש לא אטפל כיון דמלתא דמנהגא בעלמא הוא וטוב מנהג הספרדים שאם רבים האבלים כולם זוכים בזה ואומרים כאחד ובטלה מחלוקת ודיני דינים בדבר שאין לו שורש בגמ' עכ"ל. וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב (סו"ס נ"ז) בענין דין קדיש פרקים וכיוצא בו אינני מטפל ומימי לא הטרחתי עצמי בדינים כאלו כדי שלא לבטל בשבילם מגופי תורה כו' יע"ש דברי חדודים כדרכו נגד בעל כנסת יחזקאל. וע' בשו"ת חת"ס חא"ח (סי' קי"ט) בד"ה עוד אני מדבר כו' שכתב על דברי הרי"ע שלכאורה מנהג כשר הוא ולבסוף מסיק שיפה מנהגינו. ובסביבותינו נתפשט כן באיזה מקומות משעת החאלעריע ר"ל שנתרבו האבלים. ואם שאין דעתי נוחה גם בזה שאי אפשר לשמוע משום אחד מהאומרים דתרי קלי לא משתמעי ובפרט בהיות אמירתם ביחד במקום אחד שכולם רוצים לזכות באמירתם לפני התיבה ויותר היה ראוי להודיע להם הדין המפורש בריש או"ח בב"י והובא במ"א ס"ק ג' ומפורש יותר בד"מ ומט"מ והובא במ"א (סי' נ"ג ס"ק כ"ו שאין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו ביומא ל"ט הצנועין מושכין את ידיהם מלחם הפנים. וגם שמי שחוטף קדיש מחבירו שזכה בו מהדין אינו מתקן כלום למי שאומר בשבילו וכדין גוזל עולתו מחבירו שלא עשה כלום. ולפרסם שגם אמירת איזה מזמורי תהלים בכוונת הלב נחשב לזכות ובפרט מ"ש היש נוחלין זכיות שעושה הבן אחר מיתת אבותיו מועיל יותר מקדיש יתום שלא נתקן רק לקטנים. ובמענה לשון כתב עוד האב יצוה לבנו להחזיק באיזה מצוה ואם בניו יקיימו נחשב לו יותר מקדיש:
ד) ובענין אמירת יקום פורקן הא' שנמנעו המתחדשים בקהלתו לאומרו בבהכ"נ ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א
סוף (ס"ד) ומה שתיקנו הראשונים יקום פורקן דוקא בשבת דבימות החול לא היו העם מתקבצים לבהכ"נ כמו בש"ק שנאספין כולם וראוי לתקן ברכה כללית לכבוד התורה ולומדיה שתהא נאמרה מפי כל הצבור כאחד להחזיק במעוז הדת. ובצרכי הרבים לית לן בה דכוותה קבעו רבנן זכרנו ומי כמוך בר"ה ויו"כ ואף בג' ראשונות אבל במי שברך לכל יחיד שירצה ודאי אינו נכון כלל ויש בו ג"כ משום טרחה דצבורא דאפילו תפלת י"ח קצרו לומר רק ז' ברכות ומשום שנצטוינו לענג השבת ושלא נאריך בו בבקשתינו כמו בחול כו' לכן אותו המנהג שנהגו לברך טעות הוא בידי החזנים והנושאים להם פנים כו' רק לטובתן ולהנאתן עושים והתברכו בלבבם למען יתברכו גם יש בו משום פיסוק מעות כו' ועלבון המנהיגים הוא ואי איישר חילי אבטליניה עכ"ל והדברים נאותים למי שאמרם.
והנה מענינו של יקום פורקן נראה שנתקן בהיותם בבבל שתקנוהו ג"כ בשפה המדוברת בימיהם והמורגלת בפי כולם. והשיבה הרבה החופפת על פניו יעיד שנתקן עוד בימי רבנן סבוראי או האמוראים שהיו ראשי ישיבות בא"י ובבבל וכנראה שנתחבר בזמן אחד עם נוסח הקדיש שנתקן בבבל בהיותה אז השפה המדוברת בימיהם אשר ראוי לחלוק כבוד לנוסח אמירתו ולהדר פניהם לזקנתם. וענין הברכה כולה נוהגת גם בימינו לרישי גלותא על גדולי האומה ואנשים של צורה שדבריהם נשמעים באזני שרי הממשלה בהיותם לפטרנים בעבור האומה ולהגין עליהם בניב שפתותיהם ודבורם וכמו שדרשו בסנהדרין (ה' א') והוריות י"א ב') לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל ומחוקק מבין רגליו על אלו שמלמדים תורה ברבים. (ואין לדמות ההולכים בחצר המלך ושריו להני דבי ריש גלותא שהוא על אנשי ביתם ומשמשיהם כב"ב ל"ו א' דלא מחזקינן בהו וכתשובת הרא"ש כלל צ"ט סוף אות א' ובסוף כלל י"ח יע"ש וברכות כ"ח א' דלא ליתו עבדי דר"ג ולצערו כו' ורק דשם מיירי לגביה הנשיאים שהיו בא"י וב"מ צ"א דבי ר"נ ריש גלותא כו' משום פריצותא דעבדי. ושבת נ"ה א' לוכחינהו מר לבי ריש גלותא כו' ור"פ מי שאחזו ס"ז ב') כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא ע"ש ברש"י וכה"ג בשבת (קכ"א ב') ויבמות ק"כ ע"א ועירובין י"א ב' וע"ש ל"ט ב'). וראוי להסביר בפרטות להעם על מי מוסב התואר רישי גלותא בימינו כדי להעיר בקרבם רגשי אהבה והכרת תודה בעת אמירתם ברכה זו הנעימה וחמודה למתבוננים בה וביחוד למשפחת השרים הראשים לבית רויטשילד וכדומה אשר גם ברוב עשרם וגדולתם וטובתם בארצותם יקוו לצמיחת קרן דוד ולהקים סוכת ציון. ולרישי כלה לפרש"י ברכות (נ"ז א') ד"ה יער לראש לתלמידי הרב שמפרש לתלמידים שמעתא אחר שעמד הרב והם מחזרין על שמועתם ויש תלמידים שלא יבינו בדברי הרב ככל הצורך וזה מבינה להם. ובחולין (מ"ט א') אנא מרישי כלה דרפרם הוינא וכה"ג בכמה מקומות ובחדושי מהרי"ט על הרי"ף סופ"ב דקידושין מתשובת הגאונים בכל חודש כלה מכנפי רבנן ולומדים מסכת אחת בכנופיא ואפילו במסכת כלה פי' ר"ח במסכת שלומדים כו' יע"ש ורשב"ם ב"ב (קנ"ז סוע"ב) בד"ה מהדורא בתרא ובערוך ערך הדר ג' וערך כל ד' ובתנחומא בפסוק אלה תולדות נח. וע' בנחל אשכול במבא הערה י"ד משש"ב. וע' בשו"ת תשב"ץ ח"א (סי' ל"ג בדף כ"ב ע"ג). ועכ"פ שייך גם בזמן הזה על העמלים בתורה ומרביצי תורה ברבים ותלמידיהם והמסייעים לראשי הישיבות ללמד לתלמידים שלא עמדו עדיין על שמועתם. וכן דייני בבא על הזקנים היושבים בשער ועד"ש בב"ב נ"ח (סוע"א) ליתיב אבבא ולידון. ונדרים (ס"ו ב') הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין. ואולי שהיה יושב על השער בימי הורדוס ע' בב"ב ד' א'. ואפשר שלזה הוסב לו ג"כ השם בבא לתואר. ובהיות כי דייני דבבא היו בא"י והריש גלותא וראשי ישיבה היו בבבל ולזה נאמר חבורתא קדישא די בא"י ודי בבבל. (ובזכרוני שראיתי מי שהעיר מהא דר' בנאה בב"ב נ"ח. שלפי' רגמ"ה אבבא דחצר המלך ששם היה ברומי. אבל זה רחוק לומר שהיה גם בבא בן בוטא שופט על שער המלך הורדוס שלהמסופר בקדמונות היהודים ספר חמישי סו"פ ז' מהריגתו את בני בבא יע"ש באורך):