אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן נ

סימן מט

מוש"ק פרשה שלח תרנ"ג להנ"ל ברגע זו הגיעני מכתבו ומה שהעיר במה שכתבתי בהשגתו על החו"י מדאצטריך קרא לעצים ואש שלשונו אינו מכוון, וכתב דע"כ מ"ש מפני שקדושתו חמורה הוא ט"ס דבלאו הכי אי אפשר לומר כן דהא תרויהו מכשירי קרבן הם וכרש"י ע"ג מ"ז רע"ב:

הנה אף דעצים ואש הוי נמי מכשירי קרבן מ"מ הו"א דמזבח חמיר קדושתו מעריכת עצים ואש על המזבח ואף דמשמשין ממשמשין גמרינן כסנהדרין ר"ד מ"ח ואף דלא דמי להא דרבא במגילה כ"ו ב' לאסור גם בתשמיש דתשמיש דהתם קדושתן רק מצד הס"ת דמונח עליו, והכא עצים נמי קרבן הם כמנחות כ' ע"ב וק"ו ב' דטעונין מלח והגשה וקמיצה מדקרי ליה קרבן העצים וכן בירו' בכורים פ"ק ריש הלכה ב' גזירים למערכה וע"ש במפרש דגזירים כקרבן כו', ומ"מ אבני מזבח י"ל דקדושתם חמיר יותר מעצים ואש שקדושתם רק מצד מעשה ההקרבה אשר על המזבח דנעשה בהם, ובירו' יומא פ"ו הלכה ו' ומגילה פ"ג ה"ו מיבעא כלי שרת הנעשה לגבוה אימת הן קדושים מיד או בשעת התשמיש, וגם דבקרבן גופיה לא אשכחן איסור כשנשתמש להדיוט רק בפרה אדומה דגלי קרא אשר לא עלה עליה עול דהא לוקחין קרבנות מן הנכרים:

ומה שכתב דאי ממזבח לחוד הו"א משום גזה"כ כמו לא תניף ברזל ולא משום קדושה אבל כיון דלמד בהיקש וע"כ דטעמא משום קדושה וממילא דאין חילוק בכל דבר שבקדושה, ולא ידעתי מה תיקן בזה לדחות דהחו"י דהא גופא קשיא מנ"ל דמזבח הוא גזה"כ כיון דאין לחלק בזה שיש בו קדושה ומסברא י"ל דמפני קדושתו אין להשתמש בכלים שנשתמשו להדיוט וממילא ניליף מיניה לשאר קדושות ואף אי נימא דאין הסברא פשוטה כ"כ דדבר שבקדושה אין להשתמש בכלים של הדיוט מ"מ מהכ"ת דהוא גזה"כ כיון די"ל דהקרא מגלה על הסברא דלא שמעינן אי לאו דגלי קרא מפורש וע' בתו' שבועות כ"ב סוע"ב, ועוד דא"כ אימא דגם בעצים ואש דמקיש למזבח הא נמי משום גזה"כ דהוה נמי כמו במזבח ולאו משום קדושה, ומ"ש דבמזבח הו"א דהוא גזה"כ כמו לא תניף עליו ברזל, והרי גם זה אינו גזה"כ רק משום קדושת מזבח וכתו"כ פרשה קדושים פי"א שהברזל מקצר ימיו של אדם אינו בדין שיניף המקצר על המאריך, וכמובא בפרש"י סו"פ יתרו וע' במדות פ"ג הלכה ד', או כראב"ע שאינו דרך כבוד שיהיה חלק מאבני מזבח מוטל לאשפה וע"ש ברמב"ן עוד כמה טעמים, ומלבד זה אטו כולהי בחדא מחתא דאף אם היה הנפת הברזל גזה"כ וכי זה מנרח על מה שיש בו טעם במה שתשמישו להדיוט דהוה גזה"כ ולא משום קדושתו, ועוד דאף אי גזה"כ הוא והא בחולין צ"ח סע"ב מחידוש לא גמרינן אי הכי למאה וס' נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן וע"ש בפרש"י דחומרא שפיר גמרינן מיניה דכש"כ הוא, וע' בתוס' מ"ק ח' א' סוד"ה נפק"ל מכנגע ובשו"ת מהרי"מ מבריסק סי' מ"ד דקאי אסוגיא דשמעתין דהחומרא היא חידוש ודלא כמו שהבין רש"א, וכבר האריך בנוב"י מה"ת בהשמטות לחיו"ד סי' ל"ז בתשובה מבן המחבר ובחת"ס חיו"ד סי' פ"ה ובשו"מ רביעאה ח"ג סו"ס קמ"ט ובשו"ת רש"ל סי' י"א ול"ג ואכמ"ל מענין לענין:

ולא ידעתי למה הוצרך מעלתו כלל לזה דבמזבח הו"א משום גזה"כ כמו בהנפת ברזל דהוה לדידיה משום גזה"כ, דהא לגבי מזבח נמי לא ידעינן מקרא דלא ישתמש בו להדיוט וליכא לדחויי דהלימוד לכל הני באם אינו ענין דהיינו רק היכי שבכתוב מפורש האיסור וכיבמות ה' א' באא"ע ללאו ששוה בכל וע' רש"י ותוס' ו' סע"א ואא"ע להכשר מצוה וכן בכ"מ לאין מספר, אבל לא שייך ללמוד באם אינו ענין היכא דלא אשכחן כלל קרא מיותר במזבח שיהיה משמעותו על האיסור והיכי נלמד בעצים ואש באא"ע מה דלא ידעינן כלל גם במזבח וכמו שתמה כה"ג בחדושי מהרי"ט ובתוס' קידושין ל"ה ב' ד"ה ניליף ט"ו כו' דלשתוק קרא מכל שישנו והוה ילפינן חיובא מדאצטריך ואף דבמצה גופא לא אשכחן שום חיוב, וכה"ג תמה בהגהות ברוך טעם על הנוב"י קמא חאה"ע סי' ע"ב בד"ה והנה צריך כו' א"ו מדמיעט כו' במה שבנה קושיתו על מדאצטריך, וכה"ג בתוס' חולין כ"ד ב' בד"ה אלא וכ"ה א' בד"ה איזהו ורש"א שם ס"ו ב' ד"ה לא ס"ד וע' בתוס' מעילה י"ג א' בד"ה אתיא, ואף דבתוס' שאנץ בספרא ויקרא פרשה ד' הלכה ה' בדבורא דנדבה כתב הא דפסיקא ליה במזבח שלא נשתמש בו הדיוט דלמ"ד במדות פ"ג משנה ד' שהיו מביאין אבנים מקרקע בתולה שלא יהיה הגוזר יוצא חוץ למערכה, ולפ"ז ממזבח אין ראיה רק דממילא שלא נשתמשו בו להדיוט מצד חשש דהנפת ברזל ואין מקום ללמוד ממנו בשאר מילי שלא ישתמש בו להדיוט, אבל מדמקיש ליה עצים ילפינן מיניה לאיסור שלא ישתמש בו הדיוט, ואולם בח"ס חא"ח סי' מ' הרגיש ג"כ בסברת התוס' שאנץ ודחה דהאי חששא מדרבנן ובפרט לרמב"ם דספק דאורייתא לקולא, ואינו מוכרח להפר"ח בכללי ס"ס דלרמב"ם דכי שריא רחמנא לספיקא היינו כגון חתיכה ספק חלב כו' אבל בספק דסמיא בידינו לבדקו לא שרי רחמנא עכ"ל, ובזה נדחה קושית הצל"ח ריש פסחים להגורסים ברמב"ם דחמץ שאינו ידוע בעי ביטול מה"ת והרי לרמב"ם ספק מה"ת לקולא, ולפ"ז ניחא ואף די"ל דע"י טורח הבדיקה לא חשיב איכא לברורי וכפסחים ד' א' לאטרוחי להאי מאי, ומ"מ דבריו מוכרחים מכמה סוגיות שמשמעותם כהפר"ח:

ואולם בח"ס העלה בפשטות שתחלת בנינו ממעות הלשכה של צבור וקודם שנגבה לא היה אפשר לשום אדם להשתמש במזבח טרם התקדשו, והכ"נ עצים ואש יהיו שלא נשתמש בו הדיוט קודם שהוקדשו, ולפ"ז א"ל כסברת החו"י מדאצטריך הכא לגלות קרא וע"כ דבעלמא אין לאסור בנשתמש להדיוט, דלא דמי ליבמות ג' ב' מדאצטריך עליה דלא דחי וע"כ לגלות דבעלמא דחי עשה להל"ת, שאני התם דהא לגבי איסורא ידעינן מסברא בלא קרא דעליה דלא דחי, וע"כ דבעלמא העשה דחי דמסברא ידעינן דלא דחי עשה דקיל לל"ת דחמיר וכיבמות ז' א' ומשום דעובר בקום ועשה וגם שלוקין עליו וכפרש"י, וכה"ג שם ד' א' בתוס' ד"ה דכתיב ואיפכא ליכא למימר כו' דא"כ לשתוק קרא מיניה וממילא ידעינן דלא דחי, אבל הכא י"ל דמסברא לחוד לא ידעינן לאסור בנשתמש להדיוט וממילא י"ל דנליף מיניה בכל מקום דאסור וכמו במילה וכל הני שם ה' ב' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת כמו הני כיון דהכתוב אצטריך לגופיה לאשמעינן היפך הסברא החיצונה דלא הוה ידעינן שיהיה העשה בקום ועשה דוחה לל"ת דחמיר, ולכן בעי למימר דהוה מסתבר למילף מהכא גם בשאר דוכתי דעשה דוחה ל"ת, והכ"נ לענין שאר תשמישין דקילי מעצים ואש לאסור בתשמישו להדיוט כיון דאצטריך לגופיה לעצים ואש, ולא הוה כשני כתובים הבאים כאחד דהכי אורחיה דקרא לפרש מקום העצים שהוא על האש, וכה"ג בסוטה מ"ה א' ומכות ח' א' ובכ"מ הכא מעניני דקרא והתם מעניני דקרא יע"ש ובפרש"י, ובירו' רפ"ק דחגיגה תמן הוא אומר לרבות והכא למעט כו', ומ"מ אף שאין לשון החו"י מכוון להקשות במדאצטריך אין מקום לסלק בזה קושית החו"י דהא ביבמות ה' ב' דבעי למילף מפסח תמיד ומילה דחי נמי דמהתם ליכא למילף דיש בהם צד חמור, וכה"ג בפסחים ע"ז א' לענין במועדו ואפילו בשבת כו' לגבי תמיד ופסח ושאר קרבנות צבור, וכן סוגיות הש"ס בכל מקום דלא שמעינן בשאר מילי דבעי למילף מיניה כיון דקיל מיניה דמהתם ליכא למילף דיש בהם צד חמור דלא אשכחן באינך, והכ"נ לא ידעינן לענין שאר תשמישין דקילי מעצים ואש ולא אתיא מינייהו רק בדכוותיה ומשום דלא יליף ממזבח דחמור ואכתי לא ידעינן לקדושה אחרת דקיל מתשמישי מזבח, והא ודאי דקדושת בהכ"נ קיל אפילו מקדושת בדק הבית דלא ילפינן נמי מקדשי מזבח וכמ"ש בכמה סוגיות וכמוזכר בסוף תשובתי הקודמת.

ובפרט לרוב הפוסקים דקדושת בהכ"נ דרבנן ופשיטא דליכא למילף מקדושת מזבח לתשמישי בהכ"נ דהא בלאו הכי מוקדם דאורייתא דמקודש נגד דרבנן וכנוב"י קמא חא"ח סי' ל"ט דבליל שני ודאי סוכה ואח"כ זמן דדאורייתא הוה מקודש, ובפרק כל התדיר פ"ט א' כל המקודש מחבירו קודם לחבירו, וכ"מ מט"ז א"ח סי' תרפ"ט ס"ט בענין להקדים קדוש היום לספירה, וכן דעת הפר"ח א"ח סי' ס"ז דיש להקדים מצוה דאורייתא לדרבנן ולכן הוכיח דגם והיה אם שמוע מדאורייתא מדפריך למה קדמה שמע כו', ומה שדחה בשאג"א סי' ב' מברכת היין דרבנן דקודם לקידוש היום, ואף דליתא לכאורה להמ"א סי' רע"א ס"ק א' דמדאורייתא יצא חובת קידוש בתפלה, וע' בש"א סי' כ"ב שדחה ג"כ השגה זו, וע' בשב שמעתתא סוף שער ח':

ומ"ש מעלתו במה שכתבתי להר"נ בלולב הגזול לאחר ביטול אפילו לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ולמאי דקיי"ל כרבינא ולא כבעיא דר"ל ואף דבירו' בכורים פ"א פשיט ר"י דמצוה כגבוה וע' במל"מ פ"ד מאיסורי מזבח הלכה ז', והקשה להסוברים דבהכ"נ איתקש למקדש דאורייתא, הנה אנכי כתבתי בין לשיטת הר"נ ואיהו סובר דקדושת בהכ"נ דרבנן, ומיהו הר"נ לשיטתיה בפרק כל הזבחים דסובר כרמב"ן מדאמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי ודאי כל דלגבוה אפילו דיעבד פסול דהא פשטה רבא מאתנן ואם עלה ירד, וכיון שכן ע"כ ר"ל דבעיא הכא לית ליה דרבא אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסור למצוה נמי פסול ומחובר דשרי להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי ומיפסל אפילו בדיעבד ולענין הלכה קיי"ל כרבא וכרב יהודה דבתראי נינהו עכ"ל, וא"כ לרמב"ן דאפילו בדיעבד מיבעא ליה כמו בקרבן דאם עלה ירד אבל לראב"ד ותוס' דאיבעא דר"ל אינו אלא לכתחלה ורבא נמי דקאמר לא יטול לכתחלה כיון דפסולה לקרבן לגבוה ממאיס לשאר מצות לכתחלה, ולדידיה יש מקום למה שצידד מהרי"ל בתשמישי מעיל לס"ת וכה"ג מצד תשמישו להדיוט ואף כשנעשה באופן אחר דהוה ביטול וכמו שהוכיחו ג"כ מהא דתמורה ל' בית ה' אלהיך פרט לפרה שאינה באה לבית ולחכמים בעי לרבות את הריקועין ואף דמה"ת מצוה היא להביא פ"א וע"כ דבדיעבד שרי לכל המצות ודוקא לקרבן אסרה תורה, וכמו שתפסו הפוסקים לחומרא באיבעא דר"ל וכא"ח סי' י"א דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית וכן בשופר אינו יוצא לכתחלה אף שנתבטל וכמ"א סי' תקפ"ו ס"ק ג' וכן בא"ח סי' קנ"ד אף שנדבו ונתבטלו, ואף דלירושלמי פ"ק דבכורים איפשטא האיבעא לקולא וע' בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' ט' אות ז' משש"ב דציצית ולולב דבא לרצות אינו דומה לשאר מצות:

ומ"ש דמסתמא לכל מילי שוינהו רבנן, הנה לסברת ר"נ כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ולכן אפילו לכתחלה נמי ופשיטא דקדושת בהכ"נ דרבנן לא מסתבר לחשבו כמו לגבוה כיון דלא מאיס למצוה וא"כ שרי להדיוט, ומכש"כ שאין לחשבו למאיס מצד הקדושה דרבנן ולא דמי לבכורים דבכניסתן והבאתן לעזרה חל הקדש מה"ת ולא גרע מכל ההקדשות שתלוי בדבור פה לבד, משא"כ בבהכ"נ דלא חל קדושתו רק מדרבנן שיהיה קדושתו חמירא מגוף המצוה של תורה דלא חשיב מאיס מאי דשרי להדיוט:

ומה שכתבתי לענין נראה ונדחה ולסברת התוס' סוכה ל"ג דדבר שמותר להדיוט לא שייך מאיס, וכתב מעלתו דמרחץ לא דמי לע"ג דמ"מ הזוהמא נשאר בהדפנות, י"ל דסיידו וכיידו לא שייך משום זוהמא ובבהכ"ס דדפנות אסורות דסתמא לא ביטלו שעדיין ראוי לתשמישן אף כשפינהו, ולכן אינני מוצא מקום להחמיר בכה"ג כשעשו אותו לבהכ"נ וסיידו וכיידו ושעקרו התנור וכל תשמישי המרחץ וכנ"ל:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה