אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן סח

סימן סז

תרמ"ה להחכם ר"י רי"מ מכתבו מיום ד' תמוז הגיעני והנני משיבו על סדר הערותיו:

א מה שהפליג לתמוה על השאלתות סי' מ"ב שפירש ואפילו אערקתא דמסאני שיאמרו לו כפוף עצמך והתר ערקתא דמסאני כו' ובלבד רואיך יאמרו שהשתחוית אסור מדרבנן הואיל ונראה שוחה בפני ע"ג והלא גם במשתחוה לע"ג באונס האיסור מפני הרואים שיתחלל שם כבודו של השי"ת שידמו שיקבל דבר אחר זולתו לאלוה:

וזה דקדוק קלוש והא בגיטין נ"ז ב' דאמר אשדי לך גושפנקא דילי וגחין ושקיל כי היכי דלימרו קבל עליו כו', וע"כ דקיל לאינשי כשאינו עושה שום פעולה מהשתחויה שעושה מעשה לכבודו בפועל ואף שהוא באונס, והכ"נ לגירסת השאלתות לשרויי ערקתא דמסאני שיקשור מנעלו שיהא נראה כמשתחוה, ואמנם בסנהדרין ס"ה סוע"א שמתכוון לברך השם שאם אין בלבו כלפי מעלה כו' אינו מתחייב, ואפשר דמיירי כשאינו מכוון כלל לברך כגון שאינו יודע כלל מה שאומר יע"ש בתוס' ולפי' הי"מ דבסתם עו"ג מאהבה ומיראה חייב ניחא דאין תלוי בלבו, וכה"ג בתוס' מו"ק ב' סוע"ב דמר מחייב ליה משום מעשיו אף דמחשבתו לאו לרפויי ארעא, ועדיפא מהא דמנחות ס"ד א' בפירש מצודה להעלות דגים והעלה תנוק דפליגי אי אזלינן בחר עליה או בתר מחשבתו, וע' בתפארת ישראל לשבת פ"ב מ"א בחדושים ובע"ג פ"ב מ"ה אות מ"ה ובהא מתורץ נמי בע"ג י"ב א' בנתפזרו לו מעות בפני ע"ג דאינו אסור לשחות ולהגביהם רק דנראה כמשתחוה לע"ג ולא מיתסר משום פס"ר, וע' בר"נ פגה"נ דף רצ"א ע"א דכל שהמעשה אינה אסורה רק דיצטרף עמה מחשבה שבלב דבשעטנז מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו כו' יעש"ב:

ומה שדקדק דלא נקט הנפ"מ בקוץ ובממונא ובכל הני דחשיב בע"ג י"ב, והרי השאלתות נקיט החידוש לענין אונס במידי דשכיח טפי להכריחו באופן שיצטרך לעשות הפעולה מצד עצמו ובקוץ לא משכחת רק בנזדמן שנתחב לו קוץ, והתם עביד צריכותא דאי תני קוץ דאפשר למיזל קמיה ולישקליה ואי תני מעות דממונא ולא צערא כו':

ומה שכתב דלפי' השאלתות העיקר חסר, הנה אם היתה גירסתו לשרויי ערקתא ממילא שהאיסור מצד שנראה כמשתחוה כיון דמיירי לענין ע"ג ומה מפורש יותר מטעם האיסור לשנויי ערקתא לפרש"י ותוס' שג"כ לא נזכר סיבת השינוי דמיתחזי כמודה לע"ג במה ששינה מהנהוג:

ומ"מ נ"ל עיקר כגירסת הספרים שלפנינו לשנויי שמצד הלשון אפילו מצוה קלה דחוק קצת לפרש על האיסור מפני הרואים, וע' רש"י מנחות מ"ד א' ציצית מצוה קלה עשה בעלמא ובצ"ק פירש דקלה לעשות בהוצאות ממון ובטרחה דגופא ודלא כפרש"י דא"כ כל המ"ע קלות הן וגם הרש"א נדחק, ובע"ג ג' א' אמאי קרי לה מצוה קלה דלית בה חסרון כיס, והכ"נ לגבי לשנויי שרוך הנעל דחשיב ליה מצוה דרבנן ועד"ש הלובשים מלבוש נכרי, ואולי יתכן ג"כ על מאן דסיים מסאני אוכמי לאתאבלא על ירושלים כב"ק נ"ט ב' ואף שיש חשש סכנה שיתחשב עי"ז למורד, ותענית כ"ב א' דהוה מסיים מסאני אוכמי ע"ש ברש"י ורש"א ח"א ושו"ת קרית חנה סו"ס ב':

ב ומה שהאריך בלשון השאלתות שם אשה קרקע עולם דנשים לכך נוצרו כשם שהארץ נוצרה לזריעה ולעבדה, והרבה לתמוה דלכל העונשים השוה התורה הנואפת לנואף, ואמרם בגיטין נ"ז ב' ומה הללו שדרכן לכך כו' וכן בהוריות פ"ג משנה ז' וע"ש בירו' שהאשה דרכה לכך, היינו כמ"ש ראב"ע בפרשה אחרי בפסוק ואת זכר והזכיר תועבה היא כי הוא דבר נתעב אפילו בטבע:

ודאי דאין לכוון שיצירתה לכך יותר מהאיש וכב"ק ל"ב א' ובתוס' ד"ה איהו וע' בשו"מ תליתאה ח"ג סי' קי"ג ועטרת חכמים חאה"ע סי' ל' משש"ב, והרי אדרבא קיי"ל דאשה לא מפקדא אפ"ו רק מדברי קבלה משום שבת, אלא דבא לבאר הא דהוית קרקע עולם שלכך נוצרה ביצירתה דאיהו עביד בה מעשה וכמו הקרקע שיצירתה לזרעה ולעבדה ע"י אחרים וכתוס' כתובות ב' ע"ב וע"ז א' נסתחפה שדהו דאיפכא ליכא למימר דאין הבעל שדה שלה וע' בר"נ נדרים ל' ע"א ובשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה אות ז' וסי' מ"ד ד"ה וחדשות, ובסנהדרין ע"ג סוע"א אמר ר"ל נערה דאורחיה כו', ותוס' כתובות נ"א ב' ד"ה אסורה לבעלה וא"ל מאסתר כו', ונראה דלאבוה דשמואל דלא משכחת אונס דשרי רק בדאיכא עדים דצותה מתחלה ועד סוף, אבל באסתר שהיה הלקיחה באונס ולזה לא הגידה מולדתה שיחשבו אותה לשתוקית שאולי ירחיקו אותה וממילא אנן סהדי בלקיחתה שהיתה כאנוסה, וע' בשו"מ רביעאה ח"ב סי' ס"ט שאין מכוון כלל ליסוד דבריו למתבונן יע"ש עוד בח"ג סי' קל"ב:

ואמנם בהעמק שאלה כנראה שהבין מהשאלתות כפי האופן שתמה מעלתו והרחיק פירושו מצד זה יע"ש בס"ק ד' שכתב ולא כפרש"י שאינה עושה מעשה וכן פירש הערוך ערך קרקע, אבל אינני רואה שום דחק בפירושו שמכוון עם פרש"י והערוך דבשאלתות לא בא רק לבאר התדמות הענין לקרקע עולם שהארץ נוצרה לזריעה ולעבודה ע"י פעולת אחרים שיפעלו עליה ואין פעולת העשייה משותפת אל הקרקע וכנ"ל:

ג ומ"ש בכונת השאלתות סי' ק"א ומאן דלא קאים אוקימנא ליה בע"כ, ותמה בשאילת שלום דלמה תשתנה עשה זו מסוכה ולולב וציצית כדקיי"ל כתובות פ"ו וחולין קל"ב, והעיר מעלתו מהאבודרהם בראש ספרו שער ג' הא דאין מברכין על עמידה בפני רבו כיון דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה ככתובות ר"ד מ' וקמ"ל דלא נימא כן לענין כפייה וע' בתשובת הרשב"א סי' י"ח דלכן אין מברכין על מצות צדקה והלואה לעניים וכן על מצות בצדק תשפוט כרמב"ן סי' קפ"ט והובא בכנה"ג חו"מ סי' א' ס"ק ד' ור"ס צ"ט ובאשל אברהם ריש הלכות ציצית וע' בקצה"ח סי' צ"ו ובשו"ת עולת שמואל סי' כ"א בד"ה עוד נתן:

ועדיין צריך לבאר החילוק דלענין ברכה פשוט דלא תיקנו על מה שתולה בדעת חבירו וכתשובת רשב"א סי' י"ח שהזכרתי דכל דאפשר למעקר הוה כמאן דמתעקרא, ולא עדיף מהשבת גזילה וחזרת רבית ואבידה וצדקה והענקה וכה"ג שאם אין חבירו מתרצה אין עליו חיוב וע' בשו"מ רביעאה ח"ב סי' כ"ט בדף ע"ה ע"ג, אבל מ"מ לא מיפטר מהמצוה אם חבירו מתרצה לקיים על ידו מצות קימה וכדמייתו מעובדא דאביי ורבא שהיה מהדין שיעשו כן דממילא מוטל עליו המצוה וכפינן ליה לקיים המצוה, ולא שייך כיון דאי אמר לא בעינא ליתא למצוה כלל וכפרש"י דלכך מלמדין אותה לומר איני רוצה, והרי בחולין ק"י שהיו רוצים לכפות למאן דלא מוקיר אבוהי' אי לאו דשכרה בצידה ואף דאב שמחל על כבודו מחול מ"מ לא שייך לבטל המצוה כשהאב רוצה כיון שאין חיוב מוטל על האב לומר לא בעינא, ובתו"י כתובות מ' הקשו מיבמות ו' ע"א דאמאי אצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת דשבת וע"ש בשמ"ק ושו"ת רדב"ז החדשות סי' תקכ"ד ובשו"ת חיים שא ח"א סי' ה' שנדחק לחלק, וי"ל בפשטות כמ"ש לעיל דכיון שרצונו של האב בזה ממילא מוטל עליו לעשות רצון אביו, אבל התם דאיכא איסור עשה דח"ל וכיון שיכול לבטלה מלמדין אותה לומר לא בעינא, ומסולקת ג"כ קושית המפרשים בר"פ שה"ע האי עשה והאי עשה עשה דכבוד התורה עדיף, והא להב"ח דועמדו הוה לימוד גמור, וע' בטו"א מגילה כ"ח ושו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ט' שדחה דעשה דכבוד התורה חמיר טפי מת"ת דיחיד כו' יע"ש, וע"כ דכיון שידעינן שרצונו בזה לא כפינן ליה למחול על כבודו אף בשביל מצוה אחרת, ומסולקת קושית התוס' בר"פ שה"ע דהא היה יכול להושיבה כדאמר לגבי ת"ח דעשה דכבוד התורה עדיף, וע"כ דדוקא גבי עדות עדיף העשה דכבוד התורה כיון דבע"כ צריכין לבוא לב"ד להעיד אבל לא לענין דין דגומרין שלא בפניו כסמ"ע וש"ך והש"ס לא קאמר רק היכי לעביד כשהוא בא בשעת גמ"ד (וע' בתשובתי לעיל סי' ל"ה אות א' שהארכתי ג"כ בסגנון זה), והכ"נ בריש יבמות דבעי למילף מעליה דעשה דוחה ל"ת דאשת אח דלא שייך לא בעינא כיון שבאמת רוצה ביבום וכשחפץ בחליצה מצית חליצה קודמת ובשו"ת הר המור חלק חכמת שלמה סי' כ"ז האריך בדהרשב"א דאין מברכין על חליצה ויבום משום דהיא אינה מצווה על פ"ו, מדברי הפלאה כתובות כ"ד ב' ברש"י ד"ה דאיסור עשה דגם היא מצווה על מ"ע דיבמה יבא עליה וע"ש בסי' כ"ח, ולא העיר מס' החינוך מצוה תקצ"ח שמצות יבום נוהגת רק בזכרים וע"כ משום דהיא לאו בת הקמת השם, ואולי דכונתו דבדידיה תלויה המצוה ליבם או לחלוץ, ובמנחת חינוך מצוה תקצ"ט דביבום אפילו אמרה לא בעינא ליתא לעשה דאל"כ לא היה העשה דוחה הל"ת של ח"ל כו', וכבר נתבאר בתשובת הגרמ"ז בישועות יעקב אה"ע סו"ס קס"ה שהוכיח מהשמ"ק כתובות ס' דמה שאין תלוי בדידה דחי להל"ת אף שתהיה מותרת בו, ובזה אין מקום לתמיהת הפ"י לכתובות דע"כ דעליה נמי איכא מצוה דאל"כ ילמדנה לומר לא בעינא, והתוס' יבמות ל"ט ע"ב וכתובות ס"ד א' נסתפקו בדעת רש"י אי בעינן אמתלא, וע' בשו"ת מקום שמואל סי' פ"ז שהאריך ג"כ בסגנון זה, ובשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' נ"ד ס"ק ג' ובמ"ש מהח"צ סי' א' בד"ה תמיה לי דגם על האשה חל מצות יבום, ובשו"מ תליתאה ח"ב סי' ק"נ מפקפק במה שנסתיים בנו של הישי"ע מתשובת הרשב"א דהיא אינה מצווה על מצות יבום, ובתנא תוספתאה יבמות פ"ד דצ"ע רב דאיך נדחה הל"ת לגבי דידה כו', וכבר נתבאר בארוכה באחרונים וכנ"ל:

ומ"ש במה שפירשו בהך דלא בעינא דבעינן דעתה וכמ"ש בהפלאה בשום דתיקשי בקטנה דאינה מצווה למה לא ישאנה, אבל כל השקלא וטריא ביבמות הוא בגדולה וכו', ואולם ע' בשו"ת חסד לאברהם חאה"ע סי' מ"ט דבקטנה לא שייך עשה דוחה ל"ת דאנן שליחותה עבדינן ככתובות י"א בקטן דמטבילין ע"ד ב"ד ומשמע דאין בידו למחות קודם שיגדל יע"ש עוד באורך, ובתו' מכות ט"ו א' בד"ה ואם כהן הוא ואלו לרש"י דמלמדין אותה לומר איני רוצה הרי היה יכול לקיים העשה, וע' בשו"מ רביעאה ח"א סו"ס כ"ה שנדחק לפלפולא יע"ש בתליתאה ח"ב סי' ע"ח וי"ל דהתוס' לשיטתייהו דאפילו אמרה בעינא לא דחי כיון דלא דמי למילה וצרעת וכ"כ הרא"ש, וע' במבא לס' האשכול בהערה ה' מ"ש על האבודרהם ובשו"ת יהודה יעלה חאה"ע סו"ס נ"ג בהג"ה מבהמ"ח ובמטבע הברכות שבס' עטרת צבי סי' א' וסי' ה', והארכתי עוד בתשובה על קושית הפוסקים בענין קושית הפוסקים במשלוח מנות לפורים ובהגהות אמרי ברוך לטו"א ר"ה כ"ח בדפי הס' י"ז ע"ג כתב ליישב קושית התוס' בכתובות דגבי כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם לרמב"ם פ"י מצרעת הלכה ה' דמה שמותר במילה בצרעת מטעם דחיית עשה לל"ת וכמ"ש במל"מ דלמסקנא ליכא בצרעת רק ל"ת, והרי התם אחר המל בשליחות האב עובר על הל"ת של קציצת בהרת וקיום המ"ע היא שמל האב, והתוס' לשיטתייהו כר"ת דמילה בצרעת עשה ול"ת וע"כ דחייתו משום חומר מצות מילה ומש"ה נדחקו דלסימנא נקטיה:

אמנם בספרו ברוך טעם בדין עשה דוחה ל"ת בעשיית שליח לדבר מצוה פ"א העיר בכונת פרש"י שבת קל"ג א' ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם, דבטויו"ד סי' רס"ה בשם העיטור שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמר גבי קרבן אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו, וי"ל שסובר כרש"י דאם האב ממנה אחר לשליח למול את בנו מילה בצרעת אף דלאותו אחר לא ניחא ליה קציצת הבהרת מ"מ כיון שמל בשליחותו של אב ממילא רביע על האב גם איסור קציצת בהרת דניחא ליה דאי אפשר לחלק השליחות לחצאין בחדא מעשה, וע"כ דהקושיא ליעבד אחר שלא ימול בשליחותו של אב ובפי הדין בשאין האב מל את בנו מוטל על כל אחד מישראל למול ולכך מדייק רש"י ולא ליקו האב להתם כדי שלא יעשה בשליחותו עכ"ל, וא"כ הוא סותר לדברי עצמו דהאחר עובר על הל"ת וקיום המצוה הוא של האב וכמו שהוכיח ג"כ מפרש"י בשבת קל"ג בקוצץ בהרת מוכרח למול הלא ליקו האב להתם, ולפלא ג"כ שבאותו ענין פלפל בדהמל"מ פ"י מצרעת דין ה', ולא ראה דברי המל"מ בהלכה א' שהרגיש ג"כ בפרש"י באומר לקוץ בהרתו דמיירי באומר למוהל ולא מיירי כשהוא מל בעצמו ומשום הכי עובר בלאו כגון שמכוון ליטהר כו', שוב ראה לרש"י שכתב ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ולא ליקו אב להתם, ומשמע דאי קאי אב להתם ואף שהמל אינו מכוון לטהרו אפ"ה עובר בלאו כיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותיה קא עביד כו' יעש"ב וביד שאול הלכות מילה סי' ר"ס ובתשובה מאהבה ח"ג תשובה ש"פ:

והא דלא נתקנה ברכה על הגירושין כמו על שחיטה וטבילת נדה דהוה ג"כ מכשירי מצוה, ואף לתוס' זבחים ב' ע"ב ד"ה סתם כו' דאף אם זינתה אם ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו, וע' במ"א על התוספתא סוף נזיקין ובדו"ח מרע"א בכתבים דף מ' ע"ד, ומלבד שאין דברי התו' מוכרחים לדידן דקיי"ל כר"י בסוטה ז' ע"א סוטה דבלאו לא חמירה ליה וכשו"ת זכרון יצחק סי' קי"ח, ועכ"פ כשרוצה להתירה לעלמא צריך לגרשה וכמו שחיטה דלרמב"ם חשיב למצוה דכשרוצה לאכול צריך לשחוט ולברך וכמו בברכת הנהנין, וע' בחכ"צ סי' א' וזכר ישעיה סי' כ"ה ועמ"י סי' כ"ג במ"ש שיש מצות חלוקות כמו שחיטה וגיטין שאינם מצות חיוביות יע"ש בפלפולו, ולא העירו מרמב"ם וראב"ד וכ"מ במ"ע קמ"ו ותשב"ץ ח"א ענין ק"מ ואהר הרקיע באזהרות ל"ת פ"ב ותשובה מאהבה ח"ג תשובה ש"ה סי' א' ובש"כ יו"ד סי' כ"ח ס"ק ו' וביד אברהם בט"ז בפתיחה ובח"ס חא"ח סו"ס נ"ד וע' בשמ"ק כתובות ח' ושו"מ רביעאה ח"ג סו"ס כ"ח, וגם מדהראב"ד נראה שמחלק לגירושין שבמ"ע רכ"ב שמגרש בשטר לא העיר כלום ואכמ"ל מענין לענין, ואף לב"ש דלא יגרש אא"כ יצא בה ערות דבר וע' בתו' סוטה ג' א' מהירו', ולתשובת רשב"א סי' י"א שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה וע' בשו"ת עולת שמואל סי' צ"ט לענין איסור ע"ג ושריפת אשירה, מ"מ הא לכ"ע כששניהם מרוצים הרשות לגרשה וכה"ג בגווני טובא, וע' בחו"ע סי' רפ"ט ס"ק ו' בהא דאין מברכין על ספירת ז' נקיים יע"ש על דברי רדב"ז דא"כ איך מברכת על טבילתה וכן על השחיטה וכה"ג, והכ"נ כשרוצה להתירה לעלמא בהגירושין, ומיהו בפשוטו י"ל דלא נתקן ברכה על דבר שהוא של פורעניות וכתו' חולין ק"ה א', ובמגילה ל"א ב' דאמר ר"ל דאין מברכין בקללות שאין מברכין על דבר של פורעניות:

ד ומ"ש השאילת שלום בכונת השאלתות דהחידוש דמוקמינן ליה בע"כ דלא נימא דהוה כאלו העונש כתוב בצדו מקרא דקהלת ולא יאריך ימים כצל כדיליף מיניה להלן בשאלתות ובקידושין ל"ג א' ואשמעינן דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן, ואם שהוא דחוק בפשט השאלתות ומלבד שהוא דרך אסמכתא, וגם דמצד שכתוב בדברי קבלה לא הוה כתוב בצדו שהרי בכל המצות בכלל כתוב בתורה שכר ועונש וגם אם היה כתוב בתורה על אותו ענין אין לחשב לעונש בצדו מה שאינו מפרש מצד המצוה, ובמל"מ פ"ג מעבדים הלכה י"ד דדוקא היכא שהמתן שכר כתוב בצדו אצל אזהרת העשה כמו בכיבוד אב ואם וצדקה וכפרש"י דלכך פירש לומר אם לא תקיימנה, זהו עונשו, אבל גבי הענקה שאצל הציווי ליכא שום מתן שכר דמאי דכתיב אשר ברכך להורות מאיזה דברים יעניק לו שיש בהן ברכה וכמו שדרשו בפ"ק דקידושין, אף דהדר קרא וביאר מתן שכרה, מדלא כתוב אצל הציווי אמרינן אין זה עונשו של עשה וכו':

ומ"מ אפשר לומר דלפי הדרש דגמיר פני פני הוה כאלו העונש מפורש בצד המצוה שזהו עונשו אי לאו משום דהדרש מדברי קבלה, ואף דילפינן כמה גז"ש מדברי קבלה הוה רק אסמכתא וע' בפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג אות א':

ואולם גם לפי דרכו משום דלא ילפינן ד"ת מדברי קבלה והא להתוס' בחולין קל"ז א' בד"ה אתיא גיזה דהא דלא ילפינן היינו בבנין אב אבל בגז"ש ילפינן, ונדה י"ט ב' אלפוה רבנן בג"ש כו' ורבנן אין אדם דן ג"ש מעצמו ואך דהיא מדברי קבלה כיון דהוה רק כגילוי מלתא ובלאו הכי יש לפקפק, וע' דכללים מהק"ט סי' י"ח שדחה דברי הגליון ברש"י פ"ב דתענית מהא דריש ב"ק והאי מילף הוא כו' וע' בספרי זכ"י לשבת קל"א ד"ה סד"א, ואינו מוכרח די"ל מדדחי והא מילף הוא שהכתוב אינו מגלה רק המעשה מצדקיה ולא למילף שום דין, ובח"א קידושין ל"ב א' כבד את ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס כו' ואף דאין למדין מדברי קבלה הכא רק גילוי מלתא דלשון כיבוד נופל בחסרון כיס עכ"ל, וכן בא במקרא בכ"מ העושר והכבוד סמוכין לעד, וע' בשו"ת בית אפרים חא"ח סו"ס י"ו שהשאלתות למד כן מהירו' פ"ג דבכורים דר' מחי מאן דלא קאים מקמיה אמר מי בעית מבטלה דאורייתא יע"ש עוד:

ובשם אריה חא"ח סי' א' נתן טעם מדעתו שהרבה דברים שאין מברכין כמו צדקה לעני וגמ"ח והשבת אבידה וכיבוד אב ואם ובק"ח וכיוצא בו בעזיבת לקט שו"פ שהוא בכלל צדקה וכן פריקה וטעינה ועשיית דין בכלל גמ"ח, דאין לברך אשר ציונו זולת על מצות שמעיות שאין השכל גוזר עשייתן:

ומלבד שהוא רחוק מצד עצמו איך העלים עיניו מגמ' דר"פ כיצד מברכין ל"ה סוע"א סברא היא אסור לאדם שיהנה מעה"ז בלא ברכה ופרש"י דכיון שנהנה צריך להודות למי שברכן, ולמה יגרעו השמעיות משאר מצות שכליות שבין אדם לחבירו ואדרבא כיון שמושג מדעתינו מוטל עלינו להודות על שציונו לטוב לנו ולשבח להבורא שנתן שכר על כפיית היצר גם במה שהיה ראוי למנוע מעצמינו, וכתוס' ע"ג ג' א' דגדול המצווה ועושה מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו, וכמתני' דסוף מכות כ"ג ב' רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפכך הרבה להם תורה ומצות ופרש"י שלא היה צריך לצוות כמה מצות ואזהרות במה שהאדם קץ בהן מעצמו אלא כדי שיקבל שכר על שפורש מהן, וע' בתפלה למשה למהר"ם אלמושנינו ח"א בראש המאמר השני ובשבות יעקב ח"ב סי' קפ"ב, ובע"ג י"ז סוע"א דמטו להני תרי שבילי כו' ניכפי ליצרן ונקבל אגרא, וע' בשו"ת עולת שמואל סי' כ"א בד"ה עוד נתן, והרמב"ם פ"ז מפרקיו לאבות במאמר רשב"ג אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, שלא המשילו אפשי לגזול שבמצות השכליות יותר מעלה מי שאינו תאב לעבירה אף במחשבה, והיינו דבמה שהשיג מעצמו בשכלו מה שאינו ראוי יתכן אי אפשי גם בזולת הציווי שהיה רחוק מצד עצמו בטבעו ומ"מ אף שמשובח כשאין לו נטיה לעשות הרע מצד הכרחו בעצמו אבל מ"מ צריך להיות מפחד תמיד שינצל מהחטא ושלא יכשל מצד הציווי שהזהירה ג"כ התורה עליהם משא"כ בהשמעיות שלא היה בא להתרחק זולת הציווי המונעו בזה ויתכן לומר אפשי לעשות אם לא היה הציווי כיון שאינם מושגים רק מצד הציווי, אשר החובה עכשיו להאמין אשר גם כל החוקים לטוב לנו כל הימים, ואין חילוק רק שבהשכליות יתכן לומר אי אפשי גם זולת הציווי, ובהשמעיות צריך שיאמר הייתי אפשי ורק שאי אפשי לעבור מצד הציווי, וע' בס' הברית מאמר ה' פ"ג ובמעין הברכות בהקדמה שניה דף ו' ע"א שהאריך בישוב הרמב"ם לפי דרכו:

ובאור זרוע הלכות ברכת המוציא אות ק"מ זה הכלל בברכות כל מצוה שיש עתים למצותה כו' הלכך מברך כשמגיע זמן חיובם על עשייתם מחמת חיבוב כו' אבל אותן שאין עתים להפטר מהם כגון להאמין באלקינו וליראה ולאהבה אותו ולשמוע בקולו ולדבקה בו ונתינת צדקה חליצה ויבום וקימה והידור וכיבוד אב ואם כו' אין שייך בהם חיבוב, והא דמברכין על השחיטה משום שחיטת קדשים שיש להם הפסק הלכך לא חילקו בשחיטה כו', וע"ש שטרח להעמיד ישוב זה לסתירות הנופלות בזה לכאורה:

ועל קושית הראשונים למה לא נתקן ברכה על ספור הגדה וכוסות וע' בשמים ראש סי' קצ"ו, ובהגדת גאולת עולם דלמ"ד במנחות מ"ב ע"ב כל מצוה שאין בעשייתה גמר מצוה אין צריך לברך, דעיקר המצוה הוא האכילת מצה וכדומה יעש"ב וע' בשו"מ רביעאה ח"ג סו"ס כ"ח שדחה תירוץ זה לפ"ד השמ"ק כתובות ח' א', (וע' להלן סי' ע"ד), וע' בנחל מים דרוש ט' בדף ל' ע"ב על קושית הראשונים דהא בכל לילה מצוה לספר ביצ"מ ובדהפמ"ג ואכמ"ל, ובזרע יצחק לפסחים פ"ז משנה ה' הקשה על תירוץ הרשב"א דבהגדה באמירה כל דהו סגי, מתרומה דחטה אחת פוטרת, ותירץ דהתם שייך לברך מקודם אבל בספור יצ"מ בהא גופא יוצא דמברך אקבו"צ על ספור יצ"מ, ומלבד דקיי"ל דכל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא, וע"כ דהגדה מענין המשכה בפרטי הספור דאל"כ הוה סגי בק"ש שמזכירין בלילות, וגם דהא היכי דלא אפשר בעובר לעשייתן יברך לאח"כ כמו בטבילת גרים דמקודם הוה גברא דלא חזי וכפסחים ז' ב', וכש"כ יו"ד סי' י"ט ס"ק ג' בד"הרמב"ם ר"פ י"א מברכות יע"ש בהלכות אישות פכ"ג הלכה כ"ג ובספרי זכ"י ברכות ט"ו א' בד"ה ברכה דרבנן, ומיהו מתרומה בלאו הכי מדרבנן יש לו שיעור והא יו"ט שני ונר חנוכה דרבנן ובעי ברכה, אך לתוס' רי"ד סופ"ב דקידושין והובא במל"מ רפ"ו ממתנות עניים דמ"מ ידי נתינה לא יצא בפחות משיעור:

ה ומ"ש מעלתו על השאילת שלום שתמה על השאלתות סי' קמ"ה דמברך על עשיית מעקה שלא הוזכר בפוסקים והביא דברי הרוקח סי' שס"ו שכל דבר שבני נח הוזהרו עליו כו' וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומדות כו' א"צ לברך שהברכה וציונו כו' ויש שם קצת ט"ס בהדפסה שצריך לתקנו אבל מה שכתב והדור זקנים לקט שו"פ אם מצויין חייב, המכוון כפשוטו שאם אין עניים שיקבלו ושאם אין זקנים מצויין שרוצים לקיים המצוה על ידיהם אין בידו לקיים העשה שתלוי בדעתם וככתובות ר"ד מ' דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה וכמו שהארכתי לעיל באות ג':.

ומה שהביא מרמזי הרוקח בכת"י בסדר א"ב באות ל' שאלו גם האומות נוהגין בהם, אין הכרח להגיה דאף שלא הוזהרו רק על ז' מצות מ"מ אלו נכנסו בכללם כמו מעקה שהוא בכלל ש"ד כמ"ש ולא תשים דמים בביתך, וכן צדקה נכלל בזה להחיותו וכסנהדרין ל"ה כל תענית שמלינין בו צדקה כשו"ד, וברמב"ם פ"ט ממלכים הלכה ט' ואחד הגוזל או הגונב ממון או הכובש שכר שכיר וכי"ב השבת אבידה וכה"ג, וחולין צ"ב א' אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח ורש"י כתב שלא נתפרשו, ונראה מזה לכאורה שכולל ג"כ כמה מצות שנוהגין בהם ממצות השכליות והמדות וכנ"ל, ואם כי אפשר לכוון המנין ממה שנכלל בהשבע מצות וכמו שהארכתי שם בהגהותי רק שחשב היכי שהוא משם אחד למל"ת אחד, ומ"מ ממה שאמר ואין להם אלא שלשה ואחת שמכבדין התורה נראה שהיה להם ידיעה ברורה בזה שמחוקקי הדת שלהם הניחו יסודות רבים במדות וחובות האדם או על הנהגות ממצות השכליות אשר בנקל לעמוד לצמצם החשבון מהם וכדברי הרוקח הנ"ל ואשר מכוונים היו במספר בספרי דתם, וע' בנתיבות עולם על ל"ב מדות בחדושים בסוף מדת דבר שאינו מתפרש במקומו בדף נ"ו ע"ב מש"ש לפי דרכו, [וע' בשדי חמד באסיפת דינים מערכת ברכות סי' ט"ז דף ד' בד"ה והנה מדברי כו' ויע"ש ע"ג ובדף צ"א ע"א], ובעטור סוף ח"ב שער ג' בשער אדם ח"ב ברכות הביא ג"כ כל הענין ושצריכין אנו מפתח על המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן, ובהלכות פסוקות מי שעושה מעקה מברך לעשות מעקה אע"פ שכתוב בו אזהרה שאינה בינו לבין עצמו ותלויה באחרים כו' א"צ לברך אע"ג דבעשייתה גמר מצוה כו' והלכתא צריך לברך במעקה שלוח הקן ופדיון הבן ומילה כיון דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי כו' ואיכא למימר נמי כל מצוה שנוהגת בא"י אין מברכין דומיא דטעמא דר"ח דכל מצוה שכשירה בא"י בישראל א"צ לברך כו' ומה ששאלת במעקה אם מברך בתחלתו או בסופו דומיא דביעור חמץ כו' ולא דמי לסח בין תפלה לתפלה כו' אבל היכא דליכא הפסק ברכה ומתחיל במצוה פוסק אפילו באמצע עכ"ל בקצרה, ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א במי שרוצה לתקן המעקה ע"י אומן עו"ג דיוכל לברך כמ"ש הפר"ח דהרי אימעט משליחות ה"מ במידי דצריך שליחות דאי אפשר לעשותו שלא מדעת בעה"ב אבל במידי דיכול לעשות שלא מדעתו והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה הא נעשה שליחו עכ"ל, ותמהני אנה מצא דבמעקה מברך וכמ"ש באבודרהם בתשובת הר"י בן פלט מתשובת הראב"ד דחשיב שילוח הקן ומעקה מה שאין מברכין וכן ברוקח וכנ"ל, ורק שלדעת השאלתות והעיטור צריך לברך והיה לו להזכיר דעתם, וע' במאורי אור בחלק באר שבע בתקון לאחר חדושי עירובין בדף קמ"ד ע"ב שכתב ובהלכות ברכות ציינתי מן ברכת המצות כצדקה ומעקה וכו':

ובעיקר החקירה מעשיית מעקה נ"ל לחלק דלא צריך לברך עי הסרת נזק מזולתו אף דהוה בגדר ל"ת שמחוייב לשמור מהסכנה דלא תשית דמים בביתך מ"מ אין עשיית המעקה גוף המצוה דנשלם כשאחרים מהלכין עליו וזולתו לא חלה המצוה כלל ודמי להא דמנחות מ"ב דאין בעשייתה גמר מצוה, ולא דמי לשחיטה וטבילה אף דהוה ג"כ מכשירי מצוה דהתם הברכה מצד שהוסר המניעה מהעוסק בהן, אבל הכא לא חלה עדיין המצוה, ומכש"כ דמהאי טעמא לא שייך ברכה בעשיית ערי מקלט ואף דאין זה ענין למש"ל דלא נתקן ברכה על מה שתלוי בדעת אחרים שחיוב עשייתן מקודם להיות להרוצח מקום לנוס שם מ"מ העשייה לא נחשב לגוף המצוה דחלה כשיכנס הרוצח לעיר מקלטו.

ו ומה שהעיר בפרש"י בכורות ל"ז א' בד"ה ויחזיר להם הדמים משום קנס דאיסור ספק הוי, שצ"ל ספי להו ומלשון ספינן להו איסורא ב"מ ע"א, וכן ברע"ב משום קנס שהאכילתו בשר איסור ואינני רואה ההכרח להגיה מאחר שלגירסתנו יהיה יותר הלשון לנתינת טעם למה יהא החזרה רק משום קנס דמספק אין להוציא ממון מדינא, כיון דמי ששחט את הבכור, טוען ברי שהיה בו מום קבוע וכדאמר לקמן לרשב"א דינכה במכר לו מקום מומא דאי הוה מחוי לחכם הוה מישתרי וכר"י, ורק מצד שלא הראהו לחכם דהוה רק ספק איסור דלגבי ממונא הא קיי"ל ספק ממונא לקולא ואף דרוב בהמות אין בהם מום הא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא אלא דקנסינן ליה להמוכר משום דעביד שלא כדין ששחטו שלא ע"פ חכם, וע' בחדושי רי"ט אלגזי לבכורות ובשו"ת מוצל מאש בהערות ומפתחות לסי' ס"א, ופשוט דאין כאן להסתפק אי שייך בזה קנסו בנו אחריו וכדמבעא ליה במו"ק י"ב סוע"ב בכיוון מלאכתו במועד דאת"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא, דהכא האיסור מדינא מטעם דרוב בהמות דמסתמא בחזקת שאין בהם מום דמהאי טעמא אין מנכה לו מן הדמים כיון דהוה דאורייתא וע' בסמ"ע ר"ס ל"ד, ואפילו בספק איסור דלרמב"ם לקולא מ"מ מודה באתחזק איסורא ומכש"כ בספק, איסור, כרת דהוה לחומרא מה"ת, ולשיטת הרמב"ם סופ"ה דבכורות השוחט את הבכור ומכרו כו' ענין מה שאמר ישלמו לו את הדמים שמחשבים עמו בדמי טריפה כו' א וזה קאי על בבא שניה וכן כו' ונודע שהיתה טריפה וצ"ל וענין מה שאמר בטריפה והוא יחזיר כו', והארכת בזה בימים כבירים בתשובה בדין מחודש שבא לפני ואכ"מ להאריך:

ז ומה שהעיר בכתובות י"ג א' מאי מדברת לישנא מעליא כדכתיב אכלה כו' שלפ"ד רב אסי תכונה הבעילה בדבור ובנדרים כ' ע"ב אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה כו' וכשהוא מספר כו', ושעפ"ז עמד על עומק כונת הכתוב באיוב סי' ג' ג' והלילה אמר הורה גבר שהוא בחסרון ויו החבור הנמצא בסה"ק ור"ל אשר הגבר אמר ודבר וספר ונתן הריון לאשתו והרה הוא פועל יוצא, ואם שבפשט הגמ' המה דברים פשוטים וכן במסכת כלה וכן לקמן ס"ח ב' מאי אוכלת לישנא מעליא כדכתיב כו', אבל זה רחוק במכוון לסמן הפעולה שלא נמצא אף בלשון חז"ל רק בלשון ריצוי ולא בלשון אמירה בלי שירמז כלל שהיה האמירה אליה ועל הריצוי, וע' בנדה ט"ז ב' ובבאורי לאיוב ואכמ"ל, ובשב"ע במאראקא צד מ"ג בהערה במאמרם ביבמות ס"ג ומקשטי ליה תכא יעש"ב:

ומה שהעיר מהירו' ברכות פ"ב הלכה ד' וכן במגילה פ"ב ה"ד] לית כאן חרש אלא השגרת לשון היא ותו' סוטה ט"ו א' ד"ה סבר לה ותויו"ט מכות פ"ב מ"ח בד"ה כיוצא עכ"ל, וע"ש בתו' רפ"ג ד"ה גרושה כו' ומש"ש בהגהותי ותו' פסחים נ"א ב' ד"ה עבדינן, ומזה לדעת קצת בספרי פרשה ציצית באנשים ולא בנשים בכשרים ולא בפסולין שהוא שיגרא דלישנא דשביעית רפ"ד יע"ש ובציון ירושלים יומא פ"ה הלכה ו' אמר ר' מנא ולא כך אינו זקוק להקרות וע"ש בפ"ג ה"ג ומזה נשתרבב לכאן והשאר נמחק, ובשמ"ק ביצה כ"א ע"א במ"ש רש"י לא גריס ולא לכלבים בדברי ריב"ב והיינו מדפריך עלה ומשני תנאי היא דשפיר גרסינן ליה אלא דקס"ד דש"ס דאשגירת לישנא היא, ורמב"ן ב"ב ע"ז בד"ה הכי גריס אין אותיות נקנות במסירה, ובמל"מ פ"א מנערה ה"א סוה"ד והנני כו' האי דנקט חליצה כו' וע' בשו"ת יהודה יעלה חאה"ע סי' נ"ה, ובבה"ב שער א' האי דנקט רוב אשגרת לישן הוא בגמרא אלא כל המצויין קאמרינן, ובמשמרת הבית השיגו דלא אשכחן אלא לגבי חליצה בכלל האסורות בד"ת משום לתא דגרושה ואשגרת לשון שאמרו בירו' לומר מפני ששגור בהרבה מקומות להזכיר שלשה אלה בדוקא, אבל הכל בלשון רב בפני עצמו זה לא היה ובמקום שצריך הכל דוקא שיוציאו אותו בלשון רביה לא שמענו מעולם, ובתו' יבמות ט"ז ב' ד"ה קסבר וכה"ג עוד כמה מקומות, ואף דבההיא דנדרים דלעיל י"ל דנקט אורחא דמלתא דצריך לרצות מקודם וכחגיגה ה' ב' ובמקום שמואל סי' ס"ה שהמקור מהכא לדהרמב"ם פ"ב מדעות ה"ד על רב שלא שח שיחה בטילה שתמה הכ"מ מנין לו, וע' בס"ח סי' ל"ד בפי' ברית עולם ובסה"ד, וזה דחוק דשייך בכל אדם ולכן שנאו הרמב"ם ג"כ לקמן פ"ה ה"ד, ובויק"ר פרשה אמור פכ"ו אפילו דברים שאין בהם ממש וע' ביומא י"ט ב' בהא דרבא, ובאמת גירסת רמב"ן ר"פ אחרי ר' חייא ובפי' המשניות לרמב"ם סופ"ק דאבות במשנה ולא מצאתי טוב משתיקה בחלק ג' מהדבור שהגיה תלמידו של ר' חייא וע"ש בהגהות הרי"ב, וברש"י במנחות ק"י ע"א דאמר רב שימי את ובשם י"א דרב לא היה זוקף את עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות:

ח ומ"ש בסוטה ח' ע"ב מותרת לראותה כמו מועד ומותרה במכות ז' ב' שמוזהרת מפי יחזקאל הנביא דהא גם על תירוץ רבא תיקשי מי קתני חייבות, וכיוון למה שנזכר בנתיבות העולם על ל"ב מדות בשם הר"ש קצ"ב וכן בתפארת ישראל למשניות, וע' בספרי זכ"י לברכות כ' בהשמטות ובמזכרת השתוות השמות מחוא"מ בערך אביי שהערותי בזה מכ"מ דפריך רבא לאביי והא לא תני הכי ושאין דרכו לשבש המימרא ולדחוקי:

ט ומה ששאל על הערוך ערך שתי וכן כל דבר כדאמרינן בגמ' לענין שמוציא במדבר, איה מקום הגמרא הזאת, אודיענו כי הוא בחולין ס"ב א' היה מהלך במדבר ומצא בהמה וכו' אם מהלך שתי וערב בידו שהיא טהורה כו':

ומ"ש על הערוך ערך באג מינטרי באגי שלא מצא מקומו, יעיין בב"ב צ"ט א' וכן מפורש כלשונו בב"מ ע"ג א' יע"ש כ"ב ע"ב ורש"י ביצה כ"א ע"א וקידושין נ"ט א' וגיטין נ"ח ב':

ומ"ש בערוך כשיעור מאה כור, יותר היה ראוי הלשון כמה כור בית זרע, והנכון שצ"ל מדה בית כור הן חסר הן יתר, והוא כלשון המתני' ב"ב ק"ג ב',

ומה ששאל על הערוך בערך בטן כדגרסינן איידי דצרעת מגופיה מתילדא ופיתא ליה צרעת ומשוי ליה כך, שנעלם ממנו ג"כ מקומו, כונתו להך דזבחים צ"ד ע"א צרעת כיון דמגופיה קא פרחה מחלחל ליה ומשוי ליה רך, ותיבת רך ט"ס בערוך ואף שהלשון משונה קצת זה מורגל בערוך שמתכוון רק לשמור תוכן הענין, ורמב"ם פי"ג בהט"צ דכלי העור בין קשה ובין רך שהכ"מ לא הראה מקומו, וע' במנחת חינוך במוסך שבת סוף אות י"ג שהעיר מקומו מהא דלעיל, ובתב"ש סי' ל"ט ס"ק ע"ד בסירכא במכה בדופן דאפילו הלכה ע"י משמוש אמרינן דהמכה גרמה וכזבחים צ"ד גבי עור כו' כיון דצרעת מגופה כו' מחלחלה לעור ומשוי רך יע"ש ובראש אפרים בפרי תבואה בדיני תל"ר ס"ק י"ח ובשו"ת חת"ס חיו"ד סי' מ"א ושו"ת ספר יהושע חיו"ד סי' כ"א ושו"ת דברי יעקב סי' ע"ה מה שהעירו ג"כ מזה,

יוד ומה שהעיר על רש"י מנחות צ"ה ב' בד"ה במקום זריזין שלא יחמיץ, והא בשתי הלחם מפורש חמץ תאפינה, וכבר הקדימו באור חדש לפסחים ה' בדפי הס' י"ד ע"א, ובשו"ת נוב"י קמא חא"ח סו"ס ט"ו נשאל ג"כ מאתו וכתב שליישבו בדרך תירוץ רחוק בעיניו רק לחומר הנושא העלה לדחות כמבואר שם אשר ממש לא תירץ כלום, ובשו"ת רשמי שאלה קונטרס ב' אות ו' הניח ג"כ דרש"י בצ"ע, ולא ראה ג"כ שכבר הקדימוהו בזה:

ומה שניחא ליה למעלתו עד"ש בר"ה ג' ב' כאן קודם שהחמיץ כו', ור"ל שלא תתקלקל העיסה בשהתה הרבה לפני האפייה ולא תהא ראויה לאכילה או כדרך שהמלכים אוכלין בסוטה ט"ו א', ויותר היה לי להביא מפורש מיבמות פ' ע"ב מחמיצין פרש"י מסריחין כששוהין בכלי, אבל רחוק מאד לכוון על הקלקול והסרחון שהוא שם מושאל מהוראת חמץ וסתם הלשון עיקר הנחתו שלא יגרום להחמיץ העיסה, ובעלים למבחן היסב ג"כ כונתו לא על שמירת העיסה מחימוץ ממש רק על הכהנים לענין זריזות המתעסקים של ישהו בעבודתן כדחז"ל ושמרתם את המצות כשם שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות עכ"ד, והוא במורווח קצת לפרש שלא יחמיץ על השהיה וקרוב למ"ש מעלתו:

ואולם מה שדחה הנוב"י דממילא ראוי שלא לחלק בן מנחה למנחה ורש"י דנקט שלא יחמיץ כיון דבלאו הכי לחם הפנים ושתי הלחם חלוקים משאר מנחות שהמה מבפנים ממש אלא כיון דבלחם הפנים מוכרח לאפות במקום זריזין ראוי שלא לחלק גם בשתי הלחם אף שעיקר מצותו בחמץ:

ומלבד שאין שום סברא לחדש בלי שום ראיה דמשום שלא לחלק בין לחה"פ דאף דהתם לא הוצרך הזריזות כיון שנעשה מבחוץ רק משום שלא יחמיץ, ואינו ענין להא דמנחות ר"ד נ"ג דמפיק מזאת תורת המנחה לענין שכולן באות מצה דכתיב בתריה וע"ש ע"ב ורש"י זבחים ט' ע"ב בד"ה טעמא ובתו' סוה"ד איתיביה ומנחות ג' ע"ב ד"ה רש"י ולא אשכחן הכי רק לגבי גזירת חכמים בגיטין ד' סוע"א שלא תחלק במדה"י ע' רש"י ושם ה' ע"א שלא תחלוק בשליחות ובב"ב ק"ס ע"ב בתקנתא דמקושר שלא תחלק בין גיטין לשאר שטרות, ושבת קמ"ט א' רש"י ד"ה אפילו גבוה כו' שלא תחלוק וע"ש י"ב ע"ב ברש"י כיון דגזור לא פליג למלתייהו, ובאו"ז בהלכות ע"ש דריב"א ור"ת ור"ח גרסו רבה והלכה כאביי שם קמ"ט וכן בב"ח סי' ער"ה, ובירו' סופ"ב דחלה שלא תחלוק לעיסת בעה"ב, וירו' פ"ק דפסחים הלכה א' שלא תחלוק בין נדה לנדה אוף הכא שלא לחלוק בין ביעור לביעור, וכה"ג ביבמות ק"ח ע"א שר"א השוה מדותיו וכו' ובתו' ברכות מ"ג א' בד"ה הואיל ובכ"מ לא פליג רבנן:

וביותר תמוה מה שהרגיש הנוב"י בעצמו בסתירת הדבר ממקומו ולסברתו היה ראוי בשתי הלחם שזמנו ביו"ט לעשות בפנים ממש שלא לשנות משאר מנחות ואף שלא היה ראוי להתקדש שנעשית בכלי יבש, ומה שדחה זה דמבפנים היו נפסלין בלינה שאינן דוחין את השבת ויו"ט, ותמוה דהא במתני' תני ואין דוחות השבת, וע"כ דמתוקמי כרשב"ג סו"פ שתי הלחם שדוחה יו"ט וליכא למיחש לפסול לינה:

ובתשובה מאהבה ח"ב סי' ר"ס הביא לפרש הסוגיא דגם בשתי הלחם בעי זריזות לענין שיעור החמץ שלא יהא כקרני חגבים שהוא רק נוקשה או שלא יהא מצה גמור יע"ש, ובפסחים מ"ג א' ומ"ח ע"ב ורק בפרש"י אין מקום לדחוק דנקט חדא מינייהו ושביק רישא דשתי הלחם דהתחיל במתני'.

אמנם בנוב"י תנינא חא"ח סי' ל"ו נשאל מהגר"ל מא"ש דמפרש"י בד"ה קודם שיסדרנו על לחה"פ יע"ש שטרח לדחות זה, וכן במ"ש דשתי הלחם לא מיקרי ע"ש זמנו כיון שברוב השנים חל בשבת, ודחה ג"כ דאי אין התנור מקדשן מה תוספת מעלה יש. להם שאפייתו בפנים וע"כ מוכרח לתרץ במקום זריזין גם על לחם הפנים, וגם דבסו"פ רי"ש דאי תנור מקדש איפסלי בלינה וכמו שהוכיחו מזה התוס' לעיל נ"א ע"א בד"ה אפי לה דהוה ע"ש זמנן:

ובחמדת שלמה ח"ב בסופו באות כ"א כיוון ג"כ לעיקר דבריו דמשתי הלחם י"ל כקושית התוס' לעיל נ"א דהוה שלא בזמנן כיון דתחלת מצותן לאפותן ביו"ט רק באיקלע בשבת צריך לאפותן בע"ש ומ"מ אפייתן בפנים כיון דברוב השנים שחל עצרת בחול יהיה אפייתן דוחה יו"ט והוה בזמנן שצריך לאפותן בפנים לכן גם בחל בשבת ואפו מע"ש והוה שלא בזמנן אפ"ה לא רצו לשנותן משאר השנים, אבל לחה"פ דלעולם אי אפשר לאפות בזמנן בשבת ביום הקרבה והוה שלא בזמנן כזמנן וכתירוץ התוס' והקשה הגמ' שפיר, ורק דלפ"ז לא הוה כסוגיא דסו"פ ר' ישמעאל הנ"ל, ומיהו בלאו הכי הרמב"ם דחי סוגיא דלעיל יע"ש באות ח':

ואין הכרח מזה די"ל דהסוגיא דהתם אי תנור מקדש איפסלי בלינה אזלא לדידן דקיי"ל כת"ק דרשב"ג דאינו דוחה שבת ויו"ט וא"כ לעולם אין לאפות שתי הלחם בזמנן וניחא ג"כ סברת התו' גבי שתי הלחם דהוה שלא כזמנן, ובח"ס חא"ח סי' קכ"ה כיוון ג"כ בעיקר דבריו שלא הוצרך לשנות רק אלחה"פ ולא בשתי הלחם דבעיו"ט מחוסר זמן לתו' מנחות הנ"ל סוה"ד אפו לה לשיטת רש"י דלאחר. אפיית לחה"פ נותנין בקערות של זהב ושוהה שם כל הלילה ומיפסלי בלינה דלילה לאו מחוסר זמן:

וי"ל עוד למאי דמקשה במנחות ק' רע"ב דכי מטו לילא דבי שמשא ליקדש ולפסול ומשני רבא בשקדם וסילקו יע"ש בשאלת הכהנים תורה שהאריך לפלפל בסוגיא דהתם, ולתו' חגיגה כ"ו ע"ב שהיו צריכין להניחם בתנור לשמור חומו שיהיה חם ג"כ כשעת סידורו, וא"כ גבי שתי הלחם היה אפשר לרדותו מהתנור ולסלקו מכי מטי שמשא דלא היה צריך לשמור חומו, אלא דהתו' שם לא פסיקא להו בהא וכן במנחות צ"ט א' בד"ה סילוקו דלמ"ד אין התנור מקדש לא היה חם בשעת סידורו אלא כלומר רך, ובזה נדחה ג"כ קושית לח"מ ותויו"ט פי"א מ"ב במנחות על הרמב"ם שפוסק כמתני' דשתי הלחם אין דוחות השבת דאפייתן בפנים ולא איפסול בלינה, והא בגמ' מסיק דהא דרב אשי בדותא היא וכמ"ש התו' דהוה תברא ומי ששנה זו לא שנה זו, וכבר האריכו בפלפולים בישוב דהרמב"ם בנחלת יעקב בחדושיו למנחות ומשנת חכמים למשניות וכנסת ישראל ואומץ יוסף ח"א י"ד ע"ב ובישועות יעקב א"ח סי' תק"ז ס"ק ב' ד' ובמעין החכמה בא"ב אי"ק בכ"ר אות ק"ז בד"ה ומדי דברי בענין חימוץ של לחה"פ יע"ש בדפי הס' ל"ג ע"א ובמספר צבאם לשבועות ט"ז ולשבת קל"א בדפי הס' כ"ז ע"ב ושערי בינה לאחר ההקדמה בשם זקינו ועטרת אלי' בחדושיו למנחות נ"ה ופרדס דוד פרשה אמור דף קי"ט ע"א ויתדות אוהלים פרשה במדבר ובעולת חדש ח"ג מאמר תקס"ח ובמאורי אור בחלק עוד למועד לפסחים מ"ו ב' בד"ה הואיל ובתפארת הצבי ממהר"צ לפשיץ סו"פ אמור ויפה עינים פרשה פקודי בנר מצוה ורשמי שאלה קונטרס ב' סוף אות ז' ושו"ת יריעות האהל סי' י"ד ושו"מ תנינא ח"ד סי' נ"ו ותליתאה ח"א סי' כ"ח ושו"ת ארץ צבי חא"ח סי' מ' ועמודי אור סי' קי"ז אות כ"ב ואין רצוני לבוא באריכות דברים ולפלפל בדברי כ"א מהאחרונים שהמה מדברים שאין להם שיעור ובפרט שאינו נוגע לעיקר קושיתו:

ומ"ש עוד בח"ס הנ"ל וכן הביא בסו"ס דרך חיים על יו"ד בדף פ"א ע"ג בלקוטים מהחידושים ובדברי שאול בדרוש לשה"ג תרכ"ט בדף ל"ה ע"ג ובשו"מ תליתאה ח"ב סי' ע"ר שכיוונו לדבר אחד דמשתי הלחם לא קשה דלתוס' לעיל ט' דנסכים בפ"ע הכלי מקדשן שיפסלו ביוצא או בלינה אבל כשבאים עם הזבח אין הכלי מקדש ליפסל בלינה וכרש"י שם ע"ט לזעירי, וכיון דשתי הלחם מקדשי בשחיטת הזבח וכמ"ד שם מ"ו ב' כבשי עצרת מקדשין הלחם וכמו שפוסק הרמב"ם ושם ט"ז ב' דאמר רבא שתי הלחם מי סברת תנור מקדשן הכבשים מקדשן, וכן העלה בחמדת שלמה הנ"ל וכתב דרש"י שדקדק נתקדשה ואי נפקא מיפסלא ביוצא ס"ל ג"כ סברת התוס' דאי התנור מקדש גנאי הדבר להוציאו וכיון דאי אפי להו בפנים נפסלו ביוצא לכן הוה גנאי להוציא הכ"ש בחוץ ולאפותו ואפשר ג"כ מחשש הרואים שיאמרו שנאפה בפנים ומשנה מפורשת בזבחים פ"ח א' וכולן אין מקדשין אלא בקדש פרש"י בעזרה, ולרב אשי דמשני בלחה"פ דאפייתן בחוץ במקום זריזין היינו דבחוץ אין כלי שרת מקדשין ואף דגנאי להוציא כלי שרת הרי אי אפשר בענין אחר כיון דהתנור מקדשו ובשתי הלחם י"ל האפייה היה בפנים ממש דאין נפסלין בלינה דהכבשים מקדשן וכיון דאפשר בהכי אין מוציאין הכלי שרת לחוץ משום גנאי ונקט מקום זריזין בלשון לפנים בלחם הפנים למיכללינהו בשתי הלחם דעיקרו רק להורות שיש חילוק בין הלישה ואפייה עכת"ד:

וי"ל עוד דמשתי הלחם לא קשה די"ל דהא דאפייתן מבפנים דתנור מקדש בבאין בפ"ע כמ"ש הרמב"ם כר"ע דאין הכבשים מעכבין את הלחם ואין דוחות השבת כשבא עם הכבשים דלא נפסלין בלינה וכנסכים הבאים עם הזבח, וכן העלה באותות למועדים לפסחים ע"ט ובמנחת עני על חדושים מלוקטים בדף י"ז ע"ג, ובשו"מ תנינא ח"ד סי' נ"ו במ"ש הבה"ז במנחות ע"ב דלמ"ד בסוכה נ' דאין מקדשין אלא לדעת מאי פריך דאיפסול בלינה והא אם מתכוון שלא לקדש מכניס חולין בעזרה, אלא כיון דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח וא"כ הרי הם צריכים לקרבן ושתי הלחם היו קרבים על הקרבן, וצ"ל דהקושיא מלחה"פ דהיו בפ"ע וכל שנתכוון שלא לקדש הוה חולין בעזרה וע"כ דמקדש ואיפסלא בלינה, אבל בשתי הלחם דלא שייך חולין בעזרה ואינו מקדש בזמנו שלא לדעת, ובז"מ הרמב"ם דאפייתו מבפנים ודוחה שבת דלשיטתו דחולין בעזרה לאו דאורייתא דלא דחינן במקדש משום איסור דרבנן לאפות בפנים יעש"ב:

ובתוס' סוכה נ' ע"א ד"ה חזקיה דשלא לדעת אין מקדשין אף דלילה לאו מחוסר זמן, ותו' מנחות מ"ו א' ד"ה לעולם כר' ושם ר"ד ז' ושו"ת שמן רוקח ח"ב סי' ל"א, וע' בחמדת שלמה ח"ב בחידושיו למנחות אות ט"ז בישוב קושית הבה"ז, ובשו"מ שם סו"ס קס"ה עפ"ד הבה"ז דיקדש לדעת ואף דמכניס חולין לעזרה מ"מ שתי הלחם אינו רק מחוסר זמן דאחר שבת יהיה קודש ויקריב, אב לחה"פ דצריך לסדרו על השולחן ומחוסר מעשה וע"כ דמקדשי ונפסלה בלינה:

ויש לדון בחקירת הראשונים בענין בעידנא כיון שהוא לצורך המצוה, ולהפסקי תו' זבחים צ"ז שאם אי אפשר בענין אחר לא בעינן בעידנא וע' בספרי זכ"י ליבמות צ' ואכמ"ל וע' בשו"ת תפארת צבי חא"ח סי' ז' בהא דשבת קל"א דאפיית לחה"פ חשיב מכשירים של הבאת הלחם ובמנחות צ"ה ב' דאפייה אינו בכהנים ואף דדחי שבת כו', ובמה שהעיר עוד בטעה"מ על קושית הפליתי בסי' ק"ח ס"ק ז' דלמה לא אפו שתי הלחם עם פת הרבה שתהא נאפית יפה והא אסור להכניס חולין לעזרה וי"ל דכמו שמותר להביא תבלי חולין לעזרה משום למשחה לגדולה ומכש"כ כדי שתהא נאפית יפה אך מטעם לכם ולא לגבוה מ"מ כיון שלא נודע איזה פת יהיה לשתי הלחם א"כ לא נפסל בלינה דלא נתקדש מפני שאר הפת שלא היו מקודשים רק כדי שתהא נאפית יפה וא"כ הקושיא רק מלחה"פ, וע' בבינה לעתים על היו"ט פ"ג ומקום בינה אות ד' בדף נ"א ע"א ולחמי תודה בחדושיו לפסחים מ"ז ב' בדפי הס' קפ"ו ע"ב ובד"ה אמנם לכאורה ובנחלת יעקב בחדושיו למנחות צ"ה מה שפלפל עפ"ד הפליתי, ובשו"ת מנחת עני סי' כ"ב בישוב קושיתו ובשו"מ תליתאה ח"ג סו"ס ל"ב והארכתי בתשובה בהיו"ט ובשו"מ תנינא ח"ב סי' יוד בד"ה והנה בתו' הקשו כו', ובתוס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה הואיל כו', וברש"א דבנאפה נמי כדרכו בע"ש יפסל בלינה, וי"ל דהוכחתם רק משתי הלחם דהא הלישה דבחוץ ליכא למימר הואיל ואי בעי פריק דאין מקדישין ביו"ט משום שבות ואי אפשר רק שתהיה הלישה מעיו"ט ולא שייך לגבי לחה"פ שבאות מצה ואף דלגבי האפייה דבפנים היה אפשר ביו"ט דאין שבות במקדש:

ובאמרי צרופה בחדושיו לפסחים נ"ו ב' תו' ד"ה הואיל הביא מחדושיו למנחות שתמה ג"כ על פרש"י שלא יחמיץ והעלה להתוס' שבת ר"ד ק' מהירושלמי דלענין איסור אפייה בשבת סגי בקרימה אחת אבל בלחה"פ אינו קדוש עד שיקרמו פניה מב' הצדדים שלא יבא לידי חימוץ, ותו' מנחות נ"ז ב' בד"ה ושמעינן דאין תנור מקדש אלא שנקדש באופן שלא יוכל לבוא לידי חימוץ וא"כ איפסל בלינה, ובאור חדש לפסחים שם הביאו ג"כ וראיתי באמ"צ ליישב קושית רש"א יעש"ב ובשו"ת בית שלמה קמ"א א"ח ח"ב סי' קי"ג בדף ס"ו ע"א שהרבה לתמוה על דבריהם ולפלפל בזה, וע' במצנפת בד פרשה תרומה ורשמי שאלה בקונטרס השני אות ו' ובעלים למבחן ושו"ת יוסיף דעת מהשו"מ בסי' י"ב שהאריכו ג"כ בסגנון זה, ובשו"ת יריעות האהל סי' י"ד האריך ג"כ אי כלי שרת מקדשין שלא לדעת ושיכוון ג"כ שלא להקדישה בלילה כשיקרמו שני הפנים, ובנחלת יעקב בחידושיו למנחות בהג"ה מנכד המחבר וזכרון צבי מנחם בחידושיו למנחות וערבי נחל סו"פ יתרו ושו"ת נאות דשא סי' מ"ה ועוד כמה אחרונים שהלכו בסגנון אחד בישוב דרש"י דבשתי הלחם היה אפשר לעשות מבעו"י קרימה כל דהוא ושיהיה נגמר אפייתו אח"כ ואפילו לרבנן דר"א דבעי קרימת ב' פנים דבקרימה אחת י"ל שמא יחתה וכמתני' דהתם ולא שייך בשתי הלחם דבני חבורה וכהנים זריזין הם, אבל בלחה"פ שהיא מצה ואם יהיה גמר האפייה בשבת ביום דעהש"ח עושה לינה כזבחים פ"ד וע' בצ"ק תו' זבחים נ"ז ולמ"ד בירו' דשבת דר"א מודה בלחה"פ וא"כ במצה של פפח בעינן נמי קרימה מעליא, וע' בב"ח סי' שי"ח דפלוגתא דר"א ורבנן אי הוה כמאב"ד וע"ש במ"א דלכ"ע אין אפייה אחר אפייה ואפי' למ"ד יש בישול אחר בישול וע"ש בט"ז דלכ"ע מדרבנן והכא אין שבות במקדש ובעק"ד חא"ח ס"י אות מ' במצטמק ויפה באפייה אחר בישול בנשתנה למעליותא, וי"ל דכשנאפה מצד אחד היו מסלקין אותו וקודם סידורו על השולחן היו גומרין להחזירו בתנור, ותו' מנחות ע"ח ב' ד"ה פורסה דבכה"ג הוה איסור לענין שבת והוא דלא כשיטת הירו', ורק לרמ"א א"ח סי' תנ"ד דאפילו בשבת כל שפורסה ואין חוטין נמשכין וע"כ דגם באפייה בשבת דהוא לקולא אינו מתחמץ ומכש"כ בלחה"פ ומשכחת כה"ג גם בלחה"פ, אבל רבא דאמר הקשה אדם קשה כברזל לשיטתו במנחות נ' ע"ב דמצריך על מחבת שטעונה כלי דאי מאתמול איפסול בלינה ולא משכחת לגמור בשבת דלדידיה אפילו בשבת ולחה"פ ומצה שוין וכדאמר רבא וכן בלחמי תודה וע' במנחות ע"ח ב' ובפסחים ל"ז א', וע' בעולת חדש ח"ג מאמר תקס"ח ותשובה מאהבה ח"א סי' נ"ח ונ"ט וח"ב סי' ר"ס ובישועות יעקב א"ח סי' תס"א ס"ק ג' וסי' רנ"ד ס"ק ג', וע' רש"י מעילה ט' א' בד"ה קרם בתנור דהיינו תחלת אפייתן וע"ש ח' א' בתו' ד"ה קרמו דהא דכלי שרת מקדש היינו כשיעשה הראוי לעשות בו והיינו כשנקרם ובפי' המשניות לרמב"ם סופ"ק דשבת ונוב"י תנינא חא"ח סי' פ"ו ובנודע בשערים ח"ב בדרוש לשבועות, וע' בשו"ת ארץ צבי חא"ח סי' מ' שהאריך ג"כ ובעיקר דבריו קדמוהו האחרונים דגבי שתי הלחם משכחת שיגמור האפייה בשבת דאין שבות במקדש ורק דגבי לחה"פ שבא מצה ואם היה נאפה רק בקרימת פנים כשיוציאו אותו מהתנור יתחמץ בקרום כל דהוא, או מטעם שכתב אבן העוזר כיון דלחה"פ נעשה בדפוס ולא משכחת שיקרום התחתון קודם העליון וא"כ עיקר הקושיא רק מלחה"פ ואין מקום לדבריו כיון דמיחשב אפייה גבי לחה"פ דהתם אינו מטעם דהקרימה כל דהוא קרוי לחם רק שבקרימה כל דהוא יתחמץ כשיוציא אותו מהתנור או שממילא יקרם גם קרום העליון כשנאפה מתוך הכלי, ואין נפ"מ כלל בזה לענין אי אמרינן דאחשביה וכמו שהוסיף די"ל דמדאחשביה אפייה לענין לחה"פ חשיב גם לענין שבת והרמב"ם שפוסק דאפייתן מבפנים ואינן דוחות השבת דלא ס"ל דאחשביה עפמ"ש הנוב"י קמא חא"ח סי' ט"ו בהא דפסחים ה' יעש"ב, וזה נסתר מעצמו שהנוב"י לא כתב רק בגוונא דהתם דאמר ר"ע מצד שהבערה אב מלאכה לא ס"ל דמצות בעור אחשביה מלאכה, ובח"ס חא"ח סי' קנ"א דלא אשכחן שמצד חשיבותו נעשה כאב מלאכה יעש"ב ובהגהותי לפסחים ה' ב', וע' בכו"פ סי' ס"ה לתרץ דהרמב"ם באוכל גה"נ של נבילה דחייב שתים דאחשביה לאכילה לגבי איסור גיד ואף דלא חזיה אחשביה אוכל גם לענין נבילה והארכתי בתשובה להלכות פסח, וע' בשמן רוקח לברכות כ"א ע"ב בד"ה והרי תפלה עפ"ד המ"א סי' ק"א ס"ק ב' ורש"י שבת כ"ט רע"ב ד"ה הניחו ושו"ת רמ"ץ חא"ח סי' כ"ב דף כ"ו ע"ב ד"ה איברא ושו"ת אבני צדק סו"ס רנ"ד והגמ"ר פ"ק דחולין דמגו דחשיב קשר לענין תפילין חשיב לענין שבת מהא דסוכה ז' א' מגו דהוה דופן לסוכה כו', ובברכות מ"ג א' מגו דמהני הסיבה לפת כו' וע' במ"א סי' רי"ג ס"ק ה' ושבת צ"א סוע"א מדמצטרף לענין טומאה מתחייב נמי לענין שבת וע' בשו"מ רביעאה ח"א סי' י"ט ובעטרת צבי להרצ"ה חיות במטבע הברכות סי' ח' בדף ט' ע"א ושו"מ תליתאה ח"ג סי' י"ג בדף ח' ע"ג בד"ה והנה לכאורה ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' נ"ה אות יוד ושו"ת אורין תליתאי סי' י"ד ובשו"ת ארץ צבי חא"ח סו"ס י"א וע"ש סו"ס ט' דמגו דאחשביה לענין ברכה אחשביה לסוכה וע"ש בסי' נ' ובשו"ת בשמים ראש החדש סי' ל"ה ובשו"ת ברכת יוסף חיו"ד סי' י"א בסוה"ד אולם כו' דאחשביה מלתא היא לענין דאורייתא בעושה מעשה במ"ש הח"צ סי' פ"ו דבכל האיסורין פחות מכשיעור נמי אסור מה"ת לאותו מעשה שמחשיבו כו', וע' בשו"ת מהר"י כהן מהד"ת חיו"ד סי' ז' בדף ל"ב ע"ב בד"ה שוב הקשה בתו' פסחים מ"ו ב' והא קודם הקרימה נימא אי בעי פריק יעש"ב לפי דרכו:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה