זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן עב
להנ"ל ב' טבת תרל"ח:
מכתבו מיום ב' שמות הגיעני ומה שנדחק בפסקי תוס' תענית סי' א' נהגנו לשאול לכן אומר ותן טל ומטר, שצ"ל כל אמורא תחת לכן אומר, ושר"ל שמנהגינו שיהא כל מתורגמן שואל דבר שאי הצבור צריכין לו, וכן מה שהביא שצ"ל מנהגינו לשאול לס' יום ותן טל ומטר, ומוסב על הש"ס להלן י' ע"א וע"ש בתוס' ד"ה הלכתא שהוא על יום ס' עצמו שהוא כלאחר ס', וע' רא"ש סי' ד' ובר"נ לרי"ף וריטב"א וטא"ח סי' ק"ו, וזה נזכר גם להלן בפסקי תוס' סי' ד' בגולה לס' יום כו', אבל הפשוט שהוא קצור מריטב"א שמבואר שאין סמך למנהגינו להחליף הברכה ושמדינא שוה בימות החמה והגשמים שהרי בימות החמה צריכין להתפלל על ברכת הארץ ופירותיה כמו בימות הגשמים ולכן ראוי לומר תמיד גם בימות החמה ועיקר השאלה היא לומר ותן טל ומטר לברכה עכ"ל בקיצור, ואולי שחסר תיבה אחת לברכה, והיינו כיון דמדינא א"צ לשאול על המטר דלא מיעצר ולא מינכרא רק שנוהגין כן משום טל דברכה אף דלא מינכר ולכן אומר ותן טל ומטר לברכה:
ב ומה שהעיר מפסקי תוס' תענית סי' ח' ת"ח מודה לחבירו בין על האמת בין על השקר, יעיין בלקוטי שו"ת חת"ס סי' ט"ו שהאריך ג"כ בכונתם, ול"נ שצ"ל מורה תחת ומודה, והיינו שמלמדו להודיעו אם כיוון אל האמת ושמודיעו אם הוא שקר שאין נשיאת פנים בתורה, והיינו כמ"ש להלן סי' ז' א' מה עץ אחד מדליק את חבירו כו', וכה"ג בתוס' חולין מ"ו ב' סוה"ד אלא כו' היה מודה ובמהר"ם מלובלין שצ"ל היה מורה כן, ובעלי זית שבשו"ת זית רענן ח"ב בחא"ח סי' ג' אות ב' במ"ש השעה"מ בפי' המשניות מעילה פ"ג שאפשר שנתחלף לו ד' בר' וצ"ל אינו מודה במקום אינו מודה, והיינו דאין ראב"צ מורה שמותר ליהנות גם לדבר הרשות ורק למצוה התיר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכפירושו שם יע"ש:
ומ"ש מעלתו שלדעתו אין ספק שצ"ל מחדד ושב אל המאמר שם ז' א' שני ת"ח המחדדין זה לזה וכמורגל לחדודא דאביי בברכות ל"ג ב' וש"נ וע' רמב"ם פ"ד מת"ת הלכה ו' ויו"ד סי' רמ"ו סי"ב, וזה רחוק להגיה מצד תיבת מחדדין שנופל גם על ענין אמת לגמרי וכפשטות הכתוב ואיש יחד פני רעהו ורק על מה שצריך להעמיק בהבנתו, וגם שעיקר הענין אינו שייך לכאן:
ומה שכתב שלא נמצא בכל מקום לחדודא דרבא שלא היה צריך לנסותו אלא אם זוכר מה שלמד, ומלבד שהוא דקדוק קלוש שהעיקר מחמת שאביי נתגדל אצל רבה והוה שכיח יותר לגביה לראות כל עניניו, ומ"ש דהלכה כרבא לגבי אביי משום שהיה מחודד טפי, ע' בשו"ת מהרי"ק שורש קס"ה ענף ד' ובש"ת חו"י סי' קצ"ד ובספרי זכ"י בהשמטות לברכות י"ז א' ולברכות נ"ב א' במהד"ב ובכללי פסקי הלכות אות ג' שהארכתי, וע' רא"ש שבת ל"ה סי' כ"ג בהא דהלכה כרבה לגבי רב יוסף משום דרבה היה חריף טפי ור"י בעל שמועות יותר, ואע"ג דקיי"ל סיני עדיף מ"מ לקבוע הלכה יש לסמוך יותר על מי שהוא חריף טפי וע' בפתיחה לספרי זכ"י בדף ד' ע"ב משש"ב, ובסוף הוריות דאבע"ל סיני עדיף היינו לענין מינוי בישיבה שהכל צריכין למרי דחיטא, וע' בתו' ברכות ר"ד נ"ב דב"ש מחדדי טפי לענין רובא, ואף דאשכחן נמי לגבי רב יוסף דחשיב ליה חריף טפי לפשוט איבעא וכסנהדרין מ"ב קרי אנפשיה ורב תבואות בכח השור, וביבמות ר"ד קכ"ב ואתא לקמיה דאביי אמר רב אדא זיל לגבי רב יוסף דחריפא סכיניה, ונ"ל דהיינו ראב"א דב"ב כ"ב א' ע"ש, ומ"מ קרי לרבה עוקר הרים לגבי רב יוסף כסוף ברכות ושאר מקומות ועמ"ש בסוגית הירו' אות כ"ה, ובזבחים צ"ו ב' מר כי בעינא מיניה מלתא פשיט לי מסברא כי משכחנא מתניתא פריכנא ליה כו':
ואולם נ"ל דאף דרבא היה מחודד טפי וכב"ב כ"ב א', ובמ"ק כ"ח א' אמר רבא חורפיה דר"ה ויהבא לי, ובסו"ס באר יעקב בכללי הסוגיות כלל מ"ג במ"ש המעיו"ט דהא דקיי"ל כרבא לגבי אביי לא אמרו זה היכי דפליגי אי הלכה כמר או כמר ע"ש ברא"ש פ"ק דברכות סי' ה', וכה"ג ברש"א קידושין נ"ב א' די"ל כרא"ש פ"ב דשבת דלית הלכתא כרבה לגבי ר"י אלא אי פליגי בסברא דנפשייהו אבל לא היכי דפלוגתתם מפי השמועה, ועכ"פ אדרבא אביי היה בעל שמועות הרבה ובהני דבעי לחדודא דאביי היה לנסות זכרונו ושישאל הדין שהיה רגיל לשאול אותו לענין לזכור השמועות שקיבל שהיה גדול יותר בזה וכמורגל בכ"מ לשנות דאביי קודם לרבא וע' בתו' ב"מ ל"ה ב' סוה"ד רבא, ואולי משום דאביי היה ראש ישיבה מקודם רבא כברכות נ"ו א' או משום שהיה גדול בעובדא כתענית כ"א ע"ב, ובחולין ע"ז א' לקמיה דאביי כו' א"ל זיל לגבי רבא דחריפא סכיניה כו', ובעירובין נ"ג א' דאמר אביי אנן כי סיכתא בגודא לגמרא ורבא אמר כי אצבעתא בקירא לסברא שבא להפליג במה שהיה כל אחד משובח ביותר, ורב אשי אמר כי אצבעתא בבירא לשכחה לפי שהוא קיבץ השמועות מכולם שלא ישתכחו, וברש"י עירובין כ"ז א' דאמר רבא הריני כבן עזאי בחריפות שלא היה עוקר הרים כמותו וע' בבא"ש סוף הוריות ובשו"ת חוט השני סי' י"ח, ובתוס' ב"ב ס"ב א' ד"ה ומודה רב ואע"ג דלקמן שתק רבה לאביי אע"ג שלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו הכא ל"ל הכי דר"כ ורב אסי הוי כמו תלמיד חבר לרב וכסנהדרין ל"ו א' דלסברי' דרב לא הוו צריכי וברוב מקומות מודה להן כששתק, וכה"ג בתוס' נזיר ל"א ב' ד"ה אמרו דב"ש לא חשו להשיב לב"ה ושם ל"ב א' ואישתקו ב"ה לימרו להון כו', דלא מסתבר דלא חששו להשיב רק לגבי ב"ש דמחדדי טפי כיבמות י"ד א' וגם דב"ה היו עלובין טפי שהיו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם כעירובין י"ג ב', ובשו"ת מהר"י ברונא רס"ח ואין סברא כו' ומשום דמחדדי שמעתיה ולא שלמד ובקי בהלכות יותר ומשמע דהדבר תלוי בחריפות יעש"ב:
ובמעריך ערך תענית דגם רב חסדא מודה לירו' והאי דאמר הכי לחדודי לאביי כדאמרינן בעלמא וכיון שהקשה עליו אז פירש לו כי הוא רבותא קמ"ל כו', ובתוס' עירובין כ"ז ב' ד"ה מאן דתני ורבא דאמר גבי מערבין בתפוחים לחדודי ההוא מדרבנן עבד כו':
ואמנם מהשמ"ק ורשב"א ביצה ל"ט ב' מבואר ג"כ היפך דברי מעלתו דלא אשכחן בשום פעם לחדודא דרבא ודבריהם מוכרחים בסוגיא דהתם ע"ש בחדושי רשב"א ד"ה אלא דכ"ע בירא דהפקירא כו' ור"נ הוה מצי לאהדורי ליה דלאו בירא דשותפי הוא דקאמר אלא לטעמיה קא מהדר ליה ולחדודי לרבא הוא דבעי וכדאמרינן בעלמא רבה לחדודא לאביי הוא דבעא, וכ"כ בהשמטות לשמ"ק שם דלחדודא דרבא דבעי דליקשי מהא דהא תנן השותפין כו', ובשו"ת ריב"ש סו"ס שע"ה שהיה לפניו הגירסא בעירובין י"ג א' ואף ר' לא אמרה אלא לחדד בה התלמידים במקום שלפנינו הגירסא ר"ע, ותויו"ט נדרים פ"א משנה י' מהירו' ואף ר' יהודה לא אמרה אלא לחדד, ויבמות ע"ה ב' רש"י לשבושי למרימר שידע אם מחודד להשיב על שאלתו.
ומה שהעיר דלא חשיב זה שמואל בב"מ כ"ג סוע"ב בהני דמשני רבנן במילייהו, ע"ש בתוס' ד"ה באושפיזא דלא חשיב דמשני רק במקרה, וגם דלא חשיב לשינוי ששואל במה שיש להשיב:
ג ומ"ש בפסקי תוס' קידושין סי' קט"ז, ודאי הפשוט כדבריו שצ"ל יראי השם, ורק מה ששיער שעל גליון הספרים בדבור שלפניו בן פקוע אינו טעון שחיטה כו' כתוב מאחד המגיהים גבי איני יודע שנבילה היא כו' שעליו הקשו התוס' ב"ק מ"א ע"א וא"ת אצטריך לבן פקועה לר"מ דלא בעי שחיטה, ובלי ספק שהיה כתוב גם במסכת הזאת לפני עורך הפסקים ונשמט מלת איני יודע שהיא נבילה וכו' עכ"ל, וזה השערה רחוקה וגם עיקר פי' הענין יראי ה' לומדים בחנם אין לו מכוון ברור, אבל כונתם פשוט כר"נ נדרים ל"ז א' דמדינא מותר ליטול שכר על המקרא לא על המדרש מיהו יש מקומות שמחמירין על עצמם שלא ליטול שכר אפילו על המקרא כדי שלא יבא ליטול שכר מן המדרש, ובתוס' קידושין נ"ו ב' פירשו שעבר על ד"ת מה אני בחנם כו' ומורא ממש לא נפק"ל דהא לא שמעינן מיניה היכא דעביד בשכר דלא מהני אלא אסמכתא בעלמא דלא מהני אפילו בדיעבד, וז"ש כיון דמדינא מותר ליטול שכר על המקרא א"כ לא עבר כלל על ד"ת ולזה כתבו דשייך גבי יראי ה' שלמדין בחנם שמחמירים על עצמם שלא ליטול שכר על המקרא כדי שלא יבא ליטול שכר מהמדרש, ולזה אמר דכשנוטל שכר לדון הוה כעובר על ד"ת ואף דהוא רק חומרא ממנהגא וכנ"ל:
ומ"ש באות קכ"ו שצ"ל ויפטרה תחת בפרוטה, וכן בנוסחת העיטור אות פ' פסקתא ל"ח א' דפוס ווארשא ואוקמוה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ש"מ לרבנן לא משתעבדי אפילו מיניה דידיה משא"כ בבע"ח כב"ק י"א ב' ומההיא דערכין כ"ג ב' ההוא גברא דבעי לאפקועי לכתובה דאחתיה כו' מטלטלי לכתובה לא משתעבד, וא"כ מקור הסימן בערכין, וצדקו דבריו בזה:
ומ"ש על הפסקים ערכין סי' ס"א אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אפילו בשבועה אבל לגבי גדולים נפרעין בשבועה ואין עושין הכרזה להם כי יטריחו בעצמם דלקטנים עבדינן תקנתא, ותמוה כתוס' ר"פ שום היתומים דאף ללוה עצמו עושין הכרזה וגם מה הוא נתינת טעם שיטריחו עצמן, והנה הסיום שהביא מלשון התוס' דלקטנים עבדינן תקנתא אינו לפני בתו' דפוס זיטאמיר, אבל זה פשוט שצ"ל ועושין הכרזה להם ואין עושין להם אפיטרופוס וכב"מ ל"ט א' וח"מ סי' רפ"ה ס"ב וע"ש בשמ"ק, וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג שאלה רס"א אות ו' ואות ח':
ומה שהעיר עוד מהשתבשות הפסקים אשר בש"ס שלפני נתקנו מכבר כמה טעיות:
ד ומ"ש בפסקי תוס' מנחות סי' ע"ט עיו"כ נשתנה מכל השנה, שאם כונתו למ"ש בחולין קל"ג א' מישקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכפורי והוא רק על מנהג איש אחד כאביי, ודאי דתיבת ערב ט"ס והוא סיום הסי' ע"ח שלפנינו בירו' קרא כה"ג בעשור בע"פ ובירו' יומא פ"ז ה"א כל מקום כו' והוא קורא ע"פ שהוא סידורה של יום, וע' בתוי"ש יומא ע' ע"א וב"י א"ח סי' מ"ט, ומהרי"ב בהגהותיו לא נתעורר על זה ולכן כתב זה הוא במתני' ובגמ' בבלי ר"פ בא לו, וע' בט"ז א"ח סי' י"ג ס"ק ג' (וע' מש"ל סו"ס ל"ה), וכה"ג בכ"מ כמו בפסקים למעלה סי' י"ח וי"ט שגנאי להסתלק מאכילת מצה ברעבון וכן מצה שאין להסתלק בצמאון, וע' בתוס' פסחים ק"כ ע"א ד"ה מפטירין וא"ח סי' תקע"ח ובערכין סל"ו שצ"ל כזה שמע ט תקיעות בט' שעות, וע' סי' תקפ"ה, וכן בכ"מ לאין מספר ברש"י ותו' וכמבואר לכל מעיין:
ומה שהעיר בפסקי תוס' תמיד סי' ל"ד שהוא בתחלת תפלה תקח תחינה תבחר שבסוף סליחות לער"ה, ודאי הפשוט שצ"ל מרובה מאמרים (וכתמיד סו"פ ה' משנה ו') והרר"מ הגיה מרובה זמרים (וכערכין י' סע"ב) וקולה נשמע בעיר התמרים (וכפ"ג דתמיד משנה ח'), וע' בתויו"ט תמיד פ"ה מ"ו ד"ה המגריפה ורמב"ם פ"ו מתומ"ס הלכה ה':
ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' כ"ג דפסקי תוס' חכם אחר חיברן וזימנין סגיאין דסתרי עם התוס' יע"ש ובשו"ת אור לי סי' צ"ו על התוס' סנהדרין י"א ע"א ד"ה רשב"ג אומר וכתובות ע"א א' ד"ה ר"י שבתוס' יבמות מ"ח ב' לא כתבי אלא תירוץ בתרא דמשמע שהוא עיקר ובפסקי תוס' כתובות שם כתבו כתירוץ קמא יע"ש באורך, ובשו"ת א"ז רמ"א סי' ל"ח אות א' על המרדכי בהק"ט דף צ"א ע"ג שכתב שהאריך בתו' ולא נמצא בתוס' שלנו וזה אינו דבר חדש כי כל דבריו בהק"ט כמעט כולם הם מתוס' שאנץ כמו שביאר רוב הפעמים, ובשו"ת בית אפרים חא"ח סי' ע' בד"ה אך בפסקי תוס' שהתוס' שלנו הם תו' ר"א מטוך ובפסקי תוס' מצויין לפעמים על תוס' ר"ש משאנץ, וע' בפסקי תוס' מנחות סי' קפ"ט ובמבא פרקי דר"א מהרד"ל בקונטרס בית צדיק אות א' במאמר שם האחד אליעזר בד"ה ובפסקי תוס' שבתוס' שלנו ליתא כי הפסקי תוס' דמנחות נלקטו מתוס' אחרים אחרונים לתוס' שלנו והן מתוס' הר"ש משאנץ ממהד"ב שלו, ועכ"פ ברור שלפני הפסקים שנעתקו מתוס' שאנץ היה בכתובים יותר, ולפנינו הוא מתוס' טוך, ובהגהותי לפסקי תוס' מצויין כל הפסקים שלא נזכרו בתוס' שלפנינו וכן מצוי הרבה בתוס' שלפנינו שהזכירו שזה מהתוס' שהיה לפניהם וכמו שהארכתי בכללי התוס', ובתו' נזיר כ"ז א' בד"ה וכ"ת כו' עד כאן שיטת התוס' וע"ש:
עם