אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן יד

סימן יג

להרב דקאמינקא דקיעוו וכו' ר' משה נחום ירושלימסקי מחבר מנחת משה וכו' בדבר שאלתו אם מינוי ש"ץ מוכרח להיות בהסכמת חבר העיר, ובפרט שיש על הש"ץ רינון וקלא דלא פסיק ושבהיותו מתגדר מימים כבירים באומנות השו"ב ואם יפיקו זממם לקבלו לש"ץ יש לחוש שלא יהיה אז בידם לדחותו גם מאומנות השו"ב בהיות שבקהלתם נדרש עוד (א) כבר האריך בשאילת יעבץ ח"ב סוף סי' קצ"ו בש"ץ שנתמנה שלא ברשות הרב שאין ראוי להוציא את הרבים ידי חובתם שהתנאי הראשי שלא יהיה ביתו ריקן מעבירות כו', וע"ש בסי' ע"ח אות ה' במאמרם באבות דר"נ פרק ל"ו חזון וטבח כו', ובחלק א' סי' קס"א שהוא אחד הסיבות לאריכות גלותינו אחרי שכלו כל הקיצים כי איך תקובל תפלתנו שיבנה בהמ"ק ע"י צירים וחבלים כאלה שעל ידיהם נדמה בהמ"ק מעט למערת פריצים כמה קהלות נתרבו בסיבתם עד מתי יהיה עוון זה טמון בידינו לשלוח לפנינו מליצים להטיל קטגוריא וכו', וע' בספרו מגדל עוז עליית יחוד המעשה פרק ה' בד"ה ונאמר ובשער עליית דרך ארץ פרק ח' בד"ה בהכ"נ צריך להשמר שלא להלכד ברשת ההמון כו' במנהגי נגוני חזנים כו', ובבכור שור לתענית ט"ז ב' האריך בדברים היוצאים מהלב הנאותים לעמוד הוראה כמוהו (וכמ"ש בנוב"י קמא חיו"ד סי' כ"ב וראיתי אחד קדוש מדבר הגאון התב"ש כו', שהיה ממש יחיד בדורו עכ"ל) משם מדבר בהתלהבות תוכחת מוסר על מינוי החזנים מטיבי נגן שמצד זה לא ישגיח אם פרקם נאה, ובחידושיו לרה"ש כ"ה ב' ונתמנה פרנס כו' מתרעם על הפרצה מהמנויין ע"י תחבולות אשר מזה נמשך קלקול שוחטים וחזנים ומקואות וסופרי סת"ם כו', ובתואר משה על הלכות שחיטה בסי' י"ח סו"פ י' האריך באיסור קבלת ש"ץ בלי הסכמת הרב דמתא, ובלאו הכי הרי מינוי הש"ץ צריך להסיע על קצתן ולאו כל כמינייהו היכא דליכא אדם חשוב כב"ב ט' א' וח"מ סי' רל"א בהג"ה, וע' בשו"ת מהר"י ברונא סי' פ"ה בש"ץ שזינתה בתו שיש להעבירו אם אפשר באחר, והעיקר שצריך הסכמת חבר העיר להשגיח שיהיו הבוחרים אותו לש"ש מצד מעשיו ומדותיו ולא שיהיה הריצוי לעם מצד עריבות קולו לחוד ולבדחם, ועכ"פ החובה לעמוד בפרץ ולהורות לעם לבחור הדרך הישרה לקבל ש"ץ כשר ואף שאינו יודע לנגן בנגינות נכר ולהפריד אות מחברתה ולא במי שראוי לדון עליו ולחפות על מומיו בעבור היותו מטיב נגן, וע' במ"א סי' רפ"א ס"ק ד' וכבר האריכו הקדמונים בגנות המשוררים המפרידים תיבה וכו', ולא גרע משאר מינויין של מצוה אשר זה כל פרי התמנות הרבנים להשגיח במילי דשמיא וכמ"ק ו' ע"א האי צורבא מרבנן כל מילי דמתא עליה רמיא, ובמ"א סי תקע"ט ס"ק ז' דלא בעינן רק רגיל בתפלה שלא יטעה, ובמטע משה סי' ח' האריך במה שסיים הרב בסי' תקפ"א שהכל כשרים רק שיהיה מרוצה לקהל וע"ש בא"ר ס"ק ט"ו כל המסייעים לש"ץ שאינו הגון כאלו גוזל טוב מן הקהל ועתידין ליתן את הדין כו', ובתענית ט"ז א' היתה לי נחלתי כאריה ביער ע' רש"י והיינו שגורם סילוק השכינה מבית המקדש מעט ולברוח מנחלתו כמו מאריה ביער, ובתשובת הרא"ש כלל ד' סי' כ"ב מתרעם כי חזני הארץ הזאת רק להנאתם לשמוע בקול ערב כו' והקב"ה אומר על כן נתנה עלי בקולה כו', וע' בס' ראשית בכורים ח"ב משו"ת חינוך ב"י בתוכחת מגולה בדף כ"ט סוע"א מחולשת העבודה במדינות הללו מצד השליח, וע' בטל אורות שער רביעי בדף פ"ה ע"א שהאריך בדברים החוצבים להבות אש במינוי ש"ץ מצד נעימות קולו לבד, ובקהלת שלמה בדיני שופר דאם אין הש"ץ י"א ובעל מע"ט ואינו מתחרט על חטאיו בכל לבבו איך יתכן שיהיה המליץ בין הב"ה והצבור, ובסוף אגרת המוסר להר"ר שלמה אלעמי מגלות קטלוניא בשנת הקנ"א ובקשטיליא ועוד תשוב תראה בעבודת התפלה כו' ולא שתו לב לבחירת חזניהם זולת אל ערבות הקול ולא הקפידו על מעוט הבנתם ופחיתת מדותיהם ועוד נוסף עליהם חשודים וכו' יע"ש:

ובחת"ס חא"ח סי' כ"ה בש"ץ שיצא עליו רינון וכלה זמן הכתב שמצד המנהג הוה כתוך זמנו שאין מעבירין משום רינון, אבל אם התנו בפירוש שיכולין שני הצדדים לחזור אחר ג' שנים דצריכין קבלה ומנין חדש אין נכון לקבלו מדינא, אבל אם יראה שיהיה מחלוקת עי"ז יניח ידו כי בלאו הכי אינו מוציא את הרבים בזמן הזה כו' יע"ש באורך, וכנראה שלא החליט סברתו כיון שלא נכתב בשטר חזנות שהיה תנאי מפורש דצריך לברר בעדים בלתי נוגעים או בהודאת בע"ד, ועכ"פ במה שאין מסלקין אותו לא מינכר כ"כ שיהיה כאלו מסכימין על התמנותו כיון שכבר החזיק ורק במה שאין מוחין בידים ובכח דאין החובה מוטלת כ"כ באינו ידוע שיצייתו, אבל למנותו לכתחלה כשיצא רינון בקלא דלא פסיק דכשהרב מעלים עין נראה כמחזיק בידם בשתיקתו שיחשבו שעושין כדין ומחניף לעוברי עבירה וכמו שהאריך בבכור שור סוטה מ"ז ב' משרבו רואי פנים בטל לא תגורו, שדברי מהרי"ו סי' קנ"ז והובא בח"מ ר"ס י"ב בהג"ה ויו"ד סי' של"ד דנהגו עכשיו שלא למחות משום שיש סכנה כו', היינו בברי היזיקא וכגיטין י"ד, אבל כשיש ניסה והמלטה מיד הרודף וכש"כ דיין הממונה לרבים כו' דאלת"ה בטלת לא תגורו מעיקרא וכנדה ס"א שלא נאמר אל תירא כ"א בדאיכא מקום לירא וכעין זה בתשובת הרשב"א הובא בח"מ סי' י"ב יע"ש:

ב ובעיקר הדין להמ"א סי' נ"ג ס"ק ז' בשם ראנ"ח סי' מ"ב (ושם מ"א הוא ט"ס) דקלא דלא פסיק אפילו יחיד יכול למחות להעבירו, ובהג"ה סעיף כ"ה דאין מסלקין משום רינון וע' בשו"ת רש"ל סי' כ' ויש"ש סי' נ"ב ולהפמ"ג דהרב איירי בקלא דפסיק וכ"כ במחצית השקל דאפשר דשניהם שוין קלא דלא פסיק ועדים, ובשו"ת השיב משה חא"ח סי' ד' הקשה דהא אפילו ממון אין מוציאין בקלא דלא פסיק ונדחק דאף דלא נגבה ככל דיני גב"ע דהוה כקלא דלא פסיק כיון דלרי"ו ומרדכי בעדות שלא בפניו כשר בדיעבד כח"מ סי' כ"ח סט"ו בהג"ה וכחולין אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא, וליתא וכשו"ת רמ"א סי' י"ב ורש"ל סי' י"א דאף להמכשירין בעניני ממון אבל לפסול איש מחזקת כשרותו לא, ובשו"ת רשמי שאלה סי' כ"א האריך לדחות דברי הבית שמואל אחרון חח"מ סי' כ"ח בהעידו על השו"ב שלא בפניו לפסלו וגם למאירי דלאפרושי מאיסורא כ"ע בע"ד נינהו ומ"מ מסיים בנוב"י קמא חאה"ע סי' ע"ב בשם ר' בצלאל דכיון דפתיך ביה דררא דממונא לגבות כתובתה אין רשאין לגבות שלא בפני בע"ד

ויותר מסתבר מ"ש עוד דהא דאין מסלקין רינון היינו שנולד אחר הקבלה אבל כשנתודע מרינון שמקודם הוה קבלה בטעות, ובסגנון זה העלה בשו"ת מהר"י כהן תנינא חא"ח סי' ל"א ומדמה למכות י"א וירושלמי תרומות ר"פ ח' בעומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה ולרמב"ם כמ"ד בטלה כהונה וכנגמר דינו בלא כה"ג שאינו יוצא משם לעולם, ובחת"ס חא"ח דהרב מיירי כשהש"ץ מרוצה לכל הקהל. דמדינא אין מעבירין אפילו בקלא דלא פסיק וראנ"ח מיירי דהמיעוט מוחים, וכן מתשובת רבינו שמחה שבמרדכי והובא בתשובת רש"ל סי' כ' שמסיים וכשנתמנה לש"ץ ואח"כ יאמרו אחד או ב' אין אנו חפצים בו ולא פשע שום דבר וכו', וע"כ דיחידים טוענים ע"י קול וכדומה וכה"ג קיי"ל בקלא דלא פסיק דאם לדידיה מהימן האי קלא יכול להוציאה בע"כ וכב"י סי' י"א ס"ק ו' עכ"ד, וע' ביש"ש חולין פ"א סי' נ"ב, וכיוון למ"ש ראנ"ח בשו"ת מים עמוקים סי' נ"ב שאפילו מוחזק כבר בחזנות דבכה"ג אין היחיד יכול לעכב כדמוכח מדברי רבינו שמחה וכמ"ש הר"מ מפאדווה ואף להכל בו ותשובת הרשב"א אפשר שלא אמרו אלא לענין שאין חייבין לסלקו ברינון בעלמא אבל אם הם נקיי הדעת אינו בדין שיהא שלוחם בע"כ וכן נראה מתשובת רה"ג וכו' וכדאשכחן בדברים מכוערים שאין בהם לאסור אשה לבעלה ובקלא דבתר נשואין ומ"מ אם בא הבעל להוציא הרשות בידו ומצוה לגרשה וכו' ויותר יש להקהל לחוש לפגמם ולכבוד עצמם מלחוש לכבוד אחרים ולפגמם עכ"ל, ובשו"ת אורין תליתאי סי' פ"ג האריך ע"ד רש"ל דבאיתרע חזקת כשרותו י"ל דאדעתא דהכי לא קבלוהו כח"מ סי', ע"א ס"ג בנמצא כפרן בדבר אחד בטל הנאמנות שכתוב בשטר והכ"נ הוה מום במקח כסי' רל"ב ס"ב ובספק טריפות מחומרא בעלמא וכסי' תכ"א ס"ו מהמרדכי דהמניח:

אבל מה שהעתיק החת"ס שאם יאמרו אחד או ב' כו', לא מצאתי כן במרדכי פ"ק דתענית בלשון רש"ל, וכמ"ש בתשובה הורה ר' שמחה כו' ומסיים ר' יצחק בר שמואל וחסר הציון על איזה תשובה סובב דבריו, ורק דכל הענין כתשובת מהרי"ל סי' ק"ב ומהר"ם ב"ר ברוך סי' קי"א וכבר שלח לי ר' שמחה כי השו"ב והחזנות יכול למחות ולעכב ואיני חולק עליו כשיש רבים הממאנים אפילו מועטים ג' או ד' א יחיד כל דהוא איך יכול למחות כו' והיינו מלתא דפסיק דבעשרה מתפללים המיעוט, ובתשובת מאיר נתיבים סי' ל"ז הכריח מלשון הש"ע סי' נ"ג ביחיד שהסכים על ש"ץ אינו יכול לעכב אח"כ וכתשובת מהר"מ מפאדווה סי' ס"ד דש"מ דאם אין הרוב חפצים בו יכולין לעכב וכמהכי"ק שורש ל' שהתפלה במקום תמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה שלוחם להקריב קרבנות שלא מדעתם עכ"ל, וכן בתשובת מהרי"ל הנ"ל דתפלה במקום קרבן ואין לכהן להקריב אלא כשמסכימים לעבודתו הלכך אין למנות ש"ץ אלא בהסכמת כל הצבור ואם אח"כ יאמרו המיעוט אין אנו הפצים בו ובלא פשיעה לאו כל כמינייהו לבטל התמיד הואיל וקבלוהו עליהם

ובשו"ת מהריא"ז ענזיל סי' י"ג דאף אם נתקבל מתחלתו בהסכמת כולם הרשות בידם לסלקו כשיהיה נראה להם איזה טעם כיון שקבלוהו בסתם וכירושלמי שהובא בתוס' יומא י"ב סוע"ב שהוסע מן הכה"ג מפני שזחה דעתו עליו [וכה"ג במגילה י"ג ב' כשהקב"ה פוסק גדולה כו' ואם זחה דעתו בה משפילו ובסו"פ טרף בקלפי שהעבירום מאומנתם מפני שלא היו רוצים ללמד מעשה הקרבנות ולחם הפנים, ומ"ש בב"י מתשובת הרשב"א שהיה המנהג שלא לסלק חזן בלא פסול משום חשדא, הא כתב בעצמו דמאחר שנהגו למנותן לזמן מוגבל ליכא חשדא ומסתמא כפירושן, ואף שמתשובת מהר"ם בסוף הכל בו דכל מינויין ונשיאות של צבור היה להם זכות של המנהג שלא להסתלק בלא פסול, כל זה במינוי נשיאות שהוא כמו פסיקת גדולה שפוסק לו ולבניו וכמגילה י"ג ב' ואפשר גם ש"ץ בכלל כשנעשה שליח ואמצעי לשמים כשכוונתו רצויה אבל לא נתפשט המנהג על בעלי אומנות כמו שו"ב ומנקר וסופר עכ"ל:

אמנם הח"ס סי' י"א דקדק לחלק כשהש"ץ מרוצה לכל הקהל ואין מערער וכנ"ל דאזיל לטעמיה בא"ח חי' ר"ה בש"ץ שיצא עליו רינון דאין הקהל רשאין לסלקו גם לאחר כלות הזמן מצד המנהג דהא שרגילין לכתוב ג' שנים לטובת המשועבדים ואף דבפועל אחר דהוה מלאכת דבר האבד אינו יכול לסלקו באמצע זמנו והא זמנו לעולם הוא מ"מ אסור להשכיר עצמו ביותר מג' שנים דיוצא מכלל שכיר, וא"כ אם היה קביעות זמן בשטר חזנות הוה כתוך זמנו אם לא כשהתנו בפירוש שלאחר ג' שנים שני הצדדים יכולין לחזור דצריך קבלה למנין מחדש וע"ש בסי' ר"ו, ואפשר דאם כתבו על שנה א' או ב' שלא כדרך הנהוג דמזה מוכח דהתנו מפורש על זמן ואם נמשך אח"כ הוה כחזקה שאין עמה טענה (וע' להלן סי' ט"ו אות ב'), ובשו"ת ראנ"ח הנ"ל וחזקת החזן אינה חזקה לגבי צבור שכל צבור שוכרים חזנים ומוציאים אותם כפי רצונם כש"כ שלא קבלו אותו לחזן קבוע אלא לאקראי בעלמא ואח"כ נמשכה חזנותו בהיסח הדעת, והיינו כיון שהחזיק מעצמו ובשו"ת רדב"ז סי' קפ"ב שאם לא היה לצבור ס"ת יקראו בשל יחיד ואח"כ קנו הצבור ס"ת אין טענה ליחיד, וכן מדברי רבינו מאיר שבמרדכי פ"ג דב"ב סי' תקל"ג בסוף דבריו דגם במצוה בעינן חזקה שיש עמה טענה וכן במ"א סי' קנ"ג ס"ק מ"א מתשובת רד"ך סי' מ"ה אנשים שהחזיקו במצוה אין יכולין למחות באחרים שרוצים לזכות, ובשו"ת מהר"ש הלוי סי' כ"א דוקא שמינוהו הקהל על כך דומיא דכהן ובחזקת שררות אבות וכו', ובשו"ת פרי תבואה סי' ס"ה דמ"ש בא"ח סי' קנ"ג סכ"ב מיירי שבתחלה כבדוהו הקהל במצוה זו י וע"ש בט"ז ס"ק י':

ובשו"ת בגדי כהונה חא"ח סי' ג' במ"ש המ"א דכשיצא עליו ש"ר בקלא דלא פסיק אפילו יחיד יכול למחות ולהעבירו והוא משו"ת רלנ"ח סי' קט"ז דאפילו היה מוחזק כבר בחזנות ומ"ש בתשובת רשב"א שאין מעבירין ברינון היינו שאין איסור בהעמדתו וכ"מ ביש"ש פרק גה"נ דאין מחוייבין לקיימו [וע' בשו"ת אורי וישעי סי' ס"ה], וקצת ראיה מתשובת מהרי"ל דהאי פשיעה שלא כהוגן ע"כ לא מיירי ביש עדים ומהדין להעבירו דא"כ אפילו כולם מסכימים בהעמדתו אין רשאים, והעלה דמ"מ ראוי לכ"א לחוש לעצמו ולא יהיה שו"ב דמתא ולא יתפלל בר"ה ויו"כ, ואולם בשו"ת מהר"ם מינץ מאובין סי' י"ד שכנראה היה השאלה בעובדא זאת מש"ץ ושו"ב החשוד על העריות מצד רינון והביא מתשובת הר"י הלוי חאה"ע סי' י"ג דאף דבשאר עבירות אינו נפסל אף לאותו דבר שנחשד עליו בקול חשדא בעלמא שאני גבי עריות דפסול דלוקין על לא טובה השמועה, ומזה הוציא דברגיל להתיחד עם א"א דאין לוקין משום הוצאת לעז כקידושין פ"א והוה כמו שאר עבירות דאינו נפסל לאותו דבר משום רינון בעלמא ואף דהלימוד מבני עלי וכשבת נ"ה על הנשים ששהו קיניהן י"ל לפרש"י בקידושין שם בד"ה אתה מוציא לעז כו' וא"כ בזמן שדנו ד"נ ליכא לעז שיהיו לוקין על היחוד דא"א, ועוד דבבני עלי לא יצא לעז על אשה מיוחדת.

ואם שזה קשה לכוון בלשון החשוד על העריות דהיינו רק בעריות הרבה שלא נודע בשביל, מי שלקה שיצא הלעז על בניה, וגם שגוף הסברא אינו מוכרח דהא מ"מ איכא חשדא דזנות על כל הנשים שנתיחד שמ"מ בא המלקות בשבילן, ועיקר דבריו תמוה דבשביל שחז"ל תיקנו שלא להלקות בא"א שלא להוציא לעז לא יכול למילף מקרא דלא טובה השמועה שקודם תקנת חז"ל, ומצאתי בשו"מ רביעאה ח"ג סי' קל"ב שהשיגו בזה, וגם דלב"ח אה"ע סי' כ"ב דדוקא היכא שהלקו לשניהם איכא לעז אבל אותו לבד מאן ידע דבעבורה הלקוהו וכן השיגו בשו"ת יהודה יעלה חאה"ע סי' צ"א, וע' בשו"ת מוצל מאש סי' ע' בד"ה אמנם במ"ש הנמ"י דהאי ודאי מרדות דרבנן דהא לא כתיבא לאו עלה יעש"ב ובשו"ת ראנ"ח במים עמוקים סי' מ"ב בדף מ"ב ע"ב, וגם מה שרצה לחדש דבא"א דאין לוקין על לא טובה השמועה לא מיקרי חשוד על העריות, וליתא דמ"מ חשוד הוה יע"ש בשו"מ הנ"ל עוד כמה השגות ובשו"ת משיבת נפש ח"א סו"ס ח' ע"ד הרא"ש דגם על יחוד יש מלקות דלא טובה השמועה ופסיל לש"ץ והאריך לדחוק בדבר הכל בו, וע"ש בתשובת מהר"מ מינץ הנ"ל בסי' י"ח שהאריך לפלפל במ"ש ראנ"ח דמ"מ בר חיובא הוא אלא דאי אפשר משום לעז כו'.

ועיקר דברי ראנ"ח בשם תשובת רד"ך דלהתרחק מהחשד הוא מה"ת כדאמר בפרק במה מדליקין וכדמשמע בפרק המקבל דסבר ר' טרפון [צ"ל ר' שמעון וע' בשו"ת ראנ"ח סי' ע'] אלמנה כו' וכיון שכבר ידע הש"ץ שמרננין עליו מכל החששות שממילא איכא מלקות משום לא טובה השמועה כקידושין ורמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין וראייתו מהתשובה שבסו"ס הכל בו בש"ץ שמרננין אחריו שנתפס עם הנכרית אם נתבאר ע"פ עדים כשרים שנתפס עמה תפיסה שחייב כו' שמכלל שכל חיוב מלקות פסול, ועכ"פ לא כתבו רק בעובדא שיצא שם מזנה בעיר ואף שהקול יוצא רק מחמת הכיעורים סובר דשייך בזה משום לא טובה השמועה כיון שהביא עצמו לכך ע"י ריבוי החשדות ושלא נזהר שמתוך כך יצא הקול שעשה עבירה בפועל, ואף שלא נזכר בכל העריות רק מדברים מכוערים בלבד מ"מ סובר דגם לא טובה השמועה דבני עלי לא היה הקול רק מצד היחוד שבא הגורם לזה שיחשדום ע"י הזנות, ואם שפשטות לשון הכל בו דברננה שמרננין אחריו לא נפסל לא משמע כדבריו וכמ"ש בתשובת הר"ח פיזארו שלפ"ז מוכרח לדחוק דמ"ש דמלקין על לא טובה השמועה היינו בשנים או שלש פעמים, הגם דמה שהשיג מהרשב"א דבחזן אין מסלקין אא"כ נמצא בו פסול ורננה לא מיקרי פסול, זה כבר נתיישב בראנ"ח וכמ"ש ג"כ תלמידו בסוף התשובה דמ"מ אם הם נקיי הרעת יכולין להעבירו ג"כ, וע' בשערי תשובה מתשובת הגאונים סי' קע"ט ובאיי הים וע' בשו"ת עדות ביהוסף מהר"י אלמושנינו סי' ר"ז דמשום רינון אין להעבירו מטעם חשדא כיון שבזמנינו לא להחליף ש"ץ מזמן לזמן, וע' בשו"ת הר"י מיגאש סי' צ"ה אם הרינון על הש"ץ עודנו עליו ראוי לסלק כו' ואין ראוי להתפלל אחריו כו' אמנם אם היה הרינון על מה שעבר ועתה נראית עליו אותות תשובה אין מסלקין כו', ועיקרו מה שצריכין שלא יצא עליו ש"ר בילדותו הוא בח"צ כמ"ש מעבירין לפני התיבה זקן ורגיל ופרקו נאה שלא יצא עליו ש"ר בילדותו כו':

ובשו"ת תפארת צבי חא"ח סי' ג' הרגיש דבתשובת ראנ"ח דצריך רוב הקהל להעבירו ורק שבתחלה צידד דיחיד יכול למחות ומ"מ כתב אח"כ שיהיו רוב הקהל ונודע דרכי הפוסקים שאין ללמוד מתוך התשובה היכי שכתב כמה סתירות מכל סברא בפ"ע, אבל למעיין שגם בהתחלת התשובה לא צידד רק כפי שלחו לו הרבה ענינים מפרטי העדות שהרבה חששות שהיה על החזן מקודם וכיון שהוחזק אח"כ בפריצות ושאינו נזהר מלהביא עצמו לידי חשד במה שניתן לחשוד אותו ובפרט שטענו שלא קבלו אותו לחזן קבוע והציעו ג"כ שהם רוב הקהל קרוב לשלשים איש התובעים להעבירו, ולפי הדברים שהעידו עליו אם אין בהם חשש אויבים אפקוה לקלא יותר יש לכבוד שמים ולכבוד הצבור שלא להכנס בחשש נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה כיון שיצא עליו שם מזנה מריבוי החששות שהוחזק כבר בהם, אבל למה שנתברר לו אח"כ מהחכם שבמקום הש"ץ הר"ר חיים פיזארו שלא נמצא בכולם יודע דבר מה שהיה ראוי להעבירו כו' ושהעדים לא העידו בב"ד על רוב הפרטים מהדברים מכוערים וכתב שאחר שהשביעם ואמרו שלא ראו דבר מכוער כלל אין לחוש עוד גם אם יהיה ממש בעדותם השניה, וכפי שנתברר שהיו יותר מששים איש בעוזרי הש"ץ שהיו רוב הקהל, ושוב הסכים גם ראנ"ח לזה דאין נאמנים לחזור ולהגיד כו' ומ"מ אם החוששים לנפשם מעכבים כיון דאפילו בלא טענת פסול יחיד יכול לעכב לרבינו שמחה שהביא מהרי"ק אלא שמהר"מ בתשובה חולק והביאו הגמ"י בהלכות תשובה וכו' ויש לחלק דלא אמר אלא לכוף להיחיד לפרוע חלקו ושיהיה שליחו בע"כ או כשיש חזן מרוצה לכולם וזה רוצה לזכות מאיזה טענה אבל כשהיחיד רוצה בחזן אחר אינו בדין שידחו הצבור כו' עוד כתב מהרמ"פ בתשובה שלא נאמרו דברי הרר"ש אלא כשלא הסכימו עליו בתחלה, עוד נראה דוקא כשאינו בא עליו מטענת פסול אבל בנידון שלנו אינו בדין שיעכב עליו לסלקו מפני שיש בו פגמו של חזן וכענין שחששו לפגמו של כהן וס"ת ולכן גילה דעתו בהיפך דאין היחיד יכול למחות אפילו בקלא דלא פסיק כיון שלא הוחזק העדות בב"ד והבו דלא להוסיף עליו דבכל מקום יחיד יכול למחות עכת"ד ראנ"ח שהעתקתי בקוצר באשר הרבה מהאחרונים שלא היה לפניהם מקור דבריו שרמז עליהם המ"א והלכו בסגנון אחר מדבריו, ומה שכתב עוד בתפארת צבי בשם הר"ח פיזארו דגם הקול צריך שיהיה מעשה שהיתה בפועל אבל אם הקול היה על הכיעור לא, וזה לא נזכר בדבריו דעיקר השגתו משום דלא נפסל ברנון רק ע"פ עדים כשרים ומ"ש הכל בו בשם רב האי בש"ץ שיצא עליו שם רע וראוהו נשים כשירות ונדחה מלהתפלל ואח"כ הראה בעצמו שעשה תשובה אין דבר עומד בפני התשובה, התם היה השאלה שכבר העמידו אותו יע"ש, ועכ"פ לדינא יפה השיב דהקול צריך שיהיה לא משום עדי כיעור כאה"ע סי' י"א ואף שהיו עדים כשרים על הכיעור, ובשו"ת הר המור בחלק גדולת מרדכי סי' ל"ג שהגם שלרש"ל לא מיקרי קלא דלא פסיק כ"א כשהקול הוא ממקום אחר ולא מהכיעור, אבל איננו מוסכם כלל וע"ש בדרישה סי' י"א שחולק עליו וכן מתשובת רמ"א סי' י"ב הקול דע"י עדות רעוע לא מיקרי קול ולא כתב על עדי כיעור ממש:

והנה עיקר השאלה בתפארת צבי הנ"ל מצד שאינו מתפלל בתענית וימים נוראים והשם רע היה קודם קבלתו ואף שיחידים טוענים אנו רוצים בש"ץ שיהיה ראוי לתענית וימים נוראים מ"מ אחרי ששתקו לו ט"ו שנים אין נכון להעבירו ואף שקבלוהו על ג' שנים מ"מ כיון שהניחוהו על עמדו ותלוי ברוב פורעי המס כתקון הקהלה עד כמה המה קרואי העדה וכו', ואולם אחר שנתחדש עליו אח"כ תוך הזמן והרוב רצו להעבירו יעשה המעשה כראוי עמו ויפייסו לו בממון לפנים משה"ד עכ"ל:

ונראה שגם דעתו כדעת האחרונים דבסתם ממילא נמשך הקבלה הראשונה שהיה, על משך זמן זולת היכי שנתברר אח"כ דבר פגום שראוי להעבירו והרוב מסכימים ולכן כתב כאן כיון שגם מתחלה לא היה מתפלל בימים נוראים וממילא שנתרצו על זה, וע' בשו"ת ארץ צבי חיו"ד סו"ס ה' בד"ה ומה שבאו בטענה שלא קבלו אותו בכתב התמנות, כיון שהוחזק כמה שנים לשחוט אצלם כאלו קבלו אותו וכתוס' יומא י"ב דכה"ג מתמנה בפה, ובשו"ת משיב כהלכה חיו"ד סו"ס ב' דלהש"ע ח"מ סי' ל"ד ביצא עליו קול שחשוד על עריות אין לפסלו לעדות יע"ש בסמ"ע דאף לרשב"א שמחמיר בקלא דלא פסיק לעדות ממון אבל באיסורין להיות חשוד לדבר אחד לא אמרינן יע"ש, אך לפמ"ש בש"ע הרב מלאדייא דאף להסוברים דפסול לעדות בא' מעבירות של תורה א"צ בדיקת סכין אבל בשו"ב קבוע דמתא כיון דהאידנא ממנין אנשים ידועים לכשרים ונאמנים על השו"ב דלא שייך זה, ובשו"ת אורין תליתאי סי' קכ"א דכש"כ לש"ץ שכל הפוסל בעבודה יש ליזהר ג"כ בש"ץ משום הקריבהו לפחתך ע' במ"א סי' נ"ג ס"ק ח':

ג והנה כבודו בספרו מנחת משה חא"ח סי' ד' הביא תשובת הרש"ק מבראד דמ"ש ראנ"ח דבקלא דלא פסיק נמי מעבירין היינו אם היה הקול שעבר על איסור תורה אבל בבא על הכותית דהוה מדרבנן בעינן עדים ממש, וכבר הובא בשו"ת מהר"ם מינן החדש שביאר זה ברחבה, ומ"ש לחלק דרמ"א מיירי שהיה הרינון שעשה עבירה, אחת פעם אחד אבל כשעבר כמה פעמים מעבירין ע"י קול בעלמא, וכבר נזכר זה בדברי הר"ח פיזארו בתשובת ראנ"ח וכנ"ל, ומ"ש דרמ"א דסובר דאין להעבירו ע"י קיל בעלמא מיירי בענין שאין רגלים לדבר והמ"א מיירי בענין שיש קצת רגלים לדבר וכדמשמע מתשובת מהרי"ק והובא בתשובת הגרז"מ חלק י', (וצ"ל בבית אפרים חיו"ד סי' א') דאף גבי שוחט ראוי לחוש לו ובהכי מיירי בנדה ס"א דלמיחש בעי עכ"ל, ושם הביא דברי מהרי"ק סי' קפ"ח (ושם קפ"ט ט"ס), והנה במהרי"ק לא נזכר רק לענין שיצא קול הברה ע"פ אשה שאמרה שמפלוני נתעברה כדי להשתיקו שהיה מחזיק הקול שיצא עליה ולקחת נקמה ממנו שאין לביישו שלא להעלותו לתורה דלפי' השאלתות שהובא בתוס' נדה ס"א ע"א ורא"ש פרק האשה סי' ה'] דלמיחש מיבעא שאם יטמין אותם יחייב ראשו [וע' בשאלתות פרשה וישב סי' כ"ח ופרשה שלח סי' קכ"ט] וא"כ אי לאו אימתא דמלכותא היה מצילם ואפילו לפרש"י שמא הרגתם ואסור להציל אתכם דלא חשש אלא לעשות מעשה ההצלה שהרי השיאם להסתיר עצמם א"ו פשיטא דלקבולי לא בעיא לענין עשיית שום מעשה וביוש, והא דמלקין על לא טובה השמועה היונו נמי בקול, שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק, אבל בידוע שיוצא ממי שאין ראוי להאמינו הוה כשוברו עמו עכ"ל וגם הבית אפרים כתב להיפך דברינון לא מפקינן השוחט מחזקתו ואפילו בקלא דלא פסיק אין להוציא שום אדם מחזקת כשרות לענין פסול עדים ומכש"כ של אשה פטטנית דלאו לאפרושי מאיסורא מכוונה כ"א להשיאו שם רע, דאף בעל נפש א"צ לחוש במקום שיש אמתלא לתלות שבשאט נפש הוציאו עליו ש"ר בני בלי שם וכו', ושוב ראה ששאלתו כשאלת המהרי"ק וכנ"ל ומחמת שקצר בהעתקת המהרי"ק שכתב בכיוצא בענין זה חשב שגם מהרי"ק מיירי לענין שו"ב, והרי שם מבואר דלקבולי לא בעי לענין עשיית שום מעשה, ומה ענין לזה לקלא דלא פסיק ביש קצת רגלים לדבר, דאדרבא להעביר שו"ב מאומנתו הוה מעשה, ויותר היה לו להביא ממהרי"ק שורש ל"ג בשוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן שאין לפסלו ומ"מ יש לדונו לפי מה שהוא אדם ואם הוא אותו שכבר נכשל בענין הבדיקה אי לדידי צייתי היו מעבירין אותו לגמרי כיון שיש רגלים לדבר, והובא ג"כ בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק י"א וע' בשו"ת רמ"א סי' צ"א מתשובת הרשב"א אב כשיהיה הדיוט מוציא קול ומתוך זה יצא רינון אין זה קול כלל, וע' בשו"ת מהר"י מברונא סי' קס"ז ובשו"מ קמא ח"א סי' קפ"ה, וע' בשו"ת מזרחי סי' כ"ד כשיש רגלים לדבר שהם שונאים ורוצים להנקם הם נוגעים בדבר וגדולה שנאה ואהבת נצחון יותר מאהבת ממון, וכ"כ רש"ל סי' ל"ג וע' בס' חרדים מצות תשובה פרק ד', וע' במ"א סי' קנ"ו משבת נ"ו א' בדוד דבדברים ניכרים רשאי לקבל, ובאגודת אזוב העיר על הירו' והובא בסמ"ע סי' תכ"ו ס"ק ב' דחייב להכניס עצמו בספק סכנה להצלת חבירו שזה נדחה מהא דנדה ס"א וכמ"ש התוס' מהשאלתות, ובעמ"א סי' נ"ו אות ב' דחאו כיון דהספק גם על הצלתם אם יודע שהטמינם שיסתכנו ג"כ עמו, ואין חילוקו מוכרח למעיין וע' במשנת חכמים הלכות דעות בתשובתו דף מ"ב ע"א בד"ה ונסתפקתי, ובשו"ת טו"ט ודעת תנינא סו"ס רט"ז בסתירת הרמב"ם פי"ז מאיס"ב בקול חליצה אין חוששין וכמ"ש בהה"מ דהוה דרבנן ולא חיישינן לקלא יעש"ב בד"ה ועל שאלתו השניה, ובתליתאה סו"ס כ"ז בשו"ב שאלמנת אחיו הרתה לזנונים ואמרה כי מאחי בעלה היא מעוברת דאף דאין לה דין עד מ"מ לפי ראות עין שגיסתו לא תגיד עליו שקר וכדי בזיון לאכול משחיטתו ולשמוע תפלתו ובפרט שאשתקד העיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והאמינו לשוחט כיון דנאמן כשנים, ומ"מ עכשיו שיצא עליו הקול אף דהחשוד על עריות כשר לשחיטה כמו בחשוד על הגניבה, דאכילת נבילות וטריפות חמור בעיני העולם מעריות ע' ביו"ד סי' קי"ט וכו' אבל למעשה אפילו אחרים לא יתגעלו במרק פגולו עכ"ל, ולח בא מבורר בשאלה אם היה קטטה ביניהם שזה שכיח יותר מצד שהוכיח לגיסתו על מעשיה ורצתה להנקם ממנו וכעובדא דבית אפרים שנזכר לעיל, וגם על עד א' שהעיד עליו מכבר היה לחקור הרבה בפרטי הענין ולא היה לו להשיב אלא שצריך למנות ב"ד וכמ"א סי' נ"ג ס"ק כ"ה מהכנה"ג לענין רינון בש"ץ שאולי יתברר ע"י דו"ח שיהיו אמתלאות להחזיק דבריה, אבל לפי אופן השאלה רק מצד שאין גיסתו חשודה לשקר עליו אין בזה ממש, ולפי דרכו היה לו ליישב דרמ"א דבקלא דלא פסיק מעבירין היכי שהיתה גיסתו וזה ודאי דבר בטל מעצמו, ואף היכא שלא היה לו שום קטט עמו אפשר שחושבת שיאמינו לה יותר על גיסה ושיחייבו אותו לזונה ולפרנס הולד או לחפות על פי שזינה אתה שהבטיח לישא אותה או שיהיה יותר נאות להפרוצה לומר על השו"ב שחושבת שיהיה לטובת הולד להסתיר האמת, ויפה כתב מעלתו בסי' ה' בספרו מענין כזה דהכל תלוי בראיית עיני המורה דיש רגלים לדבר לקלא דלא פסיק, דהא מבואר באה"ע סי' י"א וע"ש בב"ש ס"ק י"ב דקול מחמת אויבים לאו ריעותא היא כלל עכ"ל, ובשו"ת רמ"א ר"ס י"ד השיג על פסק הג"ר שכנא בענין אויבים אפקוה לקלא היכי דעברי עבירה ודחה דבריו ובאלפסי פ"ב דיבמות ואית ליה אויבים לנטען וכו' (וע' בתשובתי להלן סי' פ"ד ות א'):

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה