זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן פו
מוש"ק עחה"ס תרנ"א להרב ר' אלי' דוד ראבינאוויץ אבד"ק פאנוויעז. נידון שאלתו מבנין הבית בקבלנות ע"י נכרי בשבת ויו"ט וכפי שכותב שהשואל י"ש ורק שאין בכחו למחות בידם שלא לבנות בשבת ויו"ט מחמת שלא התנה מתחלה שלא יבנו בשבת ויו"ט ושואר לדעת מנהגי בזה:
הנה זה איזה שנים שהיו איזה יחידים שהיו רוצים לפרוץ גדר והשתדלתי שיפצו אותם בעבור שבתות השנה אם לא ימצאו מקום לבנות אצל א"י אחר ועל הרוב נזהרו מעצמם שלא לבנות בשבת ויו"ט רק שהתנו מקודם שלא יעשו מלאכתם בשבת או ששכרו פועלים ישראלים לבנות. ובכלל אין דעתי נוחה לבוא במכתבים בענינים אלו אשר כדי למהר לגמור הבנין יעשו מעשה לשכור מתחלה בסתם ואח"כ יבאו בשאלה לבקש היתרים. וע' בס"ח אות שמ"א. ולעיקר הדין דעת הנוב"י קמא חא"ח סי' י"ב להקל בעירו אפילו בשבת ויו"ט כיון דנהיגי שם לשכור בנאים בקבולת והוה בית כמו שדה כיון דארעא לאריסי קיימי ונהיגי עלמא בהכי ליכא חשדא דיאמרו שהם שכירי יום ואפילו במרחץ להשו"ע סרמ"ג ס"ב דשרי היכא דהמנהג באריסות ואף דאיכא חשדא דאורחים כסרמ"ד בהג"ה. מ"מ בנידון דידיה שהבית היה עומד על המצר בין רחוב יהודים וא"י וכל סביבותיו בתי א"י וא"כ האורחים הבאים אינם יודעים שהיא מלאכת ישראל וכו'. ובשו"ת מנחת עני חא"ח סי' ה' צירף היתר דרוב הבונים דהתם בקבולת כו' באחד שקנה בית ועוד לא החזיק בה וכמ"א סי' רמ"ג ס"ק ג' דאף בקנה כל דלא ישב בה לא נקרא שמו עליו ושרי. וכבר הובא כזה מהשואל בתשובה מאהבה ח"ב סי' רל"ח בהיתר השני כיון שאותו הבית לא נקרא שם הישראל עליו ואף עכשיו אין ישראל דר בתוכו ולא קנאו לחלוטין רק שכרו בתנאי הידוע וא"כ הישראל אינו רק שליח הנכרי ששכר את הפועלים בקבלנות. וכתב דגם היתר זה אין בו ממש וכי במקום שנודע שישראל שכר בית מנכרי מותר לבנות בו הא נקרא על שמו כל ימי השכירות ובשלו הוא בונה להנאתו ואפילו להסוברים דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא לענין אונאה ומכש"כ בנידון שאלתו שהנכרי אינו יכול לסלקו עכ"ל. והנה לא הזכיר דהמ"א ס"ק ג' דאפילו בקנה מותר להשכירם לא"י כיון שלא ישב בה עדיין. ובשו"ת כתב סופר חא"ח סי' מ"ב האריך דקנה כל שהיא שלו אף שלא ישב בה אסור דהא מרחץ במתני' דומיא דבית ושדה דאיירי תחלה יע"ש באורך. ובשו"ת מנחת עני הנ"ל מסיים דמשום בעתותא דשבת העדיף עוד בכחא דהיתירא שימכור הבנינים לא"י בהערמה דמהני בדרבנן ולהמק"ח סתמ"ב דאפילו בדאורייתא ובפרט בנידון דידן שעיקר מה שנקרא שמו עליו ע"י שטר ערכאות א"כ יעשה ג"כ שטר כנימוס ובפירסום ויקנה לו בכתומ"ס כל הקאנטראקט שעשה עם הבנאים והא דגזרו מכירה אטו שכירות ושאלה היינו במידי דאורייתא כשביתת בהמתו דהא לא קתני רק לא ישכיר מרחץ כו' ואפילו בבהמה גסה כתב בש"ע יו"ד ועכשיו נהגו היתר בכל ובש"ך דהוא מידי דלא שכיח שאין רגילין לקנות בהמה כדי להשכירה. והעלה שאין למחות ביד הבנאים כיון דעבדי מדעתא דנפשייהו ובאופן שימסור לא"י בשטר בפירסום וגם שלא יעמוד על הבנין ביום השבת הוא או אחד מבני ביתו עכ"ל. ואף שצירוף היתר זה בהערמת שטר מכירה הוא רפוי מאד במכירת בית דהוה הערמה דמוכח וגילוי דעת שעושה כן רק להפקיע איסור שבת ולא דמי למכירת חמץ דלא הוה גילוי דעת שעושה כן להערים שלולא המכירה היה מחוייב לבערו לגמרי או במכירת בכור שלא יצטרך להטפל בו (וע' לעיל בסי' פ' בד"ה ואינו, ענין כו' ובסו"ס פ"ב מש"ש באריכות). ובשו"ת טוטו"ד תליתאה סו"ס קכ"א מתרעם הרבה על מי שהורה היתר במכירת הבתים והקרקעות לנכרים דמה דגוף המלאכה של תורה כמו דאמירה לנכרי אסור משום שבות כך הוה שבות לעשות ע"י נכרי בדרך מכירה וכמו בדרך שליחות וגם כיון דהוה פרהסיא ומלאכת מחובר ובפרט במה שאין דרכו בכך כמו במרחץ דאסור ובפרט דהבעלים עומדין ורואים וע"ש עוד בזה. וגם במכירת בהמה כתב הב"י ובש"ע סו"ס רמ"ו ויכתוב כן בערכאותיהם ולפרסומי מלתא וכמש"ש במ"א. ובח"ס חא"ח סי' ס' בצירוף צדדי היתר ודר"ת שמתיר קבלנות בבנין ודעת בעה"ת המובא בטוש"ע א"ח סשל"ד להתיר טלטול מוקצה משום פסידא ובשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' י"ז האריך בצדדי היתר בבתי החומות שנשרפו לבנות הגגין בשבת ויו"ט ע"י קבלנות שהיה גם חשש סכנה שלא יפלו החומות וכשבת מ"ב שהתירו לכבות גחלים של מתכות וטלטול קוץ בר"ה שלא יזיקו. וכתב ג"כ שאין דעתו נוחה במ"ש השואל לעשות סניף להיתירא ע"י מכירה לנכרי שעי"ז יבא לידי מכשול שיסמכו על זה לבנות אף ע"י שכיר יום. והמורה היתר במכירה לא טוב הורה דלא שמעט היתר במכירה דהוה הערמה מפורסמת וכטוש"ע ח"מ סר"ז לענין גילוי דעת שיש חילוק בין קרקעות למלטלטלין יע"ש באריכות. וע' בשו"ת אגודת אזוב המדברי חא"ח סוסי' י"א ובשו"ת אורין תליתאי סו"ס ק"ס. ובס' החיים הביא קצת סניף להכריז ולכתוב בטבלא במקום פרסום לרבים שנעשה בקבולת גמור וצירף ג"כ דנכרי מיפעי פעי ויתפרסם שנעשה בהיתר. גם בשו"ת ברכת יוסף חא"ח סי' ו' צירף סניפין אלו לעובדא דידיה שהיה מקום להתיר מעיקר הדין ואינו ענין לכאן. והרי הב"י סרמ"ד שבתשובה אשכנזית חייש גם במקום שנוהגין בקבולת לחשש אורחים. ולא עלה על דעתו להקל מטעם הכרזה בכל בהכ"נ או גם במקום שאין נוהגין בקבולת ע"פ הכרזה שזה בנה בקבולת: