אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן לא

סימן ל

בדבר השאלה בנפילת הס"ת לארץ בשעת גלילה לאחר קריאה לענין תענית מאותן שהיו שם:

א הנה במ"א סו"ס מ"ד בתפילין שנפלו דמיירי בלא נרתיקן אבל בס"ת אפילו בנרתיקו, ובפחד יצחק ערך ס"ת שנפל העתיק בשם מ"א שנהגו להתענות בס"ת שנפל ואפילו בנרתק, ותיבת הרואה הועתק בלא ראיה ואולי נזדקר לפניו מאמר הרואה ס"ת שנשרף וחשיב לדמות לזה גם בנפל ואם כי במו"ק כ"ו א' לא נזכר לשון הרואה לגבי ס"ת שנשרף ורק בב"י וש"ע א"ח סי' רפ"ח שהעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל ג' חלומות מתענין בשבת הרואה ס"ת שנשרף כו', ובמקור הדין במ"א סי' מ"ד בשם משפטי שמואל סי' י"ב וכפי שהועתק בשיורי לקט מהס"ט וז"ל שאלת ממני סמך למה שאומרים שמי שנופלין לו תפילין צריך להתענות, דע שכל זמן שהם עליו צריך שלא יסיח דעתו מהם וכשנופלין מידו שייך בהם זלזול והוא שאחז"ל תפילין שנשרפו בזרוע צריך לקרוע שתי קריעות כמו ס"ת שנשרף מ"ק כ"ו א' וקצת ראיה ממה שאמרו הרואה בחלום ס"ת שנשרף חייב להתענות אפילו בשבת וזה סמך למנהג שנהגו, ומוכח מלשונו דאפילו בס"ת אין חיוב להתענות אלא אותו שנפלה מידו ולא אמרו בגמ' אלא הרואה שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה, ובארחות חיים רמזי א"נ מהג"ר גדליה ליפשיץ תמה על המ"א דאיך למד להתענות בתפילין דדי להתענות בס"ת שנזכר במנחות ל"ב א' וגם שם לא מצינו להתענות, ולא ראה במקור דבריו במשפטי שמואל וכנ"ל (וע' לעיל סו"ס ז'):

ובכפות תמרים סוכה מ"א ב' דיש סמך משמעתין לא יאחוז תפילין בידו ויתפלל מפני שלבו טרוד במחשבתו שלא יפלו ממנו ויתבזו כו' וכיון דהוא גרם שלא שמרו יפה נהגו להתענות לכפר העון עכ"ל, והרי בתשובה זו מדמה לס"ת דשם גופא אינו חייב להתענות הרואה שנפל על הקרקע דאין להחמיר רק לרואה שנשרף בזרוע כמעשה שהיה וכן בעובדא דנעמיתא במ"ק כ"ו דהוה הכליון דרך בזיון דחייב לקרוע על הגויל ועל הכתב דאיכא ג"כ בזיון של כליון, וממילא דבנפל מידו מצד שלא שמרן יפה אף דא"צ לקרוע שאינו של כליון מ"מ נהגו להתענות וכיו"ד סו"ס קכ"ג דאפילו בשוגג יתענה ומכש"כ כאן דהוה קרוב למזיד שזלזל בשמירתן, וע' בשבות יעקב ח"א סי' פ"ד ולמעיין בשו"ת חכ"צ סי' י"ז שבא בשאלתו בקצרה כפי שעלה לפי רהיטא בדעתו, וע' בב"ח יו"ד סי' שמ"א דאפילו בנקרע וכה"ג דתלוי רק כשהיה בזרוע, ובשו"ת מהר"י ברונא סי' קכ"ז דבנפל עם הכיס שמקיל ליתן פרוטה לצדקה עד דנפלה מקציצה לארץ וברצועה א"צ אבל בכיס או תיק אין חשש דלא אשכחן אלא מצילין תיק עם התפילין, וע' בשערי חשובה סי' מ':

ובשו"ת חיים שאל ח"א סי' י"ב עד שאתה שואלני אם הרואה חייב להתענות אעיקרא דדינא שמי שנפל מידו שחייב אינו מפורש בתלמוד ופסקי רבוותא קמאי, אמנם מנהג ישראל שגם אשר יפלו מידו התפילין מתענה וסברא היא שצריך כפרה שבא זלזול על ידו וכמ"ש במשפטי שמואל וכפ"ת, והכה"ג יו"ד סי' רפ"ב לא כתב אלא מי שנפל ס"ת מידו ולא זכרו כלל רואה, איברא דבאגרות רמ"ז סי' ל"ו דיתענה דרב הונא התענה מ' תעניות על דאתהפכא ליה רצועה דתפילין אך להורות לרבים ודאי לא אמרה ורק מי שנפל מידו הס"ת אין להקל אפילו בס"ת פסול, ובתפילין שלא נזכר בש"ס ופוסקים יש להקל לתשושי כח ובמקום תענית זה יתנו לצדקה לכפרתם, ואם ששמע שנפל ס"ת מיד הנושא והרב גזר תענית בה"ב על כל הקהל וכיוצא בו מחומרות אחרות, ואיברא דרב המקום לפי ראות עיניו, לפי מקומו ושעתו יזהר ויתקן כדי שיזהר לעתיד עכ"ל בקצרה, וכנראה שכתבו להפך בזכות המורה שעשה כן לצורך שעה לעוררם לפשפש במעשיהם מצד שאר ענינים, ובעקרי דינים חיו"ד סי' כ"ו אות כ"ה קיצר בהעתקתו יע"ש בחח"ח סי' כ"ט אות כ"ה, גם בספרו ברכי יוסף חיו"ד סי' רפ"ב בשיורי ברכה שמדינא אין הרואה ס"ת שנפל חייב להתענות [ור"ל אפילו ממנהגא] אמנם נכון הדבר שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו, ובמאורי אור בחלק באר שבע בהלכות א"ח סי' קמ"ד בדף ל"ז סוע"א בד"ה ואגב אזכרה מנהג ותיקין כו' יע"ש חומרות וחסידות יתירות בלי מקור, ובעקרי דינים חיו"ד סי' כ"ו אות כ"ה בשם נהר שלום בא"ח סי' תקס"ו הוסיף חומרא על חומרא גם על אותם שלא ראו את הנפילה, ומסתמא על איזה ענין וכפי כל החומרות שצידד להחמיר מעצמו היה השאלה שמי שנפל מידו קבל על עצמו להתענות ג' הפסקות, וע"ש בחא"ח סי' ב' אות ט"ו בשם שדה הארץ ח"ג סי' ל"ח הרואה תפילין בקרקע ולא ראה נפילתן אינו חייב להתענות אפילו מצד המנהג ואפשר דאם רק עיניו ראו נפילתן יש סמך להמנהג להתענות וכמ"א, ואין שום משמעות במ"א להסתפק כלל ובמשפטי שמואל מבואר דאפילו בראה גם בס"ת א"צ להתענות, ומה שסיים אך אם לא ראה נפילתן רק בקרקע אפילו ממנהגא א"צ להתענות והמחמיר תע"ב, חתימתו שלא כהוגן שלא היה לו לסתום למאי דקיי"ל כדמסיק בתענית י"א ב' דבדלא מצי לצעורי נקרא חוטא וכא"ח סי' תקע"א בת"ח ומלמדי תנוקות, ובב"י כתב על הטור ומשיה מלמדים לת"ח ובאה"ג ציין ירושלמי, והוא בפ"ז דדמאי יע"ש וביו"ד סו"ס רמ"ה סי"ז בהג"ה מהמרדכי מהירו', וע' בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' קט"ז וי"ז ועולת יצחק סי' ס"ז וביד אלעזר סי' קכ"ו שנשתרבב המנהג שמתענין כל הצבור שראו הס"ת שנפל לארץ דכל הקהל שייכי בה ולכולם שראו והיו במעמד ההוא הראו להם מן השמים שצריכין תשובה, ואינו כלום דבדבר דלא שכיח לא שייך מנהג ובש"ך יו"ד סי' ק"צ ס"ק ג' וכרמב"ם וכ"מ סו"פ י"א ממא"ס ושו"ת ריב"ש סו"ס תס"ג ותע"ה וח"מ סי' של"א ס"א בהג"ה ובד"מ יו"ד סי' שע"ג דאינו קרוי מנהג אלא השכיח ונעשה הרבה פעמים, והובא בנוב"י תנינא חא"ח סי' ח' בשם בנימין זאב שלא נחשב מנהג קביע אלא בדבר שהוא מעשים בכל יום, ובשו"ת פרי תבואה סי' א' במ"ש המרדכי והביאו הב"י יו"ד סי' קכ"ג שלא רצה ר"ת לאסור הואיל ופשט המנהג להחמיר ואף שלא נתפשט רק במקום הפסד כו' יע"ש ולא זכר מכל הנ"ל, וע' בשב יעקב חאה"ע סי' מ"ב בד"ה זאת ועוד כו' דבמלתא דלא שכיח כהאי לא שייך מנהגא כו', ובפרט שאם נזדמן באיזה מקום שעשו כן שבא רק מאיזה מורים שנהגו כן ע"פ הקצורים בשגם שכתב הברכ"י דכל רב בעירו יוכל לתקן לצורך השעה והמקום מה שנראה בעיניו, וכה"ג בשבות יעקב ח"ב סי' י' ברב שגזר תענית על הצבור בחודש שלא היה אפשר לראות הלבנה בחידושה שהיה יום מעונן ושאין לו על מה לסמוך דהא אפילו עשה עבירה בפועל ע"י אונס רחמנא פטריה כו' ומצינו שכמה פעמים הקילו אפילו על טורח צבור ומכש"כ בתענית:

וגם דבמקור הדין במשפטי שמואל דגם בס"ת אין להתענות רק למי שנפל מידו, ועיקר חילוקו שהראו לכולן מן השמים שצריכין תשובה, והרי גם מהר"י מברונא לא כתב רק בתפילין כמאן דאתהפך ליה רצועה שנזדמן לו בעצמו מכשול שלא נזהר בזה והכ"נ בס"ת, ובמכות י' ע"ב והאלהים אינה לידו זה שהרג בשוגג יורד לסולם ונופל עליו ובתו' סוטה ח' ע"ב דמדה במדה היא, אבל לא מסתבר שהראו לסימנא לאותם שלא היתה הנפילה מחמתם ואם מצד ששייכים בס"ת יותר היה ראוי לחוש שהראו להם לסימן לכל מי שהיו שותפין בס"ת ואף שלא היו בשעת נפילה, ומה שכתב שבתשובת חיים שאל שאין הרואים שנפלו התפילין חייבין להתענות וכנראה לא היה לפניו רק המח"ב שהביאו בקצרה וכמו שהעתיק בשמו בשע"ת סי' מ', והרי שם מפורש השאלה גם לענין ס"ת שאין חיוב כלל על הרואים רק על מי שנפל מידו וכ"כ גם בספרו ברכי יוסף:

ומ"ש עוד משו"ת אמרי אש סי' ו' מהירו' סוטה פ"ז בפסוק אשר לא יקים התורה זה החזן וכרמב"ן פרשה תבא שאמרו בדרך אגדה על החזן שאינו מעמידה כתיקונה ולסגור היטב האה"ק, וליתא דהירו' מיירי היכא שהשמש הוא המכניס לארון דאף דגרמא בעלמא מותר גם בבכור לא גרע מהפילה בשוגג כיון שבא ע"י הכניסה שלו לס"ת, ולא היכא שנפלה ביד מי שעשה הגבהת הס"ת בשעה שנגללת ונשמטה מידו באונס דכה"ג לא חשיב שוגג במה שלא היה יכול לאמוד עצמו לעשות ההגב"ה כשהיא נגללת ולא דמי לנפלה כשעוסק בכניסתה לאה"ק דזה לא שכיח שתבוא רק מהיסח הדעת,, ועכ"פ החומרא למי שנפל הס"ת מידו רק ממנהגא ולא חששו מהאי טעמא גם בנפילת שאר כתבי הקודש הנדפסים דלכמה פוסקים הוה כתיבה לכל מילי וכשו"ת מ"ב סי' צ"ט וט"ז יו"ד סי' רע"א ורפ"ב ס"ק י' ומ"א ר"ס רפ"ד ושל"ד ס"ק י"ז וי"ח וחו"י סי' קפ"ד ושבות יעקב ח"א סי' ט"ו וכנסת יחזקאל סי' ל"ז מ' ושו"ת מקור ברוך סי' ו' ותשובה מאהבה ח"א סי' ט' וע' בראש יוסף מגילה ל"ב בד"ה אמר רב מתנה דספרים שלנו שלא בגלילה אין בהן קדושת ס"ת ומיהו יש לעיין דס"ת צריך שיקדש כל שם בפ"ע, וע' בעקרי דינים סי' כ"ו אות כ"ד ובמלאכת שמים כלל ז' ס"ק ד', ועכ"פ כיון דהחומרא רק ממנהגא והרי גם לענין תקנת חכמים לתו' כתובות פ"ד סוע"א שאין לדמות זו לזו כענין שמצינו כו', ובידים פ"ג מ"ב שאין למדין ד"ס מד"ס וע' בשו"ת יד אליהו סי' מ"ט וע"ח מתשובות הראשונים דאין ללמוד תקנה מתקנה.

ומה שסיים דגם אותם שראו הס"ת מונח לארץ יפדו תעניתם בנדבה לעניים עכ"ל, והיינו כרמ"א יו"ד סי' של"ד ליתן י"ב פשוטין שהן ח"י גדולים וע' בתה"ד בפסקים סי' ס' ושו"ת משיבת נפש תנינא סו"ס נ"ג אבל בזה אין שום מקום לצדד להחמיר כשלא ראו כלל הנפילה וכמ"ש העק"ד בשם השדה ארץ דבזה אין שום סמך אפילו ממנהגא וכ"כ בשו"ת חכ"צ סי' י"ז דידיעה בלא ראיה לא כו' דכשנעשה פתאום ובהיסח הדעת כעובדא דנעמיתא כי' דפטורין מקריעה אף הרואים ממש יע"ש באורך, וראיתי לבתראי דבתראי שהוסיפו עוד חומרות יתירות על סמך קצת שצידדו האחרונים שהובא בקצרה בעק"ד עד אשר במטעי משה סי' ח' הביא בשם אגרות רמ"ז במי שנפל הס"ת מידו שיתענה שלשה הפסקות [ואם שכפי העתקת העק"ד שהשיב למי שקבל על עצמו שיש רמז לדבריו, ובחיים שאל שהם מילי דחסידותא ולא להורות לרבים], וכתב עוד בשם הזכור לאברהם מהד"ב ערך תפילין בשם השדה ארץ ובעקרי דינים חא"ח סי' ב' אות ט"ו שצריך להתענות אפילו הרואה הנפילה, (וכפי העתקת העק"ד בשמו ואפשר דאפילו אם רק עיניו ראו הנפילה יש סמך למנהג להתענות וכמ"א סי' מ"ד בשם המשפטי שמואל, ואף שלא נמצא שם רק להיפך למעיין במקומו וכנ"ל), וכתב שהרחיד"א יחיד בזה שהרואה ס"ת שנפל א"צ להתענות (ואזיל בתר איפכא שלא נמצא שום דעה מגדולי אחרונים שהחמיר להרואה) ואם נפלה הס"ת באה"ק עצמו חייב להתענות רק המכניס (ואם שבעק"ד בעצמו חיו"ד סי' כ"ו הביא גם בשם אגרות רמ"ז שבמדרגות שבאה"ק אין להם דין קרקע וכרמ"א סי' רפ"ב ס"ז שהוצרך לכתוב שאין להניח עליהן ספרי קודש וא"כ אף המקום המסבב התיבה לא גרע מיניה, ועכ"פ בתוך אה"ק מה חשש זלזול ובזיון אם מניחו על קרקע הארון ובפרט אם הונח דרך נפילה, וע' בט"ז יו"ד סי' רפ"ט ובש"ך ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' שכ"ב שלר"ת יותר טוב לעשות להשכיב ס"ת בארון כמו לוחות ושאלו נזכר כשעשה הארון הרחיבו, וע' בשו"ת כנף רננה סי' ו'), והוסיף עוד אבל אם, נפל מאה"ק לחוץ מחוייבים כל בני בהכ"נ השייכים לה ואף שלא היו אז בבהכ"נ (וזה לא נזכר בשום מקום רק ממ"ש החיים שאל שבאיזה קהלה שנפל מיד המחזיק הס"ת וגזר הרב דשם על כל הקהל להתענות ולמד זכות עליו שביד הרב לגזור על מקומו לצורך השעה, ואולי היה רק על אותן שהתפללו בבהכ"נ ושלא היה להם רק בהכ"נ אחד) וע"ש שטרח עוד לבדוק אחר כל החומרות שצידד כ"א מהאחרונים ולהוסיף אזהרות וחומרות ולקבעם לחובה על ג' תעניתים ואזיל בתר איפכא ששני תעניות הראשונים יוכלו לפדות מי שקשה עליו התענית ושיאמרו בעת תפלת הבוקר איזה סליחות ופזמון ואבינו מלכינו אך בתענית השלישי ישארו עכ"פ עשרה מתענין כל היום ובתפלת המנחה יקראו ג"כ ויחל ויאמרו עננו מהש"ץ בין גואל לרופא, והרי אדרבא עיקר החיוב במי שנפל מידו רק באותו היום ולא גרע מת"ח בשבת שהוא באותו היום וגם אינו רשאי לעכב ולדחותו לזמן ארוך, וע' בא"ח סי' קס"ח ס"ג ובבה"ט א"ח סי' תקע"א בשם הכנה"ג בנפלו לו תפילין יתענה באותו היום, ובמ"א סי' תקע"ו ס"ק ה' דאם הצבור גזרו ג' תעניות ויש אדם חלוש שאינו יכול להתענות כולם א"צ להתענות כלל, ומה שהוסיף עוד חומרא שלא יקראו בהס"ת עד שיגיהו אותה, בזה איכא חשש יותר לפגם ס"ת וחשש ביטול קריאה שאין להחמיר בריעותא דנפילה להוציאה מחזקתה כל שלא מצאו ג' טעיות, ובאגרת רמ"ז שהביא בעק"ד לא כתב רק לתקן במה שקלקל ולנהוג כבוד בכתבי קודש יותר מהרגילו ולהרחיק מלהשים אותם על הספסלים וליתן כבוד להגיה מחדש שתהיה מוחזקת יותר בכשרות, וגם ע"ד קנס ממון שיעלה על זה ולא לקנוס להס"ת להביאה לידי פגם מצד פשיעותו של אותו שנפל מידו, העתקתי דבריו וביטולן בצדן לבל יכשלו התלמידים הסומכים על מה שימצאו בדפוס ממי שיהיה ולהראות כחם בהוספת חומרות יתירות שאין בהם ממש ודי בזה למבינים, ובשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' ח' דלא נמצא בפוסקים המנהג להתענות יותר מיום אחד וגם לא שיצטרכו הרואים להתענות ודי שיתענה יום אחד הגורם לבדו והבא להחמיר עליו להביא ראיה, ומפקפק גם על המ"א דתפילין בנרתיקן א"צ להתענות, דאף דלתלות בכותל בכיסן שרי מ"מ בנפילה בקרקע בכלי המיוחד להן כיון דבכוונה עבר על ביזוי המצוה דהוה דאורייתא כשבת כ"ב א' וכו', וכן העלה בבית אריה הלכות מזוזה סי' רפ"ט פרק ט"ו אות ו' בתשובה ושה"ה לענין מזוזה:

ב אלא הא דפשיטא ליה לרמ"ץ דבזיון מצוה דאורייתא, וכן נוטה דהפ"י ביצה ל' ובפרק במה מדליקין אבוהון דכולהון דם וע"ש בתו' דלכאורה סברות חלוקות הם, אבל בט"ז א"ח סי' תרל"ח דביזוי מצוה בנוי סוכה דרבנן וכן בר"נ פרק המביא ל' וע' בב"י א"ח סי' תרל"ח וע' בשו"ת רשמי שאלה סי' ב' אות ג' דמתו' שבת כ"ב ד"ה סוכה י"ל דכוונתם לחלק לעצי סוכה דממילא חל קדושתן לא מהני תנאי, אך בקובץ על הרמב"ם פ"ד מתשובה הלכה ח' בשם המבי"ט בקרית ספר דלרמב"ם הוה דאורייתא, וכ"כ בשאג"א סי' מ' בשיטת רש"י דאסור לישן בתפילין שינת קבע, ובחיי אדם הלכות ברכות כלל ס"ח אות ב' יע"ש באחרונים דלא אסור רק כיסוי הדם ברגל אבל למצוה שכבר נעשה לא נשמע מהקרא וע"ש סי' תרע"ד ויו"ד סי' רע"ד ס"ה בהג"ה (ובשו"ת עין יצחק חא"ח סי' ה' אות ה' אשתמיטתיה כל הנ"ל וע"ל סי' מ"ח בד"ה ומה שהאריך):

אמנם מ"ש בתשובת רמ"ץ הנ"ל ובחא"ח סי' מ"ט אות י"ט די"ל דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה מדא"צ להחזיר הדמים כשאכל האיסור כיון דגם על הספק לא גזרו וכנתה"מ סי' רל"ד דבשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה, וע"ש בחח"מ בעניני חזקות סי' ל"ה אות ו' ול"ז, וע"ש לפמ"ש המפרשים בדעת הרמב"ם בס' המצות דמילי דרבנן כד"ת מקרא דלא תסור ומ"מ הקילו בספיקו דגזירת חז"ל לא היה רק על הודאי ומכש"כ על השוגג שלא ידע שום איסור דלא גזרו, והיא דעת הרשב"ץ בזוהר הרקיע ומגלת אסתר בשורש הראשון להסיר השגת רמב"ן שכך הורשו מאתם להקיל בספיקא כדי להפריש ביניהם לד"ת (ע' לעיל ר"ס כ"א) שהתורה מסרה לחכמים רק במה שהוא חיזוק לד"ת ולכן בספיקו לא היה בידם להחמיר דהסייג רק לתקנתם ואף דאיכא ריעותא לפנינו, וכמ"ש ג"כ בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ע"ג אות ב' דהא גם לר"מ אינו כ"א מקנסא וקייל כר"י בגיטין נ"ג דבדרבנן לא קנסינן אטו מזיד, ואולם מה שהעיר הרמ"ץ מיו"ד סו"ס קכ"ג לענין תענית בשתה יי"נ גם בשוגג יתענה, הנה משמעות לשון הש"ע בהג"ה ותשובת הרא"ש כלל י"ט סי' ט"ז דמיירי בידוע שנתנסך לע"ג דהוה דאורייתא ולא מיירי לענין סתם יינם וא"כ אין מקום לדחייתו, ובלאו הכי לקצת פוסקים דחמיר משאר איסורין כיון דמשום לתא דע"ג מיתסר בהנאה ולט"ז יו"ד סי' רי"ח ס"ק ד' וסי' רכ"ח ס"ק מ"ב דתקנת הצבור למגדר מלתא הוה דאורייתא מקרא דושמרתם את משמרתי, ולרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים הלכה ג' דבדבר שאסרוהו משום סייג חמור טפי ואפילו ב"ד היותר גדול אין יכול לבטלה וע' בשו"ת פרי תבואה סי' א', וע' בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז מה שחולק על הסמ"ע סי' רל"ד ובחידושי מהרי"ט אלגזי ובהערות לשו"ת מוצל מאש סי' ס"א במפתחות ובנתיבות השלום על אה"ע בתק"ע בשו"ת שבסוף הס' באיסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה בדף ח' ע"א שהאריכו, וע' בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' מ"ט אות י"ט בענין מצוה הבב"ע אי שייך בשגג באיסור והארכתי בזה בתשובה להלכות פסח, ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' מ"ה בדף מ' ע"א בד"ה ואולם יקשה כו' ואיסור שוגג לא בעי כפרה כלל ומה"ט בדרבנן עבדינן עובדא כו' וע"ש בד"ה ועוד אני מוסיף כו' אבל באיסור דרבנן פשיטא דמהימן לומר שוגג הייתי הואיל ושוגג דידיה לא בעי כפרה כנתה"מ ולכן בד"ס אינו מדקדק כ"כ שלא יעבור בשוגג, ובתשובתו שבנחלת יעקב ח"ב בחדושיו לביצה פ"ב בסוגיא דטבילת כלים בדפי הס' י"ג ע"ג בד"ה ולולא דברינו כו' דסברת נתה"מ דבאיסור דרבנן שהחפץ בעצמו היתירא הוא רק מד"ס גזרו על האדם ואם שגג ואכל א"צ כפרה כלל דבהיתירא קא אכיל, וכיוון לזה גם בשו"ת נחלה לישראל סי' כ"א דף מ"ג ע"ב בד"ה ולהמתיק כונת הנתה"מ כו' יע"ש סי' י"ד בדף כ"א ע"ב, ובחדושי ריטב"א שבועות כ' ע"ב ופ"ק דנדרים במשנה האומר לחבירו ופ"ב במשנה זה חומר ובר"נ י"ח א' דכל איסורי תורה איסורי גברא כמו שבועות ולתשובת הרשב"א סי' תרט"ו דאיסור נבילה הוא איסור חפצא ולכן כתב דנדרים חלין דוקא על דבר מצוה בביטול מ"ע ולא בל"ת שאינו אוכל נבילה וע' בס' ברוך טעם בשער הכולל דין ב':

ואולם בעיקר המצאת האחרונים לענין בשוגג לחלק בין דאורייתא לרבנן שלא יצטרך כפרה, והרי מפורש בחולין ו' ע"ב בר' יוחנן שאכל משחיטת כותי דפשיט מסברא דאס"ד דאי הוה שמיעא להו הוה מקבלה לה דאפילו בישראל עומד על גביו אסור היכא מסתייעא להו למיכל איסורא ולבוא לידי תקלה, והכא הוה רק גזירה דרבנן להיות כעו"ג גמורים, ויותר מפורש שם ז' ע"א בתערובות דמאי אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייעא מלתא דר"א למיכל איסורא, הרי מפורש בפשטות דגם באיסור דרבנן בשוגג חשיב תקלה, ומלבד דאין לו שום יסוד לחלק בין חומר העון דהא באונס פטור גם בדאורייתא ולענין כפרה לא שייך למיקנס אטו מזיד דקמיה שמיא גליא ואי משום דאדם מועד לעולם והוה כקרוב למזיד וממילא ה"ה אפילו בדרבנן שאינו מצד גזירה רק מצד הפעולה בעצמה שלא נזהר מלהכשל ולא דמי לספק דרבנן בדליכא לברורי שלא חלה מתחלה גזירתם על הספק, אבל לענין שגגת המעשה דלא שייך בזה אזהרה מ"מ ודאי דהחיוב להזהר כפי האפשרי שלא יבא לידי שוגג גם בדרבנן דכל שלא אונס מיחשב קרוב למזיד שצריך כפרה שנכשל במאכל שאסרו עליו וכמ"ש באורח מישור בנזיר כ"ג א' דאמאי קרי לזה פושע בנזדמנה לו דבנזדמן לו עבירה כזה בשוגג ודאי עבר עבירות במזיד וכנדרים י' דאין הב"ה מביא תקלה לצדיקים בשוגג שיוכל להביא קרבן חטאת שאינו בא בנדבה רק בשגגת עבירה ולכך חסידים הראשונים היו מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו להביא קרבן חטאת יע"ש ובתו' כתובות ל"ז סוע"ב ותו' סוטה ח' סוע"ב, והרי אפילו בדרבנן בספיקא מ"מ באפשר לברורי האיסור בלא טרחה מבררינן וכפסחים ד' א' ובכ"מ, ואין נפ"מ בין דאורייתא רק בשתי חתיכות ובנתכוון לאיסור ועלה בידו בשר היתר שצריך כפרה וכנזיר כ"ג א' וכ"מ, ובשו"ת פמ"א ח"ב סי' מ"א וח"ג סי' י"ט באכל עוף ומצא בו אחד מח"י טריפות דהוה אונס כיון דא"צ לבדוק אחר הטריפות דסמכינן ארובא והביא ראיה מתוס' ביצה כ"ה בד"ה אורח ארעא ויו"ד סי' קפ"ה במצא דם אחר תשמיש שלא בשעת וסתה וממשנה פסחים ע"א ב' שחטו ונמצא טריפה בסתר, ואחריו נמשך בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' מ"ב וע' בשו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' א' שהאריך לפלפל בראיות הפמ"א, ועכ"פ לא הקילו רק מטעם דמדרבנן לא היה צריך לבדוק ואם שאיזה מהאחרונים השיגו ג"כ בזה על הפמ"א וע' בברכת אברהם לפסחים ע"א ב' מתו' לקמן ע"ג א' ובשו"ת חכ"צ סו"ס כ"א, וע' במנח"י סי' קפ"ד בשם הש"ד דשניהם צריכין תשובה כיון שעברו לשמש סמוך לוסתה ע"ש בס"ק ג' ובעצי לבונה סי' קפ"ה ס"ד בהג"ה דבזה שניהם צריכין כפרה דעברו שניהם על איסור דרבנן, ובשו"ת מאיר נתיבים סי' ע"ג ממשמעות לשונו דהיכי דלא חשיב לאונס הוה צריך כפרה גם בכתם דרבנן, ובשו"ת אבני צדק בהשמטה ליו"ד בסי' קנ"ח דבכתם דרבנן יש להקל דא"צ כפרה, דהרי לסמ"ע ונתיבות סי' רל"ד דבשוגג בדרבנן א"צ כפרה והגם שהש"ך יו"ד סי' קי"ט לא ניחא ליה בהכי בדרבנן סמכינן להקל עכ"ל, ובשו"ת עדות ביהוסף החדש חיו"ד סו"ס כ"ה דשגג באיסור דרבנן ג"כ חייב קרבן וממילא הא דשבועות דסמוך לוסתה חייב בקרבן יתיישב אף אי הוה דרבנן עכ"ל, ולא ראה המבוכה שבחקירה זו בדברי האחרונים, ובשו"ת יהודה יעלה חיו"ד סו"ס רס"ט במסופקת אם היה הטבעת מהודק דמיעוט המקפיד דרבנן וצריכה כפרה, ואם שלדעתו דבכה"ג הוה כפשיעה, ובשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' ו' אות ה' הא דצריך הרשב"א שהובא ביו"ד סי' קי"ט שהוא דואג ומתאנח דגם שוגג צריך כפרה כו' ובנידון דידן דנראה כעין שגגה שסבור שלא עשה שום שהיה דרבנן אין ריעותא במה שאין דואג ומתאנח יעש"ב, והא לפי השאלה בסי' ה' שלא היה רק שהיה דרבנן דהמנהג להטריף שהיה כל דהוא כו' וכמ"ש גם להלן אות ו' וא"כ בדרבנן א"צ כפרה כלל, ובשו"ת מנחת עני חא"ח סי' ח' באכל בשוגג בחמץ שעבר עליו הפסח שא"צ תשובה וכפרה כיון דאין בו איסור משום שנעשה עבירה דבל יראה אלא משום מגדר מלתא להבא שלא יבא לידי בל יראה ובביטל ואונסא דשכיח או לא ביטל ואונסא דלא שכיח דאסור גם לאחריני לחזק התקנה וזה שאכל בשוגג וליכא חששא דשהיה ממילא היתירא קא אכיל וא"צ תשובה יעש"ב, ובגדולי טהרה סוף שאלה ל"ז החמיר דצריכה תשובה בשגגה והדליקה נר של שבת לאחר שקבלו עליהם השבת ואף דלכ"ע אין כאן אלא איסור דרבנן הא דיחיד נגרר אחר הצבור ולט"ז יו"ד סי' צ"ט דטועה בדין כמו שוגג, ומ"מ לאו כל השגגות שוות דהא בפ"ב דתרומות אם ידע בו מתחלה הוה כמזיד וא"כ קרוב הדבר דדינה כמזידה כו', ומשמע דבשוגג גמור מודה דא"צ כפרה בדרבנן, וע' בברכת משה סכ"ה אות ו', ובתוספת שבת ר"ס שי"ב בהא דהתירו לטלטל אבנים לקנח מפני כבוד הבריות דמ"מ צרי כפרה ואף דליכא רק איסור דרבנן כתשובת חו"י, ול ציין מקומו וכנראה כוונתו על סו"ס רל"ו וכש"כ אם לא חיללו רק בטלטול כלי שריפה וכה"ג כו' וא"צ תשובה כלל, ומשמע דבשאר גווני גם בדרבנן צריך כפרה, וע"ש סי' קפ"ג שאיימו שאם לא ישתה עמו יי"נ יקטע אזנו שאם יכול לפדות עצמו חוששני לו מחטאת וצריך תשובה קלה ואף שכתב מפורש בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור וע"ש עוד סו"ס קע"ח, וע' בא"ח סי' של"ד ומ"א ס"ק ל"ג צריך להתענות אפילו בתחומין דרבנן יע"ש ובס"ק ל"ד, ונראה שצ"ל בשבות דרבנן וכמו שהעתיקו התפארת ישראל בכלכלת שבת בכללי ל"ט מלאכות סוף אות א', וע"ש במ"א סי' של"ד ס"ק ל"ב מהש"ג אבל בכיבוי א"צ תשובה שלא ימנעו מלכבות, ואף דכיבוי בלאו הכי מדרבנן וע"ש בס"ק ל' ול"ה וט"ז ס"ק כ"א, ובא"ח סי' שמ"ט בט"ז וה' יכפר בעד השוגגים בזה לענין הוצאה מרה"י לכרמלית בפחות מד"א כו', ובשו"ת נחלת שבעה סו"ס ח' בהדלקת הנרות סמוך לשבת בעוד היום גדול שמסתמא לא הדליקה למצותה וכש"כ שלא ברכה והיתה צריכה להדליק אח"כ ג' בכל פעם וגם קצת כפרה רק לא כמו על הודאי שלא ברכה ואף שבספק עבירה צריך כפרה יותר מודאי עבירה מ"מ שאני הכא, ובשערי תשובה על א"ח סי' כ"ז ס"ק י' הביא משו"ת פמ"א ח"ג סי' ט' בשגג ולא הניח תפילין של ראש במצחו במקום הראוי שעל המ"ע נתכפר לו בוידוי דברים אבל ל"ת של ברכה מדאורייתא כיון שלתו' ורא"ש הוא מדרבנן ולמנהגינו שאומר הברכה בשכמל"ו שזה תיקונו כו', ונראה מדבריו שאם הניח של יד כתקונו דלא שייך הצד תיקון אמירת בשכמל"ו יש לו לקבל תשובתו על ברכתו לבטלה עכ"ל, ואף שלדינא דבכה"ג הוה הלאו דלא תשא רק מדרבנן ע' במ"א סי' רט"ו ותה"ד סו"ס ל"ז, ואף שבפמ"א נקט לדהרמב"ם הוא להגדיל החשש אבל מ"מ י"ל דבדרבנן נמי צריך כפרה ואף שהיה בשוגג, ובמ"א סי' תקס"ח ס"ק ד' דבשכח ואכל בת"צ אפילו שאינו מד' תעניות דצריך כפרה וע"ש בפמ"ג באש"א ומ"מ משמע כאן דאף בשוגג יש מחמירין ות"צ אם רוצה א"צ יום אחר ואם לבו נוקפו יתענה לכפרה כו', וע' בתה"ד בשו"ת סו"ס קנ"ו בשכח ואכל יותר מכזית בי"ז בתמוז שא"צ לפרוע אחר תחתיו דדוקא יום זה חובה אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על שגגתו עכ"ל, ובפסקי תה"ד סו"ס נ"ה מפסקי מהרי"מ אפי' למ"ד י"ב מילין דאורייתא אי כאן כרת, ומיתת ב"ד ומצד הוצאה הוה רק חלול דרבנן ומ"מ החמיר עליו להתענות, וא"ח סו"ס שמ"ג בהג"ה בקטן שעבר עבירה שצריך תשובה כשיגדל וע"ש במ"א ס"ק ד' מסנהדרין נ"ה ב' דתקלה וקלון איכא גם בקטן וע"ש בט"ז ס"ק ב' מרש"י ב"ק צ"ת ב' לרב אשי ששרף שטר בילדותו ובתה"ד בכתבים סי' ס"ב וט"ז א"מ סו"ס א"ע, ואף, דהתם החיוב לחנך רק על אביו ועל הקטן ליכא חיוב אף מדרבנן, וע' בשו"ת מוהרמ"פ סי' צ' ושבות יעקב ח"א סי' קע"ז בישוב הסתירה מח"מ סי' שמ"ט יעש"ב ובשו"ת אבן השהם סי' מ"ה ומ"ו ושו"ת רע"א סו"ס קמ"ז ודברי חיים בהלכות נז"מ מבן המחבר בסי' י"א וביד המלך פ"ד מאיס"ב ע"ש ותיבת הגוזל בתרא ט"ס וצ"ל קמא, וע' בתו"ח פ"ג דתרומות מ"ג ורש"י כתובות פ"ו א' וכן הביא השמ"ק לב"ק בד"ה והוה ויש"ש בהגוזל קמא שכ"כ בשם ראב"ן ויש"ש פרק החובל סי' כ"ז ובח"מ סי' צ"ו ס"ג וע"ש בב"י בשם התרומות דשאני בין חיוב חבלות ונזיקין וע' בנחי"צ סי' ז' בדף י' ע"א ובמראה הפנים ירושלמי פרק החובל הלכה ה' ובגליון הש"ס ובשו"ת מים חיים חאה"ע סו"ס י"ו בנוסח הוידוי ביו"כ באונס וברצון דלמ"א צריך לתקן גם מה שקלקל בילדותו וראיה מיאשיהו וזהו באונס מה שעשה בקטנותו מרצונו וכמ"ש שפתוי קטנה אונס עכ"ד:

ובביצה ל"ו ב' א"ל רבה לאביי זיל עייל לפורייך להתם כו' אדהכי נפיל ביה רחייא דאביי אמר תיתי לו דעברי אדמר וע"ש בתוס' ובעירובין ס"ז דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן וב"י טא"ח תקכ"ו בד"ה כתב הרשב"א כו' מהג"א פרק א"מ בשם א"ז כו' ורש"י כתב דאם לוהו צריכין כפרה אף שהיה העובדא ביו"ט שני, ובח"ס חא"ח סי' קי"ט בד"ה ומיהו אכתי דהא לא עדיפא דרבנן מדאורייתא דהא העובר בשוגג כו' וקנס דרבנן אתיא לכפרה כמו חטאת וכתה"ד רפ"ב וש"כ יו"ד סי' רמ"ח ס"ק י' וב"ש סי' צ"א ס"ק מ"ג, ובישועות יעקב א"ח סי' של"ד ס"ק ג' האריך דבדבר שחייב חטאת אף בשוגג בעי כפרה וא"כ יותר שכיח שיעבור בשוגג אם נתיר לו הצלה אבל בדבר שאינו רק איסור לאו או איסור דרבנן דלא החמירו בשוגג ובמזיד העמידו דבריהם להחמיר אף באיסור דרבנן יותר חיישינן שמא יעבור במזיד מלחוש שמא בשגגת שבת יעבור על איסור דהרי שוגג באיסור לאו וכש"כ בדרבנן א"צ כפרה ועמש"ל סי' י"ג וכו' עכ"ל, ובשיורי לקט מהס"ט במ"א סי' תל"ד ס"ק ה' בד"ה יבטלנו כו' מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג כו', אין זה ראיה דשאני חלב שיש בו כרת משא"כ בחייבי לאוין גרידא דא"צ כפרה על שגגתו וע' רא"מ פרשה ויקרא בפסוק ונרצה לו לכפר עליו על מה הוא מרצה עכ"ל, וכן מבואר מדברי שו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' מ"ה יע"ש, ולפ"ז נסתר כל יסודם דגם מדאורייתא בשוגג א"צ כפרה היכא דליכא רק איסור לאו, וע"ש בחמד משה סוס"ק ו' שמפקפק על המ"א דהא כיון שלא הטמינו לדעת ולא ראה ולא ידע ממנו אין כאן משום בל ימצא משא"כ בחלב כתיב לא יאכל ואם שאכל בשוגג מ"מ צריך כפרה עכ"ל, ובמתני' ר"פ שלשה שאכלו אין מזמנין כו' יע"ש במעון הברכות בדפי הס' צ"ה ע"א בדעת הרמב"ם דאין מברכין לא בתחלה ולא בסוף דלמאי דמוקי בטבל דרבנן ולמאי דפסקינן לחלק בין איסורי דאורייתא כיו"ד סי' קי"ט ולט"ז הטעם דבאיסור תורה מחזיר הדמים שלא נהנה הלוקח באכילתו, וכן מפורש ברמב"ם דמאיסור דרבנן נהנה אם לא שנדחוק דשם דאכל בשוגג מיקרי נהנה משא"כ באיסור תורה אפילו בשוגג צריך כפרה וכתשובת מהרי"ט וכמ"ש נתכוון לאכול בשר טלה כו', אבל א"צ דעיקר טעם הרמב"ם כתו' ורא"ש דאין זה אלא מנאץ עכ"ל, ולפמש"ל בלאו הכי אין מקום לדבריו:

וביו"ד סי' פ"ו ס"י דאף ביצת נבילה אין מוכרין לו מחשש שמא ימכרנו לישראל וע"כ משום דגם באיסור בשוגג צריך כפרה, ובנוב"י תנינא חא"ח סו"ס ע' וחיו"ד סו"ס קפ"ו דהרי אין כאן רק ספק דרבנן שמא ימכרנו לישראל, ואינו מוכרח וכש"כ יו"ד סו"ס נ"ו ופר"ח בכללי ס"ס כלל י"ח דאסור לעשות ספק בידים וכמבטל איסור לכתחלה ואפילו בספק דחסרון ידיעה וכמהרי"ט דהוה כמבטל איסור וכמ"א סי' י' ס"ק י"א דאין לעשות ספד"ר לכתחלה וע' בספרי זכ"י ברכות כ"ז א', ועכ"פ כשמוכרו לא"י הוה כעושה הספק בידים כיון דאפשר להשהותו ושלא להביא לכלל ספק החששא, וע' בנחלה לישראל סי' נ' דף ג' ע"ב על הפמ"ג דצריכין לצאת ידי ספד"ר היכא דלא אפשר, דלא מצינו רק בספק עומד להתברר וע"ש בסי' כ"א ד"ה ולהמתין בדהנתה"מ דבשוגג בדרבנן א"צ כפרה, ובשו"ת בית שלמה מהד"ב ח"א ביו"ד ח"ב סי' ד' דחה דברי הנתיבות וע"ש בהג"ה ג' מבן המחבר בסתירת המק"ח סי' תס"ז ס"ק א' בבאורים, וגם מתשובת רדב"ז ח"ד סי' י"ט דהיינו באם שלהרב ברור הדין והתלמיד יש לו קושיא שאין ברור לו האיסור דרבנן שיסמוך על רבו ושישאל לו אח"כ לברר ספיקו ולא כשמסופקים בדין דאז יעיינו הדין ואח"כ יעשו עובדא, וגם מתה"ד סי' מ"ג, וע' בזית רענן תנינא חא"ח סי' י"ג אות ו' בעלי זית שהביא ג"כ מהנתיבות וכמדומה שהשיגו עליו, וכן במשפט שלום חח"מ ר"ס ל"ד האריך לדחות דבריו, וע' בארעא דרבנן אות א' סי' י"ט מתשובת בנימין זאב סי' ע"א בדחזינן דיש איסור דרבנן מותבינן והדר עבדינן עובדא, ובשו"ת רמ"א סו"ס כ"ח ועוד אמרו פ"ק דחולין ו' בתערובות דמאי בדרבנן כו', וע' בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ה' בד"ה ואי בדאורייתא ובש"כ יו"ד סי' רמ"ב ס"ק ב' וע' בתחלת חכמה כלל כ"ח משש"ב בהא דעירובין ובפחד יצחק אות ב' בדאורייתא מותבינן כו' ובנוב"י תנינא חאה"ע סי' ל"ה, וע' בשו"ת אגודת אזוב המדברי חאה"ע סו"ס ח' בהא דרב שילא סוף יבמות דלא השיב אלא מיטעא טעינא וכנתה"מ דבדרבנן בשוגג א"צ כפרה ומכש"כ בטועה בהוראה וכר"ה כ"ט נתקע ואח"כ נדון ומתשובת רדב"ז הנ"ל, וראייתו מר"ה היינו כראייתו של הנתיבות מעירובין ס"ז שכבר נדחה מתשובת רדב"ז וכמ"ש ג"כ הנוב"י הנ"ל שאין שום דמיון משני הסוגיות, וע' בנודע בשערים תנינא בחדושי כתובות בתשובה אות ד' בדף ק"ח ע"ג ודברי חיים הנז"מ סו"ס א' השיג ג"כ מרמ"א יו"ד סו"ס קכ"ג ובמתני' דתרומות פי"א מ"ב ושאר כל מי פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ולכמה פוסקים תרומות שאר פירות מדרבנן וחומש מטעם כפרה, וע' בבאי"צ חא"ח סי' כ"ה בד"ה ולכן נ"ל וחאה"ע סי' ג' בד"ה ואדרבה וע"ש עוד בענף ב' וכבר נכלל בדברי הנתיבות סי' רל"ד ס"ק ג' שכבר נדחו דבריו וכנ"ל, וע' בספרו ני"צ חח"מ סי' כ"ח ענף ו' בד"ה ולכן נ"ל ולקמן ס"ו סל"ד ענף ג' בדף קמ"ג סע"א שהעלה בעצמו דלא כהנתיבות וכמו שהאריך ג"כ בעי"צ חאה"ע סי' ס"ז אות מ"ז וע' בחמדת שלמה חאה"ע סי' כ"ה בד"ה וי"ל דהיכא דנכשל ע"י אחר א"צ סליחה מסופ"ה דבכורות כו' ויותר מפורש בחגיגה ספ"א וכו':

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה