זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן מט
ה' וישב תרנ"ג להרב דזיבקאי בפלך צערניגאוו ר' מאיר הלוי מאלקין.
ע"ד שאלתו שנשאל מקהלה קטנה הסמוכה לעירו שאין ידם משגת לבנות בה"מ אם יש צד היתר לעשותו מבית המרחץ הישן שבפמ"א ח"א סי' פ"ז מתיר לעשות ממנו בית דירה ולומר דבר שבקדושה, והאריך בחקירת החו"י סי' קס"א דאף לר"א בן שמוע במנחות כ"ב אין ללמוד קדושה אחרת מקדושת המזבח בכלי שנשתמש להדיוט מדאצטריך בעצים ואש וכמו שלמדו ברובע ונרבע להתיר להדיוט מדאצטריך לגבוה לאיסור ובט"ז יו"ד סי' ג' לענין שחיטת חולין דא"צ כונה, וכתב שהוא נגד משמעות כל הפוסקים שהעתיקו מתשובת מהרי"ל סי' קכ"א ובא"ח סי' קנ"ג בכ"א ובהג"ה סי' קמ"ז ס"א (וע"ש במ"א ס"ק ד' שרמז לט"ז יו"ד סי' רפ"ג וצ"ל רפ"ב ומתוספתא פ"ב דמגילה וכרמב"ם סופ"א מבית הבחירה] ומ"מ מסיק המ"א דהעולם נוהגין לעשות אפילו מישנים וכמ"ש מהרי"ל ואף דבזבחים קט"ז ב' בעינן עצים שלא נשתמש בהן להדיוט י"ל דמזבח שאני וכ"מ בגמרא כו', והיינו כסברת החו"י דאף למאי דמשני רבא דגם בבמה לא מודה ר"א בן שמוע דמותר רק בחדתי, מ"מ מדאצטריך היקישא בעצים ואש למזבח לאסור וע"כ דלא מדמינן לשאר דברים דלא הוה במזבח כלל, ומש"ש א"נ משום דהיה ע"י שינוי כתבו רק לרווחא דמלתא כיון דקושטא דהכי הוה, וכן משמעות לשון התוספתא מנחות פ"ט כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן כלי שרת, ובירו' יומא פ"ג הלכה ו' דפליגי אם נעשה להדיוט ולא נשתמש אם מותר לגבוה יע"ש, וע"כ דמיירי ג"כ בכה"ג רק לענין להשתמש בבהמ"ק, ובזבחים קי"ו ב' קאמר להדיא והא מודה ראבר"ש בבמה ומכש"כ בשאר תשמישי קדושה, ואף דרבא דחי התם נמי בחדתי וע"כ דאף שנעשה להדיוט מתחלתו מותר בחדשים, אבל לרמב"ם דבעי שיהיו מתחלת עשייתן לשמה כפ"א מבית הבחירה הלכה ב' ופוסק כהתוספתא דאפילו בחדשים אסור וא"כ בבמה מותר ולא מתוקמי הא דמה מזבח שלא נשתמש להדיוט דטרידא גם מזבח שלא נשתמש להדיוט מותר לגבוה, דאלו להתוספתא שאם נעשו מתחלתן להדיוט אף שלא נשתמש בהן אסורין לגבוה ואפילו באבנים וקורות שחצבן מתחלה להדיוט וכמבואר שם, ומ"ש הרמב"ם לעולם לא יביאו אלא חדשים, היינו שלא נעשה מהם כלים כלל ולא קאי על עצי סתירה דס"ל כהתוספתא דאפילו בכלים שנסתרו פסולין והוה דלא כראבר"ש דמוקי כלי הבקר לעצים בחדתי וע"כ משום דבמה היה דמותר, ומ"ש בתוספתא מנחות פ"ט שרמז בכ"מ ושל סתירה מכל מקים היינו מכל המינים, ואף דבתוספתא הגירסא ר"א שהוא ר' אלעזר בן שמוע וכרש"י כתובות מ' ע"א ושבת י"ט ב' ועירובין ל"ח ב' ונדה ח' א' וע' לא"ז רש"א פסחים ע"ז בד"ה ר"י אומר ועירובין ס"א ב' ושם קי"ג ב' ד"ה ותפשוט דר"א (וע' בתו' נזיר ס"ה א' ד"ה כמה כו' ראב"פ שהוא אמורא ויבמות ע"ב ב' ברש"י ובסופ"ג דגיטין וע' בשו"ת חוט השני סי' י"ט משש"ב) ולדידיה ילפינן עצים ממזבח ובחדתי מותר, אבל בתו"כ פרשה ויקרא דבורא דנדבה פרשה ד' הלכה ד' הגירסא ר' אליעזר מוסיף כו', ואף דשם לא מייתי כלל סוף המימרא מעצי סתירה ולא חשיב התם אלא מנין הפסולין, וע"ש בהלכה ה' דמייתי נמי הגירסא ר' אליעזר אומר מה מזבח שלא נשתמש הדיוט, ואף שמהקדימה דהקדים ד"ר אלעזר אין הכרח כ"כ וכתוס' כתובות ק"ה א' וב"מ ד' ב' וע"ג מ"ה א' ובכ"מ, מ"מ קרוב שבא מטעות המדפיסים שחשבו לתקן ר' אליעזר במקום ר' אלעזר מצד דבר פלוגתיה ר' אלעזר בר' שמעון וצ"ל כמו בש"ס דילן ר' אלעזר בן שמוע שהוא סתם ר' אלעזר, ובפר"ד דרך המלך דרוש י"ב הניח בצ"ע דהרמב"ם דאבנים וקורות שחצבן ליתן בבהכ"נ אין בונין אותם בהר הבית, ממנחות כ"ב בהא דמוריגים ואף שהזמינם להדיוט, ויש לדחות דהתם ע"י מעשה ששרפם דוד נתבטל הזמנתם להדיוט שהיה עשוי בהזמנתם להשתמש לבנין משא"כ באבנים וקורות המזומנים לבהכ"נ כשיבנו בהר הבית דמועיל הזמנתם גם עכשיו לבנין:
ועכ"פ מדהרמב"ם מוכח להיפך דאף שלא נשתמש להדיוט מותר לגבוה וכנ"ל ולכן עצי סתירה פסולין אפילו כלים חדשים וע"כ מוכח מהא דארונה דבבמה מותר, וא"כ יפה כתב העט"ז סו"ס קנ"ג בהא דאין לקנות מעילים שנשתמש להדיוט דדוקא במקדש אמרינן כן, וא"כ בהכ"נ דידן לא עדיף מבמה, וממילא נדחה ג"כ הוכחת החת"ס חא"ח סי' מ' מהא דזבחים ומנחות דמוקי בחדתא, דלרמב"ם שסובר כהתוספתא בחדתי אסור ורק דר"א בן שמוע מודה דבבמה מותר, ובשו"ת ושב הכהן סי' ה' האריך ג"כ בזה והעלה בדרך פלפול לדחות דהמ"א ממש ויקן דוד את הגורן ואת הבקר ולא כתב ואת המוריגים וי"ל שלא קנה העצים, וא"כ לא קשה להרמב"ם שפוסק דאפילו מכלים חדשים אסור מהא דרבא דהא אמר שקלי ציבי חדתא, ואף שהוא ג"כ נגד משמעות הסוגיא דזבחים לר"א בן שמוע בקר ועצים ומקום מזבח בחמשים וקשה לבנות על זה יסוד לדינא, וגם לא נתעורר על חקירת החוות יאיר אי שייך בשאר דברי קדושה משום תשמיש להדיוט, וכתב ג"כ על ראיית המ"א ממראות הצובאות, דמלבד דאין למדין מדברי אגדה י"ל דע"פ הדבור היה כרש"י בשם תנחומא וקצת ראיה מזכריה י"ד והיה כל סיר קדש לה' ומשמע אפילו שנשתמש הדיוט וצ"ל ג"כ דע"פ הדבור שאני, ובישועות יעקב א"ח סי' קמ"ז ס"ק ד' לענין פרוכת שלמד מהרי"ל ממזבח וכתב ג"כ דאינו מוכרח דש"ה דגלי קרא ושכן נוהגין לעשות פרוכת מבגד שנשתמש להדיוט כיון דהוא תשמיש דתשמיש, וכל זה שלא נשתנה אבל אם התיכן כלי כסף ועשה מהן כלי אחר פשיטא דמותר וע"כ אין ראיה מחח ונזם כמבואר בקרא, וכן ממ"ש ממראות הצובאות דע"פ הדבור היה כמבואר שעי"ז הרבו צבאות בישראל עכ"ל, וברמזי א"ח בהלכות בהכ"נ נ"ל דנהי דאסיר להלביש לס"ת בגדי נשים רק בנשתנה כמראות הצובאות לכיור כסי' קנ"ד וסי' קמ"ג (ט"ס וצ"ל קמ"ז וכונתו על המ"א בס"ק ד' וגם בסי' קנ"ג סכ"א לא נזכר כלום מזה), עכ"פ ללבוש ארעי בשמחת תורה שרי ק"ו מכלאים דאסור ארעי רפ"ט דכלאים ואפ"ה יש מקילין בשמחת פורים עכ"ד, ואין דעתי נוחה מקילות יתירות בכאלה ואף שבא"ח סו"ס תרצ"ו כתב שהמנהג כסברא הראשונה מ"מ כתב השל"ה דשומר נפשו ירחיק ממלבוש כלאים וכו', וכן ב"ח וט"ז יו"ד סי' קפ"ב ס"ק ז' החמירו בזה גם בפורים דחייב לבסומי כו' והבו דלא להוסיף, ובמאורי אור בחלק קן טהור במה"ב לא"ח סי' קנ"ג בדף קנ"ו ע"א עמ"ש בב"ש כהב"ח לאסור בגדי נשים לבהכ"נ ולא תיקשי מראות הצובאות וכלי מדין דהתם הותרו באש ופנים חדשות שאינו ניכר כלל עכ''ל:
ולכאורה יש להוכיח עוד דתשמיש להדיוט אין איסור מע"ג נ"ב ע"ב למ"ד כלים שנשתמשו בבית חוניו מהו שישתמשו בכהן במקדש כו' כהנים הוא דקנסינהו כו', ות"ל דנשתמשו ונעשו להדיוט דל"ל דלמאן דס"ל חוניו לאו בית כו' וע"ש ברש"י ד"ה ואמר רב ששת כו' וגבי בית חוניו נמי גזור בה רבנן, וע"כ דאי דגנזו משום תשמיש דהדיוט הוה בית חוניו נמי תשמיש דהדיוט ומ"מ אינו אוסרו כיון דלא עביד איסורא וליכא קנסא, ומיהו אכתי כיון דהשתמשו בו לדבר אחר מאי פריך ונסכינהו דאף שיתבטל שם ע"ג אסור למזבח כיון שנשתמש בו הדיוט, ורק לרבי דס"ל בסוטה דאבני בנין העזרה מותר לסתתן בברזל ולזה פריך שפיר וינסרינהו ויהיו ראויין לעזרה ולאבני היכל ולכן משני לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא, וא"כ מוכח דאבני היכל אין לחוש למה שנשתמש בו הדיוט וע' בישועות יעקב א"ח סי' קנ"ד ס"ק ב' מש"ש בזה לפי דרכו, ויש להוכיח עוד דבתשמישי קדושה מה שנשתמש להדיוט אין לאסרו כיון דלא בעי לשמה דהא בעי אזמניה וצר ביה אבל בכלים של בהמ"ק בכלי שרת יש בהן קדושת הגוף וקיי"ל כל הכלים עבודתן מחנכתן ובמתני' דזבחים פ"ח א' כלי לח ויבש מקדשין זה את זה ולכן בעי לשמן בעשייתן וכמו שהאריך בעמק הלכה חא"ח סי' מ"ט והעלה ג"כ דמותר לעשות תשמישי קדושה מדברים ישנים שנשתמשו להדיוט והביא ג"כ סיוע ממתני' דכלים פ"ח משנה ה' ומייתי לה בסנהדרין מ"ח א' מכיפה שנתנתו לספר, וכבר קדמהו גם בבאר יעקב א"ח סי' קנ"ג על מה שהתיר בחו"י פרטוך של אשה כיון דעשוי לצניעות והביא סיוע ממתני' דהכא וע"ש ברע"ב דעומד לספר מכאן והלאה, ובכיפה עשתה ג"כ לצניעות לכסות ראשה ש"מ דשרי ליקח לתשמיש קדושה עכ"ל, וכנראה לא היה אז החו"י למראה עיניו שהביא בשמו מה שלא נזכר כלל בדבריו להתיר משום שעשתה אותו לצניעות, ומסתמא היה בזכרונו רק ענין ההיתר בפרטוך וחשב שההיתר משום שעשוי לצניעות ולכן דימה ליישב בזה הסתירה למהרי"ל ממתני' דכיפה, ורק שבסוף התשובה הביא החו"י ראיה ממארז"ל שהיה מרע"ה מואס במראות הצובאות מפני שעשויין ליצה"ר ולא אמר מפני שנשתמש בהן הדיוט אבל פרטוך לא מיקרי עשוי ליצה"ר רק אדרבא עשוי לצניעות יעו"ש, ולא נזכר שום רמז בדבריו שיהיה ההיתר לעשות מתשמישי הדיוט לתשמישי קדושה משום דנעשה לצניעות ואטו לסברתו יהיה ג"כ חילוק זה בכיסוי של ראש שהוא לצניעות שלא ילך בגילוי ראש וכן בבגד שמכוון לעשותו לשנות ממלבושי נכרי וכי יהיה חשוב בשביל זה תשמיש של מצוה, וע"כ כיון דעיקר עשיית הבגד ללבוש בו ואף דממילא הוא לצניעות חשיב שפיר תשמיש הדיוט, וליכא לדחויי שפרטוך אין עיקר עשייתו מצד הלבישה כלל דעיקר הלבישה משום צניעות והא ג"כ הצניף עשוי לכיסוי הראש ולא משום צניעות בלבד, ולכן ראייתו מכיפה קיימת שמזה מבואר בפשטות כהחו"י דלא שייך משום תשמיש להדיוט רק על העשוי במזבח וכנ"ל ודוחק לדחות שהיא נתנתו שלא כדין ושלא יוכשר לספר ודלא כפי' הרע"ב, מלבד דביבמות י' ע"א ובכ"מ דאי לא קתני וגם דהא מסיק שם נתנתו וכרכתו ולס"ד דבהזמנה לחוד מיתסר איך מהני הזמנה כיון דלא חזי, ואי דמיירי ע"י שינוי וכהמ"א ומלבד דלא הו"ל למיתני נתנתו וכרכתו והולל"מ ושינהו, ובלאו הכי גם בלא הזמנה היה לטהרו אי איכא שינוי מעשה וכמ"ש התוס' בד"ה נתנו לספר יע"ש ובסעמ"ה סי' מ"ט, וע' בעטרת צבי לסנהדרין מ"ח א' שהעיר ג"כ ממשנה דכלים בשם ס' החיים מה שכבר קדמוהו לפניו, ולכן דרמ"א וחו"י נראין דאין ללמוד קדושה אחרת מקדושת המזבח וכמ"ש ג"כ בחו"י ומאחר שמהרי"ל אינו אוסר להביא וכו' ושמלשון תשובת מהרי"ל משמע שאין איסורו ברור כלל יע"ש:
ולמעיין שם אדרבא משמע שהוא להיתר וז"ל בסי' קכ"א נשאל למהרי"ל על ההוא שנדר מפה לס"ת ואמר לעשותו מבגד שנעשה ממנו טפהד"ט ואח"כ חזר וקנה מעיל וקדש ולא היה טוב כמעיל הקודם, וזה תשובתו ההוא גברא דקנה קי"ט לעשות ממנה מפה (וע' בקרבן אהרן לתזריע פרשה י"ו הלכה י"ט קוט"א מלבוש בגד שלובשין בימי הקיץ וכו') נראה דשפיר מצי למיהדר ביה דקיי"ל כרבנן דהזמנה לאו מלתא ואזמניה ולא צר ביה שרי למיצר ביה זוזי כו' ואפילו לתשמישי קדושה אפילו לקדושת הגוף כגון האורג בגד למת דחשיב ליה קדושת הגוף דקנייה מיתנא כר"פ אלמנה לכה"ג כו', ומ"מ נהי דמצי למיהדר ולשנות מ"מ צריך לקיים נדרו ולפרוע לקנות מעיל אחר כו' ואף שלא יהיה יפה כ"כ כמו קוט"ה זו מ"מ עדיף טפי לפי שהוא חדש כדאיתא באגודה פרק הקומץ רבה דאין לקנות מעילין שנשתמש כהן הדיוט לתשמיש קדושה מדדרשינן מה מזבח כו' ואע"ג דנהוג עלמא לעשות מפה ופרוכת מבגדים ישנים וכו' וכששואלין אמינא להו לקנות חדשים הלכך חדש עדיף טפי עכ"ל, וא"כ לא כתב רק דחדש עדיף ומשמעות לשונו דאי לאו דהדר ביה היה מותר לעשות מפה מבגד הישן ולא היה מורי להו לאיסור ורק דלכתחלה בדאפשר עדיף לחוש לה לקנות חדשים כיון דחזינן דהוא דרך כבוד לגבי מזבח כשנעשה מבגדים חדשים לגמרי וכמו שדקדק להביא בדברי אגודה רק דאין לקנות מבגד ישן, וע"כ משום דמבגד חדש הוה הדור מצוה יותר מדקפיד לגבי מזבח מדינא, וגם המחבר העתיק אין לקנות מעילים כו' ולא כתב אין להשתמש, ורק על צד הזהירות במצוה להדר על תחלת הקנייה שיהיו מחודשים אבל פשיטא דלדידיה כשקנה מעיל שנשתמש הדיוט לתשמיש קדושה ולא מיהדר ביה דמותר להשתמש בו, ואף דלמה שהעתיק בהג"ה ר"ס קמ"ז ואין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים שנעשה בהם דבר, וכן לשון האגודה במנחות מכאן מביאין ראיה שמעילים שנלבשו אין לעשותן לס"ת, ע"כ דמיירי נמי בכה"ג לענין העשייה לכתחלה שלא לעשות מדברים ישנים שיש לו ורק להדר לקנות חדשים שלא נשתמשו כיון דמהא דמזבח מוכח דהוה חשיבות והדור מצוה בהכי, אבל אם כבר תיקנם ועשה מכלים ישנים לצורך ס"ת אין לשנותם כיון דמדינא גם לר"א בן שמוע היינו דוקא בקדושת מזבח וכמש"ש ברמב"ם לגבי אבנים וקורות של בהכ"נ שאין מקדישין אותם להר הבית וכנ"ל דהאיסור רק לענין הר הבית אבל של הדיוט ממש לבהכ"נ אין שום חשש.
ובעיקר תמיהת מעלתו על החו"י במ"ש מדאצטריך קרא לעצים ואש, דאף דלא גמרינן חולין מקדשים אבל קדשים מקדשים ילפינן וכיון דגלי קרא גבי מזבח ועצים ואש ה"ה לכל שאר הקדושות, דמ"מ גבי תשמיש קדושה אין לחלק לתשמישי מזבח והא דאצטריך היקישא לעצים ואש דלא נימא דגזה"כ הוא רק לגבי מזבח דהוא מקודש יותר מעצים ואש וכיון שלמדו בהיקש לעצים ואש אלמא דטעמא משום קדושה וה"ה לכל דבר שבקדושה עכ"ל:
הלשון אינו מכוון שפלטה עטו במרוצת הקולמס דאדרבא אי נימא דמסברא לא ידעינן שלא להשתמש בדבר שנשתמש להדיוט אלא בדבר שקדושתו חמורה כמזבח ולכן אצטריך היקשא לעצים ואש דאי לאו היקשא לא הוה גמרינן להו ממזבח משום דקילי ממזבח דקדושתו חמורה מהם, וא"כ הכ"נ מדכתיב קרא להקיש תשמישי מזבח וממילא ילפינן לכל כלי שרת ולא לשאר קדושות דקילי מינייהו ומהיכן ידעינן לגבי שאר קדושות דקילי טפי מתשמישי מזבח, אבל אי הוה גם בקדושת המזבח רק גזה"כ לחוד שלא להשתמש ולא משום דחמור קדושתו א"כ גם לבתר דכתיב ההיקש בתשמישי מזבח לחוד לא שייכא למילף מיניה גם לשאר קדושות דכוותיה דאימא הכ"נ דההיקש להני דמקיש בעצים ואש לא הוה ג"כ רק גזה"כ ולא בשאר קדושות, דהא לא אשכחן ריבוי לכל הני וכמו דלא ילפינן מחידוש רק במאי דגלי קרא באותו ציווי לבד, ומלבד שהלשון סותר א"ע שהתחיל דהו"א דהוא גזה"כ משום דמזבח קדוש יותר וסיים והשתא דכתיב היקישא ה"ה לכל שאר הקדושות, דכיון דהוא מקודש יותר משאר הקדושות לא הוה גזה"כ דלשון גזה"כ שייך רק על דבר שהוא חזקה באותו הדבר שבא הציווי ולא כשאיסור השימוש משום קדושתו, והתוס' ב"ק ס"ו ב' בד"ה דגזל כו' דגזה"כ כך הוא וזהו תימא כו', ובשו"ת לחמי תודה סי' י"ג דמה זו תמיהא דכל גזה"כ כך הם הלכתא בלא טעמא והרשב"א בחדושיו הרחיב בקושיא זו יעש"ב, ובירו' חגיגה פ"ק הלכה א' גזה"כ היא כו' וע"ש בק"ע דכיון דחדוש הוא אין לחלק בריבוי כו', וע' רש"י יבמות ק"ג סוע"ב בד"ה איסורא כו', ורמב"ם סוף הלכות מקואות פי"א הלכה ב' שהטומאות והטהרות דגזה"כ הן ואינן הדברים שדעתו של אדם מכרעת, והוריות י' ע"א יכול גזירה יע"ש בפרש"י, וב"ב קנ"ט א' דלמא גזירת המלך, ונדה מ"ב ע"ב אלא שגזה"כ הוא, ותו' סוטה כ"ח א' בד"ה מכאן כו' דמסברא אין לטהר זו יותר מזו וסד"א גזירת מלך כן, וע' בתויו"ט פ"ד דטהרות משנה י"א, וירו' פ"ק דסוטה הלכה ב' במה"פ ד"ה מפני, ובכורות ה' ב' גזה"כ הוא ועוד מפני שסייעו כו', וע' בנדרים ע"ב סע"ב משום דגזה"כ אבל בעלמא שלוחו שאכ"מ, וירו' ב"ק פ"ז הלכה ה' ונזיר פ"ד הלכה ד' ופ"ק דסנהדרין סוף הלכה א' וסוף ה"ב ובכ"מ לאין מספר ברש"י ותוס', ועכ"פ כיון דהוא דטעמא משום דמזבח חמור קדושתו אכתי גם לבתר דכתיב היקישא בעצים ואש אין למילף מיניה אלא לכלי שרת דהוה קדושה דכוותיה ולא לשאר קדושות דקיל מינייהו דעצים ואש וכמו דלא ידעינן למילף ממזבח בשאר מילי דהו"א משום דקדושתו חמור ואי דנימא דמסברא אין חילוק נימא מדאצטריך בעצים ואש ע"כ דממעט לשאר קדושות ואפילו בכלי שרת וכמו דלא ידעינן למילף לשאר מילי ממזבח גם לסברתו דהו"א משום דקדושתו חמור והכ"נ בשאר קדושות דמקשינן מניה בעצים ואש:
ומה שדחה ראיית החו"י ממראות הצובאות מפני שעשויין ליצה"ר ולא אמר שנשתמש להדיוט והא כומז קבל מעצמו ואף דנשתמש להדיוט, וע"כ כיון דהיא גופא מצוה מפני שעשויין לצניעות ושלזה אמר לו הב"ה על מראות הצובאות שחביב עלי מהכל גם מהכומז מצד שמביא לידי מצוה, ויישב ג"כ דהמ"א שעשה הכיור שלא נעשה ע"י שינוי דהוה תשמיש מצוה:
הנה החו"י בעצמו הביא אח"כ להסתייע לסברתו דפרטוך לא מיקרי עשוי ליצה"ר ואדרבא לצניעות והביא בשם קצת מפרשים דלהכי קבל מעצמו הכומז שעשוי לצניעות וגדר לערוה וכרש"י ברכות כ"ד א' על כומז, והחו"י לא כתב זה רק לפי דרכו דאין איסור מצד תשמישו להדיוט בכל גווני ורק שהקשה בתחלה להסובר לחוש מצד תשמישו להדיוט מדלא אמר שלא רצה לקבל מראות הצובאות מצד תשמישו להדיוט, וזה אינו מתורץ גם לפי דרכו דמ"מ הראיה קיימת ממשה ממה שלא רצה לקבל, ובפרט למ"ש החו"י בראש התשובה דלקצת מפרשים דכומז שלקח מעצמו מפני שאין כאן אפילו מקצת תמונתו שהותכה ונשתנה, אבל לומר דמה שעשוי לצניעות לא חשיב תשמישו להדיוט לא יתכן כלל דאטו יהיה מותר לעשות מעיל לס"ת מכל בגדי נשים שמתקשטת בפני בעלה וכשבת כ"ה ב' בדרשתם מקושטת לת"ח וכעובדא דנדרים ס"ו א' במתני' באחד שנדר הנייה מבת אחותו והכניסוה לבית ר' ישמעאל ויפוה כו' ע' רש"י, וכי לא יהיה בגדי קישוטין שלה בכלל בגדים של הדיוט כיון שהיה דבר המביא לידי מצוה להתנאות ולהתרצות בפני בעלה, וכמש"ל על הבאר יעקב שכתב אגב שיטפיה בשם החו"י מה שלא נזכר רמז בדבריו, ואדרבא מקושיתו ממראות הצובאות שלא קבל מעצמו, מבואר שפשוט לו דאינו מועיל מצד זה שעשוי למצוה שלא יהיה בכלל תשמישו להדיוט ואפילו במה שגורם לידי מצוה בסיבת הקישוט שלדעת מעלתו שזה חשיב יותר ממה שמביא לידי צניעות דפשיטא דלא שייך בזה משום תשמישו להדיוט, וגם דעיקר סברתו קשה מאד לומר שהקשוטים במראות הצובאות להתנאות בפני בעלה שגור לקיים המצוה יהיה חביב לפני הקב"ה מהכומז שעשוי להתרחק מעבירה, והרי בל"ת צריך שיתן כל ממונו שלא יעבור וכיו"ד סי' קנ"ז משא"כ בעשה וכא"ח סי' תרנ"ו בהג"ה דאפילו במצוה עוברת א"צ לבזבז הון רוב וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וע"ש במ"א ס"ק ז', וגם קושיתו על המ"א דמאותן הצובאות גופא נעשה הכיור דזה הוה שינוי שנעשה כלי, דלמה לא קבל המראות הצובאות מעצמו כיון דמותר ע"י שינוי כזה אף תשמישו להדיוט וע"כ דלא מהני בתשמישו להדיוט גם ע"י שינוי, וזה היה עולה לדחות הוכחת החו"י מה שלא אמר שנשתמש להדיוט דאיכא לדחויי דמשום זה היה אפשר ע"י שינוי, אבל לפי האגדה שעשויין ליצה"ר י"ל דע"י שינוי נמי אסור בדבר שעשוי ליצה"ר, משא"כ מצד תשמישו להדיוט דשוב ליכא גנאי מצד תשמישו וסגי בשינוי כזה דעכשיו אינו משמשו כמו שהיה בתחלה.
ובעיקר שאלתו שהיה הבית מיוחד מתחלה למרחץ להפמ"א ח"א סי' פ"ז שנשאל שהיה להם מרחץ קטן והשיב דמותר לעשותו בית דירה ולקבוע מזוזה ולברך שם ולקרות ק"ש על מטתו ושאר תשמישי קדושה ומהני עקירת השם, ואף שאמרו ביהכ"ס אע"פ שאין בו צואה מ"מ לא עקרו שמו ממנו שבדעתו שישתמש בו כמו לפנים אבל לעשות דירה הוה כמו בית שהקצוהו לע"ג דאינו מותר אא"כ הוציאה משם דרך ביטול כיו"ד סי' קמ"ה ס"ג בהג"ה, וכש"כ דמהני ביטול שלא לעשות במקום הזה ביהכ"ס וה"ה למרחץ דקיל טפי דמהני אם מבטל לגמרי שלא לרחוץ בו עוד שום אדם דשרי לעשות ממנו בית דירה ולומר דבר שבקדושה ולקבוע מזוזה עכ"ל בקצרה, והשערי תשובה סי' פ"ד סוס"ק א' שהביא בשמו שאם עשו שינוי מעשה בגופו של מרחץ ועקרו התנור וכיוצא ועשאוהו בית מותר לדיר ולברך ולהניח בפתחו מזוזה, וכנראה שהבין מדבריו שפשוט בעיניו להתיר מטעם ביטול ושאינו מחולק עם התשובה ביה יהודה, שהרי בתחלת הס"ק שציין וע' בתשובת בית יהודה סי' י', ולא העתיק מ"ש באשל אברהם ועקרי דינים בשמו שאפילו רחצו וסיידו בסיד אסור כמו בביהכ"ס שפינוהו כיון שנדחה שעה אחת:
ומה שהבין מעלתו בכונתו ממ"ש וכיוצא שהיינו עוד דברים המוכיחים על המרחץ דהא התנור ושאר כלי המרחץ אין זה שינוי בגוף הבנין, ואמנם בפמ"א לא נזכר כלל הלשון שאם עשו שינוי מעשה בגוף המרחץ רק שרוצים לעקור התנור והספסלים, וע"כ דסובר דזה הוה שינוי בגוף המרחץ שנעקר שמו עליו כשאין בו תנור של מרחץ, ואף שהאיסור לעמוד בכל הבית ולברך ולעשות מזוזה מצד הגורם שהיה שמו בית המרחץ, והשע"ת העתיק וכיוצא במקום הספסלים שהוא בכלל כלי המרחץ, ומ"ש הפמ"א בהתחלתו דמהני עקירת השם ובפרט בשינוי מעשה כמו דקיי"ל דמעשה מוציא מידי מעשה, ומפרש"י בסוכה ר"ד י"ד נראה דאף מעשה כל דהו, לא כתבו רק לרווחא דמלתא דממילא הוה שינוי מעשה כל דהו שסיידו בסיד וכה"ג דלא דמי למאיס לע"ג דבעי שינוי מעשה לגמרי אבל כאן דמשום זוהמא סגי בשינוי כל דהו וכיון שסיידו וכיידו ורחצו אין כאן עוד שם מרחץ עליו, אבל למעיין בתשובה כל ההיתר מצד שמבטלו שלא לרחוץ בו עוד שום אדם דסגי בעקירת התנור והספסלים דכיון שמחוברים במרחץ הוה ביטול בגוף המרחץ וממילא הוי ג"כ שינוי כל דהו בגוף הבנין ואינו ראוי עוד לתשמישו למרחץ בעקירת התנור והספסל וסגי אף שלא עשה שינוי בגוף הבנין דהכא הוה שינוי מעשה לקלקל התנור, והתם בכלים דהוה שינוי מעשה לתקן דלא מהני לר"י כבר תירץ המגיני שלמה בשבת דמכאן ולהבא שלא יבא עוד לידי טומאה וטמא מדרס כרש"י ורע"ב שם פ"ב משנה ו' שראוי ליטמא מודה ר"י, והפת"ש ביו"ד סי' רפ"ו ס"ק ו' הוסיף עוד בשם החמודי דניאל בכת"י במאלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ וכו', וכנראה שנמשך ג"כ בהעתקתו אחרי השע"ת מהפמ"א ולכן העתיק לשונו כמו בשע"ת, ואולי שחשבו עקירת התנור והספסלים לשינוי מעשה בגוף הבנין של המרחץ ושלפ"ז לא יסתור הפמ"א ג"כ לדברי הבית יהודה דאיהו מיירי בלא עקירת התנור והספסלין, וכנראה שהבין כן הברכי יוסף בא"ח סי' פ"ד שבאות ד' הביא אם המרחץ סיידו וכיידו ורחצו אכתי באיסורו קאי בשם מרחץ עליו בית יהודה סי' י', ותיכף באות ה' כתב אם עשו שינוי מעשה בגופו של מרחץ יעקרו התנור וכיוצא ועשאוהו בית לדור ולברך ולהניח בפתחו מזוזה פמ"א סי' פ"ז עכ"ל, ומדלא כתב אבל בפמ"א כתב כו', נראה שהבין שהמה ענינים חלוקים ושבכה"ג שעקרו התנור העשוי לבית המרחץ והספסלים דהוה ביטול וממילא דהוה שינוי מעשה בגוף המרחץ ג"כ ושאינו ראוי עוד למלאכתו דמהני גם לדידן דקיי"ל כחכמים דר' יהודה בפע"ו מכלים משנה ט' עד שימעטו בפחות מה' טפחים, ואלו היה מוצא חילוק בין לבנות ביהכ"נ לעובדא דפמ"א שהיה לעשות בית ולקבוע מזוזה ולעשות כל דבר שבקדושה לא היה מונע מלבאר מדיליה אבל לעשות בהכ"נ אסור וכנ"ל, ובפמ"א שהביא מסוכה י"ד מפרש"י לא דקדק להזכיר מפלוגתא דר"י וחכמים כיון שעיקר ההיתר מטעם ביטול לחוד ושעכ"פ לא הוה ביטול להמרחץ עד שיעקור התנור והספסלים וכנ"ל, וע' רשב"ם ב"ב ס"ז סוע"ב ולא הספסלים גרסינן ואית דגרסי ספסלין שיושבין עליהם בבית המרחץ וראש עיקר דהא במתני' נמי ספסלים גרסינן, ונראה דספסלין שיושבין עליהן בבית המרחץ לא הוה בכלל מטלטלי כיון שמחוברין לבנין המרחץ, ובפי' הרמ"ה ביד רמה בית הספסלין דיתבי עליו אבראי בבית המרחץ כשהן לבושין, וכן במשניות גרסינן ספסלים וע' ברי"ף ורא"ש ורמב"ם הלכות מכירה פכ"ד:
ולכן נ"ל דבמרחץ אחר שביטלו פשוט דשרי לבהכ"נ ולשאר מצות דלר"נ פרק לולב הגזול דהא דרבא אפילו קודם הביטול ואי לאחר הביטול אפילו לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דלר"ל מבע"ל התם בע"ג רבא פשיטא ליה, וגם דהא דאסור רק היכי דהזמינו לקודש קודם שנעשה לע"ג דהוה ליה נראה ונדחה, ובפמ"ג סי' תקפ"ו בנרות עו"ג שכיבן ונתבטלו דאסורין לדבר מצוה מטעם דיחוי מעיקרא דאידחי מנר תפלה כמו בנתבטלה ביו"ט אבל בלא דיחוי מעיקרא שרי לדעה קמייתא דרבא מיירי קודם ביטול, וכאן שלא הקדישו תחלה קודם שנעשה למרחץ לא שייך דיחוי, וכן מפורש בר"נ סוכה שם גבי נראה ונדחה לא חשיב בידו וגבי דיחוי מעיקרא חשיב בידו וע' במ"א סי' תקפ"ו ס"ק ו', ומסולק סתירת התוס' זבחים י"ב ע"ב ד"ה וש"מ דיחוי מעיקרא כו' וגבי הדס ש"ה הואיל ובידו לתקנו, ושם ל"ד בענביו מרובין מעליו מסוכה דאין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט, וכן בתוס' סוכה ל"ב א' סוד"ה באשירה דנהי דאסור למעט מ"מ בידו למעט, ושם ל"ג א' סוה"ד נקטם והא דמייתי כתנאי מעבר ולקטן הו"מ לדחויי דמ"ד אין דיחוי דבידו לתקן, וע' בט"ז א"ח סי' תרמ"ו ס"ב ויו"ד סי' כ"ח, וע' בקידושין ס"ד א' ומאי שנא סיפא והרי בידו להשיאה לחלל ולממזר וע"ש ס"ד ב' בנמ"י דכיון דבדיעבד מהני חשיב מיגו וע' רש"י גיטין פ"ד א' ד"ה א"ל רבא בשר חזיר בידה לקיימה באיסור, ובמ"א סו"ס י"ג דלא אמר הואיל ובידו ליתנו במתנה דלישראל אסור בשבת, ובמלחמות ביצה ל"א דמצד איסור דרבנן חשיב בידו לעשות, והארכתי עוד בסתירת דברי התוס' הנ"ל בכמה פלפולים וע' בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' כ"ב (וע' בתשובתי לעיל סי' א' בד"ה וראיתי כו') ואין רצוני המשך בזה מענין לענין במה שאינו נוגע לעיקר חקירתו:
ובלאו הכי העיר באבני מלואים סוף ח"א בשו"ת סי' כ"ז דאין דיחוי אלא בלולב וכיסוי דם ושאר מצות של תורה ולא בנדבה לבהכ"נ, וכן רבינו ירוחם לא הוציא דינו גבי לולב של ע"ג וכא"ח סי' רמ"ט אלא מהך דר"ל דבעי גבי דקל לולבו מהו למצוה וכרש"א בתוס' ע"ג מ"ז א' ד"ה מי מאיס דכיון דמותר להדיוט הוה כמו אחר הביטול ולא מדקל שנתבטל ולענין דיחוי כו' יעש"ב ומ"ש בדהמ"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ו באתנן שקידמה להקדישו דלבהכ"נ נקטינן לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבהכ"נ דכתיב בית ה' אלהיך וס"ל למ"א דוקא בלולב וציצית וכיוצא ומ"ש שלא הזכירו זה שאר פוסקים אלא רי"ו נראה דדוקא לרקועין שהוא לקדושת בית אלהיך אבל בקדושתו קילא, ובשו"ת בשמים ראש סי' רמ"ג בחתיכת בגד שנעשה לע"ג, ולא נחית לזה דבמצוה שאינה חובה לא שייך דיחוי אלא דשם שהזמינו קודם די"ל דאחר שהקדישו הוה כמצוה של חובה משא"כ בלא הקדיש תחלה דלא שייך דיחוי במצות נדבה, ומיושב קושית התוס' סוטה ט"ו ב' ד"ה נתאכמו דלא רמי על כהן להשקותה הוה כמצוה שאינה של חובה ולהכי פשיט מאזוב מצורע דג"כ לא רמיא עליה דהאי כהן וכן העלה בשו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' ט"ו, וע' בצל"ח לסוכה פ"ג בדפי הס' ט"ז מ"ש בענין דיחוי במצות, ואפ"ל עוד דכיון דאיבעא דר"ל במשתחוה לדקל מהו למצוה לענין לכתחלה כמ"ש התוס' ואזלינן לחומרא לענין לולב, וכן הא דמבע"ל צמר מהו למצוה ואף דמשום דמאיס לגבוה אין בו איסור מה"ת כתוס' גיטין ג' ב' ד"ה וכיון דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד, והיינו דכאן יש חזקת חיוב בלולב וציצית וכעירובין ל"ו דביש לו עיקר מה"ת גם ספד"ר לחומרא בחזקת איסור, משא"כ לעשות בהכ"נ לקבוע מקום, ומה שהביא בא"ח סי' קנ"ד מדרי"ו דאסור להשתמש בשעוה מבית ע"ג שהתנדבו לבהכ"נ דמאיס ואף דאין בו חזקת חיוב דמ"מ אין עושין ספד"ר לכתחלה, ואם שיש מקום לדחות דהא דמפליג בין לכתחלה לדיעבד י"ל כתוס' פסחים י"א ב' בד"ה קוצרין דאשכחן לפעמים חילוק וע' בתו' קידושין ס"ב ד"ה אין תורמין ורש"א שם י"ט ב' ושם ס"ז א' אומר אמרו כו' והא לכתחלה הא דיעבד וע' בתו' מנחות ל"ח ד"ה ואם והארכתי במקום אחר וע' בספרי זכ"י בהשמטות לברכות ט"ו:
ועכ"פ מ"ש העק"ד מהבית יהודה דאף בסיידו לא מהני כיון שנדחה שעה אחת, והרי למש"כ דהרא"ש ותר"י ולח"מ דאיסור בית המרחץ כשאין שם אדם הוא מדרבנן ובגמ' לא אשכחן רק בלולב וציצית ובא"ח סי' רצ"ז סי"ג בשקים מלאים בשמים תוך קנקני יי"נ שאין מבדילין דמאיס לגבוה, וא"כ יש לחלק דרק בלולב של ע"ג פסול הגוף ולא מהני לענין מה שבידו לתקן ובעי שינוי גמור בגוף הדבר כיון דהוה מאיס שנעבד בו עבירה, אבל במרחץ דהמיאוס רק משום זוהמא שבידו לפנותו ולסיידו וכסוכה ל"ב א' בהדס דאשחיר מאתמול דלא הוה דיחוי שבידו לסלק השחרות שמונע השימוש למצוה וכזבחים ל"ב דכל שבידו לתקן לאו דיחוי וכתוס' כריתות ז' ד"ה הואיל דה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקבל הדם ונתנו לשמאלו אבל האי נדחה מחמת פסול הגוף, וא"ש תמיהת התו' סוכה ל"ג א' ד"ה לקטן כו', וכשבת מ"ג דטבל מוכן דאם עבר ותיקנו מתוקן, ולגבי חמץ שכתבו התו' בחולין ד' ב' דאפילו יהיו הדמים מותרים כשמכרן מ"מ כיון דלכתחלה אסור לאו בר דמים הוא כיון דהוה גוף האיסור וכשו"ת מהר"י הכהן בשער הענינים סי' ל', ויש לחלק עוד (וכמ"ש לעיל בתשובה סי' א' אות א' בד"ה אלא שבכונת התו' דסוכה כ"ו יע"ש באריכות, והכי נמי בסיוד אף דלא הוה שינוי חמור ושינוי החוזר דאפשר שיושחרו הכתלים מ"מ הוה כבגדי כהונה דלא הוה דחוי כיון דבידו לכבסן, ובכ"מ פ"ח מלולב הלכה ה' הקשה על הרמב"ם שסתם ואם מיעטן כשר ולא מחלק דה"מ בדחוי מעיקרא כסוכה ל"ג ב' דה"מ בדאשחור מאתמול אבל אי ביו"ט הוה נראה ונדחה כו' יע"ש באריכות ובפ"י סוכה ל"ג ב' בד"ה והא קמתקן מנא וע' בשו"ת נפש חיה בקונטרס הסוגיות בדף ס"ב שהאריך לפלפולא בעלמא והעליתי כמה דרכים בישוב זה ואכמ"ל שלא לצאת מענין לענין וביסוד הקושיא בעבר ומיעטן דכשר דלא אמרינן אי עביד לא מהני כיון דהאיסור משום מתקן מנא ואם יפסל ההדס לא עביד איסורא כמהרי"ט בשוחט בשבת דכשירה דהתם איסורא דנטילת נשמה דעביד עביד וע' בסמ"ע סי' ר"ח, ובפשוטו יש לדחות וכמש"ש בט"ז היכי שהיום גורם האיסור ובירו' דשבת בהוציא מצה לר"ה אי חשיב מצוה הבב"ע דהיום גורם וע' בתו' סוכה ר"ד ל' וכה"ג בכ"מ, ואפשר דלא שייך היכי שנאמר בפירוש שהתקינו כן רק לכתחלה דהם אמרו והם אמרו וכמו בשופר ולולב של ע"ג, ואולי דבמקום מצוה לא גזרו לאסור גם בדיעבד וע' בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים אות ש"פ, ובמ"ש בנפש חיה דלא גרע מנתמעט מאליו וכתו' תמורה ד' סוע"ב ד"ה רבא, ובפר"ח סי' ס"ד על ביטול איסור כה"ג ושם לעיל בדפי הס' נ"ח ע"ב, ובשו"ת בית אפרים חא"ח סי' נ"ט בד"ה והנה בהא כו' הרגיש ג"כ ודחה דאם נעשה מאליו הוה תעשה ולא מן העשוי דכשנעשה שלא בכונה פשיטא דלאו עשייה היא, ושוב כתב לדחות דמיירי בנאגד בכשרות קודם דאשחור ומה שהשחיר אינו עושהו דחוי ונשאר האגד הראשון ברשותו ומיישב בזה הרמב"ם שלא הזכיר משום דאשחור מעיו"ט יע"ש בסי' נ"ה ונ"ח ויש להעיר הרבה בדבריו ואכמ"ל, ובישועות יעקב א"ח סי' תרכ"ו ס"ק ד' העיר דלפ"ד המקשה בסוכה י"א ב' דילפינן לולב מסוכה אלא דמהני משום משום דקציצתן זה עשייתן וכיון דלקיטתן באיסור דאין ממעטין ביו"ט ואי לא מהני מתוקן האיסור דאינו נחשב כמתקן, וכאן דהוה כאלו נעשה מאליו דהרי עכשיו קיימינן דבעינן עשייה בלולב אלא דלקיטתן זה עשייתן וע"כ דגם בסוכה מהני אם נעשה באיסור יעש"ב, ובמה שהעיר עפ"ד הנוב"י קמא בסוף ספרו בדחייתו לקושית חתנו על ריב"א בתו' סוף חולין דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה, והא כיון דהעשה אינו דוחה הוה מצוה הבב"ע כו', וע' בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ל"א בד"ה והנה שדחה ג"כ דהנוב"י וע' בספרי זכ"י ליבמות ה' ב' ליישב בפשטות ועכ"פ בענין שאלת מעלתו דבלאו הכי הא בעיא דר"ל בע"ג מ"ז במשתחוה לדקל לולב מהו למצוה כיון דמאיס הוא רק לכתחלה דאסור למצוה וע"ש בתוס', וכ"נ בשם בשם הראב"ד אבל בדיעבד יוצא בשופר של עו"ג כר"ה כ"ח וסוכה ל"ב וע' במ"א סי' תקפ"ו ס"ק ו', ולירו' פ"ק דבכורים איפשטא איבעא דר"ל לקולא, וכיון דאין הירו' סותר לגמ' דילן דהוה בעיא דלא איפשטא היה ראוי לפסוק כן גם לכתחלה אפילו בשינוי כל דהוא כסיידו וליבנו אף דבעלמא קיי"ל כחכמים דר"י כיון דבלאו שינוי אינו אלא איסור דרבנן לכתחלה, וגם בשינוי החוזר לברייתו דהוה שינוי דרבנן כב"ק צ"ו ב' וכ"כ התו' בסוכה ל', אך י"ל דבדבר הצריך שינוי להכשירו למצוה לא מהני שינוי החוזר כיון דאינו שינוי גמור רק מתקנת השבים וע' בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' ט' ובשו"ת עולת שמואל סי' ב' משש"ב, ובשו"ת בית שלמה ח"א מא"ח סו"ס ל' בדברי הפמ"ג א"ח סי' קנ"ד דבעיא דר"ל מה"ת הוא, ועכ"פ בנידון דידן שאין להם בהכ"נ אחר הוה כדיעבד כט"ז יו"ד סי' צ"א ב"ק ב' וסי' ק"ח ס"ג וע"ש בש"ך ס"ק ח' וש"כ סי' ל"ג ס"ק י"א ובט"ז א"ח סי' פ"ד ס"ק ב' דכיון דלא אפשר בענין אחר כדיעבד דמי, וע' באה"ע סי' קמ"ט סי"ב וב"ח טואה"ע סי' קנ"ז ס"ק ב' וחמ"ח סי' קכ"ט ס"ק א' ותה"ד בפסקיו סו"ס ק"צ וכדפי' ר"י אההיא דקדירות בפרק כל שעה, ובמנח"י סי' פ"ה אות ס"ד, וע' בשבות יעקב ח"ג סי' קי"ב דשעה"ד עדיף מדיעבד וע' בא"ח סי' תנ"א סכ"ג במ"א וט"ז וחי"ע ותו' ע"ג ס"ו ב' ד"ה רבא וכתובות כ"א ע"ב סוה"ד האמר וכה"ג בכ"מ:
ומה שכתב מעלתו בשם הרד"ל בקידושין ל"ג בש"ס דפוס ווילנא דהא דאסור לדבר ד"ת במרחץ אינו אלא דרבנן, ולא מצא מקור לדבריו, ואולם מלשון תר"י ברכות סופ"ג ד"ה והזמנה לביהכ"ס כו' נראה שאף בישן שאין בו צואה לא אסור אלא מדרבנן, וכן נראה יותר מדברי הרא"ש ובלח"מ פ"ג מק"ש הלכה ג' דבשלמא גבי צואה דבוקה הוה ספק במידי דאורייתא אבל בביהכ"ס הוה מדרבנן כדכתב הר"י ז"ל ולכן באיבעא והדין דלא איפשטא הוה מידי דרבנן ולקולא יע"ש, ולכאורה סותר למ"ש בתר"י לעיל מזה בד"ה ודוקא ישן דמה"ת אסור בישן ואף שאין בו צואה, ובשו"ת בית שלמה קמא א"ח ח"א סי' י"ח שלא נתברר לו אם מרחץ שאין בו אדם או ביהכ"ס שאין בו צואה אסור מה"ת שמפי' הר"י בברכות יותר מוכרע מלשונו שהוא דרבנן ולפ"ז ודאי יש להורות כדברי המקילין, ועכ"פ דוקא בביהכ"ס דנפיש זוהמא אבל במרחץ בשעה שאין שם אדם ודאי שאין בו רק איסור דרבנן וכש"כ באמצעי אף לדבר"י שמחמיר וא"כ למקילין שומעין יע"ש באורך ובפמ"א סו"ס פ"ז דאף בביהכ"ס ישן שאין בו צואה נראה מפ"ק דנדרים שאינו אלא מדרבנן דמהני ביטול אם מבט שלא לעשות עוד במקום הזה ביהכ"ס וה"ה למרחץ דקיל טפי דמהני אם מבטל לגמרי שלא לרחוץ בו עוד שום אדם ושרי לעשות ממנו בית דירה ולומר דבר שבקדושה ולקבוע מזוזה עכ"ל, הגם שמה שכתב מפ"ק דנדרים כתב אגב שיטפא דשם ז' ע"א בגמ' אין הכרע לזה וכונתו להר"נ שם סוד"ה וכן בביהכ"ס כו' דאפילו את"ל זימון מועיל לא מהני אלא מדרבנן והוה ספד"ר ולקולא, וס"ל דכיון דהזמינו בבהכ"נ שאין בו צואה אסור רק מדרבנן:
ומ"ש מעלתו מהפמ"ג סי' קמ"ז ס"ק ה' באש"א שאין לעשות טלית ממכנסים וכדומה שהוא תשמיש מגונה, י"ל דזה ודאי ביזוי מצוה מהבגד שמכסה הערוה יותר מכתונת וגם שעשוי באופן מיוחד לכסות בו, משא"כ במרחץ שאיסור מצד שעומדים ערומים, וכשפינוהו סגי כשמסיר התנור והספסלים שרוחצין שם שבזה אין לו עוד שם מרחץ, וסמך לזה בפ"ה דסוכה נ"א ב' במתני' מבלאי מכנסי כהנים ומהמנייהו מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין, והתו' הקשו דלא חשיב נמי כתנות שהיתה של שש, ובתויו"ט הקשה ג"כ ממצנפת, ולפ"ז ניחא דאלו גם למנורה בהיכל חזיא וכשבת כ"א שכתונות כהנים הדיוטים שבלו היו עושין מהם פתילות למנורת תמיד ומהמינייהון הואיל והיה בהם צמר לי"א בסוף חולין ולא היו רשאין ליקח למנורה דכתיב להעלות נר תמיד ולא חזיא לפתילה כרפ"ב דשבת דלא חזיא רק למדורה, משא"כ מכנסים אף שהיו מבד לא לקחו מהם פתילות למנורה הטהורה דנעשה לכסות טפי בשר ערוה וכתונת שק לשמחת בית השואבה בעזרת נשים, וע' בכנסת ישראל פ"ה דסוכה משנה ב' ובערוך לנר לסוכה דהמכנסים אפשר שלא היה לכבוד ליתן לפתילות למנורה יע"ש, וגם שמעולם לא כבסו בגדי כהונה כזבחים פ"ח ב' ורמב"ם הלכות כלי מקדש פ"ח הלכה ה', וכ"כ בכ"מ שם הלכה ו' דמכנסים ואבנט היו עושין פתילות לשמחת ביה"ש ומכתונת למנורה ומש"ש דמצנפת היה דק מאד ולא היה ראוי לפתילות וע"ש בתו"ח ובמל"מ וע' בשעה"מ פ"א ממעילה הלכה י"ד ושו"ת שאילת שמואל חא"ח סי' י"ז ועי"צ חא"ח סי' ז' אות ו' בסופו ואכמ"ל בפרט זה.
ומה שכתב מעלתו ואם מי רגלים הנזכרים בפטום הקטורת שכתב הכל בו הובא בבה"ט סו"ס קל"ב שהוא מעין הנקרא כן ומה שאמר מפני הכבוד מפני שיש לו שם בזיון ומכש"כ מדבר שהוא מאוס בעצם הנה דבריו הובא גם בט"ז ס"ק ב' וגם לדבריו מצד שהיה נקרא כן שם המעיין גם עכשיו והוה גנות לשרות סימני הקטורת העשויין להביא למקדש ולא בשביל שהיה מקודם שמו בית המרחץ בהיותו עשוי לזה, ואולם בזבחים כ"ה ב' מפורש שהיו מי רגלים ממש ודלא כהי"א שהביא הכל בו, וע"ש בכנסת ישראל דאפשר דלא ס"ד לערבו רק רבותא לחייב העושה כמתכונתו אף בשרה ושפה לצפורן במי רגלים, וכבר השיגו בבאר שבע לכריתות ה' שאלו המפרשים ירדו למעין זה שלא היה ולא נברא והעלו בידם מ"ר וחלילה לפרש כן ושבוש גדול וטעות גמור הוא דמה העדר כבוד מכח השם שיש למים אלו של מעין זה אם לא יזכר כלל השם מ"ר על אלו מים בכניסתו למקדש וגם גמרא ערוכה בפרק דם חטאת דמפרש אותו מי רגלים ממש כו' וכן פ' הרמב"ם פ"ח ממעה"ק כו', ובירושלמי פרק טרף בקלפי והלא מ"ר יפין לה אלא מפני שאין מכניסין ריח רע לעזרה, והרי הלבונה ריחה רע ומנויה עם סמני הקטורת עכ"ל, (וע' בתשובתי לעיל סי' מ"ו):
ומעלתו צידד עוד להחמיר דאף אם הוסיף בה פתחים וחלונות לא הוה אפילו שינוי במקצת דצורתו הראשונה עליו כיון דמדינא אסור דמשמע מהחו"י דצריך שינוי גמור כמו התכה, ושם לא כתב רק דאין ראיה מעגול וכומז שקבל משה מעצמו דלקצת מפרשים משום שינוי מעשה דהתכה שאין שם אפילו מקצר תמונתו הראשונה ובחת"ס חא"ח סי' מ"ב מצדד להחמיר בנרות של ע"ג שהודלקו וכבו, אבל פשוט דאפילו בלא הותכו הוה שינוי כמו דמיקרי גבי גזולה שינוי החוזר לברייתו, ומ"ש הכ"מ פ"ד מאיסמ"ז הלכה ז' דצביעה לאו שינוי גמור וכתו"ח בע"ג מ"ז א' שהוכיח דכיון דנעבד בו עבירה שינוי מעליא בעינן דומיא דחטין ונעשו קמח וע"כ כיון דמאיס לגבוה כל שצורתו עליו לא נתבטל ממאיסותו, וע' במ"א סי' י"א ס"ק. י"ב וט"ז ח"מ סי' ש"ס ס"ק ה' ובתו' ע"ג מ"ה א' בד"ה יש, התם האיסור משום מאיסותא דמש"ה אסור אף שאין בו צואה אבל משום זוהמא י"ל דאפילו רחצו וסיידו חשיב שינוי, ובפרט כיון שנעקר התנור שגורם שם מרחץ עליו דנתבטל לגמרי, דשוב לא מינכר שהיה מרחץ כיון שאין בו תנור העושה אותו ראוי למרחץ ואינו עשוי לחזור מעצמו לשחררותו לגמרי:
ומה שהוסיף עוד לצדד להחמיר גם לענין שלא לסתרו ליתן העצים בבנין אחר של ביהכ"נ, וכפי שראיתי מדבריו שחושש לחה"ש בפני האומות ושהפמ"א שהתיר רק לבית דירה ואף שעושה כל דבר שבקדושה דמצד זה אין איסור כשפינה המקום, הנה להמ"א סי' רמ"ד ס"ק ח' דכיון שאין הא"י מניחין לעשות ביום חגם הוה חה"ש כשיבנו בשבת ע"י א"י, משא"כ בעובדא כזה בבית המרחץ קשה לצייר שהיו מונעים אצלם אם היה מזדמן להם כזה במקום קיבוץ קטן שאין יכולין לבנות מחדש בית תפלה אם היו מתקנים באופן היותר מועיל ולפארו שיהיה לבית תפלה, ורק מצד שמו הקדום אם לא מצד שדרכם בלאו הכי לעשות בית תפלה שלהם משונה בתמונתו מכל שאר הבנינים, ולכן אם עדיין לא יצא מפיו להחליט לאיסור המורה להקל אין מזיחין ואין מזניחין ואין מזחיחין אותו וכחולין ר"ד ז', כי יש לו על מה לסמוך ובפרט במידי דרבנן כי האי וכמש"ל מהפוסקים דלאחר שפינוהו אין איסור מה"ת במרחץ בדבר שבקדושה ואף שעדיין שם מרחץ עליו ולרוב הפוסקים כר"נ דקדושת בהכ"נ ג"כ דרבנן, ומה גם שלפי הנראה מרחוק שעשו כן מתוך הדחק לעקור בית המרחץ שלהם שמסתמא אין להם אחר במקומו, ומ"מ אם כבר הורה חכם לאיסור ושיצאה הוראה מאתו להפליג להחמיר בזה ולאו אורח ארעא להכנס בזה לצדד להתיר שאפשר שיודע שיש ספוק בידם לבנות בהכ"נ מחדש במקום אחר אם לא יצא בהיתר, ואם שאינני רואה חילוק מעובדא דפמ"א מבית יחיד שמשתמש לכל דבר שבקדושה לברך וגם ללמוד שם בשעה שפנוי מעסקיו, ומ"מ מאחר שבעובדא דידיה לא נזכר רק שרצו לעשות בית החורף להשמש דמהני עקירת שם המרחץ כשיבטלנו לגמרי ולא לרחוץ בו שום אדם, ואפשר דסובר דכשעקר התנור והספסלים דלא הוה שם מרחץ כלל וסגי בלבנו וסיידו לעשות ממנו בית דירה, משא"כ בעובדא דידיה לעשות למקום תפלה דלא סגי בלאו הכי רק כשישימו אח"כ תנור מחדש בעבור הבאים שם להתפלל ואף שהוא משונה מתנור העשוי למרחץ מ"מ אפשר לומר דעדיין לא נעקר לגמרי שם בית המרחץ מעליו במשך זמן קבוע מקודם שהתפללו בחורף או שדרו שם משך איזה זמן לאחר שעקרו התנור שכבר נשתקע לגמרי שם בית המרחץ מהבית הזה ואז יהיה מותר ג"כ לעשות תנור מחדש בעבור המתפללים שיבואו לשם ודוגמא לדבר ביו"ד סי' רנ"ט ס"ג בנשתקע שם בעלים או שאינה נקראת על שמו יכולין הצבור לשנותה אפילו לדבר הרשות כו', ואפשר כדי שלא ליתן לשיעורין לענין זה כדאי להחמיר עד לאחר י"ב חודש וזכר לדבר בברכות נ"ח ב' וכה"ג בע"ג ל"ה א' ושם ע"ה א' יע"ש ס"ה א' וב עית י"א ב' וע' ביבמות מ"ח ב' וב"ב ח' א' וע"א ב' וכה"ג בכ"מ, ובירו' ב"ב פ"ק לחיטי דפיסחי י"ב חודש וכריש הלכות פסח וע' בריקאנטי סי' קנ"ה ובח"צ סי' ע"ה ושבות יעקב ח"א סי' מ"א ומ"ב וח"ב סו"ס י"ז ובית שלמה א"ח ח"א סי' ס':
ומה שהאריך במ"ש רמב"ן דבהכ"נ עשאוהו כתשמישי מצוה דנזרקין אחר מצותן, כיוון בזה למ"ש בשו"ת רשמי שאלה סי' ב' אות ג' שהאריך לצדד דכונתו רק לענין שיכולין למכרו אף שהוא קדושת הגוף כיון דהתנו מעיקרא על קדושת בהכ"נ וכמו לב ב"ד מתנה שלא יהא קדושת בהכ"נ חמור יותר עכ"פ לאחר המכירה מקדושת תשמיש מצוה דעלמא כמו נוי סוכה ולולב דנזרקין לאחר מצותן והכ"נ בקדושת בהכ"נ לאחר שנמלכו ז' טוה"ע ובני העיר למכרה, אבל קודם המכירה שנמלכו לא גרע מתשמישי מצוה דלא מצינו שקדושתן יהיה דרבנן וע' בש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"א ואו"ח סי' קנ"ד ס"א, ואף דרמב"ן נקט דבהכ"נ עשוי כתשמיש מצוה שלא יהיו מצות בזויות עליו ואבוהון דכולהי דם, והלא בגמ' אוסר להסתפק בנוי סוכה וקאמר עלה אבהן כו' והרי בדם מקראי נסיב ושפך וכיסה ע"ש ברש"י ומאין לומר שהוא דרך אסמכתא וע' בטא"ח סי' כ"א בשם השאלתות והב"י כו' יעש"ב, ובנזיר מ"ה א' דאי אפשר לגלח פתח אה"מ דא"כ הוה דרך בזיון וכתיב ולא תעלה במעלות וכו' והא דמצטריך קרא בדם משום דליכא למילף ממקדש דקדושתו חמור וע' בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' ח' (וע' בתשובתי לעיל סי' ל"א):
ומה שהקשה עוד ברשמי שאלה הנ"ל דלכאורה אי קדושת בהכ"נ דרבנן למה יאסר כלל למכור בהכ"נ דכרכים וכמ"ש הפוסקים ובמ"א ס"ק י"ב ודלמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה, והא הוה ספיקא דרבנן וכ"מ בהג"א בשם או"ז דכל בהכ"נ שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא, ומשמע נמי דבספק מותר:
ואין זה מוכרח דהא אין עושין ספד"ר בידים וכמ"א סי' י' ס"ק י"א וט"ז א"ח סי' ע"א ס"ק ג' ומל"מ פ"ד מבכורות וב"י א"ח סי' פ"ג וע"ש בפר"ח ובפמ"ג באש"א ס"ק ג' דבמחלוקת שנויה דלראב"ד ורא"ש עושין ספק בידים וע"ש בפתיחה כוללת חלק ה' אות כ"ג ואכמ"ל, ובב"י בשם ר' ירוחם גבי עצים מבהכ"נ ישן וליתנה במתנה ספק אם יוצא לחולין בז' טוה"ע הלכך אם יתנו אסור להשתמש והב"י שהתיר דהלכה כדברי המקיל, ומיהו בלא"ה תליא בספד"ר באתחזק איסורא שנחלקו הפוסקים:
ומה שהעיר מעלתו מהפמ"ג א"ח סי' תרל"ח ס"ק ו' באש"א במה שכ' דעצי סוכה מדאורייתא קדשי קדושת הגוף דהא ילפי מקרא דלכ"ע מקשינן לחגיגה, באמת דלהפמ"ג ר"ס קנ"ג במש"ז דקדושת בהכ"נ ובהמ"ד דרבנן ובר"ס קנ"א ס"ק א' בד"ה ודע כו' אבל מורא בהכ"נ דרבנן כו', ומבואר יותר באריכות בספרו ראש יוסף למגילה ר"פ בני העיר, ולכאורה אף אי נימא דקדושת בהכ"נ דאורייתא מ"מ לא שמעינן מיניה רק לענין מורא דהוה בכלל את מקדשי תיראו והיינו רק שלא לנהוג בו קלות ראש, ובשו"ת שאג"א סי' ל"ט דלתר"י דאסור היסח הדעת בתפילין רק בקלות ראש והא כתיב את מקדשי תיראו, אבל שלא להשתמש בכלים שנשתמשו להדיוט כדאשכחן לגבי מזבח זהו בכלל כיבוד דמ"מ לכתחלה בדאפשר ראוי להדר דחשיב כיבוד יותר למצוה והרי הרמב"ם חשיב כיבוד ומורא אב לשני מ"ע כסי' ר"י ורי"א וכברייתא דאיזה מורא ואיזה כיבוד כו', ובמעין החכמה. באטב"ח אות קי"ו (בדפוס רעדלהיים דף נ' ע"א) שהאריך וכתב וכ"מ בקידושין דאצטריך לרבות אשה דכתיב תיראו הרי כאן שנים, והא בכיבוד כתיב למען יאריכון ימיך ואטו נשי לא בעי חיי דמהך סברא ידעינן דחייבות במזוזה א"ו דכיבוד ומורא שני מצות הן, ואף דאיכא למילף בק"ו מכיבוד דהא סתירת דברי אביו והכרעתו שפוגע בכבודו יותר צער לאביו ממניעת עשיית צרכיו, מ"מ ניחא ליה למיכתב קרא בגופיה דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עכ"ד, ואולם בבאר שבע סוף כריתות ת"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין וא"ל היכי מייתי ראיה על כיבוד ממורא דפשוט הוא דכיבוד ומורא שוים כפ"ק דקידושין עכ"ל, וכה"ג במל"מ הלכות מלכים פ"י הלכה ז' בד"ה עוד ראיתי כו' דכיבוד הוה קים ועשה ושב וא"ת דבכלל הכיבוד הוה נמי המורא שלא יסתור ולא יכריע דבריו, ופשיטא דבכלל הכיבוד שייך נמי שב וא"ת וע"ש בסוה"ד, ולשון הס' יראים אות שכ"ד ויראת מאלהיך שינהג כבוד ומורא בהכנס אדם למקדש או לבהכ"נ ובהמ"ד דכתיב ומקדשי תיראו כו' ותניא בתו"כ והשימותי את מקדשכם לרבות בהכ"נ ובהמ"ד ובפרק בני העיר ואהיה להם למקדש בארצות אשר הדחתים שם אלו בהכ"נ ובהמ"ד שבבבל, כשאמרה תורה מקדשי תיראו וכו' יעו"ש:
ומ"מ אינני מוצא הכרח מדבריו דקדושת בהכ"נ דאורייתא נגד הכרעת הפוסקים ממה שהביאו המדרשים דבהכ"נ ובהמ"ד בכלל מקדש דהרי אדרבא ממ"ש בתו"כ והשימותי את מקדשכם ולא אמר את מקדשי או מקדש סתם משמע דמה שהקדישו לבהכ"נ ולבהמ"ד לא חשיב מקדשו, והא ודאי דכיון שהזהירה תורה על מורא מקדש וממילא ידעינן מסברא להצריך מדרבנן לנהוג מורא בכל מקום שמקודש לתורה ולתפלה דהוה במקום עבודה בזמן הזה ואף ביחיד וכהא דרב אמי ורב אסי בברכות ח' א' וכדאמר אביי במגילה כ"ט, וע' באה"ח סי' צ' סי"ח בהג"ה מהתר"י, ובסוף מנחות דכל העוסק בתורה בלילה כאלו עסוקים בעבודה וכאלו נבנה בהמ"ק בימיהם, ובמגילה כ"ו א' אלא מקודש בלבד ורש"י עירובין ב' ע"ב ד"ה ההוא בארון ומנחות כ"ז סוע"ב מקום המקודש לקדש ובפרש"י, ובכ"מ סופ"א מבית הבחירה ופר"ד דרוש י"ב משבועות ט"ז ב' וע"ש בתו' ד"ה איידי דבמאי דתליא בקדושת המקום לא גמרי משכן ממקדש אי לאו דכתיבי קראי להדיא, וברשמי שאלה סי' א' אות ז' מהרמב"ם פ"ז מבית הבחירה הלכה ז' דבהכ"נ אסור אפילו בחורבנו בכל הדברים כמו בישובו ואף שהוא דרך בזיון וכברכות ס"ג מה ביתו דיקא אקפנדריא קפיד וע' ב"י סו"ס קנ"א וכמו במלאכת חוה"מ דמסרה תורה ביד חכמים עכ"ד, ותו' מ"ק י"ח א' בד"ה חש"מ דכי קאמר אלא אפילו חוש"מ דאורייתא לפי שיש לו סמך מקרא דאורייתא כו', וכמ"ש היראים בעצמו והמורא היאך הוא עד שישמור מק"ר הדומה לק"ר שמנו חכמים, והרמב"ם שחשב מצות בהכ"נ במנין ל"ת ס"ה בהדי מצות מקדש שלא לאבדם לא בא רק לאשמעינן דגם בזמן הזה חל מדרבנן בבהכ"נ ובהמ"ד וכמבואר בדבריו פ"ו מיס"ת הלכה ז' לענין מלקות דנקיט מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה, וכן בסמ"ק מ"ע לירא מקדש ובזמן הזה הוה בהכ"נ מקדש מעט ומפרש אח"כ איזה מורא מקדש, וע"כ דלא מייתי רק דבזמן הזה הוה דרבנן מורא בהכ"נ ובהמ"ד לענין איסור קלות ראש וכמ"ש חכמים כו', ובמ"ש הח"ס חא"ח סי' מ"א להשיג על החו"י מרמב"ם ספ"א מבית הבחירה אפילו לצורך בהכ"נ אסור למקדש, כבר ביארתי בתשובה דכלי שרת של בהמ"ק דיש בהן קדושת הגוף ובעינן שיהיה דוקא עשייתן לשם מקדש ולכן לא מהני מה שנשתמש בו אפילו לבהכ"נ:
ומה שהביא מעלתו בשם הכתר תורה דכלים הנעשים לבהכ"נ מותר לגבוה דשם קודש עליהם ואף שהיא קדושה קלה מדפלגינהו לתרי בבי דאבנים וקורות נשתנו מדין כלים דמפצלין אותן מבחוץ ומסתתין אותו ובבהכ"נ מותר במקומן כיון דיש חילוק בעשייתן גופא וכרמב"ם פ"א מבית הבחירה הלכה ה', וע"פ יסוד דבריו פנה מעלתו לדחות דהחו"י לאסור מדינא גם לבהכ"נ בנשתמש להדיוט כמו בקדושת מזבח כיון דמ"מ שם קודש עליו, והוא נגד משמעות הסוגיות בש"ס דהיכא שיש חומר בדבר לא מצינן למילף מיניה לשאר מילי, והנה יושב ודורש מפי עצמו דמצד עשייתן לשמן שלא נעשו לשם מקדש כיון שנעשו לשום קדושה קלה נגד בהמ"ק דמהני גם למקדש, ולפ"ז יהיה שנעשו לשם חג כשרים למקדש ורק מצד השינוי שנעשה בעשייתן שפיצלן במקומן כשעשאן לשם סוכה, וכן במקדש השם המיוחד שלא לשמו רק לשם קדושת שאר השמות או קדושת ס"ת וכי יאמר כן דמהני הקידוש מקדושה קלה, וכי נוכל לעקור הלכות קבועות שיש כמה חילוקים גם בין ספרים לתומ"ז אף בכולם קדושתן עליהן ולמה ישתנה בזה דין תשמישן להדיוט ולדמות מעצמינו כולהי למזבח, וע' בנוב"י מהד"ת חיו"ד סו"ס קע"ד ואכמ"ל, ועם כל אריכות דבריו אינני יודע שום הסבר וחילוק לזה דמה חשיבות מצד שמפצלין במקומן לגבי מקדש דהאיסור רק מצד הנפת ברזל, וכיון דמצד קדושת בהכ"נ או סוכה היה מותר ליתן אותן למקדש ובמה גרע במה שסיתתו אותן בבהכ"נ יותר מאלו היו אבנים שלמות מתחלתן שלא היו צריכין כלל לסתת אותם, ורק בעיקר קושיתו מה שחילקן לתרי בבות, הנה מקור דבריו בירו' יומא פ"ג הלכה ו' הוינן סברין מימר מה דפליגין ת"ק ורשב"ג להדיוט הא לגבוה לא (ופי' הק"ע היינו למזוזה אע"ג דמצוה נינהו מ"מ צורך הדיוט הוא אבל לצורך גבוה ובנין בהמ"ק כ"ע לא פליגי דבעי לשמן), מן מה דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן בקודש בגדי קודש צריך שתהיה אריגתן בקודש ואמר ר' יוסי במחלוקת היא הד"א אף לגבוה פליגין דתני העושה כלי להדיוט כו' יעש"ה כל הסוגיא דמבואר דהא דאבנים וקורות שחצבן מתחלה להדיוט אפילו לבהכ"נ ולצורך גבוה היינו לבנין הבית ובתצבן לבהכ"נ לא עדיף מזוזה דחשיב צורך הדיוט, ולהכי חילקן לתרי בבי לאשמעינן דאף שנשתמש לבהכ"נ אסורות לבנין הבית דחשיב ליה צורך הדיוט וכמו במזוזה וכנ"ל:
אמנם מצאתי דבר חידוש בשו"ת מהרי"ק שורש קס"א ענף ו' (בדף פ' ע"ב) שהאריך לדמות נדבת ביהכ"נ שהוא מקדש מעט לנדבת מלאכת המשכן דלא בעינן הוצאה בפה וכרש"י בשבועות כו' דהוה תרומה וקדשים שני כתובים כו' דתרומה היינו תרומת המשכן דכתיב כל נדיב לב וכמ"ש המרדכי דאסור לנתוץ דבר מבהכ"נ כו' כי היכי דתניא בספרי (פרשה ראה סי' ס"א) מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות שהוא בל"ת, שנאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם ותניא בספרי (צ"ל בספרא דתו"כ בחקותי פרשתא ב' פרק ו' אות ד' בפסוק והשימותי את מקדשכם מקדש מקדשי) מקדשכם לרבות בהכ"נ ובהמ"ד, ובפ"ק דשבת י"א כל עיר שגגותיה גבוהין מבהכ"נ סופה חריבה דכתיב לרומם בית אלהינו דגבי בנין בהמ"ק וכמש"ש במרדכי ושמא דימה לעליית היכל שנתקדשה כפסחים פ"ז דמקדש מעט שלנו יש, בו קצת קדושה ומענין קדושת דולר בז' ואפשר לומר אפילו לרבינו יצחק דלא ילפינן מהתם לענין קבלת תענית מודה לענין קדושת בהכ"נ כיון דדמו אהדדי כו' יע"ש באורך:
ומ"מ אף למה שמצדד מהרי"ק גם לענין נדבת בהכ"נ לדמות לנדבת המשכן דלא בעי הוצאה בפה, דאף דקדושתו דרבנן מ"מ גמר ומקדיש בלב שלם למקדש מעט שכולין משתתפין בו לצרכם, וממילא דיש סמך לחכמים להחמיר במה שמצינו בקדושת בהמ"ק וכמו שלמד מהרי"ל לענין מעיל להחמיר לכתחלה בדאפשר לקנות חדשים ולא במה שנשתמש להדיוט, אבל לא מסתבר שלא תחול עליו הקדושה מצד שנשתמש להדיוט ולא מהני ללמוד מקרא ולדמות למזבח, ורק שמסברא שצריך לנהוג מורא וכבוד גם במקדש מעט כל אחד ואחד לפי חומר קדושתו ואף אי הוה קדושתו דאורייתא כיון דקיל אפילו מקדושת בה"ב דלא ילפינן ג"כ מקדושת מזבח, ובערכין כ"ה סוע"ב פליגי ר"מ ור"ש אי ידעינן קדשי בה"ב מקדשי מזבח ובמאי דמסתבר טפי למילף מיניה, ובתמורה י"ג א' ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים קדשי מזבח כו' ומהכא מייתי התם דפגול נותר וטמא ליכא בקדשי בה"ב והיינו כיון דע"כ הקישן הכתוב, ובתוס' בכורות ה' ב' בד"ה והא תניא פטר כו' דמסתבר לגמרי משמע דילפינן מהדדי קדושת דמים מקדושת הגוף יע"ש, והרי קדושת בהכ"נ קיל אפילו מקדושת בה"ב וכרמב"ם פ"ח ממתנות עניים הלכה ח' עו"ג שהתנדב אבנים לבה"ב אין מקבלין הימנו כו' אבל לבהכ"נ מקבלין ממנו לכתחלה.