זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן כג
ה' י"א אלול תרל"ו להרב ר' יהודה ליב במ' מרדכי מקעלים:
בדבר שאלתו על הבתים מהביידליך העומדות על שפת הים שעשויים לפשוט וללבוש הבגדים ובתוך כך רגילין לרחוץ כשהם ערומים במים צוננין קודם רחיצה של הים את הראש ופניו וידיו ורגליו, אם מותר שם לכתחלה בד"ת ולהניח תפילין ולדמותו לבית הטבילה לט"ז סי' פ"ד ס"ק ב' דיש לו דין בית אמצעי של מרחץ, ומשמע דלכתחלה אינו יכול לברך ולהניח תפילין, ובמ"א סי' מ"ה ס"ק ב' ובעט"ז סו"ס פ"ד, דלפ"ז משמע דגם בבית הטבילה יכול לברך כשהמים צוננין וליכא זוהמא עכ"ד:
הנה מהב"י סי' פ"ד דהא דמרחץ שאמרו אע"פ שאין שם אדם כלומר מאחר שנשתמשו בו אע"פ שעכשיו אין שם אדם מאיס בית הפנימי ואין קורין בו דהוה כמו ביהכ"ס אע"פ שפינו ממנו הצואה עכ"ל, וכן דעת הלבוש דדוקא בבית הפנימי אסור כיון שהיו פעם אחד ערומים אבל באמצעי מותר, ואולם בב"ח דאמצעי אף שעתה אין שם אדם אסיר בק"ש ובתפלה ולהניח תפילין, והעתיקו ג"כ בעט"ז ובש"ע הרב מלאדייא וע"ש בקו"א דכ"מ מדאצטריך לאשמעינן בש"ע שאין שם ק"ש ות"ל משום ערום וכו', ומה שהביא העט"ז מהר"ר מנוח (ושם הרר"י ט"ס) ואיסור מרחץ משום זוהמא והבלא ולכן הני מקואות שהמים צוננין מותר, ולמעיין בכ"מ אינו מוכרח די"ל דגם להא"ד אסור לברך בהני מקואות דלהא"ד לא מסתבר לחלק בין מרחץ דהוא משום זוהמא להני מקואות שיהיה מותר, וכיון דלא מסתבר לחלק צ"ע ממזוזה דהוה בית הטבילה כבית המרחץ, וגם הח"ס הבין דהר"מ כהעט"ז בחא"ח סי' י"ח ונכפלה תשובתו בחיו"ד סי' ר"ז (ומש"ש וט"ז בא"ח סי' מ"ה צ"ל ר"ס פ"ד ומ"א סי' מ"ה), גם מה שהביא הח"ס מהמור וקציעה דמרחץ בחמין אסור לגמרי וכן הזכירו בשע"ת סי' פ"ד דכש"כ בית הטבילה דידן שטובלות ג"כ בחמין שצריך לנהוג לברך קודם שתכנס ולא תפסיק בדבור והביא בשם מח"ב כיון שע"פ רוב יפסיקו בזמן כזה שאינו קצר סמכו על הט"ז דחשיב כדיעבד, ואם דבט"ז מבואר שזה דוקא במקואות שלהם שהיו המים צוננין, ובישועות יעקב הוכיח דמקוה מים לאו כמרחץ מברכות כ"ב ע"ב במתני' יתכסה במים ויקרא דאיך מותר לקרות ק"ש בבית המרחץ ואף באי אפשר להעלות ולהתכסות דלט"ז בשעת הדחק מותר ולזה לא התירו גם בדאפשר לעלות ולקרות שיתכסה במים ומ"מ לא מצינו בשום מקום דבשעה דחוקה יברך ויקרא ק"ש ויתפלל בבית המרחץ עכ"ד, ובשבת י"ד א' שהיו טובלין במי מערות ורע"ב מקואות רפ"ו שרוב טבילתן במערות וע"ש פ"ז מ"ז בתויו"ט והכא במערה דסתם מקוה היא אך בשבת קמ"ז א' במתני' רש"י ד"ה מי מערה מקוה מקורה שהיא חם וכדמפרש בגמ' מה מי טבריא חמין וב"ק נ' ע"ב במערה דבעשרה אית ביה הבלא דמטללא וע"ש בפרש"י במתני' ורע"ב מקואות פ"א משנה ד':
[שוב נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי בח"א חא"ח סי' י"ח באמירת דבר שבקדושה בבית הבלן בחצר המרחץ כשאין בני אדם ערומים שההולכין לבית המרחץ פושטין בגדיהם, דדינו כבית אמצעי ושט"ז סי' פ"ד לא הקיל [אלא[ בברכות דהוה כדיעבד דש"מ דאם ברכת כשעומדת בחלוקה מ"מ אסור לברך שאר ברכות ומ"א שמקיל בסי' מ"ה לברך אף דבית הטבילה לא עדיף מבית אמצעי, וליתא דהרי היתר המ"א בבית הטבילה שהמים צוננין דלית ביה זוהמא והבלא דמרחץ וכמש"ל שבמקואות שלנו שמחמין דיש לנהוג לברך קודם שתכנס אבל בהולכין לאמצעי מבית המרחץ של חמין פשיטא דאף שאין שם ערום מ"מ איכא זוהמא והבלא מהנכנסין מבית המרחץ של חמין כשהם ערומים, ואולם בזה הדין עמו דהעיקר נעשה לדירת הבלן ואין עשוי לפשוט מלבושיו רק כשיש מרחץ דהזיעה אינו בכלל מרחץ וכט"ז סי' פ"ג ומ"א ר"ס פ"ז באם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר, ואף דהח"ס לא נחית לזה בעובדא דידיה שלא היה לחוש בלאו הכי שהחדר חשיב רשות לעצמו ורק שיש חפירה מקוה מים לטהרת נשים שבביתו ומכוסה בנסרים וכו']:
ועכ"פ פשוט דהני אהלים שסמוך לנהר שעשויין לרחוץ שם קצת גופם בצוננין כשהם ערומים לא קביעי להיות להם דין בית המרחץ וכעירובין נ"ה ב' ביושבי צריפין אין מודדין להם, ואין חילוק בין קירוי שעל גבי קרקע בשוה לאהל דקביעי קצת, דאין לנו לאסור כשאין שם אדם אלא מה שאמרו בית המרחץ, וע' בשו"מ חמישאה בחלק יוסף דעת סו"ס ג' על מ"ש במפתח לר"נ גאין בברכות דכולא בית כד"א מתוספתא וגמ' עירובין כ"ב ע"א בהיקף שתשמישו לדירה דמה ענין זה לק"ש, והרי לענין טלטול קיי"ל כרשב"א בסי' שנ"ח ולענין ק"ש לא כו', ולא עיין בתר"י סו"פ מ"ו שהביא זה בשם ר"ח ובתוספת ר"י חסיד ברכות כ"ה ב' ד"ה מאן שמעית ודחה ג"כ דמאי שייך לשמעתין דטעמא משום והיה מחניך קדוש ועוד דהתם בעירובין ליכא מאן דפליג ארשב"א והכא פסק רבא דלא כוותיה וע"ש בשמ"ק לברכות שמיישב זה.
ובירושלמי ברכות פ"ב משנה ג' אבל אינו לובשן עד שיצא מרשות של כל אותה מרחץ מסייעא לר' יצחק עד בית יעקב תורמסה היה לובשן, ובבאור הרז"פ נדחק מהא דרישא נכנס למרחץ. מקום שעומדים לבושים כו' נותן תפילין דמיירי שאין לו מקום חוץ למרחץ אבל ביש לו מקום אינו מניח עד שיצא מכל אותו רשות, אבל הפשוט דהא דאמר אבל אינו לובשן עד שיצא מאותה רשות קאי על סוף המימרא מקצתן ערומים ומקצתן לבושים וכו', וכן נראה מדהרמב"ם והפוסקים שלא הזכירו כלל מהירו' הנ"ל לפי שאין שום חידוש בזה, וגם לדרכו הומ"ל טפי דקאי על מש"ש יש שם מקרא כו' ולכן מותר ללובשן קודם, ולעיל מיירי שלא היה קורא מיד ולכן המתין עד שבא לרשות אחר, וע' ברא"ש בהק"ט הלכות תפילין סוף אות כ"ט ובטא"ח סי' ל"ח:
ובכ"מ פ"ב מק"ש הלכה ה' ובלח"מ הלכה ג' הניחו בצ"ע שלא הזכיר הרמב"ם דין שאילת שלום שאסור בבית המרחץ, דממ"ש אבל השמות שאין נמחקין משמע דשלום לא הוה משמות שאין נמחקין דמותר לאמרו בבית המרחץ, ובב"ח סי' פ"ד דס"ל דאידחי האי מימרא ואשנויא דחיקא לא סמכינן אלא על פשט התרגום וכו', ומיהו פשוט דאף להסוברים דשלום נמחק כיון דאינו אלא על שם הפעולה אבל מ"מ יש בו קדושה דאסור לאמרו בבית המרחץ, וע' בש"ע הרב מלאדייא סי' פ"ה ס"ג דכן שם שהקב"ה נקרא בפי כל עם ולשון יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טנופת כמו בהזכרת שלום שמותר ג"כ למחקו ומ"מ אסור להזכירו כשמתכוון וכו', ומ"ש בכ"מ פ"ו מיס"ת הלכה ט' מתשובת הרא"ש ט"ס וצ"ל כלל מ"ג סי' ט"ו, וע' בש"ך יו"ד סי' רע"ו ס"ק ז' וע"ש בנקה"כ שהניח בצ"ע התו' סוטה י' ע"א דתנא ושייר דמסתימת הפוסקים לא משמע כן, וע' בתשב"ץ ח"א סי' קע"ז בהא דסוטה שלא זכר מהתו' דשם ובמעין החכמה אלב"ם הב' אות צ"ג דף ק"ד ע"ב בדפוס רעדלהיים שמרמב"ם פ"ג דק"ש משמע דשלום אינו אפילו כשאר כינויין והוכיח דהא דאמר אין שם שאילת שלום הפירוש בשם כפרק הרואה התקינו שיהא שואל את שלום חבירו בשם, ובשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' פ"ו שצ"ע על הפוסקים שלא הזכירו הך דהתקינו שיהא שואל בשם, ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ע"ג בד"ה עכ"פ ק"ל למה שלום במרחץ אסור וכנוי שרי דא"ל דשלום שם גמור מדלא נמנה בין ז' שמות שאין נמחקין, ולא העיר כלל מתו' סוטה י' דתנא ושייר, וע"ש דנ"ל ממ"ד ויקרא לו ה' שלום שנקרא שם בקריאה ולא בכתיבה, וע' במ"א סי' פ"ה ובלשכת הסופר כלל כ"א בצוהר הלשכה ובמגדל עוז להרי"ע עמדין אבן בחן פנה ב' אות מ"ג ומ"ד ובשו"ת מקום שמואל סי' ל"ד במתני' דגיטין ס"א ע"א רש"י ד"ה ושואלין בשלום ובהק"ט ח"א סי' ס"ז בהגהת המניח ובמכתב לחזקיה לברכות ג' א', וע' בד"א רבה סופ"י ולא ישאל שלום חבירו במרחץ יע"ש בנחלת יעקב שמוחק תיבת מפני הסכנה ושצ"ל משום דשמו של הקב"ה שלום, ואולי דצ"ל מפני השכינה, והיינו נמי שזה השם מורה כלפי השכינה, וע' באהל דוד לשבועות ל"ה ב' מ"ש על הח"א שם ואכ"מ להאריך מענין לענין: