אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן סז

סימן סו

ג' ויקרא תר"ם, להרב דקליקאוו ר' יקותיאל זיסל:

מה שהעיר במכתבו במ"ש בתשובת א"ז רמ"א סי' צ"א לחלק בהא דר"ט שהטה לקרות כב"ש מהא דברכות נ"ג ב' דאכל ושתה ולא ברך דשמעינן דיש להחמיר כב"ש במקום שיש קצת קולא בדבר כגון ששכח לקרות ק"ש דהא מעומד עדיף וכו', ובתורע"א ברכות פ"א מ"ג הוליד מזה דבשחר רשאי לעמוד ולקרות דאין בו צד קולא, וזה דלא כפסק השו"ע סי' ס"ג שלא הגיה רמ"א שם וכמו שהביא הטור שמצותה מיושב וכמו שהביא בד"מ מהגמ' פ"ב דנראה דהקולא מישיבה לעמידה דבכל מקום דבעי כוונה צריך ישיבה דלא למיטרד ורק דבתפלה בעי עמידה דרך הכנעה כעני עכ"ד, וע"ד שדרשו בפ"ק דברכות שלא לעמוד במקום גבוה ויתפלל כו', ויעיין בתפארת ישראל למשניות שדחה ג"כ תירוצו אבל מ"מ לא מסתבר לחשוב זה צד קולא משום כונה דהרי מדינא גם בתפלה צריך למוד עצמו אם יכול לכוון לבו כברכות ל' וע' בטא"ח סי' ק"א, ולא אשכחן רק בלימוד דבעי יגיעה משום דאיכא חולשא בעמידה שאינו נוח להשיג וכר"פ הקורא עומד כ"א ע"ב מימות ר"ג לא היו לומדין את התורה אלא מעומד, והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד התורה וקאמר דרכות מעומד וקשות מיושב, ולא מיחשב צד קולא רק מעמידה לישיבה דהוה דרך כבוד טפי בעמידה וכמגילה שם דקריאה מעומד עדיף וירו' רפ"ק דברכות למדו שצריך לכוון את רגליו ככהנים, ובשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה השיג ג"כ על השו"ת גינת ורדים חיו"ד כלל ג' סי' ו' דהא דחש ר"ט לברר גופא דעובדא שהיה בק"ש של ערבית מפני שאין שם מעלה וזריזות אבל בק"ש של שחרית דהמחמיר לקרות כב"ש עושה לכבוד התורה הרי זה משובח, ותמה ג"כ ממ"ש בש"ע סי' ס"ג ס"ב דאף בק"ש של שחרית אם היה יושב אסור לעמוד כיון דבקומך לא קאי כלל בהכי לב"ה אלא בזמן קימה עכ"ד, ולא העיר גם מתשובת רמ"א הנ"ל, ובעיקר דברי הגינת ורדים הא דחש לברר העובדא שהיה בק"ש של ערבית נ"ל דזה בעצמו היה חשש הסכנה מה שלן בערב בשדה אשר כנראה זה היה הך עובדא דעירובין מ"ה א' בר' טרפון שהיה מהלך בדרך וחשיכה לו ולן חוץ לעיר לשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו רבי הרי העיר לפניך הכנס, ויתכן שמצד ההטיה נסתכן בעצמו שהוצרך להתעכב עד שחשיכה לו שאלו היה קורא ק"ש של ערב בעמידה כשהוא מהלך לא היה מתעכב עד שתתרבה חשכת הלילה שלא היה מכיר כלל הדרך מעירו שהיה סמוכה אליו ולא הוצרך להסתכן וללון חוץ לעיר, וי"ל דר' יהודה דמספר שם המעשה לשיטתו דעד פלג המנחה ומשם מתחיל זמן. תפלת הערב, ואפשר שנתעכב מצד שלא ידע כמה הוא רחוק מעירו והיה חושש שמא נצטרך לילך יותר מאלפים אמה משקידש היום ולזה היה קורא שם ק"ש ומתפלל של שבת עד כשעמד בשחרית וראה שהוא סמוך לעיר:

ובברכי יוסף לא"ח סי' תצ"ד בד"ה ומ"ש שדוחק לומר דר"ט שנה משנתו כב"ש הא לא דחיקא לן דרש"י כתב ביבמות ט"ו דר"ט מתלמידי ב"ש ואשכחן דאמר והטיתי לקרות כדב"ש כו' יעש"ב, ובט"ז א"ח סי' קפ"ד סוס"ק א' שכיוון ג"כ בהא דר"ט שהטה מהא דברכות נ"ג דשאני ק"ש שב"ה לא ס"ל אפילו להחמיר להטות ולקרות כב"ש משא"כ כאן שאפילו ב"ה מודים דב"ש במזיד וכו', וביצה כ"א ע"ב שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש כו' שהיו מחמירין על עצמן כו', ודמאי פ"ו מ"ז וצנועי ב"ה היו נוהגין כדב"ש וע"ש בתפארת ישראל דהיכי דב"ה מודים דשרי רק שלא הטריחו שאני כדמוכח בשבת י"ח ויבמות ט"ז עכ"ל, וכ"כ בזרע יצחק למשניות שבת פ"ק משנה י' ושוין כו' ובתויו"ט והא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, וי"ל דנפ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו כב"ש רשאי כברכות נ"ג משא"כ אי שוין להקל, ובה"ג כתב בפסחים פ"א משנה א' בש"א ב'. שורות כו' ובגמ' פליגי בפירוש הב' שורות דנפ"מ במי שרוצה להחמיר ולעשות כב"ש עכ"ד, וע' בביצה י"א ב' ושוין שאם קצב עליו בשר כו', ושם ושוין שמולחין בשר וכו' וע"ש י"א ע"ב מודים שמסלקין תריסין ביו"ט כו' שהחידוש רק בב"ש וע"ש במכתב לחזקיה ביצה ט' ע"א, ובתויו"ט פ"ג דפיאה משנה א' בד"ה ומודים ב"ש כו' ואע"ג דאין נפ"מ בהודאתם דאין הלכה כב"ש כו', ולפמ"ש רא"ש בתוס' עירובין י"ג א' בד"ה על זה דבהא דמודים ב"ש לב"ה לא שייך להקשות טעמא דב"ש אתי לאשמעינן רק על הך מ"ד דב"ש פליגי בזה אב"ה ומסולק בזה קושית התויו"ט על התוס' שם ובמעין גנים בהלכות עירובין בחידושיו לעירובין הרגיש ג"כ בזה בישוב כמה מקומות והאריך ואין הכרח בזה לדברי הזרע יצחק בפ"ק דשבת מ"ט הנ"ל, ובזכרון יהודה על משניות פיאה פ"ג ומודים כו' שדקדק בתויו"ט דלמאי נפ"מ נקט מאי דמודים ב"ש ועש"ב בישוב זה לפי דרכו, ובזבים פ"א סוף משנה א' ומ"ב מודים לב"ש כו' ונדה פ"ד סוף משנה ג' ומודים יע"ש ברע"ב, ומכשירין פ"ד מ"ד ברע"ב, ובתוס' סוכה ל"ה ב' בד"ה ואמר רב הונא כו' ותימא מאי קמ"ל ר"ה במאי דב"ש פליגי וי"ל כדמשני יבמות קכ"ב א' דהא, קמ"ל דאי משכחת סתמא דתניא אין משיאין ב"ש היא ולא סמכינן עלה וע' בשו"ת דברי יעקב סי' ע"ח, ובפמ"ג בפתיחה להלכות ציצית בד"ה ויש לשאול כו' מהתויו"ט פ"ק דשבת מ"ט נוהגין היו להחמיר כדב"ש אף דבברכות שנסתכן שב ואל תעשה שאני, וע' רע"ב יבמות פ"ג מ"א דהא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה דהכונה כל היכא דאשכחן במשנה דב"ש מקילין דמשבשתא היא וצריך להפכה דב"ש היא שדרכם להקל ונמצאו עתה ב"ש עומדים במקום ב"ה, וכן הסכים התויו"ט ר"פ כל הבשר ובאהלות פי"ח מ"ד בד"ה ולנזיר, ובשב שמעתא שער הראשון אות ל' כתב ליישב עפ"ז כמה סוגיות דפליגי אליבא דב"ש והתו' נדחקו בזה בכמה מקומות, אך שזה נסתר מברכות ל"ו ב' וביצה י"א ב' וע' בחידושי לברכות י"א ע"א במהד"ת משש"ב, וע"ש בשב שמעתא באות ל' שהעיר בסתירת התוס' סוכה ט' א' בד"ה ואם דהיכא דלא פליגי תנאי:

יש לו לפרש במה נחלקו כו', וצ"ל דלא כתבו בעירובין רק היכא דת"ק אמר לא נחלקו, ומיושב בזה קושית רש"א הא דלא הקשו לעיל מיניה דאמר ר' ישמעאל לא נחלקו בפחות מד"א די"ל דעיקר קושית התוס' על התנא השני החולק על הראשון, וע' רש"א חגיגה י"ז א' בד"ה מאי לאו שלא העיר ג"כ מתו' סוכה הנ"ל יע"ש שהאריך בסתירת דבריהם מכ"מ דנחלקו תנאים בטעמא דב"ה:

ובעמק הלכה חא"ח סי' כ"ג השיג על הסדור דרך חיים שאותן שיוצאין בקידוש בשמיעה ומברכין אח"כ בעצמם המוציא דאסור שעושין כב"ש דיום ואח"כ יין, דכל שאין מכוונין לית לן בה והא דמסיק דכיון דב"ה אמרי מטין ה"מ כו' הכ"ק דזה גרע ממתכוון דעד השתא היית זקוף ואיכא נמי עוד איסורא שמא יראו התלמידים יעש"ב, ואף דעיקר ראייתו מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יכוונו כו', וזה אינו מוכרח לתוס' שבת כ"ט ב' דמיירי בגוונא בליכא פסיק רישא, ולר"נ בפרק כל שעה ובפרק גה"נ דבהנאה אף דודאי מטי ליה הנאה אלא כיון דלא מכוון לה לא חשבינן לה מידי, ומיהו מהא דסופ"י דזבחים צ"א ע"ב המתנדב יין זולפו על גבי האשים ופרש"י ואי תימא דפס"ר הוא כיון דאפשר בטיפין דקין דבר שאינו מתכוון הוא ואף שאינו נזהר לכבות בטיפין דקין, והכ"נ כיון דיצא מכבר ידי קידוש לא חיישינן להכי, ובישועות יעקב א"ח סי' רע"א מפקפק דנשים שיוצאות בקידוש של בעליהן או שהן אומרים ג"כ ברכת קידוש ואח"ז מברכין בפה"ג על היין והא קיי"ל כב"ה דברכת היין קודם לברכת היום וע"ש דלמש"ל סו"ס רצ"ט בהג"ה ונשים שלנו שאין מבדילין בתפלה כו', יכולין לקדש ולברך ברכת היום ואח"כ יין כו', וכבר העיר בזה בצל"ח לברכות נ"א ב' שנשים שאין דרכן להתפלל ערבית ובקידוש היום הן חייבות ד"ת אם האשה מקדשת לעצמה גם לב"ה מברך על היום ואח"כ על היין, ובמאורי אור בחלק באר שבע הלכות שבת סי' רע"א בד"ה ומסתברא מה שנהגו הנשים להוציא עצמן ע"י קטן שהגיע לחינוך משום שאומרת ויכולו בתפלה ויוצאת כבר ידי קידוש דאורייתא וכ"מ בא"ר, והא ליכא הכרעה נגד פרש"י ריש נזיר דקידוש על היין דאורייתא כו' וכן משמע בש"ע שסתם מוציאות אנשים וכו' עש"ב:

ובעיקר חקירת תשובת רמ"א דהא דאין, להחמיר כב"ש היינו במקום שיש קצת קולא בדבר וכהא דר"ט שסיכן בעצמו, וכה"ג בשו"ת באר שבע סו"ס כ"א בהאי דירו' דהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט דלא אמרו אלא דוקא על דבר שלא יוכל לבוא לידי איסור דאז לא שייך בו חומרא או פרישות, ורק בירו' פ"ק דשבת מבואר דאפילו על דבר שיוכל לבוא לידי איסור אמרו כל הפטור מן הדבר וכו' יע"ש באורך, וכן העלה ר"נ וריטב"א סו"פ הישן דאף דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג יכולין לקיימן אם לא שיש חשש איסור ממקום אחר, וכן בירו' דר"פ מי שמתו שהביאו התוס' דאינו רשאי להחמיר מפני כבודו של מת וע' בט"ז או"ח סי' ע"א ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' א' ובתפארת ישראל ברכות פ"ב אות ל', וכ"כ בשו"ת עולת שמואל סי' נ"ט דדוקא היכא שע"י החומרא אתיא קולא במקום אחר כמו גבי הסיבה תלמיד במקום הרב ובסוכה במצטער שמבטל עונג ושמחת יו"ט ור"ג שהחמיר על עצמו בפירות בגינא שלא היה מצטער בכך, ובסי' תרע"ז ס"ק א' אכסנאי שמדליקין עליו בביתו שאם רוצה להדליק במקום שהוא דאיכא חשש ברכה לבטלה, וע"ש עוד בסי' מ"ז וצ"ח שהאריך, וכן העלה בישועות יעקב א"ח סו"ס תרל"ט ס"ק ג' בד"ה באמת כו' דאי בפחות מכביצה ישב בסוכה או בירדו גשמים שמא יברך ג"כ ויבא לברכה לבטלה כו', ובשו"ת ר' בצלאל האחרון סי' ט"ז אות ז' דבל"ת יכול להרחיק עצמו ודמי למי שגזל פחות משוה פרוטה דאם יחזיר לא שייך דפטור ועושהו כיון שרוצה לתקן הלאו, וע' בפתיחה כוללת בפמ"ג לא"ח בהלכות ציצית בד"ה ויש לשאול כו' שהעיר מהתויו"ט פ"ק בשבת משנה ט' ארשב"ג נוהגין היו להחמיר כב"ש ובברכות בר"ט שנסתכן, שב ואל תעשה שאני, א"כ בשב וא"ת אפשר דכל הרוצה להחמיר רשות בידו ואפילו כדברי יחידי וכה"ג הביא לחלק בציון לנ"ש בהגהותיו לירו' שבת פ"א הלכה ד' מהא דסוכה שאם רצה להחמיר על עצמו מחמיר ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים, ובתשובת רמ"א יו"ד סו"ס נ"ד לענין שמן זית ואי משום שמחמיר על עצמו כבר אמרו בירושלמי נדרים פ"ט הלכה א' לא דייך מה שאסרה תורה כו', וע' בתוס' דאין מעמידין ל"ו מהירו' גבי התרת שמן א"ל רב לשמואל אכול ואי לא כו', וכ"כ בסדר משנה הביאו בציון לנ"ש בירו' ברכות פ"ב הלכה ט' דכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט שייך יותר לענין קום ועשה והירו' נדרים שייך יותר לענין מניעה מל"ת, וריטב"א קידושין ל"א ע"א בסוד"ה אמר ר' חנינא פי' אחר בהא דכל הפטור מן הדבר כו' דהטעם הגדול המצווה ועושה דקיים גזירת המלך ומ"מ מי שאינו מצווה לוקח ג"כ שכר לפי שבטוב לבו הכניס עצמו לקיים מצות השי"ת אבל העושה מה שלא ציוה הקב"ה זו היא שאמרו שנקרא הדיוט וע' בשו"מ רביעאה ח"ג סי' י"א שהאריך לפלפל בסגנון דבריו, ובשמ"ק ב"ק פ"ז או בשם המאירי במדרשות אמרו כל הפטור ועושהו נקרא הדיוט, וזה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיוצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת הלב וכיוצא בזה ועושה ממנו על עצמו מצוה עכ"ל יע"ש בהגהות הרצ"ה חיות, ובפסקי תו' מנחות ל"ו אות י"ז והיו קורין ק"ש מבעוד יום כו' והמשנה נקרא הדיוט ומניעת (צ"ל וממניעת) דעת עושין תורה כשתי תורות כו', ועיקר דבריהם מתוס' ברכות כ"ו ב' בד"ה יעקב, ובתו' סוטה י"ז ב' ד"ה כתבה אגרת כו' דגרסינן בירו' פרק במה מדליקין (צ"ל פ"ב דברכות ופ"ק דשבת הלכה ב' וכן בתו' מנחות ל"ב ע"ב בד"ה הא מורידין הביאו כדאמרינן בירו' פ"ק דשבת, וע' בשבות יעקב ח"ג סו"ס מ"ה ותי"ע סי' תע"ב ס"ק ד') כל הפטור כו', ובשו"ת רש"ל סו"ס פ"ג והמחמיר בדבר שא"צ נקרא הדיוט, ובס' מאיל המלואים הלכות ס"ת סי' ער"א סופ"ה בדף י"ט ע"ג מכתובות ק"ז בתו' דר' התנהג בקדוש ומוכח דחסיד מפורסם שנתכוון לש"ש לא הוה בכלל כל הפטור ועושהו, ומ"מ דוקא היכא שאינו בפרהסיא דבביתו בחליו לא היו כ"א בני ביתו, ובבית אריה הלכות מזוזה סי' ר"צא סו"פ כ' השיב על השבות יעקב סי' כ' דאפילו בדר בשותפות א"י יכול לעשות מזזוה אם ירצה, ובמ"א ס' ל"ב ס"ק ח' דהא דנקרא הדיוט היינו בדרך חומרא אבל לא כשעושה משום סייג וגדר, וע' במ"א סי' תע"ב ס"ק ו' וחי"ע ס"ק י' ושבות יעקב ח"ג סי' מ"ה ושערי תשובה א"ח סי' תרל"ט ס"ק ו', ובשבות יעקב ח"א סי' מ"ד במ"ש הפוסקים לפעמים המחמיר תע"ב בודאי בהצנע ניכר מחשבתו מתוך מעשיו שאין כאן חשש יהורא ולא שייך משום מראית עין לאסור אפילו בחדרי חדרים יע"ש בדברי השואל שנדפס ג"כ בשו"ת קרית חנה סי' ב' דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אסור להחמיר נגד סוגיא דעלמא וכט"ז א"ח סי' תקנ"א ס"י ומ"מ רחמנא לבא בעי וכההיא דפרק הכונס סבור יהורא הוא גבי יהודה בן נקוסא עד שהראה שהוא ת"ח וכל מעשיו לש"ש, ובזכור לאברהם א"ח ח"א אות פ' בדף ס"ה ע"א האריך בפרטי הדין, ובתפארת שמואל ברא"ש ביצה פ"ה אות ב' תיתי לי דעברי אדמר מכאן שלא יחמיר אדם על דברי רבו וכן בהמרובה גבי יהודה בן קיסמאי (צ"ל בן נקוסא וגם תיבת וכן השניה מיותר) שאמר מי הוא זה שמראה גדולה וכו', והקדימו ביש"ש פרק משילין אות ד' ומכאן משמע שלא יפריז אדם על דברי רבו אפילו להחמיר כמ"ש במרובה גבי יהודה בן נקוסא כו', ובתשובות גאונים קדמונים ע"י ר"י מוסאפיה סי' ג' מנהג היה בישיבה שהתלמידים ממעטין התפילין שלהם ולא היו גבוהים יותר מאצבע ומניחין סודר עליהם ושל הרבנים הגדולים היו גובהן כשלש אצבעות כדי שלא ישוו התלמידים אליהם וכמו כן צריך התלמיד להצניע עצמו אך אם מ"מ אין לו כ"א תפילין גבוהים לא ימנע עצמו ממצוה וכולנו חייבים בכבוד המקום ובמצותיו, וע' במ"א סי' ל"ב ס"ק נ"ו מהב"י מנהג החכמים ואב"ד כו' ובפני רבו מניחין קטנות וכו', ובשו"ת מהר"י מברינא סי' צ"ו על מהבחורים שמלובשים ט"ק על בגדיהם בפרהסיא מההיא דפרק הכונס סבר יהורא היא וסו"פ המרובה מי הוא זה שמראה גדולה לפנינו ומהירו' דהפטור ועושהו נקרא הדיוט, וכבר נדחו ראיותיו מהשבו"י הנ"ל וע' בשו"ת אור לי סי' כ"ד, וע' בעירובין צ"ד א' שמואל עביד לצניעותא בעלמא ומ"א ב' במתני' שרצו להחמיר על עצמן, ובפ"י ברכות ט"ז בד"ה מעשה בר"ג כו' ע"פ הירו' דאפילו למ"ד לא כל הרוצה ליטול את השם יטול מודה בנתמנה פרנס על הצבור דרשאי להחמיר, וע"ש בסוף פרקין ד"ה רב שישא כו' בישוב סתירת הירו', וע' בתה"ד סי' ק"א באכסנאי נשוי שרוצה להדליק נר חנוכה חוץ לביתו באכסניא שלו וע' בסי' תרע"ז ס"ו ובט"ז וע' בשו"ת בית יעקב סי' ע"ח שהאריך בדעת הגדול שהביא התה"ד ורש"ל ושאף להדליק בלא ברכה הוה הדיוט כיון דאין שום גדר חומרא בזה, ותו' ברכות ל"ד סוע"א בד"ה מלמדין שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים וחיישינן ליהורא, וע' רש"י ברכות סופ"ב י"ז ב' בד"ה לא כל הרוצה ורש"י סוטה כ"א ב' ד"ה המכריע, ובמאורי אור בחלק עוד למועד במאורים סי' חע"א ס"ק ז' בחי"ע רבים נמנעים שלא לאכול מצה מר"ה אל תקרא רבים אלא רכים בדעת ולשחוק יחשב כו', וע' בשו"ת אגודת אזוב המדברי חיו"ד סי' י"א בענין ללמוד לתלמידים בשוק ממקום שרבים עוברים מנדה ט"ז ב' ע"ש בפרש"י משום יהורא כו' וע' במ"ק ט"ז ב' וברכות כ"ב א' ועירובין נ"ד ב' ובכ"מ,

ואין כדאי להאריך בדבר הנאמר לפלפולא דרש"י לא מיירי רק על הקביעות מקום לתלמידים בשוק, ובשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה במי שנהג חומרא בעצמו בחיטי דפיסחא שלא לאכול משעת קצירה אם יוכל כ"א להחמיר על עצמו, וע' בספרי זכ"י לשבת נ"א אדם חשוב שאני ובתו' שבת י"ט וקמ"ג בשם ר"ת ורא"ש סוף ביצה כו' דמחמיר על עצמו היה, ורע"ב אבות פ"ק מט"ו עשה תורתך קבע שלא יחמיר על עצמו ויקיל לאחרים יע"ש בתויו"ט שזה שלא כדעת בית אביו של ר"ג שהוא מב"ה, וע"ש במשנה ז' בד"ה ואל תרבה לעשר אומדות, ובשו"ת יד אלי' סי' נ"ה מחולין קי"ב א' ממ"נ אי שריא לכ"ע שרי אי אסור לכ"ע אסור, ולא משני משום חומרא לבד עשה וע"כ דרק מה שהוא מסופק קצת לא שייך לחלק לבני ביתו שלא להקל להם, ומ"מ באדם חשוב רשאי להחמיר הוא ובני ביתו מחמת סייג וכמ"ש קדש עצמך במותר לך וכמו שיכול להחמיר עליו מבהמה שהורה חכם וחולין מ"ד ב' איזה חכם הרואה טריפות לעצמו ואף דלאחרים כחא דהיתירא עדיף, ובשו"ת מוהר"ם אלשקר סי' ב' וכ מצינו מן החכמים הראשונים שהיו מקילין על כל ישראל ומחמירין על עצמם כו' וע' בשו"ת כתב סופר חיו"ד סי' ע"ז ובמנהגי מהרי"ל הלכות סוכה בד"ה אמר החכם ר' אוקא כו' והשיב האומר דלמא החמיר הרב ההוא וגער בו מהרי"ל האיך שייך להחמיר לרבים כו' ובאומר השכחה אות מ"ה בהא דבכורות ל"א בנשאל על טהרותיו משום דחזי ליה בימי טומאתו על המתמנים על הצבור להורות או"ה בשיארע להם ספק טריפות בביתם אין להורות לעצמו וכלשון רש"י חולין מ"ד ב' זה הרואה טריפות לעצמו כשנולד לו ספק טריפות בבהמתו אינו חס עליו ואוסרה יעש"ב, ובחדושי רז"ה בדיני חדש סי' ד' האריך במ"ש הש"כ יו"ד סי' רע"ב דבעל נפש יחמיר על עצמו כדברי היחיד כו' דאיירי בענין דלא שייך משום לא תתגודדו כגון דהרואה אומר אינו צריך יעש"ב:

ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סו"ס ו' דכמו שאין ביד חז"ל לאסור דבר המפורש בתורה להיתר כמ"ש הט"ז כן אין ביד האדם להחמיר על עצמו במה שמפורש בתורה להיתר ולכן בהא דר"ט דפ"ק דברכות לא היה בידו להחמיר כיון דב"ה דרשו מקרא ובלכתך בדרך וכן במצטער דפטור מן הסוכה דתשבו כעין תדורו, וגם לענין שרטוט בתפילין דאם יהיה לו תפילין שאינם משורטטין ישב בטל ולא יניחם, אבל לענין לחזור למקומן דהמחמיר משובח הואיל דאין מקרא מפורש להתיר, ומסולקת קושית תויו"ט פ"ק דשבת מ"ט בהא דנהגו ר"ג כב"ש:

וכל זה בדרך פלפול וגם אינו מכוון למעיין בסוגיא למ"ד עשה כדב"ש עשה וכמ"ש בשנות אלי' פ"א דברכות מ"ג דהאמוראי פליגי אם עשה מצוה מן המובחר בזה שהטה וכההוא דעביד כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא וע"ש בתו' ד"ה בכולהי פרקין דלא חשיב לה כו' אלא שלא הטריחוהו, וכן בעשרה דברים שצריך הכוס ובתוס' נ"א ע"א ד"ה אין לנו אלא כו' שהיו מחמירין על עצמן וכה"ג דלא שייך משום הפטור ועושהו, והכ"נ פלוגתייהו דלמר עשה כב"ש עשה מן המובחר ואף שא"צ להטות לב"ה ור"י אמר שלא עשה כלום כי ב"ה סברי שאין מצוה כלל להטות ומביא ראיה מסוכה שלב"ש אין מצוה כלל לישב בסוכה כזה כן הוא כאן לב"ה, ורנבי"צ אמר שהוא ח"מ מפני שעבר על דברי ב"ה, וא"צ למה שנדחקו התוס' דלמה יפסיד הק"ש:

ויש להמתיק יותר למ"ד בשו"ת רמ"ע סי' צ"ט דלשון לא עשה כלום היינו שלא השיג המכוון, אב אם יש לחוש שימשך ממנו דבר בלתי מתוקן ולהפגם והפסיד יאמרו לא עשה שלא תיקן ולא כלום שלא קלקל אלא כאלו לא עשה מעשה זה מעולם ורמי בר יחזקאל קלס דעת ב"ש כי לא נופל הוא בתיקון ק"ש מדעת ב"ה ורנבי"צ נינהו, ולזה לאפוקי מדתני רמי אמר עשה ולאפוקי מדרנבי"צ אמר ולא כלום:

ואמנם בעיקר דברי הרמ"ע יש לדון מכ"מ כמו בעירובין י"א ע"א צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום יע"ש ב' ע"ב בתו' ד"ה ואב"א כו', ולכאורה סותר זה, וע"ש י"א ב' לא אמר ולא כלום וע"ש ברא"ש על פי' ר"א שלא הוסיף כלום אלא כו' ולשון לא אמר כלום לא משמע כן, וע"ש י"ד ע"ב עשה לחי למבוי והגביהו וכו' לא עשה ולא כלום, וע' להלן מ"ט ע"ב מאי לא אמר כלום רב אמר כל עיקר דאפילו כו' (והיינו שהפסיד באמירתו) שמואל אמר לא אמר כלום לביתו (והיינו שלא תיקן באמירתו), והרי כאן דלא תני לא אמר ולא כלום ומ"מ לרב משמעותו שהפסיד באמירתו, וע"ש ס"א סע"א במתני' הנותן את עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום, היינו שלא תיקן בעירובו וכפרש"י שהרי בלא עירוב נמי יש לו מן העיר אלפים לכל רוח, וע"ש ע"ב בתו' ד"ה כאן שכלתה כו', ופסחים פ"ט ע"ב והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום ומעות יפלו לנדבה וכו' יע"ש, וגירסת התוספתא לא עשה כלום וכן בפי' הר"ח וגירסת הש"ס ולא כלום מכוון יותר לפי' רמ"ע בתשובה הנ"ל, וע' תוספת רע"א נדה פ"ט מ"ז ובהגהות הר"ח שהעיר ג"כ על התויו"ט פ"ב דתרומות מ"ב בד"ה ומזיד, וע' רש"י לקמן צ"ב ע"ב. ר"פ מי שהיה ד"ה כטמא ולא עשה כלום ונזקק לשני, ויומא מ"ט א' וס' ע"ב קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום יע"ש ס' ע"א במתני', ובשבת כ"ב ע"ב היה כו' לא עשה ולא כלום, ושם הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום כו' אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום, ושם כ"ג א' הדליקה חש"ו ל"ע ולא כלום, וע' כתובות פ"ד ע"ב ושם צ"ח א' ויבמות ק"ו ב' יע"ש פ"ט א' לא עשה ולא כלום כל עיקר דאפילו ההיא גריוא כו' רנבי"א אמר לתקן את השירים וכו', וע' ב"ב קכ"ו סע"א וע' ב"מ ט' א' וע' ב"ק צ' ע"א ויבמות ס"ו ב' וכן בתוספתא יבמות ר"פ ט' ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום יע"ש כי אתמר כו' אבל היכא דזבינהו תרויהו לעלמא כו' וירושלמי דמאי פ"א סוף הלכה ג' שירי מנחות היא לא עשה כלום ואכמ"ל יותר בזה:

ואין לפקפק לפי' הגר"א למה הוצרך לומר עשה כב"ה עשה, י"ל דמיירי היכי דהוה זקוף מעיקרא דבזה מצוה מן המובחר שלא להטות וכדמפרש התם לעיל שמא יקבעו התלמידים הלכה לדורות, ומיהו לא תיקשי לדידהו ממתני' דמפורש כרנבי"צ דעשה במכוון כב"ש ח"מ, י"ל משום מתני' גבי ר"ט שהיה מהלך בדרך ובמקום סכנה שהיה מתחייב בנפשו במה שהטה כב"ש, ובתוס' שפירשו שאף הק"ש לא יצא היכי שעשה במכוון כב"ש, הרי כל הוכחת התוס' ממה שאמר במתני' כדאי היית לחוב בעצמך, והיינו רק לגבי ר"ט שהיה מהלך בדרך במקום סכנת לסטים והטה כב"ש, אבל בסתמא בדליכא חשש סכנה מחמת ההטיה ורק משום חשש שיקבעו הלכה לדורות וממילא סגי לן שלא עשה מצוה מהמובחר בההוא הטיה ולא עשה כלום ולא להפקיע לגמרי שלא קיים כלל מצות ק"ש מצד שהטה:

ובעיקר סברת התוס' ע' בשאילת יעבץ סוף ח"א בעשרה הלחם סי' ז' בפסחים פ"י מ"ח במה שדחה הר"נ והביאו התויו"ט שפירש דאלו לא קיים מצות סוכה כמצות חכמים, ורמב"ם פ"ד מסוכה מי שהיה ראשו ורובו כו' הרי זה אסור וכאלו לא אכל בסוכה, ומדלא כתב סתם לא יצא משמע דס"ל ג"כ דמאורייתא יצא י"ח סוכה יע"ש שהאריך לטרוח לדחות דברי המשיג בדברים בלתי מבוררים ודחויין מעצמן:

ובפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ח"ג אות ז' בסוכה שסככה כשר מה"ת ואין לו סככים כ"א הנך דלתוס' סוכה ג' ד"ה דאמר דכל היכא דחז"ל גזרו אף מד"ת לא יצא וכמ"ש א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, וע' בתוס' ברכות י"א ד"ה תני ובריש ברכות ברבינו יונה דזה ששאלו בני ר"ג ואמר חייבים אתם לקרות דחז"ל לא אפקיעו מיניה ולכתחלה אמרו להרחיק כו', וי"ל זה בעושה במזיד משא"כ באונס ואין לו סכך אחר לא גזרו בכה"ג, ובמ"א סי' תרכ"ט אות כ"ג כל דבר האסור משום גזירה אי אין לו אחר מסככין בו כו' וע' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' י"ח, וכבר הארכתי מזה בספרי זכ"י ליבמות י' ע"א מכמה מקומות דהיכי דהוא משום גזירה יוצא בדיעבד, ובט"ז א"ח ר"ס צ"ו ולא יאחז תפילין השיג על הב"ח דכיון דמשום גזירה לחוד יצא בדיעבד, ובמ"א סי' רצ"ח ס"ק י"א דבדיעבד יוצא כיון דאינו אלא משום גזירה דעמוד ראשון, ובט"ז יו"ד סי' ס"ו ס"ק ה' ומיהו דיעבד שרי דהא אין כאן אלא גזירה, ותוס' סוכה מ' ע"ב ד"ה על חיין כו' דמשום גזירה דרבנן לא אמרינן אין מתחללין דיעבד, ובמל"מ פ"ב מביאת מקדש ה"ו דמה שאין האומן עובד ככה"ג אינו אלא משום גזירה דרבנן וכיון דליכא איסור מה"ת לא חייל ועבודתו כשירה יע"ש בכ"מ הלכה י"ב דאפילו את"ל דמנודה לשמים קיל מסתייע דלבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה ומנין לנו דאף בדיעבד לא ירצה עכ"ל, ובמאור לפסחים בסוגיא דריחא מלתא בדפי הרי"ף קנ"ו סע"א משום גזירה ובריחא לא אחמור רבנן כולי האי וכו', ויבמות ק"ג ב' בסנדל המוחלט כו' ואם חלצה חליצתו כשירה ובפרש"י כיון דמשום גזירה הוא דלא ליעבד במוחלט, וגיטין פ"ד א' משום גזירה לא מפקינן וע' ביומא ס"ה ב' בתוס' ד"ה ומשום גזירה כו', [וכעת ראיתי בשו"ת דברי יעקב סו"ס פ"ג שהעיר ג"כ מסוכה י"ג דאין מסככין בהוגי ולרא"ש דבדיעבד מותר כיון דהוא רק משום גזירה ותרומות פ"ב מ"א דאין תורמין מן הטמא על הטהור משום גזירה ובדיעבד, ובמאירי לביצה כ' מפורש דדבר שהוא משום גזירה לא נאסר רק לכתחלה, ותו' קידושין נ"ה ד"ה אין לוקחין דגזירה רק לכתחלה יע"ש שהביא עוד קצת סתירות לזה וע"כ דאין להשוות גזירות חכמים ולדון זו מזו עכ"ד, ובתו' חולין ק"ד ע"א בד"ה ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה בכמה מקומות אמר היא גופא גזירה כו' והכא בעינן לאתויי ראיה לענין גזירה דהעלאה אטו אכילה שהיא גזירה קרובה ויש מקומות נמי דגזרינן גזירה לגזירה דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקומות שהש"ס מדמה], ובמשמרת הבית לרשב"א בשער השני דף י"ד ע"א ד"ה אמר הכותב כו' איך עלה על לבו דכיון דהיא גופה לא שריא אלא בדיעבד לא שייך למיגזר וכוליה תלמודין אסרינן דיעבד גזירה משום לכתחלה פירות הנושרין בשבת א"נ ביו"ט אסרוה דיעבד משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכן משקין שזבו וכן מבשל בשוגג בשבת והשוחט במגל קציר דרך הליכתה דאסרי ב"ה באכילה מיהא טעמא שמא יבא מעט ויפגע בפגם אילו אמר ברי לי שלא הבאתי מי שריא ליה עכ"ל ולא נחית ג"כ מכמה סתירות הנופלות בזה, וע"כ משום דהני גזירות קרובות הן החמירו וכמו דאין למדין תקנה מתקנה והכ"נ אין לדמות גזירת חכמים ואכ"מ להאריך יותר בפרט זה, ועכ"פ מכוון הלשון א"כ היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך דודאי באותו פעם י"ל שהיה אנוס ולא שייך משום גזירה לאסור דיעבד שלא קיים מצוה סוכה אלא שאם היה נוהג כן תמיד במכוון בכה"ג יש ביד חכמים להפקיע מכח גזירתם שלא מכלל מצות סוכה וכנ"ל, ובלאו הכי אין הכרח כלל מהלשון שלא קיים מצות סוכה כלל גם מה"ת ממה שאמר לא קיימת כו' וכיומא ה' ע"א וזבחים ו' שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעעה"כ כאלו לא כיפר' מן המבחר וכיפר יע"ש, וכמו לא יצא דהוה אפילו בדיעבד כברכות ט"ו א' ובמתני' פסחים קט"ז ב' כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו, ובשמ"ק ברכות מ"ט א' ואע"ג דאמר לא יצא ידי חובתו לא יצא כראוי קאמר דכותיה בפסחים דלא לגמרי קאמר אלא כראוי הא לא אמרינהו לא הדר:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה