זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן פד
להנ"ל ומה שהעיר בירושלמי יבמות (פ"ב הלכה י"ב) בטעם מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד. והרי בע"ג משמע דרבים לא חשידי ואפילו כולם נוגעים בדבר (וכונתו להא דע"ג מ"ג ב' בבי כנישתא דאוקמי בה אנדרטי והוו עיילי ביה ומצלי ולא חששו לחשדא דרבים שאני). ובבכורות ל"א ע"א דאינו רואה בשל עצמו אלימא בתלתא ומי חשידי והתנן מיאנה כו' מפני שהוא ב"ד עכ"ל:
ולא ידענא מאי קשיא ליה מהא דבכור דדמי ג"כ להא דיבמות כיון ששנים האחרים אינם נוגעים בדבר. וכן העלה בחו"י סי' קכ"א לראות מום בבכור לגבי אחיו כיון דבזמן הזה צריך ג' מותר אפילו לבעל הבכור להצטרף כבכורות ל"א וכש"כ בשל אחיו דאפילו בזמן שהיה מותר ע"פ יחיד מומחה תנן סופ"ב דיבמות וכולן מותרין לבניהם ולאחיהם במקום שיש חשד. ובבלח"י בתשובה סי' א' שגם להשבות יעקב שאין האב רשאי ליתן קבלה לבנו יוכל להצטרף עם אחרים כמשנה דיבמות כ"ה ב' וכי"ב בדאתחזק איסורא והארכתי בתשובה (בחיו"ד בענין הסמיכה מאב לבנו ובתח"מ מענין מינוי הדיינים). ואף דביבמות פריך הא בתרי לא מאי שנא מהא דתניא עדים כו' הא גופא קמ"ל שהוא ב"ד לאשמעינן דאין מיאון בפחות מג'. מ"מ ע' בהגהת הפרישה סי' י"ב דהחילוק בג' מפני שהוא ב"ד וכמ"ש התוס' בד"ה לא חשו דבשנים מ"מ בעל נפש צריך להתרחק מן הכיעור וכ"כ הלבוש. ואולם בט"ז ס"ק ב' וב"ש דחו זה דאין חילוק דבכל מקום תרי כמאה. ועי' בעצי ארזים ס"ק ג' שדחה תמיהת הט"ז על הרמב"ם ורא"ש וטור שהשמיטו זה דאף בשני עדים איכא משום הרחק מן הכיעור וע"ש בס"ק ד' שהאריך ליישב קושית הבה"ט דאי יש חילוק דבב"ד של ג' ליכא משום הרחק מן הכיעור מאי מקשה טעמא דב"ד הא תרי לא וכן מלשון הירו' שהובא בטור כיון דהמה ג' לא היו האחרים חוטאים בשבילו וע"כ דיש חילוק לשנים החתומים על שדה מקח דהתם צריך בעל נפש להרחיק. אך בתו' חולין מ"ד ב' ד"ה וכן העדים דלתירוץ השני אף בשלשה צריך בעל נפש להרחיק. וכן בתו' בכורות כ"ח א' ד"ה דן שהוכיחו דמיירי בב"ד של ג' אבל לתירוץ קמא אפילו אחד רשאי ליקח ואפילו כשדן יחידי וע"כ דהירו' מחולק עם הבבלי. וכן בק"ע על הירו' כתב בפשטות דהירו' מחולק דבחולין מ"ד דאפילו דיין אחד מותר ליקח ותמה על הב"י סרצ"ב שהשמיט הדין דב"ד לא יקחו וע' בשו"ת נאות דשא סי' ק"ח בסתירת היתר הנוב"י דהיכא דסגי בלאו דידיה ליכא משום כיעור:
ומה דקשיא ליה מהא דאנדרטי בע"ג מ"ג דמשני רבים שאני ואף דנוגע החשד על כל אחד. תמהני דמה ענין זה להא דהירו' שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד דהתם בעינן שלא יהיה הדבר נוגע להם ולכן לגבי מיאנה או חלצה בפניו לא היה היתר לישאנה אלא מפני שאין האחרים מהב"ד נוגעים בדבר מההיתר כשישאנה האחד דאתתא לבי תרי לא חזיא. אבל היכא ששייך האיסור לשניהם ביחד חשידי רבים ג"כ מצד נוגע וכמו לענין לפטור ממון בשנים. ותדע דאטו יהיה מותר בשנים להשכיר מרחץ בקבולת לגבי שותפים וע"כ דלא שייך היכא דאפשר שיעשו שניהם האיסור. ואטו בשלשה דיינים נוגעים או בתרי שותפין יהיו נאמנים לתבוע ממון מהיחיד ולומר דרבים לא חשידי על איסור גזל. ולכן לגבי בכור אילו היו כולם נוגעים שיש להם הנאה ממה שיתירו אותו כשהיו כולם שותפין בו ודאי דאין חילוק בזה מה שהם שלשה דהא דאין אדם רואה של עצמו מחמת נוגע וכמו שאין אדם דן לעצמו. ולפי הבנתו היה לו להקשות ג"כ מהא דריש ברכות ג' ב' דבתרי וכשרי ליכא חשדא ואף שנכנסו לחורבה דהורע חזקתם שלא לדון אותם לכף זכות וכמ"ש בקונטרס פאר יעקב שבסוף שו"ת שבות יעקב על קושית א"ז רש"א בהא דפריך ות"ל משום חשד ומפולת יע"ש. ומ"מ בתרי וכשרי איכא למיתלי שנכנסו שם לצורך מצוה להתפלל שלא יפסיקו אותם עוברי דרכים וכעובדא דר' יוסי התם. וכן לגבי יחוד דאשה מתיחדת עם ב' אנשים וכקידושין פ' ע"ב דממילא יתבייש כ"א לעבור עבירה בפני חבירו וכיון דאין להחזיק החשד. על השנים בפעולה אחת אין להורע חזקתם וע' בא"ח סי' רמ"ד ס"ק ח' בפמ"ג באשל. ובזה יש לדחות דהש"ך סי' קמ"א ס"ק י"ז וכ"ג יע"ש בס"ק כ"ז שהביא ראיה לבה"ב מברכות ג' ב'. ואין הכרח דהתם מתבייש כ"א בפני חבירו ובפרט מחמת חומר האיסור דלהכי אשה מתיחדת עם שני אנשים משא"כ להשהות צורות האסורות קיל טפי. ובירו' פריך מהא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים מוכרם בב"ד ותני ב"ד לא יקחו תמן המקח דרכו להשתלש כו' וע"ש במראה הפנים מהא דבבלי עדים החתומים על שדה מקח לא חשו לדבר זה דהתם מיירי אם רצה אחד מהעדים לקנותה וכ"כ הרי"ף אבל אם מכרו לב' עדים איכא למיחש וכ' הטח"מ סו' ס"ו מדברי התרומות עכ"ל. ובתואר משה על הלכות שחיטה פרק נ' אות ה' כתב די"ל דמצד הדין מותרים דבתרי ליכא חשדא והא דתני לא חשו חכמים היינו לאסור להם לקנות ומ"מ קאמרה הברייתא ב"ד לא יקחו משום הרחק מן הכיעור ואף דבחתומים על שדה מקח לית ביה אפילו הרחק מן הכיעור דהא תני ליה גבי גט אשה דאין אחד חוטא בשביל חבירו וצ"ל דדוקא פירות דרך לחלוק משא"כ שדה דאין דרכו להשתלש יע"ש. ואין זה נכון דבדבר שיש הנאה לכולם אפילו רבים חשידי וכדלעיל. ולכן במכרו לב' עדים כשרצו השנים לקנותה וכן בב"ד המוכרים בלי דעת הבעלים וכיון דראוי להשתלש פשיטא דאם יקחו כולם איכא חשדא גם ברבים כיון שיש להם הנאה מקניית המקח ואין רשאין להיות ב"ד במה שנוגע להם בעצמם. ומיהו בלאו הכי דבעדים שהעידו על המקח כתב התב"ש סי' י"ח סדק ל"ז דבעדים מוכחא מלתא כיון דשבקי כ"ע וקונים מאותו החפץ שהעידו ומכש"כ לגבי ב"ד המוכרים בלא דעת בעלים דבעי אומדנא דלבא ושקול הדעת. וע' בשו"ת בית שלמה ח"ב ליו"ד סי' כ"ד יע"ש בסי' כ"ה שהביא מפרש"י פ"ב דיבמות בד"ה לא חשו כו' לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה. ומדכתב בעד של גט לשון יחיד ובשדה לשון רבים ומבואר דאף שניהם אינם רשאים ליקח והמעתיק דרש"י שאצל הרי"ף שאחד מהעדים רשאי ליקח העתיק שיסבול דבריו לפ"ד הרי"ף והאריך לבאר שגם בדהרי"ף ורא"ש בעצמם אין הכרע כ"כ. אלא שהוא מחלוקת בין הראשונים וכמובא בחדושי ריטב"א סופ"ב דיבמות שמתחלה הביא בשם י"א הא דלא חששו חכמים דוקא בשלקח אחד מהם וכטעם הירושלמי ושאח"כ הביא בשם מורו הר"מ דאף בשניהם שקנו הוא והביא ראיה מגיטין ס"ז דפריך מעדים החתומים על שדה מקח והא כאן חיישינן שמא תשכור עדים ואיכא חשדא בשניהם וע"ש בסי' ס"ו שהאריך בדהת"ו כתובות כ"ב ע"ב ד"ה כגון שכתבו סתמא דבשום מקום אין שנים חשודין כדמוכח לקמן כ"ד א' לר"י דחייש לגומלין ללישנא קמא אם שניהם מעידים זה על זה נאמנין יע"ש באריכות בשיטת הפוסקים בזה:
ובב"ב ח' מ"ב גבאי צדקה כו' שאין פורטין לעצמן וכה"ג וכפרש"י פן יחשדום שפורטים בזול. ומשמע לכאורה דביש הנאה לשניהם איכא חשדא אף בתרי. ומיהו אין הכרח כ"כ דמדינא אפילו חד מהימן ורק משום שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים וכן אין מחשבין עם גבאי צדקה וכדלקמן ט'. ורק שצריך להתרחק מהכיעור ומלזות שפתים ועדיף לפרוט לאחרים שלא יחזיקו שעשה במכוון לפרוט בזול וכתענית י"ב סוע"ב ששימש משה כל ז' ימי המלואים בחלוק לבן שאין בו אימרא וכפרש"י משום והייתם נקיים כו':
ובשו"ת אגודת אזוב המדברי בחדושיו לשבת ק"ל בדפי הס' ק"ח ע"ב בד"ה מה שנים שראויין להעיד במקום אחר שחקר דהא דבשנים ליכא חשדא היינו כמו הכא שהחשד על האחד שהביא את הסכין. אבל במלתא דתרוייהו שייכי בה שוה חשדא דב' לחשדא דחד. ולכן בב"מ ע"ח ב' דבעי לדחויי דהא דנותן דינר לעני על חלוק וטלית דלא ישנה מדעת בעה"ב דאתי למיחשדיה לרש"י את בעה"ב כנודר ואינו מקיים או את העני שמבזבז מה שמקבל. דאפילו בשנים שנתנו דינר לעני או דינר הניתן לב' עניים ג"כ שייכי חשדא:
ובפתחי תשובה יו"ד סי' שי"ב ס"ק א' דצ"ע אם יש לכל השלשה שותפות בו אם יכולין לראות הבכור שהרי לפרש"י דלא חשידי כולהו בשבילו א"כ י"ל דביש להם שותפות דשרי. מיהו משמע בכמה דוכתי דאף בכה"ג לא חשידי עכ"ל. ובשם אריה חיו"ד סי' ו' הביאו ג"כ וכתב שהמה דברי שגיאה דלא משמע כן בשום מקום ואפילו עשרה אם יש לכולם חלק בזה איכא ג"כ משום חשדא ואדרבא ממ"ש הפוסקים באה"ע סי' י"ב דבשנים ליכא חשדא משום דאין אחד חוטא בשביל הב' מוכח להיפך. והא דחולין מ"ד כולן רשאין ליקח כו' היינו רק אחד לבדו עכ"ל:
וכנראה גרם להפת"ש לטעות בזה מהא דע"ג מ"ג ב' רבים שאני. ואף שהנגיעה לכל אחד לבדו לענין לחשדו באיסור. ובאו"ח סרמ"ג במ"א ס"ק ח' בשכירת נקיון הרחוב בקבלנות ואף דנוגע לכולם לחשדם שעושים ע"י שכירי יום. אבל לא קרב זה אל זה דודאי בסתמא בתרי וכשרי אין להחזיקם לחשודים לומר שיצרם תקפם דכ"א יתבייש בפני חבירו. אבל לגבי בכור דאין רואה לעצמו כיון דאתחזק איסורא בלא הוראתו ויש לחוש שיטה דעתו ויטעה בדמיונו באומדנא דלבא שאין אדם רואה חובה לעצמו. ואף אי לא הוה חשדא לא גרע מלקיחת שוחד על מנת לזכות את הזכאי ולחייב את החייב דבשקיל מחד אסור מדינא גם כשהדיינים המה שלשה. ולכן לגבי בכור דתלתא שותפין אף אי נימא דלא חשידי למיעבד איסורא בשביל הנאתם מ"מ אפשר שיטעו בשקול דעתם ויתירו שלא כדין שיצטרך לדון עליו מי שאינו נוגע בדין. והכ"נ גבי עדים מלבד חשדא שיעשו איסורא כשנוגע לכל אחד יש לחוש ג"כ שיאמר בדדמי ומאומדנא דלבא. והכ"נ גבי מי שחלצה בפניו שלא ישאנה מפני החשד שהיה כן דעתו בתחלה להתירה מצד זה ורק משום שהמה ב"ד של שלשה שאין השנים מצוין לחטוא בשביל אחד:
ובתוספת שבת סרמ"ד סוס"ק ז' השיג על המ"א בקבולת בשבת מיו"ד קמ"א דשאני חשד דשבות מהא דביצה י"ד ב' והובא בסי' תקי"ו ומהא דאה"ע סי' י"ב בהג"ה וע' בשו"ת תפארת צבי חא"ח סי' יו"ד שהאריך לדחות ראיותיו וע' בפמ"ג א"ח סרמ"ד סוס"ק ח' באשל בד"ה ונשאלתי ובד"ה ודע. ובנוב"י תנינא חא"ח סי' ק"ג דחה דאדרבא מחומר האיסור חששו יותר לחשדא וכתו' רה"ש כ"ד ב' בד"ה סמי וע"כ הא דחששו בקבולת שהיא מלאכת פרהסיא יע"ש שטרח לדחות. גם מה שצידד להפך בזכות התלמיד השואל שהקיל בחוה"מ דליכא חשש דחה"ש בפני א"י שרואים שעוסקים במו"מ ובמקצת מלאכות שאסור ביו"ט וסוברים דחה"מ אינו בכלל איסור מלאכה. ואינו מוכרח דהחה"ש גם לגבי דידן מצד שגם הא"י אינם מניחים לעשות מלאכה ביום חגם אפילו לאחרים. וגם לא נתברר אם היה קבולת גמור שהעצים והאבנים ג"כ משל א"י וכמו שהאריכו האחרונים לצדד (וע"ל סו"ס ל ועי' בשו"ת אגודת אזוב המדברי חא"ח סי' י"א דכיון שהישראל נותן האבנים לא הוי קבלנות כו' יעש"ב. וע"ש בשם אריה שנשאל אם רשאי הרב שיש לו חלק בחכירה מבשר להורות ולהכשיר וכיו"ד סי' י"ח דאסור לקבל שכר מן הכשירות יע"ש ובפמ"ג ס"ק ל"א והעלה שיצרף הבודק אליו הבודק הבא בשאלה. דלמה שהחזיק הברכי יוסף לאה"ע בדעת הפרישה דג' אפילו בעל נפש א"צ להרחיק. ובנוב"י תנינא "ח סכ"ט. י"ל דכוונת הש"ע דוקא היכא דבעינן שנים כגון במלחמה או קטטה או שאחד אומר שהוא חי וע"ז כתב דבעל נפש ירחיק כיון דבלאו עדותו היתה מיותרת ורק אם המנהג שהשו"ב מקבל הכרכשתות ובשמ"ח סי' ח' סכ"א דעיקר טעם ההיתר שאין הטבח מורה שום הוראה בנדנוד ספק רק מביא הכל לחכם וע"ש בתב"ש וא"כ אין תקנה רק כשיתנו להשו"ב דבר קצוב בכל שבוע מכ"ד. ואף שהיתר התב"ש רפוי מאד וכמ"ש ברשמי שאלה סי' כ"ב והארכתי בתשובה בחיו"ד. ועכ"פ הבו דלא להוסיף לסמוך על צירוף השו"ב היכא שהרב בעצמו נוגע שלא להורות יחידי וצריך לצרף בהוראתו חד דגמיר ולהסביר לו הטעמים מהוראה שלו. וא"צ שיהיו עוד שנים כמו במיאון וחליצה או בבכור. ולדידן דצריך ב"ד וכבכורות ל"א וע' בחו"י ובלח"י דכאן בהוראת או"ה סגי בחד לחוד שאינו נוגע:
ובאומר השכחה סי' מ"ה בבכורות ל"א דנשאל על טהרותיו דחזי ליה בימי טומאתו שאותן המתמנין בצבור להורות או"ה כשאירע ספק טריפות בביתם לא יורו לעצמם וכמשמעות פרש"י בחולין מ"ד ב' כשנולד ספק טריפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור ולהיתר אינו חס עליה ואוסרה ושכן שמע על הג"ר מרדכי אב"ד דליסא ואחיו הג"ר איבוש שסילק א"ע ושלחו למורה הוראה אחר יעש"ב. ועכ"פ בדליכא לצרף בהדיה את שאינו נוגע צריך למנוע לסמוך על הוראת עצמו להוציא דבר מחקת איסור וכדמשמע ג"כ מעובדא דילתא בנדה כ' ע"ב מדלא אייתא קמיה דר"נ בעלה:
וע"ש עוד בסי' צ"ג חולין מ"ד ב' שלא ידע אם אחד מהפוסקים הביא הא דאין הדיין והעד רשאי ליקח משום הרחק מן הכיעור ורק בעדות אשה בטוש"ע אה"ע סי' י"ב עכ"ל. וע' בחו"מ סי' ס"ו סכ"א ובש"ך ס"ק ע"א ובלב אריה חולין מ"ד ב' ד"ה וכן השיג עליו יעש"ב ובתומים ס"ק ל"ז וע"ש בתפארת יעקב ס"ק מ"ו וע"ש בסל"ז ס"ו ס"ק ח'. ולא ראה בתשובת מהרי"ט ח"א סע"ט שכתב היפך ממש מדבריו דאם לא הוחזק השטר קודם שקנאו הוה נוגע גמור כסמ"ו סי' ל"ד ובפרק מי שמת די"ל עתה זייף וחתם והא דלא חשו להם חכמים מיירי בשטר שיצא בב"ד קודם שלקחו העד. וע' בשער משפט סי' ל"ז ס"ק ד' מש"ש באורך:
שוב נדפס שו"ת אורין תליתאי וראיתי בסי' ק"א וק"ג שהעיר מגמ' דבכורות וטוש"ע יו"ד סי' שי"ב דהרואה בכור צריך שיתנו לו שכרו בשוה מתם ובעל מום ואף לדידן דלעולם רואין בשלשה. ובערכין כ"ג חייש בבריא לקנוניא על הקדש דהכ"נ בשנים חוששין שישקרו להנאתן. ומב"ב ח' מהא דמנה ר' שני אחים על הקופה דלגבי הימנותא כחד דמי ואף דתרי לא חשידי אף בפסולין וקרובים וכפ"י כתובות כ"ב ד"ה אי הכי. גם ראיתי בשו"ת אורי וישעי סי' ז' שהעלה ג"כ כדברי הבלח"י הנ"ל דכיון דהאב יש לו נגיעה צריך לצרף עוד שנים וכמשנה דיבמות מפני שהן ב"ד. אבל צירוף עם אחד לבדו אינו מועיל דלרש"י בכורות ל"א דאחד מתלתא בעל הבכור בעצמו וע"כ מה דפריך ממתני' מיאנה או שחלצה דמקודם נודע שצריך לישאנה אח"כ ומשני דיחיד מומחה הוא דלא אבל בתלתא בעל הבכור רואה בעצמו ומצטרף עם השנים וכן במיאנה או חלצה אם נודע מקודם שיש להחכם איזה נגיעה וכהירו' דאין ב' מצויין לחטוא בשביל אחד. אבל בתרי דלא חשידי רק בשלא נודע מקודם דיש להם איזה נגיעה. ובסי' קל"ז בד"ה תרתי בלבי כו' לענין שני שו"ב העומדים על השחיטה והבדיקה דכשהם נוגעים מצד לקיחת הכרכשתא דאין היתר דתרי לא חשידי דשאני בעדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה דלא חזיא לבי תרי. וע"כ דבשדה מקח בחדא מחתא דמיירי דלא חזי רק לאחד וגם דבאה"ע סי' י"ב ברמ"א די"א דאף בשנים בעל נפש ירחיק מזה. וכבר הבאתי דהתב"ש שמתרץ דבעדים מוכחא טפי וכנ"ל]:
ומה שכתב מעלתו דלא חיישינן לנגיעה רק לענין דבורא כמו לשכור פועלים אבל מעשה לא עבדי תרי כגיטין ס"ז. ולפ"ז שלשה כהנים שותפים יכולים להתיר הבכור המשותף דלא חשידי ליהנות מקדשים. וכבר הבאתי למעלה באריכות שזה טעות שבדבר שיש הנאה ונגיעה לכל אחד רבים חשיבי כחד. ואמנם עיקר חילוקו מבואר באריכות בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' ל"ה בדברי הירו' פרק האשה רבה ה"ג דבשנים אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ואמאי לא יתן גט מספק כמו לענין אכל חלב דמביא אשם תלוי מספק. וכתב הק"ע דהירו' לית ליה שנויא דאוקימתא דיבמות וכתובות בנישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי. ולדעתו די"ל דהירו' סובר כשיטת הר"ח שהובא בר"נ כתובות כ"ב דהרגנוהו לא ישא את אשתו דגם בתרי איכא חשדא ודלא כתו' ור"נ וכמשמעות הירו' סופ"ב דיבמות דרק בתלתא ליכא חשדא שיהיו שנים חוטאים בעבור השלישי ומהא דעדים החתומים על שדה מקח וגט אשה לא חשיב לפירכא כמו דמחלק בגיטין ס"ז א' דבורא אמרי. ואפשר דמה"ט פוסק הר"ח דלא כסוגיא דיבמות ודלא כתו' שם יעש"ב. וכל זה בדרך פלפול דאין לקרות דבורא אלא באומר אמרו שאומר לסופר ולעדים לחתום אבל כשמעיד שקר חשיב מעשה כיון שנגמר על פיו וכתו' יבמות כ"ה ב' ד"ה לא חשו ובגיטין מ"ד ב' וכה"ג בתו' ב"ק ק' ע"א ד"ה טיהר וב"מ צ' ע"ב ד"ה ר"י ותמורה ג' ב' יע"ש בהגהותי. ובפרט למה שהאריך בתפארת יעקב לגיטין ס"ז דלא חששו לשכרתו רק כיון דאיכא ריעותא דלמה ציוה להם להחתים אחרים ומזה נראה דרק להקל האיסור מעליהם יעברו רק בלפני עור אמרו לאחרים. ובזה נדחה קושית רמזי אה"ע בקונטרס אבי עזר סי' ס"ו מכתובות ל"ו ב' כל ישראל מי הוחזקו:
ומה שנדחק לחלק לשמא תשכור דלהבא ליתא כרש"י סנהדרין ל"א ע"א במתני' חייש שמא שכרם וע' בסמ"ע ופרישה ח"מ סי' כ' ואורים סוס"ק ב' וע"ש בנחלת צבי מהפת"ש. וע' בתורת גיטין לדף ס"ז ברש"י ד"ה לא שכיחא ובפ"י שם ס"ו סוף ד"ה תפשוט: