זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן כ
יום א' מטות תרנ"ב להרב הנ"ל בלונדן:
א היום הגיעני מכתבו ומה שכותב דהמחדשים תפלה חדשה בשפה נכריה תלו עצמם בנוסח יקום פורקן שנתקנה בשפה המדוברת בימיהם בבבל ולא אדע המכוון מדבריו אם הוא למענה על שאלתי להזכיר תוכן התפלה שתיקנו בשפה נכריה ועל איזה ענין נוסד, או שעשו שתים לבטל אמירת יקום פורקן ותיקנו במקומה תפלה החדשה בשפה המדוברת, ול ידעתי מה הועיל בדחייתו על שאלתו מיקום פורקן מפני שהיא קרובה ללה"ק, והרי אדרבא מצד זה נקראה ארמית לשון מגונה שהיא לה"ק שנשתבשה, וכבר כתבתי שגם כל ראשי הלשונות בימינו כיון שנשתנו במשך הרבה מאות שנים בביטויים חדשים שאינם כפי הנחתם הראשונה הוה לשון שנשתבש ואף שדעתם ליפות בזה יותר:
גם מה שטרח לאחר זמן היקום פורקן בימי הגאונים שחדל לשון ארמי מלהיות שפה המדוברת ומה הועיל בזה דאדרבא כיון שלא היתה הארמית ג"כ בלשון המדובר ולמה לא תיקנו אז בלה"ק כמו בזמן הכנה"ג שתיקנו בלה"ק ואף שהיתה ארמית השפה המדוברת, וגם דהרי קדיש שהיה כבר בימי התנאים ונתקן ג"כ בלשון ארמית כתו' ברכות ג' סע"א בד"ה ועונין יש"ר כו' שתקנוהו בלשון תרגום שיהיו הכל מבינים וע' בד"ח על הרא"ש פ"ב אות ו' וע' במנוה"מ נר ג' פ"ד כלל ג' ח"א, ולפלא שלא העיר מהתו' שסותר דבריו:
ואמנם כבר מבואר במכתבי הקדום מהשבות יעקב שאין להוסיף שום תפלה קבועה אפילו בלה"ק על התפלות המסודרות מהכנה"ג שהיו ק"כ במספר מנביאים וגדולי האומה יחד מכל תפוצות ישראל להיות שפה אחת לכולם בתפלתם, ובפרט שלא לערב לשון חול לקבוע בקודש לאומרה בבהכ"נ בעיר אחת או במדינה אחת ואפילו התנאים והאמוראים שיסדו כמה תפלות לא קבעום בצבור ובלשון הגמ' בברכות סופ"ב כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי כו' והיו מתפללים כן רק לעצמם, עד שנתקבל אח"כ בהסכמת חכמי הדור כולו לקבעם בתפלה, וכן באמירת יקום פורקן שנתקן אז בהסכמת כל החכמים שבא"י ובבבל שהיה ראוי שיהיה בלשון המובן לכל לחבבה בעיניהם ולכבוד ראשי הישיבות והמסייעים להם מרישי כלה ותלמידיהם ולראשי הגולה וכמו שהיו נוהגין מלפנים גם בימים הראשונים בברכת המלך וע' רש"י רה"ש ד' סוע"ב ויומא ג' א' ברכה לעצמו וזה היה כעין נתינת שלום לחבירו וברכת מי שברך להקרואים לתורה, ומצינו ג"כ בתפלת כה"ג ביו"כ ביומא נ"ג ב' לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה וכו', והיא רומזת ג"כ על ראשי גליות וכמאמרם בסנהדרין ה' לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל וכו':
ב ומה שכתב שמצוה גדולה לברר ולהשיב למינין החולקים ביו"ט של גליות נוסף על מה שאמרו בביצה ד' זימנין דגזרי כו' יע"ש בפרש"י, כבר זכו קמאי במצוה זו ומלבד מ"ש בזרובבל ח"ג מענה ט"ו ויעויין בכוזרי שני בויכוח שלישי אות ק"ל שאם מלך המושל מהעו"ג בא"י קודם ביאת משיחנו יתן רשות לישראל לשבת על אדמתם ולמנות עליהם סנהדרין יחזור העבור ליושנו ויהיו מקדשין ע"פ הראיה כו' ואז לא היינו חוגגים לעולם ביום א' אלא לפעמים, ועוד משום דבר שבמנין שאי אפשר דרך הטבע שיסכימו כולם הנפוצים בכל קצוי ארץ לבטל תקנה זו יע"ש בויכוח חמישי באות שכ"ו ושכ"ח, והיינו גם לראב"ד דאף ב"ד קטן יכול לבטל, וע' במלאכת מחשבת בפרשה אמור בפסוק מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי וע"ש מ"ש טעם חז"ל לשני יו"ט של גליות יע"ש באריכות אשר לטורח עלי להעתיקו, ובשו"ת יד, אלעזר בסי' קל"א בתשובתו להב"ד דמנטובה שהאריך במליצות דברים ותוכחות מוסר אבל לא העלה שום דבר:
חדש ולא ראה דברי חכמים הנ"ל מ"ש בזה, וע' בשו"מ תנינא ח"ב סי' פ"ה דף ס"ט ע"ב ד"ה והנה בשנת תרט"ו כו' מה שהביא מהס' קדושת יו"ט, ואולם בנחל אשכול שעל ס' האשכול בהלכות חנוכה ופורים באות י' האריך ג"כ בתשובתו לחכמי מנטובה ואשר בהיות כל דבריו נחמדים לא ראיתי להביאם למקוטעים ועיין עליו באריכות ויפיק חפצו וע"ש בסוף הס' במפתח שהזכיר מ"ש בתשובת הגאונים דפוס ליק סי' א' לרב האי, ואעתיק רק מה שהביא בסוף דבריו שהמעיין ברמב"ם מפט"ו דקה"ח ואילך ימצא שאדני קידוש ע"פ הראיה הוטבעו על מולד האמתי אבל אדני חשבון שלנו על מולד אמצעי המוקדם בזמן כרה"ש כ' לבני מזרח מכסי סיהרא כו' ע"ש במאור שהוכיח שכ"ד שעה אחרי מולד נראית תחלתה לעין וע' במפרש פ"ה דקה"ח שברור שנים יום המולד יום קביעת החודש ויום הראיה אחריו, ועיקר מצות קה"ח ע"פ הראיה כמ"ש רמב"ם שם אלא שאם אין סנהדרין בא"י הלכה לסמוך על חשבון המסור, מעתה רוב יו"ט שני הוא יו"ט אמתי אם היינו מקדימין ע"פ הראיה:
ג ומ"ש על דבר הפיוטים שיצא לפשר בזה דדוקא במקומות שמכוונין במניעתם מצד. איסור הפסקה והעם מאמינים בדחז"ל יפה נהגו המורים בזה להקל, אבל במדינות הנאורות יש לחוש הרבה בביטולם לפריצת גדר בכל עניני הדת וכמאמרם התורה דומה לכיפה של אבנים כו', ואינני רואה בזה שום התיחסות למה שאמרתי במכתבי מענין הפיוטים שמהתחלת התפשטותם בין המון העם לא פסק ערעור מחכמי הדור ובפרט בענין ההפסקות וכמ"ש הטור שמוטב שיהיו שוגגין, ואף שלא מיחו בכח כדין הלכה שהיא רופפת, וגם עתה אין הרבנים מתערבים בזה כלל להורות לאחרים ומעלימים עיניהם, ואפילו בבהכ"נ שהרב מתפלל שם ושממילא הכל מרגישים שהענין רפוי ומסור ביד העם ומעצמם יקיימו מצות פריקה, ומכש"כ שאין לכפות עליהם ההר ולאכוף אותם באמירתם אשר היא עליהם למשא ומתנהג אצלם בכבידות וכמצות אנשים מלומדה לבלוע הכל בנשימה אחת, ואדרבא שבמדינות הנאורות אם יתאמצו להעמיס עליהם גם הפיוטים כולם יש לחוש הרבה לבל יהיו הגורמים שיחתרו להקל לעצמם גם בתפלות שמסרו הכנה"ג בראותם כי משפט אחד לרבנים גם על הפיוטים כמו התפלות הקבועות, ואף דאשכחן בשבת קל"ט א' בבני בשכר וכמו שהאריך בשו"ת רמ"ע סו"ס נ"ו דאי חשידי בעיניו דמסרכי ככותאי ומדמי מלתא למלתא יחמיר עליהם בכל משפטי ההוראה, אבל לא במה שאדרבא אין היתר ברור למה שנהגו העם להקל לאומרם ודי להניחם בזה לעשות כפי הרגילם, וכבר העיר הרשד"ם חא"ח סי' ל"ד שאין הפרש בין מנהג אשכנז לספרד אלא בפיוטים שאומרים בתוך התפלה שהעדרם טוב ממציאותם, ובפרט בזמן הזה שאין אחד יודע ומבין מה שאומר וכו' וכל המרבה דברים מביא חטא עכ"ל:
ובס"ח סי' רנ"ו בחכם שהיו סביביו אומרים הקרובץ במשך והפסוקים היו ממהרים אמר להם הפסוקים הם יסוד הקרובץ שמהם נתיסדו כו' ולא תעשו הפיוטים עיקר ואשר ברוח הקודש טפל שימהר פסוק כאשר קצים בו ולטורח עליהם וכתיב ואל תקוץ בתוכחתו, וע"ש מאחד שהסליחות היה אומר ובשבתות היה חושש לפי שזה בכל יום ואמר לו מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה כי השבחות ברוח הקודש נאמרו והסליחות תקנו החכמים, ולא הנביאים, [כצ"ל ולא כמש"ש והנביאים, ור"ל כי הסליחות רק חכמים תיקנום אבל השבחות הי' ברוח הקודש וע"י נביאים] שלא יהא. הפיוטים עיקר ואשר ברוח הקודש טפל עכ"ל, וכן בלשון הב"ר פ"ה שלא יאמרו דברי פיוטין הן כדי שידעו הכל שאמרו ברוח הקודש, וע' במגדל עוז להרי"ע בעליית דרך ארץ פ"ח וביחוד המעשה פ"ה (וע"ל סי' י"ד שהעתקתי מקצתו), וע' בנוב"י קמא חאו"ח סי' ל"ג בהדלקת הנרות ביו"כ לעת תפלת נעילה ע"י נכרי כו' ומי בקש זאת מהצבור לומר הפיוטים מוטב שלא יאמרו יעש"ב ובשו"ת גור אריה יהודה חא"ח סי' קל"ג ובישועות יעקב א"ח סי' ש"ז ס"ק ג' בד"ה נחזור:
ובס' טל אורות מבעל שו"ת פרי תבואה במאמר אור צדיקים דף קי"א ע"ב בדפוס פפד"א שקצתם מניחים העיקר ואוחזים הטפל כגון ביו"כ צועקים שלא לדלג שום פיוט או סליחה, וה' הטוב יכפר על אמירת סליחתם שנחפזים באמירתם וקוצרים לשחת הקריאה הנהוגה ומבלבלים הענינים, וטעמם ונימוקם שאינם רוצים לשנות המנהג ואני אומר מנהג נמצא בו אותיות גיהנם שהוא מנהג של שטות וסכלות כמו שהולך בין הסומים ונקרו את עיניו שלא ישנה ממנהגם, כי בכיוצא בו המוסיף גורע יע"ש באורך ובמ"ש הכוזרי מאמר ב' סי' ט':
[וכבר קדמוהו במליצתו גם במנהגי מהרי"ל בעצמו בלקוטיו בהלכות פסח שכתב במנהגים כאלו מנהג למפרע אותיות גיהנם, והביאו גם בשו"ת נחלת שבעה סי' ע"ח, וכן בשלטי הגבורים בפרק האומר בטופסי גיטין דף כ"ג ע"א מתשובת ר"ת מנהג זהו גיהנם למפרע ואם שוטים נהגו חכמים לא נהגו ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה כו', וע' בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"ד גם בשבות יעקב ח"ב סי' ו' ובשו"ת חוט השני ר"ס נ"ו שראוי לבטל מנהג הפוך הנ"ל הוא גיהנם עכ"ל, ובשו"ת שבסו"ס מנחת יעקב בדפי הס' ט"ו ע"א בשאלה א' בד"ה ועל דבר המנהג כו' שהביא מסדר גיטין של מהר"ם מרגליות שהשיב ר"ת מאורליינש והוא מה שהבאתי למעלה משה"ג בשמו, ובשו"ת טוב טו"ד תנינא סי' מ"ט הזכיר זה בשם השל"ה ולא נזכר מקומו ולא נמצא שם רק בשער האותיות כלל ע"ו כתב על המנהג שנתפשט בהמתנת שעה שלא תפנו למנהג ארציכם בזה כו', ושם במסכת תענית דף ס' ע"ב בד"ה רבים מעמי הארץ כו', ואולי נתחלף למי שהגיד לו בשם השל"ה מ"ש בח"ב במסכת פסחים במצה עשירה דרוש א' דף ל"ב ע"א (בדפוס יוזעפאף) וזהו כגן ה' הוא ההיפך מגיהנם כו' יעש"ב], ובלשון למודים להרמ"ח לוצאטי בלמוד ה' דף כ' ע"ב הזר הוא הדבור אשר לא מלשוננו הנה כי לשון המליץ לא כלשון העיוני הוא כו' ואולם גם המלות הנמצאות לבעלי הפיוטים לא למליץ הנה כי אזינו תעיד אשר לא תטעם אתהן גם כי נכונות הנה כו':
ובמלאכת מחשבת להפלסוף הר"מ חפץ בפרשת וארא השיב בדבר שאלות ראב"ע על הפיוטים וז"ל ואולם איכה נוכל להוכיח לבעל הלשון מן הכללים אשר בדינו מלבינו שבכל דור ודור ישתנה סדר ותמונת הלשונות אסובבה במקרא ונראה כמה נשתנה עלינו סדרי בראשית באשר ראב"ע עצמו חשבם למלות זרות מ"מ נכיר בבירור ההפרש בין דברי משה רבינו אבי הנביאים לשאר הנביאים גם בין הנביאים בעצמם עד ימי עזרא ונחמיה ובדה"י תמצא כתובים כו' יע"ש באורך ובבכורים שנה ב' מתרכ"ו צד מ' ובהערה, ואין המקום בזה להביא דבריו במשפט אשר כבר בארתי פתרון רוב שאלותיו בבאורי לדה"י באופן המתקבל לחיך כל מבין, אבל בכלל לא קלע אל המטרה להתנצל רק בעד הפייטנים ולזכותם במליצתם העמוקה לפי מצבה בזמנם ואין מלאכתי בזה להרחיב הדבור בפרטי הענין הנמצא בכל מקום בדברי הפיוטים אשר האריכות לפני המבינים למותר, ולרמב"ם פ"ב מק"ש הלכה י' והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי השבוש באותו הלשון יע"ש בראב"ד וכ"מ שלא יאמר באור משובש שדרך קצת בעלי הלשון לאומרו ובפרט דאף דתפלה בכל לשון וגם בארמית אבל שלא יהא מעורב משאר לשונות ביחד, וע' במסלול נתיב י"א אות צ"ח, וע' ראב"ע שמות י"א פי"א ויחל משה ע"כ אסור לומר חלותיך אחליך, ובמנחה ליו"כ בפיוט איתן הכיר כו' האמין בך לחלותך ובראש נעילה גם לחלותך כו' וע"ש באבי עזר כמ"ש בסליחות באנו לחלותך, וע' ראב"ע שמות סי' א' י"ג ולומר בפיוט פרוכים אינו נכון כלל יע"ש וכה"ג בכ"מ לאין מספר בכל ענין וענין אשר יפגשם כל קורא מבין:
וכנתיבות העולם נתיב העבודה סו"פ ל"ב טרח להשיב על טענות ראב"ע נגד הפייטנים כי השירות צריך שיאמר אותם בשמחה ובטוב לב שמדבר דברים שהם עתיקים כאשר לבו של האומר פתוח ואז הוא מפליג הדבר שכל שירה היא הפלגה, לכך הלשון ג"כ קצת אינו רחוק מן דקדוק הלשון לעשות מן עומד יוצא או מן יצא עומד שלא לדבר כמו שדרך ב"א לדבר ולכך מפליג מאד בלשון בספור הנס ולתת שיר על זה, ובחג השבועות במוסף של יום ראשון מונה תרי"ג מצוות בלא סדר שלא יהא נראה כמו שיבא ללמוד שאסור תוך התפלה לכך מנאם בדרך פיוט וכמו שמפליג בדבר עכ"ל:
והנה קושיתו בסוף דבריו כיוון ג"כ החו"י ומאורי אור כמובא במכתבי הקודם וכל מעיין יוכח כי צדקו דבריו שבשביל שנאמר דרך חרוזים לא יצא מכלל לימוד, ומה יועיל שהוא דרך שיר והפלגה לומר בתוך התפלה מה שאין בו שום התעוררות על הנס או המאורע ומה שפוטר א"ע מהר"ל מפראג בטענה קצרה שמיטב השיר כזבו, הנה לעינינו השירים בכתבי קודש אשר בכל עומק מליצתם הנשגבה לא נמצא זרות בדבריהם רק להרבות התפעלות בלב כל מבין, וע' במעבר יבק במנחת אהרן פ"ז וע"ש באמרי נועם פרק כ"ג שהאריך:
ובכלל צוחו קמאי בכפילת וריבוי התוארים שהרשו להם הפייטנים והד"מ בשם הר"י פרק אין עומדין קיצר בהעתקתו שי"מ דהא דאמרינן דהמספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם כו' ולצאת מספק זה צריך שיאמר דרך קריאת הפסוקים כו', ובצל"ח ברכות ס"א ע"א בבאור מאמרם לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הב"ה שנאמר אל תבהל כו' על כן יהיו דבריך מעטים שהכונה על דבר שבח להב"ה כמש"ל ל"ג ב' סיימתינהו לכולהו שבחי כו' ומביא מהאי קרא דלא די שאי אפשר לסיים אלא שאין אנו יודעים ג"כ ממין שבחיו שאין לנו השגה אלא שבח שאנו משיגים בארץ עכ"ד, ורלב"ג לקהלת כי בהיותו בשמים ומדרגותו רחוקה ממעלתך ואין ראוי שתשלח לשונך לחייב מה שתדמהו שלימות בחיקך וראוי שיהיו דבריך מועטים רק על צד., ההתבונות עכ"ל, ועד"ש המורה ח"א סו"ס נ"ט בבאור מאמרם זה כי מה שתחשבהו מלוי התארים ושלמות הוא חסרון בחיקו יתעלה כו' ולא כמו שעשו כו' וירבה היתר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שעושה שיר וכו' ולולא חמלתי על חסרון האומרם הייתי מגיד לך מהם מעט עד שתתעורר על מקום החטא בהם כו' אמנם מי שהשיג חסרון המאמרים ההם ואומרם הוא אצלי מכלל מי שנאמר בהם ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' ונאמר ולדבר על ה' תועה, ואם תהיה ממי שיחוס על כבוד קונו א"צ לך שתשמעם בשום פנים כש"כ שתאמרם כו' ולא תצא במה שסידרוהו אנשי, כה"ג בתפלות וברכות ובזה די לפי ההכרח ויותר מדאי כמ"ש ר' חנינא כו' יע"ש באורך דבריו הנחמדים הראויים אליו אשר דלגתי על הרבה ביטויים קשים שבדבריו נגדם, וע' בס' המלמד סו"פ שלח בד"ה ואמנם דרך הנסתר ובמורה ח"ג פנ"ב ומזה הובא בא"ח סי' א' ס"א בהג"ה, וע' בכוזרי מאמר ג' סו"פ א' והבונה פ"ד דברכות אות ע"ט, ולפמ"ש בנתיבות העולם נתיב העבודה פי"ב יש חשש יותר באמירת הפיוטים לאחר התפלה ממה שחששו קודם שלא לאמרם מצד הפסק וחולק על הטור שכתב שבח המנהג שקבעו הפיוט אחר התפלה, ואין זה כך כי אחר התפלה אסור לספר בשבחו של מקום ולכך אותם שאומרים שיר היחוד הוא איסור גמור כו' ואם אי אפשר לבטל המנהג אשר נתחדש מבני אדם שאינם בעלי תורה יאמרו אותו קודם ברוך שאמר ועל זה היא שייך כי הכל דברי שיר ומה ענינו לאחר התפלה אין זה אלא לעבור על דברי חכמים ולהיות בעונש גדול יותר מדאי יעו"ש בכל הפרק, וממילא שאין מועיל התיקון לומר הפיוטים לאחר התפלה מצד ריבוי התוארים שהמה עיקר הפיוטים שאסור לספר בהם וכנ"ל, ובהק"ט ח"א שאלה רס"א כשמדבר לנוכח אין להרבות יותר ממה שבא בכתובים שהם השבחים הכללים שראוי לשבח בהם הבוי"ת אבל בינותינו לבינינו שלא לנוכח מותר וכו', וע' בברכ"י סי' קי"ג אות ט' דין ט:
ובפ"י ברכות ל"ג ע"ב בההוא דנחית קמיה דר"ח ואמר סיימתינהו לכולהו שבחי שהזכיר סברת הרא"ש לחלק בתפלות י"ח דרשאי להזכיר השייכים להענין שמבקש כמו שהזכיר מרע"ה הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר אלא מקצתו וכן דוד אמר לך ה' הגדולה והגבורה כו', וכל הנביאים ספרו שבחים לפי הצורך לעורר שהוא רחמן וחפץ חסד, וכשמבקש דין על חבירו שהוא תקיף ובעל היכולת, אבל בתפלת י"ח שקביעותו לעולם בסגנון אחד וכן בהוספת שבחים על מה שתיקנו כנה"ג הוא דרך חנופה ויש איסור בדבר כיון שאי אפשר להזכיר כל שבחו והרבה יש לדקדק בזה בענין פיוטים והתוארים דשיר היחוד וכיו"ב שנחלקו הקדמונים אבל מה אעשה הנח לישראל וכו' עכ"ל:
ובחידושי הרשב"א בד"ה הני תלתא כו' שכתב בשם כה"ג אבל בחוץ לתפלה כו' כל זמן שאינו טועה מקלס, והיינו כעובדא דמייתי שהזכיר על קן צפור יגיעו רחמיך כן חום ורחם עלינו, דזה היה דרך ריצוי ששייך לאותה תפלה, ומ"ש דרבה עביד לחדודא דאביי שאמר כמה יודע לרצויי למאריה, וח"ו שיאמר שקר לחדדו' אלא דמצד הריצוי חוס ורחם עשה כהוגן שמיוחס לאותה תפלה, ואולם במה שעשה מדותיו רחמים בזה דמשתקין אותו רצה לחדודי דאביי ישאל מעצמו, וע"ש במעון הברכות:
והנה מזה המין חלק היותר גדול מהפיוטים אשר יצאו בהשתפכות הרעיון וכדרך המשוררים לנסות כחם בשיר, וההמון כאשר מצאום בכתובים החזיקו מעצמם באמירתם ע"י החזנים שעשו עליהם ניגון מיוחד, וכאשר לא היו ספרי הדפוס מצויים והיה החזן בעצמו משורר מהסידור שלפניו והעם נמשכים אחריו לנעימת קולו, ולדוגמא הפזמון כי הנה כחומר ביד היוצר אשר עשה הפייטן כמה חרוזים לנסות כחו במלאכת השיר ולכפול הרעיון כי הנה כאבן ביד המסתת כגרזן ביד החוצב כהגה ביד המלח כזכוכית ביד המזגג כיריעה ביד הרוקם ככסף ביד הצורף, והדבר נאות רק לפני מוליד השיר לעורר כחו בשיר ולנגן בהשתפכות רוחו, אבל אין בזה שום ענין שבח ותהלה להית"ש, ואשר באופן הזה היה ביד המשורר לאחוז למשל את כל בעלי אומנות כפולח ובוקע בארץ במחרשתו ובאתו והברזל ביד הלוטשו וכמחט ביד המנקב וכן כל עושי מלאכה, האם יש בכח כל המשלים להמציא חלילה ציור יותר נעלה ממליצת הנביא ירמיה י"ח ב' כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל, ואיזה שבח ועילוי להבוי"ת ואיזה התפעלות יוסיפו ריבוי המשלים מכל בעלי אומנות אם ישא אותם המשורר על שפתותיו כל היום בדמותו אליהם, ומה אות התראות הכנעה יתירה שיתחדש בכפל המאמרים במלות שונות, ובמפרשים כי לכך נקרא יוצר חרש יוצר סתם בעבור שהוא לבדו עושה החומר כרצונו מבלי אמצעים אחרים הצריכים עוד לכלים לעשות ולגמור עמהם כרצונו, והחכם רש"פ בזקנותו בהשתפכות רוחו על חליפות שונות ממרוצת ימיו אשר חלפו חיבר חוברת כחומר ביד היוצר וטרח להעמיד כוונה שניה על רמז שבעה המשלים לשבעה זמנים חולפים בחיי האדם אשר בלי ספק גם בעל המאמר לא כיוון עליהם, ובפרט שהאומרם לא יכיל זאת ברעיוניו גם בהיות חבורו לנגד עיניו, ובכל זאת אם יגזור אחד אומר רק לאמרם בלי הפסקה מבלי הנגונים, וכן בפיוט אלה אזכרה וכיוצא בהם האם לא יתעורר קול תלונה חזקה בקרב ההמון העושה במצות אנשים מלומדה והחושב כי נגונים כאלה חלילה שעומדים למעלה משירי דוד נעים זמירות ובדמותו כי כל חרוז בפ"ע בוקע רקיעים בזמירות המטיב נגן, ולכן המשכיל ידום כי נטל עליו להניח העם כפי הרגילם אשר יקראו בשם מנהג, ומזה ימצא הנבון להקיש בהרבה מליצות ושירים מפיוטים כאלה, ומי יתן ולא יחשב לי לחטאת בעיני ההמון אשר גליתי בקול דממה דקה מה שהחובה שלא לכסות, ולבלי אהיה למשא ברוב דברי בכפל דברי המשלים המובא גם בדברי אמרתי להיות גם דברי מועטים בזה:
ובערוך ערך סרני כו' ובדאו הפייטנים שהסרני מרננת קול ערב ואולי קראוה סרני מלשון שירה, וכנראה שזהו הוספה מהמוסף, ובערוך ערך קינטורין פי' בלשון יוני ורומי מין אנשים בלי תרבות ובפי הפייטנים שמחציים ולמעלה היו אנשים ומחציים ולמטה סוסים שהיו כסוס וכפרד אין הבין, וכנראה שכל. זה הוספה מבעל מוסף הערוך, וכאלה רבות בפיוטים שנתחברו בדרך שיר אשר מיטבו הוא ההפלגה, אבל לא יתכן לאמרם כן בתפלה:
וכמו בפיוט עשרה הרוגי מלכות שצירף הפייטן יחד הרוגי ביתר עם הנהרגים בחורבן הבית ר' ישמעאל כה"ג ורשב"ג שהיו נ"ב שנים מקודם וע' בשמחות פ"ח שקדם הריגת ר' ישמעאל לר"ע שהיה במלחמת בר כוזיבא וכמ"ש ביוחסין ובשה"ג ח"א ק"ו א' ערך בריבי ציון ג' והובא גם במחזורי ק"א בשם הגרי"ב שלא היו בזמן אחד, ובצמ"ד בשנת תתכ"ד לאלף הרביעי הביא ראיות ברורות שר' ישמעאל בן אלישע היה אחר החורבן ואף שהתוס' כתבו [במנחות ס"ד וע' בתו' יבמות ק"ד] דשנים היו, גם שאר הרוגי מלכות מקצתם היו לפחות נ"ב שנים ומקצתם עוד זמן רב כו', והסליחות אלה אזכרה שנראה מתוכה כאלו היו בזמן אחד שגגה יצאה מלפני מחברה עכ"ל, ובשה"ק הביא בזה ששה ספיקות והזכיר בפרטות החכמים שנהרגו ע"י טיטוס ומקצתם נ"ב שנים אח"כ על ידי אדרינוס בחורבן ביתר ואח"כ היו ראב"ש ור' חוצפית ור' ישבב בדור אחר זה שהוא רשב"ג השני, ובמאורי אור בחלק עוד למועד בסוף חדושיו לתענית שהוא טעות דמוכח ובעו"ה שבשתא דעל על כו' ופטירת הנשיא וכה"ג בעיר שאינה משלמת אין תקנה לגדולי העיר וגם ריב"ז הוצרך להתנצל שלא יצא מקודם, ובשיוריו בקנ"א בדף קפ"ז סוע"א ובער"ה סליחות אלה אזכרה חתום יהודה חזק, ואולי הוא ר"י אלחריזי שהעתיק במשניות זרעים פי' הרמב"ם והוא חכם ורחב לשון כנראה בחבורו תחכמוני ומעט בתלמוד ולכך לא ידע בסדר הדורות, ובקושטא בימי ר' חנינא עוד מעשה לופינוס קיסר. עם י' ת"ח כמ"ש במדרש ומעשיות נשתנו בספור ובשמות כו', ובחלק בן נון לקידושין ע"ב הביא מ"ש במה"ב שלהי רה"ש שהוחזק טעות בפיוטים שלא ידע סדר הדורות כו', וע"ש במה"ב א"ח סי' תק"צ ס"ד בדף קע"א א' בטעות הפיוט אלה אזכרה ובלא"ה המונע לגמרי משובח שלא לדבר במופלא ממנו כמ"ש במהנ"ע ששאלו בענין העשרה והשיבו אל תגעו במשיחי יע"ש באורך, ובזוהר בראשית בפסוק ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויוסף קבל ענשו בעוון עשרה הרוגי מלכות דהיו עתידין למיפק מיניה י' שבטים כו' יע"ש ובנשמת חיים במאמר רביעי סופ"י שכן שמות עשרת השבטים עולה כשמות עשרה הרוגי מלכות אלפים ותתנ"ח עם זבולן בוא"ו אחד, ובמדרש משלי פרשה א' אות ט"ו נמלא בתינו שלל לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירה של יוסף וכו' יע"ש בזרע אברהם, ובספורנו בראשית סי' ל"ז כ"ח מדינים סוחרים כו' וכן קרה לאבותינו בבית שני שמכרו קצתם את קצתם ביד הרומיים כו', וכמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ובסה"ד סדר תוא"מ בשם ר' יוחנן וע"ש בדף מ"ז ע"ב בדפוס קאפוסט וע"ש בדף ע"ב ב' בשם ר"ע ושם נ"ח ע"ד ב"ר ישמעאל, ובמסעות ר' בנימין מערה אחת בהר על שפת מהנהר עיברי ושם קבורים עשרה הרוגי מלכות, והיא שמועה בלתי מדוקדקת ונגד המציאות:
ועיקר הרעיון מהפיוט שהסיבה של ש"ח וקנאה החריבה את בהמ"ק שבא ממריבת הורקינוס ואריסטובלוס בתרמית אנטיפר האדומי אשר הפריד בין אחים בערמתו והכניעם תחת עול הרומיים ובחלקת לשונו וחניפתו להרומיים הושם בנו העריץ והאכזרי הורדוס למושל על ארץ יהודה ואשר בימי נכדו באה הפקודה כאשר התמכר מלכם נכד האדומי אל הרומיים לרעוץ בעמו וע"י הפריצים אשר נתחלקו לאגודות במלחמה אשר כל אחד מהם חתר אל המלוכה ולא היו בעצה אחת רק לאהבת הממשלה, וכאלו בזה נשלם עוון השבטים אשר מכרו את אחיהם וכאלו היתה זאת סיבת עונשם אשר נתמלא להם עתה כגמולם וכדמצינו כ"מ הא והא גרמא וכהא דלוי אחוי קידה ואיטלע שזה היה הסיבה מהעונש עבור שהטיח דברים כמבואר שם, אבל בעל השיר יצייר בדרך הפלגת השיר כאלו המלכות הביאה אותם במשפט על חטא מכירת יוסף וכאלו השתלשלות החטא מאחיו גרם להתפרע גם מעשרת ראשי האומה שנהרגו בזמנים מאוחרים על היותם בעצת הנלחמים בחורבן ירושלים וביתר ועוד אשר דנו אותם כמורדים ואם כי הרומיים ברשעתם הפרו בריתם ראשונה ואשר חזקו עליהם בתרמית פומפיוס במריבת האחים על דבר המלוכה וכמו שקדם המריבה בין האחים ליוסף שמכרוהו למצרים ואשר נתגלגל מזה ירידתם לשם, ואשר בערמתו עמד לימין החלש מהם אחרי אשר התמכר הוא ואנשי בריתו לעבדי עולם לרומיים ותחת עולם, ואשר גם עשרה הרוגי מלכות נספו ע"י בעלי בחירה בעוון הפריצים ועד"ש וסביביו נשערה כו' וכמ"ש בפסחים בפרק אלו דברים שאמר ר"א לר"ע בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך וכסופ"ק דע"ג על ר"ח בן תרדיון, ואולי התיחסות המאמר למ"ש בע"ג י"ז ע"ב שאמרו לר"א בן פרטא מ"ט תניח ומ"ט גנבית, ושמזה המציאו התיחסות המשפט בעבור שגנבו השבטים את אחיהם למכרו, ומ"ש הפייטן שמלא פלטונו נעלים והוא עד"ש במדרש בפסוק המוכרים אביון בעבור נעלים, והוא עד"ש מחוט ועד שרוך נעל שהמליצה על דבר מועט, שהרי מפורש שמכרו את יוסף בעבור עשרים כסף, ובפרקי דר"א פרק ל"ה לקנות מנעלים ברגליו וע"ש בבאור מספיק מהרד"ל, ובאבן ספיר ח"ב דף קע"ה א' בהערה לצד ס"ז שורה כ' מנהג המדינה שעבד נכנס לבית אדוניו יחף בלא מנעלים וע"ש. בתקונים והשמטות בראש הס', וזה שדרש הילקוט בראשית קמ"ב, וע' רד"ק בפסוק ואביון בעבור נעלים שכ"א נטל שני כספים לקנות מנעלים ששנאתם ליוסף היה בעבור התנשאו למשול וכשמכרוהו לעבד נעשו המה המושלים, וזה שכיוון הפיוט איה אבותיכם אשר בעבור נעלים מכרוהו, כי חשדם שגם ידם היתה במעל המרידה ולהיות אדונים לעצמם, ועכ"פ קשה לומר בתפלה מה שחובר בדרך מליצה ולמיטב השיר בהפלגתו ולהשים בפי השר כאלו היה הענין בפועל אשר נתחייבו במשפט הממשלה בעבור מכירת השבטים ליוסף, והרבה כאלו נתקבלו בלי הסכמה רק מה שמצאו לאחר הגזירות מהבא בידם וכמ"ש בחו"י, ומי שבידו לבטל אמירתו בצבור מבלי קטטות ותלונות משובח ועכ"פ שלא לאומרם בהפסקות בין כל חרוז. עוד זאת שבכמה מקומות שנמשך הפייטן אחר לשון האגדות אשר אין להם יחס לענין הבקשה וצריך שידע המליצה מרמיזת המדרשים ותוכם וכמ"ש ראב"ע שאסור להכניס תוך תפלתו מדרשים לא ידע עיקר פירושם, וכמו במעריב ליל יו"כ הן יעבור זדון למשוגה כי לכל העם בשגגה, שהמכוון ע"פ דרשתם ביומא ל"ו ב' עשה להם זדונות כשגגות כשעושין תשובה ולהרי"ף בע"י הא דלא ביקש שע"י התשובה יעשה כזכיות דלמ"ש ביומא פ"ו א' עבר על ל"ת תשובה תולה ויו"כ מכפר, וא"כ ע"י התשובה אין נעשין כזכיות עד יו"כ, ומסולקת בזה קושית התוי"ש מאי דאמר מהד"ת דמסייע לר"מ קרא דמשה, והא הכי נמי איכא לתרוצי האי קרא בוידוי יו"כ גופיה שיעשה להם זדונות כשגגות, וליתא דכיון דיו"כ מכפר לגמרי וא"כ היה לו להתפלל שיעשה כזכיות וע' בשו"ת זכרון יצחק סי' פ"ז שהאריך בזה, ולפ"ז איך יתכן להתפלל ביו"כ שיעבור הזדון ושישאר השוגג כיון דיו"כ מכפר על הל"ת לגמרי והיה ראוי לנו לבקש ע"י התשובה ביו"כ שיהיה נעשה כזכיות מ וגם לשאר התירוצים שכתבו המפרשים על הא דלא ביקש שיעשו כזכיות דבתשובה מיראה נעשו כשגגות שדי שיכפר על המעשה מהחטא אבל בתשובה מאהבה דמצטרף מחשבה טובה למעשה וממילא שנחשב ג"כ לזכיות ע"ש בח"א ובאהבת ציון דרוש ה' שהאריך, ולפ"ז ג"כ אין מקום לכוון דברי הפיוט היות הבקשה שישאר שוגג שמהראוי שנתעורר בתשובה מאהבה ולבקש שיהיו כזכיות, ולכן אסור לומר נוסח זדון למשוגה ביו"כ בהיות המבוקש ביו"כ שיעשו ע"י תשובה מאהבה כזכיות ולא כשוגגין:
וכן בכמה פיוטים שאחזו במליצתם להמשכת הפיוטים והחרוזים מה שהוא היפך המכוון ממש מהנדרש באמירתם, כמו בתפלת גשם על הסלע הכה ויצאו מים, ודבר תמוה להזכיר לזכות החטא מהכאת האב במי מריבה שנענש בעבורו שלא להביא את העם אל הארץ ושלא הועיל לו כל תפלה להעביר ענשו, ויותר היה נאות להענין להזכיר הכאת הצור, וע' ראב"ע במדבר סי' כ' פ"ח בסופו כי הצור היה בחורב וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום כי בקדש היה, וגם כל המשך החרוז הוא רק להתעוררות המשורר לדבר מענין הנס במים ואינו ענין להזכירו בתפלה לרצות על המים ושאין לו שום התיחסות לעורר זכות בזה מצד שהיה משוי בתיבת גומא ממים ומה שהציל את בנות יתרו מהרועים ודלה להן מים:
וביוצר ליום ב' דסוכות בפיוט דגול מקולות הסך מקהלותיך ושמחת בחגיך, וטעמו לפי הלשון שיאמר כן להשי"ת שישמח בחגו, ולולא השתוות החרוז היה לו לומר ונשמח בחגנו ולא ככתוב, ולפי' המבארים בעבור זכות שאנו מקיימים מצות ושמחת בחגך אין לו שום מכוון בלשון והוא סתום מבלי הוספת תיבות בזכות קיום המצוה, וכן באמרו להלן שודד לבל יבהילוך, וראוי היה לומר לבל יבהילו עמך שלא יהיה נוטה לגידוף חלילה לפי משמעות הלשון שלא יבהיל השודד להשי"ת כביכול וביוצר ליום ראשון של סוכות בפיוט אאמיר אותך הצגים בשמחה ובלולביהם אותך לשמחה, והוא ביטוי זר כלפי מעלה לומר שאנו משמחים איתו בלקיחת המינים של לולב כי המצוה היא ושמחתם לפני ה' אבל לא יתכן הלשון כזה לשמח להשי"ת במצות לולב יותר משאר המצות ופקודיו, ובמערב שבועות ואהבתך אל תסיר ממנו עולמים לא יהיה לך הבל, שהיה להוסיף אתר צותנו, שלפי האמור נראה כגידוף חלילה ולא יתכן היותו מוסב על לפני פניו ולהמשיך על התחלת המערבית ויחנה ביטוי עשרת הדברות גלה לעמו תחלה, שלפי המסודר לחתום מקודם מעריב ערבים ואהבת עולם, ואם שאפשר שהפייטן לא חבר. לפי הענינים ושאח"כ הכניסוהו לאמרו בתפלה לפי הענין השייך אליו בהפסקת הפיוטים פסקא פסקא:
ובתפלת נעילה אמונים גשו לנצחך, ובמעשה אורג לשון ניגון כמו למנצח, ולפירושו היה לומר ולנצח לפניך וכמו שלא, יתכן האמירה לנגנך או לזמרך, ואם שלדעתי המכוון עד"ש בב"מ נ"ט ב' נצחוני בני, ובפסחים קי"ח ב' זמרו למי שנוצחין אותו ושמח, וזה יתכן באגדת חז"ל על היותו מתרצה בתפלה ותשובה כשיתנחם החוטא שיהיה ראוי לחוס עליו וכסוכה י"ד א' למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר שמהפכת מדת הדין לרחמים, אבל לא יתכן ביטוי זר כזה בלשון התפלה וחברותא כלפי שמיא היותנו נגשים אליו לנצחו ולהתגבר עליו כביכול:
ובסוף תפלת גשם לא תלוה מלפתוח כל סגור, ובמבארים שאינך צריך להלוות מפתח מאחרים לפתוח את אוצר המטר, וכמה רחוק ביטוי זר כזה למי שיש לו חיך לטעום מעט בלה"ק, ואם כי לדעתי הנכון להגיה שצ"ל לא תלאה:
ושם בזכר עניית גור ואגור, ולהמפרשים רומז על דוד שבא משבט יהודה שנמשל לגור אריה ועל שלמה שכנוהו אגור בן יקה לפי הדרש לשמות התואר, ומה התיחסות להזכיר זכותם בתפלת גשמים ואם שנמצא בשנות הרעב בימי דוד אשר ענוהו על הגבעונים ועל שאול אשר המיתם בחרב, ולא יתכן לרמז בזה במה שנעתר ה' לאח"כ כאשר מסרו בידם את בני שאול אשר הוקיעו אותם לעיני השמש, ויותר יש למצוא בזה התיחסות לשמשון שבא מדן שנאמר בפרשת הברכה דן גור אריה ועל שם הנס שיצא מים מהמכתש שבלחי נענה בתפלתו, ורק בשלמה מצינו במ"א סי' ח' בהעלותו את הארון אל דביר הבית שהזכיר בתפלתו בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה וגו' ואתה תשמע השמים, ואף שדחוק ג"כ לרמז זה בלשון בזכר עניית כו' על מ"ש באותו ענין בדה"י ב' סי' ז' וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים כו':
וביוצר לרה"ש בפיוט אאפיד נזר איום כו' נורא דהרוהו כו', וכבר נתעורר במאורי אור בחלק עוד למועד דף נ"ג ע"ב וזה לשונו ובפיוט דהרוהו בבית דגילה דחקו לשון הדר ומוטב לדחוק לשון דירה כמו בניתי בית זבול בשלמה, אכן שתיהם לשון עלגים ודרך מסוכן חירוף וגידוף דעיקר דהר לשון רוקד כמו בשופטים סי' ה', ומחוורתא לומר דעהו בהלל ומלה שיתכן על החרוז וכמו בכל דרכיך דעהו דע אלוהי אביך, יע"ש בפיוט ליו"כ וז"ל ומה זאת חירוף וגידוף בנוסח הגוים דדוך יסגדוך יפחידוך יצעידוך ירקדוך ירעדוך, אוי לאזנים שכך שומעות ומכש"כ לפה המדבר ולא תאבה ולא תשמע לתירוצי דקדוקי עניות להכנס לסכנת מיתה וחרב פיפיות שהכל טעות המעתיקים וצ"ל לפניך ומפניך [ידודו יסגודו, כו'] והמשכיל ידום עכ"ל, וע"ש עוד בפיוט אאפיד אות ו' ותקוהו בהלל ומלה נהפך ההעתק ויתכן טפי יועדוהו בבית דגילה כו' יע"ש באריכות ובספרו באר שבע באגדה שבת ק"ה א' בדפי הס' קל"א ע"ב ברמז ותיק נתתיך באומות והוא כפרש"י ברכות ט' ע"ב ותיקין ענוים והכ"נ פרסום ענוה באו"ה שבקשו להמליכו באמרם נשיא אלהים אתה בתוכנו כו' ואין כונת רש"י רק פירוש הענין ת"ח החלשים סתם עניו רך ומתחלש וכן בסופרים פט"ז ותיק בתלמוד וסבר באגדה בתלמוד הקשה מחליש טפי. ובגיטין ע' ע"א אחזתו ויתיק שפירושו חלשות וחולי הריאה, ופסחים ל"ט מאכל ותיקא מלח ושמן הטפל מחלישים כח עפריי של הקמח להטעימו יפה, וביוצר חהמ"פ כחוט השני ותק שפתותיך על התורה שנקראת תושיה שמתשת כח המתמיד יע"ש עוד באריכות, וכן בכתובות ע"ז ב' בנים ותיקין וע' רש"י נדה י"ז א' ויתקין וחלשים ובמסכת כלה ויתיקין וחלשים והוא פירוש ויתקין וכה"ג בפרש"י ביצה ל"ד בד"ה בדבר שלא נגמרה כו' והוא פירוש של מוקצה ונכתב בספרים וכן בכמה מקומות, אבל לא יתכן התואר ותיק בהקב"ה ומלאכיו אם היותו מורגל הרבה בפיוטים אשר בהכרח להגיה ולתקן הלשון, ועכ"פ גם אם הורגלו להשתמש בהשאלה ותיקין על ענוים מצד חולשתם אבל כאן לא יתכן המכוון שיעשו אותו ע"י הדבור לותיק ועניו ויותר היה ראוי לומר ותיקים יהללוהו בהלל ומלה, ובעירובין י"ג ב' תלמיד ותיק היה ביבנה כו' ובמוסף הערוך ערך ותק פי' אותיק בלשון יוני איש בעל מדות ומעלות טובות, ובתר"י ברכות פ"ק דף ז' ע"א ופירוש ותיקין ר"ל מפולפלים ומחודדים מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מותק טוריא במ"א י"ט ולפנינו בתרגומים מפרקין טוריא, וביוחסין מאמר. ב' אות ו' בהג"ה מהמגי' הביא פי' ותיקין ענוים ופי' אחר תרגום מפרק מותק עכ"ד והראשון מפרש"י דברכות וה"ב מתר"י וכל זה דחוק במכוון, וע' בעטרת צבי מאמר דרכי משה דף ו' ע"ב ובכ"ח חוברת ח' אגרת י"ט בסופו ערך ותק בפי' ותיקין, וע' במאורי אור בחלק בן נון במה"ב לא"ח סי' תק"צ ס"ט בדף קע"א א' במ"ש בסליחות שני בין כסא לעשור איתן ויתקתו ברוב עושר וצ"ל השפעתו, ושם ע"ב ד"ה כל ותיקי וסת ביוצר ליום ב' דר"ה בפיוט כל שנאני שחק עפמש"ל לשון חלש והוא חירוף בהב"ה ומלאכיו וכאן שבוש כפול דהנך זוגות תמיד הראשון במלאכי מעלה והשנית בדרי מטה מלבד האחרון, א"כ הכי נמי קאי ותיקי וסת דרי מטה חלושי הזמן קצוב שבעים עכ"ל, וזה מכוון יותר כפי הסדר מפי' הרזה"ה שמצא בכת"י שגורס תחלה חרוז זה שמוסב על חילי מעלה וטעמו חזקו המנהג וחילי מטה יתארו בשם ועודי ועד יע"ש, וכן יסלדוך הוא דרך גנות כמו נשים שהיו מסלדות זו את זו וע' בירו' פרק הזורק סוף הלכה ח':
ובזוהר בפסיק הצילני מיד אחי מיד עשו דבתפלה בעי לסדר בלשון ברור וע' בט"ז א"ח סי' תקצ"א ס"ג דבתפלה בעי לפרושי (טפי וע"ל סי' י"ג אות ד'), ואולם דרך הפייטנים לדבר בלשון סתום שבלי הוספת איזה תיבות יוכל להתהפך לכמה גוונין כמו בסוף גשם ועתה שעה [אל] ניב שפתי המזכירים מאימתי, שמההכרח להשתוות הברת החרוז אמר שפתי בנקוד הפתח שהוא למד"ב ביחיד ולא כראוי בצירי בהיותו נסמך לתיבת המזכירים בלשון רבים, ועכ"פ אין מהראוי לסתום בתפלה ברמז כזה על המתני' דריש תענית מאימתי מזכירין גבורות גשמים, אשר לא סיים כאן מפני החרוזים, ואם כי מזה אין סתירה מוחלטת להמסופקים אם היה הקליר ר"א בר' שמעון כי מסדרי המשניות היו ג"כ קודם רק שר' קיצרן וכחגיגה י"ד א' ובכ"מ, ועכ"פ הוא לשון קטוע ובלשון מאימתי נכללו כמה משניות לאין מספר כמו בפ"ק דברכות על ק"ש דערבית ושחרית ושם ל"ו ב' ומ"ג א' ופסחים ב' ע"ב ובתוספתא פ"ג ושם נ"ב ע"ב דמייתי המשנה רפ"ד דשביעית, ורפ"ח דפאה וכלאים פ"ו מ"ז ושביעית רפ"ג ופ"ד מ"ז ופ"ה מ"ה ופ"ו מ"ד ופ"ט מ"ז ומעשרות פ"א מ"ב, עירובין ס"ט ב' במתני' וע"א א' יומא ס"ז א' וע"ב גיטין י"ח א' קידושין נ"ז א' יבמות פ"ט ב' סוטה ט"ו א' ומנחות כ"ו ב', ב"מ י"ד ב' ל"ה ב' ס"ד א', ב"ב קל"ז א' וקנ"ה א' סנהדרין כ' ע"ב ממתני' דכלים פי"ו מ"א, ושם מ"ז ב' צ"א ב' ק"י ע"ב מכות י"ח ב' ור"ד י"ט וע"ש בהגהות הב"ח יע"ב כותים סו"פ ב' עבדים פ"א חולין כ"ב ע"ב כ"ד ב' ע"ה א' עוקצין פ"ג מ"ח מעילה כ"א ע"א טהרות רפ"ט כלים סופ"ד במתני' ובתוספתא פי"ד מ"ב ומ"ה פרק כ"ו מ"ו ומ"ז מקואות פ"א מ"ה, תוספתא ברכות ספ"ק וסו"פ ה' פ"ו הט"ו וי"ט שביעית פ"ג הי"ג תרומות פ"ק סוכה פ"ג ה"ה רה"ש פ"א הט"ז תענית פ"ג ה"ט ביצה פ"א ה"ג יומא פ"ג: הי"א כלים פ"ג ב' וביצה ל"ב א' וטהרות בב"מ סופ"ה ורפ"ו וב"ב רפ"ה, וירושלמי כלאים סופ"ז שביעית פ"ו פ"א יבמות פ"ז ה"ג ופ"ק דערלה ומעשרות פ"ק מ"ב ומ"ד ותענית פ"ג ה"ט ומגילה פ"ג ה"א ויומא פ"ג ה"ו וסנהדרין פ"ג ה"ה ופ"ט ה"ג וע' בב"ר פרשה צ"ד וכה"ג, ואשר להשתוות החרוז נתעורר ג"כ במאורי אור שהיה נאות לומר מלא משאלותי, וכן נמצא כמה ביטויים מחודשים התלוים באויר שהמציאו ברמז מה כמו ביוצר לשבועות אדון אמנני כו' טרמני יומים שנגזר ממלת טרם על הקדימה בבריאה אלפים שנה וע"ד אגדת חז"ל שעיקר המכוון כמ"ש המפרשים שעד שקבלו ישראל את התורה אז נשלם תכלית הבריאה וכמו שהאריך בשו"ת ברית אברהם בהתחלת ההקדמה בהג"ה, וכבר קדמם התשב"ץ ח"ג ענין רמ"ה וע' בחזות קשות שער הי"ב, וכמה זר הביטוי הזה לעשות פעל טרם על הקדימה בשגם שאינו קדימה זמנית רק על התכלית שעלה במחשבה תחלה, וכן הורגלו להשים ערץ כינוי לשמים מענין עריצות שעיקר הנחתו אינו ג"כ על החוזק וכידוע הוראת עריץ בכל מקום, וביוצר ליום א' דשבועות אדון אמנני כו' ואהיה בערץ ובפיוט יום א' דר"ה אם אשר בצדק ביום הנבחר משמי ערץ, ובפיוט אדר והוד ביום הנבחר משמי ערץ, וביוצר ליו"כ אמרו לאלקים וימינו טפחה שמי ערץ, ובפיוט אין מספר כו' ובמוסף ליו"כ אילי מרום כו' שוכן עליהם בערץ, וכן הורגלו לומר בהשאלה מלת דוק לשמים במוסף יום שני לשבועות באזהרת ראשית דוק וחלד, וביום א' דר"ה בסוף פיוט אדרת ממלכה מי לי בדוק מלך וביוצר ליום ב' בפיוט כבודו אהל דוק וחלד העדת בנו יחרדון, ובסוף מוסף ליו"כ מי כמוך כו' דוק וחלד, וביוצר ליו"כ אנוש מה יזכה וצבא דוק, ובפיוט אשר אימתך בנטיית דוק ובפיוט אדר יקר דוק מחופף בגערה, וביוצר לחתן דוק נטה כיריעה לכסאו, והמציאו ביטוי דוק לעשות לו עצם לשמים בעבור שהמשיל ישעי' מ' כ"ב על נטותו השמים כחפצו הנוטה כדוק שמים, ובראש נעילה בפיוט אב ידעך כו' בל עבור בראש תער, שהמכוון כחוט השערה הנדבקת בראש, והוא בטוי זר לחיך הטועם במליצת לה"ק ויחסר גם עיקר המכוון, וכן במליצתו גש לחלותך כנער ולא כבער שמשמעות לשונו יורה היות בקשתו כדרך נערים ויחסר עיקר המכוון כנער אהוב לאביו אלא שבא אחריו ולא כבער שמורה שלא השלים כוונתו, ושם יה שמך בנו יערב, ומלבד זרות הביטוי שמדבר ליה ורומז על שם ישראל, וגם הזרות לומר יערב בעתיד, ועיקר לשון תערובות על דבר הנבלל ובלתי ניכר וכמו מתן אחת שנתערב בד' וכדומה, וגם בלשון מקרא ויתערבו בגוים וכדומה ולא על השתתפות השם אל עם ישראל, ובפרט שעיקר הוראתו כאשר שרה עם אל על המלאך ואין בזה התיחסות להשתתפות השם אלוה, וביוצר רה"ש ליום א' בתפלה לש"ץ בפצותי שיח להשחיל שפירושו מלשון הוצאה כתרגום שמות ב' י' משיתיהו שחלתיהו והוא זר גם בלה"ק להשתמש על הדבור להוציא ורק שבחרו להשתוות החרוז וכמ"ש אח"כ מטעם זה ודחיל וגם אזחיל ומפני החרוז, וכן כמנטיף ומשחיל שעשה פעל מן השמות נטף ושחלת, וכן אמר כופר ומחיל שמפני החרוז כתב מחיל במקום מחילה, וכן בחלוחיל על מחשבות שבחלל הלב וכדומה בכל הביטויים בתפלה זו, וביוצר ליום ב' דר"ה בתפלה לש"ץ בקול כמנטיף ומשחיל, ושם ולא כמשחיל, שעשה פעל מן שחל, ורד"ק שורש עתר מיישב לשון הפיוט תענו ותעתרו שטוב להרחיב לה"ק כדמיון הנמצא בפסוק אך לא נצא מלשון הפסוק מכל וכל כו', ובתשובה מאהבה ח"א סי' א' אות נ"ה נסתייע מזה לאמירת הפיוטים אם כי הביא בעצמו שהתנה שלא לצאת מלשון הפסוק לגמרי, אבל מ"מ לענין תפלה אין נכון לאמרו בלשון בלתי מבורר ואף שנהגו כן הסופרים להרחבת הלשון, ובסליחות ליום ד' בפיוט בין כסא לעשור לפתותך בתחן, וביוצר ליום א' דר"ה בפיוט נעלה בדין בשופר אפתנו, ואם שנמצא בלשון חז"ל בילקוט תהלים, פ"ט אשרי העם שיודעים לפתוח בתרועה וכן בפרשה אמור ד"ה בחדש השביעי ובפרשה פנחס, מ"מ יותר נכון הנוסחא ארצנו כי פתוי עיקר הנחתו על ריבוי דברים שלא יתכן כלפי מעלה כט"ז א"ח סו"ס קכ"ז שלא לומר ומתפתה בתחנונים רק ומתרצה כי פתוי הוא על דבר שקר וכרמב"ן תצא, וע' רד"ק מ"א סי' כ"ב ח' וירמיה סי' כ' פ"ז ויחזקאל י"ד ח', ואם היותו מורגל בפיוטים וכן במוסף ר"ה יום ב' בתפלה לש"ץ אפד מאז לפתותך בא בתחנון, וביוצר ליו"כ בפיוט מי יתנה תוקף השופכים שיח לפתותך, ואם שעיקר כוונתו השתדלות עומק הפיוס בהרחבת הדברים כתרגום כי ירחיב ארי יפתי וע"ד שפירשו יפת אלהים ליפת על הרחבת הגבול וכדרשתם במשלי כ"ה בארך אפים יפותה קצין ופרש"י על, הב"ה, ובמדרש יואל בן פתואל בן שמואל שפתה אל בכל לבו וכן פרש"י ריש יואל, ובזוהר פרשה פקודי ובמדבר זכאה מאן דידע למפתיה למריה, ובפרש"י תולדות ויעתר נתרצה ונתפייס ונתפתה, וע' במאורי אור בחלק באר שבע הלכות א"ח סי' קכ"ב דף ל"א ע"ב וע' בבאורי לדה"י ב' סי' י"ח ב' שהארכתי, ומ"מ עיקר הנחתו בלה"ק לפי פשוטו להטות הלב להעבירו מדעתו הנכונה שאינו ריצוי או עתירת דברים שנופל על ענין ריבוי הפצרות לעשות לפמשה"ד, ובפיוט האוחז ביד במוסף יום ראשון דר"ה הלן בסתר בצל שדי, ובמאורי אור בחלק בן נון מה"ב לא"ח סי' תק"צ בדף קע"א א' החליף החרוז הלובש צדקה כמעיל עטויה, דהמקרא יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן קאי על הצדיק, ובמפ' נדחקו כי שדי הוא לן יושב בסתר ואין מי שדר בצלו, וכמה רחוק לכוון בלשון שבצל סמוך לדבר אחר שהצל בא מכנגדו, ועכ"פ הלשון סתום ומוקי אנפשיה שכל הלנים בצל השגחתו יאמינו על יכולתו שרואים תמיד בעיניהם, או שהלן בסתר השגחתו של שדי ממלא הב"ה רצונו לעשות הכל בגזירתו וכמו"ק ט"ז ב' בפסוק צדיק מושל ביראת אלהים וע' בזוהר שמות ט"ו א' ובהקדמתו י' ע"א, וכן דרך הפייטנים להסתיר המליצה ולדבר בחידות כלפי מעלה אשר לא כן בתפלות הנביאים שבתנ"ך ומאנשי כנה"ג ומהני צלותי שהוזכר בש"ס שכולם בלשון מבורר ומובן לכל:
ובמאורי אור בחלק באר שבע מהד"ב לא"ח סי' קל"ד בדף ל"ד ע"א ואומדנא דלבא הוא מן החזנים כמו שנמצא בקדמונים בחסרון הדפוס ומיעוט סידורים כל איש חזן הישר בעיניו כו' בשגם החזיקו הרבה פיוטים עמקי לשון וחידות כפי חברתם ומקרבתם לאיש המיסד ומאסו בפיוטים חשובים כו' וכמה תלו באילן גדול במתכוון לייחד בשם חתימת הקליר וכיוצא כדי שיקובלו דבריהם לזכות נפשם כו' עכ"ל אשר דלגתי הרבה מדבריו להרחיק תרעומות מהבלתי חפצים להאזין נגד מה שהוחזק בדעתם מכבר, וע"ש בחלק קן טהור מה"ב לא"ח סי' תכ"ה דף קס"ז א' בד"ה ואתעורר, וע"ש בחלק בן נון מה"ב לא"ח סי' תרס"ד דף קס"ז ע"א בד"ה ועוד אזכרה בפיוט לשמחת תורה בתוך ברכות ק"ש בתפלת אז בקשוב עליו כי' גזירה דת חדשה כו' וחלילה לחשוב על הרועה נאמן שיעלה בלבו המציאות נגד העיקר שלא ימיר דתו לעולמים, וגם קינה מיבעא ליה בז' באדר ולא ביו"ט, וגם הומ"ל קודם קריאת ס"ת, וכן לא נמצא בשום מדרש שטעה משה שיתן עוד תורה ומצוות ח"ו, וגם לשון גרוע תמימי תפדוני משחת חלילה לחשוב כך במבחר היצורים שיצטרך לזאת, והמונע משובח ומדפיס זמננו ציין שהוא במדרש ואתחנן והברכה ולהד"מ, וגם בימיהם שכיחי דורשים מדעתם הקלושה והטעו המון עם בשם המדרש עכ"ל, יע"ש בחלק עוד למועד למגילה כ"ה בד"ה נקרא ולא מתרגם מהכא שמעינן למחות במדפיסי תחנות ע"ד נסתר ופשיטא להמון עם דפיגא דעתייהו ועוד אחד אזכרה בקינות ט"ב בן חלקיה מארמון כיצא כו' שהוא ע"ד משל בחזן כו' והמונע משובח עכ"ל, ובשה"ג מערכת גדולים ציון ס"ט ר' אברהם הלוי ברוכוס מילקוט ירמיה ט"ו יע"ש, ואשר מזה נלקח בקינות:
וכן נמצא הרבה בתוך הפיוטים שנוהגין לאמרם מה שאינו לפי הכרעת הדין כמו בפייט ליל שני של סוכות ביעור וידוי של מעש"ש, ובפ"ב דמעש"ש עיו"ט ראשון של פסח היה הביעור ובמנחה ביו"ט האחרון היו מתודים, ובפיוט יום שני לסוכות בערבית שלמים וקטומים, וקיי"ל כר"ט ואפילו שלשתן קטומים וע' בפני יצחק זוטא פ"ג דסוכות ל"ד ע"ב שהאריך, ובפיוט גשם ש"ע משיב הרוח ומוריד הטל שהוא נגד התלמוד בתענית שאין אומרים רוח בקיץ וכמ"ש במאורי אור בחלק עוד למועד שיפה גירסת הספרדים והרבה אשכנזים נשתבשו מן החזנים שבימיהם בפרט שבהעדר הדפוס סמכו עליהם ושבשתא דעל על עכ"ל, ובשו"מ תליתאה ח"א סו"ס ק"כ בפייט מערבית לשמחת תורה שכתב שלא כהלכה דקיי"ל כחכמים דר"י דלא היה ניסוך המים מבית השואבה בשמיני והפייטן כל מה שצריך לו לפייטן כתב אף שלא אליבא דהלכתא, וכבר הקדימו בבית דוד פ"ד דסוכה מ"ט, וע"ש עוד בשו"מ שהביא מפיוט מערבית שמחת תורה דצ"ל חלוק מלפניו ולא משלפני פניו וכסוכה מ"ז עכ"ל, ובסמ"ק סי' צ"ח בהגהות הר"פ אות ב' בסופו וכשיבטל יאמר כל חמירא דאיתא ברשותי ולא לימא בביתי או בהדין דירה דא"כ אם היה לו חמץ ברשות אחרת לא היה מבוטל והפיוט דנקט בהדין דירה לא דק עכ"ל וע' בטא"ח סי' תל"ד, ובתו' ר"ה כ"ז א' סוד"ה כמאן כו' ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דש"ע דאמר בתשרי נברא העולם ובליל פסח יסד כר"י אומר ר"ת כו', אבל אין זה שאלה כי כן דרכו בכל מקום וכראב"ן בפי' על המחזור בשופר כפוף כמו לב אחד כדגרסינן שופר של רה"ש בכפופין ונותן הקליר טעם לדבריו כו' עכשיו חוזר ונותן טעם מ"ט דמ"ד בפשוטים ופירש הקליר טעם שניהם, וכן בפי' ראב"ן ביום ב' דסוכות יש במאה אמה קומתם שזהו כר' יודן ויש מאתים אמה וזהו כר' שמעיה ויש ב"ש אמה וזהו כר"א בר' שמעון ועד תשע מאות וזהו כר' אבהו בב"ר, וכדרכו של הקליר כשקובע במליצתו מדרש שנחלקו חכמי ישראל שקובע דעת כל אחד, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תמ"א ומה שיסד הפייט קדירות חרס נשברים ואח"כ התירו במחיצות מעץ לטמנם, כי כן דרך הפייטנים עושה דברי רב ודברי שמואל ובקרובץ דר"ה ציון שופר פשוט קול שופר כפוף וכהנה רבות עכ"ל, וע' בחי"ע סי' תנ"א ס"ק ה' שהביאו ג"כ: