זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן טז
י"ב ת"ש תרל"ד להרב דפאסוויל ר' באלי בנימין. הגיעני מכתבו בנידון הכרוז בהסכם כל אסיפת העיר בדבר הספקתו ומפקפק אחד מהב"ד שאומר כעת שחשב בלבבו שלא לקבל האיסור וגם להוציא א"ע שלא יחול על החפץ, הנה זה כמה שבועות נשאלתי אודות שו"ב וש"ץ ומורה שנתקבל בקהלה הסמוכה למחנהו ובשינוי כמה פרטים ובענין רינון וקלא דלא פסיק ובהיות שלא היה דעתי נוחה גם על תחלת ההתמנות לפי השאלה אשר השו"ב נתקבל ג"כ למורה וגם הקבלה היה בדבר האסור ולא בדבר הנדור ולזאת לא הוצרכתי לחקור באיזה לשון היה ההכרזה ואם היה מפורש רק על זמן קצוב והשבתי בקצרה מה שהעלו האחרונים בזה, ואני חושש אם לא היה מצד מתנגדי כבודו בהיות איזה ענינים מסתעפים לשאלתו בשינוי איזה פרטים אשר הסתיר שהוא הבע"ד ואשר כנראה רק למשל היה:
א ובנידון מה שהאריך מעלתו שכיון שאין הקהל יכולין לדחותו מחזקתו גם לאחר שעבר זמן הכתב שנמשך ממילא החד"א, יקבל בזה ההעתקה שהשבתי דאין זה נוגע לענין התיקון שעשו הקהל בפירוש לזמן כפי הסכמתם אז וכתוס' ביצה ה' א', ואף שהקהל משועבדים לו להבא לענין תביעת ממון לא חל מצד זה מה שתיקנו הקהל בתחלה על זמן, ולזה צריך שיתמנו מחדש ברוב מנין ובנין לקיים התקנה כרצונם, זולת אם היה הקבלה מהקהל בראשונה בלי המשך זמן, וע' בשבות יעקב חח"מ סו"ס י' בשכירת הרבנות שדומה לשכירת הש"ץ בא"ח סי' נ"ג סכ"ז לגבות החצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות יעש"ב ובשו"ת נחלת שבעה בתקון, שטרות אות בו' בדף ס"ב ע"ג ואין רצוני להאריך במה שאינו נוגע לעיקר שאלתו
ומה שהאריך מעלתו להב"ח והובא בט"ז וש"כ יו"ד סי' ר"י ס"ק ב' דדוקא כשהוציא בשפתיו בשוגג פת סתם דלא נתכוון לאסור עליו פת סתם אלא לישנא דאיתקיל ליה אבל אם הוציא בשפתיו בכוונה פת סתם שמתכוון שלא להוציא בשפתיו פת חטין אלא שחשב בלבו פת חטין אסור בכל דהולכין אחר מה שהוציא בשפתיו בכוונה ולא מהני מחשבה שבלב לבטל דהוה דברים שבלב, ויע"ש בב"ח דבאומר יאסרו פירות עולם עלי ואף דמחשב בלבו היום אסור בפירות לעולם כשנתכוון להוציא בפיו בסתם אם לא באונסין דהרגין וחרמין כסי' רל ב יע"ש, ובעצי לבונה מחלק להיכי שנתכוון הוציא פת חטים והוציא פת שעורים דלא מהני כיון שהוא לגמרי היפך מחשבתו והוה אין פיו ולבו שוין יע"ש כסי' ר"י ורל"ב סי"ד בד"ה והנה לכאורה כו' שדחה חילוק זה ובמה שהעיר מפסחים ס"ג בהקדים ערלים למולים דפסולי, וכבר קדמהו בשמלת בנימין סי ר"י שתמה ג"כ מאי פריך מהמתכוון לומר תרומה ואמר מעשר כו' דלא הוה פיו ולבו שוין דהתם לא אמר כלל מה שחשב בלבו משא"כ הכא שאף בלבו היה ערלים, וצ"ל דס"ל כיון שבדעתו לא היה אלא מקצת ערלה דהיינו בשיתוף מולים ואמר ערלים לבד היה נמי דאמר מה שלא חשב בלבו כלל, ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה ולא הספיק כו' יעש"ב וביד שאול שמחלק עוד בזה, וע' בשו"ת חו"י ר"ס ט"ו מה שמפקפק בדהב"ח דלדינא אין חילוק ואפילו אמר בכוונה פת סתם אסור, אלא שלא מלאו לבו לומר כן נגד כל הפוסקים יע"ש באורך:
ומיהו בלאו הכי לא שייך כאן דהוה כנדר על ד דעת אחרים שהיה לדעת הרב ותועלתו וגם הוה לדבר מצוה למנות מי שיורה להם הוראות וע' בש"ך סי' רי"א ס"ק ב' בביטל דדוקא בקול רם בעינן, ומ"ש המל"מ פ"ו משבועות הלכה ח' בסוה"ד כתב הרשב"א ח"ג סי' ל"ה שאם כבר עבר על השבועה מתירין לו אף שנדר על דעת רבים והיא דעת המחבר סי' רכ"ח ס"ח בנשבע שלא יזוז מעיר פלונית ועבר ויצא כיון שאין הנאה למשביע בדבר ולא שייך הכא שלא יהא חוטא נשכר שנתירנו מחמת שעבר ועוד דשל צבור אין ניתרין רק מכאן ולהבא כסי' הנ"ל בסכ"ו וכיון דלא פקע איסורא לא הוה לדבר מצוה וממילא הוה לדעת חבירו ואין מתירין אלא מדעתו:
אלא שכל זה אינו נוגע לכאן דלא תלוי בהסכמת ב"ד רק ברוב הצבור מאנשי העיר אם יסכימו גם עתה רוב מנין ובנין לקבל עליהם לאחר כלות הזמן לחדש הקבלה ובאופן שיהיה ע"פ דד"מ כנודע, ובח"מ סי' ב' בהג"ה שטובי העיר בעירם כבדה"ג וכו' וברשב"א שהובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח שרוב העיר אצל יחיד כב"ד אצל כל ישראל, ובכ"מ סוף הלכות ת"ת דרבים לגבי יחיד כרב אצל תלמיד, וממילא שהמיעוט נמשך אחר הרוב ונגררין אחריהם ואין ביד המיעוט שלא להכנס בדעתם וכיו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ב דאם מיחו מקצת בהסכמתן אינו כלום, ובתשובת מיימוני מס' הקנין וילכו אחר הרוב הן לברור ראשים ולהעמיד חזנים הן לתקן כיס של צדקה הן למנות גבאים כו' ואם ימאנו המעט ויעמדו מנגד יש כח ביד מי שימנו הרוב עליהם ראשים לכופם בד"י ובד"א, ובתשובת הרא"ש כלל ה' סי' ו' ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב דאל"כ לא יסכימו הקהל לשום דבר אם יהיה הכח ביחידים לבטל הסכמתם, וע' בשו"ת ראנ"ח סי' מ"ב שבשו"ת מים עמוקים בדף מ"ז סוע"ב ובסי' ע"א ובשו"ת דברי ריבות סי' קי"ו וקס"ו ורכ"ד ורס"ה וע' בשו"ת מהר"י מינץ סי' ז' ושו"ת כסא דהרסנא סי' רב"י ודברי יוסף סי' ל', וע' בשו"ת זכרון יוסף חא"ח סי' א' דמהאי טעמא אמרינן ברה"ש כ"ה ב' אפילו כו' ונתמנה פרנס הוא כאביר שבאבירים הואיל וזכה ברוב דעות וכברכות נ"ח אפילו ריש גרגותני משמיא מנו ליה ולכן אמר חושי הארכי בש"ב ט"ז ח' אשר בחר ה' והעם דכיון שבחרו הרוב מסתמא הוא בבחירת ה' יע"ש, ובח"מ סי' קס"ג דתלוי ברוב פורעי המס וע' בסמ"ע ס"ק י"ג וע' במ"א סי' נ"ג ס"ד דכופין בני העיר לקבל רב וע' בשו"ת צ"צ סי' ב' דשקולין הן רוב נפשות ורוב ממון ולכך צריך רוב מנין ורוב בנין וע' בכנסת יחזקאל סי' י' ושו"ת רשב"א חלק ה' סי' ט"ו ורחמים לחיים באות ד' ושב יעקב חח"מ ס"י ובמהרי"ט חח"מ סי' ס"ט ובשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' ט"ו משש"ב ובשו"ת חו"י סי' קפ"ב דכל אותן השנויים שם הם תקנת חכמים לצורך חבור וישוב בני אדם כו' וכהא דאו"ח סי' נ"ה וסו"ס ק"נ וכו' יעש"ב, ולתשובת רשד"ם חא"ח סי' ל"ז דרוב בנין עיקר ובשו"ת לחם רב סי' ב' דאזלינן בתר רוב ממון וע' בשו"ת אורי וישעי סו"ס ק"א דכיון דהמנהג לגבות השכירות מדמי השחיטה ועיקר הכנסת דמי השחיטה מהם ומש"ה נחשבים ג"כ רוב ממון בזה ובשו"ת מהר"א ששון סי' ס"ט דעכ"פ בעי שיהיו המתקנים דבר חדש רוב העיר עם טובי העיר ואין רצוני להאריך בזה בפרטות בענינים התלויים במנהג העולם:
ב ומה שטוענים שאין כאן מינוי חבר העיר כיון שנוגע בדבר שהוא לתקנתו, אין נפ"מ בזה בהסכמתו כיון שתלוי ברוב פורעי המס שבידם למנותו ע"פ רוב דעות והא דח"מ סי' רל"א ומרדכי דב"ב דאין לעשות תקנה במידי דאיכא פסידא להאי בלי הסכמת מומחה או חשוב ממונה על הצבור שכל דבריהם נחתך על פיו וע"ש בב"י וסמ"ע סי' ב' ס"ק י"ד ובשו"ת ושב הכהן סי' צ"ב וח"ס חח"מ סי' קט"ז, והיינו רק להשגיח שיהיה כדין היכי שהיחידים, טוענים שאינו לצרכי הקהל וטובת העיר בכלל וכהא דפיאה ר"פ ד' אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה וע' בשו"ת בשמים ראש סי' רכ"ה ובמ"ש בשו"מ תנינא ח"ד סו"ס פ"ט דכל דהרב נוגע בדבר ודאי דרשאין לעשות תקנה בלי רשותו, וע"ש עוד שגם הרא"ש לא אמר אלא במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ולא כשעושים תקנה לבלי להפקיע השער וגם לא בעי הרוב מתוך כולם שיהיו ביחד כמ"ש הרשב"א דזה רק לענין שידונו ע"פ סברתם ולא בענין התקנה, וע"ש במהדורא רביעאה ח"ג סי' קל"ז שמלבד דאיכא בזה ריוח כולם שמקודם היו מזלזלין במקח ומפסידין זה לזה וגם דמדינא בכל צומ"ר נקיטו ליה שוקא כב"ב כ"ב וחו"מ סי' קנ"ו ס"ה בהג"ה וע' בשו"ת מהר"מ אלשיך סי' נ"ט וגם בכל בעלי אומנות יכולין לתקן עליהם כמהרי"ק שורש קפ"א בשם רשב"א, ובשו"ת אבן השהם סי' ס"ה ומה שאומרים שלא היה בתוך הבוררים אדם חשוב וכו' או שלא היה אז אב"ד והתנו ביניהם וכמ"ש הרא"ש גם לקרוע למשכי' ובפרט בדברים אלו הולכין אחר המנהג וכמבואר בכל התשובות, וע' בשו"ת רלב"ח ר"ס צ"ח, ובשו"ת משיב כהלכה חח"מ סי' ו' שהקהל לבדם יש להם כח ובפרט שהסכימו עליהם והעמידום בפירוש לזה וכירו' ז' טובי העיר כאנשי העיר הדא דתימא שלא העמידום לכך יע"ש באורך ובשו"ת רמ"א סי' נ"א המנהג הקבוע שאדרבא כל מלתא דצבורא דנין דוקא ע"פ אנשי העיר שנוגעים בדבר, והרי אפילו המחזיקים בעצה אחת נחשבים כנוגעים לענין עדות ככנה"ג ח"מ סי' ל"ז וע' בח"ס סי' קי"ו שהאריך, וכאן יש ג"כ דררא דמצוה שלא יפחתו ממה שנתחייבו וכמו שהאריך בח"ס חיו"ד סי' ה' דהיכא שיש חשש איסור לא בעינן הסכמת חבר העיר, ובשו"ת רלב"ח סי' צ"ט שבתשובת ריב"ש דדוקא בבני אומנות אחת צריך שיסכים עמהם אדם חשוב היכא דאיתיה דומיא דהנהי טבחי אבל בתנאי דכל בני העיר קיים בלי הסכמתו, ובשו"ת ארץ צבי חיו"ד סי' ו' דבלי הסכמת הצבור אין לב"ד לגזור כע"ג ל"ו והוריות ג' כי הקהל לא קבלו אותן כ"א להורות וכשמתקנין איזה תקנה מצריכין דעת הצבור או כשמכריזין בבהכ"נ והקהל מקבלים בשתיקה ועי"ז נתחזק התקנה ואדרבא שהב"ד נגררין אחר רוב הצבור וכתשובת רשב"א הובא בב"י יו"ד סי' רכ"ח, ובב"ק קט"ז ב' רשאין החמרין והספנין להתנות, ורמב"ם פי"ד ממכירה הי"א והלכות גזילה בהיו"ד וט"ו וח"מ סרע"ב סט"ז וי"ח ושו"ת רמ"א סע"ג, ואינו ענין להא דסי' רכ"ח ס"ה וכ"ז דאפילו לא בטלה הסיבה וכו' דזה דוקא כשנוגע להקהל לבד וכתו' שבועות כ"ט ב' בד"ה כי היכא ולרד"ך בדליכא מגרר מלתא ואיכא רווחא ופסידא אין יכולין לכוף המיעוט שנמשך אחר סברת מהר"ם דסובר כלשון השני של ר"ת ב"ב י"ד ורשאין קאי אלהסיע על קצתן ומיירי היכי שכבר קדם המנהג, וע' בתואר משה הלכות שחיטה סופ"י בתקנה טוענין שהיה שלא ברצון הרב וע' בשו"ת בן יהודה סי' קמ"ו: