זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן סה
א' ח' אלול תר"ל להחכם ר"י ראז"ט.
א מה שהעיר במכתבו בטעם מחלוקת השני לשונות בברכות ג' ב' דלא אמרן אלא בד"ת או אפילו בד"ת דללישנא קמי דמיחזי כלועג לרש וכפרש"י אבל ללישנא ב' דע"כ משום היסח הדעת יש לאסור יותר במילי דעלמא, ודבריו יש להם מקום להתוס' בדעת רה"ג דפוסק כלישנא קמא דדוקא בד"ת ובד"א שלו, ומדפסקו כלישנא קמא דאין לאסור רק בד"ת וע"כ דמשום לועג לרש אין לאסור רק בתוך ד"א, דללישנא בתרא דאסור אפילו במילי דעלמא ומשום היסח הדעת אסור אפילו חוץ לד"א וע"ש בספרי זכ"י, אבל לרא"ש פרק מי שמתו אות ו' דבמילי דעלמא אמרינן וכלישנא קמא ומפרשי דחוץ לד"א איירי וכב"י טויו"ד סי' שד"מ דהא דשרי במהלך בבית הקברות לקרות בס"ת בחוץ לד"א התם משום לועג לרש וחוץ לד"א כרשות לעצמו, אבל בפניו מיחזי כמתיאש מלהטפל בו ואסור בד"ת אפילו חוץ לד"א ורק במילי דעלמא לא מיחזי כמתיאש, הרי דלב"י גם ללישנא קמא הוה משום היסח הדעת דלא שייך כ"א כשעוסק בד"ת, וע' במעיו"ט פרק מי שמתו אות ט' ובלח"מ פי"ג מאבל הלכה ט', ומש"ש דאם היה חופר ד"א אפילו מילי דעלמא אסור, וצ"ל דאם היה תוך או שצ"ל דאם היה תופס:
ב ומה שכתב במש"ש ח' ב' לענין חיוב שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שהרבותא שמלבד שהתרגום לא חידש דבר בהוראתו כי גם אמיתת המעשה מהספור לא תתנזק בזה שלא יפרט שמותם בהיותם נכללים במה שאמר הארץ אשר היה כו' כי השמות מעירות האלו ניתנו אחרי הכיבוש בסוף מטות והכתוב מפרש כן על שם סופו כמו ויאהל עד דן, ומשה אמר להם בסתם כל הארץ:
ולא דקדק בלשונו שזה אמרו בני ראובן וגד אל משה במדבר סי' ל"ב ג' ד', וגם שלפי דרכו שבשעת אמירתם לא פרטו השמות והיה לו לאחוז בכל מקום שמפרש השמות כמו בשמות העולים מצרימה וכדומה, ואין בזה חידוש שצריך לקרותם כיון שעכ"פ פרטה התורה השמות מהערים, וגם בעיקר דבריו שהשמות ניתנו אחר הכיבוש, אין נוגע לכאן שהעירות דבון ועטרות היו כבר נקראות בשם ובני ישראל בנו את חרבותיהן שנחרבו במלחמה וקראו להם בשמות שקראו מקודם וכרמב"ן בפסוק ל"ח מוסבות שם שמוסב על כל העירות שהסבו האמוריים את שמם כאשר לכדום סיחון ועוג, ובני ראובן וגד קראו להם בשמותם הראשונים הידועים מאז כשהיו ביד מואב או להוביש את מואב כו', אבל לא ראינו ביהושע שהיסב שמות הערים שכבשם לקרותם בשם חדש, והשיג ג"כ על פרש"י שמוסב על נבו ובעל מעון שהיו האמוריים קורין על שם הע"ג יעש"ב:
ומה שהביא כבודו ממה שנאמר ויאהל עד דן, נתחלף לו מלשון הכתוב בראשית סי' ג' י"ח ויאהל אברהם ובסי' י"ד פי"ד וירדוף עד דן, וע' ביהושע סי' י"ט מ"ו ושופטים סי' י"ח כ"ט שקראו להארץ דן בשם אביהם, ולראב"ע פרשה שלח ופרשה ראה שהיו שנים בשם דן, וזה קרוב לפשוטו כאשר מצאנו כמה עירות כפולות בשם אחד, ואין הכרח לומר על ארץ ליש או לשם שנקראה כן גם בימי שפוט השופטים שיקראנה הכתוב במלחמת המלכים עם אברהם על שם שיקראו לה בני דן בימי שפוט השופטים, ואולם במכלתא פרשה בשלח דבר אחר עד דן עדיין לא באו שבטים לארץ ולא נתחלקה א"י אמר לו לאברהם י"ב שבטים עתידין לצאת מחלציך וזה דן של אחד מהם כו' שאמר לו במקום הזה עתידין לעבוד ע"ז ותש כחו, ובסנהדרין צ"ו א' הוציאו ג"כ הדרש כיון שבא כו' תשש כחו ראה בני בניו עתידין לעבוד ע"ז בדן כו' ואף נבוכדנצר לא נתגבר עד שהגיע לדן כו', וכן בב"ר פרשה מ"ג וע' בחא"ג לסנהדרין שם בד"ה וירדוף עד דן, ונראה שהבינו כן בפשוטו לפי שהיה גבול הארץ וכמ"ש מדן ועד באר שבע ושהודיע זאת על שם העתיד להיות התחלת מפלתם במלחמת נבוכדנצר במקום שהקימו עגל הזהב, ושלזה לא רדפם אברהם משום והלאה שלא יקדישו עובדיו למלחמת הנצחון במקום מלחמת ראש מחצב האומה:
ואמנם לא הוצרך מעלתו לראיה זו שדרך הכתובים לדבר בזה על שם העתיד וככתובות י' ע"ב ההולך קדמת אשור ומי הוה אלא דכתיבי קראו על העתיד וכו' וע"ש בתוס' שאף בימי משה לא היתה עיר סילוקא אשר אצל חדקל כי סלוקא הוא מן מלכי בית שני, ובתוי"ש כריתות י"א ב' ד"ה תהא בקרא וע"ש במנחם שלמה סי' ק"נ דעתידין רבנן דמתקני למיקרי בשעה שמלקין עד"ש בכתובות אלמנה דעתידין רבנן דמתקני לה מנה, ואינו ענין לזה דהתם הוא סמך בעלמא ובפשוטו כעירובין ק' ע"א דלת אלמנה שעשוי מקרש אחד וכמו שכתבתי בבאורי לרות בדף ד' ע"א בסוה"ד והנה המבאר כו' שיתכן גם התואר פלוני אלמוני לרמז על שם מעשהו המדובר בו לתואר למי שאין לו עזר, ובח"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ע נדחק לדחות קושית השואל על התוס' תמורה ד' ע"א שהקשו לפרש"י דמעתך מלשון דמוע ותערובות דהא דמוע רק דרבנן מהא דפ"ק דכתובות יעש"ב, ובמ"ר פרשה לך פמ"ב ויכו שדה העמלקי עדיין לא נולד עמלק כו' והרמב"ן תמה שהרי בימי משה כבר היה עמלקי ובב"ר פרשה ט"ז עדיין לא היתה חוילה וכוש אלא מגיד מראשית אחרית, אין ראיה מוחלטת וכתוס' כתובות י' ע"ב דמאי מייתי מאשור אע"ג דלא הוה בבריאת העולם כיון דהוה בימי משה שפיר הוה ליה למיכתב כו' וע"ש במגיני שלמה בד"ה ותנא משש"ב, וע' באגרת בקורת שבס' עטרת צבי בדף ב' ע"ב בהג"ה משש"ב, ובמבא ליחזקאל כשדים שלהמפרשים נקראו כן בני כשד בן נחור ואם גם מצאנו אור כשדים בטרם נולד כשד וכענין וירדפם עד דן וכן בימיו כבר נתישבו הכשדים עכ"ל הטמין בדבריו מה שבדעתו על בדן אבל זה הבל שהענין בפשוטו כראב"ע אם שהיו שני עירות בשם זה או שהתורה קראה על שם סופו כמו בשאר עירות כמורגל להודיע מקום הגבול בשם הידוע לנו וחז"ל כיוונו בדרשתם כמש"ל בהתחלת הענין לרמז שנתן השי"ת בלבו שלא יעבור להלאה מהגבול לבל יקדישו המקום גם לזכרון נצחון אברהם, ובסנהדרין כ"ד א' מאי בבל בלולה במקרא כו' וזבחים קי"ג ב' ור' יוחנן אמר למה נקרא שמה שנער כו' ובירו' פ"ד דברכות הלכה א' אמר ר"ל למה נקרא כו', וכל זה רק דרך דרש ורמיזה בעלמא, וע' ראב"ע ורמב"ן בראשית סי' י"ב ו' מקום שכם וע"ש בנתינה לגר, ורש"י סי' י"ד ז' עין משפט היא קדש כו' שדה העמלקי וסי' ב' י"א חוילה והוא אחד מבני עבר וכן כוש ואשור וע"ש ברש"י פסוק י"ד ובסי' כ"א י"ד במדבר באר שבע, ובמדבר סי' י"ב כ"ג נחל אשכל וראב"ע דברי משה ויתכן להיות כמו וירדוף עד דן להיות שם אחד, ובספרי דברים אות כ"ב מלמד שנקרא נחל אשכל על שם סופו, וכה"א אל הר האלהים חורבה ודברים סי' א' ל' מול הגלגל לראב"ע כמו וירדוף עד דן או שני שמות, וע"ש סי' כ"ב ח' הנופל על שם סופו כמו נחל אשכל על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו עכ"ל וע"ש בדברי שאול סו"פ תצא, ובדהי"א סי' י"א פי"א שלש מאות חלל שנעשו חללים בהעירו את חניתו, ואיוב סי' כ"ב ו' ובגדי ערומים תפשיט, וברכות י"ח ב' דרשו יומת המת מעיקרא, ובפשוטו גם כאן על שם העתיד, ושופטים סי' ב' א' מן הגלגל אל הבוכים ועל שם סופו שנקרא המקום ההוא בוכים, וראב"ע ויקרא סי' כ"ב כ"ז שור או כשב או עז כי יולד, וסו"פ אמור סי' כ"ד כ"ג ברמב"ן על פי' ראב"ע כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד שיעשו כן, ורש"י במדבר סי' כ"ד ז' וירם מאגג שיכבוש את אגג מלך עמלק ע"ש ברמב"ן, וסו"פ בשלח ויחלוש יהושע שים באזני יהושע שהוא על שם העתיד שנקרא להושע יהושע, ובפסקתא דר' טוביה שמות סי' כ"ד כ"ד ויהושע משרתו עדיין לא היה שמו עד שנה שניה שנשתלחו מהגלים וכן ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וכיוצא בו ויכו את כל שדה העמלקי, ובש"א סי' ד' אבן העזר וע"ש סי' ז' י"ב, ופרשה נשא ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כליו והרי"א שאל על מדרשי רז"ל שזאת החנוכה היה בתחלת החודש הראשון איך אמר הם העומדים על הפקודים, ולדעתו שהנשיאים הביאו קרבנם לחנוכת המזבח בחדש השני נגד כל המפרשים שהיה בחודש הראשון והרא"מ השיב עליו שהכתוב מדבר על העתיד ככתובות י' וע"ש בבנין אריאל משש"ב, וע' בח"א תענית ט"ז א' הר המוריה כו':
ובעיקר קושית התוס' דלא נקט ראובן ושמעון שאין להם תרגום כלל, ע' ביערות דבש ח"ב דרוש ב' דף ט' ע"א (בדפוס זולצבאך) בד"ה וזהו כונת הגמרא לעולם יקרא כו', דבתרגום ירושלמי ית מכללתא וית מדבשתא, והענין דבפרש"י מוסבות שם כי הגוים היו קורין לעריהם על שם ע"ז וכשכבשום ישראל הסבו שמם לשמות אחרים, [וכ"כ המפרש בדהי"א סי' ה' ח' שישראל הסבו שמותם], וזה היה ג"כ בעטרות ודיבון שמקודם היה שמותם כשמות ע"ז מכללתא ומלבשתא דס"ד דהך תרגום לא ליקרו שלא להזכיר שם ע"ז חוץ הכתוב בתורה וכמבואר הטעם בזוהר כו', אבל קשה לומר כדבריו שתרגם שמות העירות כמו שהיו האמוריים קורין ואף שלא נרמז במקרא, ולתרגום ירושלמי ויב"ע מכללתא ומלבשתא ולפנינו גם בקצת תרגומי אונקלס שתירגם התיבות כדרכו שרגיל לתרגם בהוראתו הנהוגה בשפה המדוברת כי מכללתא כמו עטרות בב"ב ח' א' ורש"י ד"ה דמי כלילא עטרה למלך, ודיבון כמו זיבון בחילוף ד' בז' המורגל בארמית מידב דאיב וכדומה ויהיה הוראת מדבשתא כמו דוב דבש וכן פירש בנתינה לגר, ותמהני על היע"ד דהא גם לפרש"י מפורש שהוא רק על נבו ובעל מעון שהיו שמותיהם שהאמוראים קורין עריהם ובני ראובן הסבו שמותם לשמות אחרים וא"כ ירמוז באמרו שמות הערים אשר בנו על נבו ובעל מעון בלבד וכמו שהבין הרמב"ן להדיא מדבריו, וע' בשו"מ תליתאה ח"א סי' רכ"ה מה שנשאל לפרש"י, ובשו"ת עולת שמואל סי' י"ב שתרגום שבחומשים שלנו הכניסו התרגום ירושלמי במקום אונקלס וכמ"ש הרש"א דהשתא שיש תרגום ירו' צריך לומר התרגום ירו', ובמאורי אור ח"א בחדושיו לברכות האריך ובמרגניתא דבי רב פרשה מטות, ובפני אריה שבסו"ס מרפא לשון בדף ח' ע"ג האריך דהרבותא דעטרות ודיבון שנתקן התרגום מה שהיה ואחר שנים הרבה שמתורגם מכללתא ומלבישתא וכומרין כו' ובית קבורתא דמשה שזה אמרו כשביקש לתת להם הארץ בזמן החלוקה, אבל בסוף הסדר ואת נבו לא תרגום רק ית נבו כי בעת ההיא שבנו לא היה שם עדיין קבורת משה, ובשלמי שמחה פ"ק דברכות אות ז' דכונת רש"י דאפילו לתרגום ירו' חסר שתי עירות מתרגום אפ"ה צרי לקרות ג' פעמים עכ"ד, ואולי דנקט שמות העירות אלו שמתורגם בהעתקת השמות בארמית וכנ"ל ואף שהוראת השם הפרטי ישתנה על הרוב בקריאת שמו ועצמותו בלשון אחרת, אבל ראובן ושמעון שהפסוק מתורגם כהוייתו שקריאת התרגום בעברית מוכרח ממילא להמשך והבנת הענין:
ובצל"ח תירץ דנקט עטרות ודיבון שהיו ערי האמורי וקריאת שמותיהם רק הסכמיות משא"כ בראובן ושמעון שיש טעם בקריאתם ברוה"ק כמו שכתוב במקרא דודאי צריך לקרות העברי ג' פעמים, וקדמהו בזה הט"ז סו"ס רפ"ה, ורק מה שסיים ואפשר שקראו אותן העו"ג, הנה ממשמעות הפסוקים אין ספק שהיה כן שמותיהם מקודם רק דלרמב"ן הסבו כל שמות העירות על שם שקראו אותם המואבים ולרש"י מוסב על נבו ובעל מעון לבד שהיו שם ע"ז אבל שאר העירות הניחו כמו שקראם סיחון או מואב לפי שלא היו שמות ע"ז, ורק לרמב"ן יש לפרש בהט"ז שאפשר שהמואבים קראו אותם על שם ע"ז, ולרא"ש נקט עטרות ודיבון דצריך לקרוא התרגום ירו' שלהם אף שא"צ כ"כ בתרגום שהמה רק שמות עירות אבל ראובן ושמעון דא"צ לקרות העבר שלש פעמים כיון דאין בהם שום תרגום, וכ"כ בתוספת ר"י חסיד, ובב"ח ר"ס רפ"ה דהוכחת הרא"ש מדלא אשמעינן נמי ראובן ושמעון שאין להם תרגום כלל דצריך לקרוא המקרא ג' פעמים, אבל להתו' דבעטרות ודיבון אינו יוצא בג' פעמים מקרא כיון דיש להם תרגום ירו', ובתר"י נסתפק בפסוקים שאין בהם תרגום אם צריך שיאמר המקרא ג' פעמים, ובמ"א העתיק דעת הטור דה"ה ראובן ושמעון צ"ל ג"פ העברי, וזה מבואר להדיא גם מהתו', ויש להוסיף עוד ע"ד הב"ח דלא נחית רק לענין שנים מקרא ואחד תרגום דאף שאין בו תרגום ידוע מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום ירו' כמ"ש התו', אבל ראובן ושמעון ליכא חידוש שלא ידלג בקריאת השמות אף שהוא בעברי ובפרט להתו' מגילה ל"א סע"ב מהילמדנו ואסמכיה אקרא וע' בעירובין נ"ד ב' וממילא אין נפ"מ בפסוקים שאין עליהם תרגום כלל:
ג ומה שהעיר בפלוגתא דראב"ע ור"ע שם ט' א' אי בחפזון דמצרים או דישראל שמפשוטו שאכלו מתניהם חגורים שלא ישתהו מלצאת וע"כ שאכלו עד הבוקר שאל"כ היה להם פנאי לחגור אחר האכילה, ומלבד הדוחק שלא יהיה להם עיכוב ביציאתם למיסר הימנייה ואף שהיה אפשר לחגור בגמר אכילתם, ובלאו הכי בהכרח שהיה עיקר הציווי על עת האכילה להראות בזה היותם מוכנים לצאת וכראב"ע שלא נצטוו בחפזון זה רק שיהיה ביכולתם להיות מוכנים בחצות הלילה בסוף האכילה כשיפצרו בהם המצרים לצאת, וטעם בחפזון של יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח על הפתח ע"כ ציוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה וכן אמרו שאינו נאכל אלא עד חצות ע"ש בסי' י"ב פי"א, וע"כ דגם למ"ד עד חצות היה המכוון שלא יהיה להם עיכוב מצד האכילה מדכתיב ממחרת הפסח יצאו כו' וכתיב נמי ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר שם סי' י"ב כ"ב וכדמייתי מיניה בב"ק ס' ע"ב לעולם יכנס ויצא בכי טוב וע"ש בתו' וריש פסחים, והרי בפרשה ראה סי' ט"ז ג' נאמר ג"כ כי בחפזון יצאת ממצרים ושם בהכרח דמיירי בחפזון דישראל, וע"כ דהאזהרה לאכלו עד חצות שיוכלו להכין עצמם מיד ולקחת אתם כל אשר להם וגם צאנם ובקרם מזמן חצות שאז הרשה להם פרעה לקחת הכל אתם וגם לאפות עוגות מצות אשר הוציאו ממצרים, וכן מה שהשאילו אותם המצרים כלי כסף וזהב ושמלות והיה הציווי לעם שישאלו מהם אם שנאמרה קודם מכת בכורות מ"מ היה הציווי לאחר שיגרשו אותם ויתנו להם רשות לצאת כי מקודם מכת בכורות לא היה להם מקום לשאול מאתם, והיו צריכים לאכול חגורים בהיותו נאכל בחפזון למהר לאכלו לפני בוא רגע המשחית ושלא ישהו לאחר חצות בהכנות היציאה, וע' רש"י שבת ט' סוע"ב משיתיר חגורו שבני בבל היו חוגרים עצמם בחוזק וכשאוכלין צריך להתירם, ויתכן ג"כ להראות על החופש וכמנהג הכשדים להיות חגורים אזור במתניהם וכיחזקאל סי' כ"ג ט"ו ולהיותו אות החופש מעבדות, ולספורנו שאמר חגורים מזומנים לדרך כענין וישנס את מתניו להורות על בטחון בלתי מסופק כהיותם מכינים עצמם בהיותם עוד בבית כלא, וגם דלמ"ד בע"כ דמצרים אפשר שלא היה עיכוב עד הבוקר מחמת הביזה רק מצד זמן אכילת הפסח אבל למ"ד וישאילום בע"כ דישראל שהמה החפיזו בהם ליטול הביזה שימהרו לצאת ולכן היו צריכים להיות מזומנים בחצות שהיו טרודים משום הביזה והיינו בע"כ דישראל שמצד אכילת הפסח זולת הביזה היו יכולין למהר ולצאת מקודם:
ד ומה שהעיר על התו' שם כ' ע"ב בד"ה בתפלה פשיטא כו' ורש"י לא גריס ליה שהרי תפלה דרבנן כו', וכתב שי"ל דרש"י סובר כרמב"ם דעיקר תפלה מה"ת וא"כ פשיטא דחייבות דמדאורייתא אין לה זמן קבוע ומתרץ דהו"א שזמנה מפורש בתורה כיון דכתיב כו' עכ"ל, ומסתמא ט"ס במכתבו וכונתו דלגירסת הספרים פשיטא ע"כ מוכח דהש"ס דהכא סובר כרמב"ם, דהא מפורש ברש"י בד"ה ה"ג תפלה כו' דלאו דאורייתא היא, ורק לעיל במתני' בד"ה וחייבות בתפלה ור"פ מי שמתו במתני' בד"ה אלו ודחה פי' רבותיו, והיינו דמיירי בכל גווני ואפילו אין להם שהות ומ"מ לא הוה דאורייתא, וכבר הקשה בשאג"א סי' י"ד דל"ל טעמו דרחמי ת"ל דמדאורייתא הוה שהז"ג וי"ל דסד"א דהו"ל מ"ע שהז"ג דלא לחייבו אלא בתפלה אחת ביום שחיובו מה"ת ובכל, נוסח שירצה קמ"ל דרחמי נינהו וחייבות בבל התפלות וכנוסח שתיקנו רבנן והאריך בדברי המגלת אסתר בס' המצות חלק מ"ע סי' ה' במ"ש ע"ד רמב"ן ולפי דעתו שמצות תפלה הוה מדאורייתא יעש"ב ובקו"א, ויותר היה מכוון בלשון הש"ס דקמ"ל דלא הוה הזמ"ג כיון דכל החיובים דהשלשה זמנים בענין התפלה שממילא נהוג בכל היום ונמשך בלי הפסק דשל שחרית הוה מבוקר ועד חצות ושל מנחה הוה עד הערב ושל ערבית בלילה והיינו דקמ"ל דרחמי נינהו ולא חשיב מ"ע שהז"ג וכר"פ תהש"ח כיון דצלותא רחמי נינהו כל אימת דבעי מצלי ואזיל וכדמסיק דאין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו דמהני השלמה:
ובמלחמות על הרי"ף שהשמיט האיבעא דנשים בבהמ"ז דסובר דאורייתא רק דנכלל במ"ש דחייבין בתפלה ובבהמ"ז דחשיב מ"ע שלא הז"ג, ובא"ח סי' ק"ו ס"ב נשים ועבדים אע"פ שפטורין מק"ש חייבין בתפלה שהיא מ"ע שלא הז"ג, והיינו כפי' התוס' דקמ"ל דרחמי נינהו ולכן לא הוה מ"ע שהז"ג וכפרש"י במתני' דהחיוב משום דרחמי נינהו ותיקנו מדרבנן אף לנשים וכמו שהעתיקו ג"כ בב"י וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תע"ג, ולשון הש"ס דמ"ע שהז"ג מכוון יותר להסוברים דתפלה דרבנן וכמ"ש הב"י בעצמו, וע' בזוהר הרקיע לרשב"ץ באזהרות במ"ע אות י"ב ובס' המצות שורש שני וע"ש ברמב"ן דדבר שסתמו מה"ת ופירושו בקבלה דהוה כשל תורה וע' בספרי זכ"י בתשובה לסוכה בדפי הס' ס"א ע"א וטו"א מגילה ה' ב' ושו"ת פרי תבואה סי' כ"ד ובנין עולם חיו"ד סי' נ"ו וכתב סופר חא"ח סי' י' ובית יצחק על ס"ס סי' כ"ב וע' ובתשובה שבסוף ספרו ובאר אליעזר ר"ה י"ט א' וטוטו"ד תנינא תשובה ט"ז בד"ה ומה שתמה ואכמ"ל בפרט זה:
ואולם ע' רש"י תענית כ"ח הללו דברי תורה מנחה כדאמרינן בברכות יצחק תיקן תפלת המנחה כו', ובזכרון יוסף חא"ח סי' ט' נשאל מהגרי"ב דאי אבות תקנום הוה ליה דין דאורייתא והרי לרש"י גופיה בברכות כ' דלאו דאורייתא וע"ש בסי' י' דהא דתענית הללו מד"ת פיו שנזכר בתורה דלא גרע מתקנת נביאים הראשונים שתיקנו הלל לישראל וכתויו"ט בד"ה קרבן עצים יעש"ב, ובכפ"ת סוכה ל"ח ב' ובשו"מ קמא ח"א סי' ס"ב ובאגודת אזוב המדברי חיו"ד סו"ס כ"ה ובספרי זכ"י שכתבתי לדחות דברי הבשמים ראש סי' פ"ט שצידד לפטור נשים מתפלת מוספין דלא היתה שוקלת ואין להם חלק בקרבנות צבור, ובמ"א סי' תרצ"ד ס"ק ג' מהגמ"י דנשים חייבות בשקלים, ובשעה"מ פ"א משקלים במ"ש הרע"ב דפחות מבן כ' אינו חייב לשקול וע' בשו"ת דברי יעקב סי' י"ז, ושוב באו לידי באר יצחק וראיתי בחא"ח סו"ס ד' ענף ג' ועמ"א סי' ז' שהאריכו ג"כ בחקירה הנ"ל, ובשו"מ תנינא ח"ב סי' נ"ה דכל מה שנתקן בשביל קדושת שבת ויו"ט פשיטא שגם הן מצוות כמו אנשים יעש"ב ובשו"ת אור לי סי' ח', ובצל"ח הוכיח כפי' התוס' דבמצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג מדפריך בק"ש פשיטא והא איכא מ"ד דמדרבנן ע"ש ובשאג"א סי' א', ואולם בתוספת ר"י חסיד אמאי לא פריך גבי ק"ש פשיטא כדפריך גבי אחריני דהא הוה הז"ג ואי דמדרבנן מאי שנא מהלל ונ"ח ומקרא מגילה וד' כוסות אי לאו דהיו באותו הנס אבל לגירסת רש"י ניחא, ונראה שלא היה לפניו הגירסא בגמ' בק"ש פשיטא, וכן בפשטות דרש"י דאף במ"ע שהז"ג מדרבנן אין לחייבם יותר ממ"ע שהז"ג בדאורי' מ"מ לא הוה מלתא דפשיטא בכל מ"ע שאין הז"ג לחייבינהו, ולכן גורס תפלה דרחמי נינהו שהוא לנתינת טעם על חיובם, ואולם לרמב"ן בס' המצות בשורש ראשון דהלל באכילת פסחים ונטילת לולב מה"ת שהוא בכלל שמחה או שנצטוה למשה בסיני, שיאמרו ישראל שירה במועדים על הנסים ובא דוד ותיקן להם הלל הזה וכמו שהוא לרמב"ם מה"ת עיקר תפלה ואף שעזרא וב"ד תיקנו הברכות שיהיו ערוכות בפי הכל, ובשאג"א סי' ס"ט האריך בראיות דאפילו הלל של יו"ט דרבנן, וע' בזוהר הרקיע לרשב"ץ במ"ע אות י"ט וע' רמב"ם פ"ג מחנוכה ה"ו שקריאת הלל לעולם מד"ס ולראב"ד שיש בה עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם:
ה ומה שהאריך במקור דהרמב"ם שתקנת עזרא שלא יקרא בע"ק בד"ת עד שיטבול וב"ד שעמד אחריו התקינו אף לתפלה, וע' רמב"ם פ"ד מתפלה הלכה ד' ובכ"מ דאפשר לא גזר לתפלה דרחמי היא ואולי לא ימצא מים ונמנע להתפלל, אלא שאיני יודע היכן מצאנו גזירה זו בב"ד שאחריו עכ"ל, וע' לעיל בהלכות ק"ש פ"ד ה"ה ובמאורי אור בחלק באר שבע וברכות כ"ב שהאריך, ובס' התורה והמצות על תרי"ג אות תר"ו ערך תפלה בצד ק"פ דהא בב"ק פ"ב ב' דעזרא תיקן לד"ת ובמשנה ברכות כ"ב א' היה עומד בתפלה כו' וע"כ שב"ד שאחריהם באיזה דור גזרו ג"כ לתפלה:
ובאמת אשכחן נמי הכי לרבא ברכות כ"ב ע"ב דאתיא רבנן שאחר עזרא ותיקנו לבריא לאונסו כו' וסבירא להו דהכ"נ דאינהו תיקנו גם לתפלה ולכן ס"ל לרמב"ם פ"ד מתפלה ה"ה דעכשיו דבטלוה לטבילותא נתבטל גם התקנה לתפלה ודלא כרה"ג ורי"ף ורא"ש דמ"מ אסור לתפלה עד שיטבול, ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה ונפסקה הלכה שד"ת אין מקבלין טומאה כו' אמנם התפלה כבר נהגו שלא יתפלל עד שירחץ במים כו', היינו כמש"ש הלכה ו' בחבורו מנהג שנער וספרד לרחוץ גופם אחר התפלה כו', ולכן שפיר י"ל בדהרמב"ם דלדידן מכש"כ שנתבטל לתפלה דרחמי נינהו ולא היתה כלל בתקנת עזרא, וע' בסו"ס דרך חיים על יו"ד בשו"ת מטבילת ב"ק בדף פ"ו ע"ד מש"ש בדהרמב"ם:
והרי"ף שכתב בשם רב האי דלא בטלו לטבילה רק לת"ת אבל לתפלה צריך טבילה וכתב דלאו טבילה רק רחיצה ט' קבין, והיינו דלרבא דקיי"ל כוותיה דעזרא תיקן טבילה לבריא המרגיל כו' וממילא כיון שבטלה תקנת עזרא ולשיטתם דלא בטלה רק לד"ת שהיה מתקנת עזרא אבל לא לתפלה שב"ד שלאחריו תיקנו ונשאר ג"כ בזה רק תקנתם בנתינה ט' קבין דטבילה גופא שהיא תקנת עזרא נתבטלה, ועכ"פ מוכרח דהתקנה היתה כדי שלא יהיו ת"ח מצויין כו', והא בתורתו אומנתו כרשב"י וחביריו פטורין לגמרי מתפלה, וכן פשטות הלשון דהמרובה פ"ב ע"ב אתא הוא תיקן אף לד"ת וכפרש"י דמתני' ברכות כ' ע"ב שעזרא תיקן טבילה לעסוק בד"ת, וכן האי קרא דלקמן כ"א ע"ב דיליף מסמוכין יום אשר עמדת בחורב מה להלן ב"ק אסורין כו' ולא שייך למידרשיה לענין תפלה דהוה רחמי וכסברת הכ"מ הנ"ל, ובפרט דעכ"פ גם לרמב"ם הוה פלוגתא אי הוה ד"ת ובתקנת עזרא ליכא פלוגתא כלל, ואף לתו' בהמרובה דאסמכתא היא דהא עזרא תיקן, מ"מ ע"כ דהאסמכתא הוה למה שהיתה תקנת עזרא ופשטיה דהש"ס דברכות דפריך ור"י לית ליה סמוכין וע"כ דעזרא נמי אסמכינהו אקרא אף דלא הוה כמפורש בתורה וממילא לא שמעינן רק בד"ת לחוד, דהא בברכות כ"ב היה עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק היא תקנת ב"ד שלאחריו שלא יהיו מצויין כו':
ויתכן יותר בפשוטו דהרמב"ם סובר כיון דילפינן מהא דסמוכין דב"ק אסור בד"ת אף דעזרא תיקן ולא ס"ל לדחוק כסברת התוס' דאסמכתא בעלמא היא, וגם היא נגד פשטות הסוגיא דברכות דפריך לר"י דב"ק אסור בד"ת מדרשה דריב"ל, וגם דלהמקשה דלא סליק אדעתיה דמפיק סמוכין דריב"ל לאידך מלתא ותיקשי עזרא היכי תיקן וממילא מוכרח דקרא דסמוכין מדריב"ל לענין ת"ת ועזרא תיקן אף לתפלה וע"כ דהיו שתי תקנות, וא"כ אף למאי דדחי דדריש סמוכין לאידך דריב"ל וא"כ הא דלת"ת י"ל דהוה תקנת עזרא מ"מ בזה לא נדחה הסברא דלתפלה היה תקנה אחרת וב"ד שלאחריו תקנוהו אף לתפלה, וכמ"ש כה"ג בש"ך יו"ד סי' ל"ג ס"ק ד' ובט"ז או"ח סי' תרכ"ט ס"ק ג' ובמעיו"ט סופ"ק דברכות אות ע"ז ס"ק ד' וע' בספרי זכ"י ליבמות ק"ג ובספרי לסוגיות בפסקי הלכות אות י"ב ובצל"ח לברכות כ"א ע"ב בד"ה והאריב"ל כו' משש"ב:
ואמנם מה שהאריך מעלתו להוכיח כדהרמב"ם דהיו שתי תקנות וכתב דלרבינא דהרהור כדבור והתקנה דמהרהר בלבו לא היתה רק כדאשכחן בסיני וא"כ ע"כ דגם תפלה מהרהר בלבו והא דתנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק לא יפסיק אלא יקצר היינו בדבור, ומ"ש התוס' ד"ה בע"ק מהרהר משמע בגמ' דברכות דרבנן אפילו בהרהור אסור היינו רק לד"ת דלא עדיף ברכות שהם ג"כ דרבנן מתפלה, וכיון דמצריך לעסוק בדבר שהצבור עסוקין בו וא"כ אם יקצר בתפלה לא יעסוק בדבר שהצבור עסוקין בו, ואין לזה שום מכוון דהא הגמ' דמדייק הא אי, לא אתחיל לא יתחיל וע"כ דמשמע ליה דלא יתחיל אפילו בהרהור שלא יהיה יושב ובטל ובדבר שהצבור עסוקין בו וכמש"ש התוס' מדלא קאמר יקצר בדבור או יהרהר באריכות, וא"כ אדרבא קושית הגמ' לרב חסדא מהכא דלהך טעמא היה לו למיתני להרהר באריכות, ועכ"פ אין שום סברא לאסור בתפלה בהרהור רק לר"ח דהרהור לאו כדבור, דאדרבא לרבינא פשיטא ליה יותר להצריכו בהרהור בק"ש ובהמ"ז מתפלה וברכות גם קודם דידע המסקנא דק"ש ובהמ"ז דאורייתא וכמ"ש התוס' בר"ד כ"א סוה"ד והרי תפלה כו' דכיון דלר"ח לאו כדבור דמי רק שלא יהא יושב ובטל מה לי ק"ש ומה לי תפלה, וגם אין מובן כלל לדבריו דאם יקצר בת בתפלה לא יעסוק בסוף התפלה בדבר שהצבור עסוקין בו, ולסברתו מאי פריך טעמא דאתחיל כו' ולא מקשה ואי בדבור לא הוה דבר שהצבור עסוקין בו לר"ח כיון שצריך לקצר וע"כ דלא מסתבר דבשביל שלא יהא עומד בברכה אחת עם הצבור לא הוה דבר שהצבור עסוקין דהא כשעומדין בתפלה כל הצבור ג"כ אין עומדין במקום אחד ומהכ"ת לומר שאם אחד מאריך או מקצר יותר לא הוה בכלל דבר שהצבור עסוקין, וכמ"ש בשו"ת פרי תבואה סו"ס ס"ח דלענין תפלה בצבור פשיטא דבהא סגי כשיתחיל או מסיים עם הצבור דבלאו הכי אין הצבור אומרים יחד מלה במלה (וע' מש"ל סי' כ"ב), ובשו"ת רע"א תנינא סי' קנ"א על המ"א סי' ק"א ס"ב להוכיח דאין יוצאין ידי תפלה בהרהור דאל"כ הי' להם לתקן דבע"ק יהרהר התפלה דהא רשאי להרהר דלאו כדבור דמי יע"ש שהאריך לפלפל בסוגיא זו וע' בישועות יעקב א"ח סי' ס"ב ס"ק א' וסי' פ"ה ס"ק ב' ושו"ת כנף רננה סי' ד' ובסו"ס תרומת יד בקונטרס קס"ו סי' ח' דף י"ח ע"ג ואכמ"ל בפלפולים:
ומה שכתב ע"פ סגנון דבריו דא"כ מוכרח לפרש הא דבע"ק מהרהר ק"ש ואינו מברך היינו דמהרהר ק"ש עם הברכות דאל"כ הק"ש עצמה בלתי חשובה להרמב"ם שפוסק בענין ספק קרא ק"ש שצריך מספק לחזור ולקרוא ק"ש עם הברכות ופוסק ג"כ הרהור כדבור, ועוד דלמה לא יהרהר הברכות כיון שתקנת עזרא היתה רק כדאשכחן בסיני, ולא ידעתי מאין למד כן בדהרמב"ם ואדרבא סובר בק"ש דלאו כדבור דמי דאף שכתב בפ"ב מברכות לגבי בהמ"ז דאם לא השמיע לאזנו יצא אף שבירך בלבו והרי בפ"ב מק"ש כתב ואם לא השמיע לאזנו יצא ולא מסיים ואפילו שבירך בלבו, וע"כ דס"ל דהרהור לאו כדבור דמי וכמו שהוכיח בשאג"א סי' ו' וע"ש בסי' כ"ד דס"ל לר"ת דלאו כדבור דמי אלא לגבי ק"ש דכתיב ודברת בם אבל בשאר מצות דלא כתיב בהו דבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור סגי, וע' בנחל איתן פ"א ברכות הלכה ז' מ"ש בדהרמב"ם לענין לאו כדבור ובמעין החכמה באלב"ם אות ע"ב וע"ח ובשו"ת ר' בצלאל האחרון סי' י"א ובעמק הלכה חא"ח סי' ל"ג ואומץ יוסף א"ח סי' מ"ז בט"ז סוס"ק ב', ותו דאף דמעיקרא היתה, התקנה רק שכל שהוא חייב לקרות צריך לכתחלה לקרות בברכותיה וכרשב"א בתשובה סי' שכ"א, מ"מ מסתבר שלא הצריכו לברך בברכותיה רק היכי שצריך לקרות ק"ש לכתחלה כדינו משא"כ לגבי בע"ק שהצריכו ההרהור בק"ש רק משום שאסור בדבור וכדאשכחן בסיני דהא לכתחלה צריך בק"ש להשמיע לאזניו כרמב"ם פ"ב מק"ש הלכה ח' וכיון דהא דיוצא בהרהור היינו רק בדיעבד לא תיקנו ג"כ ממילא לענין הברכות שיהרהר:
ומה שכתב מעלתו דא"כ ע"כ הא דאינו מברך היינו בדבור דאשמעינן דגם הברכות אסור בדבור ואף שתקנת עזרא לא היה רק לד"ת אבל לא לתחינות ובקשות שאין נחשבין בכלל ד"ת לענין ברכת התורה ומ"מ אסורין אף הברכות, והיינו שהב"ד שאחר עזרא תיקן זה, וא"כ היו שתי תקנות האחת תקנת עזרא לד"ת כדאשכחן בסיני ולכן מותר בהרהור ותקנת הב"ד שלאחריו לתפלה וברכות כדי שלא יהיו ת"ח מצויים כו' דלא הוצרכה לאסמכתא דסיני ולכן גם הרהור אסור בברכות:
וזה לא מסתבר כלל שתהיה תקנת עזרא המאוחרת לענין תפלה וברכות חמור יותר לאסור גם ההרהור ויציבא בארעא כו' דמסתמא תיקנו ג"כ כדאשכחן בסיני וסגי לאסור בדבור שלא יהיה יותר חמור מק"ש כיון דכל עיקר התקנה רק כדי שלא יהיו מצויין כו', וגם דמדנקט ואינו מברך לחוד ומשמע דסיפא דומיא דרישא דמיירי ג"כ בהרהור דכיון דעיקר החידוש על הדבור הולל"מ מהרהר ואינו מברך בדבור, וכיון דהא דמהרהר קאי על ק"ש וברכותיה הולל"מ ולא בדבור דאף דהחידוש הוא רק כברכות לאסור בדבור מ"מ ק"ש ודאי אסור בדבור:
ומה שכתב בישוב קושית המפרשים על הרמב"ם פ"א מברכות הלכה ז' שיוצא בכל הברכות אף שבירך בלבו, ובפ"ב משביעות ה"ו ופ"ו מנדרים ה"ב דאינו חייב עד שיבטא בשפתיו, וכתב דהא דהרהור כדבור היינו במצות שאין נוגעות לבני אדם דהשי"ת לבא בעי אבל בנדרים שהולכין אחר לשון ב"א צריך שלא יהא סותר למה שהוציא בפיו, וגם לסברתו אטו ליכא שבועות ונדרי איסור והקדישות שאינן ג"כ רק בין אדם למקום ומ"מ צריך שיוציא בשפתיו וכן לענין לא תשא כמשמהרהר בלבו, ובתיבת גומא מהפמ"ג בפרשת האזינו אות א' דגבי כל הברכות ספד"ר לקולא ואין רשאי דהוה לא תשא ועכ"פ ביש אונס פסקו דהרהור כדבור ולא תשא ליכא בהרהור וע' בפמ"ג בפתיחה לא"ח ובמנחי"ו סי' י"ט אות כ"ב ולסי' כ"ח בשו"ת, ובזכור לאברהם ח"א אות ב' ברכות סוף אות ה' שדעת הפרח שושן דלא תשא אף על הרהור ושכ"כ בשל"ה, ובט"ז סי' ס"ב במי שצמא בלילה על מטתו שיהרהרר בלבו וישתה כו', ובמ"א סי' ק"א ס"ק ב' דמרא"ש פמ"ש ע"כ דכייל בכל מילי דאל"כ יש לחלק לק"ש דכתיב ושננתם משא"כ בבהמ"ז דכתיב וברכת וכשמהרהר נמי להב"ה מברך כי הוא יודע מחשבות, ובצל"ח ברכות כ' ע"ב העיר ג"כ בישוב הרמב"ם דברכות ודשבועות דלרבינא דהרהור כדבור אם גם לענין חשש ברכה לבטלה יהיה עובר בלא תשא ונפ"מ בספק לו אם בירך אי רשאי להחמיר ולברך בלבו, וע' במ"א סי' רט"ו ס"ק ו' ושו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' שי"ו, ולכאורה היה לדחות בזה קושית השער אפרים בהא דברכות כ' ע"ב למאי נפ"מ לאפוקי רבים ידי חובתן ולא קאמר בספק ברכה בהמ"ז דהוה ספד"ר, דהרי תוכל לברך בהרהור דאינה עוברת בלא תשא אף בבירכה מקודם דלרמב"ם דלענין שבועה אינו חייב אלא כשיבטא בשפתיו ולענין חיוב יוצאת בהרהור דהא האיבעא לרבינא דהרהור כדבור, ואף דהכא ע"כ הוא רבינא קמא מדאקדמיה לרב חסדא וע' בשאג"א סי' ז' וי"ג וברא"ש הגירסא ר' אבין, וגם דאף שתוכל לצאת בהרהור מ"מ אי הוה דאורייתא נפ"מ דא"צ לצאת בהרהור וע' בשאילת שלום תנינא סי' מ"ו וברית יעקב לא"ח סי' מ"א מש"ש באורך:
ויותר היה נכון לחלק בישוב הרמב"ם, דאף דהוה הרהור כדבור מ"מ לגבי שבועה לא הוה בכלל ביטוי שפתים וכ"כ בפשיטות בשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' כ"ז, ובנחל איתן פ"א מברכות ה"ז מדכתיב כל היוצא מפיו יעשה וע' באלף המגן סי' ח' בדף כ"ח ע"ד באות ב', ואולם מה שכתב שבזה נסתלקה קושית הגר"א בהא דפסק בא"ח סי' מ"ז דמהרהר בד"ת א"צ לברך וכי ליכא מצוה בהרהור, והא כתיב והגית בו יומם ולילה דמשמע בלב, דמ"מ לא מצינו שחייבה התורה לברך אלא הקורא דהתם ילפינן נמי מקרא דכי שם ה' אקרא ואין הרהור בכלל קריאה, וכה"ג בתוס' ברכות כ' ע"ב בד"ה יוציא בשפתיו דכמו כן מיקרי דבור לענין דמיקרי עוסק בתורה כו', וכבר קדמהו בנשמת אדם כלל ט' סי' י' כיון דבה"ת נפקא לן מקרא דכי שם ה' אקרא וקריאה היינו דבור וע"ש בסי' א' שהביא דרמב"ן במנין המצות מצוה ט"ז דבה"ת לפניה מ"ע מדאורייתא מברכות כ"א ע"א דאמר רב יהודה מנין לבה"ת לפניה שנאמר כי שם וכו' (וט"ס שם שציין כ"א ע"ב דאמר ר"ל), ואולם לא זכר מש"ש ברש"י כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר אני אברך תחלה כי שם ה' אקרא בברכה ואתם הבו גודל באומן הכי מפרשי לה ביומא ל"ז עכ"ל, הרי דלא קאי הקרא על העסק בתורה רק על הברכה, ובאר שבע סוטה ל"ג ד"ה כל התורה בכל לשון כו' שהעיר מפמ"ש למדנו בה"ת כו' וע"ש מ' ע"א ד"ה לפי שאין מברכין כו' יע"ש בדפי הס' מ"ה ע"ב ובברכי יוסף חא"ח סי' מ"ז אות ח' ובפמ"ג בפתיחה כוללת א"ח ח"ג ריש הלכות ברכת השחר וע"ש אות כ"ח, ובבנין עולם חא"ח סי' ו' השיג ג"כ על הנשמת אדם כלל ד' סי' ט' ודחה דבריו (וט"ס בציונו ערש"י בפמ"ש כ"ב א' ועל הנש"א סי' י') וע"ש שהניח בצ"ע מ"ש בסי' ס"ח בהג"ה דמי שאינו אומר פיוטים בברכות ק"ש להרהר בד"ת או לעיין בספר דהרהור לאו כדבור שהרב כתב כן לפמ"ש בד"מ דהרהור לאו כדבור לענין לצאת ידי ק"ש ומסכים לפסק המחבר בסי' מ"ז ס"ה דא"צ לברך בהרהור בד"ת אב הגר"א בבאורו פוסק דצריך לברך על ההרהור בד"ת יע"ש ובשו"ת אור לי סי' מ"ט שהשיג ג"כ על ראיות החי"א, ובשאג"א סי' כ"ד כתב ג"כ דלרמב"ם ברכת התורה לא דמי לשאר מצות שלא נאמר בהם דבור אלא דמי לק"ש דהרהור לאו כדבור דכיון דכתיב אקרא היינו דבור ואין חייב בבה"ת לפניה אלא בעוסק ע"י דבור ממש, ולא הרגיש ג"כ דהאי קרא אקרא בשם ה' קאי רק על הברכות לא על עסק התורה, וע"ש עוד בנש"א דדוקא במה שכתוב הגיון לבי הוא על המחשבה [וכן לבך יהגה אימה ישעי' סי' ל"ג י"ח והגיון לבי תהלים י"ט ט"ו] אבל סתם הגיון לא הוה אלא בדבור כמו אמת יהגה חכי משלי סי' ו' ז' והגה מפיו יצא איוב ל"ז ב', וכן בפיוט וכל מאמינים במוסף יום א' דר"ה ההגוי באהיה, ותהלים סי' קט"ו ז' לא יהגו בגרונם ובמפרשים שעל הגרון והחיך לא יפול כ"א פעל הגה וכו' וישעי' נ"ט י"ג והגו מלב פרש"י מלשון כאשר הוגה מן המסלה הגו סיגים מענין הוצאה והסרה וע' רד"ק וע"ש נ"ט ג' לשונם הגה, ובשאילת יעבץ ח"ב סי' ק"מ בדעת אבודרהם דמצריך לברך לכותב בד"ת משום דהגיון הלב ועיון נמי מצוה כדכתיב והגית ולא בפה נמי דמברכין לעסוק כו' יעש"ב, ובעמק ברכה לברכות י"א ע"ב בדפי הס' י' ע"ב הביא קושית הגר"א וכתב דלר"נ והביאו הט"ז בהלכות פסח דאינו מברך על ביטול חמץ דלא שייך לברך על דברים שבלב, וע' בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ק"ד בדף נ"ח ע"ד:
ו ומה שהעיר שם מ' ע"ב דאסור שיאכל קודם שיתן לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, והלא מוכח מרישא דקרא שהיה ראוי לבוא ואכלת ושבעת מיד אחר ואספת דגנך וכשהפסיק באמצע מורה שאכילת הבהמה קודם:
ומלבד דניחא ליה להביא סיפא לחוד דמפורש שאכילת הבהמה נחוץ קודם לאכילת האדם, והא במשנה תורה לכ"ע דריש סמוכין כדלעיל כ"א ע"ב ולתוס' יבמות ד' א' סוף ד"ה וכי מפני שסמכו משום דבמשנה תורה קים ליה דכולהו מוכח או מופנה, ואם היה מביא תחלת המקרא ממה שלא אמר אחר ואספת דגנך ואכלת ושבעת היה מוכרח ג"כ להביא ההוכחה ממה שהפסיק ונתתי עשב כו' והדר ואכלת ושבעת, וגם שהוצרך לסמוך אח"כ השמרו לכם פן יפתה לבבכם שלא יהיה ריבוי האכילה הגורם לזה עד"ש וישמן ישורון ויבעט וכדמייתי לקמן ל"ב משאר קראי והיינו דאמרי אינשי כו', וגם דלשון אסיפה קאי על הדגן שיכניס לאוצר ומגורה לקיום וכברכות ל"ה ע"ב שתנהג בהן מנהג דרך ארץ, ולהורות שיהיה נתינת המטר בעתו ושיאסוף דגנו שלא תרקב בארץ ולא יחסלנו הארבה כמו שנאמר בתוכחה, וכן בנתינת העשב בשדה עד שתגנוז ממנו לבהמתך, אבל ואכלת ושבעת לא קאי על זמן האסיפה שאין בזה שום חידוש שממילא נשמע שיהיה לו לאכול לשבעה, וע"ש דקאי על זמן המאוחר לאסיפת הדגן ונתינת העשב בשדה שלא יחסר לו אח"כ לחמו תמיד דלא הוצרך להשמיענו אלא לדרשה להורות שאכילת בהמתו קודם, וברא"מ פרשה עקב סי' י"א פט"ו בפרש"י ואכלת ושבעת הרי זה ברכה אחרת יע"ש באורך, ובירושלמי פרק אלו מציאות וב"ר פרשה ל"ג דאם אין האדם ראוי להוריד מטר בשבילו הקב"ה מוריד המטר בשביל הבהמה, ועל זה יש לרמוז ג"כ הדרש הזה שיהיה המטר בזכות הבהמות וע' בתו' ברכות ל"ה ב' ד"ה כאן בזמן כו', ובס"ח סי' תקל"א לענין אכילה דבהמה קודמת דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים והדר ויושם לפניו לאכול וכתיב ונתתי עשב כו', ובכתב סופר חא"ח סי' ל"ג דמראיית ס"ח מדאמרה רבקה שתה וגם לגמליך אשקה והרי היה יכול להביא ראיה ביותר מדאמר והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם וע"כ דשאני שתיה מאכילה יע"ש עוד דדוקא אדם בשלו שמזונותיו עליו והם תלויים בו אבל אחד הנותן במתנה לחבירו א"צ ליתן לבהמת חבירו תחלה והמקבל מותר לו להקדים אכילתו, וע' בט"ז א"ח סי' קס"ז ס"ק ז' דבטעימה ליכא איסור דשם אכילה כתיב שיש בה כדי שביעה יע"ש במ"א ס"ק י"ח ויד אפרים ס"ק י"א, וע"ש עוד בכת"ס ושו"ת השיב משה חא"ח סי' ה' בבאור סתירת הסוגיא דגיטין ס"ב א' דאסור שיטעום, וע' בעקרי דינים חא"ח סי' ט' אות ל"ב ושו"ת כנף רננה חא"ח סי' פ"ח ובאהל יוסף על ספר היראה לר"י בח"ג מצרף לכסף בתשובותיו סי' מ"א משש"ב, ובשאילת יעבץ ח"א סי' י"ז נוטה להחמיר גם בכלב וחיה כשמגדל בתוך ביתו כיון דגם הם מין חיה כפ"ח דכלאים ע"ש בתוי"ט ובא"ח סי' שי"ו וחיה בכלל בהמה ואפילו עוף במשמע כו', וכן במגדל עוז בדיני חיות ועופות פ"ב מצעב"ח אות י', וע' בברכי יוסף סי' קס"ז וזכור לאברהם א"ח ח"א אות ס', ובשב יעקב ח"ג סי' י"ג דאין חילוק בזה לבהמה וחיה טמאה וטהורה דאתיא בהמתך משבת כב"ק נ"ד ב' וכ"מ בס"ח סי' תקל"א וע' בשו"ת בגדי כהונה חיו"ד סי' ג' בד"ה וכן הרי"ף ורא"ש וב"ח טויו"ד סי' ס' בד"ה ולא בהמת חבירו, ובע"ג ל' ע"ב מוקי לברייתא דנותן לבהמת עצמו בשונרא וכביצה ל"ג א' ושדיא מעיר לשונרא וע' בבכורות ח' סוע"א ותו' ד"ה ומאי ניהו:
ז ומ"ש במאמר שמואל ירחינאה שם נ"ט א' בענין הרעמים ענני דמתגלגלי אהדדי שלפי המצאות האחרונות שהרעמים אש עלקטרי כי למען הולידו יגלגלו עליו באופן שיש עליו דברים מחזיקים עלקטריצוטאט בדבר אחר, וע' במציאות הנפש סופ"ב ויבואר יותר עפ"ד ס' הברית מאמר י' פרק י"ג מדעת החוקרים האחרונים כאשר יתהוה לפעמים העננים חם ויבש מאד העולה מן הארץ שמעורב בו חלקי גפרית, ואויר היבש והחם עם חלקי הגפרית המקובצים בעננים שיעופו אלה על אלה עי"ז יחממו את חלקי הגפרית אשר בפנימיותם וידחיק את אויר החם שבאמצע ובהגיע אליהם הקור מן האויר הקר שלמעלה כן העננים ידחיק את חלקי הגפרית ואויר החם ויתלהבו ועי"ז יתפשט האויר המוסגר ויוצא משם בכח גדול ומשמיע קול רעש חזק יע"ש באריכות יותר ואשר לפמש"ש יתבאר גם דעת האומרים ענני דשפכי מיא להדדי:
ח ומ"ש במאמרם שם ס"א רב אמר שהיצה"ר בדמות זבוב שסיבת השחתת רוח האדם הטוב בהכנה הוא המחסור והעניות המעבירו על דעת קונו כזבוב שיושב על מקום הפצע, ולשמואל אדרבא השפעת העושר עד"ש וישמן ישורון ויבעט שהחטה היתה אצלם עיקר הכנסת הבית ומאכלם וכדרשתם [בב"מ נ"ט א'] בפסוק חלב חטים ישביעך ועד"ש הכל צריכים למארי דחטיא (סוף ברכות) כי דגן לא היה להם וקדמהו בס' המדות להמגיד מדובנא בשער הדעת פ"א בשיורי המדות אות ב' ובהמתקת באור כי היצה"ר דומה לזבוב הנופל בשמן וממאסו ומושבו בחדרי הלב שיבחר לעשות הערב ללבו, ולשמואל בהיותו מוכרח לשמוע ולהתפתות אל תאותו בשיעור שצריך לקיימו כחטה שהיא הראשונה לשבעת המינים יע"ש באורך:
ויותר היה לו להביא מפורש מברכות מ' סוע"א שהחטה משותף בלשונם גם לדגן, אבל זה קשה לכוון בלשון דומה לזבוב על יחס הנמשל ממקום הפצע, ורחוק לכוון הלשון שהיצה"ר בא מצד שעוקץ ומעיק לאדם, ולשמואל דומה לחטה מצד רוב הטובה, ויותר קרוב בעיני שהמכוון מצד שרוב החטאים באים מהלשון וב"ב קס"ה שהפליגו בענשו כנגד ג' עבירות כירו' פיאה פ"א וערכין ט"ו ב' ומדרש משלי פרשה ד' ופרשה ו', וכמ"ש זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, וכצואת ר"א הגדול אל תהיו כזבוב היושב במקום הנגע ומניח מקום בריא ושהכל בא מצד קנאתו במעלות חבירו ולמצוא עונו ומגרעותיו, ולשמואל עיקר סיבת חטאי האדם בעבור הפרנסה אשר כל עמל האדם לפיהו ולגזול ולחמוס את חבירו, ושלזה הסמיך הפסוק לפתח חטאת רובץ כמבואר במדרשים ובס' הישר על התורה מקטטות קין והבל בהעבירו את צאנו על מקום המחרישה אשר חרש קין בארץ, ומליצה זאת היתה נאותה על סיבת הקטטה אשר לא היה אז ליחס על ענין אחר בהיות אז לפניהם כל התבל ואשר כל אחד היה צר המקום לפניו בשל חבירו.
ויתכן עוד עדש"ל מ' סוע"א אילן שאכל אדה"ר חטה היתה, ויצייר שסיבת חטא האדם בא מתחלת יצירתו מאדמה בעבור אכילת החטה ושלזה אחז שם שאין התנוק יודע לקרות אבא ואימא עד כו' שהתחלת דבורו והכרתו את אבותיו בא מצד מאכליו שיאכילוהו:
ט ומ"ש בענין מלאכת שבת דילפינן ממשכן שבמדבר לא היו ישראל נצרכים למלאכה אחרת כי אכלו את המן ושדות לא היה להם ושמלתם לא בלתה מעליהם, הנה להתוס' מנחות מ"ה ב' בד"ה קרבו מהא דיומא ע"ה שאו"ה היו מביאים להם מיני מאכל ובפרק שתי הלחם שהיה עמהם לחם הפנים והיו מקריבים מנחת העומר, ואולי שלכך יצאה הבערה מכלל המלאכות שהיו צריכים למיני מאכל שהביאו להם וגם להחם ולעשות מדורה ומענין המקושש עצים:
ומ"ש מה שהקדים במסכת שבת מלאכה דהוצאה לפי שקדמה במשכן כמ"ש ויעבירו קול במחנה ואח"כ התחילה מלאכת המשכן וניחא ליה בזה על קושית התוס' בד"ה שתים שהן ד' דלמה לנו תרי פסוקים להוצאה דעני ודבעה"ב, די"ל דהעברת קול היה קודם שהתחילו מלאכת המשכן ולא ידעו שגם הוצאה חשובה מלאכה, ואכתי למה הוצרך הפסוק לאשמעינן תרויהו כיון דעכשיו אנו למדין כל המלאכות ממשכן וכמ"ש בספרי זכ"י בישוב קושית רש"א שלא דקדקו מדאצטריך כלל קרא אף דהוה במשכן, די"ל דאכתי היכי ידעינן חד מחבריה מקראי ומהיכן למד תנא דמהני' לתרויהו והא ליכא למילף דעני ודבעה"ב מהדדי ולכן הוצרכו לומר דאיכא תרי קראי:
ובפ"י דפתח בדיני הוצאה דילפינן מקרא דאל יצא איש ממקומו וכמ"ש התו' בסמוך דמש"ה לא קתני הוצאות דלישנא דקרא נקט וא"כ הוא מוקדם לגבי מן בפרשת בשלח משא"כ כל הני מלאכות אתיין מקרא דלא תעשה כל מלאכה דכתיב בפרשה יתרו שנצטוו בסיני יע"ש וגם דבשאר מלאכות לא ידעינן איזה מהן נקרא מלאכה רק מדנסמכה פרשה שבת למלאכת המשכן דמאוחר בתורה וגם אינו מפורש להדיא בקרא, ובפי' המשניות לרמב"ם אלו הלכות שהסכימו עליהן ולא נפל בהם מחלוקת יציאות ח' דינים וכו' וד' לא יצא חייט כו' י"ח לא יאכל הזב כו', ורק התוס' לשיטתייהו דלא יאכלו ואין פולין מי"ח דגזרו ביום שנמנו ורבו, וא"כ אי אפשר לומר כדבריו שהיו ג' פעמים י"ח וכן העיר באמרי צרופה ובהגהות הרצ"ה חיות והארכתי במה"ב לספרי זכ"י בכמה מילי מעליותא אשר עלו על המוקד בתבערת הכתבים כולם בעת היותי בדרך ביום ט"ב העבר וכעת קשה עתיקא כו' ואין העת לפנות להאריך:
י ומ"ש במאמרם בתחלה היה משה לומד ומשכחה עד שניתן לו במתנה, וכונתו על המאמר בנדרים ל"ח ע"א וירושלמי רפ"ג דהוריות הלכה י"ח, וע' במדרש משלי בראשו החכמה והמדע נתונים לך:
במתנה ופי' בזא"ב כלומר ברוה"ק והשגה משמים מה שאין בכח אנושי להשיג בשכלו ויגיעתו ולכן חשבו חז"ל בדברים שניתנו במתנה וכו', וכנראה כונתו למ"ש בברכות ה' א' שניתנו ע"י יסורין תורה כו' ועה"ב כו', וזה אינו במתנה רק ע"י הטורח וכמאחז"ל יגעתי ומצאתי תאמין ובסנהדרין כ"ו ב' תושיה שמתשת כחו של אדם ובע"ג ה' ב' לעולם ישים עצמו על ד"ת כשור לעול כו' ור"ה ט"ז א' מאן קצירי ומריעי רבנן וע' רש"י נדרים מ"ט סוע"א:
ומה שהאריך מעלתו עפ"ד הרמב"ם שהמושכלות מעלים את הנפש לנצחית, ויעיין בנשמת חיים במאמר שני בענין עצמיות הנשמה מה שהשיב ע"ד העקידה והארכתי בחדושי לסוף נדה עפ"ד הרמב"ם במאמרם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה על השגת מושכלות, וע' בספרי זכ"י בפתיחה, והפשוט עד"ש בשמ"ר פרשה מ"א בפסוק ויתן אל משה ככלותו אמר ר' אבהו כל מ' יום שעשה משה למעלה היה לומד תורה ושוכח כו' משהשלים ארבעים יום נתן לו הקב"ה את התורה במתנה שנאמר ויתן אל משה והלא ארוכה מארץ מדה אלא כללים למדהו הוה ככלותו לדבר אתו, והמכוון עד"ש בנדרים ל"ח א' פלפולא בעלמא נותן למשה ולזרעו, והיינו על מדות הנדרשות שניתן לשופטי העם שהיו מבניו של לוי וכמ"ש על בית הלוי יורו משפטיך ליעקב וכפ"ק דע"ג משעמל בה נקראת תורתו וכמאמרם ברכות ה' א' ומגילה י"ט שהראה הב"ה למשה כל מה שעתידים הסופרים לחדש, והיינו במה שמסר לו כל המדות הנדרשות והפרטים מונח בכלל ועד"ש לא תסור כו' ימין ושמאל וכמו שהערותי בפתיחת ספרי זכ"י דף ד' ע"א מכ"מ, וע' בויק"ר פרשה כ"ב וקהלת רבה סי' א' פי"א ובסי' ה' פ"ו ובגיטין ס' ע"ב רובה בכתב שהוא ע"פ מדות הנדרשות, והעד מה שהמליצו במנחות כ"ט ע"ב על מרע"ה דמבואר שלא ניתנו לו רק הכללים, ובהגהות הרצ"ה חיות במגילה י"ט ב' שהראהו דקדוקי סופרים על מה שדקדק התויו"ט לשון הראהו, ובמגילה ז' א' בכתיבת המגלה שמצאו מקרא כתוב בתורה, דכיון שיש רמז ושמותר לחשוב על זכר עמלק פעם רביעית ועי"ז התירו הסנהדרין כתיבת המגילה, וע' רש"י תענית כ"ח ב' ד"ה מנהג דכיון שהתורה התירה להלל להשי"ת בכל עת צרה נחשב לדאורייתא ובמאורי אור בחלק עוד למועד למגילה י"ג במהד"ב בדפי הס' ר"ד קפ"ט עי"ש באורך וכמ"ש בהקדמת הרמב"ם שהיו סדורות משניות מימי קדם, וכן טעמי המשניות הוא הגמ' בשקלא וטריא וע' בהשמטות לספרי זכ"י ברכות ס"ג ב' ובתוס' ב"ק צ"ב ע"ב ד"ה טוב עין הוא יברך שדרשו זה משה וכמ"ש בספרי זכ"י בפתיחה בד"ה ואיתא בשמ"ר פרשה כ"ח הלוחות היו אורכן כו', וב' טפחים היו מפרישין בין יד ליד וכן בירו' שקלים יעש"ב כל הענין ובירו' תענית פ"ד ה"ה בשיורי קרבן בד"ה אדם שהוא עשוי ובד"ה היה משה תפוס וביפה עינים בתורה אור ר"פ הברכה, ויצייר שאין ביכולת האנושי ללמוד כל התורה עד שניתן לו במתנה להתיר בפלפולו כל הספיקות הנופלות כפי השגתו וזהו נכלל גם במאמרם בנדרים ל"ח א' פלפולא בעלמא ניתן למשה ולזרעו והיינו שבהיות בני לוי המורים לעם ולהיותם פנויים מעסקים המטרידים ולזה ניתן להם הרשות לברר כל מה שיוכלו לפי השגתם בפלפולם ע"פ מדות הנדרשות, וע' בנתיבות עולם על ל"ב מדות דף נ"ו ע"ב מש"ש על השמ"ר פרשה מ"ד, ולא הזכיר שהוא ג"כ בירו' דשקלים: