זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן ס
מה שהשבתי להרב ר' יצחק זאב הלוי דינער בקעלין מה שבא בסוף השאלה הנזכרת למעלה סי' כ"א:
ומה שהעיר כ"ת על דברי רש"א ר"ה ל"ג א' בד"ה הא ר"י שהביאו מתמורה דאת ה' אלהיך תירא מיירי בהזכיר ש"ש לבטלה, דלאו מהאי קרא דיליף אלא מקרא דליראה את השם והאי קרא דאת ה' אלהיך תירא דרשינן לרבות ת"ח, והביא מ"ש ררר"ב ליפשיץ בתפארת ישראל פ"ח דברכות משנה א' אות כ"ו שהקשה על הרש"א ועל הרמב"ם סוף הלכות שבועות הלכה י"א דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה מקרא דליראה את ה', והרי אדרבא עיקר קרא דדריש בתמורה לאזהרת עשה והילפותא דליראה את השם נדחה בגמ', והעיר כ"ת שנראה שהיה לפני הרמב"ם ורש"א כמו שהוא לפנינו בפרש"י תמורה ד' א' בד"ה אלמה שגורס והכתיב אם לא תשמור:
ולפי דבריו דהאזהרה אם לא תשמור לעשות ועדיין מנין דקאי האזהרה לשמור על ש"ש לבטלה, וגם בפרש"י אינו מכוון הלשון והכא הזהיר והתם ענש שהיה לומר והכא ענש שהרי בחד קרא כתיבי, וגם דעל מה קאי והכא הזהיר והיה לו לכתוב תיכף מ"ש אח"כ ואזהרה כתיב אם לא תשמור והוא כפילת ואריכת לשון שלא לצורך, והפשוט כמו שהגיה הצ"ק לבטלה הס"ד ואח"כ מ"ה ואותו תעבוד והכא הזהיר כו' ואזהרה כתיב אם לא תשמור, ועפ"ז הגירסא מכוונת כמו שהיא לפנינו במקרא דאת ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד:
גם מה שהעלה מעלתו בישוב קושית רש"א דהא הדרש לרבות ת"ח רק ממלת את דודאי לא מרבה אלא מה שנכלל בפסוק ואי נימא דאת ה' אלהיך תירא על ש"ש לבטלה אטו נימא דבא ללמד איסור אזכרת שם ת"ח לבטלה:
ואם כי דבריו ישרים דבכל מקום מרבה מה דדמי ליה, ובזה מסולקת קושית רש"א בפסחים כ"ב למה לא פירש שמעון העמסוני גם בקרא דואהבת את ה' המוקדם בתורה, וע' בשו"ת מהרי"ל סי' א' והרבה דברים נאמרו בזה בכמה מפרשים לאין מספר, ולפי הנ"ל י"ל קושיתו בפשטות דגבי יראה לא שייך לרבות ת"ח דהוא סובר דקאי הקרא על אזכרת ש"ש לבטלה, והכי נמי הקרא דליראה את השם להס"ד אלא דנקט את ה' תירא המוקדם, ולר"ע דדריש לרבות ת"ח וע"כ דחולק בזה הדרש על אזכרת ש"ש לבטלה ואף אי נימא דדריש הקרא דליראה את השם דאתיא לאזכרת ש"ש לבטלה מ"מ מקרא המוקדם דאת, ה' אלהיך תירא שפיר י"ל לרבות ת"ח, [ועפ"ד הח"א מה דלא דריש ואהבת לרבות ת"ח שאין לדמות דבר לאהבת ה', ומזה נראה שאין נאות לומר הביטוי הנהוג בפי העולם כמו שהשי"ת אהוב לך, וכן אין נכון מה שנוהגין בהביטוי למען השם ועפ"ד התולדות אדם מהר"ז מוואלאזין שהוכיח לאחד שאמר רצוני היה לנסוע והשם אמר אלי לא תעבור, שאם היות המכוון שמפני איזה סיבה מהשי"ת נמנע מזה, והרי ברמב"ם הלכות ע"ג אחד המתנבא מה שלא שמע כו' הרי זה נביא השקר ובהגמ"י כתב רא"מ הלכך יזהר אדם שלא יאמר הקב"ה אמר לי כך שהוא בכלל נביא המתנבא בעצמו בשם ה']:
ואולם מ"מ נ"ל בפשוטו דדוקא גבי הדרש דאת ה' אלהיך תירא או ליראה את השם ע"כ מיירי שתהא היראה מהשם בעצמו שלא להזכירו לבטלה באחד משמות המיוחדים אבל הריבוי דאת לת"ח אינו מדבר רק על הנפל לשם ולא שתהיה היראה מפני שמו ורק שתהיה היראה מפני הת"ח לבד במה שנקרא מורא בלשון חכמים כקידושין ל"א ב' לגבי מורא אב לא עומד ויושב במקומו ולא סותר את דבריו ומסייעו וע' בתוס' יבמות ו' ע"ב ד"ה יכול, ובירו' ברכות פרק ט' דריש אותו ואת תורתו, והיינו שהיראה מפני הת"ח תהיה מצד תורתו דמוקרית ליה:
ובלאו הכי הדרש לרבות ת"ח איננו מוסכם דלמ"ד דדרשינן לפני פניו ויראת גם אזקן ויראת ממנו, ולמאי דקיי"ל כר' יוסי הגלילי דאפילו יניק וחכים ולא צריך קרא לרבות ת"ח, וכן לענין עמידה דהוה בכלל עשה דכבוד תורה דאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח, ובס' המצות לרמב"ם שרש שני השיג על הבה"ג שמנה יראת ת"ח למ"ע שהביאו לזה הדרש לרבות ת"ח שחשב שכל מה שיגיע מי"ג מדות הוא מן הכלל הנזכר יע"ש וברמב"ן, ולא העירו מהסוגיא דשבועות ל' ע"ב דדחי להעשה דועמדו, ואולי כסמ"ע סי' י"ז ס"ק ה' דועמדו הוה סמך בעלמא, ובעיקר תמיהתו על רש"א דסוף רה"ש כבר הרגיש כן בהגהות הרצה"ח שם והניח בצע"ג, וגם בתשובה מאהבה ח"ג תשובה ת"ח ביו"ד סי' של"ד סל"ז הניח ג"כ דבריו בצ"ע מסוגיא דתמורה, גם בברכי יוסף חח"מ סי' ל"ד אות י"ז בד"ה וחזיתיה כו' שהרגיש ג"כ בזה וכתב שסובר דבר עצמו בח"א פ"ק דנדרים ז' ע"ב, וע"ש בר"נ ד"ה השומע כו' ובריש תמורה מפיק אזהרה למזכיר ש"ש לבטלה מדכתיב את ה' אלהיך תירא] וכתב דיש לפרש דסמיך אסיפא דקרא ובשמו תשבע ר"ל במקום חיוב שבועה אבל בלאו הכי תירא את ה' מלהזכירו בשמו, ובחת"ס חלק ששי בלקוטים סו"ס ח' בד"ה מה שהוקשה לו אדברי רש"א בד"ה ל"ג כו' שהביא כן בשם האחרונים שהרגישו בזה וטרח בישוב דבריו, ובסנהדרין נ"ו ע"א אימא פירושי שמיה כו' ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא וע"ש בפרי יהושע והא דדריש לרבות ת"ח היינו מאת וכן בתמורה ד' האי קרא הוה אזהרה למוציא ש"ש לבטלה ודלא כרש"א בד"ה ל"ג עכ"ל, ונמהר להחליט שלא כדבריו מה שכבר קדמוהו כולם בתמיה זו על הרש"א, וטרחו ליישב דבריו ושגם דעת הרמב"ם כן וכנ"ל, ובשו"ת בנין שלמה חא"ח סי' כ' דף ס' ע"ב בדהרמב"ם בהזכרת ש"ש לבטלה שהרי הכתוב מצוה ליראה את השם הנכבד דא"כ יהיה חייב מלקות דהא כתיב בתריה והפלא ה' את מכותיך ובתמורה דהך קרא על מקלל חבירו בשם אבל איסור הזכרת ש"ש לבטלה יליף מקרא דאת ה' אלהיך תירא וכמו שהעיר בח"א נדרים על הרמב"ם, והגיה בדהרמב"ם שהכתוב מצוה את ה' אלהיך תירא וכונתו להש"ס דתמורה ד' ותמה ג"כ דאיך אפשר דברכה שא"צ יהיה חמור מהמזכיר ש"ש לבטלה, וכבר האריכו בזה האחרונים וכנ"ל, [וע' בשדי חמד בכללים מערכת ב' אות קט"ו]:
ובעיקר קושיתו על הרמב"ם סוף הלכות שבועות דאיסור אזכרת ש"ש לבטלה מקרא דליראה את השם, ואף שאין זה שאלה וכדרך הרמב"ם להזכיר הדרש היותר פשוט דמפורש טפי בלשון הכתוב וכמו שהארכתי בספרי זכ"י לשבת קי"ח ב', ובזה מיושב גם לשון הרמב"ם, פי"א הלכה ג' משבועות ומותר לאדם להשבע על דבר מצוה לזרז עצמו שנאמר נשבעתי ואקיימה, ואף דהש"ס מייתי ובשמו תשבע להאי דרב דנשבעין לקיים המצוה כו' וי"ל דרב ניחא ליה למינקט הך קרא דמפורש דמצוה נמי איכא וע"כ דגם קרא דבשמו תשבע יתפרש הכי לרב, ובסוטה ג' א' בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בקראי דרשות או חובה, אבל הרמב"ם דנקט לשון מותר הוה ליה טפי לאתויי מקרא דאורייתא וע"כ דניחא ליה טפי למינקט קרא דמפורש ומסתבר לאוקמי על שבועת אמת ולא על דבר מצוה שמושבע ועומד ואין השבועה חלה על שבועה והוה כמוציא ש"ש לבטלה, וע"כ דמוכח זה מקרא דדוד דמפרש לקרא ובשמו תשבע גם בדבר מצוה ואף דמושבע ועומד:
וביתר השגות כ"ת במ"ש בתפארת ישראל אחר דמצינו לאו דלא תשא בברכה שא"צ כש"כ בהזכרת ש"ש לבטלה ובזה מתרץ דהרמב"ם דאיסור הזכרת ש"ש לבטלה מקרא דליראה את השם דזהו להס"ד דתמורה דסובר דהאי דתמורה נדחה מההיא דברכות ל"ג דא"כ ק"ו מזכיר ש"ש לבטלה וכיון דאית ביה אזהרת לאו דלא תשא איכא לאוקמי קרא דליראה את השם באיסור ברכה לבטלה, ותמה דבהדיא בדהרמב"ם בהלכות שבועות שם דברכה שא"צ חמיר מהזכרה לבטלה וכ"כ בשו"ת רע"א סי' כ"ה ויעיין עוד בארחות חיים ברמזי או"ח בדף ח' ע"ב באבו"ת במ"ש בדהרמב"ם ויו"ד סי' של"ד דהא בנדרים ז' ב' ותמורה ג' ב' לא נזכר רק ש"ש לבטלה אבל לא ברכה שא"צ וכ"כ בהג"א ר"ה פרק יו"ט אות ז' בשם מהרי"ח דברכה שא"צ מדרבנן יעש"ב, וע' בשו"ת עולת שמואל סו"ס כ' מה שהעיר על המ"א סי' רט"ו ס"ק ו' ובנוב"י קמא חא"ח סי' ו' ובסוף הסי' יע"ש בהגהות ברוך טעם ובכסא דהרסנא סי' ד"ר בד"ה ואמת הדבר ותשובת יהודה יעלה סי' ט' ומנחה בלולה בהלכות תפילין דף נ"ב ע"ב בד"ה והנה מדהרא"ש ובדף נ"ד ע"ב בד"ה והנה הרמב"ם כו', ומה שהתפלא כיון דלא תשא הוא הלאו נוכל לאוקמי קרא דליראה למלקות, והא אי לא תשא קאי על ש"ש לבטלה לא צריך קרא לעונש מלקות דממילא ידעינן מלא תשא, ע' בנשמת אדם כלל ה' סי' א' בדהרמב"ם משש"ב וכבר נתבאר בהאמור למעלה וע' בהעמק שאלה על השאלתות פרשה יתרו סי' נ"ג אות ב' שהאריך, ובשו"ת דברי יעקב סו"ס ע"ט בדף ע' ע"ב בד"ה ואומר אני כו' דלרמב"ם דברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא מדאורייתא והרי בברכות ט"ו דכל הברכות רבנן תיקנו, וליתא דאין כאן עקירת איסור דאורייתא כיון שראו צורך ברכת תיקון המצות יעש"ב, וכה"ג דמברכין על כזית וכביצה דרבנן כברכות כ' ע"ב כיון דהרשות בידם לתקן ברכה, והכ"נ לגבי נשים שדעת המחבר כרמב"ם וכסי' תקפ"ט ס"ו לגבי שופר ואין מברכות והיינו רק מצד שאין עליהן חיוב ומ"מ כתב הרב שעכשיו נוהגות לברך כיון שיכולות לחייב עצמן וע"ל סי' י"ד במ"א ס"ק ה' וע"ש בס"ק ח' בנטל טלית של חבירו שלא מדעתו דאף דשאולה פטור מציצית מ"מ רשאי לברך כמו הנשים בכל מ"ע שהז"ג, וע' בתוס' חולין ק"י ע"ב בד"ה טלית שאולה ושו"ת מוהרי"מ מבריסק ר"ס ע"ה ובחת"ס חא"ח סי' ב' ושו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' א' וב' ושו"ת תפארת יוסף חיו"ד סי' ל"א ואכמ"ל להמשך מענין לענין.
ומה שהעיר עוד כ"ת בפי' הרא"ה לברכות ד"א בדפי הס' מ"ב ע"ב בספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר והיינו בספק לו ג"כ אי אמר פרשת ויאמר דהוה ספיקא דאורייתא משום הזכרת יצ"מ וכ"ת הא איכא ספיקא דאורייתא משום לא תשא ופי' הרא"ש בהר' משלם דאיסור ברכה שא"צ מדרבנן ואסמכתא בעלמא דאסמכוה אקרא, ובהערות המו"ל בפקודת הלוים אות כ"ה דאף דגם בספק בהמ"ז חוזר ומברך מ"מ כיון דאפשר להזכיר יצ"מ בפרשת ויאמר בלתי ספק ברכה לבטלה למה לא יעשה כן, ותמה כבודו דאינו דומה לזה דבהמ"ז הברכות עצמן דאורייתא משא"כ כאן דהברכות דרבנן:
הנה אי נימא דבלא הזכיר יצ"מ הוה ברכת אמת ויציב דאורייתא להזכיר יצ"מ כתקון חכמים בברכות וממילא דומה ג"כ לבהמ"ז שהן בעצמן דאורייתא דהא מ"מ מחוייב לומר אמת ויציב משום ספק הזכרת יצ"מ, ובפרט דבאתחזק חיובא לכ"ע מה"ת לחומרא וממילא חותם ג"כ אמת ויציב בברכה וכמו שהכריע רבינו יונה דכיון שהוא מסופק בדבר של תורה אם אומר מחוייב עכשיו לומר כתקונו ואומר אותה הברכה כאלו לא קרא כלל, וכדמוכח משבת כ"ג דבספק של תורה מברכין וכמו שרמז לזה ג"כ בהערות אות כ"ג, וכמו שמזכיר ג"כ שם ומלכות במטבע של אמת ויציב קודם החתימה ואף שכבר הזכיר יצ"מ מתחלת המטבע מאמת ויציב, ורק משום דאפשר לומר פרשת ויאמר ולהזכיר יצ"מ בלי ספק ברכה לבטלה דאז הוה ברכת אמת ויציב דרבנן ולזה מתרץ דבכה"ג חשש ברכה שא"צ ג"כ מדרבנן ולכן דחי ספק קיום אמירת ברכת אמת ויציב לספק ברכה שאינה צריכה וכיון דעכשיו הוה הל"ת בכל גווני מדרבנן לא הפקיעו מעליו החיוב מאמת ויציב, משא"כ בספק קרא ק"ש למ"ד דהוה מדרבנן כיון שלא חל כלל החיוב בדרבנן מספק לא חייבוהו לקרות אף אי נימא דדחי לל"ת דרבנן, וע'. במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב', ובפ"י סוה"ד ספק אמר אמת ויציב דאף להשאלתות שהביא הרא"ש דכל הברכות דרבנן אי מספקא ליה א"צ לחזור ולאמרן כיון דספד"ר לקולא מ"מ ליכא חשש ברכה לבטלה כשאומרה מספק, וכיון שהתחיל יצ"מ גומרה כדינה כו' יעש"ב, ובעיקר דברי הרא"ה העיר גם הר"נ רה"ש דף רט"ז סע"א דע"כ דברכה שא"צ מדרבנן דהרי בספק אמר אמת ויציב חוזר ואומרו והרי ספק דאורייתא לחומרא, ובתפארת ישראל הנ"ל דחה משום דעשה דאמירה דוחה ל"ת דהזכרה ובהגהת בנו דהיינו דספק דאורייתא לחומרא וידחה הספק עשה לספק ל"ת ושמהר"נ מוכח דבספק עשה ול"ת לא אמרינן דספק עשה דוחה לספק ל"ת דאדרבא שב וא"ת עדיף, וכבר הארכתי בספרי זכ"י בתשובה לסוכה ט' ע"א בספק עשה אי דוחה לספק ל"ת, ובעירובין ק' ע"א לגבי מתן אחת שנתערב במתן ארבע דספק עשה דוחה לספק ל"ת והארכתי בתשובה מכמה מקומות בש"ס כה"ג אלא דכאן א"צ לזה וכמ"ש בהערות לרא"ה דאפשר לתקוני בלא דחיית הל"ת וכו', ובחומת ירושלים סו"ס קל"ב העיר על התו' ר"ה ל"ג שכתבו ראיה מספק אמר אמת ויציב דלכאורה אין ראיה מספק לודאי פטור וברא"ש דתפס מספק קרא ק"ש כו' אם לא דהראיה מברכות דמברך מספק, ובשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ל"ג אות ט"ז על הרא"ש סופ"ק דקידושין דברכה שא"צ שעובר משום לא תשא הוא דרבנן מהא דספק אמר אמת ויציב יעש"ב ובאות ט"ו וברמזי א"ח בקריאת התורה סי' קמ"א ושב יעקב חא"ח סי' ו' דף ח' ע"ד ודברי יעקב סי' ע"ח, ובשאלתות אביה בטור ברקת כלל ו' אות ב' במשוח מלחמה בדף י"ג ע"א דלמ"ד דעובר בברכה שא"צ משום לא תשא ואזהרתיה את ה' אלהיך תירא ול"ל דלידחי ספק עבירה דקום ועשה לספק עשה דבהמ"ז בשב ואל תעשה דכיון דאין ספק מוציא מידי ודאי חיוב והוה ברכה שא"צ יעש"ב, ובב"ח טויו"ד סי' כ"ח ס"ק ג' דלמה מברכין קודם השחיטה ולא חששו לספק לא תשא כו' ובפמ"ג א"ח ר"ס ס"ז במש"ז בד"ה וממ"ש המחבר ובתיבת גומא פרשה דברים אות ב':