זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן יט
ח' תמוז תרנ"ב להרב דחברת ב"י בלונדון ר' מאיר לערנער מחבר הר הכרמל החדש, על דבר שאלתו לאסור חזרת הש"ץ בשלש ראשונות לבד מפני שקמו כמה אנשים לשנות שלא לחזור הש"ץ כל התפלה ולמ"ש הטור ומחבר סי' קכ"ד סעיף ד' דכשאין ט' המכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה וכו':
א הנה דין זה, מתשובת הרא"ש כלל ד' אות י"ט וכמובא ג"כ בטור (ובבה"ג נרשם כלל י' והוא ט"ס) ושם מסיים הלשון וכשאין תשעה המכוונין לברכת ש"ץ נראה כברכה לבטלה, וכמ"ש בדרישה שכתב קרוב אבל לא ממש כי כבר כתב לעיל ר"ס נ"ה ואם התחיל בעשרה ואפילו יצאו קצתן הש"ץ גומר, וגם כבר נתבאר בגמ' דאפילו קצת ישנים או מספרים שמועות אפ"ה הש"ץ מתפלל וגומר תפלתו יע"ש, וכה"ג ביבמות ל"ט ע"ב הכונס את יבמתו לשם נוי כו' וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, ואף דודאי דמקיים מצות יבום דהא קיי"ל דאפילו בא עליה שוגג קנאה, אלא דכיון שאינו מכוון ליבום ממילא דאסור משום אשת אחיו ומיחזי כנושא אשת אחיו שלא במקום מצוה וע"ש בספרי זכ"י משש"ב, והכי נמי אף דאינהו עבדי איסורא כשאין מכוונין וכמו באינו בקי כשרוצה לצאת בתפלתו דמש"ה ס"ל לי"א דיעמדו כשחוזר הש"ץ, מ"מ ודאי החיוב מוטל על הש"ץ להתפלל כשיש עשרה וכסי' נ"ט ס"ד בהג"ה דאין הש"ץ מוציא את היחיד בפחות מעשרה ואף כשאין מכוונין לברכותיו וכנ"ל, ובב"י מהאבודרה"ם בשם הרמב"ם שהואיל ותיקנו חכמים שירד הש"ץ לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי א"כ אין תפלת הש"ץ ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואפילו אין בזאת החבורה מי שלא יצאו וכמו שתיקנו בקידוש בכל בהכ"נ ואפילו אין שם אורחים וכמו שתיקנו בברכת שבע בשביל המאחרים לבוא ואפילו אין שם מי שלא בא דאלת"ה ניתנו דבריהם לשיעורין והיה צריך לראות מי הוא בקי או לא, וכל זה מבואר בתשובת פאר הדור לרמב"ם סי' קמ"ח וע' בתשובת רשב"א סי' ל"ז ושכ"ג שדעת רב נטוראי וכמה גאונים להחזיק המנהג לקדש בבהכ"נ כו' ואף ליכא אורחים ושכבר פשטה הוראה כמותם, וכ"כ הר"נ פרק ע"פ מפני שתקנות חכמים תקנות קבועות הן בכל מקום ובכל זמן וכמ"ש בפמ"ג א"ח ר"ס רס"ט במש"ז דעיקר הקידוש משום תקנה ולא זזה ממקומה כמו חזרת הש"ץ אע"ג דהאידנא כולם בקיאים וברכה מעין ז' בסי' רס"ח וע' בשו"ת אגודת אזוב חא"ח סי' א' שהאריך בענין הקידוש שנוהגין עכשיו לקדש בביהכ"נ, ובשו"ת שב יעקב חא"ח סי' י"ד בענין הנוהגים שלא לקדש בבהכ"נ דאפילו בימיהם לא נתפשט רק במקומות דשכיחי אורחים דאכלו בבהכ"נ, ובשו"ת חת"ס חלק ששי סי' פ"ט העיר מתשובת רדב"ז סי' צ"ד שכבר ביטלו מנהגו של הרמב"ם בזה, וצ"ל חלק ד' סי' צ"ד, ומה שהביא עוד בח"ס ובב"י סי' קכ"ד שחכמי צרפת גזרו נידוי על זה, וצ"ל סי' רל"ד שכן הנהיגו חכמים בדור שלפנינו בצפת וכו', וכן העתיק בשו"ת ז"ס שם פ"ו יע"ש, וגם שם הועתק בטעות חכמי צרפת, וע' בשו"ת מים רבים חא"ח סי' כ"ג שהועתק ג"כ מלשון תשובת רדב"ז הנ"ל והעיר עוד:
ובחדושי הרמב"ם שקבצם בנו הרר"א וכמובא במעשה רוקח ובקובץ הרמב"ם שנדפס מחדש בסוף ח"א ממ"ש בח"א מאמר הב' בחלק התפלות וכבר נתפרסם מה שתיקן אבא מארי ז"ל והסכימו עמו חכמי דורו העומדים עמו שראה שכשמחזיר הש"ץ התפלה בקול רם אחר הלחש לא יתנו אוזן כל העם לשמוע ממנו באימה ולעמוד במוסר כעמידה בתפלה אלא כעומד בעל כרחו ויתעסקו להשיח זה עם זה שיחה בטילה וכיוצא בה, אלא שהם כשיגיעו לקדושה יענו קדיש ושאר הפרקים וכשיגיעו למודים יאמרו התלמידים המדקדקים מודים דרבנן, וראה שיש בזה מכשול ועון גדול לפי ששיחת האנשים בעוד שש"ץ מתפלל והם אינם מכוונים לשמוע מבלי היות להם מוסר בעמדם יש בו הזלזולים בכבוד שמים מה שהוא גלוי ולפכך תיקן שיגביה ש"ץ קולו מתחלה כמו שנוהג בפריסה על שמע להוציא מי שאינו יוד והנמשכים אחריו יתפללו בלחש להוציא עצמו ויאמר הקדושה בברכה שלישית והעם יענו הפרקים שראוי לענותם כו' ויסיים הש"ץ והצבור תפלתן כאחד וכו' עכ"ל, ומזה נראה בעליל אשר בנו של הרמב"ם מעיד על כל זה בעדות נאמנה וברורה ואין לבוא בקול רעש מה שכבר היה לעולמים ולא כאשר מסופק מעלתו במה שתלו הוראה בשם הרמב"ם וכותב דלאו מר בריה דרב אשי חתים עלה [ונמשך בלשונו אחר המורגל בפי העולם כי ביבמות כ"ב א' לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו, ואולי הוא רבינא הקדמון דלא מסתבר שיקשה לרב אשי מבריה דרבינא, וגם דמשמע מסוגיין שהיה מוקדם לדורו, ושם פ"ו א' מייתי ליה נמי לבתר אוקימתא דרב ששת, ויתכן ג"כ על מר בר רב אשי ככתובות כ"ב א' ואמר לנא רבנא אשי וקאי על בנו של רב אשי דסתמא דמלתא ברא כאבוהו ס"ל), וע' בשו"ת רלב"ח סי' ט"ו שאף שכיוון שתפלתו בקול רם רק להוציא את שאינו בקי אבל גם הבקי צריך להתפלל לעצמו תפלה ראויה בלחש להוציא א"ע ורק בדליכא י' דצייתי לתפלת הש"ץ וכו' יעש"ב:
ואולם לא ידעתי מה ראו לדון בזה לבטל חזרת התפלה מצד שאין רוב העולם מכוונין לברכותיו דבמקום שיש רוב עם מסתמא איכא ט' שמכוונין ג"כ לצאת וגם במנין מצומצם לתשובת רמ"ע מפאנו סי' ק"ב בשאלה השמינית דסגי בעניית אמן וכשמכוון רק בסוף הברכה וע"ש רוב העולם אינם נזהרים וקורין בסדר קרבנות וכי"ב בשעה שש"ץ יורד ובכל כה"ג איכא משום הנח להם וכיון דגלו דעתייהו שאינם מכוונים לצאת אע"פ שיענו לפעמים ואינם יודעים על איזה ברכה אין כאן אמן יתומה כמפורש בירו' כו' ואנו מחזיקין עצמינו בקיאים וראוי שנפסק עצמינו בבלתי בקיאים שאם לא כיוונו כל הצורך יכוון לצאת בשעה שהש"ץ יורד ומה טוב שלא לעסוק בדברים אחרים ולכוון לענות אמן עכ"ל בקצרה:
ועכ"פ עד שיתאמצו לבטל חזרת התפלה יותר היה ראוי להוכיח השומעים במקום שיש מנין מצומצם שיכוונו לשמוע ושלא ידברו כלל בשעת חזרת הש"ץ ואשר בהמשך הזמן יורגלו כן מעצמם להזהר משיחה בטילה בשעת חזרת הש"ץ וטוב שיסכימו לעשות תקנה שמי שיעבור לדבר בשעת חזרת הש"ץ שיתן דבר קצוב לצדקה וכה"ג, וע' בשו"ת לחמי תודה סי' י"ט על המתפרצים בבהכ"ג וכו' והאריך בענין מורא מקדש דמורא בהכ"נ דבר תורה הוא כמורא מקדש [וזה לאו מלתא דפסיקא דלר"נ אינו אלא מדרבנן ולט"ז א"ח סי' תרל"ח דגם בזוי מצוה בנוי סוכה דרבנן וע' בפי' ביצה ל' ובשו"ת שאג"א סי' מ' דביזוי מצוה הוה איסור תורה והארכתי מכמה ראשונים דס"ל הכי ואכמ"ל במה שאינו נוגע לעיקר הענין ובסי' קנ"א בהכ"נ ובהמ"ד אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה וכו' יעש"ב:
ואמנם אם שכן, הדעת נוטה ע"פ הכרעת הפוסקים מ"מ ראוי להתרחק מלבוא במחלוקת בעבור זה שלפעמים העם אינם יכולים לפנות לבטל זמן הרבה ממלאכתם ויהיה קשה מצד זה בכמה זמנים להתקבץ מנין עשרה ורוצים למהר כשיתפלל הש"ץ רק שלש ראשונות דלטעם שיחזור התפלה כדי שיענו אחריו קדושה אפילו כולנו בקיאים צריך להחזיר התפלה עד אחר קדושה דלא עדיפא האי תקנה להוציא מי שאינו בקי ומשום דבר שבמנין דאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה, ממ"ש הרא"ש ריש ברכות בשם רה"ג לענין צבור שמתפללין ערבית וקורין ק"ש קודם צה"כ ולא מצי אינש לעכבינהו דס"ל שיותר טוב להתפלל מפלג המנחה כר"י ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה, וכמ"ש בשו"ת רלב"ח סי' ט"ו שבראותם מעט הבאים להתפלל מנחת הערב ולכן ראו חכמי הדור שכשר הדבר שישמיע הש"ץ קולו בתפלתו ואל יכניס עצמו בספק ברכה לבטלה בדליכא י' דצייתי ובפרט שהו לסיבה כדי שיענו הקהל קדיש אחריו יעש"ב שהדין פשוט שצריכין כל אחד להתפלל בלחש וגם הש"ץ ואח"כ יחזור הש"ץ התפלה בקול רם כרמב"ם פ"ט מתפלה וברכת כהנים וטא"ח סי' קצ"א וסמ"ג סי' י"ט וכו' יע"ש בפרטי הספיקות בזה:
ובפרט שגם הרדב"ז ח"ד תשובה צ"ד מסיים דאם אפשר להחזירן לדין הגמ' שיתפללו שתי תפלות ראוי לעשות כן אבל אם אי אפשר לכולם אלא ע"י מחלוקת שב ואל תעשה עדיף עכ"ל, ועת ומשפט ידע לב חכם אשר עיניו בראשו, וע' בשו"ת דברי יוסף סי' ה' במ"ש בשו"ת מהרי"ק שורש ט' דאין משנים מה שנהגו אף שמנהגים אחרים מתוקנים יותר דלמא אתו לנצויי וכו' וכריב"ש סי' ל"ה וכל המשנה ידו על התחתונה כי כולם יקומו כנגדו אצ"ל אם יהיה שם איזה יודע ספר יחזיק בידם אף אם אינו גדול בחכמה וכו', ובסי' ל"ז אין ספק שהמנהג היפה שיתפללו הצבור תחלה והש"ץ יתפלל עמהם בלחש כדי להסדיר תפלתו ואח"כ יחזור הש"ץ להתפלל בקול רם כמו שנזכר במשנה אבל כו' וע"ש בשם הר"ר חסדאי שבעברו בדרכו ואמר לבטל מנהגם ולא קבלו ממנו שהם סבורים שהקודמים שהנהיגו שם היו גדולים ממנו ואז קבל עליו שבשום מקום שלא תהא ידו תקיפה עליהם אלא מצד מוסרם שלא יתעצם לבטל מנהגם עכ"ל, וע"ע בשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה בתנאי הרביעי והחמישי ובענין מנהג בטעות וע"ש בסי' כ"ז דאף שיש לבטל איזה מנהג שאינו עשוי ע"פ הדין היינו דוקא בדאפשר דצייתי לן ואם לא הנח להם וכר"פ המביא יעש"ב ובשו"ת דברי דוד סי' כ"ד בדף ס"א ע"ג וע"ד בד"ה עוד כתב כו' שלא זכר כמה מנהגים ששינו וביטלו בעירו כו' מידי איריא התם שהיו עושין הפסקה במי כמוך בנשמת שאינו מענין הברכה ומנהג בטעות הוא כי העם מבטלים עצמם מכונת הברכות וכתשובת הרא"ש כלל נ"ה סי' י' ואפילו מנהג שעשו לסייג והרחקה ויכול לבוא ממנו קלקול יש לבטלו, וכן מה שהתקין חזרת מנחה ומוסף וכר"ס קכ"ד כמו שנוהגין בכל א"י ובארצות המערב ותוגרמה ואטליא כו' יעש"ב ובשו"ת מים רבים חא"ח סי' כ"ג וכ"ד, וע' בט"ז א"ח סי' שכ"ח סוס"ק ה' ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין כו' וע' בשו"ת מהרי"ק ר"ס קע"א שהאריך ובעירובין ס"ב ע"ב ובפרש"י:
כ ומה שהעיר מעלתו בענין איסור אמירת עשרת הדברות בצבור וכמ"ש בשו"ת הרשב"א [ח"א סי' פ"ד וח"ג סי' רפ"ט] והובא בא"ח סי' א' ס"ה וכמש"ש במ"א ס"ק י' מהל"ח ומפני תרעומות המינין כברכות י"ב כו' ואף לשו"ת רש"ל סי' ס"ד דרק לקבוע בין הברכות אבל קודם ברוך שאמר מותר, מודה בנ"ד שבזמן הזה שרבו כופרי ישראל שאומרים אין תורה אלא זו, ובהוו' מה יעשה אדם ויזכה לחיי עה"ב יקיים מה שכתוב בעשרת הדברות עכ"ל מעלתו:
הנה לעיקר הדין יעיין במ"א סי' קכ"ו ס"ק ב' ובפרט בזמן הזה כיו"ד סו"ס י"ב דבזמן הזה אין איסור בדיעבד כששחט תוך הגומא כיון דאין דרך עו"ג בזמן הזה, והכ"נ לענין זה דאין מינין מצויין בתוכינו וזה סותר למש"ל סי' א' ס"ק ט' בשם הל"ח לענין עשרת הדברות בצבור וע"ש במחצית השקל יע"ש בפמ"ג באש"א שהתם אין דרך עו"ג בכך משא"כ אפיקורסים שכיחי כו', ויש לתמוה על הפיוט ביום ראשון ושני לשבועות שסידר פיוטים מיוחדים על עשרת הדברות, וטוב למנוע אמירתם בדצייתי הקהל לקול מוכיח, וכן להזהיר לכותבים עשרת הדברות וחוקקין בארון הקודש או שמציירין בשערי החומשים ושאר ספרים, ובלאו הכי פקפק באיל המלואים סי' ער"א פ"א דף ל"ב ע"ד בעלין שהולכין לאיבוד מצד אדרכתא בשטרי יעש"ב, וכן ראוי למחות במה שנוהגין העולם לעמוד בשעה שקורין בתורה פרשת עשרת הדברות וכמו ששמעתי בשם הגר"א ליב שפירא אבד"ק קאלווריא וקאוונא שהיה דרכו לישב אז במכוון כדי שיעשו אחרים כמוהו שלא לקום שהוא נגד דינא דגמ' וכנ"ל, ואם שבזכור לאברהם חא"ח בח"א אות ס' מה שנוהגין בקצת מקומות לקום בעשרת הדברות וכי"ב בי"ג מדות ע' בדב"ש סי' רע"ו דהחזיק במנהגם ושאין למחות בידם וכו' יעש"ב, ומ"מ שב ואל תעשה עדיף למי שאינו מחמיר על עצמו לקום תמיד בקריאת התורה, וכיוצא נידון הרקומים שעל המפות תיבות עמנו אל ופתרונו בלשונם מענין וקראת שמו עמנואל וכנודע ממנהג המסיתים להתעוררות על עיקר השם, דלא גרע מטבלא שכתובים עליה עשרת הדברות שמונע הרשב"א מלתת בכותל בהכ"נ וטוב לחוש גם בזה:
ובבאה"ט א"ח סי' א' ס"ק י"א ומהרש"א כתב וצ"ל רש"ל בתשובה סי' ס"ד במש"ש בענין עשרת הדברות קודם ברוך שאמר שכתב הרמב"ם בתשובה לאיסור דוקא לקבוע בברכת יוצר כמו ק"ש וכפרש"י וכמ"ש הטור, יע"ש מהע"ת יע"ש בשערי תשובה ס"ק ט', ובבכור שור לברכות י"ב השיג על תשובת רש"ל דמתשובת הרשב"א לא משמע כדבריו והעיר מפסחים נ"ו ובנהרדעא דליכא מיני וע"כ דמעשה דאמימר דבעי למיקבענהו בנהרדעא בברכות י"ב י"ל דהיה מאוחר ובאותו זמן היו מינין בנהרדעא וע"ש עוד כמה תירוצים, וכתב ועי"ל דהתם בפסחים היינו שיפקפקו בגוף מלכות שמים ליכא כו' יע"ש באורך, וכגון ההיא דחולין פ"ז א' מי שיצר הרים לא ברא רוח כו' כמ"ש רש"י וכדמשמע התם, וכן בטוש"ע השמיט הא דב"ב כ"ד משום דמורו בה מיני ומשום דמינין כאלו אין מצויין בזמן הזה, ואף למה שהובא במטעי משה סי' ז' בשם רש"י ואינו בספרים שלפנינו, מ"מ זה הטעם לא שייך אצלם בדורותינו, ובארצות החיים בהמל"א סי' א' ס"ק נ"ב כתב ליישב הסוגיות דפסחים וברכות, וכבר נכלל זה בדברי הבכ"ש הנ"ל ואף שכבר רמז עליו לעיל כמ"ש ליישב דרשב"א, וע' במבא הירושלמי מהרז"פ ר' אבהו א' בדף כ"ט ע"ב שר"א שהיה בא"י התקינו לאמרו בקול רם מפני שהעלילו שאומרים בלחש גדופים אחר שקבלו אחדותו ובנהרדעא שלא נתפשטה אמונה החדשה אמרו בחשאי יעש"ב, ובכוזרי מאמר א' סי' א' ועל המינים שפירושו על הקראים והצדוקים וע"ש בקול יהודה ואוצר נחמד ומבואר מדעתו בפירוש שהמינים אינם רק הקראים וכקידושין פרק האומר ס"ו ובתשבי שורש מין בשם הרמב"ם כי זה השם על צדוקי או בייתוסי ותמה כי בספרי היונים שהיה אחד ששמו מאני ולא היה בעל דת ועל שמו נקראו כל הנמשכין אחריו כמו מן אפיקורס יקראו אפיקורסים, הנה מ"ש בשם הרמב"ם ע' בפ"ג מתשובה הלכה ז' ובפי' המשניות לסנהדרין סופ"ד בהוראת מינין וע"ש בפהמ"ש פ"ק דחולין ומתנאי הג' ענין צדוקי וביתוסי שקורין אותם אנשי דורינו בשם אפיקורסים כו' שהוא מבא לאפיקורסות ולדעתו שהצדוקים אינם בכלל מין רק על צד השיתוף, וכן בפ"ד מרוצח פסק כמ"ד מין הוא ובפ"ג מתשובה ה"ט כמ"ד מומר הוא וע"ש בכ"מ ולח"מ, ובדרך חיים ליו"ד סי' ב' ס"ק ה' האריך, והארכתי ג"כ בהגהותי לרמב"ם פ"ב מע"ג הלכה ה' וסופ"ט מתשובה, ורש"י חולין י"ג א' בד"ה ר' אמי במין ישראל מיירי וע"ש בד"ה שחיטת מין בישראל מדקאמר פירותיו טבלים, ושם, ע"ב אין רוב עו"ג מינין כו' ורש"י גיטין מ"ה ב' בד"ה מין האדוק כו' וע' רש"י יומא מ' ע"ב בד"ה אל תתנו מקום למינין כו' ובע"ג ד' א' משתבח להו ר' אבהו למיני בדרב ספרא כו' ואמר אנן דשכיחין גבייכו כו', והיינו שהיה לגבי קיסר רומיים וככתובות י"ז א' ובכ"מ, ובמשנה סוף סוטה והמלכות תתהפך למינות ובירו' ר"פ הרואה דברכות המינין שאלו את ר' שמלאי כמה אלקות בראו את העולם יע"ש כל מקום שפקרו תשובתן בצדן כו' וע' בפרק אד"מ ל"א סע"ב ובחולין פ"ד ב', ובח"א רש"א ידים פ"ד מ"ח אמר מין גלילי בכל הנך דלעיל נקט צדוקים שלשון מין יפול על העוכומ"ז כפרש"י פ"ק דחגיגה וגם הוא מודה שניתנה תורה מן השמים אלא שלא ניתנה נצחית וכו' וע"ש בתפארת ישראל אות ל"ו שהוא ספרי האמער שהיה בימי שלמה והוא התחיל לשורר בתעתועי אלילים וע"ש באות ל"ח, וע' בענפים לעקרים מאמר א' סו"פ כ"ג, וביוחסין מאמר ב' הדור השביעי שהמינים נקראו על שם מנאי שהיה אומר שיש שתי רשויות והרגו שבור מלכא בחכמתו עכ"ל, ונתחלף לו על עפיקור שהרגו שבור מלכא כנודע מספורי קורות דברי הימים, ובעקידה פרשה ואתחנן הספור על מאנעס שהיה רוצה לשתף האמונה בשתי רשויות עם אמונת העו"ג, ובתב"י שער השלישי סו"פ ט"ו בהערה כי זה מאנעס חי בפרס ר' שנה אחר חורבן בית שני וכבר זכרה המשנה את המינים ואף ר' שחיבר המשנה היה מאה שנה לפניו וע' תשב"ץ ח"א תשובה ב' ולרע"ב במשנת חלק הם ספרי אריסטו כו' וסותר דברי עצמו בפירושו לתמיד פ"ה משנה א' והוא מהירו' פ"ק דברכות מפני תרעומות המינין ביטלו לומר עשרת הדברות בכל יום, [ולא היה לו להביא מהירו' מה שמפורש גם בבבלי ברכות י"ב א'], ובסו"פ הרואה שהתקינו לומר מן העולם ועד העולם בעבור המינין וא"כ נראה שהיו כתות מישראל ופירושו סעקטין בל"א וכו' יע"ש, ובמוסף הערוך ערך מין ו' הנוטים מן הדת היו קוראים לעצמם מאמינים וחז"ל קטעו המלה כי יש ביניהם ממינים שונים, ובמעריך ערך מינים שמוכח במדרש קהלת בפסוק כל הדברים יגעים שהם יהודים מכשפים ומלכי אדום היו דנים אותם להריגה, ואולם למעיין בעובדא דהתם שנתפס למינות ע"י שקבל דבר אחד מיעקב איש כפר סכניא, והיינו הנזכר ג"כ בע"ג ט"ז ב' יע"ש, וראיתי מי שכתב כי מאני המחוקק להודים הבראמינים במאה השביעית לפני ספירת הנוצרים ובדאו כי האלהים נתן להמחוקק חוקים ומשפטים בהנהגת המדינה ותהלוכות בני אדם והנם כתובים על ספר חוקי מאני וכו' וכמובא בדי"ע ח"ב צד נ"ב:
[ואזכיר בזה מה שהשבתי ביום ג' י"ד טבת תרנ"ו להרב ר' עזרא אלטשולער בדבר שאלתו בברכת ולמלשינים נגד הנוסח שטבעו ביבנה המינין ובמכתבו הלשון שלא כתקנת אנשי כנה"ג ט"ס וצ"ל כתקנת ר"ג ביבנה ע"י שמואל הקטן בברכות כ"ח סוע"ב, והוא ר"ג הנודע בויכוחיו ודברי שנונים נגד המונים את ישראל ביבמות ק"ב ע"ב יע"ש ובשבת קי"ו ב', והפשוט דגם לפי הנוסחא על המינין היה ג"כ התקנה בזה בשביל המלשינות שהיו עושין בין ישראל והרומיים ולכן כינו לברכה זו ברכת המינין וחששו ג"כ בטעה בברכת המינין אולי מין הוא שעיקר התקנה היה בשביל המלשינים שהיו מהמינין ומ"מ יתכן היות גם תחלת הברכה בלשון זה, ותדע דבברכות י' ע"א מי כתיב חוטאים חטאים כתיב בעי רחמי עלייהו ואהדרו בתשובה הרי שהודה ר"מ לטענת ברוריה ובסנהדרין מ"ו א' אמר ר"מ אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים וכו' וכריב"ל במגילה י' ובכ"מ שאין הקב"ה שש במפלתן של רשעים וע' בספרי זכ"י בהשמטות לברכות מהא דברכות י' ראה במפלתן ש"ר ואמר שירה דמיירי במפלה שאינו של כליון להחזירם בתשובה, וכה"ג בהא דגיטין ז' א' יע"ש וברכות ז' א' בעובדא דריב"ל ש"מ לאו אורח ארעא למיעבד הכי כו' וע"כ דהיינו מדינא מדמייתי קרא דענוש לצדיק לא טוב, וכדאשכחן כה"ג בברכות מ"ה ומגילה כ"ג וע' בפסחים ס"ט א' ובר"ה ל"א ב' כיון דתלמידים היו לאו אורח ארעא למימרא קמיה רבו ואף שהאחרונים השמיטו דין זה וע' בכתובות י' ע"ב וביצה כ"ה רע"ב אורח ארעא קמ"ל ובפרש"י ולא משום איסור טריפה וכה"ג בכ"מ, וע' בדברי שאול על דרושים בדף נ"א ובע"ג י"ז א' ובתו' ד"ה הרחק, ובצדק הגיה הגר"א מווילנא בהגהותיו שלא לומר וכל עושי רשעה רק וכל הרשעה וכל אויביך כו' ומה שקשה לכאורה ממגילה י"ז ב' וכיון שנעשה דין מן הרשעים וכו' בקל יש לדחות למעיין, וכמה מאות שנים היתה נוסח הברכה הזאת לסלון ממאיר בפני צוררי ישראל להעיר חמה ולהעלות נקם על ישראל ואף אם היה תחלת קביעת הברכה על המינין המחשבים להדיח את העם להמיר כבודם אבל משרבו מלשיני שקר להביא דבה רעה באמרם שרומז על השילוש ושמין הוא ר"ת מאמיני י"נ ואם היותו בטל מעצמו למבין מעט בלה"ק לחסר הוראת השמוש לגמרי שלדרכי עלילותם היה לומר מבי"נ ולא מין שאין לו שום הוראה לשבושם ובפרט לקבוע הברכה על הוראתו בר"ת ולכן יפה עשו נגד המשחיתים לתקן הלשון ולמלשינים, ובסו"ס הנצחון באות שמ"ח צד קל"ג נגד המומר המלשין שמתפללין ולמשומדים כו' ולמינין כו' יע"ש שפירשו על בני אדם הפוסחים על שתי הסעיפים מהאמונות ואינם בכלל בני נח ולא בכלל יהודים יע"ש באריכות בבאור נוסח הברכה לפי גירסתו, ובמאורי אור בחלק באר שבע בהלכות לא"ח סי' קי"ד בדף ל' ע"א שהאריך בנוסח מטבע ברכת הצדוקים ומסיק וכיון שנוסח הטור נעלמה נחפשה דרכינו בלשון המספיק ובמנין כ"ט תיבות ולמלשינים רעה על עמך ישראל אל תהי תקוה וכל הכופרים בך כרגע יאבדו וכל אויביך תעקר ותשבר ותמגר ותכניע זדים במהרה בימינו בא"י שובר אויבים ומכניע זדים עכ"ל], (ויתר תשובותי להרב הנ"ל מלונדן בענין במה מדליקין ייקום פורקן ופטום הקטורת בשבת, השמטתי כאן ויבואו במקומם בהלכות שבת):
ג ואמנם מה שכתב בפשיטות לאסור לבטל בפיוטים שנוהגין לומר כמבואר בהג"ה א"ח סי' תרי"ט שלא לשנות ממנהג העיר אפילו בפיוטים שאומרים שם, בזה יש לדון הרבה וגם במקורו במנהגי מהרי"ל בהלכות יו"כ לא כתב רק שאין לשנות מנהג המקום אפילו בנגונים שאין מורגלין שם ושבאותו פעם היה הוא אומר סליחה אני המדבר שיסד רבינו אפרים לומר לתפלת מוסף וסבור שמצוה לומר שם לכבודו אשר מנוחת כבודו שם ואמרו המנהיגים שאין מנהגם לאומרה ולא שמע אליהם, לימים מתה בתו ביו"כ והצדיק עליו הדין על מה ששינה מנהג המקום עכ"ל, ולפ"ז יש כאן חסרון תיבה אחת וצ"ל שאין אומרים שם ואשר כנראה המדפיסים לא עמדו על כוונתו והשמיטו תיבת שאין, ובפרט שגם המקילים למקיים המנהג ביד הנוהגין לאמרם לא מצאו היתר ברור להפסקת הפיוטים בברכות ק"ש שנתפשט שלא ברצון חכמי הדור, ובטא"ח סי' ס"ה שרמ"ה השיב שאסור להפסיק בברכת ק"ש לומר קרוב"ץ שהרי שנינו מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא ידי חובתו, אך שאין בידו למחות ומוטב שיהיו שוגגין כו' ומסיים הטור ומ"מ טוב ויפה לבטלם למי שאפשר יע"ש ובב"י ובסי' קי"ב ובשו"ת דברי יוסף סי' ד' וה' שהאריך, וגם הרמ"א בהג"ה שיש אומרים דאין איסור בדבר וכן נוהגין והמקיל ואינו אומרם לא הפסיד, וקצר בהעתקת לשון הטור שהביא גם דהרא"ש שלא ישר המנהג בעיניו, ובח' נדחק ליישב מ"ש בסו"פ אין עומדין על הך דלא ישאל צרכיו כו' ומטעם זה נהגו לומר קרובץ בג' הראשונות יע"ש ובשו"ת שער אפרים סי' י"ג ובצרור החייט במאמר בישישים חכמה, וע"ש סי' ס"ח בד"מ דכפי מנהג ירושלים לא יאמרו פיוט רק תפלות הקבועים מכנה"ג מלבד ביו"כ יאמר איזה פיוטים, ובתשובת פאר הדור לרמב"ם סי' ס"ד שאין להפסיק בברכות שלפני ק"ש או אחריה בפיוטים, ובסי' קכ"ט במה שנהגו החזנין לומר פיוטים כו' עד כי בערבית לילי יו"ט אין בדעתם כמה שאומר החזן ואינם יודעים אם הוא בברכות או. בפיוטים כו' ולא זו הדרך לפסוק בברכות כו', וכן בשו"ת רשב"א לאלפים סי' תס"ט ובתשובותיו המקוצרות סי' שפ"ז וכן יראה לי אלא שהמנהג פשט ברוב המקומות, וע' בהגהות רע"א לסי' ס"ח שהגיה במ"א ס"ק א' שצ"ל שלא יאמר לא באמצע הברכה ולא בין ישתבח ליוצר אבל אפשר לאמרו בפ"ע אחר התפלה, ובשו"ת דבר שמואל השיב לר' עמנואל שניאור ומשבח אותו על שביטל המנהג להפסיק ביום א' של פסח ובשע"צ בחזרת מוסף בפיוטים ובקשות של טל ומטר, ובשו"ת ריב"ש סי' ע"ה שכן ראה לר"נ שלא היה אומר קרובץ עם הצבור בברכות של ק"ש שלא להפסיק ועכ"ז לא היה יוצא להקדים תפלתו לתפלת הצבור, ומ"מ לא היה מוחה ברבים ואם הוא דבר של איסור שדברים אלו וכיוצא בהם הם מצוות שאדם דש בעקביו ואין הדור דומה יפה לשמוע בקול מוכיח בו' ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ובצידה לדרך מתלמיד ר"י בו הרא"ש מאמר ד' כלל ה' מנהג טולטולה שלא לומר פיוט עד אחר התפלה ויישר כחם ומנהג טוב הוא לקצר בפיוטים בשחרית ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' פ"ו דיחיד המתפלל לא יאמר כלל פיוטים כיון דאין חיוב כלל לאמרם למה יכניס עצמו בספק ושמ"מ גם בצבור אינו מתחיל הברכה בא"י יוצר אור עם הש"ץ אלא אחר שגמרו היוצרות אז מתחיל הברכה ביוצר אור יע"ש ובשו"ת בית דוד סי' כ"ד ס"ד ע"א, ובברכי יוסף א"ח סי' קי"ב אות ב' מהשיורי כה"ג דהמהדרים אין אומרים פיוטים בר"ה ויו"כ משום הפסק ושכן ראוי לעשות החרד לדבר ה' ובצנעא בינו לבין עצמו ולא יפרסם מפני המחלוקת כו' וע"ש ששמע שע"פ הקבלה אין לומר פיוטי האחרונים, ומ"ש בשם תשובת הר"י מיגאש מ"ז וצ"ל פ"ז וע"ש עוד בברכ"י סי' ס"ח, ובמ"א סי' תקצ"א וסי' קכ"ד בפמ"ג באש"א ס"ק ב' וע' בשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים סי' ק"ל דעכשיו דאומר הש"ץ פיוטים אינו מוציא כלל:
ובחדושי הרשב"א פ"ק דברכות במתני' אחת ארוכה שגם פי' ר"ת אינו מחוור בעיניו דשם בתוספתא לא מנה אותם שמאריכים בהם אל' בברכות של תענית מר"ה ויו"כ ואכתי תיקשי מה שנהגו להאריך בפיוטים של השכיבנו ובאמת ואמונה וכש"כ בשל שחרית ואפילו בתפלת י"ח כו', ומפרש המשנה כשיטת הירו' ותוספתא על פתיחות וחתימות שהן מטבע הברכות, ובמעון הברכות דף מ"ו ע"א האריך לפלפל עפ"ז בהרמב"ם פי"א מברכות וראב"ד ע"פ מחלקותם ספ"ק דברכות בפתח בדחמרא, וע"ש בחי' רשב"א דראב"ד גורס כגירסת הגאונים:
ובט"ז סי' תצ"ד ס"ק א' במנהג לשורר אקדמות אחר קריאת פסוק ראשון דהא אפילו לספר בד"ת אסור כסי' קמ"ו וכש"כ לשבח הזה שאינו מענין הקריאה כלל, וע' בשו"ת שער אפרים סו"ס י' וחי"ע סי' תצ"ד ס"ק ג', ובשבות יעקב ח"א במהד"ב נדפס תשובת תלמידו שנזכר ג"כ בספרו שו"ת קרית חנה סי' ז', ועם כל האריכות לא ראיתי שום דבר להכריח נגד הט"ז דאף שהוא שבח על התורה ראוי לשוררו קודם הברכה לקריאת התורה ורק שעיקר יסודו ממה שמפסיקין בפיוטים בק"ש וברכותיה ובי"ח שנתפשט ג"כ שלא ברצון חכמים והבו דלא להוסיף, וע' בשו"ת הר הכרמל חא"ח סו"ס כ"ז שהוכיח מתוס' סוף רה"ש דכששהה כדי לגמור את כולה לא משערין רק בין הפסק התפלה לבד בלא פיוט, והובא בשע"ת סי' תר"כ ס"א:
ובשו"ת חוות יאיר סי' רל"א שהרי אפילו הפסקה מועטת ובדבר קדיש וקדושה וברכו י"א שאין להפסיק באמצע ברכה וכו' ועכ"פ לא תיקן הקליר רק תוך י"ח דחזרת הש"ץ כו' כש"כ בזמן הזה שאינו רק ממנהג אבותינו כו' אף שקרוב שמתחלה לא היה דפוס ושכיחי עה"א טובא ולא חיברם רק שיאמר הש"ץ והיו רבים מאזינים לו וכן נראה ממה שאומרים מסוד חכמים שהוא כענין נטילת רשות מהש"ץ, והמון העם לא היו אומרים דבר מה דאף בברכות דר"ה וי"כ לא היו בקיאין וכסוף רה"ש, רק משנתמעטו הת"ח שארז"ל ויצתה הדפוס שנתרבה הגאוה ונתפשט אמירת כל ההמון אף לנשים וקטנים כו', ועל כל הפליאות שקצתם חברו פיוטים גדולים ומפסיקין בהם תוך הברכות דק"ש ואין בהם שום התעוררות על הנס או המאורע רק סידורי דינים שהיו נוהגין כשבהמ"ק קיים כמו דיני הקרבת הפסח ועומר ובכורים ומעש"ש ושמחת בית השואבה ואין זה רק כקורא פרק משניות תוך הברכה ובשביל מה שנאמר דרך חרוזים לא יצא מכלל לימוד כו', ומנהג אמירתם בק"ש אין ראיה שנעשה בהסכמת חכמי הדור רק מהמון העם אחר גזירת תתנ"ו שחזרו ונתישבו מתי מספר ונקבע אח"כ באין משים לביע"ש, ואולי שגם בתחלה נתקן לאמרם אחר התפלה ולדרוש ברבים להורות מוסר ודינים ואף שסידרום בתוך התפלה על ענין המתיחס להם אשר נתפשט אח"כ לומר כל אחד על מקומו בתוך התפלה עם הש"ץ, ואפשר שהיה בתחלה התיסדות הפיוטים רק ליחידים בביתם ולהתעוררות הרעיון בדרך השיר בעתות המרגוע:
ובמאורי אור בחלק בן נון במה"ב לא"ח סי' תס"ז בדף קס"ג ע"א בפיוט אדיר דר בשה"ג מנהג משובש להפסיק בדיני הגעלה בתוך הברכה ומעיקרא נתקן אחר שמ"ע ורבנים שהרגישו לא בקשו לנבל כבודם בלא הועיל עכ"ל, ושם במהד"ב לא"ח סי' ס"ח הפסק בפיוטים ועל כולם תוך ברכת אבות קודם חתימה רשות החזן מסוד חכמים הוא מגיד אשר יאמר מה שחיברו רבני הזמן כו' ואיסור גמור הפסק כזה, ובחלק באר שבע בהלכות לסי' ס"ח במה שתמה בד"מ על מהרי"ל בהלומדים בשעת קרובץ ת"ל משום הפסק, ותמוה דכוונתו בחזרת הש"ץ כו', ובחלק עוד למועד מהד"ב בדף ק"פ ע"ב וע"ש בדף נ"ג ע"א בהערות לפיוטים ועוד נוסח מסוד חכמים חתימת ברכת אבות מיחזי כחוכא לספר לפני הקב"ה תוך תפלה כו' ובלאו הכי צווחו הטור וסייעתו על הפסק הפיוטים וכש"כ בזאת בודאי היה כתוב קודם התפלה דרך רשות לחזן, וכן הורם מה שיאמרו ואוחילה אינו אלא הוספת המעתיקים וחזותא מוכח ברמב"ם נקט אוחילה תוך התפלה הקבוע ליחיד ואיך יאמר בקהל עם אשירה כשאינו תוך הצבור וכן בשאר לקוטי ראשונים בהעתקת תלמידי תרביצאי ולא שמעו לקול רבנים ושבשתא דעל על וכו', ובחלק באר שבע לברכות י"א אחת ארוכה ואף שמאריכין לפעמים בפיוטים אינו קשיא לרש"י מאן יימר שמסכים לכך ולא מצינו שתיקן רש"י פיוטים להפסיק ואף שהביאם אין דעתם לכך אלא להסתייע לפירושו ודעת רוב קדמונים מתנגדים כטוש"ע רק דרך הרמ"א לכתוב מנהגי מדינה כדעת מקילין ומחמירין כו' והמעיין יבחר בחירת הש"ע וגם בירו' להדיא המאריך מגונה והמקצר משובח עכ"ל:
ואמנם בפרדס הגדול לרש"י סי' קע"ד טרח ליישב מנהג אריכות הפיוטים בשבת ויו"ט שהרי משה תיקן לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום ולפי שאין רגילין לדרוש בכל מקום כו' יסדו מעניני יו"ט אזהרות דחג השבועות ועניני מת"ת כו' ולא הוצרכו לדרוש אלא לפיוט ולפי שנתמעטה החכמה העמידו פיוט במקום מדרש אע"פ שרבותינו קצרו י"ח לשבע אין לחוש משום טורח הצבור לדבר מצוה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דהא ר"י ור"ל מעייני בספרי דאגדתא בשבת ודורשין בכתב אע"פ שלא ניתן לכתוב הכ"נ עת לעשות להבין מצות סוד בוראנו בתורה שיש לה בית אב עכ"ל יע"ש באורך, ומדבריו נראה שהיה רק במקום מדרש שהיה מנהגם שהש"ץ אומר הפיוטים ומבינם לעם והם לא היו אומרים כלום דמה שייך עת לעשות באמירת כל העם מה שאין אחד מאלף מבין מה שאומר.
ובמאורי אור בחלק בן נון במהד"ב לא"ח סי' תרכ"ג בדף קס"ה ע"א במ"ש בהג"ה ונוהגין במדינות אלו שלא לישא כפיו כו' והלא בסוטה מ' בנעילה דיו"כ נושאין כו' אלא מנהג פולין נמשך כיון שסמוך ללילה והא גופא הגורם שמפסיקין בפיוטים תוך התפלה הקבוע שאינו נכון כמ"ש הטור, ובחלק קן טהור במה"ב לא"ח סי' תר"כ בדף קע"ה סוע"א שתמה תוך ברכת יוצר אומר ביו"כ סלח לנו חטאנו יוצרנו, אשר לא שערום חכמי התלמוד ומדרשים וזוהר ותקונים להתודות תוך ברכת ק"ש ואינו דומה לשאר בקשות טופס ברכות כו' ואפילו בתפלת עמידה שמתוקנת לכך צווחו על הפסק הסליחות כו' ובפרשה שקלים וחבריו למנות כל המשקלים תוך הברכה ועוד מילי טובא אשר בשעת הגזירות אפסו חכמי דור וכל איש מתלמידי תרביצאי עם החזנים הטוב בעיניו יעשה ותפסו למנהג גם רוח חרישית לא תזיזם ואין ביד רבנים למחות וכמ"ש בתשובת עה"ג [ושם לא נמצא כלל מענין זה וכנראה שכתב כן אגב שוטפיה ואולי הטעהו זכרונו ממ"ש בסי' ס"ג שצריך שיהיה מנהג קבוע] ובשבו"י על הצועקים מנהג וכו' אלא מחברי פיוטים תקנו לומר אחר התפלה מענינא כמו שתיקנו בברכת מעין שבע אחר התפלה וכמו הביננו וגם סוף שחרית יו"כ אהללך פיוט מעין י"ח עכ"ל, ושם במה"ב לא"ח סו"ס תקצ"ב בדף פ"ג סוע"ב ועוד על כולם סלח לנו מפסיקים תוך הא"ב ולא נתקן רק לחזן המנגן כדי לנוח מעט ולא ביחיד רק אחר הנסתרות יאמר כך ומסיים התורה הזאת ועל כולם כו', ובשו"ת דברי אגרת סי' ח' שלא תקנום כלל רק לעצמם שהרי בסופ"ק דברכות שלא תיקנו פרשה בלק בק"ש משום טורח צבור, ובסוכה נ"ה שדחו שיר של מועד, ומזה למד בפמ"א ח"א סי' ס"ג בשמ"ע שחל בשבת שידחה מזמור על השמינית באמירתו אף שהוא ע"פ הירו' וכתוס' שם מ"ז א' ואף דליכא משום ביטול מלאכה:
ועכ"פ ראוי להתעורר שיורגלו להשים לב להבין מה שאומרים בפיהם ושילמד אחד עם רבים מהמון העם איזה ימים מקודם או לאמרם בביתו אחר התפלה ולעיין בהם בדרך לימוד ולא לצפצף כעגור וכמ"ש ישעיה יען כי נגש העם הזה בפיו כו', ובמנהגי מהרי"ל הלכות רה"ש בד"ה דרש מהר"י סג"ל כו' וכל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרובץ מקודם להיות שגורים בפיו בר"ה בשעת התפלה כו', והובא בבה"ט א"ח סי' תקפ"ב ס"ק ג' (וט"ס בשם מהרי"ו), ובט"ז א"ח סו"ס ק' בפרט בפיוטים שחמור פירושם אם לא בנתינה דעה רבה עליו ודאי צריך להסדיר תחלה עכ"ל:
ובמגלה סוד על ראב"ע לקהלת בפסוק אל תבהל על פיך שלא תמהר להוציא שבחים רבים שאין לך יכולת להשיג כ"א השלילה כי' ואמר א' שלא חיברם הקליר לתפלה בצבור או אם חיברם, רק בדרך שבחים ושירים לתועלת מביני משלים וחידות וסודות התורה ורובי הפיוטים והבקשות לא נאמרו ברבים כי אם אחר זמן שנתקבלו זה אחר זה עד שנתפשט המנהג בינינו לאמרם ברבים ומי שאינו גדול בחכמה כ"כ עד שמבין הסודות בנקל יכשל בשפתיו, וגם שאין החרוזים ומשקלים בטבע לה"ק אבל הפייטנים מצאו בלשונות אחרים כעין היוני והערבי שנתחברו שירים על הדרך הזה ועשו גם הם הנסיון אם יוכלו לחבר כמו זה בלה"ק אשר לחץ החרוז מכריחם לצרף המלות והמאמרים היפך טבע הלשון וע"כ הם קשי הבנה וזה שהכריחם לפעמים להשתמש במלות זרות לקוחות מלשונות אחרים כו':
ובשו"ת בשמים ראש סי' י"ט אבל ריבוי דברים שבוטאים ואינם יודעים מה כמעט שיחשב לחטא כשנעשה בקול הברה בעלמא, אלא שאנו סומכין על הירו' מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע מגרמיה כו', וכשם שאנו סומכין על הדרש ולגלוגו כו' אף שאין אנו יודעים לומר המלות כצורתן בואו ונסמוך כמו שכתוב ממש הקרוב יותר אל הפשט ודלוגו עלי אהבה יע"ש באורך:
ובשו"ת שער אפרים סי' י"ג דחה ראיית הרשד"ם מר"ה ל"ד דש"ץ אינו מוציא את שאינו בקי עד דאתא לבהכ"נ ושמ"ע מש"ץ והיינו שיבין מה שהש"ץ אומר וכטור סי' קצ"ג וב"י סי' קכ"ד, ואחר כל הדברים מסיק שקורא תגר דמוכרח עכ"פ דש"ץ צריך להכין מה שהוא מתפלל ואם הוא י"ש ילך אצל בקי ללמוד ולהוציא אחרים שיבינם מה שאומר וכל זמן שידענו שאין, לנו ש"ץ שבקי ושילמוד להבין כוונת הפיוטים אין מקום לאמירתו וע' במ"א סי' נ"ג ס"ק כ' דדוקא בזמניהם כו' ומשא"כ עתה שכולם בקיאין רק הש"ץ הוא לפיוטים כו', ובעיקר הענין אם כי רוב גדולי הדור לעצמם לא נהגו לומר כ"א קצת פיוטים של אחר התפלה אבל לא להורות לאחרים והניחו לעם על מנהגם שלא לעשות אגודות ודלא ליתי לנצויי שהתורה אמרה ימחה ש"ש לעשות שלום וכל נתיבותיה שלום, וכללא כיילי לן בהלכה רפויה ראה איך הצבור נוהג, וכמה דברים שאסרו לומר בפני עה"א ובכמה מקומות שהחמירו משום דמסרכי ומדמי מלתא למלתא, ואם ימחו בידם בכח יש לחוש שיוסיפו לזלזל בענינים היותר חמורים שאינם יודעים להבחין בין עיקר לטפל וכאשר ראינו מצד הנסיון בענינים כאלו שהחזיקו ההמון מה שיש חששות ע"פ הדין, וצדקו דברי הרצ"ה חיות במנחת קנאות בהערה דף ז' ע"א ובדרכי הוראה פ"ו באופן השלישי במנהג אמירת היוצרות והפיוטים בברכת ק"ש ובאמצע התפלה הנהוג אצלינו מאז שלא ברצון חכמים ובקושי התירו שישאר על מצבו, ועד כה לא שמענו בין הספרדים שהיו מפסיקים בקרובץ בברכת ק"ש ומה שמפסיק הש"ץ בתפלה כיון שכבר יצאו בתפלה בלחש, אבל הרמ"א שמצא אמירת הקרובץ מתפשט בין האשכנזים לא רצה למחות בידם כו' וכן נהוג אצלינו לא מורין ולא מוחין ולא בא לידי פירוד הדעות בזה לפי שמעולם לא נשאו ונהנו הרבנים בזה בפרסום רק עומדים מנגד ואם עמד אחד וביטל ענינים כאלו כל העם שותקים והרבנים אינם מוחים ואם עמד איש אחד בשבת אחר או הש"ץ שעומד בתפלה ונוהג לאמרם ג"כ אין מוחין בידו, ואלו באו למחות בפעם אחת יחשבו ההמון שכל הענינים מתחדשים גם בתפלות הקבועות ושתלוי ביד הרבנים ושאין הבדל לביטול איזה תפלה ח"ו, וזה הדרך המעולה בענינים קלים כאלו להניח העם להנהיג כרצונם והחכמים לא יאמרו לא איסור ולא היתר, וע' בדרכי הוראה פ"ב ובמקורי המנהגים סי' ו' שהאריך ג"כ קצת בדברים הנאמרים כהוגן,
ואסיים בדברי הפר"ח סי' קי"ג והאידנא בעוה"ר מאבדים הזמן באמירת פיוטים ומסיבת אריכתם מפסיקין ומדברים כאו"א ולמה אנו מתחסדים על רז"ל בעלי התלמוד ולא נקח מוסר השכל מהם דאמרו בברכות (כ"א ע"ב] דגברא בר חיובא הוא להתפלל ורבנן לא אטרחוהו מפני כבוד שבת, [ובתו' ברכות כו' בד"ה טעה כו' שגם בשבת היה הדין להתפלל כל י"ח רק שלא הצריכוהו מפני הטורח], ובמגילה נמי [כ"ג א'] ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת, והן רבים עתה עם הארץ שאינם חוששים לדחז"ל ומטריחין עצמן ואחרים עמהם ולפי דעתם שאומרים אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ואינם חוששים לכבוד שבת ראוי להם שיתפללו י"ח שלמות, ולפעמים מתעכבים מלקרות ק"ש עד אחר רביע היום ותהש"ח עד אחר שליש היום כו' וכשיוצאין מבהכ"נ יוצאין מחצות היום ואילך כו' וכל זה גורם אריכת הפיוטים וכענין עבירה גוררת עבירה, ואי ר"א הקליר יסד הפיוטים לדורו ולכי"ב יסדום ולא לדורות הבאים אחריו שמתקלקלים והולכים ומה יעשו גדולי או קטני הדור שאין הדור דומה יפה ואין שומעים לקול מוכיחים כו' ולכן השומע לי ומקצר בפיוטים כל מה דאפשר יאריך ימיו ושנותיו בנעימים עכ"ל בקוצר, וע' בסו"ס רפ"א ובמ"א, וכנראה כיוון הפר"ח בסיום דבריו לרמז נגד מ"ש בס"ח סי' תר"ז שהורגלו לומר קרובץ דרבינו משלם שאחד אמר קרובץ אחרת ומת בתוך ל' יום שאין עון זה מה"ת אלא אל תשיג גבול עולם, וע"ש בסי' קי"ד וב"ח סי' ס"ח, והיינו שתלה העונש בעבור שהקיל בכבודם לשנות ממה שנהגו באמירת פיוטים אחרים שיש בהם הני חששות אבל המונע לגמרי לאמרם מצד הפסק או ריבוי התוארים כלפי מעלה וכה"ג דכבודו של השי"ת קודם לכבודם, או בשביל שלא להתעכב משום כבוד שבת ויו"ט ודאי דמשובח וניחא להו בהא דיתקלס עילאה במניעת אמירתם:
ובחוברת מועדי שחר סוף מערכה ד' אות ד' שהקליר אחז בשיטת הירו' וכתוס' חגיגה י"ג א' והרי להירו' שבת סו"פ ט"ו אסור לשאול צרכיו בשבת וא"כ אין ראיה מהעדר אמירתן של הברכות האמצעיות בשבת ויו"ט בעבור טורח הצבור עכ"ד, וכבר קדמהו בעיקר קושיתו בפר"ח הנ"ל וגם בשו"ת פאר הדור לרמב"ם וע"ש בסי' ק"ל אם יכולין הצבור לאחרה מאחר כי תפלת י"ח נתבטלה מפני כבודם כו' אמנם אלו התפלות והתחנות של רחמים אם הם צריכים קדיש כו' ולא חזי לי אמירתם כו' ולא מנעו ברכה אמצעית של י"ח אלא מפני שהיא רחמים ותחנונים יעש"ב ובסי' ס"ד והאריך יותר בסי' קכ"ט וגם בפרדס הגדול סי' קע"ד טרח ליישבו שלא הוצרכו אלא לדרוש מענינו של יום וכו', וע' רדב"ז ח"ג סי' תקצ תקל"ב וריב"ש סי' תקי"ב ובשו"ת בגדי כהונה סוף חא"ח, וע' בשאילת יעבץ ח"א סי' ס"ד וקס"א לענין ברכת מי שברך שנהגו לברך בשבת ובח"ב סי' קס"ד בד"ה ואולם ע"ד הבקשה במעמדות של ש"ק כ' וכיון דהאידנא לא חששו לטרחה מי ימחה כו', וע' בשו"ת דבר שמואל סי' קמ"ט וע' בשו"ת קרית חנה ושבות יעקב ח"ב סי' מ"ד בד"ה מה שהשיב ומסיים מהאי טעמא כל ימי אני קורא תגר שחדשים מקרוב באו שהדפיסו אצל הסידורים תחנות ובקשות כו' ואיכא משום בל תוסיף גבול שגבלו ראשונים סדר תפלה ואיכא למיחש למ"ד בגיטין אי מפשי דבורא אתיא למיגזיה ובפרטות מי שתורתו אומנתו יש חשש ביטול תורה כו' ואם רוצה להרבות בתפלה יוכל לומר תהלים שהוא כעוסק בתורה כו' אבל לא להתפלל כן בקביעות בצבור:
ובתשובת הרשב"א והובא בב"י א"ח סי' נ"ג ש"ץ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כו' דאחר כוונת הלב הן אמורים כו' ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עשה ובכ"מ אמרו לקצר מפני טורח הצבור, ובשו"ת אמונת שמואל סי' ט"ז בש"ץ שמתפלל באריכות גדולי כו' דאף שהחזיק מכמה שנים הרשות ביד הצבור שאינו מרוצה להם לדחותו ק"ו שזקן זה מטריח את הצבור ועליו נאמר מנין לזקן שלא יטריח, ובארחות חיים ברמזי א"ח הלכות יו"כ דף מ"א ע"ב דמוטב לקצר בפיוטים מלקצר בנגונים וכמדרש על פסיק כבד את ה' מהונך מגרונך וגבי הלוים נפסלו בקול ולא במום, וזוהר פרשה ויחי דף רמ"ט ע"ב כשאין קולו ערב לא יזמר לפני הב"ה עכ"ל, ולא הוצרך לזה במה שמפורש בתענית ט"ז א' אין מורידין לפני התיבה אלא אדם רגיל שקולו ערב ובקי לקרות ולשנות כו', ובילקוט כי קולך ערב בתפלה ומראך נאוה בד"ת, והיינו שיהיה בקי לשנות ושיכוון מה שאומר, ובפני יצחק זוטא לתענית שאין לו רשות להאריך בתפלה מצד שקולו ערב ולבטל מד"ת השקולה ככל המצוות וכהא דרבא בשבת י' ע"ב אמר מניחין חיי עולם כו' יע"ש, אבל מה ענין נעימת קול לנגינות וזמירות, ובשו"ת חו"י סי' רל"ח חושש להפסק מאריכת הנגונים תוך פיוטי יוצרות שקשה עליו יותר מן האמירות שהוא שיעור כפלי כפלים, וע' בט"ז א"ח סי' א' ס"ק ג' ותויו"ט אבות פ"ב משנה ט"ז וע' בט"ז א"ח סי' ק"א ובמ"א סי' קכ"ד ס"ק ז' וסי' קכ"ח ס"ק ז' ובהגהותי:
והנה לפ"מ שנתבאר, שהיה הקליר בזמן הגאונים ומהחזנים באטליא וגם מגדולי הרבנים כמנהגם שהרבנים היו ג"כ החזנים וכשו"ת רשד"ם ואשר לחשיבותו בדורו נתפשט אמירת פיוטיו, וכבר העיר אחד המבקרים בכה"ל משנה השמינית שגם הראב"ן הזקן מר"ת עוד לא נסתפק לחשבו גם לאמורא שהרי בפירוש ראב"ן על המחזור הוציא ממקום הדרש הזה בעצמו (שהובא בתו' חגיגה י"ג א' בד"ה ורגלי מהויק"ר כד דמך ר"א בר"ש היה דורו קורא עליו מי זאת עולה כו' מכל אבקת רוכל דהוה קריי ותני קרובץ ופייטין ודרשן) שיסד פיוטיו על לשון הפסקתא ממ"ש בפיוט אשאלה לזקני מי זאת (וע"ש בפיוט ליום ב' בסוכות אחר ברכת מחיה מתים בד"ה כי אקח מועד) אלו בעלי מדרשות ובעלי תלמוד כשם שדורש בפסקתא וקראו עליו מי זאת כו', וע' במבא הלקח טוב להחר"ש באבער אות ה' מה שהביא מתולדות הקליר הערה ה' בחרוז של הקליר למלכיות יום א' דר"ה עובדי משכיות טמאו על האבן בעיר מוכה שבנו שם המסגד שלהם, ובגליון הש"ס מרע"א לחגיגה שצ"ל ויש אומרים שהיה תנא וכ"ה להדיא ברא"ש פ"ה דברכות, וא"כ ע"כ דגם לר"ת היה מאוחר להאמוראים ושאח"כ הביאו דעת הי"א, ואמנם במאורי אור בחלק עוד למועד בחידושיו לחגיגה שחזותא מוכח מתלמידי תרביצאי שהרי בימי התנאים לא היה עוד בבלי וירו' שהזכירו אמוראים מאוחרים, ולא היה לפניו תוספת ר"י חסיד לברכות סוף דף י"א וע"ש בפי' הרא"ה שהעתיקו נמי שהיה בימי התנאים, ובתשב"ץ ח"א סו"ס ל"ג ומדקדוקי הלשון השיבו כמה תשובות על ר"א הקליר שהיה מגדולי התנאים שאין זה פוגם מעלת החכם אם אינו יודע דקדוק הלשון והמלות, וכנראה נמשך אחר הי"א שהזכירו התו' והרא"ש וכבר נתבאר סתירת זה גם מדברי הקדמונים אשר א"צ לפגום חלילה ולומר שאין זה פגיעה במעלתם שחברו פיוטים ותפלות אף שלא ידעו חלילה בדקדוק הלשון, ובמגיד תעלומה פ"ה דברכות סי' כ"א ברא"ש וז"ל ואני בעצמי ראיתי בספרים שהביאו פירושים בשם ר"א הקליר שהיה מפרש מאמרים ומחבר חבורים ובפרט על ס' יצירה ואי אפשר לומר שהיה תנא ואף שאפשר שגם ר"א בר"ש היה פייטין אין להוכיח שהו הקליר עכ"ל, ובס' הרוקח ממהר"א מגרמיזא הלכות רה"ש סי' כ"ה שהקליר יסד פיוטיו ע"פ הפסקתא, ובמבא לפסקתא דרב כהנא סו"ס ט' אות ח' האריך שהקליר שאב רוב דברי פיוטיו מהפסקתא דרב כהנא, ומ"ש בתו' חגיגה י"ג שיסד ע"פ הירו' והוא כדהרא"ש פ"ה דברכות סי' כ"א שר"א הקליר היה מא"י, וע' בחמדה גנוזה במאמר הבקורת מר' סעדיה ב"ר מיימון אבן דנאן ואשר ממנו נמצא איזה דברים בתשובת פאר הדור לרמב"ם בסי' רכ"ה וממנו בכת"י כל הוראת שרשי לה"ק ובאורים בלשון ערבי והשלים הקדמתו י"א סיון הד"א רל"ב ובתוך דבריו בהקדמתו וכבר חפשתי הרבה ומצאתי כי לפני חרוזי הרב הגדול ר"א הקליר ז"ל לא נשאר לנו חרוזים באומתנו ואחריו החזיק הגאון ר' סעדיה ואחריו הגאון רב האי ובימיו קמו המשוררים בארץ ספרד ובמערב והמתחיל היה ר"י חיווג המדקדק הראשון ודונש ושניהם מעיר פאס כו' וכולם ספרדים עכ"ל בקצרה, ובהערת המו"ל שגם הרס"ג בפירושו לס' יצירה בלשון ערבי הנמצא באקספארד מזכיר מדברי הקליר בפיוט אנסיכה מלכי לרה"ש, ומ"מ היו פיוטים גם לפני הקליר שלא נתקבלו וכמו ר' ינאי הנזכר בשבולי לקט סי' י"א שמביא מדברי רגמ"ה שהקדימו לר' ינאי מן הגליל יעש"ב, ומהשתוות החרוזים שהרגיש ג"כ בתשובה מאהבה והחכם רז"ו היידינהיים בסוף מבא הפיוטים שנתהוה בזמן מאוחר מהערבים ולא היה נוהג בימי האמוראים, וע' בכוזרי מאמר ב' סי' ע"ב, ובס"ח סי' תשפ"א תדע כשגלו ישראל היו רואים שירי הנכרים יפים המתוקנים במשקל כך התחילו ישראל לעשות חרוזים, וכנראה מהמשך הענין שמקומו בסי' תתש"א כמו למנהג הנכרים כן מנהג היהודים הנולדים באותה העיר.
גם בשו"ת זכרון יוסף חא"ח סי' י"ג העלה שהיה אחד מהגאונים סמוך לזמן רס"ג (ר"ל בזמן הגאונים כי בהשתלשלות דורותיהם לא נמצא אחד בשם זה וכמו שנראה ג"כ ממאמרי ר' סעדיה הנ"ל) ואביו היה נקרא קליר בשם העצם, ומה שחותם עצמו מקרית ספר נדחק שאמר כן על אבותיו שהיו גדולי הדור עד"ש בתמורה ט"ז א', וגם לפי דרכו יותר קרוב לפרש ע"ד דרשתם בתמורה לכנוי לעירו וכענין שאמר ר' יוסי באבוד מעיר גדולה של חכמים וסופרים אני, ויותר יתכן לפרש שהיתה עומדת על הספר ויסולק בזה קושית הרא"ש בפרק אין עומדין שהיה בא"י ובימיו היו מקדשין ע"פ הראיה, ובסב"י פרק כ"ג בהערה האריך שאולי היא העיר ספר בארץ ערב המאושרה ששם ארץ תימן כו' ע"ש, והוא מקום תולדות השירים בחרוזים והשתוות התיבות וכנ"ל, ובנוב"י תנינא חא"ח סי' קי"ג וזכרון יוסף הביא הגרי"ב לדחות קושית המע"מ בפא"ע סי' כ"ב על הערוך שנקרא קליר על שם עוגה שהרי מצינו שחתם עצמו אליעזר בריבי קליר ואם התואר קליר על עצמו וא"כ גם בריבי על עצמו, וכבר הרגיש בזה גם במעיו"ט סו"פ א"ע סו"ס כ"ב בד"ה כד דמך שלא יתכן שחתם על עצמו בריבי לפרש"י ברוב המקומות שהוא גדול הדור, ומה שהשיב מהרי"ב כיון שמצינו בפרש"י גם על שם העצם וא"כ י"ל ששני שמות היו לו, והנוב"י דחאו שאינו זוכר בשום מקום שהיה תנא או אמורא שנזכר בשני שמות יחד זולת אבא שלתואר החשיבות, וע' בברכות מ"ז א' וחולין מ"ה א' וכבר הארכתי במק"א בסתירת דבריו מכ"מ לאין מספר בתנ"ך ובבלי וירו' שהיה מורגל כן גם בימיהם, וע' בשו"ת זכ"י סי' ט"ז ובהגהות הרי"ב בכללי הש"ס ובשה"ג מערכת גדולים אות ב' ציון בריבי בק"א יע"ש באות ק' ציון ה' שרומז על ספרו מחזיק ברכה סי' קי"ב בשם קליר, והעיר קליארי היתה עיר מולדת או מושב ר"א הקליר, ובשו"ת ריב"ש סי' ק"א קהל קאליר, ובקורא הדורות ספר חמישי סו"פ ג' בשם קיליר אחד מהרומיים המחרחר ריב ומדנים בארץ יהודה אשר שלחו לירושלים ליד היהודים לעשות בו שפטים, וכן במלחמות היהודים ספר ב' פרק י"ב אות ד', ובתשבי שורש רב שדינה להיות בחירק כי שרשו רבב והראיה כי הפייטנים כתבו יוד אחר הריש כגון אליעזר בריבי קלירי להורות על חירק הריש ויש שמשימין ג"כ יוד אחר הבית הראשונה כמו ר' שמעון הגדול שחתם שמעון בי ריבי יצחק ור"מ ש"ץ חתם שמו בחרוזות אקדמות מאיר בר ריבי יצחק בשתי תיבות כי ביר הוא כמו בר בתרגום ירושלמי דאיוב י"ח לא ביר ולא ביר ברא, ובשורש בר א' שרוב הפייטנים חותמים שמם פלוני בר ריבי פלוני והוא מורכב מן ביר ורבי, וכפי שמצאתי פותרים שבערבית הוראת בריבי אדון, גם מצאתי כתוב כי בריבי ע"פ לשון יונית הוא המורה זקן ופירושו לתואר כבוד לנכבד ונשוא פנים וכן מורגל בספרי הקלססנקים הלטוטנים ששגור בפי הסופרים לציין במלת דארבת את הפלסוף המורם בעם כמו מלת זקן בעברית ורומית לאצילי ופקידי העם על שם הזקן המהדר פני איש עכ"ד, ובמגן אבות לרשב"ץ באבות פ"ג משנה י' כי כל מקום שנמצא רבי פלוני ברבי פלוני בספרים הישנים כתוב בי ר' פלוני כלומר בן ר' פלוני וכן בפיוט הקליר עכ"ל, ובתשובת הגאונים קדמונים שיחסם הר"ר שי"ר לר"י טוב עלם שבסוף מכתבו לסי' ק"מ חותם משלם כי רבי קלונימוס שמורה כי באטליא מקומו וכן אצל כל הפייטנים החתומים על התואר כמו אלי' בי רבי מרדכי שלמה בי רבי יהודה כו' יעש"ב, והארכתי במזכרת שמות תנאים אשר לא רציתי לטרוח בהעתקתו באשר אינו מתיחס לעיקר החקירה ממחבר הפיוטים, ואולי יש לשער שלפעמים התואר בריבי ר"ת בן ר' יצחק ב"ר יהודה הנזכר בפרש"י שבת צ"ב א' שאמר בשם רב האי שמפרש בהש"ס ירושלמי כו', והוא ר' יצחק ב"ר יהודה אבן גיאות שהיה בשנת ד"א תתמ"ד ושחיבר ג"כ פיוטים רבים כמבואר בקבלת הראב"ד וביוחסין וע' ביוחסין בערך ר"א בר"ש בהגהות הר"ר שמואל שילם שהביאו לדפוס בקושטאנטינא שמצא קרובה אחת ל"ז של פסח ראשי תיבות אני אלעזר בר' יעקב הקליר מקרית ספר עכ"ל, ועכ"פ אין להסתפק בזה על ר' אליעזר בר' יעקב שלא נמצא סמך שהיה פייטין ואפשר שגם מה שנמצא לפנינו בריבי בחתימת החרוזים שהיוד הוא לרמז על שם אביו וכדי שלא להזכיר שם אביו ולקרותו בשמו נתן היוד באמצע התיבה לסימן מהר"ת של שמו, ובאגודה פ"ק דברכות הרגיש ג"כ שהקליר יס ניסן רה"ש למלכים וזה דלא כר"א בר"ש בפ"ק דרה"ש:
ובשו"ת הרא"ש כלל ז' סו"ס א' והאי מדרש פרשה פרה המת בבית וכן פירש ר"א הקליר המדרש בפנינו, ונמצא בפיוט לפרשת פרה וכמו שהעיר גם בתולדות רש"י אות כ"ט בדף ט"ו ע"ב יע"ש, וכבר נזכר במדרש לקח טוב הנקרא פסקתא דר' טוביה בפרשה תזריע בדף ט"ז ע"ב וטמאה ז' ימים היא טמאה ואין הולד טמא זה שאמר ר"א הקליר המת בבית טהור יצא מן הבית הוא טהור והבית טמא, וצ"ל הוא טמא והבית טמא וכמו שהעיר החר"ש באבער בפסקתא דר' כהנא בפרשת פרה אות ט' ושבתשובת הרא"ש צ"ל כהמדרש והעיר ג"כ על הבחיי פרשה חוקת ומטעם זה יסד בקליר בסילוק לפרשה פרה שלא העיר הבחיי את מקורו במ"ר ובתנחומא ושניהם יחד בפסקא שרשם שהקליר יסד ע"פ הפסקתא, וע' בעדות ביוסף פרשה שמיני אות רנ"ט שפירש על נדב ואביהו איך לא נטמא המקדש עבורם יעש"ב:
ובמאורי אור בחידושיו לחגיגה הנ"ל תמה במ"ש התוס' שבימיו היו מקדשין ע"פ הראיה שלא יסד קרובץ ליום אחד דאדרבא שעשה קרובץ אחד לשני הימים שהם תיקון אחד משום ספיקא דיומא ובכל תיקון התפלות שוים הם, וכבר הרגיש בזה ג"כ מהרי"ב וכמובא בשו"ת זכרון יוסף, וע"ש עוד שכן נמצא בפיוט אי פתרוס שאומרים ביום ז' וח' דפסח וכן סדר קדושות והחיות מרובעות לשחרית דר"ה וכן כל סדר קדושות של מוסף ר"ה לשני ימים שוין אף שהקליר תיקנם וכמ"ש התו' דחגיגה, ומלבד זה כיון שהיה מקרית ספר שהיא בא"י שעושין גם היום כ"א יום אחד ואם מפני בני חו"ל הלא בזמן שמקדשין ע"פ הראיה היו כמה מדינות דלא מטו השלוחים וע"ש לדחות בדוחק, וגם הנוב"י טרח מאד לדחות בזה וע' בעטרת ראש לברכות ל"ד, גם מה שתמה המאורי אור דבסוכות יום ראשון וגם בשני חתום הקליר וגם בשני דפסח כתו' מגילה כ"ה ומסתבר דלא נתיסד ביוצר ראשון מפני אריכות מוסף שחתום נמי הקליר, וכבר הרגיש ג"כ במעיו"ט מפיוטי הקליר ליום ב' דפסח וביום ב' דסוכות שהוא חתום בפיוט קודם אל נא אך ביום א' דפסח אין בו פיוט בשחרית ודחה שי"ל שהוא תקונו ליום ראשון ואחריו סדרוהו לשני עש"ב ובשו"ת זכרון יוסף שהאריך ג"כ בישוב זה, ורק מצד שגם באחרונים דפסח אינו מן הקליר ואף בשביעי דאורייתא וברוב הקהלות בראשון דשבועות אורח חיים והכי מסתבר דנוהגין הכל כמהרי"ל ואינו מן הקליר, וע' בשו"ת יד אליהו סו"ס כ"ה מרש"י יומא ס"ו א' במשנה והחשבון אינו מכוון לחשבון שיסד הקליר וצ"ע דהכא משמע דיסד גם ביו"ט שני וכו', ומ"ש עוד במאורי אור שהלא בקרובץ ט"ב חתום הקליר ונקט תשע מאות לחורבן, וע' בשו"ת זכרון יוסף שדחה דעת המסתפקים על ר"א בר"ש [ולהצמ"ד גם על ר"א בן הורקינוס או בן ערך] והרי בקרובץ לת"ב בחרוז הראשון בברכת אבות שחתום הקליר כמנהג אשכנז שיסד אאנין תשע מאות ועוד לא דש בן גרני, ור"א בר"ש לערך ק' אחר החורבן, ובסי' י"ד הביא בשם מהרי"ב עפ"מ שמצא בפי' המחזור בסוף הקינה לך ה' הצדקה כתשע מאות שנה ועוד היתה שנאה כבושה פי' משנשא שלמה את בת פרעה עד חורבן בית שני [וכדרשתם בתוספתא ברכות סופ"א ורבה ויקרא וילקוט ירמיה אות ט' ושכ"א] והיינו ת' מבית ראשון ות"כ מבית שני ושבעים מגלות בבל, ותמה שהרי חורבן בית ראשון היה בנתים וכבר נתגלה השנאה שהיתה טמונה וע"ש ובסי' ט"ז, אבל הפי' הפשוט כמ"ש במחזור דפוס ז"ב משעת שיצאו ממצרים עד זמן חורבן בית ראשון וכמו שהוכיחם יחזקאל בסי' כ' ואודע להם בארץ מצרים וגו' וימרו בי [וכמ"ש בויק"ר ר"פ ז' וילקוט ורש"י משלי יוד בפסוק שנאה תעורר מדנים) שהיה כתשע מאות שנה שהיתה שנאה כבושה עכ"ד, אך בפיוט אאנין כו' ועוד לא דש בן נראה שסובב על זמנו ומזה נראה שמה שהזכיר בקינת לך ה' הצדקה לכוון שארכו גם ימי הגלות כמנין הזה שהיתה אז שנאתו כבושה ואשר עוד לא עלתה ארוכה לבת עמו, והצל"ח לברכות נדחק שזה הוסיפו בדורות אחרונים וע' בנוב"י תנינא חא"ח סי' קי"ג בהערה מבן המחבר משש"ב, וע' בתנא דבי א"ר פל"א וכן משחרב הבית האחרון ועד עכשיו ט' מאות שנה, וע"ש עוד במאורי אור ע מ"ש דקרו לר"א בר"ש פייטין והרי גם בקדמונים היו פיוטים כמ"ש בפסקי תוס' מגילה כ"ג וגם בזמן הבית איכא פיוט עבודת יו"כ שהביא הב"י ומיוחס ליוסף כה"ג או בנו, ואף שהרא"ש סו"פ ה' דברכות העתיק והביאו בב"י בסי' קי"ב, לרוב עיונם בגפ"ת לא דקדקו לחתימת הפייטנים שהכל בכתב וחסר ציוני החתימות, נראה מפיוט תא שמע בסליחות נחלקו בשם מחברו ר' אמנון או ר' קלונימוס ולא דקדקו בחתימתו אפרים עכ"ל, ובספרו בחלק באר שבע לעירובין כ"א תו' ד"ה אחד בסילוק אז ראית וספרת יסד, ר"א הקליר ובתו' חגיגה י"ב כתבו שיסד ר' בנימין ביוצר זה הים בשלישי הוא לפנינו בסלוק יוצר פרשה שקלים אז ראית וספרת ולא נחתם ר"א רק בפיוט אומן בשמעו ומסתברא כהתו' חגיגה משום דהכא סברו סיפא לר"א כמו רישא ואיננו כו' עכ"ל:
ובס' התניא סי' צ"ו ובשבלי הלקט הלכות מילה אות ז' עוד נ"ל שסמכו על האגדה או על הירו' שכך היו נוהגין בימי הגזירה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה וכו' כמו שיסד הקליר בש"ע של חנוכה באור הנר בברור חיל אום ברית מגנבת, ואע"ג דבתלמודא דידן בפרק אד"מ לא משמע הכי דהתם תני איפכא דרוב הפיוטים של קליר ע"פ אגדות ירו' וע"ש בבאור הרש"ה שהעיר מתו' חגיגה י"ג א' בתוס' ד"ה ורגלי, ולא העיר שכן מפורש בתוס' חולין ק"ט ע"ב, אבל נ"ל שכוונת התו' בזה ע"פ הירו' דמכות שלח ר"י לרבנן דתמון אתון אמרין משמיה דרב יפ"ת לא הותר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ב"ר ולא שניה אלא אחר כל המעשים שתתגייר וא"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר עש"ב, וע"כ דהא דאמרה כותית יפ"ת לא אתיא רק לש"ס דילן, וגם י"ל למ"ד בסנהדרין ק"ז א' מ"ט לא דרשית סמוכין כו' כל הנושא יפ"ת יש לו בן סו"מ, ובשו"ת נחלה לישראל סי' ל"ז אות י"ד תלה מחלוקת הבבלי והירו' לענין אישות ע' בתו' ע"ג ל"ו ב' בד"ה משום וע' רמב"ם פ"ח ממלכים הלכה ג' ובלח"מ ושעה"מ פי"ב מאיס"ב הלכה ב' ובפר"ד דרך האתרים דרוש א' מהירו' פ"ק דקדושין הלכה א' וע' בהגהות הרד"ל ויקרא רבה פרשה כ"ד אות כ"ד אסרתי לך א"א התרתי לך השבויה וע' במ"כ וכ"ה מפורש כו' ובפיוט הקלירי לפרשה פרה וכתו' חולין שעשה ע"פ הירו', והוא המדרש הזה שהיא אגדה ירושלמית וכן דרך הראשונים בכ"מ לקרוא דברי המדרשים בשם ירו' וכמו שהארכתי בספרי לסוגיות מכ"מ בתו' ור"נ וע' בהגהות הרד"ל לשמואל רבתא סו"פ ל"א אות י"ב וכן נשאר בפיוטי מערבית מטבע צור, ישראל וגואלו שהוא נוסח ירו' פ"ק דברכות וע' במ"א ר"ס רל"ו בשם הב"ח וכן מה שאנו אומרים מוריד הטל בפיוט של מוסף יום א' דפסח ע"פ נוסח הירו' בקין מוריד הטל כי הקליר אחז כל דבריו בנוסחו וגם באגדות ירושלמיות כתוס' חולין ק"ט ב' ומזה יש מקום לדון שהיה קודם חבור התלמוד בבלי ממה שלא יסד פיוטיו ע"פ אגדות הבבלי ג"כ וכש"כ באם שלא היה מחכמי א"י עכ"ל, וזה נגד דהרא"ש פ"ה דברכות שהיה מא"י וכמש"ל ומלבד שרוב מאמריו נלקחו מאגדות הבבלי ואמוראים מאוחרים כנודע למעיין בכל פיוטיו, ובסוף יוצר ליו"כ בפיוט מי אל כמוך כתב הרז"ה שכן בקרובץ לפורים ולת"ב נכלל של דוד בבונה ירושלים ע"פ הירו' שאחר שנתקן בברכת המינין כללו דוד בבונה ירושלים:
ובתשובה מאהבה ח"א סי' א' הרבה לטרוח לחפש רשימת המקומות בזכרון דברי הפיוטים ברש"י ותו' וגם החרז"ה האריך בזה אם היות שכל ענין זה אין נוגע כלל לעצם החקירה בטענות הראב"ע וזולתו אשר התמרמר עליהם וע' בשבלי הלקט לענין תפלה כ"ת שהביא דראב"ע וזולתו ומשש"ב וע"ש בהלכות מילה דין ז', וע"ש בתשובה מאהבה באות נ"ז שמסיים ויש עוד כהנה וכהנה ביתר הראשונים והאחרונים אשר היו הפיוטים על לשונם ופירשו דבריהם ובפרט המהרש"א חא"ג וחבורי בעל עוללות אפרים כו', ובזה ראיתי להזכיר דברי העוא"פ למענה כללית על תשובתו אשר אין ראיה להסכמתם על הפיוטים ממה שפירשו דבריהם בדרך אגב בהיותם עוסקים באותו ענין ולהוכיח מזה שיסכימו ג"כ לאמרם בדרך תפלה וכמ"ש ג"כ העולא"פ בספרו עמודי שש בעמוד העבודה וז"ל ועוד אני קורא תגר על רוב הפיוטים שאנו אומרים בתפלות ורובם מיוסדים ע"פ מדרשים ומי שאינו בקי באופן המדרשים הומה בשפתיו ובל ידע מה ואפילו הבקי במדרשים ההם נראה שהרבה פעמים אין מקום לאומרם בתפלות כי אין בקצתם שום שבח והודיה כ"א ספור דברים מה שהיה כבר עכ"ל:
וראיתי להוסיף עוד הרשומים לפי שעה בזכרוני מה שהזכירו התוס' בפירוש דברי הפיוטים כמו בפיוט חכמי מדות מפריזים ביום שני דפסח לרבינו משלם שהובא בפרש"י ב"מ ס"ט ב' ד"ה מפרין, וביוצר לשמחת תורה המשרת נער נקרא והובא בתוס' יבמות ט"ז ב' בד"ה פסוק זה, ובפיוט בקדושת מוסף ליום א' דרה"ש שני לבבות לך כאחד לאחד הביאו המפרש המיוחס לרש"י בדה"י ב' סי' כ"ח ט', ובתו' ב"ב קמ"ה ב' בד"ה ואין כו' וע"י כן מגיה ר' יעקב מה שיסד הפייט ר' אליהו הזקן זמן עשר כסף כי ילונו כו', ובתו' רה"ש י"א ע"א בד"ה אלא ור"מ ש"ץ יסד במעריב של פסח ומצות אפה ויאכלו וב"ר סו"פ נ' שהיה ביום א' של פסח, וע' בשו"ת חו"י סי' רל"ח שזכר ג"כ מפיוט ליל ב' דפסח שחתום מאיר שהוא בלי ספק ר' מאיר ש"ץ שהזכירו התו' ר"ה י"א, וע"ש בסו"ס ל"ח שהעיר מתו' ר"ה ד' ב' ר"ת יסד במעריב שלו כו', ובתו' מנחות מ"א ב' מייתי מ"ש הפיוט המשולשל יהא נפשל, והם ג"כ דיני עשיית הציצית וכל פרטיו, והיא אהבה למנהג פולין פרשה שלח כו' וחתום בפיוט יהודה והוא לדעתי ר"י חיוגי המדקדק וכו' עכ"ל, ובסוף הא"ב מהקדמות חתם ר"מ ש"ץ הנ"ל את שמו מאיר וכמובא בשו"ת קרית חנה סי' ז' והוא ר"מ בר יצחק שליח צבור שהובא ג"כ בפרש"י תהלים סי' ע"ג י"ב, וע' בהקדמה לס' פתשגן מבעל נתינה לגר, וע"ש בד"ה את ה"ס מלמד כו', ובפרשה פנחס כתב שמעתי מפי כו' ר' מאיר ש"ן בן כהר"ר שמעון יתכן שהוא ר' מאיר אחר ואותיות ש"ץ הם ראשי שתי תיבות אחרות יע"ש, ואולי הוא ר"ת שליח ציון וכביצה כ"ה ב' או ר"ת ישמרהו צורו וכנזכר בפתיחת המורה לתלמידו ר' יוסף ש"ץ ב"ר יהודה נ"ע, ובהתחלת ס' המנהיג בהקדמת הנשיא ר' יוסף ש"ץ בן הנשיא ר' שלמה רו"ת ושני החכמים ר' שלמה ור' יצחק יצ"ו, והוא ג"כ ר"ת ישמרהו צורו וגואלו ותיבת ר"ת רוח י' תנחהו וע' בתו' סוכה מ"ח א' בד"ה רגל כו' ור"ת יסד במעריב ש"ע קדש ללינה כו', ופסחים קט"ז סוע"ב בד"ה ונאמר כו' וכן יסד הפייט בזולת שביעי ואחרון ש"פ, ותוי"ש יומא ס"ז סוע"ב בד"ה אלא אימא להקטירן כו' ע"כ הגיה ר"ת בסדר אתה כוננת כו' ושמא לשון המשנה תפס לו הפייט כך, ובפסקי תוס' ע"ג פ"ק סי' ד' כמו שיסד הפייט כו', והוא בפיוטי הקליר בפרשה שקלים וע' בתוספתא ברכות פ"א וע"ש בספרי זכ"י, ובתו"י יומא כ"א ע"א ד"ה בפייט צור יעקב, ובתו' ב"ב י"ד א' ד"ה שבהן עמודים והוא שיסד הפייט ביום א' דפסח תבנית אות, ותו' סוכה מ"ט א' בד"ה שכל המזבח וכן יסד רבינו אלי' הזקן באזהרות וע"ש בתו"י י"ט ב' בד"ה צרדא וכן יסד הפייט בפרשה שקלים כו' ובשום מדרש מצא כו', ובתו' בכורות נ"ה ב' בד"ה הוא פרת ובפרשת שקלים יסד ר"א הקליר ותו' סוכה ל"ו ב' ד"ה מקור זלות וכן יסד הפייט אשישת שליחתו וע"ש בכפות תמרים, ובתו' מכות ג' ב' ד"ה א"צ ובאזכרות הגיה ר"ת זמן עשר כו' ובתו' שבת קי"ו ב' ד"ה ואמאי כמו שיסד הפייטין בפזמון של מנחה ליו"כ אחר גמר מיצוי, ות"ו מו"ק כ"ז ב' ד"ה בכלי זה שהזכירו הקינה על חורבן בהמ"ק וע' במאורי אור ח"א לחגיגה ה' ב' ד"ה שלשה כו' לבאר הפיוט מהקינה, ותו' זבחים צ"ה סוע"ב בד"ה עורה כו' ומ"ש בסדר של פסח המתחיל אדיר דר מתוחים, וע"ש באות מ"א מתו' ע"ג ע"ד ב' ד"ה דרש, וערש"י יחזקאל י"ח א' וזהו שיסד ר"א הקלירי בפיוט בסלוק יום ב' דסוכות כי אקח מועד, וע' רש"י שמות סי' כ"ו ט' הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו וע"ש בסי' כ"ה ה' פירש ר' תנחומא כו', וע' רש"י שה"ש סי' ד' י' הוא שיסד הבבלי מנורה ושאר ויעודים, והוא ביוצר יום א' דפסח ופירש מנוחה זו ירושלים ושארי מקומות שנתועדה שם שכינה, וע' רש"י ישעיה סי' כ"ד כ"ב בסלוק של יוצר פרשה זכור, ורשב"ם בראשית סי' כ"ז ז' בפרשה תולדות אשר ברכו ה' וכן פי' ר"א הקליר שדה מבורך כהריח ברכו במתן טל, ובלקוטי הפרדס מרש"י פרשת עשר תעשר בדף כ"ז ע"ג וראיה לדבר שר"א בריבי קליר יסד קרובות על עשר תעשר בסוכות, ובח"א רש"א פ"ג דמו"ק י"ח ב' על מה שיסד הפייטין במדרשות שאומרים לחתן וכו', ורש"א מנחות כ"ז א' בפיוט יום ראשון דסוכות וכמו בעץ הדר ריח וטעם כו', ובתויו"ט מדות פ"א משנה ג' טדי כו' ופסקי תו' כתבו פי' הצנע כמו בטעמים וטידוך [והיינו בפיוט שחרית יו"כ המתחיל כי וכו'] שידברו בצניעותיך יע"ש ובהגהותי במ"ש התוי"יט על פי' ראבי', וע' בהערות ותקונים לתנחומא השלם מהרש"ב בפרשה חקת אות פ"ו במ"ש ע"ד הקליר בסלוק פ' פרה ומתשובת הרא"ש שהזכירו ושלדעתו צ"ל כן יסד ר"א הקליר כהמדרש בפנינו, וע"ש בתשובה, מאהבה אות מ"ו מפיוט יום ב' של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ובמחזור ק"א שנדפסה התשובה מהפיוטים בדפוס ווילנא עם הגהות המגי' ע"ש באות ד' וציין על איזה מפרשים, ולא נתעוררו מפסקי תו' מגילה כ"ה אות פ"ד שהביא הפיוט ומפרשו בפשיטות, וע' במקום שמואל בשער התירוצים למגילה ובמאורי אור בחלק עוד למועד בחידושיו ובאור חדש לפסחים ר"פ תמיד נשחט בתו' ד"ה דאתי עשה דפסח כו' במוסגר בד"ה ואולם י"ל גם לת"ק כו' שמבאר דברי הפיוט עפ"ד התוס' דר"פ או"ב יע"ש בדף ע"ד ד' ובס' בית אל ח"ב חדר נ"ז בדף ע"ה ב' ובמעון הברכות בהקדמה שניה דף ו' סוע"א ובשו"מ קמא ח"ב סי'. קע"ה בדף צ"א ע"ג יע"ש שהאריכו כל אחד בפלפולים בכוונת הפיוט בדרך דרש:
ומ"ש עוד באות נ"ג מפיוט יוצר שיסד אחד מגאוני לומברדיא שכתב רש"י ביצה ל"ג סוע"א ד"ה מן המים שלא נודע מקומו, והלשון כך שמעתי בפיוט נראה שהיה כתוב בר"ת כ"ש ר"ל כמ"ש בפירוש ליצירה שיסד כו' וכן הובא בכ"ח חוברת ד' אגרת ט"ו יעש"ב בצד ק"א וע' בפסקתא דר' טוביה בפסוק ורוח אלהים ר' שבתי דינילו בספרו בחכמת ס' יצירה וע"ש בהערה ע"א ונזכר בפסוק נעשה בצלמינו וע' בשו"ת מהר"ם בר' ברוך סי' תצ"ו ובהגהות הרי"ש נט"ז ושהוא החכם ר' שבתי שמביא רש"י בעירובין נ"ו ובס' יצירה כו' יעש"ב, הנה נמשכתי מענין לענין בדבר הקלירי וראיתי להפסיק בין הפרקים מפני האריכות:
ד אמנם היותר קשה בעיני מה שהביא במכתבו שיש שרוצים לחדש תפלה חדשה בשפה נכריה ולאומרה בבהכ"נ, וכבר היו לעיניו ס' דברי הברית וצרור החיים ודברי היד אפרים במ"א סי' ק"א ס"ק ה', ואם שעיקר הרעש מהגדולים היה על התפלות המיוסדות מקדם בלה"ק וכמש"ש בישועות יעקב ס"ק ג' דאחר שסידרו סדר התפלה בלה"ק נקיה וכמגילה דק"כ זקנים תיקנו סדר התפלה כו' ולכן מחוייב כ"א להתפלל בסדר שתיקנו הנביאים והחכמים, וגם דיש הרבה שמות נרדפים בסדר התפלה כגון עוזר ומושיע וכדומה שכ"א מורה על ענין אחר [והיינו שבהעתקתו ללשון אחר אפשר לפרש כמה כונות מתחלפות לכמה ענינים וכמו שהתנה הרמב"ם שצריך שיזהר מדרכי שבוש הנאמרים באותו לשון] וגם כיון שהסכימו הפוסקים שלא יתפלל בשני לשונות ומעתה ביום שנושאים כפיהם וברכת כהנים נאמרה בלה"ק וש"ץ המקריא לכהנים שצריך לומר ג"כ הברכה בלה"ק לא יתכן שיתפללו בלשון אחרת יעש"ב ובמנחת קנאות, ובשו"ת חתם סופר חלק ששי סי' פ"ט העיר ג"כ מה שאי אפשר לנו לתרגם בשארי לשונות בכוונת המקרא, וע' רמב"ן סו"פ ויגש בפסוק ויזבח זבחים, ומי יכול לפרש כוונת המתרגם קדיש בשמי מרומא וגם בריך יקריה מאתר בית שכנתיה כו' יעש"ב ובס' תפארת ישראל לסוטה פ"א מ"א אות ד', ובתשובה מאהבה ח"ב סי' ק"א תשובה רכ"ו מה שהשמיט הרמב"ם הדין דתפלה בכל לשון שאי אפשר להעתיקה בלשון אחרת בכונה האמיתית בהויתה וגם שבהיותנו מפוזרים לא נוכל לצרף להבא ממרחקים ובס' באר שבע ר"פ אלו נאמרין בד"ה ק"ש ותפלה תמה על התוס' דבשלמא ממ"ג י"ל להכי שייר דתנן הלועז ששמע אשורית יצא שהרי אין שום דבר בעולם שאינו יוצא י"ח כשאומר בלה"ק אע"פ שאינו מבין אותו כרמב"ם סוף הלכות חגיגה הלכה ה' והא דאשמעינן דין זה גבי מקרא מגילה כיון דתני קודם דין זה דמגילה אינה נקראת בכל לשון אלא דוקא כשמבין אותו הלשון הוצרך לאשמעינן דבלה"ק אינו כן אלא אע"פ שאינו מבין אותו יוצא י"ח יעש"ב ומה שדחה קושיתם, וע' בלשון הזהב בשו"ת סי' ח' בדף כ"ט ע"ב בתמיהת הבא"ש דהתו' לשיטתייהו ברכות מ"ה בד"ה שאני התם ואכמ"ל מה שיש לדון בדבריו וע' רש"י סוכה ל"ח ב' ד"ה הוא אומר:.
אמנם לא אדע מה הביאם לזה אשר לא יסתפקו בתפלות הכנה"ג ולהוסיף עוד תפלות חדשות בשפה נכריה אשר לא הוזכר במכתבו על מה נוסדה וחפצתי לראות תוכן ענינה לשפוט על כונות מסדרי התפלה הזאת ומטרתם להתחקות בזה אם להראות כחם להמציא חדשות או כדי להמשיך לבב העם אחר הגיוני רוחם ולהרגילם אשר יעזבו לגמרי התפלות הקבועות המסודרים מכנה"ג בהיותם חושבים לצאת י"ח בתפלותיהם מהמיסדים החדשים אשר יחפצו להקראות עליהם בשמותם, ובשו"ת חת"ס חלק ששי סו"ס פ"ד כי חז"ל אמרו שבלה"ק נברא העולם כדכתיב כי לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ונקרא אדם על שם אדמה וחוה כי היא היתה אם כל חי, ורמב"ן ר"פ תשא שלה"ק הוא הלשון שהב"ה מדבר עם נביאיו יע"ש ולא יתכן לדבר לפניו בלשוננו המורגל בפינו כ"א בלשונו המיוחד לדברי קדשו ואין מד"א שידבר בלשון עצמו ואע"פ שהמלך מבין והמדבר צריך לדבר עמו בלשון המלך כדכתיב ומדבר כלשון עמו יע"ש:
ולא עוד שגם בתפלות קבועות שהוסיפו האחרונים אין נכון לאומרם בבהכ"נ דרך קבע וכמ"ש בשבות יעקב ח"ב סי' מ"ד דכיון דכבר תיקנו חכמים סדר תפלות בכל השלש פעמים כנגד הקרבנות נמצא דהמוסיף איזה תפלה בצבור עובר משום בל תוסיף ואף דקיי"ל דהלואי שיתפלל כל היום היינו ביחיד ובתורת נדבה אם יכול לחדש בה דבר וכא"ח סי' ק"ז, ואף ביחיד סיים שיהיה מכיר א"ע זהיר וזריז אמוד בדעתו שיוכל לכוון תחלה מראש ועד סוף אבל אם אינו יכול לכוון יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והלואי שיוכל לכוון בג' תפלות הקבועות ליום אבל בצבור אליבא דכ"ע אין להתפלל כלל בנדבה וע' רמב"ם פ"א מתפלה וראב"ד וכ"מ, וברור לדעתי דכמו שהמליצו על לשון ארמית שהיא מגונה להתפלל בה מצד שהיא לה"ק מבולבל ואף שעתה היא שפה מסודרת על לשון העם, וכמו כן עתה רוב הלשונות שגם ראשי הלשונות שהשפות האחרות נלקחו מהם גם המה בעצמם יקרה להם שנויים רבים במשך כמה מאות שנים כמו בלשון יונית וצרפת וכדומה אשר המדברים. עתה בשפה הזאת לא יכירו בעצמם מה שהיו מדברים אבותיהם ואם היותם הסכמיים מה שהעולם דרכם לבטא איתה, מ"מ חשיב לשון מגונה כיון שנשתנה הרבה סגנון הלשון ממה שהיה בתחלת הוסדו, לא כן שפתנו העתיקה אשר היא עומדת תמיד על מצבה הראשון כבימי נעוריה מיום הולדה, ואיך לא יבוש העברי בבואו להחליף תפלתו המסודרת בפיו בלשון אשר נתן ה' את תורתו לעמו ואשר בה דברו הנביאים והחוזים ואשר היתה שפת אבותינו בהיותנו על אדמתינו והקדומה לכל הלשונות והנפלאת גם בנעימותה ומבטאיה הנשגבים וקוצר לשונה המכיל הרבה ביטויים בכל תיבה, ולהתאמץ לשאוב מים מבורות נשברים ולנטוע זמורי נכריה במקום המקודש לתפלתינו אשר אך זאת שארית מחמדינו מימי קדם אשר בהם יצטיין הלאום להכיר כי בלאומים יתחשב ואשר כל העמים יתנו כבוד לשמה ובבתי מועדם יקדישו שירי. תפלות נעים זמירות ישראל וכדומה, ואשר גם הבלתי מלומד אשר נתחנך מעט בבית הספר בלמוד חומשי תורה איננו רחוק לגמרי מהבנת תוכן עניני התפלות המסודרות בשפה ברורה ואשר כל ישראל בקצוי תבל בארצות אשר נפוצו שמה ישפכו בה שיחם בדברים אחדים לקרוא בשם אלקי אבותם, אקוה כי דברי אלה יתנו מקום לישרי לב לבלי להטות מדרך הישרה ושלא להעמיד צרה בהיכל ויחד נקוה ליום אשר יהפך שפה ברורה אל כל העמים לקרוא בשמו: