זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן פג
תרל"א להרב דראסיין מ' אלכסנדר משה לפידות
מה שהעיר במכתבו לדון ולצדד דבעיר שאין בה אלא בהכ"נ אחד וכולן שותפין בו וכולם יודעים שהוא בקבלנות דליכא אלא חשדא דעוברים ושבים ולהמ"א סרמ"ד (ס"ק ו') מהירושלמי (רפ"ג) דשביעית שהובא בתוי"ט דלא חשו לעוברים ושבים מפני מראית עין. וצ"ל דבשביעית הקילו ובתוי"ט רפ"ק דמו"ק לפי שזמנה מרובה. והכ"נ בבנין בהכ"נ בשבת כשנמשך זמן מרובה יהיה הפ"מ. ועכ"פ ביש כמה בתי בהמ"ד ואין אלו יודעים בשל אלו איכא חשדא דבני מתא גופא ואין להתיר אלא בדאיכא למיחש לביטול לגמרי עכ"ל
הנה גם לפי דרכו אין לדמות לשביעית שהוא משום פק"נ דהתירו ג"כ משום ארנונא כסנהדרין ר"ד כ"ו ע"ש בתו' וחשיב שעת הדחק דלא גזרו לאסור בכל השנה משום מראית עין בחשש פק"נ. אבל בבנין בהכ"נ מה טעם יש להקל מצד שנמשך זמן מרובה יותר מכל בנין הבתים שחששו לאסור משום אורחים. ובלאו הכי אין ללמוד משביעית לשבת דחמיר טפי לכמה פוסקים גם באמירה לא"י הוה מה"ת ועכ"פ עיקר מלאכה בישראל מה"ת וכתוס' ע"ג כ"ב א' לגבי חוה"מ כיון שיש לו עיקר מה"ת או משום דאסמכיה אקרא. משא"כ בשביעית בזמן הזה. גם ביסוד דבריו לחלק כשאין להם אלא בהכ"נ אחד אין לו שום מקום דהא דרבים לא חשידי שייך רק על הממונים לשכירת הפועלים וכן כל אלה שעניני בהכ"נ נחתך על פיהם שבידם לעכב מלעשות באיסור. אבל שאר בני בהמ"ד הבאים להתפלל דינם כמו בני בית וכמו שאר בני העיר שאינם יודעים כלל מענין השכירות ואף שהמה שותפין לגבות מהם לצורך הוצאות הבנין לכל מי שהוא נישום שבידו ליתן. ובתשובה מאהבה ח"ב סרמ"ד ס"א בתשובה רל"ח במ"ש השואל כיון דלבני העיר ליכא מראית עין שכבר הודיע להם שאינם שכירי יום ולאורחים אין לחוש כיון שדרים בערבוביא ולא נודע שהבית של ישראל. ודחאו לגמרי דלא מצינו בשום מקום דמהני שהודיע לרבים שהוא בקבלנות דא"כ תנור ומרחץ וכי"ב נוכל להתיר ע"י הכרזה ולא התירו אלא אם מנהג אותו העיר להשכירם או ליתנם באריסות ועי' סרמ"ג ס"ב והיינו דאמרי אריסא דמרחץ לא עבדי אינשי ולכך אפילו מודיע לרבים אסור וגם ר"ת לא התיר לבנות בית בקבלנות אלא מקום שנהגו הבונים לבנות בקבלנות אבל במקום שבני העיר בונים גם בשכיר יום לא ס"ד להתיר בקבלנות דודאי יש חשד לבני העיר:
ובעיקר דהתויו"ט דמ"ק שהביא אי נמי שביעית ע"י שזמנה מרובה. והבין שהירושלמי נמי סובר לחלק בין שביעית שהוא זמן מרובה. ומ"ש ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כרגל שהבין מהירו' שהוא בניחותא. ובק"ע ופ"מ פירשו ג"כ שדרך איבעיא היא אי מסתבר לומר כן שנעשה שבעת ימים האחרונים כשבעת ימי הרגל שהרי זמן קצר הוא או לא פלוג וכולהו שריין. וע"ש רפ"ק דמ"ק ה"א ובה"ג וסופ"ב דשביעית וע' בשו"ת ברכת יוסף חא"ח (סי' י"ז) ואולם צדקו בזה דהנוב"י תנינא חא"ח (סי' ק"א) שהתוי"ט קיצר בלשון הירו' שכתב אי נמי כו' אבל אין משמעות הירו' כן שאמר ואית דבעי משמעינה מן הדא והיינו שיש שרצו לחלק טעם אחר שהקילו בשביעית משום שזמנו מרובה ועל זה כתב לא מסתבר מיעבדינן אותן ז' ימים האחרונים כימי הרגל דאולי למאן דבעי לסבור לחלק בין זמן מרובה יהיה אסור בשביעית ג"כ בז' ימים האחרונים. והרי סתם התירו בשביעית ולא חילקו בין ז' ימים האחרונים לשאר השנה וע"כ שאין טעם לחלק בזה רק הטעם הראשון הואיל דשביעית קיל משבת במלאכה שאינו דקרקע. וכן מהירו' רפ"ג דשביעית הד"א דתימא דלא חשו לעוברים ושבים מפני מראית עין. וגם כוונת הירו' רק בשביעית שזמנו מרובה לא היה לו לסתום באופן שיהיה משמע גם בשאר איסורין וע"ש עוד (בסי' ל"ח). ועוד שהרי המ"א הביא הירו' כו' יע"ש באורך (ובסי' ק"ד) ובנוב"י קמא חאו"ח (סי' י"ג) בד"ה גם נלענ"ד כו' וכבר ביארתי בתשובה אחרת כו'.
ומה שכתב עוד מעלתו שבזה יש ליישב סתירת הש"ע שהקשה הט"ז ס"ק ג' מסו"ס רמ"ג דהתם המרחץ לזמן הרובה ויש הפ"מ מכל השבתות משא"כ בר"ס רמ"ד שאין המלאכה אלא לשעתה ועיין בישועות יעקב סרמ"ג (ס"ק ז') שהקשה ג"כ דהא בשבת הוא זמן מרובה חלק שביעי מימות השבוע וכמו שנה שביעית משנות השמיטה. אלא דקבלנות שאם לא יעבוד הא"י מלאכת הישראל בשבת יעשה מלאכת עצמו דלא שייך בזה פסידא חששו אף למראית עין דאורחים אבל במשכיר מרחץ לא"י דאז כל יומא פסידא דלא הדר לא חששו למראית עין דאורחים וכמו בשביעית דשייך פסידא דזמן מרובה. ועי' בנוב"י קמא חא"ח (סי' י"ב) שתמה על הט"ז דחשש אורחים רק כשהמלאכה בביתו של ישראל או סמוך לו יעש"ב. ומ"ש המ"א מסו"ס תרע"א וע"ש בט"ז. ע' בשו"ת מים עמוקים לראנ"ח (סי' ע') דלא חיישינן אלא לחשדא דבני המקום כדמסיק בפב"מ גבי חצר שיש לה ב' פתחים משום חשדא דמתא דזימנין דחלפי בהאי ומשיג על התרומות דחייש לחשדא דעלמא:
ומה שהעיר עוד דצ"ע להתוס"ח פ"ג דשביעית בתירוץ הא' הא דהקילו בשביעית דזיבול השדות. רק מד"ס. והא הכ"נ ע"י א"י הוא מד"ס וצ"ל דסובר כסמ"ג דאמירה לא"י הוא מה"ת עכ"ל. וזה עד דעת רוב הפוסקים וכפמ"ג במש"ז סרמ"ג (ס"ק ז) שלרוב הפוסקים הוא מדרבנן וע' במש"ז (סי' ת"ק אות ד') ובפתיחה כוללת לסוף הלכות שבת בד"ה ראיתי לדבר. וע' במ"א (סי' ד"ש ס"ק ד') ואסור לכל ישראל היינו מדאורייתא כו' והע"ש לא דק. ומיהו הלבוש אזיל לטעמיה דמלאכת א"י לישראל הוה מדאורייתא וכדעת המכלתא ופרש"י בפסוק כל מלאכה לא יעשה ע"י אחרים וכן נוטה דהסמ"ג במל"ת ע"ה והובא בב"י די"ל שהוא אסמכתא וי"א שהוא איסור גמור מדאורייתא וכן משמע פשטיה דקרא. ובס' יראים בעמוד הזמנים מצוה קי"ג מחלק דהא דאמירה שבות היינו באיסור דאורייתא כשאר מלאכת ישראל שאמר לא"י עשה אש לצרכי וכן ההיא דגיטין בנייר ודיו וקולמס של א"י הכותב לצורך ישראל וכן העלה בשו"ת מים רבים חא"ח (סי' י') יעש"ב. אך מהט"ז סרמ"ג ס"ק ו' נראה שאינו סובר כן בדהסמ"ג שהניח בצ"ע דהא בב"י בשם הסמ"ג דמלאכה ע"י א"י דאורייתא. ולפ"ד היראים לא הקשה כלום וע' בתוספת שבת ר"ס רמ"ג שתמה על הט"ז והאריך ובישועות יעקב לא"ח (סי' רמ"ד ס"ק ה' ו'). ועי' רמב"ן בפרשה אמור בפסוק והיה לכם שבתון שהביא הספרי שדרשו ושמרתם היום הזה להביא דברים שהן משום שבות. ובלקוטי חת"ס חלק ששי (סו"ס צ"ז) כתב על הרמב"ן דאיסורי דאורייתא שבת שבות בד"ה ומובן וח"ב מאה"ע (סו"ס קע"ב) ושו"ת (רע"א סי' י"ז) ובית אפרים חיו"ד (סי' ס"ב) בד"ה וראיתי לרשב"א ובנין ציון החדשות (סי' קל"ג) ואומץ יוסף בהשמטה להלכות שבת בשו"ת אות א' וארעא דרבנן ש' אות רכ"ד ושו"ת ר' בצלאל אשכנזי מארלא (סי' ח') ושו"ת משכנות יעקב סוף חא"ח בלקוטים מגליון הטור סרמ"ד בדפי הס' נ"ט ע"ג בד"ה כתב הסמ"ג ושו"ת מהרי"מ (סי' י"א) מהפנים יפות פרשה בא ובהשמטות מהגהות מרדכי אות ג' לס' המדע מהפליתי ושו"ת כסא דהרסנא סמ"ח ושו"ת ר"ח או"ז (סי' ל') ושו"מ קמא ח"ב סי' ס"ט וע' ובתנינא ח"ב (סי' י"ד) שהניח בצ"ע דברי הס' יראים מצוה ק"ב בדיני המכבה דאף לשכור פועלים קודם השבת אסור משום ממצוא חפציך דמנין לו זה וע"ש בח"ד בהערות לסצ"ב ובחמישאה בשו"ת יוסף, דעת סצ"א ותשובה מאהבה ח"ב תשובה רמ"ג (בסי' ש"ז) על הט"ז סרמ"ג סוס"ק ג' בשם הסמ"ג שהוא דאורייתא ומלשון הסמ"ג במנין הלאוין סע"ה מסופק בזה ורק בסי' קפ"ד משמע דהוא איסור תורה ומל"מ פי"ג משכירות ה"ג הניח דבריו, בצ"ע. ובשו"ת בנין עולם חא"ח (סי' י"ב) בדפי הס' ט' ע"א נשאל ג"כ על המל"מ מהסמ"ג שהובא בט"ז ודחה שטעמו של הסמ"ג מדכתיב כל מלאכה לא יעשה וא"כ בשאר איסורי תורה דלא כתיב קרא ליכא למילף משבת דהוא בכרת וסקילה יע"ש עוד ובזה נדחה גם דברי התשובה מאהבה. ובא"ח סי' שכ"ח המתירין אמירה לא"י לחולה שיש בו סכנה ושם הוא עושה בעבור ישראל ולהסוברים שהוא מה"ת ע"כ מוכרח לפרש כהיראים בההיא דכותב עליו אונו אפילו בשבת והכי נמי בסממנין של א"י. וכן בסי' שנ"ז ס"ב כל שבות כו' דמותר בהש"מ וע' בשו"ת אורין תליתאי סי' ק"א בד"ה ועי"ל בזה עפ"ד הסמ"ג וכא"ר ר"ס רמ"ג מהיראים. ומיישב בזה המ"א סי' רמ"ד ס"ק ו' שהקשו עליו האחרונים דנהי דשביעית קיל משבת אבל הכא דכל החשש שיאמרו דהוא שכיר יום ויש בו משום שבות דאמירה לנכרי דהוי דרבנן. ולפ"ז ניחא דאם המלאכה בשל ישראל שעובד שדהו או בונה ביתו דאסור מה"ת ולהכי בשל רבים בדאורייתא ליכא חשש מראית עין ומותר לשכור א"י בקבלנות או להשכיר מרחץ דרבים. וכבר הרגיש בישועות יעקב שם והעלה דהעיקר כהירו' ריש מו"ק דבשביעית הוה פסידא דזמן מרובה וע"כ חששו אף לחשש מראית עין דאורחים ואף שאין עיקר מלאכתו רק מדרבנן מ"מ אינו דומה לשביעית מטעם הנ"ל ודלא כדעת חכם א' בתשובה עכ"ל. וכוונתו על הנוב"י קמא חא"ח סי' י"ב שהקיל בחוה"מ והבין ג"כ זה הטעם שהקילו בשביעית דאין איסורו חמור כמו שבת ויו"ט. אבל לא ראה דברי הנוב"י תנינא שהאמת בכוונת הירו' כמו שהבין בדבריו שהכריח דהעיקר כתירוץ א' וכנ"ל. וע"ש עוד בישי"ע סי' רמ"ד ס"ק ד' שכתב ג"כ דאין הפירוש משום דשבת חמיר דהרי אין כאן רק מ"ע דאיסור שבות ועיקר החילוק דבשבת ליכא פסידא כמו שביעית והכ"נ כיון דאם מתנה עם הא"י שלא יעשה מלאכה בשבת הרי יש בידו לעשות השכירות בדרך היתר וליכא פסידא. ומלבד שהוא היפך המבואר בירו' כמ"ש בנוב"י תנינא. וגם מעיקר קושיתו אין הכרח כמש"ל דמ"מ בשבת עיקר מלאכה בישראל אסור מה"ת. ובהגהות הרש"ש שביעית פ"ג משנה א' העיר ג"כ על הירו' דהתם נמי ע"י א"י אפילו שכרו לימים אינו אלא מדרבנן וע"ש החילוק דבשבת איכא איסור סקילה החמירו אפילו בדרבנן כסוכה ט"ז ב':
ומ"ש עוד מעלתו וצ"ל דהיינו טעמא דיש שליחות לא"י לחומרא ולפ"ז צ"ע בשל רבים די"ל כיון דטעמא דשלוחו כמותו והו"ל כשנים שעשאוה דפטורין מה"ת עכ"ל. ועיין בישי"ע סי' רס"ג ס"ק ו' ושכ"ח ס"ק ד' ותקכ"ז ס"ק ז' ואה"ע סי' ה' ס"ק ה' דהא דהוצרכו לאסור אמירה לא"י משום שבות ואף דלחומרא יש שליחות לא"י. ובן ישראל שאמר לישראל חבירו המבואר בסי' רס"ג דחשבינן ליה כאמירה לא"י אף דגבי ישראל שייך ענין שליחות והעלה דבעניני שבת לא שייך שליחות דמ"מ גופו שובת ולכן צריך לאסור משום ממצוא חפציך דבשאר איסורי תורה הקפידה שלא יעשה ישראל לפי שהוא מאוס בעיני ה' אבל עניני שבת האיסור רק מצד מנוחה דאגוף האדם רמיא למען ינוח דמה"ת מותר להעמיד קדירה אצל האש בע"ש ויתבשל בשבת כיון שבגופו אינו עושה מלאכה ועי' ר"נ נדרים לענין שמיעת הבעל דלא מהני שליחות משום דתלה בגוף האדם ולכן אינו אסור באמירה לא"י רק משום שבות ואף דיש שליחות לחומרא.
ובזה מיושב ג"כ קושית הפ"י בשו"ת חיו"ד סי' ג' באמירה לא"י שבות והא אפילו להחולקים על רש"י דלחומרא ג"כ אין שליחות קשה אהא דא"ח סי' רס"ג דרשאי לומר לישראל חבירו שלא קיבל שבת לעשות מלאכה. וע"כ דאי לאו איסור שבות בא"י לא היה לאסור מצד שליחות ולכן גבי חסום פרתי ודש בה בב"מ צ' פרש"י דישה של עצמך. דבזה המעשה מתועב אסור מטעם שליחות. וכן העלה הבית מאיר אה"ע סי' ה' וח"ס חח"מ סי' קפ"ה וחא"ח סי' פ"ד ולקוטי ח"ס סו"ס כ"ד וכתב סופר חא"ח סו"ס מ"ה וסמ"א ומ"ז ובתשובת הגרמ"ס שבים התלמוד למפרשי הים בסוף הס' בד"ה ומ"ש הפר"ח דבפרק לולב הגוזל דשומע כעונה. ושו"ת יהודה יעלה חא"ח סע"ב והשיב משה חיו"ד סו"ס נ"ב בתשובה מנכד המחבר שמיישב בזה שיטת רש"י בחולין קט"ז דלא היה בכלל לא תאכל כל תועבה דלא דמי לבב"ח וע"ש בתוס' וכ"ה בפירוש בתו"ח. וע' בשו"מ קמא ח"ב סי' ס"ט וע' ותנינא ח"ג סו"ס צ"ז ותליתאה ח"ב סי' קע"ז וח"ג סי' קל"ב ורביעאה ח"ג סו"ס ק"ח וק"ל וע"ש בסצ"ב בדף ס"ז סוע"א ובדברי ירמיה פ"ו משבת ה"ד בד"ה אמנם ע"ש באו"ח י"ב ומקום בינה על הבינה לעתים לרמב"ם פ"ו מיו"ט הט"ו בדפי הס' ע' ע"ב ושו"ת ארץ צבי חא"ח סי' י"ח ודברי יעקב סי' ס"ב ובשמים ראש החדשות סי' ה' ויד אלעזר סי' קכ"ט ועי' במחא"פ פי"ג ממא"ס דין ב' בסופו. ועי' בשו"ת עונג יו"ט חיו"ד סי' קי"ג בד"ה ועוד דגבי שבת לא שייך למירמי מעשה השליח על המשלח כתוס' רי"ד דלא שייך שליחות בתפילין וציצית דרמיא אגופא כו':
ובישועות יעקב הביא ראי' ממתני' דע"ג כ"א דאין משכירין להם שדות בא"י אבל בחו"ל מותר וכן כל המשנה נאמרה בלשון רבים. ובאיסור להשכיר מרחץ נקט ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. לא ישכיר שדה לכותי בע"ג כ"א ע"ב. ומשום דבשל רבים ליכא חשדא. ונפ"מ לענין שנים שיש להם שדה ונקראת על שמם או שדה הקהל דליכא חשדא וכהמ"א. ומ"מ לדינא כתב דאסור לבנות בהכ"נ של רבים משום חשדא וכסתימת לשון הפוסקים עכ"ד:
ואמנם לדעתי הפשוט דהיכי דתני בלשון אזהרה לא ישכיר כו' מפני שנקראת על שמו וכה"ג ניחא טפי למיתני בלשון יחיד דהאזהרה על כל אחד לבד. משא"כ היכי שמספר הענין כפי הנהוג והראוי תני אין משכירין וכה"ג תני לה בלשון רבים. ובשו"ת אורי וישעי סי' י"ט על מי שדקדק דאין מדליקין משמע לכתחלה דוקא שזה אין לאמרו כלל כמורגל בכל מקום לשון כזה אין ב"ד יכול לבטל דברי חבירו אין אדם מע"ר אין אדם מקנה אין עד נעשה דיין וכדומה כו'. ובשו"ת אורין תליתאי סי' ק"א עמד ג"כ על דקדוק זה מדתני אין משכירין כו' והוכיח מזה כהמ"א דבמרחץ דרבים אין איסור להשכיר דמסתמא עשו דרך היתר ושאח"כ מצא בס' אחד שקדמהו בזה. וכנראה כיוון על הישועות יעקב וכנ"ל. אבל תמהני דבמתני' דלעיל י"ט ב' נקיט נמי כולה מתני' בלשון רבים אין עושין תכשיטין כו' ואין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא כשיקצץ. וכ' ע"ב אין מוכרין להם אילן על מנת לקוץ. ובר"פ אין מעמידין בהמה ולא תתיחד כו' ובברכות ר"פ אין עומדין להתפלל אלא כו'. ומתני' סופ"ק דשבת אין נותנין עורות כו' ובכל המשניות בלשון רבים. ושם י"א ב' לא יצא חייט במחטו תני בלשון יחיד וכן בכל הני דמתני' שם. ובר"פ במה מדליקין כו' כירה שהסיקוה כו' לא יתן כו' ובר"פ המביא וכל שאר מתני' דפרקין תני להו בלשון רבים אין נוטלין ואין מבקעין וע"ש בתולדות יעקב לביצה מהריק"ש הא דתני המביא לשון יחיד וכל שאר מהני דפרקין בלשון רבים אין נוטלין אין מבקעין אין מביאין י"ל דאי תני בלשון רבים הו"א דאיסור הבאה בסל היינו משום דע"י רבים מיחזי כהולך לשוק כדאמרינן בפ"ק ובלבד שלא יעשנו בשורה להכי אשמעינן דאפילו יחיד המביא שיתלו דלצורך ביתו מביא עכ"ז לא יביא בסל ובקופה כו'. וע"ש ל"א ב' מביאים עצים. האי דנקיט לה בלשון רבים ולא בלשון יחיד כדתני המביא כדי יין לאשמעינן דאף להביאם בכמה בני אדם מותר בהיותם מכונסין והתם אשמעינן אע"פ שהוא אחד לא יביא בסל כו' כדתנן ובלבד שלא יעשנו בשורה עכ"ל. וע"ש ל"ב א'. והא דנקט לה בלשון רבים אין פותחין אע"ג דבמתניתין אמר נוטל ממקום הפחת לאשמעינן רבותא אע"ג דלאו עשיית כלי הוא אלא בדוחק וסד"א כשעשאוה שנים כל חד וחד לאו מידי עביד קמ"ל עכ"ל:
ובלקוטי ח"ס סי' ו' דהרי"ף ורמב"ם השמיטו תירוץ דרבים שאני וכן פסק המחבר ביו"ד סי' קמ"א וכ"מ מסוכה נ"ג ב' דמקשה משמע שמע והא התם ברבים הוה וליכא חשדא דשתי רשויות יעש"ב. ולזה הביא הרב דעת הי"א שהביא הרא"ש ותלמידו רי"ו ומרדכי ב"ב וכמובא בטור וב"י ובה"ב. ולא סמכו להקל רק לענין נקיון הרחוב בשבת וכמ"א. ועי' במל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז ויבמות מ"ב א' וגיטין נ' ע"ב ותו' מ"ת ר"ד י"ב ועי' בנוב"י תנינא חא"ח סי' ל' דאף אי שרי בדרבנן בחדרי חדרים משום מראית עין אבל בפרהסיא בודאי אסור שהרי לצאת הבהמה בזוג משום חשדא דאזיל לחינגא דאיסור דרבנן ע' בסי' ש"ה סעיף י"א. וכבר האריכו לאסור גם מעיקר הדין בנין בהכ"נ בשבת בקבלנות וכמ"ש בא"ר ותוספות שבת. וע' בשו"ת כנף רננה חא"ח סי', כ"א שהאריך להחמיר בזה. וע"ש בישועות יעקב ס"ק ד' שחלק באיסור ע"ג לשאר איסורים ובפרט דכאן אינו רק איסור דרבנן משום חשד. וכבר האריך בחילוק זה בתוספת שבת גם בא"ר מחלק דהא דרבים לא חשידי היינו רק באיסור שבות דאמירה לנכרי דבזה גם ברבים שייך חשדא וע"ש בא"ז על הלבוש. ובנשמת אדם כלל ג' סי' ח' דבעשיית מלאכה אפילו בשל רבים ליכא חשדא. ובשו"ת אורין תליתאי סי' י"ז העיר מגיטין ס' ע"ב דמערבין בבית ישן משום חשדא דבני חצר שמטלטלין בלא עירוב וע"כ דבעירובי חצירות דהוא תקנת שלמה גם ברבים איכא חשדא. ובפמ"ג הביא להתיר ביש לחוש שיתבטל לגמרי מלבנות. ובשו"ת תפארת צבי חא"ח סי' ו' האריך לפלפל בדברי האחרונים שחילקו בשאר איסורין דגם רבים חשידי והשיג על התוספת שבת בשם בה"ט דביש לחוש שיתבטל בנין בהכ"נ שרי כסי' קמ"ד. דלא דמי לחה"מ דשרי מלאכת דבר האבד וצרכי הרבים להכי שרי. ומ"מ טרח למצוא היתר שהיה אפשר שיתבטל הבנין ועכ"פ יהיה הפסד יותר משני מאות רו"כ שיצטרכו ליתן להא"י להכשיר נזקו שאון לו מלאכה ליתן לפועליו בשבת וגם שעדיין לא היה הקרקע של ישראל שבנו עליה וכפרמ"ג אם קנה בית מנכרי יכול לשכור לנכרי שעדיין לא נקרא שם הישראל עליו. ולכן התיר שימכרו לנכרי הקרקע וכל הבנין ויחזרו ויקנו ממנו אחר שיגמרו הכותלים והגג שלא יהא ניכר שהוא לבנין בהכ"נ ואח"כ כשירצו לתקן כדרך שיהיה ניכר שנעשה לבהכ"נ אז לא יעשו ע"י נכרי בשבת אף התקרה שיש שינוי בין בית הדיוט לבהכ"נ שיהיה ניכר ההערמה. אבל לשאר הבנין יש להתיר ע"י מכירה זו דהא בסשל"ט דלצורבא מרבנן הערמה שרי. רק המ"מ כתב שאין בזמנינו דין ת"ח לענין זה ומ"מ מוכרח מר"ה דרבים עדיפי מת"ח שלא יחשדום שעשו איסור דהא בצורות לא התירו לר"ג אלא משום דשכיחי רבים גביה. אך כיון שהדבר תמוה לרבים לא יתיר עד שיעיין גאון א' ויסכים לדבריו. גם בח"ס חא"ח סי' ס' טרח מאד בעובדא דידיה מצערא דגופא דרבים מחוסרי דיורא דלא גרע מחולה שאין בו סכנה שאומר לנכרי ועושה. וע"ש עוד בסי' ס"א אם יש לחוש שיתבטל לגמרי לבנותו ואיכא כמה חששות ידועים וגם גוף הקרקע מוחכרת על זמן ואין המלאכה נקראת על שם ישראל וכו' יע"ש בסו"ס ל"א. ובלקוטי ח"ס סמ"ג. גם בשו"מ קמא ח"ג סי' קכ"ד דבבהכ"נ יש לאסור טפי ומ"מ אם ירצו לסמוך על התפ"צ וח"ס מי יוכל למחות בידם שאולי יתבטל המלאכה עי"ז ואף שבשו"ת אמרי אש מחמיר בזה מ"מ הכל תלוי לפי ראות עיני הדיין. וע"ש ח"א סר"צ וע"ש בח"ב סי' ס"ו בד"ה והנה בשושן פורים כו'. ובכתב סופר חא"ח סי' מ' דלענין בהכ"נ יש לעשות הרחקה טפי וכמ"ק י"ב לחד תירוץ אדם חשוב שאני ואף שהי' בהיתר גמור ומכש"כ לבית מקדש מעט דיש ביזוי מצוה ובפרט כשהצבור בונין יש חה"ש יותר שיאמרו כולם באגודה אחת לחלל ש"ש בפרהסיא וכו' יעש"ב ובסי' מ"א ומ"ב. ובפרט במידי דמצוה ובנין בהכ"נ איכא למיחש טפי לחה"ש כיון שהא"י מקפידים ביום חגם שלא להניח לישראל גם בקבלנות ועי' בשדי חמד מערכת בהכ"נ באסיפת דינים או"ח א' ושו"ת רא"ש החדשות סי' כ']. גם בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' ב' האריך באיסור בנין בהכ"נ בשבת ע"י קבלנות. וע' במאורי אור בחלק עוד למועד במה"ב למ"ק בדה"ס קפ"ט ע"א בש"ע או"ח תקמ"ג וע"ש בחלק בן נון במה"ב לא"ח ס' רמ"ד בדפי הס' קנ"ג ע"ב וע"ל סו"ס קנ"ז. ובשו"ת גבעת פנחס חא"ח סמ"ט. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סנ"ג שהביא מיו"ד סי' קמ"א דגבי ע"ג נמי לא פסיקא דבשל רבים ליכא חשדא איברא דבתשובת לח"צ סמ"ד מביא סוגיא דע"ג מ"ד דברבים ליכא חשדא דנחית חכלק בין ע"ג דחמיר טפי ומסיק שאין חילוק. ועוד דבבנין בהכ"נ אולי גם ר"ת מודה כו' ועוד דגם לר"ת שמדמה בנין בית בית לאריסות שדה אבל בנין בהכ"נ באותו מקום שהיה בהכ"נ הישנה על אם הדרך מבואר בירו' (פ"ק דע"ג) אפילו בשדה אסור כה"ג אף לרשב"ג מפני שנקראת על שם הישראל וא"י חורש בה בשבתות ויו"ט ואפשר דמה"ט ר"ת עצמו לא הניח לבנות ביתו בשבת דבכה"ג דינו כשדה לרוב פרסומו. ועי' בשו"ת חסד לאברהם חא"ח סכ"א שנדחק להשוות הירו' לש"ס דידן והקדימו המשכנות יעקב חא"ח סי' צ"ג החילוק בין שדה שעל הדרך ומצדד ג"כ לצורך גדול בדבר מצוה בקבלנות ע"י א"י. ובהק"ט ח"א סי' רצ"ה מחמיר גם בבתי החזקות כשמקדים מעות בשכירות ושוכר בהם פועלים מאחר שרואין שבעל החוב יעלה מה שיאמר לו הישראל. ועי' בשו"ת ר"י באסאן בלחמי תודה סי' ג' שהאריך בעיקר הדין מהיתר קבלנות וכבר הארכתי בתשובה בכל שיטות הפוסקים ואשר עלה על המוקד בהבערת כל כת"י מחידושי תורה בשנת תר"ל וקשה עלי עתיקא ובפרט במה שכבר דשו בו רבים מגדולי הוראה שהחמירו מאד בזה ולכן האריכות למותר אחר הכרעת דעתם. ובשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ו' דאף לב"ח וט"ז סי' רמ"ד דבדיעבד יש לסמוך בקבולת על ר"ת מ"מ אינו מקיל אלא שא"צ למחות בא"י ולא לצוות ולבנות. ועוד דהיינו בקבולת גמור דהכל משל א"י ונותן כל הדברים הנצרכים למלאכה משא"כ היכא שהעצים והאבנים משל בעה"ב ולוקח מה שצריך למלאכתו משל ישראל וכמו"ק י"ב במסייע בתיבנא. וע' במ"א סרנ"ב ס"ק ט' בשם הגמ"ר. וכן משמע לכאורה מדעת ראב"ד המובא בב"י סרמ"ד וגם בר"נ דכיון דהוי נסבי תיבנא משל ישראל לאו קבלנות גמור הוה וע"ש ברש"י. וכן בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ט' שהביא מהמ"א בסרנ"ב ס"ק ט' בשם האגור דאם לוקח עצים משל ישראל להבעיר לא מיקרי קצץ כיון דרואה ישראל ושותק אדעתא דידיה קא עביד וע"ש שנסתפק במלאכה הנעשה בפאבריקין שכל הצטרכות המלאכה של ישראל דלא מהני קצץ או דאפשר כיון דנמסר הכל למייסטער לא שייך דברי האגור הנ"ל יעש"ב ובסי' י'. ואולם בשו"ת אמרי נועם סי' ו' דלא אשתמיט בשום פוסק לבאר חומרא זו ואדרבא בכמה דוכתי דהיתר דקבולת אפילו משל בעה"ב ולטעם היתר דקבולת סגי לבל יהיה שכיר יום דאדעתא דנפשיה עביד וכוונת ראב"ד ור"נ המובא בב"י סרמ"ד אדרבא דבריהם מתפרשים להיפך וכמש"ש באריכות. ובשו"ת בשמים ראש סי' פ"ג בשכר א"י לבנות בית והאבנים והסיד וכל דבר משל א"י ולא דבר עמו סכום ימים כלל אלא שעושה כדרך שעושה בשלו שר"ת בקש להתיר באופן זה וחלק עליו הר"י סופ"ק דע"ג ונדחק ר"ת הרבה בראייתו ממר זוטרא הרי דמיירי באופן שכל צרכי הבנין משל א"י. ועי' בשו"ת אגודת אזוב המדברי חא"ח סי' י"א. ומסתבר דכל מה שצידדו בבנין בהכ"נ באפשר שיתבטל לגמרי רק בבהכ"נ אחד בעיר דאף דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת מ"מ בחשדא דמראית עין לא גזרו היכא שאין להם מקום קבוע בקדושת בהכ"נ ואף כשיחסר להם מקומות לפי כבודם לכל אחד ואחד כיון שאפשר שיתרבו הקפידות וקטטות ופירוד לבבות במקום שמתקבצים וגדול כבוד הבריות. וכל זה לא שייך רק בקבוץ קטן דאף שיתן כל אחד המגיע לחלקו וכא"ח סתרנ"ו בהג"ה ושמ"מ לא יהיה בידם לבנות הבהכ"נ ולגמרו אם יתבטל עכשיו לסיבה זו אבל לא מצד שאינם רוצים ליתן כפי המוטל עליהם וכסי' ק"נ, דכופין זה את זה לבנות בהכ"נ וכמ"ש התוס' בעירובין ק' ע"א לגבי עשה דע"י פשיעה דאינו דוחה ל"ת. וכמעט על הרוב אין במציאות רק עיכוב לזמן שיתאחר הבנין וכמ"א סרע"ו ס"ק ח' דלא מהני לענין זה במקום מצוה דשבות רחוקה לא התירו