זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן ג
יום ה' י' אלול תרל"ה להרב ר' יהודה ליב ב"מ מרדכי מקעלים:
בדבר שאלתו לכוון השיעור מאורך ה"טק לברך עליו ולצאת בשבת לרה"ר שהבה"ט בסי' י"ז הביא מהפרי ארץ בשם דרך חכמה ששיעורו ג' רביעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וע"ש באשל אברהם:
(א) הנה למה שהביא בעקרי דינים סי' ב' בשם הפרי ארץ שבתחלה הביא סברת הדר חכמה ולדידיה דשעורו אמה על אמה ורחבו תלי במחלוקת שביו"ד סי' רפ"ו לענין מזוזה וע' בב"ח סי' תרל"ד ס"ק ב' ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ר"פ שגם להב"י דכל שיש בו ד' על ד' יש לפרשו ע"י צירוף מודה דסתם ד' על ד' פירושו מרובע וע' בפמ"ג א"ח סי' תק"ס במש"ז ס"ק א' ובאשל ס"ק ג' ובשערי תשובה, ובצ"ק מנחות מ"א ע"א תלה במחלוקת רש"י ונמ"י בטעם הדין שלא יביא אמה על אמה והובא גם במחצית השקל והאריך בארצות החיים וכבר קדמהו, הצ"ק, וע"ש בשם שו"ת נחפה בכסף דכאן י"ל דלכ"ע לא מהני צירוף ובשם ס' משמחי לב שמדד דשיעור זה בקטן בן י"ט אמה וחצי, וממילא אי אמה על אמה שיעור טלית צ"ל כהחנוך דמשערין בקטן בן ז' ודעת, כל הפוסקים כטור שיהיה הקטן בן ט' וע' במ"א כאן ובסי' י"ג ס"ק ב' מתשובת רמ"א סי' ק"ו, והוא ט"ס ואולי צ"ל רמ"מ, (ואין תשובת מהר"ם מינץ לפני), ובשערי תשובה סי' תקע"ד ס"ק א' ויד אפרים שמה שנרשם רמ"א ט"ס וצ"ל רמ"מ והוא ר' משה מינץ, וכן בשע"ת סי' תרצ"א במ"א ס"ק ה', ובנוב"י תנינא חא"ח סי' קמ"א על הט"ז סי' תרע"א ס"ק ח' שאבל המתפלל בחנוכה יברך אחר על הנרות משום שהחיינו בשם רמ"א ולא נמצא רק בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ"ג והיינו בצבור, [וע' בתשובה מאהבה ח"ב תשובה רכ"ט אות כ"ג על הש"ך יו"ד סי' רס"ה ס"ק כ"ג שכל האחרונים חולקים עליו, ומ"ש בתשובה רפ"ו סו"ס רע"א דאכתי בצבור לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו וע' במ"א סי' תקנ"א ס"ק מ"ב ומאי שנא ממגילה דא"כ אבל אסור לקרותה בצבור ולברך שהחיינו, וע' בא"ר סו"ס תקפ"ב ס"ק כ"ב דאבל אפילו בר"ח מותר להתפלל וכן בחנוכה אם לא לילה ראשונה שמברכין שהחיינו על הנרות שצריכה שמחה יתירה, וכן העתיק בחי"א כלל קנ"ד אות י"ז שלא ידליק מי שהוא אבל שאז הקהל בשמחה, ובסדור דרך חיים בהדלקת נר חנוכה ובמגילה דאם אבל קורא המגילה יברך אחר הברכות משום שהחיינו, וע' ריטב"א ושמ"ק כתובות ז' ב' לענין ברכת חתנים ובט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז דבתרומה לא יתכן שזה יתרום וזה יברך כו', ובשו"ת דברי יעקב סי' ל"א השיג דאדרבא בצבור יכול לברך טפי להס"ח סי' תתל"ט דלכן נתקן שהחיינו בלשון רבים שיאמרנו האבל יעש"ב, ועכ"פ מצינו שאחר יברך רק באבל המתפלל בחנוכה ולא לענין הקורא במגילה להוציא את הרבים והבו דלא להוסיף וכתשובה מאהבה הנ"ל], ומ"ש המ"א מהרמ"א סי' ט' וצ"ל ח' וע' בשו"ת ר"ח או"ז ובהערות ובסי' קכ"ט ובעט"ז וע' בשו"ת מהרי"ל סי' קמ"ח לענין הט"ק לצאת בשבת וע"ש בסי' קמ"ט, ומה שכתב באה"ח שבעברו דרך אונגרין נתעורר במה שלובשין ט"ק שאין הקטן מכסה שנתפשט זה ע"פ הב"ח דאם גדול יוצא בקבע חייב להטיל ציצית אף שאין הקטן בן ט' מתכסה ראשו ורובו ומפלפל ליתן סמך מהא דאין עראי לכלאים ומהא דפצעו ג' כו', וכל זה מבואר באריכות בישועות יעקב בתשובתו למדינת אונגרין ולמד קצת זכות שסמכו על הב"ח ושם מבואר כל פלפולו רק שבאה"ח קיצר בעיקר דבריו והפך הסגנון מסידור דבריו וכמו שיבא להלן:
(ב) ומה שפקפק באה"ח שאין מועיל לסמוך על הב"ח לחשבו בגד רק כשאינו מתבייש כשהולך מכוסה ולא כאלה המחביאים כנפי כסותם, וליתא דמה שמתביישים ללכת בשוק בט"ק למעלה מצד לבישת הציצית או מחמת שאינו עשוי כצורת מלבוש העליון זה אינו טעם לפוטרו ורק באם שאינו יוצא לשוק מחמת קטנו של הבגד, וכן השיג בשו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' ב' במה שכתוב בסדורים בשם הגרא"ד דבוטשאש שמי שאינו רווק לא יברך על ט"ק ואף שאין בו שיעור המפורש בש"ס דבזמן הזה גדול מתבייש לצאת בשוק,, וזה אי אפשר לקיים דהטלית שאחד חייב עליו בציצית שיפטר השני שמתבייש לצאת ומה גם שהרבה אנשים יושבים בימי הקיץ בט"ק לפני פתח ביתם, וכן בשו"ת נאות דשא סי' ע"א בהגהותיו למ"א סי' ט"ז ס"ק ב' כתב ללמד זכות על ההמון שאין בטליתם שיעורא דקטן מכסה ראשו ורובו ומברכים דלב"ח ביוצא בקבע לחוד סגי ולא בעינן שיעורא, דקטן ואף דבסוף סי' זה כתב דבטלה דעתו היינו בעראי ולא בקבע וממילא מהני גם להמתביישים. לצאת אפילו עראי כיון דלגבי היוצא בקבע הוה טלית זה בר חיובא כמ"א סי' י"ד ס"ק ה' בטצית שאולה ובסו"ס י"ז לגבי נשים דמברכין כאשר ציונו במ"ע שהז"ג כיון דאנשים חייבין, ובשו"ת משכנות יעקב חא"ח סי' ה' הכריע בראיות דתרתי בעינן וכמו לגבי חליצה שיהיה חופה רוב רגליו וראוי להלך בו יע"ש באורך ובחומת ירושלים סו"ס ק"ל וקל"א, ובישועות יעקב האריך להוכיח כפי' הב"ח ממנחות ר"ד מ"א אלימא וכן לענין איסורא דכלאים והתנן אין עראי לכלאים ולפרש"י דאף שאין הגדול יוצא בה עראי חייבת, והרי לב"י בדהרמב"ם שלא הזכיר מענין גדול יוצא עראי לשוק דאינו תנאי לשיעור הטלית אלא דמפרש שמפני זה הכסות חייבת בראשו ורובו של קטן ואף דלאו בר חיובא הוא דמ"מ הוה בגד הראוי להתכסות לגדול היוצא בבגד כזה דבסתם בני אדם אין הגדול מתבייש לצאת בו עראי, וא"כ י"ל דחייב בכלאים אף כשהגדול מתבייש לצאת בו אלא דמ"מ בעינן שיעורא בציצית שהקטן מכסה ראשו ורובו, וליכא למימר דרש"י חולק בזה על הרמב"ם דהך דגדול יוצא עראי הוא מתנאי הטלית לענין חיוב ציצית, והרי רש"י בעצמו פירש דהקושיא אלימא וכן לענין איסורא דכלאים משיעור קטן מכסה ראשו ורובו, וגם לרמב"ם בפי' המשניות ובפ"ט מכלאים מפורש דאף בלבישת עראי אסור משום כלאים, ודלמא הפירוש דאין עראי לכלאים דסגי בגדול יוצא עראי, והקדימו הגר"א בבאורו לא"ח בקושיתו דלפי' הרמב"ם דהאי דיוצא עראי היינו כשלובש מאי פריך מהא דאין עראי לכלאים ואדרבא משם הוי סיוע, וא"ל דהקושיא ממ"ש וכן בכלאים משמע דבעי שיהא הקטן יכול להתכסות זה לא שייך לעראי ואפשר דאפ"ה צריך שיעור שיתכסה הקטן, וגם דלרמב"ם דאף שיוצא עראי יש איסור לכלאים א"כ אדרבא סייעתא דחייב כלאים בעראי, ולכן דעתו דהרמב"ם לא היה לפניו הגירסא וגדול יוצא בהן עראי שהרי הביא ג"כ הא דבעי שיהיה הקטן מהלך לבדו בשוק שלא נזכר לפנינו בגמ' יע"ש במשנת דר"א על באור הגר"א במ"ש ועוד מאי פריך אין עראי בכלאים דלפרש"י ניחא דמשמע דוקא שיוצא בהן עראי ושיהיה דרכו ללבוש עראי, אבל לא דקדק לעיין בפרש"י שם בד"ה אלימא וכן וענין כלאים דהקושיא מאין קטן מכסה וכפירוש האין לומר שכתב הגר"א לרמב"ם דע"כ לדידיה פריך שפיר דכיון דאין עראי לכלאים לא ליבעי ג"כ בהכי שיעור ראשו ורובו של קטן:
ומה שהוכיח בישועות יעקב מקושיא זו דאם הגדול לובשו דרך קבע חייב בציצית אף בפחות משיעור שהקטן מכסה מדתני אע"פ שהגדול יוצא עראי פטורה דמשמע אבל יוצא בקבע חייבת בציצית בשעה שלובשה הגדול, ומדפריך ותני וכן לענין כלאים משמע דאף בכלאים אם הגדול לובש בדרך קבע אף שאין הקטן מכסה ראשו ורובו חייב משום כלאים ובעראי אינו חייב רק בשיעור שהקטן מכסה, ובברייתא פסיק ותני דאין דין עראי לכלאים משמע דאין חילוק בין קבע לעראי דאם יוצא דרך עראי חייב אף שאין הקטן מכסה ראשו ורובו וכמו כשהגדול יוצא בקבע עכ"ד, וכ העלה בסגנון זה באה"ח בסוף דבריו, ומלבד שכל זה רק לפלפולא לומר שיהיה הקושיא מדיוקא דתני אע"פ שיוצא בהן עראי פטורה דא"כ בכלאים לא היה שייך לחלק בין קבע לעראי ולחייבו ג"כ בכל גווני, ואין זה בלשון הסוגיא כיון דמ"מ שייך אף בכלאים כן לעני הדין דמיירי ביה בהדיא באינו מכסה ראשו ורובו של קטן אף שהגדול יוצא בהן עראי, וגם חילוק הב"ח דביוצא בקבע חייב, אין להוציא כן מדיוק הלשון עראי לשוק, כיון דלהפוסקים אינו מתנאי שיעור חיוב הטלית בציצית אלא דנקט אורחא דמלתא, ורק דממילא ידעינן מסברא דאמרינן בציצית דקביעותו אחשביה בשיעור מועט, להעלאה וכריטב"א למכות בשם רמ"ה לענין כל שהוא למכות דבמזיד אחשביה גם לפחות מכשיעור.
ובלאו הכי דבריו נסתרין מעצמן שלפי דבריו יהיה עיקר הקושיא דגם לענין עראי היה ראוי להיות שיעורו כמו בקבע, דלא בעינן שיעור ראשו ורובו של קטן רק באינו מתבייש להלך בה לשוק או שאינו הולך בה אלא באקראי, והא מפרש"י מבואר בפשטות דאין הקושיא מכח שאין בה שיעור שיתכסה בה קטן רק דאף שאינו יוצא בה כלל, אפילו עראי יתחייב משום כלאים כשלובשה, וא"כ אכתי יקשה לפרש"י דלמה הוצרך לפרש קושיתו אלימא וכן לענין איסורא דכלאים משיעור שאין הקטן מתכסה בה, דמשמע דמפרש ג"כ כהב"י דכל שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אז ודאי גדול יוצא בה עראי לשוק, וע"כ מוכרח לפרש בפשטות דמ"מ לא שייך שכן לענין כלאים דכיון דאין עראי לכלאים לא ליבעי ג"כ שיעור שהקטן, מכסה ראשו ורובו, דאף דהגדול מתבייש לצאת עראי ואין ראוי ללובשו להתכסות עראי מ"מ יתחייב הגדול כשלובשו עראי ואף בפחות משיעורא דקטן, דלגבי ציצית לא הוה בגד הראוי להתכסות עראי, מ"מ הא בכלאים לא בעינן שיהיה ראוי בגדול להתכסות עראי וכל שלובשו ממילא יתחייב בכלאים:
ג עוד כתב בישועות יעקב להעיר מהא דמנחות מ' ע"ב בהטיל לבעלת ג' פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ופריך. מהך דחסידים הראשונים שהיו מטילין ציצית כיון שארגו בה שלש אצבעות ופרש"י ואע"ג דליכא שיעור שהקטן מכסה, והרי להב"ח דבגדול יוצא בקבע אף בפחות משיעור שהקטן מכסה ראשו ורובו חייב בציצית ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, וא"כ לא נעשה בפסול דהרי ראוי להטיל ציצית בארבע קרנות והגדול ילך בקבע לשוק, ורק דסיום דרש"י דכשיגמור יהיה הציצית באמצע, ולכאורה לא רישא סיפא וכו', וי"ל דהא לקמן מ"א ע"א (ושם תיבת לעיל ט"ס) דייק דבציצית חובת טלית וכלי קופסא חייב מדנתנו תיכף ציצית בבגד, ודחי שאני חסידים דמחמרי אנפשייהו כמאן דסובר חובת מנא, והרי גם לב"ח דגדול יוצא בקבע אף שאין הקטן מכסה חייב אבל מ"מ חובת טלית אין כאן רק כשלובשו ובזה בעינן שיהיה עשוי ללבישה וכדלקמן בזקן שעשה לכבודו, וכיון שהיה דעתם לגומרו ואם יטילו עתה ציצית אזי כשיגמרו יהיה הציצית באמצע ואף דראוי לכופלו אז לא יהיה שיעור טלית כיון שהוא פחות משיעור שהקטן מכסה והרי אז לא יהיה שיעור טלית כיון שהוא פחות משיעור שהקטן מכסה והרי הם עושים הבגד כשיעור טלית גדול ולא יצאו בה עד שיהיה ראוי ללבישה:
הנה עיקר סברתו מבואר בהפלאה לכתובות מ' ע"א בתוס' דל"ל דלא הותר כלאים בציצית רק כשהטלית מונח בקופסא, י"ל דס"ל להתו' כיון דאמרינן דמודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו, דפטור משום שאינו עשוי ללבישה הכי נמי אם נימא דאסור ללבוש ממילא פטור מציצית עכ"ל, אבל לא הוצרך לכל האריכות דודאי גם לב"ח דקביעותיה אחשביה אף בפחות משיעור שהקטן מכסה מ"מ ע"כ בעינן שיהא הגדול יוצא בקביעות לשוק וכיון שדעתם לגמרו ממילא שאין דעתם לצאת בקביעות בשיעור כזה וממילא שיהיה אז למעלה מג':
ורק שמ"מ אין הכרח מפרש"י לשיטת הב"ח די"ל דמ"מ הוצרך רש"י לב' הטעמים להמרדכי בהלכות ציצית סי' תקמ"ב בשם הר"ר אלחנן אהא דחסידים הראשונים כיון שפצעו בו ג' היו מטילין בו ציצית, והא עדיין לא היה בו שיעור קטן מכסה בו ראשו ורובו מ"מ יתחייב משום שעתיד לגומרו לבגד דיתחייב מיד למ"ד דציצית חובת טלית יע"ש ובאה"ח בהמל"א סוס"ק כ', וע' בחומת ירושלים סו"ס ק"ח דע"כ דהמרדכי לאו למסקנא כתב כן דודאי לא מהני עתיד לגמרה בעוד שאינו כשיעור כיסוי כו' אלא בס"ד מפרש לה מאי חסידותייהו הא לא מחייבי ומשני המרדכי דהואיל ועתיד לגמרה מחייבי לה לאלתר יע"ש וע"כ, צ"ל דאי אזלינן בתר שעה שעתיד לגומרו והרי אז הויא לה ציצית למעלה מג', וע"כ משום דאזלינן בתר שעת עשייה דהוה למטה מג' וכדלקמן מ"ב א' בשעת עשייה אתמר דהוא נמי מהאי טעמא דעל הכנף בעינן וא"כ הרי אז ליכא ביה שיעור שהקטן מכסה ראשו ורובו:
ומה שהוסיף עוד בישועות יעקב ליישב בזה הא דמשני אימא כיון שפצעו בו ג' והיינו בגמר הבגד כשהגיעו לתוך ג' האחרונים והא בטלית מצומצם דכל עוד שלא נגמר אינו ראוי לציצית ואיך יעשו הציצית קודם שנגמר לגמרי והא הוה תעשה ולא מן העשוי וכל זה בדרך פלפול לאוקמי בטלית מצומצם דכל שלא נגמר לגמרי אינו ראוי לציצית שיהיה בפחות מג' תעשה ולא מן העשוי:
ומה שהאריך לפי דרכו דמצד חסרון שיעור הטלית לא נעשה בפסול דהא ביד הגדול לצאת בו בקבע ואז חייב בציצית אף כשאין בטלית שיעור שהקטן מכסה, ועיקר הקושיא משום דהציצית יהיה באמצע, וכיון דמסיק בפצעו בו שלש על שלש דהיינו בגמר הבגד דהוא מקום הראוי לציצית ואף שאין בטלית שיעור. לא חשיב תעשה ולא מן העשוי כיון שביד הגדול לצאת בקבע דחייב בציצית לב"ח עכ"ד, ובאה"ח הרחיק יותר במה ששינה קצת בהנחת ישובו בדרש"י דלא היה יכול להקשות מהא דציצית באמצעו דלהאומר טלית כפולה יטיל בכפלים היה יכול ללובשו ע"י כפל, וממילא כיון שסובר חובת טלית היו יכולין לעשות בו ציצית וע"כ הוסיף דאין בו שיעור חובת טלית, ואף דדעתו לצאת בקבע מ"מ ין דעתו לצאת מכופלת עכ"ל, וזה רחוק יותר להעמיס בכוונת רש"י דנקט והויא לה ציצית, למעלה, וגם שלפי דרכו חסר העיקר בדבריו דלפי הבנתו שלהכי הוסיף בתחלה הטעם שאין בו שיעור טלית, דלא מהני מהאי טעמא אף שדעתו לצאת בו בקבע דמ"מ הא אין דעתו לצאת מכופלת, ומלבד דעדיין אפשר לומר דלא בעינן לב"ח רק מה שבידו לצאת בקבע דחשיב בגד העומד ללבישה ואף דבטלית זה כשישלימנו כשיעורו אי אפשר רק ע"י שיכפלנו שלא יהיה הציצית באמצע מ"מ היה ראוי מיד לעשות בו ציצית ולילך בו קבע, ועכ"פ לא היה לו לתלות בדעתו לצאת רק דלב"ח לא מהני אלא כשעושה מעשה דקביעותו אחשבי' וכנ"ל, ואין כדאי להאריך יותר בדברים הנאמרים לפלפולא בעלמא: