זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן סד
ד' מו"מ תרכ"ה להרב ר' אלי' דוד ראבינאוויץ.
מכתבו הגיעני ונידון קושיתו ברכות כ' ע"ב בק"ש פשיטא דנשים פטורות דהא מ"ע שהז"ג היא, והרי מ"מ חייבות משום הלאו דמתקיים במצות ק"ש להיראים סי' י"א וז"ל כתיב בפרשה ואתחנן השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך פי' שלא ישכח אדם מלקבל עליו עול מלכות שמים ולקרוא ק"ש בכל יום כו' ופן תשכח לאו הוא כדר' אילא דכמש"נ השמר פן ואל אינו אלא ל"ת:
הנה לשיטת התוס' בד"ה בתפלה פשיטא דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מהאי טעמא דמ"ע שהז"ג היא כו', ולמ"ש היראים בעצמו דלמ"ד בברכות ק"ש דרבנן מפרש שיזכור תמיד את בוראו ואת מצותיו, וא"כ י"ל דקושית הש"ס קאי למ"ד ק"ש דרבנן דמ"מ פטורות מהאי טעמא דהוה מ"ע שהז"ג וא"כ לא קאי הלאו על מצות ק"ש, ובצל"ח הוכיח בפי' התוס' דבמצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג מדפריך בק"ש פשיטא והא איכא מ"ד מדרבנן (וע' בתשובתי להלן סי' ס"ה סוף אות ד') וע' בתיבת גומא פרשה ואתחנן אות ב', וא"ל דאכתי אצטריך לאשמעינן למ"ד ק"ש דאורייתא דלגבי נשים איכא נמי האזהרה דהלאו פן תשכח דקאי על עול מלכות שמים להך מ"ד, דמ"מ ניחא ליה טפי לשנות דלא תיקשי לכ"ע:
וגם יש לדחות דסתמא לישנא דמתני' ופטורין מק"ש משמע דקאי על קריאת הפרשה או הרהור לאו כדבור דמיא בק"ש וכמ"ש בתפארת ישראל ריש ברכות דקורין את שמע הוא לשון קריאה בקול לפרסום כמו וקראתם דרור קרא בגרון, והכ"נ כל שמצוה לקרות פסוק ראשון בקול כדי לעורר הכונה בהפסוקים ע' טא"ח סי' ס' עכ"ל (וע"ש בחדושי מה שהערותי על דבריו ואכמ"ל), ואי משום השמר לך פן תשכח הרי מתקיימת העשה בהרהור לבד:
ובלאו הכי י"ל דלא תשכח הוה קום ועשה לזכור ולא חשיב ל"ת וכהא דסנהדרין נ"ח סוע"ב קום ועשה לא קחשיב וכפרש"י דהאי לא ישבותו קום ועשה מלאכה היא וע"ש בתוס' נ"ט רע"ב, אך זה אינו ענין לכאן דהא קאמר התם רק הא דלא חשיב לא ישבותו בשבע מצות שנצטוו דלא חשיב רק שב ואל תעשה, אבל מ"מ פשיטא דלא שייך לחשבו בכה"ג למ"ע שהז"ג לפטור הנשים וכמו בנותר דפליגי בתמורה ד' ב' בהטעם דאין לוקין עליו, ואטו נימא דחשיב קום ועשה לאכול בזמנו קודם שיבא לידי נותר ובתו' שבועות ל' ע"ב ד"ה אבל באיסורא כו' דלאו דלא תוכל להתעלם זו מעשה מיקרי, וע' בשו"ת ס' יהושע חא"ח סו"ס ס"ג משש"ב:
ואולם ראיתי בשו"ת שו"מ קמא ח"א סי' ס"ב שמיישב קושית החו"י סי' ט' דלמה לא יתחייבו נשים במגילה אף אם לא היו באותו הנס והא כיון דתקינו רבנן הוא בכלל דלא תסור ובל"ת השוה הכתוב אשה לאיש, די"ל דהא דהז"ג פטורות כמ"ש האבודרה"ם דרשות בעליהן עליהן, אבל לא בל"ת שלא לעשות ולכן כיון שצריכין לעשות מעשה ולקרות שייך גם בל"ת מ"ע שהז"ג, ובשו"מ תנינא ח"א סי' ל"ו נשאל מסוכה כ"ח דהא לענין תוספת עינוי גם במצות ל"ת חייבות, והשואל כתב שמצא סברתו בתשב"ץ ח"ד סי' קס"ט והוא חפש ולא מצא, וקושיתו י"ל דלענין שביתה ממלאכה הוה מ"ע שהז"ג שמשועבדות לבעליהן ולענין עינוי שלא תאכל אינן פטורות וע"ש בח"ב סי' פ"ט, וכבר הקדימו הפ"י ר"פ המביא ל' ע"א שהעיר בעיקר החילוק דלמה יהיו נשים חייבות בתוספת יו"כ והא הוה מ"ע שהז"ג ומחלק דהא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות היינו דוקא במ"ע שהיא בקום ועשה משא"כ בתוספת יו"כ דהוה שב ואל תעשה אף שאין בו אזהרת לאו רק מ"ע לא הוה בכלל מ"ע שהז"ג וגם נשים חייבות, והצל"ח שם סתר דבריו מתוס' קידושין ל"ד א' סוה"ד מעקה בעשה דשריפת קדשים בנשים היה הז"ג ואף דשבתון ממלאכה הוה שב ואל תעשה, ואולם בתוס' כתובות מ"ז א' בד"ה דמסרה לה בשבת ויו"ט מבואר דחייבות גם בתוספת יו"ט ואף דהוה מ"ע שהז"ג ובתוספת יו"כ ילפינן בסוכה כ"ח מהאזרח, ואף דלענין תוספת שבת י"ל כהפמ"ג א"ח סי' תר"ח במש"ז ס"ק א' כיון דכל מ"ע דשבת נשים חייבות ואפילו ג' סעודות ע' בסי' רצ"א, וע"כ ס"ל להתו' דאיסור עשה הוה ככל ל"ת דנשים חייבות והא דצריך אזרח לרבות הנשים לתוספת עינוי, ולפרש"י דהו"א דאפילו עשה ליכא אף דקרא לא ממעטינהו רק מעונש ואזהרה ולא במה דמחוייבות בכל מקום י"ל דאי לאו האזרח הו"א דפטרה התורה אפילו בשב וא"ת דהז"ג דגלי קרא דהאזרח דחייבות באיסור עשה דשב וא"ת, וע"כ דהתוס' בקידושין ל"ד דעשה דיו"ט שהיא בשב וא"ת ליכא בנשים קאי בשיטת התוס' דכתובות וכ"כ בתוס' רי"ד קידושין ל"ד בד"ה והרי מעקה על קושית הר"י מא"י בשם רמב"ן, וע' בשו"ת ספר יהושע חא"ח סי' י"ט דעשה דשבתון גבי יו"ט הוא שביתה שלא יעשה מלאכה אין זה לאו הבא מכלל עשה (ושוב נדפס שו"ת כתב סופר חא"ח וראיתי בסי' נ"ו שהאריך ג"כ בחקירה זו אי נשים אסורות בעשיית מלאכה בתוספת שבת ויו"כ יעש"ב ובסי' קי"ב שלא זכר מ"ש בעצמו לעיל בספרו]:
ובחת"ס חא"ח סי' ק"נ בד"ה ועל הקושיא הראשונה לא מצאתי מעשה זמ"ג אלא בעשה אבל בלאו הבא מכלל עשה שאינו דומה לתפילין מצה והקהל חייבת וכו' יעש"ב, ובשו"ת מהר"י הכהן תנינא בחדושיו על הק"ט בהלכות ציצית סוף אות כ"ד מדברי הפ"י כתובות מ' דאף דעשה אינו דוחה עשה מ"מ אם אחת בקום ועשה ואחת היא בשב וא"ת דוחה העשה דבקום ועשה להעשה שהיא בשוא"ת, ובזה נאמר גם לענין עשה דוחה ל"ת אם העשה בשוא"ת והלאו בקום ועשה אין בכח העשה לדחות הל"ת ושקולים המה יעש"ב, והריטב"א העלה בישוב קושית התוס' קידושין ל"ד בד"ה מעקה דהא בשילוח הקן איכא ג"כ ל"ת ותירץ דהל"ת רק לקיום העשה וכיון דהעשה היא העיקר אלו היו נשים פטורות מהעשה פטורות מלאו שבו, וצריך לחלק בין איסור יו"ט דגם נשים מצוות כמו בשמן שריפה לשרוף ביו"ט דהתם המצוה בשב וא"ת שלא לעשות מלאכה והעיקר הוא הל"ת ואם הל"ת ליתא אף העשה ליכא וע' בשו"ת נפש חיה בחדושים סי' ב' בדפי הס' ס"ב ע"ד יעש"ב:
ובשו"ת רע"א סי' ט"ז אם אשה חייבת לאכול בעיו"כ אף דהוה מ"ע שהז"ג כיון דמפיק לה בלשון בתשעה לחודש בערב כו' דבא מכלל עשה ולומר דהוה כאלו התענה תשיעי ועשירי וממילא כל שמחוייב בתענית עשירי מחוייב לקיים ועניתם שלא לאכול בתשיעי והניח בצ"ע, ואולם בסי' א' העלה דאשה מותרת להתענות ביו"ט דאיסור תענית מדין עונג שהוא בכלל מ"ע דעצרת תהיה לכם ולא עדיף מכל מ"ע שהז"ג, ואף להכ"נ בקידושין דחייבות גם בעשה דיו"ט זהו רק בעשה דשביתת מלאכה משום דתמיד איתא לאו בהדי עשה וכיון דאינה במצות תענוג מותרת להתענות אף ביו"ט עצמו עכ"ל, וע' בכ"מ הלכות נדרים פ"ג הלכה ט' וב"י טא"ח סי' תי"ח דהך דרשה דועניתם אסמכתא בעלמא, ולמ"א סי' תק"ע ס"ק ט' הוה דרשה גמורה:
ובתיבת גומא פרשה בשלח אות ב' נסתפק ג"כ לענין לעבור בקום ועשה בעשה שהז"ג דאין למילף מתפילין ומצה ונפ"מ בגיורת שמתה ע"פ לאחר חצות וקנתה חמץ בידים דמוזהרת על העשה, וע"ש בפרשה בא אות ד' ושם בפ' יתרו אות א' משש"ב בתוס' קידושין ל"ד א' (ושם ל"ג ט"ס) משמע דאין מצוות אעשה דיו"ט אף דהוה לעבור בקום ועשה כו', ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ' בדף כ"ג ע"ד לענין עשה דשב וא"ת לדחיית עשה דקום ועשה, ובדהרשב"א פרק א"נ דלאו הבא מכלל עשה אינו אלא לאו ונדחה מפני עשה יעש"ב, ובנחל איתן פ"ד מתפילין ומזוזה הלכה י' על קושית השאג"א סי' מ"ג דלא דמי הך דושמרת דגבי תפילין להשמר דגבי נגע צרעת דלא איירי רק באזהרת שב וא"ת שלא לקצוץ נגעו ומש"ה הוה נמי לאו גמור להתחייב עליו משא"כ ושמרת דגבי תפילין דאתיא ג"כ לציווי דקום ועשה דחשבון ירח מגרע כח הלאו דאזהרת שב וא"ת דנפיק מיניה שלא להניח תפילין בלילה וכו' יעש"ב, ובשם אריה חיו"ד סי' נ"ג בדף נ"ח ע"ג בד"ה על מ"ש בר"ס א' כו' וע"ש עוד שהעלה לדבר מחודש דהא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג דוקא מצוה שהיא בקום ועשה כסוכה לולב ושופר דהתורה הקילה על הנשים ולא חייבה אותן לעשותן, אבל מ"ע דהיא בשב וא"ת גם הנשים פטורות ולפז"מ קושית התוס' קידושין ל"ד ד"ה מעקה, וכבר קדמוהו כמה רבוותא בחקירה זו וכמש"ל באורך:
ובעיקר קושית מעלתו נ"ל דלק"מ לפ"מ שכתבו האחרונים בישוב דהרמב"ם פ"ג מנזירת הלכה ט"ו ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא ואינו קדוש בהם ולכן דוחה הל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו, והקשו דהרי כאן איכא עשה ול"ת דכל היוצא מפיו יעשה ותירצו דזו העשה אינו רק כשחל הנזירות כדין וכיון שמה"ת מותר לגלח ולא חל הנזירות כלל ליכא נמי עשה דהיוצא מפיו יעשה, וכן תירצו האחרונים ובשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח בדף כ"ח ע"א בד"ה ומה שנ"ל כו' על קושית השעה"מ בסוף הלכות איס"ב דלרמב"ם דקריבות הוה איסור דאורייתא ול"ל קרא דעליה כיון דלא הוה בעידנא, די"ל דכיון דהתורה אמרה לא תקרבו לגלות ערוה וכיון שאינה ערוה ממילא אין לאסור הקריבות וע' בספרי זכ"י בתשובה לסוכה ט' ע"א בדפי הס' ס"ב סוע"א, וכעין זה כתב במנחת עני על מסכתות אות ל"ו ליבמות ג' א', וכי"ב רמב"ן וריטב"א קידושין ל"ד בתו' ד"ה מעקה וע' בשו"מ רביעאה ח"ג סי' קל"ב בדף צ' ע"ב, וע' בספרי זכ"י בחגיגה ב' ע"ב בדפי הס' מ"ב ע"א בתוס' ד"ה לישא שהבאתי כמה ראיות דהיכי דאינו מוטל עליו העשה ליכא ג"כ הל"ת, וכן לענין עשה דלא יראו פני ריקם דהיכי שאינו מוזהר בראיה אינו מוזהר להביא קרבן ולכן לרמב"ם בס' המצות מ"ע קנ"ו וחינוך פרשה שופטים דאשה אינה במ"ע דראיה וממילא אינה ג"כ בלאו דלא יראו פני ריקם, וכהא דמשני בירושלמי פסחים פ"ח דנשים חייבות באכילת מצה ואף דהוה מ"ע שהז"ג חומר היא שבאה מכח ל"ת דבל תאכל חמץ, ובזה מסולקת ג"כ קושית האחרונים בתו' סוכה כ"ה ע"א ד"ה שלוחי מצוה דהיכי דבשעה שעוסק באבידה בא העני דמיפטר מליתן לו דנקרא עוסק במצוה וע"ש בהגהות הרצ"ה חיות והגהותיו לשבועות יו"ד ובמטבע הברכות שבספרו עטרת צבי בסי' א' סוד"ה אמת כו' שהניח בצע"ג ושלא ראה לשום איש שיתעורר לזה, וכן העיר בנחלת יעקב ח"א פרשת ראה דלתוס' כתובות מ"ט וחולין ק"י דלהכי כופין על הצדקה ואף דמתן שכרה כתובה בצידה כיון דאיכא נמי לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ, וא"כ הא דפטור בעוסק במצוה רק ממ"ע ולא ממצות ל"ת כגון לאכול נבלות ומלבד דבהני לאוי הוה קום ועשה וכמש"ל במה שכתבו האחרונים לדון בכה"ג, אלא דבלאו הכי כיון שאינו מוטל עליו אעשה ממילא ליכא ג"כ הל"ת שבאה מכח העשה, ולכן בצדקה אין כופין דהל"ת אינו אלא לחזק העשה וכי היכי דכשאינו מוזהר על העשה דהבאת קרבן לא שייך הלאו דלא יראו פני ריקם ואטו נימא דבל תאחר הוה ג"כ בכלל העשה שבא מצד החיוב שיביא בזמנו והתורה לא כתבה רק שאח"כ כשעבר זמנו לא יועיל התשלומין, והכי נמי אי נימא דחיוב הזכירה מצד קבלת עול מלכות שמים שבק"ש וכיון דבק"ש הוה מ"ע שהז"ג וממילא ליכא ג"כ הל"ת דפן תשכח, ואף דהיכא דבאה העשה עם הלאו כיון דמחוייבין על הל"ת מחוייבים הנשים גם על העשה במ"ע שהז"ג וכמ"ש בשאג"א סי' פ"ב וע' בפמ"ג בפתיחה לא"ח ח"א פ"א אות ז' ובשו"ת נחלה לישראל סי' י"ד, אך אינו ענין לזה דחיוב הל"ת בא רק מכח העשה שלא לעבור עליו דממילא כיון דהתורה פטרה להנשים במ"ע שהז"ג דלאפבודרה"ם מטעם שרשות בעליהן עליהן או לשאר הטעמים, ולא בא לגבייהו חיזוק הל"ת על עשיית העשה שלא חלה עליהן, וכה"ג בשאג"א סי' א' דלפרש"י דלא גריס בגמ' פשיטא משום דבמצוה דרבנן לא שייך למיפטר הנשים מטעם מ"ע שהז"ג ואמאי פטורות מק"ש למ"ד ק"ש דרבנן, דמ"מ כיון דעיקר הקריאה מה"ת גם למ"ד מדרבנן וכמ"ש בתר"י שחכמים קבעו חיוב פרשה זו הואיל ואית בה קבלת מלכות שמים וא"כ שייך בה למימר מ"ע שהז"ג לפטור הנשים אלא דסד"א הואיל ואית בה מלכות שמים לחייבינהו מדרבנן כיון שאין חייבות בעיקר הקריאה מה"ת לא חייבו אותן לקרות פרשת שמע משום מלכות שמים דאית ביה וממילא לא חייבו אותן בשאר פרשיות דכולהי דחדא מצוה של דבריהם שוינהו רבנן:
ועוד י"ל לכאורה בפשטות דלמאי דלמד מבשכבך ובקומך על העשה דק"ש דהוה דרשה גמורה מדאורייתא וזה הוה מ"ע שהז"ג ומקיים בזה גם מצות זכירה שהק"ש היא בכלל זכירה, אבל מ"מ הל"ת דהשמר לך פן תשכח החיוב מזה בכל רגע וכמ"ש בס' חרדים כ"א ממל"ת מה"ת התלויות בלב ואפשר לשומרם הנהגות המחוייבות מן הזכירה כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות ותיקון המידות שנאמר בה' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל עכ"ל רבינו יונה, ובס' החינוך בהקדמתו ומן המצות שחייב בהן לקיים ולעשותן בהתמדה כגון אהבת השם ויראתו וכי"ב, ובמ"ע כ"ה במטות אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע שכל ימי חיי האדם חייב להיות במחשבה זו, ובסי' שפ"ז במה שאמר ולא תתורו אחרי לבבכם כו' שכל שרודף אחר התענוג מבלי כונה טובה עובר תמיד בכל עת עסקו כו', ובסי' תי"ז במצות יחוד שחיובה בהתמדה שלא יפסק מחיובה לעולם ואפילו רגע קטן, ובסי' תי"ח במצות אהבת השם ובסי' תל"ב וזאת אחת מן המצות התמידיות שלא יופסק חיובן אפילו רגע אחד ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו שהקב"ה משגיח בכל מעשה בני אדם והעובר על זה באותן שעות ביטל העשה ואולם בכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליו עכ"ל החנוך וע"ש פרשה בהר מצוה ש"ל דזכור דיצ"מ קבלנו שיהיה בפה ושאר הזכירות בלב וע' בשו"ת נחלה לישראל סי' מ"ב אות ה':
ואולם לשון ס' יראים בעמוד היראה אות י"א שמפורש בדבריו שלדעתו האזהרה היא רק בשעת ק"ש על קבלת מלכות שמים שבק"ש וע"כ דסובר דלמ"ד ק"ש דאורייתא האזהרה היא רק על קבלת מלכות שמים שבק"ש לבד, וכמ"ש בתר"י בפרק מ"ש דלמ"ד ק"ש דרבנן שמה שאמרה התורה ובשכבך ובקומך לא אמרה אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה אבל קביעת הפרשה שבק"ש דוקא אינו אלא מדרבנן, אבל למ"ד ק"ש דאורייתא החיוב דוקא בפרשה שבק"ש, וממילא דהלאו פן תשכח קאי כשאינו מקבל עליו עול מלכות שמים בזמן שהטילה עליו התורה לקיים מ"ע דק"ש, שוב ראיתי בתולדות יעקב לברכות שם דמשמע דלפי האמת הוה ק"ש מ"ע שהז"ג ודלא כמ"ש בס' חרדים דמצות יחוד חייב אדם לייחד בכל רגע, אבל כנראה לא עיין אז בס' חרדים בעצמו דהוה ל"ת דפן תשכח, וכפי אופן קושיתו אין זה קושיא כלל דודאי חיוב זמן ק"ש נמשך רק עד שלש שעות דהוה זמן ק"ש וכמו שהקשה בעצמו אח"כ מר"פ תפלת השחר מעות לא יוכל לתקן זה שביטל ק"ש כו' דע"כ אין זה ענין ליחוד שחיובו בכל רגע:
ובנחל אשכול הלכות חנוכה ופורים בצד ל"ג אות א' במ"ש רמב"ן פרשה יתרו בשבת ידעינן שהזכירה בפה כיון דכתיב זכור לקדשו כמו וקדשתם שנת חמשים דב"ד מחוייב לומר מקודש, ובתנחומא זכור את יום השבת לקדשו יכול בלב כשהוא אומר שמור יום השבת לקדשו הרי בלב אמור ודאי זכור על פה וכ"כ בספרי פרשה תצא, והקשה למה לי קרא ליליף זכירה מעמלק אלא ודאי דלהכי פלגינהו רחמנא דלא לילף מהדדי דא"כ אין גז"ש למחצה ובעי נמי ספר, וניחא בזה הרמב"ם (והוא ממכלתא) פ"ז דחומ"צ מ"ע של תורה לספר יצ"מ בליל ט"ו שנאמר זכור את יום אשר יצאתם ממצרים ומשה אמר היום אתם יוצאים וכמ"ש זכור את יום השבת לקדשו, ופר"ח בא"ח ס"ז מספק אם יוצא בהזכרת יצ"מ בלב (בליל ט"ו אין לספק דכתיב והגדת, אבל השתא דלמדנו משבת ושבת ידענו שהוא בפה זכירת יצ"מ נמי בפה, ואי דלמא יצ"מ צריך ספר, אי אפשר לומר כן דבשעה שציוה משה זכור את היום וגם בשעה שאמר הקב"ה זכור את יום השבת עדיין לא היה ספר ולא לוחות ומיד נצטוו על הדבר אבל כשנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק כבר נכתבו פרשיות ע' תו' גיטין ס', ובנחלה לישראל סי' ל"א בד"ה והנה הפמ"ג בפתיחה להק"ש תמה למה לא מנאו מוני המצות הזכרת מצרים אף של יום בין המ"ע ע"ש ובצל"ח סופ"ק דברכות וגם דמה נפ"מ במ"ע של והגדת לבנך בליל פסח כו' ולתירוץ הצל"ח דמש"ה לא מנאו ליצ"מ משום דלא כתיב בלשון ציווי רק למען תזכור כו', ויש אתי הרבה לפלפל בדבריהם ואין רצוני להאריך כאן ביותר מענין לענין:
והרמב"ן בהשגותיו במצות ששכח הרב במל"ת א' שלא ישכח ממנו אמונת אלהית וענין המניעה הזאת שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מלכות שמים כו' והוא שאמר ית' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכפל לנו מניעה בכפירה ממנו והוא אמרו השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ירצה שלא נשכח עיקר האלקית או נסתפק כו' ונתן הראיה במצוה זו ובמניעת הנזכרים יצ"מ שנעשה באותות מחודשים כו' וכפל המניעה הזאת השמר פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וזהו מניעה ג"כ מלשכוח האמונה כו' ובמצות מאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים כו' וזאת המניעה מפסוק השמר לך פן תשכח את ה' זכרה בה"ג, ובמגלת אסתר שלא מנאה לפי שזה ציווי כולל את ה' אלהיך תירא שבא לפרש פסוק זה של פן תשכח כו' וכבר השריש בשורש הרביעי שאין למנות הציוויים הכוללים כל התורה, ואמנם לדעתי עדיין לא הסיר התמיה מכל שאם היות שכן דעתו שאין למנות ציוויים הכוללים כמו ומלתם את ערלת לבבכם כו' וערפכם לא תקשו עוד, אבל כאן מפרש הכתוב פן תשכח את ה' אשר הוצאתיך ממצרים שהאזהרה שלא לשכוח יצ"מ, ובמגילה י"ח א' זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח הא מה אני מקיים זכור בפה, וראב"ע בראשית סי' מ' כ"ג לא הזכירו בפה אל פרעה וכן ומשא ה' לא תזכרו עוד זכר את ושתי, וישכחהו בלב, ותויו"ט עירובין פ"ח משנה ג' סוה"ד ששכחו רמז לזה ולא זכר וגו' וישכחהו וכן זכור כו' ואל תשכח כפשוטו לומר דכשתזכור אל תשכח, ובחינוך פרשה בהר מצוה ש"ל דזכירת יצ"מ קבלנו שיהיה בפה והשאר בלב וע' בנחלה לישראל סי' נ"ב אות ה' משש"ב, וכיון שהרמב"ם פ"א מק"ש פוסק שמצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך כו' והיינו בפה והיה צריך ג"כ להזכיר דפן תשכח את ה' אשר הוציאך ממצרים שהיא אזהרה על שכחת הלב, וי"ל בזה הא דפסקינן בק"ש דהרהור כדבור ולא בשאר מצות וע' בשאג"א סי' ו' (וע' להלן בתשובתי סי' ס"ה אות ה'), ולפ"ז ניחא כיון דבק"ש איכא נמי ל"ת לחודיה על שכחת הלב, ואף להיראים דלמ"ד ק"ש דרבנן יפרש שיזכור תמיד את בוראו, מ"מ הרי לרמב"ם פ"ב מק"ש הלכה י"ג דספק קרא ק"ש חוזר וקורא וע"כ דסובר ק"ש דאורייתא, וע' בח"ס חא"ח סי' ט"ו בד"ה נמצא לפ"ז, ובמאורי אור ח"א למגילה י"ח זכור יכול בלב דבשבת דכתיב רק זכור והיאך נדרוש זכרהו על היין בפה יעש"ב, ובברכת השיר במשנת ולא זכיתי שתאמר יצ"מ בלילות שהקשה התויו"ט דלמה נקט מזכירין ולא זוכרין וכדדייקינן פ"ד דר"ה משנה ז' דנקט השני מתקיע די"ל עפ"ד במגילה [כ"ט ט"ס וצ"ל י"ח ע"א ופלא על התולדות אהרן סו"פ תצא שציין ג"כ מגילה כ"ט ל' ושם לא נזכר כלל רק לשון המתני' בשניה קורין פרשה זכור, ולא העיר ג"כ על הדרש שם י"ח א'] יכול בלב ת"ל לא תשכח, וי"ל דלהכי נקט מזכירין מורה בפה שאם מזכיר בפה גם אחר יכול לשמוע ונזכר על ידו והיינו שאמר ראב"ע ולא זכיתי שתאמר אמירה בפה מדכתיב למען תזכור את יום ולא כתיב למען תזכור צאתך אלא להורות כמו שביום יציאה הזכרון בפה שנאמר והגדת לבנך ואמרת הכ"נ מרבינן הלילות דאתיא מרבויא שיהיה הזכרון ג"כ בפה יעש"ב אבל א"צ לשום דוחק בזה וכמש"ל דהרי כאן כתיב ג"כ פן תשכח את צאתך ממצרים והרי שכחת הלב אמור וע"כ דלמאן תזכור היינו בפה וניחא בפשטות לפ"ד רמב"ן הנ"ל, ועכ"פ הוה הזכירה בלב רק על מצות יצ"מ למה דקיי"ל דמזכירין בלילות מקרא דלמען תזכור וא"כ אין ענין בזה למ"ש בשרשיו שאין למנות ציוויים הכוללים:
וע"פ מש"ל דע"כ דלמען תזכור היינו בפה כיון דכתיב ג"כ פן תשכח את צאתך ממצרים שהוא ג"כ שכחת הלב, ובזה נסתר ג"כ דהח"ס חא"ח סי' ט"ו בד"ה תו הקשה שהשיג על הפר"ח והעלה דאמירת הגדה בליל פסח דנפקא מוהגדת לבנך שצריך אמירה בפה אינו יוצא ידי חובתו אלא בשמע מבר חיובא אבל למען תזכור דבכל יום ויום דפליגי בן זומא ורבנן בזכירה בלילה, ובהא י"ל כהס"ד דפר"ח דלא בעי אמירה בפה מה"ת מדלא כתיב לא תשכח כבפרשת עמלק וכו' יעש"ב, ובפמ"ג בפתיחה להלכות פסח והובא גם בדרוש וחידוש מערכה א' דזכירת יצ"מ בכל השנה סגי בהרהור ודוקא בפסח בעי דבור דכתיב והגדת ודלא כשאג"א סי' י"ג דלא יצא י"ח הזכרת יצ"מ בהרהור יע"ש ובאלף המגן סי' ח' בדף כ"ח ע"ג שהאריך ובאשל ברמה בתנובת אשל שאלה ב', ובבנין אריאל סוף ח"א בבית מועד בדף ל"ג סוע"א במאמר ראב"ע ולא זכיתי שתאמר כו' למ"ש בפרק ד' דמגילה (וגם שם ט"ס וצ"ל פרק ב') זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח כו' ולכן לא זכה ראב"ע שתאמר יצ"מ בלילות בפה כיון דבהאי קרא דלמען תזכור ליכא הוכחה דיהיה בפה, ורק כיון דדריש בן זומא בענין זה דימי חייך הימים, ובימים כ"ע מודים שצריך לומר בפה וא"כ אייתר נמי לילות מכל לענין אמירה בפה, ואין דבריו מספיקים לומר דראב"ע דריש ג"כ לרבות הלילות ורק שמ"מ אין הוכחה לומר בפה, ואי נימא דראב"ע ידע דרשה דכל לרבות הלילות ממילא הוה ידע מדרש דימי חייך הימים דע"כ זכירה דהאי קרא היינו בפה:
ובתו"כ ר"פ בחקותי זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלב כשהוא אומר השמר בנגע הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך כו', והביאו ג"כ להלכה הרמב"ן בס' המצות שהוסיף על הרמב"ם במ"ע ז' ובפירושו על התורה בפרשת תצא וע' בהסכמות שבסו"ס שמירת הלשון משש"ב, וראב"ע קהלת סי' ט' ט"ו מלת זכירה פעם בלב ופעם בפה כו' יעש"ב, ובירמיה סי' כ"ט אזכרנו מדי דברי בו ושם הוא במאמר והמכוון שאז יזכרנו בלבו בעת שידבר ממנו יע"ש בסי' ל"א כ' וע' בש"א סו"ס י"ג, ובתפארת ישראל לאבות פ"ד משנה ה' אות ל' מספיקין בידו כו' לשמור ולעשות זכור היינו שיתעסק במחשבתו בענין ההוא ואף שאפשר שאחר זמן ישכחהו אבל שמור הוא שיהיה כדבר השמור במקום צנוע וכו', ובמעין החכמה באלב"ם הב' אות ס"ד על השגת רמב"ן שלא זכר במנין האזהרות השמר פן תשכח את ה' אשר הוציאך ממצרים שלא נאמר בפירוש לאו על השכחה כמו זכר מעשה עמלק רק להשמר להעלות בזכרונו תמיד ובמנחות השמר דעשה עשה ונכלל במ"ע דאנכי ה' אלהיך יע"ש ובשו"מ תנינא ח"ג סי' קכ"ב בענין ציוויים הכוללים ובקרן אורה לפ"ק דברכות בדפי הס' ה' ע"א בד"ה ואיידי דאיירינן במצות זכירה ובאה"ח בא"י סי' א' ס"ק ד' באמירת הד' זכרונות בכל יום, וע' במאורי אור בחלק באר שבע בהלכות לא"ח שאחר מסכת ברכות בדפי הס' ט"ו ע"א במה שהניחו הפוסקים והש"ע שלא הביאו המנהג לומר ד' זכירות בכל יום ואיננו בשום תלמוד ומדרש וגוף הנוסח זכור את יום אשר עמדת בחורב טעות דמוכח שאינו אצל מתן תורה רק מעין הדבר בפ' ואתחנן כו' ולרמב"ן יאמר שני פסוקי זכור מרים ועמלק דליכא בסידור אבל זכירת מ"ת איכא בברכת התורה וזכירת מצרים בק"ש כו' יע"ש באריכות:
ב ומה שהקשה מעלתו על התו' יבמות ו' ע"א בד"ה נגמר מהכא כו' והאריך לפלפל למ"ד בילקוט דלמד מכאן שצריך להוסיף מחול על הקודש, ע' בשו"ת תפארת יוסף חא"ח סי' ל"ד שהוכיח מזה דספק מה"ת לקולא אף באפוקי יומא מדלא נימא דמיירי רק בתוספת שבת דהוא איסור עשה וליכא כרת ולהכי הוה דחי עשה דכיבוד לשבת אי לאו מהך קרא יע"ש באורך ובתיבת גומא פרשה ויקהל אות א' בהא דעשה דוחה ל"ת דהבערת בת כהן ודלמא קרא לתוספת שבת דאפ"ה אין מב"ד דקום ועשה דוחה לעשה דשב וא"ת, ובאור חדש פרשה פקודי פלפל בדברי השמע שלמה דמקדימת אזהרת שבת למלאכת המשכן דשמעינן דאין משכן דוחה שבת והא דהוצרך ששת ימים תעשה מלאכה להורות דמותר לעבוד מלאכת המשכן גם בתוספת שבת למ"ד דהוה דאורייתא, ולכאורה דלענין ל"ת דחמיר מעשה כדלקמן ז' א' מ"מ י"ל דגלי קרא למילף דעשה דוחה ל"ת ואצטריך קרא דהכא לא דחי אבל לענין כיבוד ותוספת שבת לשתוק קרא מיניה וממילא ידעינן דעשה דכיבוד אינו דוחה לעשה החמור דשבת בקום ועשה וע"כ ידעינן באם אינו ענין לל"ת דשבת ולמילף בעלמא דדחי לל"ת וכדלעיל ה' א' באא"ע ללאו השוה בכל וכו':
ובתוס' פסחים נ"ט א' בד"ה אתיא עשה דפסח לענין עשה דחמיר אי דוחה לעשה הקל, וע' בטו"א מגילה כ"ז ב' בד"ה אל תקרא משנאי, ובשו"ת נפש חיה בדיני עשה דוחה ל"ת בסי' ו' הקשה דהא עשה דהשלמה הוה בשב ואל תעשה, ולא זכר שכבר הקדימו השאג"א סי' ל"ג שהוכיח דאין עשה דקום ועשה דוחה לעשה שאזהרתה בשב ואל תעשה מהא דעשה דאכילת קדשים דלא אלימא מעשה דהשלמה אף דהוה בשב וא"ת, ובברוך טעם בדין ג' מדחיית עשה לל"ת בעשה דקום ועשה אי דחי לעשה דשב ואת"ע ובדין ו' משליח לדבר מצוה שיש בו ל"ת בסופ"ג, ובסוגיא דהמפקיד חמצו בד"ה ובהעמיק ובנר תמיד לכריתות כ"א ע"ב בדפי הס' ל"ו א' בד"ה ולכאורה ובכתב סופר חא"ח סי' קי"ד בד"ה אמנם ובנחל איתן בהלכות שופר פ"א ה"ב וע"ש בפ"ו מיבום ה"י עמ"ש המל"מ פ"א מנערה בשם רשב"א דלאו הבא מכלל עשה קיל ובשו"ת ספר יהושע חא"ח סו"ס י"ז ובשו"מ קמא ח"א סו"ס ע"ב וח"ב סי' ט' וע"ט וקל"ה בד"ה והנה לענין וע"ש בדף ע"ה ב' ורביעאה ח"ב סי' ר"מ ושו"ת ארץ צבי חא"ח סי' נ"ה וחאה"ע סי' מ"ד ותולדות יעקב לברכות מ"ז ב' סוה"ד אריב"ל יע"ש בדפי הס' נ"ד ע"ג ובאגודת אזוב המדברי לשבת ק"ל בדפי הס' קי"א ע"ב ומלבושי יו"ט חאה"ע סי' י"ח ושו"ת מהריא"ז ענזיל סי' כ' בד"ה ומ"ש ר"ת בשם כו', ובשו"ת באר יצחק חא"ח סי' ל' בהא דמחוסר כפורים טובל ואוכל פסחו לערב לפרש"י בשכח ולהסוברים דשכחה הוה פשיעה מתוס' עירובין ק' ע"א דע"י פשיעה לא דחי ותירץ ע"פ התו' שבת ד' א' וקדמהו בכל דבריו בתפארת יוסף חא"ח סי' כ' והאריך לפלפל [ובזה נסתר גם מ"ש בעין יצחק חא"ח סי' ט' אות ז' יע"ש ובפרט דהרי הכהן המקריב שדוחה העשה דהשלמה לא פשע כלל וע' בק"א לש"א סי' ל"ג] ואכ"מ להאריך יותר במה שדשו רבים: