זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן עה
מ"ח תרמ"ו להר"ר ישראל ווישיק מלובלין
מה ששאל בכונת הירו' ר"פ כיצד מברכין הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצות שהפ"מ נדחק לפרש עד שיתירו לו הפירות והמצות היינו שיברך עליהם:
הנה בהגהות הגר"א לירו' שהדפיס הרד"ל גורס הברכות במקום המצות, וכן בשערי ירושלים על הירו', ונראה שכונתו להשוות להבבלי ברכות ל"ה. סוע"א הנהנה בלא ברכה מעל מאי תקנתיה כו' ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה, אך בחדושי רשב"א הביא ג"כ הירו' עד שיתירו לו כל המצות, וכן בתוספתא רפ"א דברכות, ובס' חרדים פירש על הברכות שברכת הנהנין היא מצוה עכ"פ מדרבנן, ובפי' הרא"פ לירו' על כל המצות השייכות באותו הדבר שמתירין ליהנות ממנו כגון לקט שכחה ופיאה חלה תרומות ומעשרות ובבגד מכלאים כו', וגם במעין הברכות נדחק בכונתו, ובפי' הרז"פ לירו' כלומר המצות השייכות להנאה דהיינו כל ברכה וברכה יתירו לו הנאת העולם וכמו שיש היתר להקדש שישאל על הקדישו, ובדברי ירמיה הלכות שבת פ"ט סוף הלכה כ' דאי מטעם מעילה היה איסורא בלא בירך ומטעם קדש הלולים הוה הברכה מצוה יעש"ב, ובתנא תוספאה בתוספתא רפ"ד דברכות עד שיתירו לו כל המצות ציין על זה ע' במיימוני פ"ו מתפלה הלכה ג' ובהשגות ונוב"י מ"ת חא"ח סי' ק"ט, ויש בזה טעות משולש שהציון אות א' שייך על מ"ש אח"כ לא ישתמש כו' וצ"ל ע' ברמב"ם פ" כו' ונוב"י סי' ק"מ ובירו' סוף ברכות תני בשם ר"מ אין לך אחד מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא את שמע ומברך לפניו ולאחריו ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה ומתפלל ג' פעמים של י"ח וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן, ובש"ס דילן מנחות מ"ג במימרא דר"מ חייב לברך מאה ברכות בכל יום כו' יע"ש ובירו' פ"ז סוף הלכה א' מה שאר כל המצות טעונות ברכה כו' יעש"ה, והיה מקום לפרש בפשטות שאין תקנה לאכול בלא ברכה רק באופן שיקבל עונש הראוי לבוא עליו למי שאינו נזהר בזה שאז יהיה רשאי לאכול בלא ברכה כגון בחולה שיש בו סכנה שיהיה רשאי לאכול דבר איסור והוא רק בדרך צחות להפלגת הזהירות שראוי בזה, אבל אין זה מכוון ע"פ הדין כמבואר ברא"ש והגמ"י וב"י וש"ע א"ח סי' ד"ר סעיף ט' אכל מאכל או משקה של איסור מברך עליו תחלה וסוף וע' בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' כ"ב בד"ה ואחרי דברינו יעש"ב בסוף הסי' דף כ"ג סוע"ב:
ומה ששאל על הירושלמי שבאותו ענין ר' חגי ור' ירמיה סלקין לבי חנותא קפץ ר' חגי וברך עליהן אמר לו ר' ירמיה יאות עבדת שכל המצות טעונות ברכה, ובפ"מ לבי חנותא מקום שמוכרין מיני פירות ולא המתין עד שיביאם לביתו ולמד לאחרים שכל דבר שהם כמצות טעונות ברכה מקודם, ופירושו דחוק שכל המצות קאי על דבר שנהנה ממנו ומאי דקאמר ומנין שכל המצות כו' דמקיש לתורה שטעונה ברכה והתם קאי על כל מצוה ממש כתפילין וכדומה וכמ"ש במה"פ, (וע' בירו' פרק הרואה הלכה ג' היה יושב בחנות של בושם כו' אם הוא נכנס אצלו מברך על כל פעם כו'):
ומ"ש שלדעתו שפי' לבי חנותא למקום מיוחד לב"ד וכרש"י וסנהדרין "ז בשינוי לשון קצת, וליתא שזה היה זמן רב לאחר שגלו הסנהדרין ומה ענינם לר' ירמיה, ור' חגי שהיו בימי אמוראים מאוחרים ועיקר פירושו מבואר בפי' הר"א מפולדא למרום שדנין ב"ד כמו אפיקו לי מני חנותא (סנהדרין ז' ב') וכדאמר בחלק עד חנותיה דר' הושעיא עד ישיבת הדיינים ובריך על שישבו לדין שכל המצות טעונות ברכה עכ"ל, ובחרדים שהיו ממונין על המדות, ובפי' מהר"ש סירלין גריס למי חטתא ר"ל למי חטאת, ובפי' הרז"פ לירו' ר"פ כיצד שצ"ל לבי חתניתא שעלו לבית חתונה לקיים מצות שמחת חתן וכלה ובריך אקבו"צ לשמח חתן וכלה:
ומה שהקשה מעלתו למ"ש בתשובת הרשב"א סי' י"ח דאין מברכין על הדינין דלאו גמר מצותיה שמא. לא יצייתו הבע"ד [וכמנחות מ"ב ע"ב דבעי עשייתה גמר מצוה], ודוחק לומר שהיה בידם מקל חובלים לשבר כל מדה ומשקל שאינו כהוגן, ואין בזה שום דוחק וכב"ב פ"ט א' מעמידין אגרדמין למדות וברשב"ם ממונה לענוש מעותי המדות, ורמב"ם סו"פ ח' מגניבה וח"מ סי' רל"א שחייבין להעמיד ממונים שיהיו מחזרין על החנויות וכל שנמצא בו מדה חסירה להלקותו:
ובעיקר פירושו שבירך על הדינים ושתלוי בהרשב"א קדמהו בפאת השולחן הלכות א"י סי' ג' ס"ק ל"ט יע"ש בהערתו על באור הגר"א א"ח סי' ח' ס"ק ב', ובעטרת צבי במאמר מטבע הברכות סי' ד' האריך דהכפיה גמר מצוה דנלמד מקרא דעזרא וכרמב"ם פכ"ד מסנהדרין ולהירו' סוף ברכות ופ"ה דסוכה דפליג אגמ' דידן במנחות מ"ב וכתוס' שם וסוכה ר"ד מ"ו דלהירו' דגם מצוה שיש אחריה גמר מצוה מברכין על ההתחלה, והובא גם בח"ס חא"ח סי' נ"ד וקלסהו, ואולם בשו"מ רביעאה ח"ג סו"ס כ"ח דחה זה להשמ"ק כתובות ח' א' דמה שאמרו שאין מברכין על המצוה שאין עשייתן גמר מלאכה אינו אלא כגון עשיית סוכה וציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכה אבל הקידושין בעצמם הם מצוה שציונו לקדש ועושה מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ולמה לא יברך עליה עכ"ל, והכי נמי חשיב ושפטתם צדק למעשה גמור, (וע' בתשובתי לעיל סי' ס"ו אות ג'):
אבל נ"ל בפשטות דאין צורך לזה דסברת הרשב"א דכל היכי דמצי למיעקר אע"ג דלא עקר אין מברכין עלה וכההיא דכתובות ר"ד מ' דאי אמרה לא בעינא כו', וכאן שהיו ממונים על זה אינו תלוי בדעתם של בני החנויות ולא דמי לשאר דינים שצריך כפייה לירד לנכסיו וכדומה שיקיים מה שיפסקו הדיינים ולכתוב אדרכתא ואחלטתא, אבל כאן שלא היו מניחין אותם להשהות מדות בלתי מתוקנות ומכש"כ כיון שבאו לחנות להשגיח אם לא עשו קלקול בהמדות וממילא כבר נתקיים בזה מצות הדינין דודאי שהיו המדות מקודם כהוגן וזה הוה כקבלת הדין ושייך ברכה על הדינין, ובפמ"ג א"ח ר"ס תרצ"ב הא דלא מברכין אשילוח מעות ומתנות לאביונים ונתינת צדקה דהמצוה נגמרת בנותן ומקבל ולא יוכל לברך עובר לעשייתן (והארכתי בתשובה להלכות מגילה):
ומה שהאריך מעלתו לדחות קושיתו על הדינים דלאו גמר מצותו, דתורה ג"כ לאו גמר מצוה למ"ד מעשה גדול וסברת הרשב"א לדידן דתלמוד גדול והאריך בדרך דרש, ואין לזה שום באור דהא מפורש במנחות מ"ב דכל מידי דאין עשייתה גמר מצוה אינו מברך, ואטו למ"ד מעשה גדול לא יצטרך כלל לברך על ת"ת ואין ענין כלל לזה הפלוגתא דמעשה אי לימוד גדול דמ"מ הלימוד לכ"ע היא מצוה בפני עצמה ואינו תלוי כלל בהעשייה ואפילו כשלומד במצוות שלא יבואו כלל לידו לעשותן מתקיים בזה מצותו, אלא דעיקר סברת הרשב"א דדינים לאו גמר מצותו שמא לא ירצו לקבל וזה תלוי בסברת השמ"ק כתובות ח' א' שמחלק דדוקא סוכה וציצית שאין עשייתה לבד מצוה כלל וכמ"ש לעיל.
ומ"ש עוד בר"ה לולב הגזול דלר"י משמיה דרשב"י פסול ביו"ט ב' ושמואל לית ליה הא דמצוה הבאה בעבירה דאף דר"י דקאמר משמיה דרשב"י ולרא"ש פ"א דב"ק במחלוקת דר"ל משמיה דחזקיה ור' יוחנן דקיי"ל כר"ל דאמרה משמיה דחזקיה די"ל דשמואל דפליג עליה סובר דרשב"י לשיטתו בב"ק ס"ה ב' רבנן ס"ל דאת פסקיה קרא ולרשב"י ואת ערביה קרא ורבנן אמרו לא לכתוב לא ה' ולא ו', וא"כ רשב"י דריש היקישא גזול דומיא דפסח דלא סגי דלא לכתוב ואת דאל"כ הו"א אגזול ופסח וחולה ביחד משא"כ לרבנן דהתם ואת פסקיה קרא דאל"כ לכתוב לא ויו ולא את עכת"ד:
ומלבד דאין מקום לטעות דהו"א כולם ביחד כיון דמפורש משום הקריבהו לפחתך וממילא גם מחד מהני, והתם שפיר י"ל דלכתוב אשמו יביא לחוד ולא אצטריך כלל ואת דממילא ידעינן דהוא ענין אחד אבל בגזול ופסח וחולה דבלא ואת אין לו משמעות הלשון כלל כיון דמיירי בחד ענינא דקאי אוהבאתם לא שייך כאן פסקיה קרא, ובשו"ת שער אפרים סי' מ"ח נשאל במ"ש רש"י פרשה תשא בפסוק ורחצו את ידיהם ואת רגליהם בבת אחת היה מקדש וכך שנינו בזבחים י"ח כיצד קידוש ידים כו', ובריש מגילה ב' ע"ב את הפסיק הענין ע"ש תירוצו וגם בהג"ה מבן המחבר דלא אמרינן הויו הדר ערביה היכי דלא סגי דלא כתב את לאפסוקי כב"ב ס"ה יעש"ב, ובאור חדש פרשה תשא האריך בדרך פלפול ליישב מהא דמגילה ולא הזכיר מב"ק ס"ה וע"ג נ"ב א' שהוזכר ג"כ סוגיא זו, ולפמ"ש במקום אחר (ע"ל בתשובה סי' קכ"ח) לתלות האי פלוגתא בהא דמצוה הבאה בעבירה אי הוה דאורייתא ובסתירת התוס' סוכה ט' ור"ד ל' ועפ"ז יתיישב למעיין שם ואין רצוני להאריך כאן בפלפולים:
והנה מ"ש מהרא"ש דב"ק, וכן בפרק לולב וערבה סי' א' דמסתבר דרב חסדא דאמר משמיה דר"י והוה ליה ר"א חד לגבי תרי, ובשעה"מ הלכות יו"ט פ"ג הלכה ה' הקשה עליו מביצה י"א ע"א דחשיב ר"י ליחיד, ובח"ס א"ח סי' קס"ד דחה זה דמשום ר"י אמרי ולא הוזכר מאן אמרו וכסוף הוריות מי הם ששמותיהם אין אנו מזכירין וא"כ לא חשו להו יע"ש ובנדרים נ"ז ב' ועביד כחד ואף דר' חנינא תריתאה אמר לה בשם ר' ינאי וכה"ג בכ"מ דאמר משום ולדידיה לא סבירא ליה: