זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן עג
להרב דקליקאוו ר' יקותיאל זיסל:
א מה שהעיר על המחזור ויטרי שהביאו התוס' שבת י' ע"א ד"ה טריחותא דלדידן שיש לנו אבנט של מכנסים אין צריכין לאזור והרי הש"ס קאמר משום הכון, וגם דלענין לבו רואה אה"ע אסור נמי לקרות ק"ש על נט"י והמוציא ובהמ"ז בסעודה, כבר נתעורר במאורי אור בחלק בן נון במהד"ב לא"ח סי' צ"א בדף קמ"ו ע"ב דכונתם שלהם שלא היו מכנסים ולבשו אזור למעלה בבגד העליון ומקושר, אבל במדינת מחזור ויטרי תלמיד רש"י בצרפת ואשכנז בחגורה ואזור על הכתונת למטה אינו הכון יותר, ולכך במדינות השו"ע טרקייא ופולין איכא עכ"פ הכון שאין עומדים לפני הגדולים בלא קשר אזור למעלה אפילו במכנסים:
וע"ש בחלק קן טהור במהד"ב לשבת י' בהשמטות בסופו בדף י"ז ע"ב תמהני דרב שמעיה בברכות כ"ה פסק לבו רואה שרי ועוד מה שייך הכון דאיסור איכא, ונראה אדרבא לשיטתו דלבו רואה שרי צ"ל משום הכון דעכ"פ אינו כבוד שכינה וכברכות כ"ג א' עכ"ל:
ובהגהות הר"פ לסמ"ק בעשין י"א אות ד' דאסור להתפלל בלא חגורה משום הכון ואף דיש לו מכנסים דאין לבו רואה, אבל לענין ק"ש ושאר ברכות אין לחוש בחגורה כדמשמע פ"ק דשבת שרגילין היו להסיר חגורתן בשעת סעודתן אע"פ שמברך ברכת המוציא ובהמ"ז ומיהו לבו רואה אסור אפילו בשאר ברכות ולא כהקונטרס בסו"פ מ"ש דמותר בכולן רק בתפלה עכ"ל, וכן הביא הב"י וכמ"ש הרא"ש וע"ש בפ"ק דשבת בק"נ ס"ק ל"ד:
אמנם לגירסת הרי"ף ורא"ש זעירי י"ל דסובר לבו רואה אסור יע"ש בס"ק ל"ב דהכי מוכח מדמתקיף עליו רב ששת תלמיד דרב, ואם שאינו מוכרח וכתוס' ע"ג ריש דף נ"ד ד"ה אמר חזקיה כו' ומיהו ביבמות ל"א מתרץ אביי על מה שהקשה התלמוד לרב אשי, ומה שהקשה לגירסתנו דסעיית הש"ס קאי אדאביי דהני חברין בבלאי למ"ד דתפלת ערבית רשות כיון דשרי הימנייה לא מטרחינן ליה. והא אביי סובר כמ"ד חובה, ולא זכר דהרא"ש פ"ק דברכות אות ה' דרב דאמר לקמן כ"ז דרשות וע"ש בתוס' ולעיל ד' ע"ב וכן בה"ג יע"ש במעיו"ט פ"ק אות ת' דליתא בגמ' אלא דהוא בעצמו אמר משמי' דגמ' סוף יומא דרב אמר רשות, ולא הרגיש שכן היה הגירסא לפניו בש"ס וכגירסת הבה"ג, אך בפרק תהש"ח אות ז' מייתי הרא"ש נמי אביי אמר הלכה כמ"ד חובה:
וגם קושיתו דאביי סבר בברכות כ"ד ב' דלבו רואה אסור, אין הכרח דע"כ דהוא אביי קשישא וכמ"ש הכפ"ת סוכה מ"ב שהיה סתם אביי קדמון והארכתי במזכרת השתוות שמות תוא"מ, אבל מ"מ נ"ל דגירסת רי"ף ורא"ש זעירי מדאמר ידעין חבראי בבלאי דע"כ דקאי אזעירי שעלה מחו"ל לא"י וע' בגיטין ע"ח ב' וחולין מ"ה א' ובפרש"י וכ"מ, ובתוס' עירובין כ"ב ע"ב דאביי לא מצינו שעלה לא"י וע' במבא הירו' להרז"פ בערך זעירי (וע' להלן סי' ע"ח), וכן יתכן כאן על אביי קדמון כירו' מכות סו"פ ב' אמר אביי וכו' היך בר נש דחכים חדא מיכלה ובמבא הירושלמי ערך אביי שנראה שהוא אמורא דא"י ולא חבירו דרב שאביי לא עלה לא"י ולשון המאמר מורה שנאמר בא"י, ואם כי ראייתו אינה מכרחת כי זה נזכר גם בירו' שביעית קרוב לסופ"ו על משנת פרוזבול המוקדם ושם הגירסא ר' יוסי אמר הדא בר נש דתני חדא מיכלא כו', ומ"ש שאביי לא עלה לא"י מסנהדרין מ"ד א' שאל אביי את רב דימי האי קרא במאי אוקימתא, ולא זכר מהתוס' עירובין כ"ח הנ"ל שהוכיחו להדיא שאביי לא עלה לא"י.
אמנם פשטות דהת"ו כהב"ח שדעת המחזור ויטרי כהתוס' ברכות כ"ה ב' ד"ה והרי בשם הר"ר שמעיה תלמידו של רש"י שחיבר מחזור ויטרי שפוסק כת"ק דלבו ראה"ע מותר וסובר דהיינו בק"ש ושאר ברכות אלא דלתפלה קפדינן שלא יהא לבו רואה ומשום הכון, וכתב שזה סותר מ"ש התוס' בשם ר"י סו"פ מי שמתו דהלכה. כי"א אף בק"ש ושאר ברכות אסור בלבו רואה, ומיהו י"ל דמ"ש התוס' בשבת אינו מתוס' דר"י אלא דשאר בעלי התוס' דתפסו פסק רש"י וה"ר שמעיה עיקר דלא כדפסק ר"י וכן פוסק בהג"א סו"פ מי שמתו, אלא דהוקשה לו על הרא"ש סו"פ מ"ש דפוסק כר"י בלבו רואה אסור בק"ש אלא דלדידן מצוה באזור משום הכון, ובפ"ק דשבת מסקנתו כמחזור ויטרי דלדידן א"צ אזור כשמתפלל, ושוב העלה דתחלה כתב מכאן שצריך לאזור כשמתפלל כלומר כיון שצריך איסורא איכא בלי אזור והיינו כר"י וכרא"ש פמ"ש ואח"כ כתב דבמחזור ויטרי שא"צ כו' ומיהו אף למחזור ויטרי מצוה לאזור והיינו כיון דצריך אזור כשמתפלל משום הכון ואף דלא קאמר הכי אלא לדידהו מ"מ ודאי מצוה איכא טפי באזור מהמכנסים וממילא אף דלדידן מצוה איכא באזור משום הכון אע"ג דאית לן מכנסים עכ"ד ואף שהוא קצת דוחק בלשון הרא"ש:
ומה שהעתיק הב"ח דהתוס' דברכות פסקו כי"א דלבו רואה אסור ודלא כפרש"י ותלמידו הר"ר שמעיה (והוא בן חתנו של רש"י ע' במרדכי חולין פ"ח אביו של רבינו שמעיה שהיה חתן רש"י), ובאמת כן גירסת הטור בסי' ע"ד דפסק רש"י כת"ק ונמשך אחר הרא"ש בפמ"ש אות ע' וה"ר שמעיה בשם רש"י שמצא בתשובת הבבלי כו', וב"י סי' צ"א מהגמ"י פ"ה מתפלה ודלא כרש"י דלבו רואה מותר בשאר ברכות אבל גירסת התוס' דברכות דרבינו שמעיה תלמידו של רש"י ולא נזכר בדבריהם שהזכיר כן בשם רש"י:
ובעיקר היסוד מדהב"ח שבעל מחזור ויטרי הוא ר' שמעיה תלמיד רש"י, במרדכי ריש מו"ק הביא מ"ש הר"י בעצמו בתשובה ראיתי במחזור ויטרי שיסד זקיני רבינו שמחה מתלמידי רש"י, ובשה"ג מערכת גדולים אות ו' ציון שע"ד ובמערכת ספרים אות מ' ציון פ"א שהב"ח דחה זה שראה התוס' דברכות בשם ר' שמעיה דלבו ראה"ע מותר והתו' דשבת ממ"ש בשם המחזור ויטרי מוכח כן, ומזה דק דר' שמעיה חיברו ואינו כן דרבינו שמחה חברו, וכן משו"ת מהרי"ק שורש קע"ו והובא בסה"ד בשמות הספרים מחזור ויטרא ר' שמחה מעיר ויטרא תלמיד רש"י והוא ממהלך המזלות עכ"ל, וע' בסה"ד ה"א תתקל"ה מהמרדכי פ"ק דמ"ק ראיתי במחזור ויטרי שיסד זקיני ר' שמחה תלמיד רש"י וע"ש ד"א תתק"ו:
ואולי היה מקים לכוון בדבריהם למ"ש הב"י בשם הר"ר ירוחם שמי שרגיל לחגור כל היום אם התיר חגורו קודם התפלה צריך לחזור ולחגור אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה א"צ לחגור לתפלה והביאו המ"א ס"ק א', ולפ"ז יתכן שאין כאן רק קצור לשון שהיה כתוב במחזור ויטרי שלא היו כולם לובשין מכנסים ולכך היה מנהג כ"א להיות רגיל לאזור חגורה כל היום ולכך היו צריכין לאזור בשעת תפלה ואף למי שיש לו אבנט כיון שמ"מ היה מנהגם בכך ללבוש חגורה כל היום, והיינו דכיון שלא היו לובשים מכנסים והיו כולם רגילין ללכת תמיד בחגורה ומצד שהיו רגילין כל היום בחגורה היו צריכי לאזור אף בשעת תפלה ואף שהיו לובשין מכנסים אב לדידן שיש לנו אבנט שרגילין בו ולכן אין רגילין ללכת כל היום בחגורה וממילא דא"צ לחגור בשעת תפלה, וזהו כדעת המחבר לאזור בשעת תפלה אף מי שיש לו אבנט משום הכון והיינו מי שרגיל ללכת כל היום באבנט, ומשמע להמחזור ויטרי דכיון דקאמר הש"ס משום הכון ולא משום לבו ראה"ע וע"כ דמיירי באות שהיו לובשין מכנסים מ"מ כיון שהיו רגילין ללבוש כ"א חגורה כל היום מחמת שלא היו רגילין ללבוש מכנסים ולכן היה המנהג לכ"א לחגור כל היום והיו צריכים ג"כ לאזור בשעת תפלה משום הכון:
ואולם בישועות יעקב לא"ח סי' צ"א הרבה להפליג בתמיהתו על המחזור ויטרי ושבכל פעם שהיה למד הדברים האילו יגע להבין הדבר ולא עלתה בידו והיה הדבר תמוה בעיניו שהמפרשים לא הרגישו בזה והיה תולה החסרון בו עד שמצא להב"ח שהרגיש בזה וסיים שה' יודע שיגע מאד לישבו ולא עלתה בידו זולת באופן שכתב דמהענין אזור ומכנסים לזה משום לבו ראה"ע והא אם מכסה כל גופו במים עכורים לא חשיב לבו ראה"ע והרי הוא לבוש בבגד על כל הגוף וכיון שמכוסה כל גופו בבגד א"כ אין לבו וערותו במקום אחד כיון דגם כשאין לבו מכוסה בשעת ק"ש מותר לקרות, אבל בתפלה דבעי שיכסה את לבו ולמ"ש הב"ח לעיל בס"ק ג' דמלשון רש"י נראה דצריך לכסות כל גופו ולעמוד לבו וערותו במקום אחד ולכך צריך אזור מיוחד להפסיק שלא יהא לבו ראה"ע עכת"ד:
ותמוה שמדמה כיסוי בגדים להיה במים עכורין דהא אם היו בגדיו ממש על בטנו מפסיקין בין לבו לערוה כר"ס ע"ד וכמ"א סי' צ"א ס"ק ב' ובאופן זה הוה כיסוי גופו כמו מכנסים, ואי כשמפסיקים ממש ודאי דלא בעי עוד כלל דבר המפסיק משום לבו רואה"ע דהוה כמו מכנסים וא"כ אין חילוק בזה דליבעי דבר המיוחד להפסיק אי בעינן שיהיה כולו מכוסה בשעת התפלה דמ"מ היא נכסית מהלב ומה חילוק בזה לענין שייכות לשון ראיה דעיקר ענין לבו רואה שתהא נכסית מהעין והלב תרי סרסורי דעבירה שנופל עליהם לשון ראיה וכמ"ש באורך בשו"ת פני אריה סי' נ"א, ואי כשאינם מונחים ממש להפסיק על בשרו שיטא דלא מהני גם אם לא היה צריך להפסיק משום הכון:
ב ומה שהקשה מעלתו בביצה ל"ט א', דמחלק בין דאדייה אדויי לרה"ר והרמב"ם השמיט כל הסוגיא ולא חילק כלל, וכבר בזה המרכה"מ וגם בצל"ח האריך ליישב ובשמחת יו"ט, וי"ל עוד בפשטות לפרש"י בד"ה אביי כו' דבקיסם דמועט הוא ימהר לכבות א"נ רבותא אשמעינן דאפילו בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כ"כ חשיבא הוצאה, וכיון שמסופק לנו אי אביי פליג אדר"ש באיזה אופן היה חיובא בשלהבת או אפילו בחספא בעלמא ורבותא אשמעינן או דבקיסם לא ס"ל לאביי, ולכן העתיק סתמא לשון המתני' דשלהבת פטור דבפשוטו מיירי בנפח בידו ונתן שלהבת והפריחה לרה"ר, והש"ס דמפרש חיובא דשלהבת בגונא דמיירי ביה ובלית ביה שיעורא ג"כ חייב לכן מוכרח לפרש היכי משכחת פטורי דשלהבת רק באדיי' אדויי לרה"ר דבסתמא מיירי במפריח לחוד,
וגם י"ל למ"ש הריק"ש בתולדות יעקב על ביצה דאיכא מאן דמפרש דאדייה אדויי ר"ל בההיא דאביי דשייפיה למנא משחא דשלהבת מרקדת ויוצאה וחוזרת:
ומה שדקדק על זה דלפי' המפרשים לא מפרש בגמ' מלת המוציא שהרי היא עצמה מרקדת וחוזרת ואינה מוציאה היא, ואין זה מוכרח דהרי גם בנפח בידו והפריחה לרה"ר דחשיב ליה הוצאה כיון שבאה מכחו, ואף דלפרש"י דאדייה לישנא דהשלכה כמו וידו אבן י"ל דהכ"נ נופל על החזרה שבאה מכח ההשלכה, ועכ"פ אינו מוכרח כ"כ באיזה אופן דפטור באדייה אדויי ולכן נקט כלשון המתני' כדרכו של הרמב"ם שלא לכתוב דבר שאינו מפורש להדיא, ובלא"ה דהרמב"ם דלא הזכיר הא דשלהבת כ"ש חייב דתניא כברייתא כיון שמביא דגחלת כל שהוא חייב וא"כ כיון שהוציאו בקיסם או בחספא ממילא חייב משום גחלת כשהוציאו ולא משכחת הפטור בשלהבת רק בדאדייה אדויי.
ומה שהאריך מעלתו משבת ס"ב ע"ב וכל עיקר חידוש ו שהביא האוקימתא דר"א לראב"א בס"ד מה שדחי ליה רב אשי אח"כ ולאוקמי סוגיית הש"ס אליבא דכולהו אמוראי דמיירי שלא אליבא דהלכתא, וכיון דמיירי דלית ביה שיעורא א"כ כיון דלאו טפילה ויש בו חשיבות מה מצטרף אל השלהבת להיות כיש בו ממש להתחייב על השלהבת, משא"כ לרבנן וכסתם מתני' דהכלי טפילה וכמאן דליתא אפילו להחשיב השלהבת כיון דאין שיעור בהכלי,
ולא הוצרך לכל האריכות שהרי התוס' במקומו הרגיש ממתני' דפחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי ותירצו דש"ה דליכא חשיבות בשלהבת דאין בו ממש, ואף דלראב"א פטור אף ע"י הכלי ובטל אף דליתא לממשא של הבושם, וצ"ל כמ"ש בבאר אברהם דלראב"א לא קשה כלל וא"ש אף בכלי שיש בו שיעור כדי הוצאה ואפ"ה לא מתחייב על הכלי דבטל לגבי שלהבת, וס"ל להתוס' דסוגיא דשמעתין ברב אשי ומש"ה אצטריך לאוקמי הברייתא במוציא שלהבת דחייב בקיסם או במקום שאין בו שיעור ליחייב, וע' באה"ח סי' ט' בא"י ס"ק א' בדף מ"ג ע"ג בהא דביצה ל"ח וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ואכמ"ל:
ובשעה"מ פי"ח משבת ה"ה הא דלא פריך לעיל אקיסם ות"ל משום קיסם וכמ"ש ג"כ במאירי דש"ה דהאוכל נפרד מהכלי אבל הכא השלהבת בא מחמת השמן עכ"ד, ואף דהראיה דמייתי התוס' ג"כ מכלי דבטל מ"מ פשיטא דבקיסם קיל טפי דבטל, ומיהו בלאו הכי אלים להו הכא קושיתם על הגמ' דהוצרך משום זה למיהדר לאומקי בחספא והא שפיר משכחת גם בכלי דבטל, וע' בתוס' פסחים כ"ז ב' שכתבו ג"כ כה"ג דבעצים שמשחן להדליקן הוה הנאתן אחר ביעורן שמבוערין הן כבר במקום השלהבת, וע' בשו"ת בשמים ראש סי' קפ"א וכסא דהרסנא והר הכרמל חא"ח סי' ה' ושו"מ רביעאה ח"ג סי' ס"ב וסי' נ"ג דף ס' ע"ב:
ג ומ"ש על קושית הב"י ריש הלכות חנוכה דלמה ק עושין חנוכה ח' ימים דהא הנס לא היה רק שבעה ימים שכבר היה בו כדי להדליק יום אחד, וכתב דיש שתירצו ע"פ קושית אבודרהם והרא"מ. דלמה לא תיקנו ט' ימים משום ספיקא דיומא כמו בכל המועדים וכמובא בעטרת זקנים בסי' תע"ר, וי"ל דמשום יום א' לא עבדינן מידי רק משום ספיקא, והקשה דא"כ היה להם לתקן בשני ימים האחרונים להדליק רק ז' נרות כיון דלא מדליקין רק משום ספיקא דלילה העבר:
וכבר הרגיש בזה בס' חדושי קול קול יעקב בא"ח סי' תרע"א ודחה זה דברה"ש דכל ספיקא לקמיה שדינן ולא היה להדליק אלא מיום שני ח' ימים שיומשך אח"כ בסופו עוד יום אחד וכמו בכל המועדים דאין מקדימין משום ספיקא דיומא וע"ש עוד בשבת כ"א ע"ב שהאריך, וכן הביא בערבי נחל בסוף סדר בראשית בדרוש לחנוכה בשם תולדות יעקב יוסף שדחה ג"כ מטעם זה, ושוב כתב דלרא"מ בתוספותיו על הסמ"ג שהנס היה גם ביום א' כשהריקו הפך בהיותו עדיין ביד כהן נתמלא הפך, והקשה עליו דא"כ חזרת השמן בפך של יום האחרון היה בליל ז' ולא נעשה הנס בליל ח' שכבר היה להם שמן ולזה יספיק עתה התירוץ על יום ח' שהיה משום ספיקא דיומא, אלא דא"כ בשמיני נדליק רק שבעה נרות כיון שהוא רק מספק דשביעי עכ"ד, וכ"כ גם בלקוטים שבסו"ס מיני תרגימא והוסיף עוד דבמגלת תענית דחשמונאים קבעו ח' ימים כו' שקידשו ע"פ הראיה ולא היה ספיקא דיומא, וע' בסופרים פרק כ' הלכה י"א אין מקדימין בשמונת ימי חנוכה כו' לגמור עשרה פסוקים ומשש"ב בנחלת יעקב וע' בשו"ת גור אריה יהודה חא"ח סי' צ"א, וע' בפר"ח א"ח סי' תע"ר ובאזני יהושע פרשה מקץ שהרגישו ג"כ בקושיא הנ"ל על הרא"מ בתוספותיו על הסמ"ג, וע' בשו"מ קמא ח"ג סי' ע"א בדף כ"ט ע"ב מצד מנורה של ז' נרות ואף להח"צ וכו' יעש"ב:
ובעיקר קושית הרא"מ בחדושיו על הסמ"ג דלא עבדינן מספק ט' ימים ואי משום דהוה מדרבנן ליתא דמגילה ג"כ דרבנן ואפ"ה כתב המרדכי דלא עבדינן תרי יומי משום ולא יעבור, וגם בפר"ח א"ח סי' תע"ר מדעת עצמו שלא קבעו ט' ימים משום ספיקא דיומא כיון דהוה מידי דרבנן לא אטרחוהו, ובזה נסתר ג"כ מ"ש בשו"מ תנינא ח"ב סו"ס ט' שנשאל על הפר"ח מהא דהקשו התוס' מלולב בשמיני ואף דאינו אלא מדרבנן דלא הטריחו לעשות בשמיני ספק שביעי ונדחק לחלק וע"כ דהמרדכי דכתב משום ולא יעבור ומשום דמגילה ניתן לכתוב מדאורייתא וע' בתו' מגילה ז' א' וכמ"ש ג"כ בספרי זכ"י לשבת כ"א ובעין זוכר מערכת הס' אות כ"ג ספיקא דיומא בדרבנן לא עבדינן וע"ש מה שתמה על הקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות רכ"א:
ומה שתמה מעלתו מהא דסנהדרין דלאחר רובו של חודש כ"ע ידעי בקביעא דירחא ולא דמי לקושית המרדכי בפורים דלא הוה רובו של חודש, כבר הרגשתי בספרי זכ"י שם וכן בעץ החיים למהר"ח באלופיא בחדושי הרא"מ על הסמ"ג דהא בחנוכה לא הוה ספיקא בזמן הבית שהיו השלוחים יוצאין כפ"ק דר"ה על כסלו מפני חנוכה ובט"ו יום היה מגיע אחרון לנהר פרת וכפ"ק דתענית וא"כ לא היו מסופקין אימת חנוכה ולא הוצרכו לעשות ט' ימים מספק, וע' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' כ' ועמ"א סי' מ':
ומה שהביא העט"ז הקושיא מהאבודרה"ם בשם העטור וכן נמשכו אחר העתקתו בקק"י הנ"ל ובאיזה אחרונים, ולמעוין בס' העיטור בהלכות חנוכה בסוף עשרת הדברות לא נזכר רמז מקושיא זו, והאבודרה"ם בסדר תפלת חנוכה העתיקו בשם ס' בעל העתים, והוא הנזכר בתוס' סו"פ היה קורא בד"ה תרי זימני בשתא כו' וראיתי בס' העתים שחיבר הרב ר' יהודה בר ברזילי כו', והובא בשה"ג ח"א אות י' סי' ה' ושם בסי' י"ב רבינו יצחק בן אבא מארי שהוא המחבר ס' העיטור כו', וע' בשה"ג בהוצאת בן יעקב במערכת גדולים ציון כ"ב מש"ש עוד ובמערכת ספרים אות ד' ציון ד' שהעיר על הב"י א"א סי' תרע"א שכ"כ הר"נ בשם העיטור וכ"כ שבלי לקט בשם בעל הדברות ואינו כן, כי העיטור הוא חיבר הדברות וע' במערכת ע' ציון ל"ב שהרגיש ג"כ בזה וע"ש בציון צ"ט וק', וכנראה שגם העט"ז שגה בזה לחשוב שס' העתים הוא מהעיטור או שלא ידע כלל מס' העתים וחשב שהוא ט"ס:
ובעיקר קושית הב"י הנ"ל ע' באפיקי יהודה דרוש י"ט במי מריבה אות ט"ז שהאריך בתירוץ הט"ז שם ובשערי תשובה סי' ק"פ ס"ק א' ובשו"מ תליתאה ח"ב סו"ס צ"ה, ובאזני יהושע הנ"ל שהיה הנס ביום א' שנחסר רק חלק שמינית וכן בכל לילה וע"ד שנאמר כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסרה שנתרבה השמן והסולת בכד ובצפחת, וע' בח"א רש"א חולין נ"ה ע"ב ובשו"ת כנף רננה סי' ע"ט ובשו"ת אמרי שפר חא"ח סי' ה' ובשו"מ רביעאה ח"ב סי' ק"ד וכן העיר בסגנון זה בסי' ב' בד"ה והנה בשבת כו' ומה שתירץ על קושית התשובה מאהבה דמשקה בית מטבחיא דכן וע"ש בח"ב סי' תע"ר, וע' בדברי שאול בדרוש לשבת חנוכה דף מ"ד ע"א, ולהגרצ"ה קאלישער דזהו רק בטומאת שרץ אבל בטו"מ ונדה וזבה מטמאין מדרבנן וכו' והארכתי בחדושי וע' בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' נ"ה ונ"ו, וע"ש בסי' נ', ובמאיר נתיבים ח"ב פ' בהעלותך ובבית לוי בחדושיו לשבת וע' רמב"ם פ"ג מתומ"ס הלכה ב' וע"ש בכ"מ, ולגירסת השאלתות פרשה וישלח ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד, וא"כ ניחא בפשטות שהיה הנס גם ביום הראשון, ובשו"ת פני אריה סי' מ' האריך עפ"ז בהמתקת הטעם שהיה חתום בחותמו של כה"ג, ובעקרי דינים חא"ח סו"ס ל"ה העתיקו בקצרה ושביוסף אומץ בקו"א יישב באופן אחר, וע' בהגהות החדשות למרדכי ובב"ח סי' תע"ר ס"ק י', ובתיבת גומא פרשה מקץ אות ג' ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סו"ס ס"ו, ובשם א"א הרב ז"ל שמעתי ליישב ושיהא מכוון הש"ס דילן עם השאלתות שבפך לא היה כדי הדלקת יום אחד אבל כיון שהיו צריכים להוריק מהפך אל המנורה שאז לא היה מספיק אפילו יום א' ודפח"ח, ובזכרוני ששמעתי בילדותי מפי אבא מארי ז"ל בכונת הפיוט לנרות חנוכה ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, היינו שזה בעצמו היה הנס שלא נטמא אותו הקנקן שנשאר להדליק בו על יום אחד ובפרט להט"ז שאין הברכה חלה על דבר ריקן ולכן "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים" עכ"ד:
ויתכן עוד שהיה ענין הדלקת הנר בלילה הראשונה למ"ש שנשים חייבות בהדלקה בנר חנוכה שהיו באותו הנס וכרש"י שבת כ"ג א' שבימי אנטיוכס גזרו המוקדנים על כל בתולה שתבעל לשלטון תחלה וע"י אשה נעשה הנס, וברמב"ם הלכות חנוכה ופשטו ידם בממונם ובנותיהם, ודלא כר"נ שם ורשב"ם וע' בתו' מגילה ד' א' ד"ה אף, ובמגלת תענית פ"ו כשראו נר בבית ישראל היו אומרים שעושין סעודת אירוסין והיו לוקחים הבתולות לטפסר, ואולי יתיחס לזה גם בסנהדרין ל"ב ע"ב אור הנר בברור חיל משתה שם, ובמאור עינים בחלק אמרי בינה פרק נ"א יעש"ב ובמגלת תענית ובמגלת אנטיוכס שגזר עליהו בגרית דלא תיעול עולמתא את בעלה עד דתיעול קדמיתא לות מלכא וכשרצו לטמא בתו של מתתיה החשמונאי לבגרית והעירה אותם לקנאות בעבורה כאשר עשו שמעון ולוי בעבור דינה אחותם ונפקו חמשה בני מתתיה וארבעה אחוהי ואגיחו קרבא בעממיא וכו', ובמסעי ישראל פי"ג שבהאחדיסטאן החפץ לקחת אשה מוכרח לקנותה מידי אדוניה כו', וטרם יבא עליה אישה תבעל תחלה לאדוניה הראשון ומנהג ישן נושן הוא אצל עמי הקדם וזה לא כבר נתבטל המנהג הזה ותמורתו יקח אדון הבתולה סך כסף כופר תאותו, הסיבה היתה כי נערה בתולה רצחה נפש אדוניה בעת אשר קם עליה לשלול ממנה כבוד נעוריה עכ"ל, ובמאורי אור בחלק בן נון לכתובות ג' ב' במ"ש תבעל לטפסר תחלה שהאריך להביא מדברי הימים שלהם ממנהגי העמים הקדמונים שהיו בזה, ומכל זה נראה שמוסב ענין הנס הזה מתיחס ג"כ למלחמת החשמונאים בהתעוררם להלחם והארכתי במאמרי על האגדות בחלק קורות הימים המתיחס לזמנם, ובס' החיים מאחי מהר"ל מפראג בספרו פרנסה פרק ז' ונקרא חנוכה על שם חנוכת הבית שחזר להתחנך ע"י החסידים ההם שאם על החניה ושביתה יהיה מותר במלאכה גם בכ"ה כו' ומה ששמחו על הידור מצוה זו של הדלקת הנרות ולא על השמד שנתבטל מהם לכך נראה שהוא רמז וכו' יעש"ב, ובכתובים אחרונים חשמונאים ספר א' ד' ויהי ביום הכ"ה לחודש כסלו כו' ויחנכו את המזבח שמנה ימים כו' יע"ש בספר ב' פרק א' ט' י' ונעלה נרות כו' ובפ"י ג' ד' ט"ו ויעשו מזבח חדש ויוציאו אש מן האבנים וכו' ויעריכו את הנרות כו' ויחוגו ח' ימים כימי חג הסכות, ועכ"פ שהעיקר היה אז בשביל חנוכת המזבח ורק שקבעו לדורות לזכרון הנס הנגלה ביחוד מהדלקת הנרות כשבאו לתוכו ביום כ"ה כאשר רצה ה' את מעשיהם, ואשר מצד זה לא קבעו לדורות להדליק נרות גם בימי הפורים שהיה ההצלה מכל האומה ממות לחיים ולדעת קצת יהיה מזה ג"כ ענין ליהודים היתה אורה שהוא על ריבוי הדלקת הנרות כנהוג בימי שמחה כללית מהאומה, אבל לא היה התיחסות לזה לקבוע חובה בזאת לולא היותו קשור בנס פרטי מהדלקת הנרות שנוכחו כולם לעיניהם בבואם לטהר המקדש וכאמור, ואולי יתיחס ג"כ הח' ימים שקבעו למ"ש בע"ג ח' א' הלך ועשה ח' ימים טובים לשנה האחרת כו' והם קבעו לשם ע"ג, ולפי שהמה היו עושים ח' ימים לפני התקופה וח' ימים אחר התקופה קבעו יו"ט ג"כ ח' ימים מיום שנעשה בו הנס שהיה משמש לשתי התקופות שיהיה ג"כ באותו פרק שראו אור גדול לזכרון ימי יו"ט שעשה ג"כ אדה"ר ליום שמאיר והולך, ובשו"ת בן יהודה סו"ס קכ"ט האריך לבאר לשון הט"ז שהקשה על הטור ולא על הגמ' דמשמע ליה דלשנה האחרת קבעו בהלל והודיה על כל הח' ימים יע"ש באורך:
ד ומה שהעיר בתוס' ב"ב ט"ו א' בד"ה פה"ק לא דיחזקאל כתב ספרו שהיה בח"ל וקשה דהא ירמיה נמי בחו"ל היה והלך למצרים ונתנבא שם כמה נבואות ולא מצינו שחזר יותר לא"יי, ובנוב"י מהד"ת חא"ח סי' ק"ו נשאל מפרש"י ירמיה סי' מ"ד י"ד לא ישובו כי אם פלטים שירמיה וברוך חזרו משם שהגלה אותם נבוכדנצר כשנתנה מצרים בידו כסד"ע כ"ו, ונדחק שמש"ש כ"א פלטים חוזר לראש המקרא שלא יהיה שריד ופליט שירמיה וברוך ישארו שחזרו משם היינו לבבל שנבוכדנצר הגלם כשכבש את מצרים, והשיג עליו שהרי בפסוק כ"ח מפורש ופליטי חרב ישובון מן מצרים ארץ יהודה מתי מספר, הרי שהפליטים שישארו ישובו אל ארץ יהודה, וגם מי הכריח לרש"י לפרש שלא כפשוטו שהרבה פליטים יהיו זולתם ומעלתו נדחק בדברים דחויים מצד עצמן שבאמרו אשר המה מנשאים לבבם לשוב אל ארץ יהודה סובב על האנשים שבאו בע"כ ע"י שרי החילים ושחזרו מקודם לא"י שלא ישובו מהם כ"א פלטים באשר לא שבו מיד, ורק מה שלא שב ירמיה וברוך בעצמם לזה הביא מהסד"ע שחזרו ושאח"כ כשכבש את מצרים הגלה אותם מא"י לבבל ומתו בבבל, ועיקר פירושו אינו סובל בלשון המקרא שבעבור שהגלו אותם בהכרח למצרים ושבעבור שמנשאים לבבם לשוב לא"י יהיה העונש שלא ישובו ואם שיכלו לשוב אח"כ ומ"מ לא חזרו ולמה המתינו ג"כ ירמיה וברוך עד שנת הכ"ז לנבוכדנצר:
ואמנם דהנוב"י עולים גם בפשט המקרא בלי דוחק מהפסק מאמר כמו שהבין הנוב"י למיפסקיה לקראי, ועיקר כונת הפסוקים שלא יהיה שריד ופליט להבאים לגור שם ולשוב ושהמה מנשאים את נפשם שבהיותם בורחים למצרים במעוז פרעה איש מלחמתו של מלך בבל בדמותם שיוכלו לשוב לארץ יהודה לשבת שם כאשר תעוז יד פרעה לשוב ולקחת הארץ מיד מלך בבל, כי לא ישובו עוד לארץ יהודה להתישב רק הפליטים במנוסתם למלט נפשם לשעה בהיותם בורחים ממלחמת בבל במצרים אבל לא יתיישבו שם במנוחה וכמ"ש להלן פכ"ח ופליטי חרב ישובון לארץ יהודה מתי מספר, ולזה הביא רש"י ג"כ מברוך וירמיה שגם המה ראו את הארץ כשהגלה אותם מלך בבל דרך ארץ יהודה וכמ"ש בס"ע שאז הגלם לבבל ושגם ירמיה וברוך חזרו משם כשנתנה מצרים ביד מלך בבל והיינו שהמשיכם אתו משם דרך ארץ יהודה לבבל להתיישב שם, וכן במגילה סוף דף ט"ז הביא רש"י מהמדרש שברוך מת בבבל, וע' במסעות ר' בנימין שהזכיר שם ממקום קבורת ברוך ובמסעי ישראל סי' ג' צד ה' בד"ה מצפון לעיר נמצא חצר המטרא כו' וימצאו שמה איזה חורבות עתיקות ולפי קבלת יושבי המקום הזה עומדות על קברי ישעיהו וירמיהו הנביאים, ואם שאין יסוד לחזק קבלתם וכמ"ש בעצמו, ובפרש"י סוכה נ"א ב' ד"ה סטיו שנתיישבו לאחר חורבן בית ראשון ואע"פ שנבוכדנצר החריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו שם כמו שהתנבא ירמיה עלו שם בניהם לגדולה ועושר עד שהחריבם אלכסנדרוס ואולם בשיורי קרבן לירו' פרק החליל הלכה א' ד"ה כל שלא ראה כו' דהא מפורש בנבואת ירמיה ולא יהיה שריד ופליט וג' מקטן ועד גדול ובסוף נבואה כתוב ופליטי חרב כו' ואמרו שהם ירמיה וברוך, וע' בנוב"י חאהע"ז סי' מ"א ושו"ת יוסף דעת מהשו"מ סי' י' בישוב קושיתו, ובשלשלת הקבלה צד כ"ז מירמיה וברוך שנבוכדנצר בלכדו את מצרים כו' והוליכו לאלכסנדריא של מצרים יע"ש באורך: