זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן סט
להנ"ל תרל"ה:
מכתבו מיום ועש"ק נחמו הגיעני ועל הערתו בברכות ט"ז ב' כן אברכך בחיי זו ק"ש עדש"ל נ"ד א' ובכל נפשך אפילו נוטל נפשך, וא"כ המקבל עליו בק"ש לאהוב את ה' גם כשיטלו חייו הרי מברך אותו בחייו, ונשיאת כפים מיוחס אל התפלה שהיתה לפנים בנשיאת כפים השמימה כתהלים סי' קכ"ח ב' וקל"ד ב' ואיכה ב' י"ד, ובלשון שטיחה תהלים פ"ח י', ובמעל ידים נחמיה ח' ו', וע' בא"ש בשו"ת סו"ס ע"ד על ביטול המנהג הזה בימינו עכ"ד:
הנה מה שפירש בחיי זו ק"ש שנאמר בכל נפשך, ושם נופל יפה שהאהבה תהיה בכל נפשו להפקידה בידו, אבל באמרו אברכך בחיי אינו מורווח לפי הפשט לכוון בעת שנוטלין חייו, ולקמן ס' ע"ב דמייתי כל הני קראי מכמה אמוראי לענין כשם שמברך כו' ולקבלינהו בשמחה ולא סגי להו בקרא דמתני' דמיירי נמי רק לענין שלא תסור אהבתו מעלינו בקבלת מלכות שמים גם בעת הרעה, ולא מייתי נמי הך דרשה דר"א מקרא דאברכך בחיי זו ק"ש:
ויותר נופל הדרש בחיי שאנו מברכין אותו בעת שאנו עוסקים בתורתו דכתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך וכמ"ש כי היא חייכם, ויתיחס על שם שמקבלין עול מלכותו בפרשת ק"ש שנאמר בה והיו הדברים האלה על לבבך בשכבך ובקומך דלחד מ"ד שם כ"א ע"א קאי אק"ש, ובמנחות צ"ט ב' דבק"ש שחרית וערבית מקיים לא ימוש, וע"ד שאמר ר"ע שם ס"א ב' עכשיו שאנו עסוקין בתורה דכתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך וכו', ונאות המאמר הזה למי שאמרו שקיים בעצמו זה וכמו שהשיב כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, והיינו שלא היה נחשב אליו לנסיון כ"כ כאשר תמיד היה מצוייר זאת בנפשו בהיותו מכניס עצמו למסירת נפש עד שבקראו פסוק זה היה משוה לעיניו לעמוד בנסיון כאלו כבר נעשה כזאת בנפשו ולזאת לא היה עושה עליו רושם חזק כ"כ גם בהגיעו לזה בפועל, והמכוון מהדרש נגד המשחיתים האומרים אשר בהמיר העם את כבודם ותורתם אז בל ידעו רעה, אשר הנסיון מקיום האומה ותמורות העתים בהתבוללם בלאומים יחוה דעת כי נהפוך הוא, אשר בשמרם את המצוה ולקיים ושננתם לבניך זאת יסבב גם הבטחת היעוד להאריך ימיהם וימי הבאים אחריהם לבל יסור זכרונם כימי השמים על הארץ ולבוא לרשת את האדמה אשר הבטיח ה' לתת לבניהם אחריהם לדורות עולם, וכמו שהשיב ר"ע בעצמו את הרעיון הזה כשהפחידו פפוס על שהוא מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, ואשר תולדות הימים הבאים אחריו עד עתה הראה לנו אמיתת משפטו אשר נתקיים התורה בידינו על ידי תלמידיו גם בעת שגזרו על האומה להפר ברית, וכאשר היה לנו לאות קורות אבותינו במצרים שהעידה התורה להעיר אותנו לדעת כי כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וכבר נמשכתי מעט מדברינו בכונת המאמר במרוצת הקולמס המהירה להעביר רעיונות הלב גם מבלי רשיון ושליחות הכותב:
ובאמרו אשא כפי זו תפלה, לפמ"ש בספרי זכ"י משום שצריך למיהדר אמיא ליטול ידיו לתפלה וכדלעיל ט"ו א', והיינו ג"כ שנטילת ידים על שם שמגביהים אותם, וכמ"ש האבודרהם מלשון וינטלם וינשאם בישעיה ס"ג, כי וינטלם כמו וירומם, ובסידור עיון תפלה בסדר נטילת לולב שלשונות תנועה מתורגם גם בלשון טלטול כמו נסעו מזה תרגומו ונטלו ע"ש. ונמצא גם בתורה מלשון הרמה כמו וישא אהרן את כפיו אל העם ויברכם ויקרא סי' י"ט י"ב יע"ש בראב"ע וקדמונינו תיקנו מכאן צורת נשיאת כפים, וע"ש בסוטה ל"ח ב' וע"ש ל"ט ב' דמפרש ג"כ לקרא שאו ידיכם שאומרים בזמן שהכהנים מברכים את העם במוספי דשבתא, ובצידה לדרך מה שאנו מתפללין בהרמת ידים דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וכו' וע"ש ביבין שמועה על התורה מחודש קפ"ו, ובזמירות למוצ"ש המבדיל בין קודש כו' שער המנוטל פי' הגבוה מכל שערי בהמ"ק וכמש"ש במפרשים על מארז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם וכדרשתם בשה"ש סי' ה' פתחתי כו' שראשי נמלא טל, ובס' חרדים פ"ה במ"ע מהתורה התלויות בלב אות ע"ג דבאמצעות שהם שאלה צריך שיהיו ידיו פרושות כדל השואל כדאשכחן באברהם הרימותי את ידי בראשית סי' י"ד כ"ב, ובתפלת משה ואפרוש כפי בשמות סי' ט' ל"ג, וכאשר ירים ידו שם סי' י"ז י"א, ובשלמה ויפרוש כפיו במ"א סי' ח' כ"ב, וראייתו מאברהם אינו ענין לכאן שהוא על השבועה וכתרגומו בצלו וע' בפדר"א פמ"א, וראב"ע שמות סי' ו' ח' וטעם אשר נשאתי את ידי דרך משל כאדם שישא את ידיו אל השמים וישבע כמו כי אשא אל שמים ידי דברים סי' ל"ב מ' וע"ש ברמב"ן ורשב"ם וסדר יאיר, וע"ש עוד בפרשה האזינו ברש"י ורשב"ם וראב"ע וספורנו ובת"א בשבועה אמירא, וע"ש בפסקתא דר' טוביה ואין נשיאה אלא שבועה שנאמר ואשא ידי לזרע בית יעקב יחזקאל סי' כ' פ"ה וכ"ח וסי' ל"ו ז' וסי' מ"ז י"ד, ושמות סי' י"ז ט"ז כי יד על כס יה ובת"א ורש"י בשבועה אמירא יע"ש בנתינה לגר ומת"י תהלים סי' י' י"ב נשא ידך קיים שבועתך, ודניאל סי' י"ב ז' וישא ימינו ושמאלו אל השמים כו', וכן הארץ אשר נשאתי את ידי במדבר סי' י"ד ל' וע"ש ראב"ע, וע' רמב"ן שמות י"ג וי"א וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך כו' או שיקרא דבר השם שבועה כו' ועוד והבאתי אותם אל הארץ אשר נשאתי את ידי:
וקרוב בעיני בכונת המאמר בב"מ ז' א' מחוי ר' אבהו ובשבועה ופרש"י מראה אצבעותיו כלפי מעלה, ויתכן כאן בפשוטו שבהרמת אצבעו למעלה הראה לו שאין חולקים השאר כ"א בשבועה יש צריכין להרים ידיהם למעלה לשבועה, וכנודע מדרכו של ר' אבוה שהיה לדבר לפעמים ברמיזה כעירובין נ"ג ב' כי היה משתעי בלשון חכמה, ובירו' פרק בני העיר הלכה ב' שלחין וכתבין לר' אבהו כו' שלח ר' אבהו וכתב להון כו' יע"ש ובקהלת רבה בהפסוק כל הדברים יגעים, וכן היה נהוג בימיהם כברכות מ"ז ב' שאני פרסאי דמחוי במחיג ופרש"י מראים באצבעותיהם, וחגיגה ה' ב' מאי אחוי לך כו' ואנא מחוינא ליה עוד ידו נטויה עלינו ובמגילה כ"ח ב' מחוי ר"ח כו' מחוי ר"ש כו' ואף שמשם אין הכרח כ"כ וע"ש בפסקי תוס' אות ק"ד, ובמ"ק כ"ד א' מחוי ר"נ, וזבחים ס"ח ב' ומחוי רב עלה כו', וב"ב קנ"ב ע"ב רשב"ם ד"ה אחוי ובמכות כ"א ע"א וע"ב וע' ביומא פ"ו ובכפ"ת, ובמנחות ל"ה ב' ר"כ מחיי כפול רב אשי מחוי פשוט, ושבת ק"ב סע"ב אחוי ליה בידיה משום מכה בפטיש ע"ש ברש"י ובמאורי אור בחלק באר שבע מש"ש באורך, וירו' יומא פ"ק סוף הלכה ו' מחוי ליה באצבעתיה צפר קבוטר וע"ש בק"ע שלא היה יכול להפסיק והיה מראה לו באצבעו הגדול שככפו כמין ריש וידע וע"ש בבבלי יומא י"ט ב', ורש"י פסחים נש ב' אחוי בידיה, ושם לא היה מרמז רק בדרך היתול כמראה לאיים, ובחגיגה ה' ב' מאן דלא ידע מאי מחוי ליה במחוג מחוי קמי מלכא, ונראה כפשוטו שלאימת המלכות אינו ראוי להראות לפניו ביד וע' בויק"ר פרשה שמיני עתיד הקב"ה כו' ומראין עליו באצבע כו' ובקהלת רבה בפסוק אין זכרון לראשונים וכן בסוף תענית יע"ש, ובמדבר רבה פרשה ב' בהפסוק ודגלו עלי אהבה בתחלה כל מי שהיה מראה אוקינון של מלך באצבע כו' ומראין האזכרה באצבעותיהם כו' וע' בנפוצות יהודה דרוש א' (וע' בתשובתי להלן סי' ע' משש"ב):
ב ומה שהקשה לשיטת הר"נ בחדושיו על הרי"ף לגיטין פרק ד' לתירוץ השני דכיון שהו לצורך האדון לא מיקרי חנינה, ואיך יתכן איסור מתנת חנם והלא בתושב כתיב באיסור נבילה לגר אשר בשעריך תתננה, ובע"ג כ' ע"א דאתה מצווה להחיותו ובתושב לר"מ כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ג ולחכמים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח שם ס"ד ב', ותוספתא ע"ג פ"ג בעו"ג המכיר שהוא כמוכרו לו והובא שם כ' ע"א בתו' ד"ה לר"י וגיטין י"א ב' ד"ה ש"מ וד"ה התופס, וכש"כ במקיים כל המצות שהנשים חייבות ובפרט בטבי שהעיד עליו ר"ג ברכות ט"ז ב' וסוכה כ' ע"ב וב"ק ע"ד ב' עכ"ד, וע' ביומא פ"ז א' שראויין לסמוך כטבי ובספרי זכ"י לברכות ט"ז ב':
וכבר הקדימו בקושיתו בחדושי הרשב"א גיטין ל"ח על הרמב"ן דכשנותן דמי עצמו או לצורך הרב מותר וק"ל דאפילו לגר תושב אוכל נבילות מותר ליתן לו מתנת חנם לכ"ע וכש"כ לכנעני שקבל עליו כל ז' מצות וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה, וסופ"ק דע"ג מתנת חנם תנאי היא כו' ושמעינן דאפילו למאן דאסר מתיר לגר וכש"כ לעבד כנעני אלא הכא מצוה דרבים ולאפרושי מאיסורא כו', וע"ש עוד בד"ה והא דתנן ושמא דאומדין דעתו שעשה לו טובה שחייב לגומלו דאחזוקי אינשי בעוברים על עשה לא מחזקינן והוה כמוכרו לו, אבל בההיא דר"א משום מעשה היה והוצרך לתרץ מצוה שאני, וכן בההיא אמתא דעבדי אינשי איסורא אי לאו משום מצוה היה אסור ועד"ז אסרה התורה בלי גמילת הטובה אלא מרצונו לבד עכ"ל, ובשבות יעקב ח"א סי' צ"ה דר"מ בגיטין י"ב א' דמרחם אבני חורין אעבד נמי רחומי מרחם כו' וכ"מ ביו"ד הלכות עבדים דמחוייבים ישראל לפרנס עבדים עניים שכניהם יע"ש ובשו"ת מהר"נ יפה חח"מ סי' ב' וחיו"ד סי' י"א ובפשוטו דאף למ"ד שרשאין ליתן לו מתנת חנם היינו כגון נתינה דנבילה ולא להפקיע לגמרי דע"כ דלמ"ד דלעולם בת"ע חובה היינו שלא רצתה התורה בחנינה כזאת רק כדי חייו כיון שאתה מצווה להחיותו, וכן מה שמותר במכירו היינו ג"כ משום דהוה ליה טובת הנאה דהוה כמוכרו אף דאין להתיר אפילו בכשר כטבי רק לעבודת הרב, ובתפארת יעקב לגיטין ל"ח ב' האריך ג"כ בזה:
ובב"ח טח"מ סי' רנ"ו אות ה' דמהכ"ת דאסור ליתן מתנה לעבד כו' ותירץ דכל שאיננו עו"ג לא גרע מגר תושב דאוכל נבילות דמותר כרמב"ם פ"ג דזכיה כו' ופשיטא דלא מיירי בעשה לו טובה ודמחלק בין עו"ג לעבד כו' ומ"ש הרמב"ם שישנו בקצת מצות דלכן מותר לשחררו לקיים כל המצות יעש"ב, ובפרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ה דהא שעובר בעשה היינו כשלא עשה לרבו קורת רוח והביאו ביד מלאכי כללי הדינים אות כ' סי' רנ"ו והקשה ג"כ מהמרובה ע"ד סוע"ב דשמח ר"ג שמחה גדולה ואף שהיה לו קורת רוח ממנו וכפ"ב דברכות אין טבי כשאר עבדים כו', ונראה שגם דבריו עולים כפי' הי"מ שהביא ר"נ ורשב"א בשם רמב"ן דמשום מצוה מותר, דודאי בשום אופן אין היתר רק לטובת האדון, ובטו"א לחגיגה דלהי"מ מאי פריך מדר"א דעביד בשביל מצוה להשלימו לעשרה, וקדמהו המ"א סי' צ' ס"ק ל' וגם הב"י יו"ד סי' רס"ז, וע' בשו"ת עולת שמואל סי' י"ג ואגודת אזוב דרוש ג' לשבת שובה דף ט"ז ע"ד ולקוטי ח"ס סי' פ"ו ובנין עולם חא"ח סי' י"ב וישועות יעקב א"ח סי' צ' ס"ק ז' ואומץ יוסף לא"ח סי' צ' ושו"מ תליתאה ח"ב סו"ס ד', וע' בשו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' ס"א דתלי זה בפלוגתא דר"ש ור"י בדבר שאינו מתכוון, וצ"ל דגם להי"מ איכא איסור דרבנן גם במצוה אלא דלתירוץ קמא גוף העשה דרבנן ולהי"מ דבכל מקום הוה גוף העשה דאורייתא, ולכן פריך הכא דמ"מ היכי עביד ר"א איסור דרבנן דאיכא נמי גם בדעביד בשביל מצוה, ולפ"ז יש לקיים גם סברת הפרח מ"א דכשעושה לרבו קורת רוח ליכא איסור דאורייתא אבל מ"מ לא היה רשאי מדרבנן, וע' במל"מ פ"ג מעבדים הלכה ג' ובאר יעקב יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ט וישועות יעקב א"ח סי' נ"ה א' ושו"מ קמ ח"א סי' ס' ורביעאה ח"ב סי' ק"ב ובהגהותי לגיטין י"א ב' וצל"ח ברכות מ"ז ב' בד"ה היכי עביד ועצי ארזים סי' ט"ו ס"ק ג':
ובתוס' ב"ב י"ג א' בד"ה כופין ואומר ר"י דמשום מצוה רבה שרי אף דעובר בעשה, ובגבעת שאול סי' ע"ז דלרש"י ד"ה שחזרו טעמא דמפני תיקון העולם כו' ומאי ראיה מייתי לזה אית ליה דינא דגוד או אגוד והא אי לאו פ"ו אסור משום עשה, ורק להי"מ שהביא הר"נ ולתו' לקמן בד"ה וש"מ דאי לא משום פ"ו לא כייפינן ליה ואפילו נותן מעות ואי אמרינן גוד או אגוד יכול לומר אקוץ בדמים, ומ"מ קושית התו' שפיר מדאמר וכותבין לו שטר ואף שממתין לו ושאין ידוע אם יהיה לו לשלם, אך למש"ל דגם להי"מ אינו אסור אלא בחנם אבל כשהוא בשביל איזה טובה איכא איסור דרבנן א"כ נדחה זה, ולהירו' פ"ק דסוטה הקינוי רא"א חובה ואתיא כב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר, וא"כ י"ל דבב"ב דמשמע דמשום פ"ו לא כייפינן ליה והא למ"ד דלעולם ב"ת רשות וכר' ישמעאל בסוטה ג' א' לא הוצרך לטעמא דתיקון העולם ומשום פ"ו ות"ל משום גוד או אגוד דאל"כ קשה לדידיה מהא דב"ש וב"ה דהוצרכו לטעמא דמפני תיקון העולם.
ג ומה שהעיר בברכות ו' ע"ב אגרא דבי טמיא מפי' רגמ"ה המיוחס לרש"י במ"ק י"ח א' לישאל בי טעמא לדבר על לבו, וכן נרשם בהגהותי גם בסנהדרין קי"ג א' למישאל בשלמא בי טמיא ובפרש"י י"ג בי טעמא בית אבל שמטעימים אותו בדברים לנחמו, ואולם בתשובת הגאונים שנדפס בברלין שנת תר"ח בסי' ע"ד מבואר שהיה גירסתו במימרא דהכא בי טעמא וגורס מר זוטרא אמר אגרא דבי טעמא ושם מבואר הענין יותר וז"ל, כך מנהג בבית האבל ובבהכ"נ שיש בה אבלים ש"ץ מכריז לישילו רבנן טעמא כלומר שאלו המתעטפים העטויים על שפה מה טעם עשייתם כן והכל משיבין ברוך דיין האמת כו', ועיקר הדבר שהבאים לבית האבל צריכים לשתוק דאמר מר זוטרא אגרא דבי טעמא שתיקותא וצריך האבל לפתוח דברים תחלה ואח"כ מנחמין אותן כמ"ק כ"ח ב' אין המנחמין רשאין לדבר עד שיפתח האבל תחלה כו' ולכך כשמתו בניו של רי"ש נכנסו ד' זקנים לנחמו פתח ר' ישמעאל בעונותיו תכפוהו אבליו עד אח"כ נענה כ"א טעמו, ובעבור שאין לכל אבל כדי לפתוח דברים התקינו ראשונים לחבירים שליח צבור וישיילו רבנן טעמא להיות פתח לדברי המנחמים ולת"ח אין רגילים להכריז אלא פותחין דברים בהלכה לכך נקרא בי טעמא עכ"ל, ובזה מובן הלשון לישאל בי טעמא ושהמנחמין צריכין מקודם לשתוק עד שיכנס בדבריו, ובכתבי ישראל באמער צד מ"ד הרחיק ללכת שבי טמיא צ"ל ממיא וע' בערוך ערך מאומים ברבה ריש מגלת איכה נאמר ומכניסין את המאומים לתיאטרון כו' ושהוא בית השחוק ששוחקין בו האמיען החנוטים, ורבה בראשית כדי אנו להחזיק טובה לעו"ג שמכניסין מומסין לבי תיאטראות ומשחקין בהם אלא יהיו משיחין אלו עם אלו כו' יעש"ב, ונראה ג"כ שמפרש שישאלו מהאבל לעורר אותו שיפשפש במעשיו וכברכות ה' אם רואה אדם כו' ושם ע"ב דא"ל רבנן לעיין מר במיליה יע"ש בתו', ויתכן כמגילה כ"ז ב' דר"ה הוי זהור שלא לבטל קה"י ביין יע"ש ובתו' ד"ה הניחה כו' כשבת כ"ג הזהיר בקה"י זוכה וממלאין לו גרבי יין, וכאן דתקיפו ליה חמרא ובב"ק נ' סע"א אפשר דבר שהיה מצטער בו לחפור בורות שיחין ומערות לעולי רגלים ויכשל בו, ועד"ש בסנהדרין צ' ע"א שמדותיו של הב"ה מדה כנג"מ ושם ק' סע"א וסוטה כ"ו ב', ולזה העירו לו שהעונש היה במה דלא יהיב שיבשא לאריסיה, ומכוון ג"כ הלשון לישאל ביה טעמא שיתן טעם במה לתלות העונש בהשגחה שיהיה מכוון אל מה שחטא,
ד ומה שהעיר עמ"ש בספרי זכ"י שם ח' ע"א תו' ד"ה שנים מקרא כו' וע' בשבת ב' ע"ב ד"ה יציאות ומתגרמינן לא תפיקו מרה"י לרה"ר ולא נמצא לפנינו רק בר"פ הזורק מפורש ויעבירו על איסור הוצאה, ושאל מעלתו אנה נמצא זה בשבת שם, הנה ניכר מענינו לכל מעיין שנשמט בדפוס שורה שלימה מפאת השתוות התיבות וע' בתו' שבת ב' ע"ב נשמט בדפוס ד"ה רשויות כו' ויציאות כו' ולריב"א כו' תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותא כו', ולפנינו לא נמצא כן בת"א, וע' בפרש"י שבועות ב' א' ד"ה יציאות כו' ומתרגמינן כו', ולא נמצא לפנינו רק דבר"פ הזורק וכו' וע' בנתה"ש בראשית סי' י"ט י"ח בפרש"י ותרגומו בבעו כען אדני, ואין כוונתו שאונקלס תרגם כן כי באונקלס נמצא ההפך רבוני כו' רק פירוש שצריך לתרגם כן שהוא קודש כפ"מ שאחז"ל שבועות ל"ה ב' וסופרים פ"ד ה"ז יעו"ש:
ה ומה שהעיר בחקירת האחרונים דעל הל"ת הסומא מוזהר גם לר"י והביא מס' המכריע סי' ע"ו דהא דסומא פטור לר"י היינו אפילו מלאוין, כבר העיר בזה בגליון הש"ס על הירו' וגם בעין זוכר מערכת ס' אות כ' ושם יש הג"ה שהוא תימא לומר דהסומא מוזהר מה"ת לחלל שבת וחמץ בפסח וע"ז ג"ע וש"ד, ואפשר דז' מצות חייב דנאמרו קודם נתינת התורה ולהכי דייק דפטור ממצות האמורות בתורה, אבל בתו' קמא לתלמיד רבינו פרץ דמרבנן חייב גם לר"י דעבדו ביה רבנן היכירא ובאשה איכא טובא כמו בנדה ושאר מצות עכ"ל, ובשו"ת מהר"ם שיק חאה"ע סי' ס"ז האריך ע"ד ס' המכריע, ובהגהות הרצ"ה חיות לב"ק פ"ז כתב כן מדעת עצמו שאין סברא שהסומא יהיה פטור גם מהל"ת ותמה מזה על התוס' שהוא כנכרי לכל דבר כו':
ומה שהעיר מעלתו מהירו' סוטה פ"ב סוף הלכה ו' ונעלם מעיני אישה פרק לסומא הוא סומא היא סומא מתניתא דר' יודן פוטרו מכל המצות האמורות בתורה, ובמה"פ דר"י פוטר אפילו מל"ת, ובזכרוני שהעיר מזה בציון ירושלים על הירו' וכן באה"ח הלכות ציצית סי' י"ז אות ג' בא"י בהוספות הערות בהדפסה שניה שהזכיר ג"כ מהירו' והניח בצ"ע, גם בעדות ביהוסף שנדפס מחדש בסי' ט' הביא ג"כ מהירו' הנ"ל ושאמרו לו שהובא באחרונים, וגם לירו' סוף גיטין דאיסור סוטה לבעל רק באיסור עשה וע"ש בתוס', ואף דלסברתו הפטור רק במ"ע שבקום ועשה וכמו שיבואר להלן, ובפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ח"ג אות כ"ט הביא ראיה דגם לר"י הסומא מוזהר בלאוין מדאצטריך למעוטי גלות מקרא, אך בירו' פ"ב דמכות מאן תנא סומא גולה ר"י היא דר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה, ובנוב"י תנינא חא"ח סי' קי"ב בתשובה מבן המחבר פלפל לדחות דהפמ"ג וכתב ליישב קושית השואל דאפילו אי סומא חייב מדרבנן מ"מ אינו יכול לברך דלא שייך לגביה הלאו דלא תסור שסמכו עליו הברכה:
ואולם בשו"ת כסא דהרסנא סי' ע"ג דעיקר לאו דלא תסור ועשה דיורוך היא מצוה ראשית והיא כשבע מצות בני נח שאף הסומא מוזהר דאין הדעת נותן שיהא הסומא מותר לרצוח ולנאוף יעש"ב, ובחולין צ"ז סומא איך מותר באשתו דפשוט דסמכינן בט"ע דקלא ואי דאסור רק מדרבנן הרי גם על סימן אמצעי סמכינן בדרבנן וע"כ דבכה"ג גם הסומא חייב להמכריע וככסא דהרסנא הנ"ל, וממילא אין להכריח מזה שיהא מוזהר גם בשאר ל"ת, ובלאו הכי ע"כ דהתוס' סוברים שמתחלה סמכו חז"ל החיוב לברך על לאו דלא תסור וממילא הרשו מי שלא נתחייב כלל בהמצות כמו בסומא ושפיר מקשה השואל איך מדמה נשים לסומא דמ"מ נכלל בתקנת חז"ל משא"כ בנשים דליכא שום חיוב אפילו מדרבנן, וע' בטו"א פ"ג דמגילה כ"ד בד"ה אינו פורס ושו"ת רע"א סי' קס"ט ותנינא סו"ס קנ"ג וחדושי רע"א ליו"ד סי' א' ס"ט ובשו"ת דברי יעקב סי' כ"ו העיר על הנוב"י תנינא חא"ח סי' א' דלמה שחיטת קטן כשירה וכמו שפסול בתפילין דלאו בר קשירה, שלא זכר מהש"כ יו"ד סי' א' ס"ק כ"ז דקטן מיקרי בר זביחה כיון דאסור ליתן לו נבילה בידים וע"ש מ"ש לחלק, ובשו"ת מוצל מאש סי' י"ב בהדפסה שניה מהמו"ל במפתחות והערות בסוג ה' דלהמרדכי פ"ב דמגילה דסומא פוטר בני ביתו מקידוש דיוכל לבוא לידי חיוב דאורייתא אם יתפקח וע' במ"א סי' רס"ז, וע' בספרי זכ"י בתשובה לברכות כ' ע"ב בד"ה והנה המרדכי על קושית המ"א די"ל דסומא אפשר שיתפתח תיכף ובקטן מחוסר זמן והשתא לאו בר חיובא בשעת חלות מצוה זו, וכה"ג בתוס' מגילה י"ט ב' דסומא עדיף מקטן שהרי כבר נתחייב מדאורייתא, ובזה ניחא ג"כ החילוק באו"ז שהביא בש"כ יו"ד סי' א' ס"ק ל"ו בסומא שראה מאורות מימיו שכבר נתחייב ורק דעדיין לא מהני אם נעשה סומא כשהיה קטן דאכתי לא היה עליו חיוב קריאה דרבנן, ובנחלה לישראל בקונטרס הלכה למשה סי' ל"א הרגיש בעיקר הראיה מהכשר שחיטת סומא וע"כ דאסור להאכילו משום דאתיא למיסרך כיון דאתיא לכלל חיוב וע"כ דמוזהר בל"ת, ולא העיר מהמרדכי ואו"ז וכנ"ל, ובארעא דרבנן אות תס"א מתוס' מגילה כ"ד ד"ה מי שלא ראה מאורות דסומא גדול שהוא בר דעת ועדיף מקטן, ולא כתבו כהמרדכי דיכול לבוא לידי חיוב דאורייתא כמו באכל כזית שמוציא הואיל ויבא לידי חיוב דאורייתא אם יאכל כדי שביעה, ואפשר דסומא אין בידו להתפקח רק במין פרטי, ובמשאת בנימין סי' ס"ה האריך בראיות כהסוברים דסומא חייב בקה"ת, וכ"כ בד"מ א"ח סי' קמ"א בשם מהרי"ל, וע' במשכנות יעקב חא"ח סי' פ"ד וקהלת יעקב סי' ג' ושו"ת רדב"ז ח"ג סי' תכ"ה ותשובה מאהבה ח"ב סי' רמ"ב בגליון לא"ח סי' רפ"ה משש"ב, ובישועות יעקב א"ח סי' י"ז ס"ק א' אי סומא בכלל ערבות כיון דהוא עכ"פ בגדר ישראל לענין מל"ת כמו באכל שיעור שאינו חייב בבהמ"ז דמ"מ בר חיובא הוא ואינו דומה לנשים שכתב הרא"ש פ"ג דברכות שאין נזכרין בקרא בקבלת הברית ע"ש ולקמן סי' נ"ג ס"ק ט', ובצל"ח לברכות כ"א ע"ב דלתנחומא וילקוט ר"פ נצבים דלפי שהפרו הברית שקבלו בחורב לכך חזר להכניסו בשבועת האלה והודיעם לעונש הרבים בשביל היחיד, וא"כ כהנים ולוים שעמדו באמונתם לא הוצרך לחזור ולהכניסם בברית, ויש להאריך בתוס' ברכות מ"ח א' ד"ה עד שיאכל כזית ואכמ"ל מענין לענין, וע' בשו"ת מוצל מאש סו"ס י"ב ובמפתחות והערות מהמו"ל, ובפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב אות ט"ז וח"ג אות ח' ובסי' קס"ז במש"ז ס"ק י"ז בד"ה נסתפקתי הוא דוקא בתורה שבכתב המפורש, ולא ראה בצל"ח ואמרי צרופה שקדמוהו בחקירה זו דבדרבנן לא שייך ערבות, וע' בברכ"י סי' קכ"ד אות ג' דמסיק דרש"י ור"נ ורשב"ץ בר"ה כ"ט דאיכא שיעור ערבות אף בדרבנן והיינו טעמא דהלל ומגילה כיון שיצא מוציא.
ומ"ש מעלתו דטעם הפטור דסומא במ"ע הוא משפט שכלי שקשה על חוש הריאות לפעול כראוי ולזה יחד השי"ת את היום הנועד מהטבע לפעולה על הרבה מ"ע, וזה בלי יסוד שגם הפטור ביום רק ממצות פרטיות ורוב המצות נוהגות גם בלילה, וגם למה נתמעטו מחיובם גם לאור הנר, ולפי דבריו יהיה הפטור בסומא גם במל"ת שיש בהן קום ועשה וכמו שחקר בדין פטור הנשים מל"ת שהז"ג ואין כדאי להאריך בהשערות רחוקות, ובשו"מ קמא ח"ב סי' קכ"ו נשאל דלרמב"ם פ"א מתמורה [וכן בפי' המשניות לל"א בפרש"י דתמורה ד' ב'] דתמורה לא הוה לאו הניתק לעשה דהעשה אינו כ"א ביחיד והלאו כולל יותר מהמעשה, והא לר"י דלוקין על לאו הנל"ע ולהמכריע דמ"מ חייב בל"ת לר"י ולא משכחת לדידיה לאו הנל"ע ולא שייך דהעשה תיקון הלאו והאריך בזה, והקדימו בזכרון יצחק ח"ב פרשה תולדות אות ב' ואחריו ביהגה חכמה סי' צ"ב ואה"ח סי' י"ז ס"ג בא"י ס"ק ג' בד"ה עוד יש לדון לענין נותר דהוה לאו הנל"ע והא שריפת קדשים לכ"ע ביום והוה מ"ע שהז"ג ואמאי לא הוה העשה שוה בכל דאינו נוהג בנשים והלאו שוה בכל, וכשר קדמוהו האחרונים בישוב זה וכמובא בספרי זכ"י ליבמות כ"ב, ובשו"ת ראשי בשמים חא"ח סי' כ"ח דחה דבריו לגמרי וע' בתוס' קידושין ל"ד א' בד"ה מעקה ובפ"י ונצח ישראל ובאותות השמים הלכות מילה סי' ר"ס וזרע ברוך בחדושיו לשבת בסופו ובפני אריה מבעל גט מקושר בחידושיו לר"ה ו' ע"ב מ"ש בישוב קושית התוס', וע' בתשובה מאהבה ח"ג תשובה ש"ו ובן יהודה סי' ק"ב וזכר ישעיה סי' מ"ה ופי"ב מע"ג בדף ע"ד בד"ה ובהכי, וכן העלה בשעה"מ פי"ט מפסוהמ"ק דכיון דהוזהרו על הלאו דלא תותירו קאי עליהם גם העשה של תיקון הלאו, וכן העיר בס' מציב לו יד בחדושי תו"כ פרשה ב', ובס' הכריתות סי' קס"ד ומצינו ניתק לעשה כמו שריפת נותר שאין העשה עוקר לאו ומתקן כמו השבת הגזילה כי הכונה של לא תותירו שיאכל אותו בלילה כו', ובשו"ת ארץ צבי חא"ח סי' מ' האריך לפלפל עפ"ז ובתפארת יוסף חיו"ד סי' י"ט וכ"א, ובירו' פסחים פרק האשה הלכה א' למ"ד דנשים חייבות באכילת מצה אף דהוה מ"ע שהז"ג מכח ל"ת דבל תאכל חמץ וה"ה לגבי נותר וע"ש בשיורי קרבן ד"ה חומר הוא מ"ע כו' (וע' להלן אות ו' מ"ש בהירו' הנ"ל), ובשו"ת זית רענן תנינא חח"מ סי' ס"ב סוף אות ד' אף דיש לחלק בין מ"ע שהיא בקום ועשה לעשה זו שהוא כענין ל"ת וע"ש בתפארת ירושלים ליבמות אות צ', ובטו"א חגיגה פ"ב ד"ה בני ישראל סומכין דלא מיקרי הז"ג רק היכי שלמחר לא יוכל להשלים המצוה עצמה, וכן העלה בחידושיו למגילה פ"ב כ' ע"ב סוה"ד ולוידוי מעשר ומיישב קושית התוס' קידושין ל"ז למה לי קרא למעט נשים מסמיכה והא אינה אלא ביום וע"ש לדחות קושית התוס' שם כ"ט א' דמילה הוה הז"ג מנותר, וע"כ כיון דקיומו פעם אחד לא מיקרי הז"ג ורק כשהזמן מפסיק וכמו תפילין, ולגבי סמיכה דמוטל עליו החיוב אלא דלילה לא הוה זמן סמיכה וכמו בנותר דהעשה דשריפה רק ביום, אבל אינו מוכרח וכמש"ל דכיון שמוזהרת על הלאו מחוייבת לתקן גם העשה, אלא דתוס' לשיטתייהו בקידושין ל"ד א' ד"ה ותפילין דלא ס"ל כהטו"א דציצית חשיב להו נמי הז"ג ואף דהחיוב על הכסות גם בלילה וכסות לילה פטור גם ביום, וע"ש בראשו בשמים סו"ס כ"ט שדחה ג"כ ההוכחה מנותר, ובישועות יעקב אה"ע סי' כ"ח ס"ק ג' העיר ג"כ בגזל אמאי הוה לאו הנל"ע והא הלאו כולל יותר מהעשה דוהשיב דנאמר וכחש בעמיתו כו' והארכתי בתשובה לאה"ע סי' קי"ג, ובשו"מ תליתאה ח"ג סי' י"ג בדף ח' ע"ג בד"ה והנה לכאורה כו' דהא הלאו כולל יותר מהעשה להאחרונים דמ"ע ליתא בח"ש והארכתי בחקירה זו במק"א:
ובספרי זכ"י ליבמות כ"ב ב' כתבתי על קושית האחרונים בסומא דהלאו כולל יותר מהעשה, דליתא דאף אי נימא דהתורה פטרתו מקום ועשה אבל בלאו הנל"ע כיון דהעשה תיקון הלאו דדמי למצות תשובה על מה שעבר דכי נימא שהסומא יהיה נזהר על גניבה וגזילה ויפטר מהשבה וע"ד מי שאכל שום יחזור ויאכל ויהיה ריחו נודף דהא מ"מ לא קנאו להיות שלו לגמרי, וכן ברבית דמחוייב להחזיר גם כשלא תבעו בעליו דאל"כ מאי פריך בב"מ ס"ב א' ואי כשעשה תשובה מאי בעי גביה ע"ש בתוס' והא מ"מ הוא קום ועשה, וממילא אין סברא ג"כ לפוטרו בלאו הנל"ע כיון דהעשה תיקון הלאו וכמו שאין לפוטרו במה שחטא קודם שנעשה סומא, וע' בשו"מ תנינא ח"ב סו"ס ח', וע' בבשמים ראש החדש סו"ס ה' שהביא ג"כ הקושיא מלאו השוה בכל בסומא ודחאו וכן בשם אריה חיו"ד סי' א' והפשוט כמש"ל שאין מקום לקושיתם שאר דבריו מיוסדים על דברי פלפול אשר אין רצוני להאריך כאן יותר:
ואזכיר רק מ"ש בהתחלת התשובה מגיטין ס"ז ב' א"ל ר"ג לרב ששת מ"ט לא סעיד מר גבן א"ל דלא מעלי עבדי דחשידי אאמה"ח, דמסתמא נחשדו ג"כ להאכיל כל האיסורין ולפמ"ש המכריע דמ"מ חייב בשבע מצות ב"נ ור"ש היה סומא ופטור מלאוין לר"י לכך אמר רק משום אמה"ח דאסור גם בסומא, וכל זה בלי יסוד להטיח דברים על רב ששת שלא היה נזהר גם בשאר ל"ת דעפ"כ מדרבנן היה חייב והיסוד שלו מדקדוק קלוש דנקיט אמה"ח שהיה חושדם בזה ושהיה בידו לברר זה וכדמייתי התם, ובביטול דבריו מעיקרן ראיתי להזכיר מכ"מ בש"ס כמו בעירובין ל"ט ב' מאי נעביד לר"ש דלא אכיל בישרא דטביא, הרי שהחמיר גם לענין צידה מיו"ט א' לחבירו יותר מר"נ ור"ח, וב"ב כ"ה א' אמר ר"ש לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח ע' רש"י וברכות ל' ע"א דאמר ר"ש אוקמן נמי לדידי מהיות טוב כו', וע"ש נ"ח א' דא"ל ההוא מינאה לר"ש למאן דלא חזית ליה קא מברכת וע"ש בח"א דמ"מ מדרבנן היה חייב, ובע"ג מ"ח ב' א"ל ר"ש לשמעיה כי מטית התם ארהיטנא כו' לעולם דליכא דרכא אחרינא ואדם חשוב שאני, ויבמות ס"ב ע"ב א"ל רבנן לר"ש כו', א"ל בני ברתי בני נינהו, ובשאלתות פרשה הברכה ל"ד אבא בר זבדא ט"ס דהא מייתי ג"כ התם דחויי קא מדחי להו דר"ש איעקר מפרקיה דר"ה, ומוכח דקמייתא היה ג"כ ר"ש, וע' לקמן ס"ד ב', ופסחים קט"ז ב' מאן אמר אגדתא בי ר"ש, ושם ס"ח ב' דאמר חדאי כו' ומשני מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשיה ע"ש, וק"ח א' ר"ש יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא, וע' רש"י שבת קי"ט סוע"א ד"ה ר"ש, (ובשו"מ רביעאה ח"ב סי' רב"י בהא דכתובות צ"ד ב' דהא ר"ש היה סומא ופסול לדין וע"כ מיירי בקבלו עלייהו בע"ד ויכול לומר דלא קבלו כ"א לדין ולא לשודא דדייני וכו' יעש"ב), וברכות י"ז א' ר"ש כי היה יתיב בתעניתא כו', ובעירובין ס"ד א' ר"ש מסר שינתיה לשמעיה יע"ש, ועכ"פ אין נפ"מ בתשובת ר"ש לריש גלותא גם אם לא היה מצווה ועושה כיון שמ"מ היה נזהר ג"כ בכל מילי דרבנן, ואולי שלזה היה חושדם ביותר שעושים כן להקניטו מחמת שלא היה מחויב מהדין רק שהחמיר על עצמו, וכה"ג אשכחן לגבי רב יוסף גופיה דאמר בקידושין ל' ע"א מריש מאן דאמר לי הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא השתא דשמענא כו', וע"ש ל"א ב' רב יוסף כי הוה שמע קול כרעיה דאמיה כו', ובמ"ק כ"ד א' אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה בשבת א"ל והא אין אבילות נוהג בשבת והחמיר באבילות בשבת ואף דרב יוסף היה ג"כ מאור עינים, וע' ריטב"א ורמב"ן קידושין ל"א ב' ר"י היה פתוח ונסתמא וע"ש בשובע שמחות בתוס' ד"ה מפקידנא כו' משש"ב, ובשערי תשובה להגאונים סי' קע"ח ונהגו ר"י ור"ש אחריו ולא יכלו בה עד שסימו עיניהם וע"ש באיי הים וע"ש עוד התשיעית שהיה תמיד בתפילין ונהג רב ששת אחריו ע"ש ובשאילת יעבץ ח"א סי' ע"ה בד"ה הרי כו' דר"י ור"ש מאורי עינים היו אחר שנולדו:
ובשו"ת בשמים ראש החדש סי' ו' במ"ש האחרונים אי סומא בכלל ערבות ובהא דפסחים מ"ז דיש חורש תלם אחד כו' דמשכחת בסומא להסוברים דחייב בלאוין, וכן הרגיש באה"ח הנ"ל, ואם שזה אינו קושיא כ"כ דהא תני ושייר כל הני גווני דמקשה במכות שהמה במציאות יותר קרובה, אמנם מעיקרא ליתא דהא מ"מ חזיא לכיסוי דאטו בעינן דחזיא ליה דא"כ אסרת כל מלאכת יו"ט בשביל אחר, וא"ל דהואיל שייך דוקא בצרכי אוכל נפש דהואיל ומקלעי אורחים והותרה ג"כ לצורך אבל לענין חרישה היא דחויה ואין אומרים חטא כדי כו', ז"א כתוס' שבת ד' א' דדוקא היכא דפשע, ומ"ש התוס' כתובות מ' ע"א דגבי דידה ליכא עשה דאי אמרה לא בעינא ליה אין לה לעבור כיון דמוזהרת כמוהו, והתם במאנס שהוא פשע וכמ"ש בדו"ח מרע"א ומש"ה לא אמרינן לה חטא כדי כו' שהיא פשעה, וע' בב"ב י"ב בח"ע וחצי ב"ח, ובמנחת בכורים על התוספתא דיבמות אי מצות יבום לא שייך לגבי האשה מריש יבמות דאי לאו עליה הו"א דעשה דוחה ל"ת, ושם כ' ע"א דאלמנה לכה"ג יבא עשה וכו' והרי היא אינה מוזהרת על היבום ואי אמרה לא בעינא כו' ולא לכל מצות יבום דעלמא דמצותו בכך וכמ"ש התוס', וכן העיר בכפ"ת יומא פ"ו דכל מ"ע דרמיא על אחד לעשות אף דלגבי אחד מהם ליכא עשה והיינו כיון דעשה דוחה כמה ל"ת ודוחה גם הל"ת שלה, וע"ש בחמדת שלמה ריש יבמות, ובישועות יעקב על אה"ע סי' קס"ט ס"ק כ"ד להפוסקים דגם לר"י חייב בלאוין ומ"מ במקום יבם לא נאסרה אשת אח מעיקרא אבל בשאר ח"ל וכן בכל שאר מ"ע דוחה ל"ת כגון כלאים בציצית אין הדין לענין סומא יעש"ב, ובעיקר סברת הדו"ח דבאונס חשיב ע"י פשיעה והא מ"מ משכחת שיאנס המותרת לו ולא בח"ל, ורק י"ל דלק"מ כיון דולו תהיה לאשה משום תקנתא דידה ולא שייך לקונסה בשביל שפשע, וכן יסולק קושית המפרשים מזבחים צ"ז ב' ברקיק שנגע ברקיק ולידחי ל"ת דהתם נפסל הקרבן, והתו' בעירובין ק' לענין מתן אחת במתן ד' דכשניתן במתן אחת כיפר אלא שלא עשה מצוה מן המובחר וכמ"ש התו' דלא שייך לקונסו בשביל פשיעתו אלא דלא ליעבד מצוה מן המובחר ולא שיפסל הקרבן, וע' בהשמטות בהגהת מרדכי לס' הפליתי על הלכות רבית לאות פ"א בדף ל"ב ע"ב מש"ש לענין אי סומא חייב בלאוין ובתיבת גומא מהפמ"ג בפרשה בא אות ד' ופרשה יתרו אות א' ופרשה וילך אי כיון דהוקשה כל התורה לתפילין ה"ה מל"ת דחמיר או בקום ועשה לעבור משא"כ בבל יראה וכו', וע' רש"י תמורה ב' ע"ב דלא אמרינן השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה רק באותן שיש בהן מעשה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכ"כ הלח"מ וע' בבאר אברהם לחגיגה ד' בישוב קושית השעה"מ הא דפריך זכור להוציא את הנשים הא ל"ל קרא יע"ש וכ"כ רש"י פסחים סוף מ"ג דהא דהשוה הכתוב דוקא בלאוין שיש בהן מלקות, והפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח בח"ב אות י"ד נסתפק בזה יע"ש בח"ב פכ"ט ובא"ח סו"ס ס"ט, ובעדות ביהוסף החדש חיו"ד סי' ט' הקשה ג"כ משחיטת סומא דהלאו כולל יותר, וכבר נתבאר הכל בדברינו, ומ"ש במנחות צ"ג בהא דסומא אינו סומך ע' בספרי זכ"י לשבת קי"ח בתוס' ד"ה אלו בדפי הס' ל' ע"א במ"ש לפלפל לר"י לשיטתיה, וע' בשו"ת מים רבים חא"ח, סי' ו' ובפי' ר"ח לפסחים קי"ו ב' ובהגהות ובאורים לצד קס"ט ד"ה ואסיקנא כשר הוא יע"ש:
ו ומה שהאריך ליישב קושית האחרונים בתוס' שבועות מ"ד רע"ב וכתובות מ"ט ב' וחולין ק"מ דהא דעוסק במצוה פטור ממצוה כנדרים ל"ג ואף דאיכא ל"ת דלא תקפוץ כיון דאיכא נמי קום ועשה בתו' ב"ב ח' ב' ד"ה אכפיה, והרחיב הדבור דיש מצות שלפי הלשון הן מ"ע ולפי הענין הם ל"ת בשב ואל תעשה כמו מורא אב ובקידושין ל"א סוע"ב מורא לא עומד ולא יושב במקומו ולא סותר דבריו וכן מורא מקדש וכיבמות ו' ב' שלא יכנס להר הבית במקלו וכן שבתון ושמיטה, והכ"נ שלפי ענינם הן קום ועשה ולפי הלשון הן ל"ת כמו לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך ולא יראה פני ריקם וכו' ולכן לא נחשב לא תוכל להתעלם לל"ת שתוכה רצוף פקודת קום ועשה, וכן בעוסק במצוה פטור ממצוה מבלי יכולת לעשות שני מעשים כאחד וע' בתוס' ב"ק נ"ו ב' ד"ה בההיא, וא"כ פטור מכל מצוה שיש בהן קום ועשה שהן עשה או ל"ת וממילא פטור אז ממצות צדקה שיש בה גם ל"ת ולא תקפוץ שבתוכה קום ועשה, ובחגיגה ד' א' למה לי קרא לפטור מראיית קרבן ומראיית פנים וע' בתו' בראש המסכת] ולא משני דאצטרך לפטרן גם ממצות לא יראה פני ריקם, דזה נקרא קום ועשה להביא קרבן עכ"ד, ומזה אין הכרח כיון דהל"ת באה מכח העשה דממילא פטורות ג"כ מהל"ת וכמש"ל אות ה' מהירו' (ועי' בתשובתי לעיל סי' ס"ד בד"ה ובעיקר קושיתו) וכמו שהעליתי בספרי זכ"י לחגיגה ב' ע"ב מכמה ראיות בישוב קושית האחרונים הנ"ל דבכה"ג דאינו מוטל עליו העשה ליתא ג"כ הלאו, וכמו לענין העשה דלא יראו פני ריקם דהיכי שאינו בראיה אינו מוזהר להביא קרבן, וע' בתפארת יוסף חא"ח סי' ל"ג ויד אלעזר סי' ל"ד ושם אריה בהוספות לשו"ת סי' ג' ובשו"מ קמא ח"ב סו"ס ח' וסי' ט' ונכפלה תשובתו בסי' קע"ד וח"ג סו"ס צ"ה שתירצו לקושיא זו בכמה אופנים, והארכתי עוד בדהמל"מ פ"ג דחגיגה ואין רצוני להמשך יותר מענין לענין:
והנה מעלתו הרגיש בעצמו בסתירת דבריו מתוס' קידושין ל"ד א' בה"ה מעקה, וגם בשבת כ"ה א' דשבת שבתון עשה והנה יו"ט עשה ול"ת, ולסברתו מוכרח דלחזקיה ואביי ורבא לא נחשבה מצות שבתון כ"א לל"ת לבד בלשון עשה שהיא בשב ואל תעשה מלאכה, וע"ש בתוס' ד"ה מילה ובתוי"ש ד"ה הוה יו"ט עשה, והיינו שכופל האזהרה בלשון עשה ול"ת עד"ש יחי ראובן ואל ימות, וגם רב אשי לא חשבו רק לנשנה עוד הפעם בלשון עשה, אבל לא משמע כן בכ"מ שיהיה חילוק למה שנשנה בלשון עשה וכנזיר מ"ח ב' לר' ישמעאל כיון דשריא רחמנא חד לאו גבי ממ"צ מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין, ויבמות ז' ב' התם חד איסורא הכא תרי איסורי מהד"ת הואיל ואישתרי כו', ותוס' פסחים נ"ט א' בד"ה אתיא עשה דפסח לענין עשה דחמיר אי דחי עשה הקל, ור"נ פרק יוה"כ דעדיף לעבור על איסור שחיטה דבסקילה כיון דבנבילה עובר על כל זית וזית, ורמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח הלכה י"א המקריב בלי מלח כו' והרי גם על קום ועשה אין עונש מלקות, ורק שמזה אין הכרח כיון דממילא הקרבת הקרבן בעבירה ע"י מעשה וכמ"ש כה"ג רש"ל בסנהדרין נ"ט רע"ב לענין מילה על התוס' שם, ובשאג"א הביא ראיה מרמב"ם פ"א מחגיגה דמי שבא לעזרה דלא הביא עולה שעבר על לאו דלא יראו פני ריקם דע"כ אם עבר ולא עשה אותו המעשה הוא רק דעבר בשב ואל תעשה ולא קום ועשה מדאין לוקין, וע' באה"ח סי' ח' בא"י ס"ק ב' בדף ל"ב ע"ב, ובסנהדרין נ"ח ב' חשיב לא ישבותו לקום ועשה שלא לשבות וע"ש בפרש"י דהאי לא ישבותו קום ועשה היא שלא לעשות מלאכה, ובפשטות לשון הש"ס ב"ק ט"ו ובכ"מ דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל לא באיסור עשה דהז"ג דלא אשכחן דהוקשו נשים לחיובו, ובתוי"ש יומא פ"ב א' דמה שמחנכין הקטן לענות אותו ביו"כ אין זה אפרושי מאיסורא מלאכול אלא שמחנכין אותו במצות ועניתם:
ובעיקר חקירתו לחלק במ"ע שהז"ג שהן בשב ואל תעשה גם נשים חייבות, ועיין בשו"ת שם אריה סי' ב' בחא"ח ובחיו"ד סי' נ"ג שכתב ג"כ דהא דילפינן דפטורות במ"ע שהז"ג מתפילין ות"ת דהוה קום ועשה, אבל במ"ע שבשב ואל תעשה מנ"ל דפטורות, ודחה בעצמו כיון שלא מצינו חילוק זה בשום מקוסוע"כ כהתוס' בקידושין ל"ד בד"ה מעקה לא סבירא להו הכי גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דהוה עשה ול"ת ושריפת קדשים אינה דוחה אלא עשה וכי באשה דאינה חייבת בעשה דיו"ט תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט, והא י"ל כיון דחייבת לשבות ולא לעשות מלאכה, ומזה השיג גם על השו"מ קמא ח"א סי' ס"א שהביא מאבודרהם הלכך נשים פטורות ממ"ע שהז"ג דאינן ברשות עצמן, וזה סותר להתו' קידושין הנ"ל, והא התם איכא ג"כ לאו דלא תעשה מלאכה והא על זה אין רשות הבעל לעשות מלאכה, וכן בכל עשה דבשב ואל תעשה לא יהיו פטורות דלא שייך האי טעמא דאין סיפוק לעשות, והביא מתוספת רע"א על משניות רפ"ה דשבת ובהגהת תלמידו שכבר נסתפק בפמ"ג סי' רמ"ה אי נשים מצוות בעשה דשביתת בהמתו לתוס' קידושין ל"ד דאינן מצוות בעשה דיו"ט דהוה מ"ע שהז"ג ואף דאיכא בהדה גם לאו, והקשה עליו משבת נ"ד ב' בפרתו של ראב"ע שהיתה של שכנתו, וע"ש בתפארת ירושלים על משניות שחידש ג"כ די"ל דשב ואל תעשה גם נשים מצוות אף דהוה מ"ע שהז"ג ודחה ג"כ מתוס' קידושין ל"ד וכנ"ל, וע"ש עוד בש"א דברים בלתי מוכרחים למעיין ועיקר דבריו כבר נתבאר בתפארת ירושלים שקדמהו בזה ומ"ש כי בפמ"ג סי' רמ"ה לא מצא זה, וכפי הנראה נמשך השואל אחר לשונו בתיבת גומא פרשה בשלח אות ב' (וע"ש בפרשה ואתחנן אות א') בספריי לא"ח סי' רמ"ה כתבנו מזה, והוא ט"ס וצ"ל סי' ש"ה במש"ז ס"ק א' דמייתי פלוגתא אי יש לאו או רק עשה בשביתת בהמתו ואם נשים מוזהרות על זה אף למ"ד בעשה וקידוש היום איתקש שמירה לזכירה מ"מ יליף מיניה דשוין לכל מילי דשבת וכסו"ס רצ"א בט"ז ומ"א דגם בקידוש היום שחרית נמי מדרבנן חייבות כאנשים, וכן הובא בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' צ"ב מדברי הפמ"ג שנשאל ג"כ ממתני' דביצה כ"ג פרתו של ראב"ע יצאה ברצועה שבין קרניה דמוקי לה של שכינתו היתה, ולא השיב כלום על זה, וע' בשו"ת ארץ צבי חא"ח סו"ס מ"ז שהרגיש ג"כ בקושיא זו והאריך, ובעמודי אור סי' ט' האריך בזה בדרך פלפול, ואין רצוני להאריך הענין ביותר ובפרט במה שדשו בהם רבים:
ובעיקר החקירה שכתב, השם אריה שעלה בדעתו הערה חדשה ושלא מצא מי שהעיר בזה, וכבר קדמוהו קמאי וכמו שהעיר הפ"י ר"פ המביא ל' ע"א וע"ש בצל"ח והארכתי בתשובה (וע' לעיל סי' ס"ד בד"ה שוב ראיתי) וע' בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' קי"ד בשיטת רוב גדולי האחרונים או איסור הבא מכלל עשה או שנאמר בלשון עשה אם נדחה מפני עשה דקום ועשה וע"ש בסי' ע"ה שהאריך, ובפמ"ג בפתיחה להלכות תפילין העיר על הב"ח סי' תרנ"ו דמלשון הרא"ש דעיקר הל"ת היינו בעובר בקום ועשה הא בשב וא"ת אף בל"ת אין מחוייב לפזר כל ממונו, וע' בפמ"ג א"ח סי' תרנ"ו ס"ק ח' באשל שהניח בצ"ע, וע' ביד שאול סי' רצ"ב ס"ק ז' במה"ב, ובתו"י סי' קל"ט דאם הוא לאו שאין בו מעשה הוה כמעשה, ובנר תמיד לכריתות כ"א בדפי הס' ל"ו ע"א על החא"ג יומא פ"ו דלפ"ז עשה דקום ועשה ראוי לדחות לעשה דשב ואל תעשה דהוה כמו עשה דקום ועשה ומש"ה אמר רב אשי בשבת כ"ד יו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה לעשה ול"ת ולא אמר בקצרה יו"ט עשה דתשבות הוא ואין עשה דוחה עשה, ולפמ"ש א"ש דעשה דתשבות דיו"ט הוא שב ואל תעשה א"כ היה עשה דשריפת קדשים דקום ועשה דוחה לעשה דתשבות דהוה כמו לאו מש"ה אמר עשה ול"ת ואין עשה דוחה לעול"ת אף דשניהם שב ואת"ע יע"ש שהאריך לפלפל בזה, וע' בשמ"ק כתובות מ' מדהרשב"א דלאו הבא מכלל עשה מפני עשה דקום ועשה וע"ש בפ"י ובשו"ת מהר"ם מינץ מאובין סי' י"ג בהג"ה ובשו"ת מהר"י הכהן בהק"ט בציצית סוף אות כ"ד ובח"ס אה"ע ח"א סו"ס קנ"א ובקו"א לט"א חגיגה ב' ע"ב ד"ה והשתא ובשו"מ קמא ח"ב סי' קל"ה בד"ה והנה לענין ובשו"מ תליתאה ח"א סו"ס ע"ב ורביעאה ח"ב סי' כ"ו שלא זכר מה שהשיב על זה בתשובות הנ"ל, ובטוב טעם ודעת תנינא בהשמטות בסופו בתשובה י"ד השייך לסי' י"א, ובשו"ת ריב"ש סי' שפ"ז יש מי שאומר שמצות ל"ת שאין בו מעשה הרי הוא בענין זה כמ"ע כיון שאינו עובר בידים, ובלקוטי מרדכי על ס' המדע סי' ק"ס סכ"ב בהג"ה ס"ק מ"ד שמחלק היכי דעבירת הל"ת בקום ועשה יעש"ב, ובמשנת חכמים בפתיחה כוללת למנין הלאוין דצ"ע במה שלא נמצא מפורש דבלאו שאין בו מעשה נימא דא"צ לפזר כל ממונו ובמ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה נימא דחייב לבזבז כל ממונו יע"ש באורך, וגם בפתיחה להלכות ע"ג די"ל דהא דאינו מחוייב ליתן כ"א חומש או שליש כיו"ד סי' קנ"ז היינו בשב וא"ת דוקא ולא במ"ע שצריך לעבור בקום ועשה וכביצה כ"א בלשת בא לעירנו ושחטנו להם עגל וא"ל הרי כתיב לכם ולא לנכרים והא כיון דבקשו לחטוף את כל העיר הוא יותר משליש ממונם וע"כ דיש חילוק בין מ"ע שהיא בקום ועשה וכר"נ פרק במה טומנין דבלאו הכי ביד האנס לבטלו לא חמיר כולי האי יע"ש באריכות, ואם שאין זה ראיה מכרחת כ"כ ממה שאמר שבקשו לחטוף את כל העיר שרצו לבוז כל אשר להם ורק לחטוף כל מיני מאכל שימצאו בעיר למלאות נפשם, והכי נמי דאף דהעשה בשב ואל תעשה נשים פטורות אף דלכם ולא לנכרים רק בעשה, וא"כ מאי קאמר שהרי התורה אמרה לכם והא גם להתוס' ביצה י"ב א' בד"ג השוחט דהוא רק לאו הבא מכלל עשה ולא אמרינן אהדריה לאיסורא קמא וע' בלח"מ, והא י"ל שעשו לצורך נכרים ע"י נשים, וע' בזכרון יצחק ח"ב במגלת אסתר אות ט' מה שהעיר בזה על קושית היע"ד ח"א דרוש י"ז וע' בשו"ת בנין ציון תנינא סי' קכ"א מש"ש:
גם מה שכתב מעלתו דמורא הוה בכלל ל"ת כקידושין ל"א סוע"ב, הגם דמפורש שם ל"ד סוע"ב וכ"מ דמורא הוה שלא הז"ג מדילפינן ממורא דכל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות, וע"כ דלא מהני מה דהוה שב ואל תעשה אי הוה שהז"ג, הרי דמורא נכלל ג"כ בכלל של כיבוד בקום ועשה ולפעמים בשב ואל תעשה וע"ש ל"ב ע"ב, ואף דמצינו ג"כ בירו' ברכות פרק הרואה וסוטה פ"ב הלכה ה' עבוד מאהבה ועבוד מיראה שאין ירא בועט לעבור בל"ת, והובא בתוס' סוטה כ"ב ע"ב בד"ה פרוש ובמוסר הרמב"ם לבנו צד ט"ז ובפירוש המשניות לרמב"ם אבות פ"א משנה ג' אמרו החכמים עבוד מאהבה כו' ובהקדמת המעתיק פי' המשניות לרמב"ם בפרק חלק ובראש ס' ראשית חכמה, וע' בס' העוין על בח"ע בסו"פ ז' שלא זכר את מקומו יע"ש באורך, ושם בפירושו לאבות ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שציוה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו, ומשמע שהיה לפניו הגירסא שאם באת לשכוח, וע' בשער התירוצים שבס' מקום שמואל בחדושיו לרה"ש ד' א' בד"ה ומה מאד נעמו בזה דרמב"ם ורע"ב על מה שסיים שם ויהא מורא שמים עליכם שהעובד מאהבה זרוז במ"ע ומיראה נזהר ממצות ל"ת יע"ש שהאריך בבאור הענין וע' בסופ"ק דב"ב ט"ו סוע"ב, וביבמות, ה' ב' יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו כו' מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי כו', ושם ו' ע"א יכול א"ל היטמא או אל תחזור אבידה כו', הרי שבמורא נכלל ג"כ העשה דכיבוד בקום ועשה, והרי בקידושין שם מצריך קרא במורא משום דאין סיפוק בידה לעשות, וכמו שהוכיח מזה במקנה לקידושין ל"א דכיון דקרא מיירי במורא מאי שייך רשות בעלה עליה בכל הני דחשיב גבי מורא אין בזה מניעה במה שהוא אצל הבעל והו"ל למיכתב איש לגבי כיבוד שאינה יכולה לשמשו אלא בכה"ג שאם ציוה לה איזה דבר ואפילו אין בזה משום כבודו שאין לאביו הנאה בזה והוא בכלל מורא אינה יכולה לקיים דבריו משום שצריכה להיות אצל בעלה לשמש אותו כמ"ש התוס' לעיל, וכן מהא דלקמן ל"ג ב' דמורא היא מ"ע וכל הני דחשיב הכא הם שב ואל תעשה אלא שאם ציוהו איזה דבר שאין בזה משום כבודו הוא בקום ועשה משום מצות מורא יעש"ב ובספרי זכ"י ליבמות ה' בתוס' ד"ה טעמא דכת"ר בדפי הס' ע"ד ע"ג דכיבוד ידע במכש"כ ממורא, וע' בתוס' ב"מ ל"ב א' ד"ה כבד, ולסברתו לא נחשב לא תוכל להתעלם לל"ת שהוא להשיב אבידה, ובבאר שבע לכריתות כ"ה דהיכי מייתי ראיה על כיבוד ששניהם שקולין מפסוק איש אמו ואביו תיראו שלא נזכר בו כיבוד, וע' במנחם שלמה על כריתות בסי' שי"ג שהאריך, וע' במעין החכמה באטב"ח אות קט"ז בדף נ' ע"א בדפוס רעדלהיים ובשו"ת עונג יו"ט בהקדמה אות כ"ב, ובתמורה ה' א' לגבי יראת השם דהיא אזהרת עשה יעש"ב, ובמל"מ ר"פ יו"ד מהלכות מלכים בד"ה עוד ראיתי כו' במ"ש התוס' סנהדרין נ"ז דכיבוד הוה קום ועשה ושב וא"ת דבכלל הכיבוד הוה נמי מורא שלא יסתור ויכריע דבריו כו' וכש"כ דבשל הכיבוד הוה שב וא"ת וע"ש עוד, ומדבריו נראה דבמרה לא הוזהרו כ"א על כיבוד או"א ולא על מורא, ובשבילי דוד יו"ד סי' ר"מ ס"ק ה' מחבר ס"ח נראה הכונה מורא שאין עושה הדבר וכיבוד בפועל שנוטל ארנקי שלו ויכול למנעו כו' ולעיל ס"ג שכבר קרעו דחשיב בכלל מורא, וע' רש"א קידושין ל"ד בתוס' ד"ה גברא בעי חיי כו' ובהכי ניחא לעיל גבי מורא בעי קרא דתיראו לרבות נשים ולא נימא דת"ל משום דכתיב גבי כיבוד יאריכון ימיך כו' דהתם נמי כתיב מיעוטא דאיש כו', אבל אין לחלק בין כיבוד למורא מדקאמר בסיפא מה ת"ל איש דספק בידו לעשות דההיא בכיבוד שייך וכו', ובשובע שמחות לקידושין ל"ה משום דהוה ת"ת כו' דעשה דמורא הוה ג"כ עשה דלפני הדבור דבמרה נצטוו על כיבוד כו', אלא דמזה סתירה להמל"מ פ"ו ממלכים דבמרה לא נצטוו רק על כיבוד ולא על מורא כו', וע' רש"א יבמות ה' ב' דגם עשה דכיבוד עשה דלפני הדבור והתם קאי אמורא, ואפשר דאחר הדבור דנצטוו גם על מורא שוב אין לחלק בין כיבוד למורא יע"ש באריכות.
וראיתי למעלתו במחברתו מועדי ערך מערכה רביעית שהביא דברי אבודרהם וס' המלמד בפרשה לך שהוזכר בכל בו בסי' ע"ג בטעם פטור הנשים במ"ע שהז"ג והרבה בקושיות אשר לא ארצה להאריך מה שיש לדון בזה, ויעויין בשו"ת שאילת שלום תנינא סי' מ"ו מהא דקידושין לענין כיבוד ומורא מה ת"ל איש דסיפוק בידו לעשות, וא"כ תתחייב כשאין לה בעל כמו דחייבת בכיבוד ומורא, וע' בשו"מ תליתאה ח"ב סי' כ"ט ול' ובשער נפתלי סו"ס ז' שבסו"ס אורין תליתאי משש"ב ע"ד האבודרהם והשו"מ:
והנה במכתבו אלי הניח ליסוד מוסד היפך ממה שהכריח במחברתו נגד דעתם שכתב ג"כ להתפלא כי הלא הטעם ההוא לא יתכן כ"א במ"ע שהז"ג שאין בהן כ"א שב ואל תעשה, וגם לא הזכיר הסוגיא דסוכה כ"ח א' וע"ב שהזכיר שם בעצמו שסותר לסברא זו כי גם ממ"ע שהז"ג כאלה נשים פטורות, ושלכן חתר למצוא טעם אחר שיש יתרון למצות התמידיות מן הזמניות שלא העמיסה התורה עליהן לרכות טבען ולא תכשרנה לשאת עליהן כל המצות ובזה דחה קות"ו קידושין כ"ט א' בד"ה אותו, ואם כי סתירתו כבר נתיישב בדברי הקודמים דיש חילוק בין תוספת עינוי שלא תאכל ובין תוספת שביתה ממלאכה דהוה מ"ע שהז"ג ומשועבדות לבעליהן, ובחנוך פרשה אמור מצוה רל"ז דחייבות בעשה דשביתת הרגל, ואם כי בכלל אין לבנות יסוד בכאלה ואף די"ל דהחילוק בין מצות שב וא"ת אינו מכריח מצד הטעם ורק דמצד ההיקש מסתבר לדמות יותר מצד הציווי שבא להורות על העשייה, ובשיבת ציון סי' צ"ח דאף דלא קיי"ל כר"ש כדי להוציא הכתוב ממשמעות ולדרוש טעמים להמציא חילוק במה שנאמר סתם כו', ובתוס' סוטה י"ד סוע"א ד"ה כדי ליגעה שפעמים דרשינן טעמא דקרא במקום שאין הטעם מוציא פשטיה ממשמעות, ובבשמים ראש סי' מ"ד במה דקאמר שונא מ"ט משום דמרחקא דעתיה והא לא קיי"ל כר"ש, אפס דהך דהכא אין ענין לו והרי מפורש ולא מבקש רעתו וממנה דאין השונא פסול אלא לחוב ואין האוהב פסול אלא לזכות, ובחו"י בהשמטות בדף רס"ז סוע"ב לסי' ק"צ דאף דלא קיי"ל כר"ש כו' אבל הכא דטעמא מפורש וחי אחיך עמך וכתו' רפ"ב דסוטה וכו', ובנחלת יעקב ח"ב בהג"ה לשבת ד' דאף דלא דרשינן טעמא דקרא היינו לקולא, וע' בחסד לאברהם חיו"ד ספ"ה ובטהרת הקדש לזבחים ו' ע"ב בדפי הס' י"ט ע"ד דהכא בהך ברייתא ר"ש דדריש בכל התורה טעמא דקרא היכי דאיכא למימר טעמא יעש"ב, ויבמות ע"ו ב' רש"א על דבר אשר לא קדמו כו' יע"ש בבית לוי משש"ב ובתוי"וט פרה פ"ג משנה ז', וסנהדרין קי"ב א' אמר ר"ש מפני מה אמרה תורה כו' ע"ש בפרש"י, וגיטין מ"ט א' אר"ש מפני מה אמרו הנזקין שמין כו', וערכין ל' ע"ב אר"ש מה טעם כו', ותמורה כ"א במתני' אר"ש מה טעם כו', ותויו"ט נגעים פי"ב מ"ה רש"א עסק הוא לפנוי כו', ור"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא, וסוטה ט"ו א' ומנחות ו' א' אר"ש בדין הוא שתהא מנחת כו' ובסנהדרין ס"ט סוע"ב אר"ש בדין הוא שתהא בת כו' אלא גזה"כ הוא כו', וע' בשו"ת מקום שמואל סי' ל"ב בדהת"ו סוטה י"ד בד"ה כדי בישוב פהמ"ש לרמב"ם פרק המקבל ובח"ס חח"מ סי' ק"ח בד"ה ואע"ג ואכמ"ל יותר בפרט זה:
ז ומה שהעיר במ"ש בספרי זכ"י יבמות צ"ג רש"י ד"ה כל הימים כו' כיון דעונג שבת מה"ת, והא קרא דוקראת לשבת עונג לא הוה כ"א עשה מדברי קבלה, והא כיון דכתיב כי פי ה' דבר הוה כד"ת וכירו' חלה פ"א הלכה א' ולמדין מן הקבלה אמר ר"ס ממ"ד ויסרו למשפט אלקיו יורנו כמו שהוא ד"ת:
ועיין בספרי זכ"י שבת קל"א ב' תוס' ד"ה סד"א שהזכרתי ג"כ הירו' רפ"ק דחלה וכתבתי משום דהוה כגילוי מלתא שנקרא לחם שזה מורה על פשטות הלשון וכו' חולין קל"ז א' ד"ה אתיא גיזה וכה"ג בכ"מ וכריש ב"ק ב' ע"ב והיינו דמפשטיה דקרא ניתן לדרוש חד מחבריה, אבל לא שיהיה מצד זה ד"ת דהא אין הנביא רשאי לחדש דבר דילפינן מקרא דאלה המצות וכריש מגילה וע"ש י"ד א' לא פחתו ולא הותירו כו', ורק דתלוי אי דברי קבלה כד"ת דיינינין ליה דתליא במחלוקת רמב"ם ורמב"ן בס' המצות שורש שני ולרמב"ן דבדבר שסתמו בתורה ופירושו בדברי קבלה הוה כשל תורה (וע' בתשובתי לעיל סי' כ"א אות ה'), ורק משום דהוה בכלל גילוי מלתא שמפרשינן בפשט הפסוק עד כאן גבולו של לחם וכמו בכל מילי דמפרשי רבנן אי הוה מה"ת מהאי טעמא, ומה דמייתי מן ויסרו למשפט אלוקיו יורנו לא יתכן כפי' הר"א פולדא שכיון שהן הוראה מהשם הי"ל כאלו הם דברי תורה, דהא פשטי' דקרא לרד"ק שהאכר ייסר את השדה למשפט לעשות תבואה וכמשפט שהורה השי"ת בהכנתו של כל מין בטבע, או כדרשתם בסנהדרין ק"ה א' אמר להם יסרו יצריכם אמרו לו אלוקיו יורנו והיינו ע"ד הבא לטהר מסייעין לו משמים וכיומא ל"ח סוע"ב וע' בחוה"ל פ"ט משער התשובה ופ"י יעש"ב שכל זה נכלל במאמר היקר הזה, וע' ברכות ר"ד ל"ב וסוכה נ"ב סוע"א, ולריק"ש מענין יורה ומלקוש שהגשם יגדיל תבואת השדה אם נעבד כראוי, אך נראה דהאי ולמדין מדברי קבלה לא קאי על דברי נביאים שנקראו דברי קבלה ופשיטא ליה דבגלוי מלתא לא חשיב לימוד אלא דקורא כן להני רמזים דמרמז בקרא על אלו המינין ומסיים גבולתו לחם עד כאן גבולו של לחם וכל הני לא ידעינן רק מדרשה ודברי קבלה אבל פשטיה דקרא וכסמת גבולתו שהכוסמין זורע על גבולו השדה ומצריו, אלא דמשמע ליה בפשטיה דקרא דמסתמא מיירי במינים שנקראים לחם למאכל האדם שנאות יותר לאחוז המשל מה שהאדם משתדל ביותר בחרישתם ולזה נקט הסיום והמכוון מהמשל שהאכר יכריח השדה לעשות תבואה אם גם היא ארץ הנגב וכפי חוקי הטבע שהטביע היוצר כל בברואיו, וכמו שפי' הפשטנים בפשט המקרא, ומהכא משמע ליה לפרש ג"כ שימשיל במה שדרך האדם לעמול ולעשות השתדלות ביותר החורש לזרוע שהכל במינים העשויים מלחם:
ואולם בפמ"ג במש"ז בחא"ח סי' שד"מ ס"ק א' שרמזתי בספרי זכ"י ביבמות שם שאם נאמר להתענות ד"ת אסור מאכלוהו היום או עונג שבת הוה ד"ת כמו שיראה הרואה בשו"ת צ"צ מדכתיב וקראת לשבת עונג כה אמר ה' כו' עכ"ל, וכונתו למ"ש הצ"צ סי' כ"ח דכיבוד שבת נמי דאורייתא דכתיב וקראת לשבת עונג וכפסחים ס"ח הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ובשבת קי"ח במה מענגו כו' יע"ש, ובפתיחה כוללת לא"ח ח"א סי' י"ח רביעית ז דברי קבלה דמוזכר בנביאים ישעיה סי' נ"ח וכו' הוה מדרבנן כו', יע"ש באות י"ט דבעונג שבת ויו"ט דכתיב בסוף כי פי ה' דבר הוה ד"ת וכפי שכתב בצ"צ וכפי הנראה במחלוקת שנויה שי"א אסור להתענות בשבת וי"א רק מדרבנן וכו', והביא ג"כ דעת הבה"ג שחשב הלבשת ערומים ד"ת הואיל וכתיב ביה כה אמר ה' ע' במנין המצות בסוף שורש הא' כו', ובאגרת הצופה פ"ג בקו התור אות ג' בדף כ"ח ונסתפקו הפוסקים בדברי הנביאים המתחילים בכה אמר ה' או מסיים בנאם ה' או כי פי ה' דבר אי הוה דאורייתא, ונפ"מ לעונג שבת דיליף מקרא דוקראת לשבת עונג ומסיים כי פי ה' דבר אי הוה דאורייתא:
וממשמעות לשון סדה"י בהכנת יום ששי לכבוד שבת והובא במ"א סי' רנ"א סוס"ק ו' ואם רגילין למכור קודם זמן התפלה ואחר התפלה אין נמצא דבר נ"ל שראוי לקנות צרכי שבת קודם שיתפלל שזו מצוה מדרבנן וזו מצוה דאורייתא וזו זמנה עוברת וכו' ובלבד שיקרא ק"ש קודם בהגיע זמנה, דנראה דסובר דעונג שבת הוה דאורייתא, ובסמ"ק סי' ר"פ להתענג בשבת כו' וכן רמזה בתורה ועשית כל מלאכתך כו' שיראה בכל שבת שיהיו כל מלאכותיו עשויות ואין לך עונג גדול מזה, ובתנחומא בראשית שאם חל י"ד בשבת אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא ואתי לאמנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות דכבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן כו', וע' בבכור שור סוף תענית מ"ש על הט"ז סי' תקנ"ג ס"ק ב' דפשוט דאכילת בשר בשבת הוה עונג כדכתיב ותתענג בדשן כו' אסור למנוע בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג וכו' יעש"ב וביד אפרים סי' תרפ"ח ס"ק ח':
ובחת"ס חא"ח סי' קס"ח במ"ש הרמב"ם רפ"ל הלכות שבת דעונג שבת וכבודו הוא מד"ס דכתיב וקראת לשבת עונג ואין כונתו שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים אלא דאורייתא ממש נאמרה למשה בע"פ הלכה למשה מסיני ואתי ישעיה ואסמכיה אקרא דאלת"ה שהיה הלל"מ אין הנביא רשאי לחדש דבר, והרמב"ם קרי ליה דברי סופרים כדרכו בקדושי כסף שסוקלין עליהם ואפ"ה כיון דאתו מדרשה קרי ליה ד"ס, ומש"ה פסק הרמב"ם פ"א משבועות הנשבע להתענות בשבת הוה שבועת שוא משא"כ בחנוכה, ובפ"ו מנדרים הלכה ט' הנודר לצום בשבת צריך לקיים נדרו דדאורייתא לא בעי חיזוק וכו' יע"ש, ואף דאינו מוכרח דאיסור התענית אפשר דהוה דאורייתא מקרא דאכלוהו היום:
ובתיבת גומא מהפמ"ג בפרשה וישב אות ג' וקראת לשבת עונג בתנאי לקדוש ה' מכובד ומה"ט מי שאין לו לאכול כלום בשבת ויש לו כוס להזכיר בתוספת שבת דהוה רק עשה לא אמרינן אתי עשה דקום ועשה עונג שבת ד"ת כמ"ש בצ"צ ודחי לעשה דשב ואל תעשה שאין זה עונג שבת כה"ג דומה לדרבנן שאין דוחה כמבואר שאין זה כבודו עכ"ל, ואם כי בפתיחה לא"ח מסופק בזה וכמש"ל בשמו:
ובחת"ס חא"ח סי' ר"ח בד"ה מ"מ וקראת לשבת עונג מחודשת מתקנת נביאים כי בתורה אין זכר אלא ג' פעמים היום לשלש סעודות כל שהוא אבל לא לעונג כי ביו"ט כתיב שמחה ועונג שבת מתקנת נביאים וכו' עכ"ל, וזה סותר קצת למה שהבאתי לעיל בשמו מסי' קס"ח שהוא הלל"מ. ואסמכיה ישעיה אקרא:
ובתניא ענין סעודת שבת סי' י"ח יע"ש בבאור רש"ה ס"ק ג' וצריך לענג כו' שבת קי"ח פסחים ס"ח ב' הכל מודים בשבת כו' ובתיב"ע ושמרו בני ישראל לעשות את השבת וינטרון בני ישראל ית שבתא למיעבד תפנוקי שבתא ומשמע דעונג שבת הוה דאורייתא, ובשו"ת רשב"א סי' קכ"ז נשאל על זה ומסיק שהוא דאורייתא עכ"ל, ובב"י א"ח סי' רפ"ח מתשובת הרשב"א דאיסור תענית בשבת דאורייתא, והנה דהרשב"א בתשובה הובא בנוב"י תנינא חאה"ע סי' ל"ז מבן המחבר שהשיב לחכם א' שרצה להוכיח דתורמין שלא מן המוקף הוא דרבנן כדרש"י דאי כהתוס' שהוא מה"ת איך התיר ר' ינאי בפרק האשה רבה לעשר מפירי דביתיה אפירי דבי אריסיה מפני כבוד שבת ואי הך דאין תורמין אלא מן המוקף הוא מה"ת איך התיר ר' ינאי איסור תורה מפני כבוד שבת ואפילו בהש"מ לא התיר הפרשה גופא משום עונג שבת, והשיב הרשב"א דבכמה דוכתין מצינו דדחו חכמים אפילו דבר שהוא לאו הבא מכלל עשה, וכן אמרו בעירובין דאין תורמין אלא מן המוקף בחבר שאמר לע"ה בא ולקט תאנה מתאנתי דניחא ליה למיעבד איסורא זוטא כו' הכל לפי הענין אף אתה אל תתמה אם התירו לפעמים דברים כאלו מפני עונג שבת עכ"ל הרשב"א, והאריך לפלפל בכונת דבריו לדחות דברי השואל בדרך ותסברא דאף אם נימא שלא מן המוקף הוא דרבנן אכתי קשה איך אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כו' אף בזה אל תתמה שדחו חכמים דין זה בשביל עונג שבת אף שהוא מה"ת עכ"ל בקצרה, וא"כ למעיין בדבריו אין להכריח דעונג שבת הוא מה"ת, ושאלת השואל לא היה רק לענין אין תורמין שלא מן המוקף שהוא מדרבנן שהרי נדחה מפני כבוד השבת, ועל זה השיב לו דע"כ דמצאו חכמים בזה הדין דשלא מן המוקף לדון בדבר חדש וכמבואר שם באריכות, ואמנם עכ"פ משמעות סיום דהרשב"א נראה שהוא דאורייתא שכתב וז"ל, ומאי דקשיא לך היכי שרי איסורא דאורייתא משום עונג שבת לק"מ שהרי התורה התירתה להפריש שלא מן המוקף לעונג שבת מדכתיב למען תלמד ליראה כל הימים עכ"ל, וכן הבין מדבריו בדברי ירמיה על הלכות שבת פרק ל' הלכה א' יע"ש:
וביראים עמוד זמנים תצ"ט והובא קצת בב"ח סי' רמ"ב מצות עונג שבת גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיה ואסמכיה אקרא והכ"נ אמרינן בפרק ב' דזבחים וסנהדרין לענין מצוה אחרת עד דאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא, הרי דסובר דהקרא הוה גילוי מלתא דהלל"מ ודאורייתא, ולשון הרמב"ם פ"ו מהלכות יו"ט הלכה ט"ז כשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כן כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נאמר בהם מקראי קדש, ובסמ"ג עשין ל' מדברי הנביאים לעשות לשבת כבוד ועונג כו' והדלקת נר הוא עיקר הדבור כו' דגבי נביא כתיב אליו תשמעון וגם בלאו דלא תסור ואף דאין נביא רשאי לחדש רק כשאמרן מחכמתו כשאר חכמים ורק כיון דאסמכיה הוה בלא תסור:
ובפמ"ג סי' רפ"ב במש"ז סוס"ק א' בשם הפרישה שגם הנשים מחוייבות לענג השבת דכל שישנו בשמירה ישנו בעונג, וע' בשו"ת רע"א ובהשמטות סי' א' ואכמ"ל, ובישועות יעקב חלק א"ח סי' רע"א ס"ק ז' תמה על הט"ז ס"ק י"ט שתפס בפשטות דהך מלתא שכתב הרשב"ם מוקראת לשבת עונג הוא אסמכתא בעלמא שנעלם ממנו דהרא"ש ורבינו יונה נחלקו בדבר יע"ש שהאריך לפלפל, ובסי' רע"ג בהא דאין קידוש אלא במקום סעודה דלרבינו יונה לא הוה אלא דרבנן והך קרא דוקראת לשבת עונג שהעונג יהיה במקום קריאתה היא אסמכתא בעלמא יעש"ב ובר"ס רס"ט בישוב דבריו:
ואמנם הרבה מהאחרונים הבינו בפשטות דהוא דרבנן וכמ"ש בעפרא דארעא במהד"ב מהשמטות ארעא דרבנן אות מ' סי' קמ"ד ס"ק נ"ב דליכא למ"ד דאיסור מקח וממכר מה"ת אף אי נפיק איסורא מדברי קבלה ממצוא חפציך כו' ודומיא דוקראת לשבת עונג דכתיב בהאי קרא ולמדו ממנו בפרק כל כתבי אופן העונג מפ' וכן בפרק אלו קשרים מדכתיב וכבדתו כו' וכן מעשות דרכיך כו' וכל אלו ודאי אינם אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם כו' יעש"ב:
ומצאתי ג"כ בשו"מ רביעאה שנדפס מחדש ח"ב סו"ס רכ"ג שהעיר ג"כ על הא דיבמות צ"ג שלכאורה צ"ע הא עונג שבת אינו רק מד"ס כרמב"ם, פרק כ"ט משבת וא"כ לא שייך קרא על זה כמש"ש על טלטול ועישור ול"ל כיון דהקרא מיירי שאין לו רק אותן פירות כמש"ש התוס' ד"ה אלא הוה דאורייתא כו', וע"כ בכה"ג שצריך מה לאכילת שבת ודאי מה"ת חייב לאכול עכ"ל בקצרה:
ובלוית חן בחדושיו לביצה ל"ד א' שבת מהו שתקבע כו' יעש"ב בישוב דהרמב"ם בחצר דעיקר מצד דקובע מה"ת עדיף בשבת דהוה רק מדברי קבלה דוקראת לשבת עונג כו' יע"ש בסוה"ד ועפ"ז י"ל דהרמב"ם, וע' בביצה י"ז ב' רש"י ד"ה במזיד כו' ואפילו גבי עונג שבת כו', ושם ל"ד ב' רש"י בד"ה כיון דכתיב כו' דאיקרי אכילה דידיה עונג וכו':
ובברכי יוסף א"ח סי' ער"ב ס"ק ט' במי שקדש בתפלה ואין לו יין ולחם דאף דאסור לטעום קודם קידוש מ"מ טפי עדיף לקיים מצוה דדברי קבלה לענג ליל שבת במאכל ומשתה כו':
ובשו"ת באר יצחק חאה"ע סי' ב' בד"ה ועיקר שיטת הרמב"ם ובד"ה וביותר תקשה כו', וכיון דשיטת הר"נ ג"כ דמה"ת אסור להתענות וע"כ דנפקא מאכלוהו היום דאי מוקראת לשבת עונג הוה מדברי קבלה ולר"נ מגילה פ"ק ה' ב' גבי מספקא ליה אי מיק"ח מימות יב"נ דספק לקולא וס"ל דדברי קבלה לאו כדאורייתא ולא כהט"א שם:
ובשו"ת כנף רננה סוס"ט דעונג שבת מדברי קבלה כרמב"ם פרק ל' משבת ובבכור שור סוף תענית דלא מצינו חיוב שמחה בשבת וכ"כ בשו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א וע' בט"ז א"ח סי' תרפ"ח ס"ק ח' וביד אפרים וילקוט בהעלותך וביום שמחתכם אלו השבתות וע' רמב"ם פ"ג משבת ה"ה וע' רש"י ביצה ט"ז א' ובשמ"ק כתובות ז', ומ"מ גם חיוב שמחה רק מאסמכתא:
ואמנם לא העירו מכל הנ"ל מה שנבוכו בזה כמה רבוותא ולהרבה מקמאי הוה עונג שבת מה"ת או מהלל"מ וראייתם מהרמב"ם אינו מוכרת וכמש"ל מהחת"ס ומדברי היראים, וע' בתוספת שבת סי' רפ"ח והובא בשע"ת ס"ק א' אם אירע בשבת הסמוך ליו"ט וע"פ בצהרים הסמוך ליו"ט שני יש להקל להתענות יום אחד לבד לכפרה, ואף דהוה אנוס מהדין דעדיף משוגג והרי בדרבנן גם בשגג א"צ כפרה לכמה רבוותא וכמו שהארכתי בתשובה (לעיל סו"ס ל"א):
ח ומ"ש על התוס' כתובות כ"ב א' בד"ה משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה משום שהיה רגיל לומר תמיד פסוק זה ולהביאו שצריך האדם להשגיח על זה, וכתב מעלתו שלפ"ד הפשטנים האמתים הוא להשמר מעקשות פה ולבלתי תסלף שפתותיך להתלוצץ על עמיתך וכמשלי סי' ו' י"ב איש און הולך עקשות פה, אך ר"א היסב המקרא לדרוש שתסור עקשות המוציא דבה ולהרחיק לזות נותן דופי:
ובזכרוני שהובא כן בהגהות הרצ"ה חיות ליבמות כ"ד בש"ס דפוס ווין בשם הגר"ז מולאזין שמבאר כן בהא דהוצרך לומר משום דר"א ולפי דרכו נצטרך לומר שר"א אחז לשון הכתוב רק למליצת הלשון למאמר השגור בפיו ועד"ש בזבחים ל"א ויקץ כישן הפגול וכדומה, כיון דגם לפי הש"ס אינו בפשט הפסוק רק שר"א המציא הדרש להזהיר על זה, ואולם להתוס' כפי הבנתם בפשט הכתוב שלא ליתן מקום לאחרים שיחשדוהו רחוק לומר דנקט משום דר"א שהיה רגיל לעורר בזה, דמ"מ עדיף למינקט הלשון משום אזהרת הכתוב בעצמו ולא משום שהוה ר"א רגיל בזה וע"ש בספרי זכ"י:
ויתכן לפי דרכם בהא דיבמות לפרש"י דטעמא דמתני' דאתי לאחזוקי לקלא קמא שהיה נטען על השפחה, מ"מ כיון דעכשיו אינו עושה שום איסור, והא גם בדאורייתא כל שהוא לשעבר לא חיישינן למראית עין רק בדאיכא הוכחה שנעשה באיסור, וכמו שהאריך בתפארת ישראל בקופת הרוכלין בכלכלת שבת בדין הרעגינשירם ובסוף סדר זרעים בבתי כלאים סוף אות מ"ב, וכיון דאינו עושה בעצמו שום דבר איסור מהכ"ת לא ישאנה דבאותה פעולה ליכא שום דבר המביא לידי חשדא ומהכ"ת למנעו משום חשדא דלשעבר שיחזיקו הקול שלא כדין, ולזה הביא הא דרב אסי דאף היכי שאסור לחשדו שעשה איסור רק דהוה כמכוער בפני הבריות שאינו מונע עצמו מה שיוכל לגרום לזות שפתים גם לשעבר מ"מ אסור ג"כ לכתחלה, וכה"ג בתוס'. ב"מ ע"א סוע"א ד"ה לא תרבי משום לזות שפתים בעלמא שלא נחשדו כו':
ובלאו הכי אין הכרח אף דנקט הלשון לא ישאנה דמשמע כפרש"י שמחזיק הקול שנטען עליו, מ"מ יש לפרש ג"כ המתני' שלא ישאנה משום חשדא שנתגיירה בשביל שישאנה, וכ"כ בחדושי הרשב"א שהפי' הנכון של לזות שפתים שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה ואע"פ שרש"י לא פירש כן, (וע' בב"י טאה"ע סי' י"א ובהערות לאבן ספיר ח"ב בדף ק"ט ע"א), ואף דהלכה כדברי האומר כולם גרים גרורים הם, וא"כ ליכא חשדא בזה שיעשה עבירה דזה ידעינן מקרא אחרינא דוהייתם נקיים מה' ומישראל וכדאמרינן בשקלים וכ"כ, משא"כ הכא שיהיה החשד שלא נתגיירה לש"ש וכמו במגרש האשה ודן על זה שלא ישאנה וכחולין מ"ד ב' דאף אם יחשדוהו שכונתו היתה לישאנה מ"מ אין איסור רק מצד דמכוער בפני הבריות כשהיה כונתו בשביל זה ולכן הוצרך להביא הא דרב אסי, וכן בהא דכתובות בעד אחד אומר מת ואחד אומר נתגרשה דליכא חששא מדינא דלא שייך שילעזו עליו שעושה שלא כדין, ובזה הוצרך להביא הא דרב אסי למנוע אפילו בכה"ג דאיכא לזות שפתים משום העד השני ואף דמדינא הא' נאמן: