זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן פה
ר"ח תמוז תרל"א. להרב ר' יוסף יפה בהרב ר' משה אבד"ק גארזד על דבר פלפולו ששלח אלי להראות חזותו בענין בנין בהכ"נ בשבת בקבלנות. אם כי נגד רצוני להשיב בדברים שדשו בהם רבים רק בהיותו נחוץ למעשה. הנני ממלא הפצרתו ולהפיק רצונו להשיב על דבריו בפרטות:
א) מה שהשיב על המג"א סי' רמ"ד ס"ק ח' ולחלק לנקיון הרחוב שאין לחוש לחשדא כיון שאינו עשוי להשהות זמן רב ולא יבאו לחשדם בשכיר יום שאיסורו פשוט לכל אבל בבנין בהכ"נ שהוא לזמן מרובה דיש לתלות שטעו בדין זה לשכור בהבלעה. וזה קלוש מאד דאדרבא בנקיון הרחוב יש מראית עין יותר שהיה השכירות שיגמרו מלאכתם גם בשבת וששכרו את הא"י בהבלעה על משך איזה ימים שחל שבת בתוכם ואטו שמא דחודש ושבוע גרים להיות נקרא בהבלעה. או ששכרו בסתם שממילא הוה השכירות שיעשה גם בשבת כיון שאין דרך להשהות זמן רב ואדרבא בבנין בהכ"נ מהסתם אין נפ"מ להם כ"כ למהר הבנין במה שיבנו בשבת ואפשר שאין מוכן להם הכל לבנות ולגמור מיד. זולת היכא שבאמת דחוק להם העת לגמור על ימים נוראים שיוכלו להתפלל כולם בבהכ"נ בצבור דבכה"ג ודאי יש לצדד יותר לאיסור. ואני רגיל לחלק בפשיטות במה שמדמה המג"א בנין בהכ"נ בקבלנות מהא דרבים לא חשידי. דדוקא היכא דהפעולה בעצמה ליכא איסורא מהכ"ת לחשדם שיעשו לשם ע"ג וכסברת היש מתירים להשהותם בסי' קמ"א ס"ד דבשל רבים ליכא חשדא כיון דלהשהותם רק לנוי מותר. אבל היכא שהפעולה בעצמה בסתמא אסורה כגון לעשות הבנין ע"י א"י בשבת ורק לתלות שעשה ע"י היתר בקבולת זה לא אמרינן. וכט"ז סרמ"ה סוס"ק ב' דבקבולת דבית שני הצדדים שקולים כו' שרגילים בזה ובזה. וכיון דהאיסור וההיתר שקולין ושהפעולה בעצמה אסורה איכא משום חשדא. ובפרט דיותר יש לתלות דניחא ליה למהר לגמור הבנין ע"י עשייתו בשבת וכב"י ומג"א סי' תרע"א ס"ק י"ב יע"ש:
ובשו"ת מים עמוקים בסי' ע' האריך הראנ"ח מפלוגתא דר"מ ורבנן בפ"ק דע"ג י"ב א' באם היה הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר. ולכן אף דילפינן מקרא דצריך לחוש לחשדא מ"מ היכא דאיכא למיתלי לכף זכות אין לחוש לדידן דקיי"ל כרבנן דר"מ כו'. והא דאמר בפרק במה מדליקין חצר שיש לה שני פתחים צריכה ב' נרות משום חשדא דבני מתא דאמרי כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק באידך נמי לא אדליק ואין דנין אותו לכף זכות לומר דאדליק באידך פתחא. י"ל דהיינו משום דמצוה מן המובחר לפרסומי ניסא יש לו להדליק בשתיהן אע"פ שלא חייבוהו חכמים וכיון דלא חייש למצוה מן המובחר אתו למיחשדיה דאינו זהיר במצות ולא הדליק כלל וכו'. תדע דבפ"ק דברכות דאסור לעבור אחורי בהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין ולא אמרן אלא דלית ליה פתחא אחריתא אבל באית ליה פתחא אחריתא לא חששו כי היכי דבהאי פתחא לא עייל באידך נמי לא עייל כמו שחששו כאן בנר חנוכה. ולכן העלה בעובדא דידיה שקבעו מקום לתפלתם בבית שמעון ואח"כ מכר ראובן את ביתו לת"ח והדרים שם הולכים ומתפללים בביתו דליכא למיחש לחשדא וכההיא דמהרי"ק דאין רשאין לשנות בבהכ"נ שעמד בבית אחד אל מקום אחר מההיא דסו"פ הנזקין דמערבין בבית ישן. דכיון דהכל יודעים על לוי שהוא בעל הורה אין חזקתו כלום אצל הת"ח משום עשה דכבוד התורה ואין חושדין את שמעון כלל יע"ש. ובזה מסולק קושית א"ז רש"א ברכות ג' ב' ות"ל משום חשד ונזיקין וכן מחשד ומפולת דלא פריך מחשד לחוד. וכמ"ש בסוף שבות יעקב ח"א בקונטרס פאר יעקב ובשאר מפרשים דבסתם בני אדם בדליכא סכנה ממילא צריכין לדון לכף זכות וליכא חשדא אלא כשהכניס עצמו למקום סכנה דאיתרע חזקתו ואיכא נמי חשדא. ולא ראו דברי ראנ"ח בתשובה שהוכיח כן ממתני' מפורשת וכנ"ל. וכן מהא דברכות ח' ע"ב וע"ש ס"א ע"א ורש"י ד"ה דרי וד"ה אי איכא פתחא אחרינא. ושם מ"ג ע"ב אבל קביע ליה עידנא מידע ידיע ויומא ל' ע"א אבל לאכול כו' מידע ידעי דאנינא דעתאי ערש"י ויבמות פ"ח סוע"ב ד"ה אי הכי סיפא ובהגהות הב"ח דהיכא די"ל דעביד היתירא כו'. וחולין י"ג סוע"ב ובפרש"י שהכל יודעים שאי אפשר לו לטנף את הגג וע"ש בתו' ובתב"ש ר"ס י"ב דלא כתב לנקר גגו או ספינתו צריך דלא שריא כ"א בדוכתא דהכל יודעים כו'. ורש"י שם י"ז א' ד"ה בין בראש הספינה דמוכחא מלתא כו' ובפרש"י שם מ"א סוע"א וע"ש בתו' ד"ה ובשוק וע' בשו"ת דעת חכמים סי' כ"ב בסברת התוס' דבשוחט בביתו לתוך הגומא דהוא דבר ההווה דאיכא למיתלי בהיתר לא גזרו משא"כ בשוחט למים לא תלינן. וביו"ד סי' ק"נ בהג"ה דשרי להשתחוות לשר כו' כיון דאיכא למיתלי במידי דהיתירא ליכא מראית עין. ובמ"ק י"ח א' ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים כו' ואף דכשלא עשה הגורם להביא עצמו לידי חשד אמאי לא נימא בסתם דאויבים אפקוה לקלא. ובזכרוני שראיתי בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרונות חאה"ע סי' ז' בלשון הרמב"ם והמחבר והוא שלא היה לו אויבים דמסתמא כל אחד יש לו אויבים שיעבירו הקול רק שבענין המשכת הקול להחזיקו בעינן שידעו בודאי שזולתם הקול נפסק וכב"י בשם המרדכי וכדאמרינן דומא דמתא יומא ופלגא והיכא דאיכא בבירור אויבים מהני שלא להחזיק הרינון שהיה מקודם כשנתבטל אח"כ הקול כמו בהמסס וביהכו"ס שניקבו ולא מעבר לעבר ונאבד דאין הבדיקה אם היה קורט דם מעכב. אבל כשלא נתבטל הקול לכ"ע לא מהני ואף שהיו לו בבירור אויבים. וע' בשבת קכ"ז ע"ב במה שנעלתי את הדלת במה חשדתוני א"ל שמא כו'. ובשו"ת מהר"י מברונא סו"ס ל"ח בהא דשבת נ"ו א' דברים ניכרים חזיא ביה והא דפרק מפנין בר' יהושע מלתא דעביד לגלויי ועוד דברים של טעם גלוי לכל א"נ דקים להו בגויה ותדע דבפרק ר"א דמילה ובסכנה מביאהו ע"פ עדים ואף דבמצוה קא עסיק כו'. ובסי' קל"ה הביא ג"כ הא דפר"א וכן בפרק במה אשה לא יצא בסנדל אחד. ובפרק במה מדליקין שכל שמביא עצמו לידי חשד מותר לחושדו כו'. ובצל"ח לביצה ט' דלתו' בד"ה אין מוליכין דמיירי בקטנים דלית בהו משום צידה ואכתי נימא דלצוד גדולים הוא צריך ומאי מהני מה ששובכו מוכיח עליו על הסולם. אבל לסברת ראנ"ח ניחא בפשטות דהיכא דלא חזינן ריעותא אין לחוש למראית עין. וע"כ דהא דחיישינן כאן דבסתמא אורחא להכין הכל מעיו"ט וכיון דשובכו מוכיח עליו שלהביא גוזלות מכוון וממילא אין לחוש שלצוד גדולים הוא צריך. ובשו"ת זכרון יוסף חא"ח סי' ו' הביא בשם הגרי"ב בהא דיומא ע"ח ב' והא מותרין לכתחלה. קתני וכפרש"י דלמדין דהיכא דאפשר להרואים לדון לכף זכות ליכא איסורא דמראית עין והשתא ע"כ מיירי בקטנים לגמרי כו' יע"ש באורך שדחה דבריו. ובשקלים פ"ג במשנה אין התורם כו' שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שיעשיר ויאמרו כו' ובפירוש מהר"א פולדא בד"ה שמא אבל מן הסתם ליכא למיחש להכי. ובתורת חיים ע"ג י"ב א' דכיון דטעמא דשרי בזמן שאין הדרך מיוחדת משום דהרואה אומר לספר עם אחד מבני העיר הלך לשם ולמיתלי במלתא אחריתא דלא אזיל למיפלח. והעלה כרמב"ם בפי' המשנה דאסור ליהנות שום צד הנאה מן העיר שיש בה ע"ג ואפילו רק לעבור דרך עליה למקום אחר. והיינו דבעי תרי צדדי להיתר כעירובין ע"ה ב' ומאן דלא ידע סבר אגורי איגר. וע' רש"י קידושין ל"ב ע"ב ד"ה המסור ללב. ובתפארת ישראל בכלכלת שבת בדין רעגינשירם בד"ה ואפשר כו' דבאין הוכחה לאיסורא טפי לא חיישינן רק להבא יע"ש באורך:
ובדברי ירמיה פ"ו משבת הט"ו דלא שייך חשד אלא בעושה נגד דרך הנהוג וכספ"ק דע"ג אריסא למרחץ לא עבידי אינשי. אבל מלשון התו' בע"ג דשכירות שדה דשמעינן דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות אבל בבנין בית רגילין לשכור מדי יום ויום. ותמה הט"ז דעינינו רואות דגם בתים בקבלנות. אבל כונתם דבשדה לעולם כן אבל בבית רגילים בזה ובזה ומחלוקת ר"ת ור"י אי יש לחוש למראית עין היכא שאין נוטה יותר לצד האיסור ומלשון הרמב"ם להלכות יו"ט פ"ה הלכה ד' שהאריך לפי דרכו ובטעמא דב"ש שלא לומר שובכו מוכיח עליו כביצה ט' ע"ב ואף שבסולם של עליה ניכר. וע' בספרי זכיי ליבמות ק"כ ע"א שהבאתי כמה ראיות לתשובת ראנ"ח הנ"ל דביש מקום לתלות לכף זכות ליכא למיחש לחשדא ובמאמרי תהלוכות האגדות באות ז' בדברי תשובת רלב"ח סי' קכ"ו בהא דסוטה ל"ו ב' ביוסף ובספרי על השתוות כפל השמות מתנאים ואמוראים בערך אבא מרתא בסוף הענין ובסוף פתיחת באורי לרות מש"ש עוד בזה:
ובסנהדרין כ"ו א' דאמר להו ר"ל כהן וזמר אמרו לו יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אמר להם הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. וכה"ג בירושלמי רפ"ד דשביעית ר"ע חמי חד איזמר כרמא כו'. וכלשון הזה גם בתוספתא פ"ג הלכה ה' ומדרש איכה רבתי בפסוק היו צריה לראש אמר לו ריב"ז הלב יודע אם כו' ובמת"כ שם כך היה למשל בפיהם כו' וכן בפ"ק דסנהדרין וצ"ל פרק ג':
ב) ומ"ש מעלתו דהעיקר דאין מדמין בגזירת חכמים וכמ"א דאין מדמין בשבותין עכ"ל. ע' במ"א סש"ז ס"ק ז' ח' ובהה"מ פ"ו משבת וב"י סש"ז ד"ה אבל התוס' ובד"מ סשל"א בשם הר"נ ושו"ת ריב"ש ספ"ז שהתירו שבות גבי מת ולא התירוה למילה שנכרתו י"ג בריתות ובשאילת יעבץ ח"ב סי' קל"ב דחה זה. ובעפרא דארעא אות א' סי' ו' הניח בצ"ע דהה"מ בהקדמתו להלכות שבת דיש אבות מלאכות שאין בהן שבותין יעש"ב. וכה"ג במ"א סש"ה ס"ק י"א גם לענין דאין לדמות גזירת חכמים זה לזה וכן בסי' של"ח ס"ק ז' וש"ך יו"ד סשכ"ג ס"ק ב' וח"מ ר"ס שפ"ו ויש"ש פ"ג דביצה סי' ח' ותו' שבת ר"ד כ"ד ובתו"י ובתו' חולין ק"ד א' סוד"ה ומנא שאין לדמות אלא במקום שהש"ס מדמה ויש מקומות כו' וע' בשו"ת אמונת שמואל סי' ל' ובשו"מ רביעאה ח"א סמ"א בד"ה ובזה מיושב. ובתו' נדה כ"ד ב' ד"ה המפלת ול"ג ב' ד"ה ורמינהי ושו"ת רד"ך בית ב' חדר ח' ובית ט"ו חדר ב' ושו"ת מוצל מאש סו"ס ע' בד"ה ועוד אני מוסיף וכן בחי"ע סי' תמ"ד ס"ק י"ד ושבות יעקב ח"ג סי' קל"ז דאין לדמות גזירת חכמים דפעמים העמידו דבריהם במקום כרת ופעמים הקילו כפסחים צ"ב וכתשובת רמב"ן סי' ק"כ. וע' בתוספת שבת סי' רמ"ד סוס"ק ג' ושו"ת מים חיים חאה"ע סי' ל' ובהג"ה וכה"ג לענין גזירה שלא לאסור בדיעבד שאין להשוות בכל מקום. ע' בספרי זכ"י יבמות י' ובשו"ת דברי יעקב סו"ס פ"ג ובתוס' כתובות פ"ד סוף ע"א שאין לדמות תקנות חכמים זו לזו ושו"ת רשב"א סרמ"ח ויד אלי' סמ"ט וע"ה וסו"ס פ"ח ובידים פ"ג מ"ב מד"ת וד"ס שאין דנין זה מזה ואף בדאיכא ק"ו ובתשובת הרא"ש כלל נ"ד סי' א' וע' בשו"ת מקום שמואל סע"ו ולחם רב סל"ג וברית אברהם חאה"ע סצ"ט סוף אות ה' וחיו"ד סל"ד. וע' בחו"י סי' קי"ב שאין לדמות להתיר שום גזירה דרבנן כמו שאין מדמין בשבותין. וכה"ג בפר"ח יו"ד ספ"ז ס"ק ז' דאף מה שאסר הרשב"א לבשל בשר בחלב אשה הוא חידוש וכו' שאין לנו לגזור מפני מראית עין זולת במה שנתבאר בתלמוד. וע' רש"י ביצה כ"ד ע"ב ד"ה ופירי דכבישי דאף דדמי לבני יומן לא חששו למראית עין. וע"כ דאין לדמות כל הענינים במראית עין:
ומה שכתב מעלתו דיש חילוק היכא דהוא משום והייתם נקיים שיחשדוהו שעשה איסור בזה ליכא חשדא ברבים. אבל במקבלי קבולת עשוי יותר לטעות כשרבים עושים כן בפרהסיא שגם בשכירות מותר ואיכא משום מראית עין דכשיעשה בפרהסיא ילמדו ממעשיו דזה אסור גם בדרבנן (ולשונו במכתבו שיש חילוק במראית עין שלא בדקדוק). וכבר הרגישו האחרונים בחילוק זה דחשדא היא שיחשבו שעשה איסור ומראית עין היא שלא יחשבו שזה היתר ומ"מ נקט בכמה מקומות הלשון מראית עין גם על חשד כשבת ס"ה וכמה מקומות שאסרו חכמים מפני מראית עין ופרש"י שלא יחשדוהו באיסור וכהא דר"ש בפרק במה מדליקין ומפני חשד שלא יהיו עוברים ושבים אומרים שלא הניח פיאה ובתוספתא פ"ק דפיאה נקט מפני מראית עין. וע' בשו"ת בית אברהם סו"ס ט"ו שהאריך הא דלא קאמר מפני חמשה דברים כמו בירושלמי. ובזה נסתר השגת הפליתי סי' י"ג ס"ק ד' על הפר"ח סוס"ק ה' שמשיג על הר"נ בפרק במה מדליקין בחצר שיש לה שני פתחים דכיון דאינו מברך אלא משום חשדא כו'. והרי שם משום חשדא והכא משום מראית עין. וע"ש בתב"ש ס"ק ט' וט"ו ובתואר משה הלכות שחיטה סי' י"ג פל"ד אות ג' שדחה ג"כ ראייתו, ומ"מ לדינא צדקו דברי הפלתי דשם כיון דהוא משום חשדא הני ב' פתחים שייכי הדדי ומברך על אחד ופוטר חבירו אבל לא לפטור כלל מברכה והוא מקיים מצוה דרבנן:
אמנם מה שיצא עוד לחלק שלא הביאו האחרונים לענין מראית עין בדרבנן מנר חנוכה בפרק במה מדליקין בחצר שיש לו שני פתחים דחיישינן לחשדא אפילו בדרבנן דדמי ג"כ לבשר עוף בחלב שקדים דודאי מראית עין דרבנן קיל מאיסורי אכילה דרבנן דשאני בנר חנוכה שיטעו ללמוד לזלזל במצוה ושא"צ להדליק אבל בבשר עוף דרבנן שאיסורו פשוט לכל ורק מצד שיחשדוהו שעושה איסור ובזה מקילין בדרבנן. ורואה אני שכדי לסלק הקושיא מנר חנוכה ולחלק בין בשר עוף בחלב דחקתו להמציא החילוק דבנר חנוכה אין איסורו פשוט לכל כמו בבשר עוף בחלב ואף דלא אשכחן מאן דפליג על תקנה זו מפרסומי ניסא בנר חנוכה ואדרבא במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ואם דאשכחן בכמה מילי אף בדאורייתא דלא משמע לאינשי איסורא ואף מידי דקיל חמיר טפי לאינשי ולענין חשוד לדבר איסור. אבל אין להכחיש המציאות שאין עשוי לטעות יותר בנר חנוכה מבשר. עוף בחלב ולחוש למראית עין שאין צריך להדליק ובפרט כשרואה בשעה זו שכולם מקיימים מצוה זו דאין לטעות לחשוב שזה היתר. ורק משום חשדא לחשבו לפושע שמזלזל במצוה. ובפרט במה שעובר בשב ואל תעשה ולא מינכר שעשה כן במזיד דלא שייך שילמדו ממנו לעשות כן ורק לחושדו שאינו זהיר במצוה שלא יבא לידי שכחה וכפשטא דלישנא דאתיא למיחשדיה מדבהאי לא אדליק כו' ולא דמי לחשש הנכנסין ויוצאין שעושים כן במכוון לקרות בפחות משלשה פסוקים. ועכ"פ לא הוה איסור בשר עוף בחלב פשוט לכל מאיסור דם דהחשש ממראית עין בדם דגים שהרואה אומר שמותר לאכול דם וכרש"י כריתות כ"א ע"ב בכנסו בכלי לדם דגים דאסור דמיחלף בדם בהמה:
ובפרש"י חולין מ"א ב' בהשוחט לשם עולה דהרואה אומר עכשיו הוא מקדיש כו' וקדשים בחוץ מותר. ובחומת ירושלים בהקדמה הקשה על פרש"י בשוחט לשם עולה דר"ש מכשיר דלא חייש למראית עין והא בביצה ט' סוע"א בהא דשוטחן בחמה דר"ש חייש. ובסוף סנהדרין דר"ש סובר מעש"ש ירקב ולראב"ד פ"ה מבית הבחירה דלהסובר ירקב לא קדשה לע"ל וע' בכ"מ וא"כ סובר כר"ל בזבחים ק"ט דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל ושוחט קדשים בחוץ בזמן הזה אינו חייב ד"ת ובדרבנן לא חיישינן למראית עין וכב"י א"ח סש"א וע"ש במ"א ס"ק נ"ו וט"ז סו"ס רמ"ג וע' בש"ך יו"ד ספ"ז ס"ק ו' דמסיק דגם בדרבנן חיישינן למראית עין. ובשו"מ קמא ח"ב סע"א תמה במה שהביא מתו' כתובות ס' ע"ב. ד"ה ממעכן דבדרבנן גזרו משום מראית עין ושם מבואר להיפך יעש"ב ואמנם עיקר קושיתו מעיקרא ליתא דגבי שוטחן בחמה דר"ש חייש למראית עין ע"כ היינו משום חשדא ובשוחט לשם עולה דר"ש מכשיר היינו משום מראית עין דהרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ויבא להתיר קדשים בחוץ ובכה"ג לא חייש ר"ש למראית עין. משא"כ בחשדא שיחשבו שעשה איסור וכשבת כ"ג סוע"א דמייתי הא דר"ש דחיישינן לחשדא מהא דפיאה שאמרה תורה להניח בסוף השדה מפני החשד. וע' בבכור שור לחולין מ"א ב' בתו' ד"ה ור"ש כו' וע"ש בתב"ש סוף הלכות שחיטה:
ובעיקר קושיתו שלא הביאו האחרונים באיסור מראית עין בדרבנן מנר חנוכה בחצר שיש לו שני פתחים. והקדימו ג"כ במה"ר ערך מראית עין אות ט"ז והקשה על הפמ"ג א"ח סרמ"ד באשל ס"ק ו' דבנ"ח דרבנן לא חיישינן לאורחים דבסי' רמ"ד ג"כ איסור דרבנן כו'. ומצאתי גם בתפארת ישראל בכלכלת שבת בדין רעגינשערס שהעיר ג"כ מנ"ח דאפילו כשכל העיקר דרבנן מחמירין. ומחלק דלשעבר לא חיישינן כיומא ע"ח ב' ברחיצה וסיכה ביו"כ דתנוקות מותרים דאמרי מאתמול עבדי ליה. וכה"ג בביצה י"ד ב'. וכגיטין כ"ח ב' שמא מת לא חיישינן. משא"כ בחשדא דלהבא יעש"ב (וע"ל סי' ס"ח אות ח' בהא דרב אסי כתובות כ"ב ע"ב שהארכתי). ובתפארת ישראל בנזיר רפ"ד מ"ה אות כ"ז ובחולין ר"פ ח' דא"ל כיון דבאיסור דרבנן נמי חיישינן למראית עין כא"ח תרע"א א"כ הכ"נ יחשדוהו שמבשל לאכלו דהרי גם על להבא חיישינן כא"ח ש"ה י"א וצ"ל דוקא כשהפעולה שעושה מצוי לאיסור טפי מלהיתר וכו' יעש"ב ובבתי כלאים סוף אות מ"ב:
ויש לחלק עוד דנהי דגם בספיקא דרבנן דאיכא לברורי מבררינן וכיון דגם בעבר אדרבנן מיקרי עבריינא כשבת מ' סוע"א וע' בטא"ח סי' ס"ג ואף דלא נקרא רשע בעובר על דבריהם בשב וא"ת וכחוט השני סי' י"ח דאע"פ שהמשיא עצה כו' נקרא רשע ערום אבל רשע סתם לא מיקרי שגם המשיאו אינו נפסל לעדות. ועכ"פ בדלא עביד מעשה המביא לזות שפתים שיתרחק מהכיעור לא חשו בדרבנן שיחשדוהו שלא בדין שאפילו באוכל בשר עוף בחלב שקדים ולא הניח אצלו שקדים מדינא אין רשאין לחושדו כיון שיש לתלות שעשה בהיתר ולא איתרע חזקתו בהא. ורק בנר חנוכה שחצר שיש לו שני פתחים דאמרינן מדהאי פתחא לא אדליק וכתשובת ראנ"ח במים עמוקים סי' ע' כיון שרואים שאינו זהיר לעשות מצוה מן המובחר ולהכי בעובר אחורי בהכ"נ בשעה שהצבור מתפללין דאי אית ליה פתחא אחריתא לית לן בה וכפ"ק דברכות. ולכן בנר חנוכה כשלא הדליק בב' פתחים יש לחשדו לעבריין ולא דמי לחלב שקדים אף שהרואה יוכל לתלות במצוי יותר דאין לחשדו כיון דאין עליו חשד בבירור. וגם להב"י שמחלק דבנר חנוכה דיש כאן חסרון כיס עשוי יותר לחושדו וכמ"א סי' תרע"א ס"ק י"ב וט"ז ס"ק ט'. ולכן חששו בכה"ג גם בדרבנן בדבר המחזיק יותר להביא עליו החשד. ואפשר נמי דחמיר משאר מילי דרבנן לענין מראית עין בפרסומי ניסא וכמו שצידד בשב שמעתתא סוף שער השמיני דלכאורה דהוא מדאורייתא דהא ציונו בכמה דוכתי לזכור יצ"מ ושאר נפלאות ולפ"ז יקשה על הסוברים דמקרא מגילה רק דרבנן יעו"ש שדחה זה:
ובשו"ת חכ"צ סצ"א דמי שנא דפריך הכא ומנא תימרא דחיישינן לחשדא מבכולהי תלמודא בריש ברכות ופסחים ובמתני' דשקלים אין התורם נכנס וכו' משום והייתם נקיים כו'. והעלה דהאי חשדא אינו אלא חשש שאר אינשי דלא בקיאי בדינא שיחשבו שמדינא להדליק בכל הפתחים משום פרסומי ניסא כו' ומייתי מפיאה דהתם נמי אינו אלא חשד הטועין וממילא לא קשה מההיא דבהכ"נ שיש לה שני פתחים דאי אפשר למיעל בתרויהו וליכא למיטעי. ולא העיר מראנ"ח הנ"ל בכונת הגמ' מדבהאי פתחא לא אדליק. ובשו"ת בית אברהם סט"ו האריך דכונת הגמ' ומנא תימרא רק לגבי נר חנוכה דליכא לחשדא דבני מתא שיודעים שאין הבית חלוק מתוכה ומייתי מפיאה אף שאין עילה וטעם להחשד שלא נתן אם הי' ד"ת להניח בתחלת השדה. ובשו"ת דברי יעקב סי' נ' נשאל ג"כ הא דלא מייתי משקלים פ"ג מ"ב וממשנה ביבמות כ"ה ב' ותירץ ג"כ דמייתי מפיאה לחשדא כהאי שהדבר שקול כשהיה יכול להניח בכל מקום שירצה. ולא העיר ג"כ משו"ת חכ"צ ושאר אחרונים שקדמוהו ובשבות יעקב ח"ג סמ"ח מתרץ קושיתו דודאי בדליכא ריעותא לא חיישינן לחשדא אבל כיון דקיי"ל דהרואה מברך ביום ראשון שני ברכות וביום ב' ברכה אחת אלא שמצוה מן המובחר שידליק בעצמו וחיישינן שעשה המצוה שלא מן המובחר ושדעתו לצאת רק בראיות ולהכי מייתי מפיאה דחייש שלא נתן מן הקמה שהיא עיקר למצוה מן המובחר רק שדעתו ליתן מן העומרים עכ"ל. וע"פ דבריו היה קצת מקום ליישב כעין סגנון מעלתו שלא הביאו מזה האחרונים לענין מראית עין בדרבנן דאפשר שילזלו ג"כ בני אדם בדין נר חנוכה לצאת ברואים כיון דהחשש שיאמרו שלא קיים מצוה מן המובחר אבל דחיק לכוון כן בלשון הש"ס דמיירי לענין מראית עין שיבאו לזלזל:
ובמבא התלמוד מהרצ"ה חיות פרק ט' העיר ג"כ משקלים פ"ב מ"ג. ומהך דר"ש אדרבא ראוי לחשדא שעשה שלא כדין ובפרט למה שסיים מפני הרמאין ואנו עסוקים בחשד כדין. וע' בשביעית פ"ג מ"א וב"ב ח' ב'. וע' בתוספתא פיאה פ"ד הט"ו הלשון שנאמר והייתם נקיים כו' וע' ביומא ל"ח א' ותוספתא יומא פ"ב ה"ה וה"ו ושקלים פ"ב ה"ג וע' בב"ק קי"ח ב' וקי"ט א' ורע"ב כלאים פ"ב מ"א ופ"ט מ"ב ושביעית פ"ב ורמב"ם פ"ג משביעית הי"א וסופ"ק דע"ג וסופ"ב דחולין ופ"ג דתמיד ועי'. בתויו"ט נגעיני ר"פ י"ד בד"ה וקוברה בפנים וע' בתענית י"א סע"ב ורש"י ויומא ב' א' וכ' ע"ב וע' בחו"י סי' ק"נ ומ"א סש"ז ס"ק ג'. ובשו"ת קרית חנה סמ"ב הרבה לתמוה במימרא דחצר שיש לו שני פתחים מב' רוחות דלמה לא אמרינן דלא נחשדו ישראל על כך שלא לדון את חבירו לכף זכות. ולמה כבתה אין זקוק לה ולא חיישינן שיאמרו שלא הדליק כלל לב"י בשם ר"נ ורשב"א דאפילו כבתה תיכף בשעת הדלקה. ונדחק בדברים דחויין מעצמן למעיין בגמ' ובסמ"ד הביא תשובת הגרד"ב בן הפ"י דהא בגמ' מייתי לה מהא דפיאה וע"כ שירדה תורה לסוף דעת כל אדם שרק רע כל היום ולא דמי לכבתה דאיכא דחזי ליה בשעת הדלקה או בלילות אחרות וחברא חברא אית ליה כמו הא דבסכנה מכסהו ע"פ עדים. משא"כ בב' פתחים דאיכא דחלפי בכל הלילות דחנוכה רק בהאי פתחא יעש"ב. ועבשו"ת מהר"י מברונא סי' קל"ב וקל"ח וברוך מרדכי פ"א דברכות בדה"ס ל"ג ב' ודף ל"א ע"א שהאריך. ואמנם לראנ"ח הנ"ל ניחא בפשטות ואין מקום ג"כ לקושיתו מכבתה דלא שייך ג"כ האי חששא לגבי ב' פתחים. ואולם בשבות יעקב ח"ג סמ"ח דאף דכבתה אין זקוק מ"מ צריך להניח עדיין באותו מקום כל זמן ועת הדלקה הנותר מנר חנוכה. ומדחייש לחשדא בחצר שיש לה שני פתחים להצריך ב' נרות והלא יכולין לדון לכף זכות דאף בהא אדליק רק שכבתה. וע"ש שהעיר והא גבי פיאה חיישינן לחשדא דאורייתא משא"כ מצות נר חנוכה דרבנן ואפשר דיותר חיישינן בדרבנן וכמו שעשו חיזוק לדבריהם בכ"מ כו'. ולא זכר מהתו' והפוסקים אי חיישינן כלל למראית עין בדרבנן:
מה שכתב מעלתו בפשטות דודאי מראית עין בעשה דרבנן קיל מאיסורי אכילה דרבנן. וכבר קדמהו במה"ר ערך מראית עין אות י"ו שהקשה על רמ"א דבדרבנן לא חיישינן למראית עין מחצר של ב' פתחים בנר חנוכה דרבנן וכדיליף ר"ש בפרק במה מדליקין מהא דפיאה וע"כ דבמראית עין אין חילוק בין איסור דרבנן לדאורייתא ודוחק לחלק בין מ"מ לל"ת דאדרבא ביטול עשה קיל מל"ת דלא ענשינן כלל רק בעידנא דריתחא והא דעשה דוחה ל"ת הוה גזה"כ וחידוש הוא עכ"ד. ואפשר דחששו יותר למראית עין דרבנן שמבטל העשה כמו דחששו לענין דחייה שלא לבטל העשה אף דקיל מל"ת כיבמות ז' א' וכמ"ש ג"כ בפשיטות בשו"ת בית אפרים חא"ח סו"ס פ"ג בד"ה ועוד נ"ל להוסיף כו' כיון שאין זה רק איסור דרבנן ואתי מצוה דחנוכה דרבנן ודחי לאיסור דרבנן עכ"ל. וע' במג"א סתמ"ו ס"ק ב' מהשל"ה דאתיא עשה דתשביתו דרבנן ודחי ל"ת דרבנן והארכתי בזה בספרי זכ"י לפסחים פ"ח בדה"ס ל"ד ע"ד ושבת קנ"ד ב'. ושוב ראיתי במים חיים שבס' דברי חיים סי' כ"ב דף כ"ו ע"ב וס"ז א' שקדמהו להשואל בקושיותיו והאריך בזה ואולם בתה"ד סצ"ד דהא דילפינן ביבמות קי"ד ב' מקראי דאסור להושיט לקטן דבר איסור אבל מה שאסור רק בעשה ספינן להו בידים דודאי איסור לאו חמיר מאיסור עשה כו' ומ"ש התוי"ש יומא פ"ב א' לענין חינוך קטן רק במ"ע שצריך אזהרה טפי מאיסור לאו שהוא שב ואל תעשה. והובא מזה במג"א ר"ס רס"ט ותע"א ס"ק ז' ותרי"ו ס"ק ב'. ובלקוטי ח"ס סי' י"ג בד"ה ועדיין הניח בצ"ע סתירת פסקי המ"א וכנראה שלא עיין בתה"ד שמחלק בזה לענין חינוך. וע' בתו' מנחות ס"ח סע"א דמשום מצוה ליקו ולגזור אע"ג דאיכא איסורא דאורייתא אין לגזור ולהחמיר כיון דאיכא לאו. וע' בט"ז סתרל"ח ס"ק ד' ובמג"א סו"ס תל"א דהכא שהוא לאפרושי מאיסורא חמיר טפי לענין הרחקה מבעשה. וכן בשו"ת שאג"א סע"ט בהא דקנסא קניס הואיל ועבר בבל יראה ובל ימצא אבל לא משום עשה דהשבתה דקיל מל"ת ולא מצינו דקניס. ובשו"ת מהר"ם מינץ מאובין חא"ח סו"ס ו' בהג"ה דלרמב"ן פרשה יתרו בפסוק זכור ושמור את יום השבת כי מדת זכור היא במ"ע והוא היוצא ממדה האהבה כו' ומדת שמור במצות ל"ת ממדת היראה ולכן מ"ע גדולה ממצות ל"ת ודוחה אותה ומפאת זה העונש גדול במצות ל"ת ואין עושין דין כלל במ"ע אלא במורדין. וע"כ דגם לרמב"ן חמיר עבירת ל"ת מבלתי קיום מ"ע ורק בקיומם גדולה העשה שהיא מאהבה ודוחה ללית שהיא מיראה. וע' בשו"מ קמא ח"ב סי' ט' ונכפל להלן סי' קע"ח שהרגיש ג"כ בעיקר החילוק בישוב דרמב"ן. וע"ש עוד בשי' ע"ט שמיישב גם קושית התוספת יו"כ יומא פ"ב דלמה בחייבי עשה לא יהיה ממזר דחייבי עשה דאינו רק לאו הבא מכלל עשה ודאי קיל מח"ל ממש ועפ"ד רמב"ן הנ"ל. ובתויו"כ לא נחית לזה לחלק בין עשה דקום ועשה והניח דרמב"ן בצ"ע דסוגיין דעלמא דעשה קיל מאיסור לאו ושצריך לימוד במי שאחזו בולמס להאכילו איסור לאו ואיסור עשה ולהאחרונים פשוט דכיון דצריך לעבור אזלינן בתר עונשין שהלאו חמור יותר מהעשה שקיומו בשב ואל תעשה. והארכתי בחידושי לרמב"ם פי"ד ממא"ס בדחיית דברי התויו"כ. ומה שהביא ממנחות מ"א ענשיתו אעשה וכבר כתבו האחרונים לחלק בזה דרב קטינא סבר דחובת טלית היא וכמש"ש בתו' דעל עשה גמור ענשינן וע"ש בח"א רש"א ובשו"ת פמ"א ח"א סו"ס כ"ו בד"ה וראיתי דמשם אין ראיה שהיה קודם שעבר לכופו לקיים ולפ"ז י"ל דאף על עשה גמורה שואל אם ענשיתו דבידי שמים דינו חמור מבדיני אדם. וע' בשו"ת חו"י בהשמטות לדף קנ"ה ע"ב בדה"ס ס"ד ע"א בהא דמנחות משא"כ בעשה דרמיא עליה פשיטא דכופין כל זמן שעדיין אפשר לקיימו כו' וע' בס' המדע מהכו"פ על הלכות רבית אות תנ"ד והגהות מרדכי שם ובהשמטות. וביד מלאכי כללי ע' סי' תקט"ו תמה ג"כ על התויו"כ ולא נחית ג"כ לכוונת הרמב"ן וע"ש שתמה על המגלת אסתר שרש רביעי שהמליץ על הבה"ג שמנה לאו דלא תסור מפני חומרו בכל המצות שמוסיף לאו בהן א"כ ימנה גם הציוויים הכוללים כמו קדושים תהיו וחביריו מפני שמוסיף בהן עשה כי הוא חמור מהלאו ככתובות פ"ו בד"א במל"ת אבל במ"ע כו'. והא ההיא בעומד במרדו שאינו עושה כו' אבל העובר על העשה ולא קיימו לא נאמר שום עונש. וכבר מבואר זה בדרמב"ן בעצמו דהעונש במל"ת גדול אבל במ"ע אין עושין דין אלא במורדים עד שיקבל עליו לעשות. וע' בשו"מ תליתאה ח"ב סי' ד' לפלפל במ"ש השפתי חכמים ערש"י משפטים בפסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כו' מ"ע באזהרה שכל שמירה לאו הוא ולכך עשה דוחה ל"ת שהרי בעשה יש ל"ת ג"כ. ולא זכר מדברי הס' המצות הנ"ל ובדהבה"ג בצוויים הכוללים. ובשו"ת פמ"א ח"א סו"ס נ"ו דהא כל עשה חמור מל"ת דהא בלאו איכא מלקות ובעשה מכין עד שת"נ. ולא העיר כלל מיבמות ז' דל"ת חמיר ובפרש"י דחמיר כיון דאיכא מלקות. וגם דהא דכופין רק קודם שעבר על העשה שיש בידו לתקן שיקיים כפרש"י כתובות פ"ו וכנ"ל. וע' בגופי הלכות כלל שי"ג ובסוף יומא דלאו הניתק לעשה קיל מלאו שיש בו מלקות וע' בתו' מכות י"ג ב' ד"ה ר' יצחק ובמל"מ פ"ה מיס"ת ורמב"ם פ"א מתשובה ה"ב ובשבועות י"ג ב'. וע' במשנת חכמים על הרמב"ם בפתיחה כוללת למנין הלאוין שהביא דרמב"ן וכן בשל"ה דאמ"ע ענשינן טפי בעונש שלמעלה ומחלק דעונש לאו חמור כשכבר עבר בקום ועשה שהרי בלאו גופי' כשעבר בשב וא"ת שהוא בלאו שאין בו מעשה אין לוקין וביומא פ"ה ב' דעשה ולאו הנל"ע שוין לענין כפרה. אבל כשעדיין בידו לקיים עשה חמיר שכופין לקיים ונדחית הל"ת מפניו. והעיר מר"נ פרק לולב הגזול ויו"ד סי' רנ"ז בהג"ה דבמל"ת צריך לבזבז כל ממונו. ולא נמצא מפורש לחלק לעובר בידים דמ"ע שעובר בקום ועשה כמו לאו הבא מכלל עשה נימא דמחוייב לבזבז וע' ביו"ד סרל"ב סי"ב וט"ז ס"ק כ"ו. ולתו' פסחים נ"ט א' ד"ה אתי עשה דאף לעבור עשה בידים לאו חמור מיניה עכת"ד בקצרה. ובשו"ת תרומת יד סי' נ"ג כיוון ג"כ לדמהר"ם מינץ ושו"מ הנ"ל בכונת הרמב"ן והאריך בהסברת הדברים דבקום ועשה שכחה גדול ממקיים בשב וא"ת וכן לגבי עונש כשעובר על הל"ת בקום ועשה שעונשו גדול מהעובר על המ"ע בשב וא"ת. אבל בדחיית עשה לל"ת חביב לפני הקב"ה יותר מי שמקיים המצוה בקום ועשה ואף שעבר על הל"ת בקום ועשה וזהו דקאמר אטו עשה דדוחה ל"ת לאו חמיר היינו העונש של העבירה כשעובר בקום ועשה וכפרש"י דלוקין ועבירת עשה כשמבטלה אינה אלא בשוא"ת ומ"מ לא אזלינן בתר צד העבירה החמור בעונש אלא בתר צד קיום המצוה ושכרה והכ"נ בל"ת שיש בה כרת. וניחא קושית התויו"כ מיומא פ"ה השתא אעשה מכפרת אל"ת מיבעיא ושם פ"ו דבמ"ע ועשה תשובה לא זז עד שמוחלין ומנחות מ"א דאעשה ענשינן רק בעידן ריתחא. ובלאו הבא מכלל עשה אין מאכילין החמור איסור לאו גמור וקיל נמי לענין דיש ממזר מח"ל ולא מחייבי עשה. וממילא היכא שאינו לענין דחיית עשה לל"ת פשוט דל"ת חמיר. ובנחלת יעקב ח"ב בשו"ת נכדו סו"ס א' לא עמד על עיקר המכוון בדרמב"ן והלך למרחוק. גם בשו"ת מהר"י הכהן תנינא בחידושיו להק"ט להלכות ציצית נדחק הרבה וע' בספרי זכ"י ליבמות ז' א' והארכתי עוד הרבה בחידושי ואכמ"ל יותר מענין לענין אשר כבר נמשכתי הרבה במרוצת הקולמס להעיר מדברי האחרונים המדברים בזה אשר יוכל להיות לתועלת להתלמד במקום אחר ע"פ הנחות שהזכרתי.
ג) ובעיקר סברתו מהחילוק בין חשדא למראית עין שילמדו לטעות ממנו כבר האריך בדברי ירמיה פט"ו משבת הלכה ט"ו בד"ה אמנם י"ל עוד טעם במראית עין לטועים שלא יחשדוהו שעשה באיסור ויסברו שמותר ג"כ בשכיר יום. ונראה דאם לחשש חשד דהוה נגד חזקת כשרות דלא היה לחושדו רק כשעושה נגד דרכי בני אדם ואיכא הוכחה שיצא מחזקת כשרותו אבל חשש טועין חיישינן והאריך לפלפל בזה בישוב קושית התו' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אי הכי. וכ"כ בפ"ח מחומ"צ הלכה ו' בדף קע"ה ע"ד שיש טעם חשד שגזרו אף בחדרי חדרים ואף דלא שייך שילמדו ממנו להתיר ויש מראית עין שחששו משום טעות שיסברו שהוא מותר מדלא מיחו בידו וחמיר יותר דהוה ג"כ בכלל דלפני עור ואף דאינו מצוי כ"כ דחשד שייך אף בספק וכט"ז יו"ד סו"ס רמ"ד דאף בב' צדדים להתיר. אבל חשש שיטעו הרואים לא שייך אלא כשנראה ביותר שעשאו באופן האסור יעש"ב. ובפ"א מעירובין הט"ז ובפ"ה מהיו"ס הי"ד. והארכתי בתשובה מכתובות כ"ב באחד אומר מת ואחד אומר לא מת דלכתחלה לא תנשא. ועיקר החילוק דבאין הוכחה טפי לאיסור גם בדאורייתא לא חששו לא משמע כן בשבת כ"ג בנר חנוכה בב' פתחים דחייש לחשדא מפיאה וכנ"ל. ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סכ"א הביא שראה בכת"י מהחו"ד דחשדא ומראית עין המה שני ענינים נפרדים דבדבר שגזרו משום חשדא בצנעא שרי וע"כ דמראית עין היינו בדבר שנראה בעניני העולם לאיסור ברור ולכן גזרו אף בחדרי חדרים וגם ברבים שייך חשדא. משא"כ חשדא רק בדבר שהוא ספק השקול אם עושה באיסור ובפרהסיא ימצאו אנשים שיחשדו בכשרים שעושה איסור ולכן בצנעא מותר שיוכל להיות שיתלה בהיתר וברבים לא חיישינן דלא חשידי. ובחסל"א מפקפק שאין מספיק בכל המקומות הסותרים שאסרו משום מראית עין אף באינו נראה יותר לאיסור וכביצה י"ד ב' דלא ישלחנו בשורה דאסרו אף ברבים דלא חשידי ואינו נראה יותר לאיסור. ולכן הוסיף תבלין דמראית עין היינו שנראה בעיני העולם להיתר ובראותם שפלוני עשאו ילמדו ממנו להתיר ולכן אף ברבים גזרו ואדרבא הרואה יתלה יותר דעבדי בהיתירא ואפילו בחדרי חדרים שאם יודע לשום אדם מזה יפרסם ההיתר. אבל חשדא היינו שיסברו שעושה באופן שאין לו צד היתר ובזה ברבים לא גזרו דלא חשידי לעבור במזיד ויתלה שעושין בדרך היתר וכן בצנעא לא גזרו דודאי לא יעשה מה שמביאו לחשד עובר עבירה רק בפני מי שיודע שיש כאן דרך היתר עכ"ל. ובכבוד הלבנון שנה שלישית גליון י"ז צד רס"ח מהרב דבערלאד כתב כדברים האלה שהובא בחסל"א בשם החו"ד כלשונו ממש והשיב בזה על קושית השואל בתו' יבמות כ"א ע"א משני חורגין הגדלים בבית שאסורין מפני מראית עין דבזה אין חילוק בין יחיד לרבים וע' בא"ח סי' תקי"ו. וכונתו להא דלא ישלחנו בשורה. אשר רמז בזה להשגת החסל"א מביצה. י"ד וכנ"ל. ועכ"פ בנר חנוכה לא שייך מראית עין שילמדו ממנו שזה היתר. דהיינו רק בדבר שנראה בעיני העולם להיתר אבל בדבר שיסברו שעושה באופן שאין לו צד היתר איכא רק משום חשדא:
ומה שהעיר מעלתו להוכיח דבנר חנוכה איכא חשדא גם לגבי רבים שילמדו ממעשיו ויסברו שהוא היתר למה שצידד בר"ה כ"ד ב' וע"ג מ"ד ב' לחד תירוצא שאני ר"ג דנשיא הוא ושכיחי רבים גביה. וכי ישתנה דין הנשיא לענין נר חנוכה בחצר שיש לו שני פתחים אם הוא מקום מעבר לרבים. פשוט שאינו ענין לכאן דהתם לגבי אנדרטי ובפרט בדמות לבנה שהיה לר"ג להראות בקידוש החודש כזה ראית שנעשה לבודקם בעדותם וממילא שכיח רבים שיודעים מזה וליכא חשדא לגבי הבא לשם שנעשה לשם ע"ג וכמש"ל מראנ"ח בפלוגתא דר"מ ורבנן בפ"ק דע"ג. ולכן הוה נשיא דינו כרבים דלא חשדינן להו דידעי הכל ממילא שאינו נעשה לעבודה. משא"כ בנר חנוכה שמצותה רק משתשקע החמה שכל אחד טרוד במצותו. וגם דלאו כ"ע ידעי שיש לו פתח אחר שהדליק שם וע' בפמ"ג באשל ס"ק ו' מהא דשבת כ"ג א'. דלעלמא לא חיישינן. ולא אשכחן דרבים לא חשידי רק באנדרטי לענין להשהותו דתלינן שלא עברו על לא תעשון ואף למ"א שמצדד באיסור קבולת שדרך לעשות כן לשכור בקבולת אבל בנר חנוכה שהאיסור ברור כשמונע לקיים מצותו ורק לחוש שמא הדליק בפתח אחרת שאין הדבר שקול וכסברת ראנ"ח במים עמוקים סי' ע' וכנ"ל. ונראה דאפילו כשרבים אוכלים ביחד בשר עוף עם חלב שקדים דאף שמוחזקים בכשרות כיון דהאיסור ברור ואינו שקול לתלות בחלב שקדים דלא שכיח כ"כ דצריך להניח בתוכו שקדים כסי' פ"ז ושם סי' ס"ו גבי דם דגים. וכשו"ה מהר"י ברונא סי' ד"ר דאפילו רבים צריכים להשמר מהחשד וראיה מפר"א ומהא דהמגרש פ"ט א' ושם פ"א ע"א בנהרדעא לא מבטלינן קלא וכפרש"י שלא יחשדו את הב"ד שמבטלין קלא. ובשו"ת פאת השדה סי' ל"ו שהובא בסעודת חתונה בשר בהמה עם מעשה בצק כמראה גבינה שעשתה המבשלת מחלבון ביצים שדעתו ליתן בצידו קליפת ביצה כמו בבשר שנתבשל בחלב שקדים דאף שלא נתבשל רק שעלו בקערה אחת על השולחן ומשום מראית עין בדרבנן עש"ב. ולא חקר כלל בתשובתו ממה שהיו רבים דנראה דפשיטא ליה דלא מועיל בכה"ג וכנ"ל:
ומה שהעיר ממגילה כ"ב א' דאין מסיימין בפחות משלשה פסוקים. והרי שמואל גופיה דאמר פוסק וגבי אנדרטי בע"ג מ"ג ב' לא חייש בתרי. ודאי דאינו ענין לכאן מהא דתרי לא חשידי וכמו שמחלק בעצמו דהתם לא שייך רק משום והייתם נקיים שלא יחשדו אותם שעשו איסור דלא שייך ברבים אבל כאן החשש שלא יטעו הנכנסין והיוצאים שמותר לקרות ב' פסוקים ולא משום חשדא שעושה איסור ועדיף לתקן שיפסוק באופן דליכא למיטעי. וע' במ"א סי' קל"ח וע' בט"ז סי' תכ"ג ס"ק א' דכיון דחכמים תקנו כך קלא אית ליה ולא אתי למיטעי ודוגמא גבי מרחץ דאם מפורסם הדבר לא חיישינן למראית עין כו'.
ד) ומה שתמה על הש"כ לענין בשר עוף עם חלב שקדים אי חיישינן באיסור דרבנן למראית עין. שלא העיר מאיסור קבלנות בפרהסיא בשבת כא"ח סרמ"ד וכן מרחץ. דהא אף בשכיר יום אינו רק שבות. והוכיח מחולה שאין בו סכנה דחמיר איסור אכילה דרבנן משבות דמותר אפילו מלאכה דאורייתא עי' א"י משא"כ באיסור דרבנן לאכול האיסור בעצמו וכבר הבאתי שעיקר חילוקו מבואר בחסל"א דמראית עין הוא שילמדו להתיר ולא שיחשדו שעושה איסור במזיד ולכן אסרו שלא יבאו להורות היתר שגם בשכיר יום שרי. ובאמת דלרדב"ז דכל איסור דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה אבל לא אכילה ושתיה. אך לתשובת רשב"א והובא בב"י דדוקא להנאת איסור דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה וע' בישועות יעקב א"ח סי' שכ"ח ס"ק ב' ושו"ת רע"א סי' נ"ה. ובתו' ב"ק פי' סוע"ב ד"ה אומר ולרש"י טפי אית למישרי ע"י א"י איסור דאורייתא מאיסור דרבנן ע"י ישראל וכדמסיק ולא שני בין שבות דמעשה ומלבד דאף דרוב אחרונים סתמו כפשטות דהרמב"ם רפ"ו משבת מ"מ להיראים דהא דאמירה לא"י שבות כשאינה מלאכת ישראל והא דכותבין אונו בשבת בדיו ונייר של א"י ואף שהט"ז סרמ"ג ס"ק ו' לא הבין כן בהסמ"ג (וע"ל סי' פ"ב אות א'). ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' נ"ו הביא דברי השואל לצדד דקבלנות דאסור רק משום מראית עין יש להתיר בצנעא. ומלבד שדבריו דחויין מעצמן וכמבואר שם בתשובה. אבל לא נחית לחקירת החסד לאברהם הנ"ל דבמראית עין כה"ג שיטעו הרואים שזה היתר ושמותר גם בשכיר יום. דנכרי אדעתא דנפשי' עביד להרויח וממילא אסור גם בדרבנן דיותר יש לחוש בכה"ג לזלזל באיסור במה דקיל לאינשי וכסוטה ז' ח' היא הנותנת כו' וע' במל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז. ובשו"ת נחלה לישראל סי' נ"ב אות ו'. וביותר במ"ש דהכ"נ באמירה לא"י מע"ש לכ"ע הוה דרבנן. וזה שלא בדקדוק דלהסוברים דאמירה לא"י בשבת במלאכתו של ישראל מדאורייתא ולאסור עשיית מלאכה ע"י א"י בשבת מקרא דכל מלאכה לא יעשה ואפילו ע"י אחרים ודאי דאין חילוק בזה באמירה מע"ש אם היא מלאכה של ישראל כיון שמחוייב למחות בו גם כשיעשה הא"י מעצמו בשלו לסברת היראים ואפילו להשכירו או להשאילו בהמתו כדי שיעשה בה מלאכה בשבת אסור שאדם מצווה על שביתת בהמתו וכא"ח סרמ"ו ס"ג. אבל לא הוצרך כלל לשיטת התו' דאיסור דרבנן מותר בצנעא. ובשו"ת יהודה יעלה דחה דבריו מדעות החולקים דגם באיסור דרבנן איתא להא דבחדרי חדרים וכר"נ פ"ק דביצה בסוגיא דאין מוליכין סולם לשובך וכן משמע מדרז"ה סו"פ במה אשה והש"ג בפרק חביות דלא ניחא להו לחלק בהני. וכן דהש"ך ביו"ד סי' ק"נ וכן מהירו' דמקשה על רב ממשנה דחולין מ"א ואף דבמקום מדרון סמוך לגומא רק מדרבנן אסור ומצד זה היה ליישב דבריו גם לדעות החולקים לפמ"ש במה"ר ערך מראית עין אות י"ד דדוקא בשבת אסרינן בחדרי חדרים מפני מראית עין אבל לעשות דבר בע"ש שיגרום עשיית הדבר בחדרי חדרים בשבת דבע"ש. ליכא איסור כלל כיון שעכשיו מותר רק שראוי לסלק מעליו שלא יהיה עליו חשד בשבת. ובחדרי חדרים דליכא חשד מותר. ובזה מסולק קושית הט"ז בא"ח סו"ס רמ"ג יע"ש באורך קצת. וגם בעיקר הדין שכתבו התו' בכתובות ס' ובמ"ק ח' א' וחולין מ"א סוע"א ורא"ש בפרק חביות ובסי' של"ו דבאיסור דרבנן לא אמרינן בחדרי חדרים אסור ובט"ז סי' ש"א ס"ק כ"ח וסרמ"ג סוס"ק ג'. וע' במ"א סש"א ס"ק נ"ו ובתפארת ישראל לכתובות פ"ב משנה י' אות ו' שהאריך ובפמ"ג יו"ד סו"ס ס"ו אי באיסור דרבנן שייך נמי משום מראית עין והיינו אי אסור בחדרי חדרים היכא דליכא מראית עין וע' במה"ר בערך מראית עין אות ז' מה שהעיר בזה. ועכ"פ בעיקר הענין צדקו דברי היהודה יעלה בפשיטות בעובדא דידיה דגם בלא מראית עין אסור כה"ג מדינא ומכש"כ בנידון שלו דלאו צנעא ממש הוא דקולו יוצא מכה בפטיש ונשמע ברחובות ועכ"פ לקרובים הדרים שם ולעוברים ושבים כו' יעש"ב. וע' בפ"י ר"פ המביא כדי יין לא יביאנו בסל כו' במ"ש התו' לחלק משום דבשבת אינו יכול להוציא לחוץ משא"כ ביו"ט דרואין אותו. דא"כ תיקשי לרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בח"ח אסור. וע"ש בצל"ח שהרגיש ג"כ בזה ומחלק דבדבר דלא משכחת בחוץ כלל כגון הוצאה לחוץ בשבת שבלאו הכי אסור משום הוצאה מש"ה אינו אסור בחדרי חדרים. ואולם להרמב"ם בפ"ה מהיו"ט דמשום שמחת יו"ט התירו בחדרי חדרים וע"ש בהה"מ. וע' בפ"י שם ט' א' בד"ה לימא רב ובמה"ר בערכו אות י"ט:
ובעיקר דברי מעלתו מבנין קבולת שלא הזכיר הש"ך לענין מראית עין בדרבנן וכמו בבשר עוף בחלב שקדים משום מראית עין מהבאים לשם וע"כ דחיישינן למ"ע בדרבנן ומיהו מזה אין הוכחה דהא דאסור לפסוק על מלאכת ישראל בפרהסיא שיחשדוהו ששכרו לימים והוה רגלים לדבר לאיסור דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביומו והרואה אינו אומר דקבלנותו עביד וכתו' בע"ג כ"א ע"ב ד"ה איסורא. וממילא יש לחוש יותר לחשדא גם בדרבנן כיון דמוכח טפי דעביד איסורא דחששו להתרחק בכה"ג מחשדא גם בדרבנן. וכן החילוק בין שדה למרחץ דבסתם מרחץ לאריסותא קיימא. וע' בט"ז א"ח סרמ"ד ס"ק ב' שמחלק דבשדה יש ב' דרכים להיתר אזלינן לקולא משא"כ בבית דהמה שקולין יש להחמיר אפילו בקבלנות. ובתו' ביצה י"ב ע"ב ד"ה אין בין דאם אין למדין לאכול אצלו לא יתנם אפילו יבא הכהן לביתו כו' ויסברו העולם שהוא תרם אותו ביו"ט ולכך הוא אוכל בביתו. וע' בתפארת ישראל בפ"ח דחולין משנה א' דדוקא כשהפעולה מצוי לאיסור טפי מלהיתר שישמעו הקונים קול הזוג בהא דלא תצא בהמה בזוג שבצוארה שיחשבוהו שמוליכה למכרה כא"ח סש"ה סעיף י"א וע"ש בחולין פ"ב מ"י משש"ב. וע' בשו"ת אורין תליתאי סי' צ"ה שתמה ג"כ על הט"ז א"ח סו"ס רמ"ג במ"ש מהרא"ש דרק בחדרי חדרים לא חיישינן בדרבנן ולא הביא מדרמ"א דבדרבנן לא חיישינן למראית עין. והקשה ג"כ מע"ג כ"א דחששו למראית עין בדרבנן שמא יאמרו שכיר יום הוא דהוה רק שבות וע"ש ליישב להמחא"פ בשוכר פועלים דידו כיד בעה"ב יש שליחות יעש"ב: