אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן טו

סימן יד

להרב מגאוורא ר' יעקב זאב כהן המתגורר כעת בפאסוואהל הגיעני מכתבו במה שנשאל בעברו דרך וויסאקי בנדון ש"ץ ושו"ב שקבלו על משך ג' שנים וגם להוראות או"ה, ושמצד איומי האיזבארציק שהתקשר אתו היו מוכרחים לקבלו (אשר עיקר הענין רחוק בעיני לצייר שיהיה אונס שבידו לעשות לרוב בני העיר אם לא היו מסכימים במינויו), ובתוך הכתב מבואר שקבלו על עצמם כל ימי המשך לאסור עליהם קניית המלח מזולתו כבשר חזיר ונבילה, וכשעבר משך שנה פרצו רבים יען שיצא עליו קלא דלא פסוק שאין רוח כו' ואדעתא דהכי לא קבלוהו, (אשר לא באו דבריו מבוארים אם רק על דברים מכוערים ופריצות ואם ממי שיש ממש בעדותו, ואף כי מכסה קלון ערום אבל לא בהבא לשאול הלכה למעשה ולהוציא אדם מחזקת כשרות, וכנראה ממכתבו שהיו לו מתנגדים גם בתחלת קבלתם ואויבים דאפקוה לקלא ועמש"ל סו"ס י"ד), וכעת אחר זמן המשך פרצו רובם בריש גלי באמרם שאפילו התרה א"צ כדין כל האיסורן על משך זמן כיו"ד סי' ר"י וי"א שצריך התרה כנדרי עה"א וי"א שזה נקרא נודר על דעת חבירו דלא מהני התרה כסי' רכ"ח וגם דשלא כדין העבירוהו דאין מעבירין ש"ץ משום רינון בעלמא, וכעת לא רצה להעיר בזה מאומה עד שארשה אליו להיות לו פ"פ לפני ושהבטיחם לכתוב אלי לשאול את פי ויעשה מה שמוטל עליו:

ועם כל אריכות דבריו באו סתומים בעיקר שאלתו אשר בכלל אין רצוני להשיב על שאלה סתומה כזאת לולא שבא בטענה אשר נעניתי לו ראש בהיותו בביתי להשיבו בספק הנוגע למעשה ואני משיבו בקצרה על כל פרטי השאלה:

א הנה לפי נוסח ההכרזה כבשר חזיר ונבילה לא הרגיש מה שמבואר ביו"ד סי' ר"ה דלא מהני בדבר האסור אלא כשהיה בדבר הנדור כמו הקדש ובשאר נדרים הסכים הש"כ להכרעת רמ"א דא"צ שאלה גם מדרבנן (והארכתי לפלפל בחיו"ד סי' ט' אות ג'):

ואולם בעובדא דידיה שכבר כלה הזמן מבואר בתוס' ביצה ה' סוע"א סו"דה דבר שבמנין דכשעבר הזמן ממילא בטל וא"צ היתר וע"ש ע"ב בתוס' ד"ה מכדי וסנהדרין נ"ט סוע"ב מכאן נראה שרש"י חזר בו וע' רש"י ביצה ה' א' בד"ה מנא אמינא וע"ש ברא"ש, ובשו"ת רמב"ן סי' רע"ז והיא לרשב"א דכשעבר הזמן ממילא בטילה התקנה כו' שכן דעת הקהל מתחלה כההיא דאמרינן על דעת בעלה היא נודרת וכמו שהאריך בבאור דבריו בתשובת רלנ"ח סי' מ"ב, ובשו"ת דברי ריבות סי' קס"ב וסו"ס קצ"ז שהלכה פסוקה שהסכמה לזמן בהשלמת הזמן נתבטלה ממילא וא"צ היתר וכמ"ש רד"ך בית י"ד, ובשו"ת נחלת שבעה סי' מ"ד באם ההסכמה נעשה בתחלה על תנאי כו' ובתה"ד סי' שמ"ב ותשובת מהר"מ במיימוני דהרבה פעמים עשו תקנה לזמן ואין בדעתם לקבעם לעולם, ובשו"ת דברי יוסף סי' ל"ב האריך מגיטין ל"ו וע"ש בתוס' ד ה בזמן ובר"נ (וע' בתשובתי לחיו"ד סי' ק"א אות א'), וע' בהג"א פ"ק דכתובות אות ג'), וגם דכאן שהקבלה מתחלה רק להחזקת הש"ץ והוה כתולה נדרו בדבר שאביה רע דכשעשה תשובה או שמת שרי וכנדרים ס"ה דהוה כפירש בהדיא וכרא"ש כלל יו"ד סי' ג' ורשד"ם חיו"ד סי' קכ"ב:

ואף דאין מסלקין משום רינון בעלמא אף שבא הרינון לאח"כ, מ"מ מצד המנהג היה הקבלה בלי משך זמן כל שלא התנו וכחת"ס או"ח סו"ס ר"ה, מלבד דלאחר משך הכתב דאינו אלא מצד המנהג משום חשדא ובכה"ג שנודע הרינון לאח"כ אפשר דליכא ג"כ מנהגא ובפרט בשו"ב דצריך חזקת כשרות יתירה שיהיה י"א מרבים ואיכא אומדנא דמוכח דלא היו מקבלים מתחלה אם היה נודע להם מהרינון, ואף אי נימא דמצד המנהג אף שקבעו זמן אדעתא דהכי נחתו שישאר לעולם בחזקתו, מ"מ קבלת האיסור שהסכימו אין לחול על הזמן שלא הכריזו ואף אם היה מפורש בכתב שיחזיקו אותו לעולם מ"מ האיסור נעשה על משך זמן וכשעבר הזמן שנשתעבדו נסתלק האיסור ואין לו עליהם רק תביעת ממון ולא לאסור המאכל שלא נכנסו מתחלה לתלות האיסור בזמן שיעבודם מקבלתם, כיון שהתנו בפירוש שהאיסור על זמן ידוע ממשך זמן המפורש בכתב, ואף אם לשון ההכרזה היה בסתם אין קפידא אם לא הזכירו השמש בהודעתו שהוא רק לזמן ותלוי רק בהסכמה בעת קבלת האיסור מרוב הקהל, דהכרזת השמש הוה רק כהודעה דהקבלה היה מקודם באסיפת הקהל:

ב ובעיקר הדין מחויב הקהל לאחר שעבר זמן המבואר בכתב שדעת שו"ת מאיר נתיבים סי' ל"ג שעמא דבר שמעמידים חזנים ושמשים ובטעם כל דהוא מעבירין, ושאני מצוה שאדם זוכה בה ע"פ חזקה שאין בה שליחות וכסו"ס קנ"ג, ומ"מ כיון דבמקומותינו המנהג שלא להעביר גם לאחר זמן הכתב בודאי שנתמנה על דעת המנהג ואיכא משום חשדא גם בשאר המנויין וכא"ח סי' נ"ג סכ"ו וע"ש בב"י שהזכיר דברי הכל בו בשם תשובת הרשב"א שהמנהג למנות על זמן ושאח"כ יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם וכיון דהמנהג כן הוה. כאלו התנו וכמ"ש הכנה"ג בשם מהר"א די בוטין אני חוכך דשמא דוקא בזמן הרשב"א שהיו משנים החזנים מזמן לזמן אבל בדורינו כל ש"ץ שמסלקין אותו אם נכנס הקהל אחר ודאי חושדין אותו, וע' בשו"ת לחם רב סי' ל"ב שהאריך עוד בזה, ובשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ג' לענין ש"ץ דהמעיין בתשובת רשב"א שהביא ב"י א"ח סי' נ"ג נראה דוקא היכא שהמנהג כך בכל המנויים דליכא חשדא אבל היכא דאין המנהג בהשתנות המנויים אין לסלקו גם לאחר כלות הזמן והא דכתבו לכתחלה על משך זמן אולי יהיה איזה חשד עליו שיוכלו לסלקו, ובנתיבות עולם למהר"ל מפראג בסוף עמוד הדין דעון גדול הוא לקבל רב לזמן שע"י כן מוכרח להחניף כו', וכן בחת"ס חא"ח סי' י"א שהבין בפשטות דבלא פשיעה במה שלא כהוגן אין להעבירו לעולם וכמש"ש בסי' ר"ה באריכות וע"ש בסי' ר"ו דהקהל אינם יכולים לחזור אפילו בכלות הזמן, וביו"ד סו"ס רמ"ה בשם הכל בו דמיירי במקומות שנהגו בימיהם להחליף ההתמנות שמכבדים זה לזה על זמן ואינן נוטלין פרס ובמדינות הללו לא נשמע מעולם להורידו מכסא הרבנות שלו יעש"ב:

ועכ"פ מוכח דהרב מיירי שהתנו בהדיא שבכלות הזמן יהיו רשאים לבחור במי שירצו או מצד שהמנהג כן וכסי' נ"ג סכ"ו בשם הרשב"א וכנ"ל, וע' בחת"ס חח"מ סי' כ"ב וסו"ס קע"ב ובשו"ת רש"ל סי' ך' דבתוך זמנו כל שלא נמצא פסול אין יכולין להעבירו אפילו כל הקהל היכי שאין יכולין לברר עליו פשיעה ודבר שלא כהוגן רק שיכולים להורידו ולשלם לו שכרו כו', מ"מ לדידן דהמנהג שנמשך הזמן של המנויים גם לאחר זמן הקצוב ושלא להעבירם לעולם איכא משום חשדא וכמ"ש הפוסקים, ובשו"ת יד אליהו סי' ל' בד"ה נמצא דהראשון חוזר לעבודתו כשירצה דהתם מחמת אונס עבר מהתמנותו כו' וא"צ סירוב כשירצה להתפלל ואפילו הקהל אם ירצו שלא למנותו עוד דהרשות בידם אף אם היה מתמנה מתחלה בלא זמן רק כל ימי חייו עכ"ל, ובשאילת שמואל חא"ח סי' ו' דהמשך הזמן שכותבים רק לתקנתם שלא יחזור בו תוך המשך וכירו' פ"ק דמו"ק הלכה א' דאין מורידין זקן שסרח וע' רמב"ם פ"ז מסנהדרין וכו', ן והעלה דכמו דאם נתיקרו הבתים דהשכירות לפי ערך היוקר והכ"נ אולי אם נתעלה הכנסת העיר וגם לפי ערך בהוצאה אם הוזל הרבה וכרמב"ם פ"ד מכתובות וכו' יעש"ב ובחת"ס חח"מ סי' ה' וקס"ו, וע"ש עוד בחא"ח סי' מ"א במ"ש בשו"ת סי' נ"ג ס"ק ל"א מתשובת הרמב"ם (כמו שהביאו רדב"ז והוא מספרי וילקוט שופטים] דאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרין גדולה עד חזן הכנסת אא"כ עבר עבירה בפרהסיא ואם נתקיים עליו בעדים אין להסירו עד שיקבל עליו מה שהוא חייב ע"פ הדין, וע"ש שסיים ומ"מ בגוף הענין אם להעביר רב מגדולתו אם חטא אני נבוך ועוד נ"ל שאין להביא עדים מאנשי אותה העיר בודאי אם באו רק לעונשו מהימנינן עליו דלא גרע מקרובי הנרצח והמוכה אבל להעבירו מאומנתו הוה להו כבני העיר המעידים על ס"ת שלהם, ובשו"ת אמונת שמואל סי' ז' הביא דמהרי"ק שורש ל' שהתפלה במקום תמידין משל צבור שאין להיות שלוחם שלא מדעתם וכש"כ שביד רוב הצבור לדחותו אף שהחזיק מכמה שנים כיון שאין מרוצה לכל שקולו נמוך ומתפלל באריכות גדול כו' יעו"ש, ואין זה נפ"מ לדידן שהמנהג שלא להעביר בלי שום פשיעה, ובפסקי מהר"י ברונא סי' רנ"ג ושו"ת ראנ"ח סי' ע' ועוד יש לה"ר דאפילו מתבטל חזקת הראשון לגמרי ע"י השני כו' יעו"ש ע"ד תשובת מהרי"ו בענין חזקת הרבנות, ובח"ס חחו"מ סי' קס"ג הביא מפסקי מהרא"י באורך לענין אחר, ואין זה נוהג במקומותינו וכח"ס חיו"ד סי' ר"ל במ"ש ביו"ד סי' רמ"ה סכ"ב בהג"ה דאפילו מקפח קצת פרנסת הראשון כו' אבל בזמן הזה שקוצבים שכירתו כפועל כו' וכבר זכר זה הרב בכל רווחא דעבידא דאתיא בגבולו אסור לשום אדם לקפח פרנסתו והרי זה כגוזל ממש, וע' בתוס' תענית כ"א גבי אילפא ור' יוחנן וברכות כ"ח א' מהא דראב"ע לישתמש יומא חדא כו' וע"ש ברש"י, דהתם היה החשש, שמה שהעבירוהו רק עד שיפייסנו לר"י ומ"מ הא קאמר מעלין בקודש כו' וע' רש"א ויע"ד בסופו, וע' בשו"ת אורין תליתאי מח"מ סו"ס רל"ז אף דכל היתר קבלת שכרו משום שכר בטילה ומ"מ אסור להשיג גבולו, וע' במביט ח"ג סי', ד' בד"ה שלא לשתף אחר שלא מדעתו, ובשו"מ קמא ח"ב סי' ל"ג לענין קידושין בלי רשות הרב ובשם אריה חח"מ סי' כ"ו וכ"ז בעניני הכנסת רח"ש דשכירות מהני אף בדבר שלא בא לעולם והארכתי בתשובה בחאה"ע וחיו"ד סי' א' אות ח', ובשו"ת אגודת אזוב המדברי חיו"ד סי' י"ד הביא ג"כ דמה שכתבו בכתב ההתקשרות על משך זמן כדי שיתחייבו הצבור ולא שיתחייב להיות אצלם דאם היה הזמן שוה לשניהם חושש שלא יסלקוהו בכלות הזמן ולא יוכל להשתדל במקום אחר עד שיכלה הזמן הקצוב, ובפרט בג' שנים דע"כ לא נתכוונו להכשילו באיסור השכירות בעבד עברי כח"מ סי' של"ג ס"ג בהג"ה [וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' ע"ב, וע"ש בסי' ע"ז], וע"ש עוד בסי' י"ח בד"ה אמנם כו' במ"ש ריב"ש סי' רע"א שזוכה מכח חזקה שהחזיק בעצמו והובא ביו"ד סו"ס רמ"ה בהג"ה וע"ש בדברי הכל בו שהובא ביו"ד סי' רנ"ז ס"ב בהג"ה דקאי גם אשאר מינויים, וגם י"ל דמיירי כשבאים לסלקו בכלות הזמן שקצבו לו דליכא חשדא ולא בהחזיק זמן רב אח"כ וכדמשמע מהכל בו שכן נהגו שבכלות הזמן אחרים נכנסין והובא בד"מ וש"ך ס"ק ד':

ומ"מ בעובדא דידן לאחר שעבר זמן הקצוב ואיכא עליו רינון מסתבר דבכה"ג ליכא למיחש לחשדא וכמו שהבאתי מהחמדת שלמה דמשך הזמן שכותבים שמא ימצא עליו אח כ שום חשדא שיוכלו לסלקו, ומבואר שדעתו דלא כהח"ס חא"ח סי' ר"ה דאין מסלקין משום רינון גם לאחר המשך מצד המנהג דבסתמא לא בטלה חזקתו רק בהתנו מקודם בפירוש, ובפרט שלא ירבו הקטטות שרוב מנין ובנין אין רוצים להחזיקו, ואף לרש"ל סי' ך' דאף שמעבירים אותו מאומנתו להיות שו"ב אין מסלקין אותו מש"ץ שהוא אומנות אחרת, מ"מ ס"ל להמאיר נתיבים בענין ש"ץ ושו"ב כה"ג, ועוד בנ"ד שבא בשאלה שנפסל להיות שוחט מחמת איזה מכשול, ופשוט דלא גרע מרינון דעלמא:

וגם שבעובדא דידן היה לדון על תחלת ההתמנות שהשו"ב הוא המורה בעצמו דממילא יש לדון גם על היתר לקיחת הכרכשתות משחיטתו להפוסקים בהיתר לקיחתם מכשירות מצד שאינו מורה בעצמו בלי ש"ח, והא דחולין ט' ע"א אלא כדי ביקור טבח חכם ופרש"י שאין חכם מופלא ממנו שיהיה צריך להראות סכינו לחכם העיר מפני כבודו, י"ל דמיירי כשאין לו הנאה כלל משחיטת הכשירות ולא בשו"ב זמנינו, או אפשר שיהיה אסור להורות בעצמו בכה"ג גם בגוונא דליכא חכם מופלא ממנו והארכתי בפרט זה בתשובה במקום אחר:

ג ובדבר הטענה על הקבלה מצד אונס האיומים אין רצוני להכנס באשר לא אדע פרטי הענינים המכריחים ובמה שנתחדש להם אח"כ הידיעה מהרינון, ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' כ"ה בטענה השלישית שטענו מקצת מהם שאפילו בחתימתם היו אנוסים וכו' והשיב מתשובת רשב"א וב"י דבעומד וצווח אנוס הייתי היה טענה, ובנ"ד שהיו ידים מוכיחות פשיטא דנאמנים יע"ש עד סוף התשובה ואשר כנראה אינו נוגע לעובדא דידיה אף אם היה מתברר שאיים עליהם וכמהרי"ק שורש קפ"ה דעביד אינש דגזים ולא עביד אפילו בממון הקל שנותן להשבון ואפילו לר"ת כיון שהפחידו בדברים שבידו לעשות כתבינן ליה מודעא פשיטא דלא חשיב אונס בגיזום בעלמא אלא במידי דאי עביד ליה ברי היזיקא ובההיא דפרדיסא דב"מ שכבר כבש השטר משכנתא וגם בידו לעשות ולא בגזמו להביא בערכאות שלא כל המביאים בערכאות נוצחים יעש"ב ובשורש קכ"ו, וע' בשו"ת דברי ריבות סי' ס"ז וקנ"ט ושו"ת רמ"א סי' כ"ב וע' בשו"ת מהרי"ט ח"ב מחה"מ סי' מ"ב שדחה דמהרי"ק וע"ש בסי' ד', ובשו"ת שער אפרים סי' ק' כ"ב שהאריך לדחות דמהרי"ט וע' במל"מ פ"ו ממכירה הלכה א' וסוף הלכות חובל ובשו"ת מביט ח"ב סי' ל"ח ופחד יצחק אות ספק בדף ק"א סע"ב וע"ש בדף ק"ג ע"א בהחקירה השנית ובדף כ"ט סוע"ב בד"ה ברמב"ם ובמשפט שלום בח"מ סי' ר"ה ס"ז בפג"ה ובשו"ת משיב כהלכה חח"מ סי' ח' ושו"ת דברי יעקב סו"ס ח' וע' בחלק לשבעה דף מ"ג בד"ה אך וכ"ח ע"ג משש"ב בדמהרי"ק, זולת אם היה ע"י השתדלות ערכאות להכריח הקהל שיתרצו למנותו וכמו שהאריך בח"ס חח"מ סי' י"ח וי"ט והלאה, וע' בבכור שור בר"ה כ"ה ב' ונתמנה פרנס דוקא משום שראוי לכך ולא ע"י ממון ושאר תחבולות וכפרש"י יבמות ס"א ב' אשר בדורנו נהפך למשחית הודנו כו' יע"ש באורך:

ובענין מה שנתקשרו מקצתם נגד המורה אחר שנתקבל מרוב הקהל ע' בשו"ת משיבת נפש תנינא סי' כ"ד בענין הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל וע"ש ביו"ד סי' רכ"ח סל"ג ובש"כ ס"ק צ"א וע"ש בהג"ה בסי' ל"ה וש"ך ס"ק צ"ה ושו"ת דברי ריבות סי' ס"ח, וע' בשו"ת מים עמוקים לראנ"ח סי', נ"ח בקהל שחתמו שקבלו באו"ש שלא יהא עוד הש"ץ בקהלתם לטעמים ידועים והאריך לקיים התקנה, וכנראה שהיה זה לאחר הזמן הקצוב מקבלת הש"ץ ובמקום שמנהגם שלא להחזיקו אח"כ בלי מינוי מחדש ושם לא בא מבואר פרטי הטעמים אשר אולי היו רינונים המעכבים מצד הדין שהיה בידם לעכב, ומהראוי שיסכימו שני הצדדים על ב"ד המרוצה הסמוך למחנם אשר למראה עיניהם ישפטו לתווך אשר כל איש יבוא על מקומו בשלום אשר זה התנאי הראשי להצלחת העיר להשים ראש אחד אשר יתקבצו כולם תחת דגלו ולדרוש כ"א טובת רעהו ותקנת העיר בכלל אשר גם יחידים יוכלו להרוס ובפרט בעת אשר יש סיבות אחרות לעורר בזה ואשר אין ביד המשיב ממרחק להטות דעות המפורדות ולפעמים יהיה סיבה להגדיל כח הנצחון אשר לא יושלם התועלת להביא מרפא השלום רק באמצעות אחד הסמוכים לשם אשר המה בפנים:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה