אור ברסלב

זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן ב

ה' חשוון תרל"ד להרב דחוודאן ר' חנוך זונדל ראפפורט

ומה שנסתפק מעלתו כשמכבסין בגד ארבע כנפות בקראכמאל שנדבקין הציצית ונעשין כחוט אחד דלענין תפילין סמכו להקל שנעשו אחד ע"י הדבוק, אי נימא כל הראוי לבילה כי' שא"צ אומן להפרידן:

(א) אמינא שהוא נלמד מגמרא מפורשת בשבת פ"ג ע"ב דמיבעא כיון דהדיוט יכול החזירה כמאן דמיחברא דמיא או השתא מיהא קא שלפה והרמב"ם פר ב' מאה"ט הלכה ד' נתפרקה אע"פ שהדיוט יכול להחזירה אינה מטמאה וע"ש במל מ דאף דטומאת ע"ג דרבנן מ"מ למה לא הזכיר שהוא בספק כדרכו בכ"מ והניח בצ"ע, ולי נראה בפשטות דהאיבעא נפשטה מהא דע"ג מ"ט ע"ב דבהדיוט יכול להחזירה אינה מטמאה, וכמ"ש התוס' בע"ג ס"ח סוע"א מאבעיות דנפשטו במקום אחר יע"ש בהגהותי מכמה מקומות כה"ג ברשב"א ומלחמות ור"נ ורא"ש ויש"ש, וע' בתוס' ברכות נ' ע"ב בד"ה חלקוה טהורה והא דסוכה י"ו מטמאה אברים מיירי שהדיוט יכול להחזירה, וע' בשבת נ"ח סוע"ב וע' בשו"ת בית שלמה מהד"ב ח"ב מיו"ד סו"ס ע"ה מש"ש באורך], וא"כ בשל עו"ג דעשוי להחזירה שפיר אמרינן בזה דכל העומד להעשות כעשוי דמי כיון שא"צ אומן לזה ולא חשיב מחוסר מעשה דלא אמרינן הכי רק במחוסר מעשה גדול (וכמו שהבאתי באריכות לעיל סי' א' אות א' בד"ה אלא שבכוונת התוס' דסוכה כו' יע"ש], וכה"ג בב"ח טויו"ד סי' קצ"ח אות כ"א באבר ובשר המדולדלין חוצצין שאינו מחלק לפרשה מיעוטה כמו בצפורן ובשר אפילו פירשה רובה וג"כ עומד ליקטע לאו כמקוטע דמי כיון דצריך אומן דאינו נוח שיקטע בעצמו או אחר שאינו אומן יע"ש סעיף ח' בבאה"ג אות ח' שרמז ג"כ עליו:

ומה שהקשה בגליון הש"ס מרע"א ובדרוש וחידוש בשבת פ"ג ב' בד"ה תיבעי וקשה לר"י כו והא שם מבואר דמדין ביטול הוא, וא"כ י"ל דהאיבעא בע"ג של ישראל דלא מהני ביטול אם טהור מטומאה והניח בצ"ע, והמפרשים טרחו הרבה לפי דרכם לדחות קושיתו, ולי נראה בפשטות דהאיבעא היינו רק בשל עו"ג כיון דבסתמא עומד לגביה להחזירה דכעשוי דמי אבל בשל ישראל לא שייך בזה כל העומד שמ"מ לגביה אינו עשוי להחזירה, ואף אי נימא דחשיב בידו מה שהעשייה ע"י איסור (וע' לעיל סי' א' אות א' בד"ה וראיתי, והארכתי בתשובה בחא"ח סי' קנ"ט סוף אות ז' וחאה"ע סי' פ"ו ובכמה מקומות) מ"מ בסתמא מצד עצמו לא מהני הואיל ובידו לעשות דהיכי שאינו מעשה חשוב לא חשיב מחוסר מעשה רק כשעומד לכך דבכה"ג אמרינן דכל העומד כעשוי דמי וכחולין ר"ד ע"ג דהעומד לחתוך כחתוך וע"ש בהגהותי שהארכתי, (וע' בתשובתי לעיל סי' א' אות א' בד"ה ומיהו בעיקר הישוב כו' משש"ב), ובשו"ת שם אריה חאה"ע סי' ו' בד"ה אמנם עיקר כו' הביא במה שהעיר השואל על הבית מאיר דמדמה למאי דקיי"ל כר"ש [צ"ל כרשב"ג וכסנהדרין ט"ו א'] דכל העומד לגזוז כגזוי דמי, ומשיג עליו שבזה יש מבוכה רבה אי הלכה כר"ש או כרבנן, אבל לא היה לפניו הבית מאיר לעיין בדבריו שנקט לעיקר כהב"ש ושבכה"ג לכ"ע אמרינן כל העומד דדמי לענבים דכמה דקיימו מכחשי, וע' בשו"ת יהודה יעלה ח"ב סו"ס קי"א בהג"ה מבן המחבר משש"ב:

ועכ"פ בנידון שאלתו בחוטי ציצית שנעשו מדובקין שהדיוט יכול להפרידן פשיטא דכפרוד דמי כיון שעשויין ועומדים לכך מצד תשמישן להסיר החוטין, ובפרט בעומד לכך מצד המצוה וכמנחות ק"א ע"ב דבפרה עומדת לפדותה שאם מצא אחרת נאה הימינה מצוה לפדותה, וע' בתו' ב"ק ע"ו ב' בד"ה והלא ובחולין פ' ע"ב בד"ה דכמה ובנדרים נ"ט א' רש"י ד"ה אלא דמצוה לאתשולי וכמאן דאיתשיל דמי.

וגם לתוס' בסוטה כ"ה ע"ב בד"ה לאו כגבוי בהא דסובר ר"מ דכל העומד לקוץ דפלוגתייהו דר"ש ורבנן בעומד לזרוק דאינו עומד לכך אלא מצד המצוה אבל בעומד לכך מצד עצמו ואף דמחוסר מעשה לכ"ע אמרינן כל העומד וכו' וע"ש בהגהותי שהארכתי, וא"כ הכא עדיף טפי שהחוטין עומדים ג"כ מצד עצמן להפרד וכמ"ש בשו"ת הב"ח סי' מ"ה לחלק בין דבק לחפירה שהדבק סופו עומד להפרד, ואף דלענין התפילין סמכינן שעל ידי הדבק נעשה חיבור ואף דאפשר שיתקלקל ויתפרד כיון דהשתא מיהא מחובר הוא, וכשו"ת בית אפרים חלק או"ח סי' א' בד"ה ועתה אבא כו' דשאני לענין ידות הכלים שהדבר עומד מצד עצמו ומתחלתו נעשה על מנת כן שיקצצו משם ומעולם לא נכנס בגדר יד וכלי ולא דמי להך דהכא שאדרבא נעשה לשם חיבור עכ"ל, משא"כ לענין החוטין שתחלת עשייתן להיותם מפורדים:. (ב) ובמה דפשיט ליה מעלתו מקידושין סי"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה, מלבד מה שהבאתי למעלה דהא דלא הוה מחוסר מעשה אינו מועיל בסתמא מצד עצמו רק בעומד לכך להעשות וא"כ עיקר הטעם משום דכל העומד כעשוי, וגם דהא דראוי לבילה לא מעכבא היינו נמי משום דכל שבידו דאמרינן כל העומד במצוה המוטלת עליו ושנאמר לעיכוב וכן העלה בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' א' וס"ו בד"ה ואולם וחח"מ סי' א' ובתשובותיו שבסו"ס נחלת יעקב ח"ב סו"ס ז' ושו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' א' ושו"ת ארץ צבי חח"מ סי' י"ג יעש"ב ושו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט אות ט', אלא דלמה שהעלו האחרונים דלא אמרינן כל העומד להעשות רק במקום שפירשה תורה להדיא וכמו שיבואר להלן וכן העלה גם בשו"ת חוות יאיר סוף סי' פ"א יע"ש מכל סוגיות שהזכיר שם, וכמו שדן גם בתשובת רד"ך גם לענין הראוי לבילה דלא אמרינן הכי אלא היכי דאתמר בגמרא, ולפ"ז אין מקום לדון לענין שאלתו משום הראוי לבילה או דבעינן שיהיה כאלו עשוי:

ולכאורה אם היה מקום לדון דמה שצריך להפרידן חשיב מחוסר מעשה וא"כ הוה פסול בגופו דלא מהני אח"כ גם כשהפריד הציצית דהוה תעשה ולא מן העשוי (וכמש"ל סי' א' אות א' בדעת הפוסקים דמפורש כן) וכמ"ש בפמ"ג סי' י"ח סוס"ק א' אם לברך על כסות לילה שעשה בו ציצית ונמלך אח"כ ויחדה לכסות יום אי הוה תעשה ולא מן העשוי כמו הטיל לבעלת ג' כנפות אי נימא דכסות או יחוד חשיב כמחוסר מעשה.

ורק למה שכתב בשו"ת נאות דשא בסי' ס"ד דאם היה מתחלה כסות יום ויחדו אח"כ שיהיה כסות לילה ואתר זמן נמלך וחזר ויחדו לכסות יום דליכא משום תעשה ולא מן העשוי כיון דמתחלתן נעשה בהכשר ואח"כ בהיותו כסות לילה לא היה פסול בציצית עצמן:

ובעיקר שאלתו לסמוך לכתחלה שלא להפרידן מטעם דראוי לבילה, והרי מפורש בסי' ח' סעיף ו' דצריך להפריד חוטי הציצית זה מזה, וא"כ אין, מקום לשאלתו רק בכה"ג שכתב המ"א ס"ק י' שאם נשתהה לבוא לבהכ"נ אין צריך לדקדק בזה שלא יתבטל מלהתפלל עם הצבור:

ועוד דהרי לט"ז בא"ח סי' נ"ה ס"ק ד' דהא דראוי לבילה מיירי לענין עיכוב ולא לעשות כן לכתחלה וע"ש בפמ"ג במש"ז, וכ"כ התוס' בקידושין כ"ה סוע"ב ובב"ב פ"א ע"ב ובמנחות י"ק, ע"ב ובכ"מ דלכתחלה צריך לבלול ממש, וב ובר"פ כיסוי פ"ג. ע"ב בתוס' ד"ה שחט חיה דליגרריה ולכסייה וע"ש לזקיני רש"א דע"כ דליכא למיפטריה משום הראוי לבילה כיון דאפשר בגרירה כההיא דסכין דחייב לכסות למעלה ע"י גרירה, ובתוס' יבמות ל"ז ע"ב דלר"ת דבעדות בכתב הוה משום הראוי לבילה, וע"כ דמיירי ג"כ בדאיכא טורח להביא העדים לב"ד, וע' בשו"ת חיות יאיר סי' קס"ט במה שכתב הרי"ף מודה בלא אבה יבמי דמ"מ צריכה שתהא רגילה לקרותו כאחד יע"ש שמחלק להא דר' זירא דלא אמרינן כיון שבראוי אין בילה מעכבת בדיעבד נתיר לכתחלה בדלא אפשר דשאני מה שאינו ראוי ע"י מעשיו כהביא מנחה מס"א עשרון, וע"ש דכל שלא השגיחו לשמרה פסול באינו ראוי לבילה מצד פשיעה, וכה"ג בתוס' עירובין ק' ע"א לענין דחיית עשה לל"ת היכי שבא ע"י פשיעה. והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו, (והארכתי שם בהגהותי ובתשובה בחאהע"ז סי' ק"י ואכמ"ל):

ובס' תפארת אריה על הלכות תפילין סי' מ"ב אות ה' סוף פרק ס"ה השיג על הר"ש קלוגר מבראד שמפקפק על המחצית השקל סו"ס ל"ג כיון דראוי למתוח ולכרוך השלם על האצבע כשר, שנעלם ממנו הט"ז בסי' נ"ה דמיירי לענין עיכוב יע"ש, ובהשמטות לספרו טוב טו"ד תנינא בסי' י"ג נשאל ג"כ מהט"ז וטרח להעמיד דבריו שהט"ז סותר דברי עצמו בסי' ל"ב ס"ק י"ח דכל שאפשר לגרור כשר כיון שראוי לבילה, ומלבד דלא קיי"ל הכי אלא דכל שלא גרר פסול, ובלאו הכי הא זה נמי בדיעבד שהוציאוה וקראו בה וכ"כ הב"ח שם אות י"ג והא דאיתא בסופרים אל יקרא בו היינו דלכתחלה אין להוציאה כדי לקרות בה כיון שלא תיקנה להפריד הדבק אבל הוציאוה דיעבד קורין בה ואין להוציא אחרת, ולבד זה לא הרגיש שמבואר כן מדברי התוס' בכ"מ כדברי הט"ז וכנ"ל:

ובברכי יוסף בשם בית יהודה חלק ג' סי' פ"ח והובא בשערי תשובה סי' ל"ב ס"ק כ"ו ומובא באריכות יותר בעקרי דינים חלק א"ח סי' ב' אות י"ב וז"ל תפילין של ראש שלמראית עין נראות מרובעות וכשנעמוד למדוד בדקדוק אינן מרובעות ואמר אחד הסופרים שמחמת האויר שבין הבתים כשמתיבש העור מתרחבים הבתים ומתרחקים זה מזה וכשידחקם להדקם ימצא הריבוע מכוון ועמד על המבחן וכן מצא והכשיר דלא דמי לנתקלקל רבוען ממש ואיכא רבוע עכ"ל, ובתפארת אריה בהלכות תפילין סי' ל"ב בפרק מ"א אות ו' דמשמע דוקא כשמהדקן בודאי חוזרין לריבוען ומטעם דכל הראוי לבילה אבל בספק לו אם יחזרו ע"י ההידוק כגון שאינו יכול למדוד כעת פסולין, והרי להש"כ ביו"ד סי' ק"י, דהלמ"מ ספיקו לקולא א"כ אולי יש להקל עכ"ל, וצ"ל בסי' רצ"ד ס"ק י"ט שנמשך הש"ך אחר הב"י מהא דקידושין ל"ט כך נאמרה הלל"מ ספק אסור ודאי מותר, ומשמע דבשאר הלל"מ ספיקו אסור, והארכתי שם בשיטת הפוסקים בזה ואכ"מ להאריך מענין לענין, ואמנם להט"ז דראוי לבילה לא שייך רק בדיעבד ולכן כשאפשר לברר ע"י המדידה לא שייך כלל בספק משום ראוי לבילה ואף דספיקו לקול ובלאו הכי לא שייך משום ראוי לבילה רק במכשירי מצוה וכרשב"ם ב"ב פ"א ע"ב וכמו שיבואר להלן ובפרט לרד"ך דלא אמרינן האי כללא רק היכי דאתמר בפירוש,, וגם דלפר"ח בכללי ס"ס דבסמיא בידן לברורי לא אמרינן בכה"ג ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, גם לרמב"ם, ובפסחים ד' א' דגם בחזקה לא מהני איכא לברורי בלא טרחה ובחולין י"ב ע"א דאפילו ברובא לא מהני בדאיכא לברורי וע' בשו"ת שב יעקב, חא"ח סי' ה' ובפרט בספק חסרון ידיעה וע' בט"ז יו"ד סי' צ"ח ס"ק ו' ובש"כ ס"ק ל' וב"ש סי' קנ"ה, וע' בנוב"י תנינא חיו"ד סי' כ' בדברי הרמב"ם מעש"ש פרק ו' הלכה י"א מחצה על מחצה חולין שפוסק לקולא דכיון דקיי"ל דאפילו בידי אדם אי אפשר לצמצם כו' והוה ספק חסרון ידיעה ולכך דינו להחמיר בספיקו וע' בשירי טהרה חלק ב' על הש"ס בתשובה ע"ב מש"ש, וע' בשו"מ תליתאה ח"ב סי' קס"ו, אלא דאי אמרינן דהלל"מ ספיקא לקולא אולי יש לדמות להתוס' בעירובין ה ע"ב בד"ה וספק דבריהם להקל דהואיל ואי אפשר לצמצם אלא ע"י טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמרוד בספק דבריהם, ובחה"ד בפסקים סי' קצ"ז וז"ש כמדומה שיש בתוס', פ"ק דעירובין גבי ספק דבריהם להקל דכל דבר שיש בו טורח לתקן חשיב כמו דיעבד עכ"ל, וכוונתו להתוס' שם ה' ע"ב וכנ"ל וכ"כ בחידושי ריטב"א שם נ"ט ע"א בד"ה אמר רבינא לא להקל על ד"ת כו' ואע"ג דבכל ספיקא דרבנן דאפשר למיקם לא אזלינן לקולא הכא טרחה רבה היא למדוד וכמאן דליכא למיקם עלה וכו' ובמל"מ פרק ד' מבכורות בשם הראשונים דכל ספיקא דרבנן שיכול להתברר לא אמרינן ביה להקל, והשעה"מ בהלכות מקואות בפרק י' כלל ג' כתב שחפש ולא מצא דין זה בראשונים, ובסוף ס' יד מלאכי בדברי המו"ל תמה עליו שכן מפורש בתוס' עירובין הנ"ל, ובשו"ת יהודה יעלה, חא"ח סוף סי' צ"ב העיר דמצינו סתירות בתוס' פסחים ט' ע"ב היינו תשע חנויות שהקשו על פרש"י והרי ספק בדרבנן לא עדיף מרוב בדאורייתא והא רוב מצויין אשמ"ה מ"מ צריך לברורי וכן בדיקת הריאה אע"ג דרוב כשירות הן כו' וגם בס"ס לרש"י ריש כתובות דבעי לברורי אפילו ע"י טורח עכ"ל, (ועמש"ל סי' א' אות ז' בדברי הפר"ח), ושוב מצאתי בנחלי דבש על הלכות חליצה סי' קס"ט ס"ק מ"ז בד"ה ודע שהאריך בדברי התוס' דעירובין עפמש"ש דהואיל ואי אפשר לצמצם אלא ע"י טורח גדול ומסתמא במחיצה זו לא נתכוונו לצמצם והוה חזקה שלא נתצמצם וע"כ התירו בלי מדידה כו' ושכ"מ בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קכ"ה שכיון שאי אפשר לעמוד על בוריו הלכו לקולא אבל באפשר למדוד אמרינן בפרק גה"נ לא תזלזל בשיעורין דרבנן כו' וכ"מ מתוס' בכורות ז' ע"ב ד"ה אפשר ואח"כ הביאו תירוץ רבינו שמשון שהוא ממש תירוץ שני דהתו' בעירובין בשם הר"ר שמעיה וכן הרא"ש בתוספותיו לפרק עגלה ערופה פירש כן ההיא דעירובין דאפילו במידי דרבנן באיכא לברורי צריכין לברר אע"פ שהוא טורח גדול יע"ש באורך:

ג ובלאו הכי לא שייך לדון משום הראוי לבילה בגוף המצוה דהטלת חוטין לעשות פתיל ציצית דמעכבין זה את זה ובלי הטלת חוטין לא חשיב עשיית המצוה כלל, דלא מהני משום הראוי לבילה רק במכשירי מצוה וכרשב"ם ב"ב פ"א ע"ב דכל דבר שציותה התורה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו אבל מצות האמורים באותה מצוה כגון תנופה וקרבן בלילה במנחה יש שאין מעכבין אם שינה בהם לעכב כו' [וע"ש בהגהותי שהערותי בדברי האחרונים בשו"ת בנין ציון חלק ב' סי' ק"ח וקרן אורה בפ"ק דברכות בדפי הס' ו' ע"ד בד"ה והשאג"א האריך כו' ושו"ת ראשי בשמים חיו"ד סי' מ"ה ועונג יו"ט חא"ח סי' י"ג ושו"ת שאילת שלום תנינא סי' א' בד"ה אמנם, ולא ראו כולם שכן מבואר להדיא ברשב"ם כל מה שהאריכו בזה], וכן באלם, ואלמת לגבי חליצה דאף דקרייה לא מעכבא בראוי לקריאה אבל בשאין ראוי מעכבת כרש"י יבמות ק"ד ע"ב ויע"ש בהגהותי וע' במל"מ פרק ג' מבכורים הלכה ד', ורק בהכשר מצוה בעינן לבד שיהיה ראוי כמו בבילה ואינך דאף דאינו מעכב אם היה ראוי ולא קיים כתיקונה מ"מ לא יתבטל לקיים החיוב בגוף המצוה דעשיית המנחה ולהפטר ע"י חסרון המעשה האחרת ואף דשייכי חדא בחברתה, ולא שייך לומר כאלו נעשה רק במכשירי המצוה כמו הבילה דלא שינה לעכב או מדלא כתיב בלשון ציווי ובללת וכתוס' יבמות ק"ד ע"ב, וכמו לגבי שירי מצוה דאינו מעכב כלל וכיומא ה' ע"א וזבחים ה' ע"א וע"ש ו' ע"ב ממתני' דנגעים פרק י"ד משנה ו' וברש"י ד"ה. שירי מצוה ולקמן נ"ב ובנזיר מ"ו סוע"א, ובמנחות ל"ח ע"ב מאי חיסר מצוה דלא עביד מצוה מן המובחר, וע"ש ס"ב ע"א דהא תנופה שירי מצוה כו', ובתוס' מנחות מ"ז ע"א בד"ה שיהא נסתפקו אי ראוי לתנופה מעכב וע"ש ס"ב ע"א בתוס' ד"ה וכן השולח בהני קרבנות שאין הבעלים יכולין לסמוך דמקרא ילפינן דראוי לסמיכה נמי לא בעינן, וע"כ דבכל מקום מעכב שיהיה ראוי לאותו דבר וכן בקריאת הפרשה בבכורים אף שהוא מה"ת ומ"מ סגי בחזי לקריאה דאין מעכב רק בעיקר הבאתו, ובתוס' סוכה ל"ט ע"א בד"ה עובר לעשייתן דנענועים אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב, והכ"נ היכי שהתורה פרטה עוד איזה ענין בהשלמת המצוה כמו בכיסוי בעפר שלמטה ושלמעלה:

וע' בתוס' פסחים צ"ד ע"ב בד"ה ואין דרך רחוקה לטמא דחשיב ערל ראוי לבילה כשעומד חוץ לעזרה ואף דהוי לענין עיקר המצוה, וצ"ל דחשיב המילה וטהרה למכשירי הקרבת הפסח, וע' בשו"ת עונג יו"ט חאה"ע סי' קע"ו בדף רס"א ע"ג בד"ה ואין להקשות שלא נחית לעיקר החילוק דהרשב"ם בב"ב יע"ש]:

ובתוס' ב"ב קמ"ב ע"ב דאפילו לא ראהו אביו מעכב וכדר"ז דהראוי לבילה כו', דההכרה חשיב כדבר נטפל לגוף הפעולה מהבכורה, ושם קנ"ו ע"ב במתני' במתנת שכ"מ שתיקנו שדבריו קיימין בלא קנין וכתיבה וק"ו בחול וכרשב"ם דכל הראוי לבילה ובחידושי אנשי השם סי' צ"ד בדפי הס' ע"ט סע"ב דגם הקנין אינו רק הכשר לברר הדברים שבלבו אם גומר ומקנה בהיכא דמוכח דגמר ונקנה לא הוה דברים שבלב יעש"ב ובהגהותי לתוס' כתובות ע"ח סע"ב ובאה"ע סי' ק"כ ואכ"מ להאריך, ועפ"ז נסתר גם הוכחת הרד"ך בבית א' חדר כ"ב לענין הראוי לבילה דאין לנו רק היכי דאתמר בפירוש דאטו נאמר בכל מקום שמועיל תיקון אפילו בלי תיקון כשר כמו בגט שנכתב שלא לשמה דקיי"ל מעביר עליו קולמוס ומקדשו ואין לך דבר דבעי תיקון דלא שייך הא דר"ז הואיל וראוי לכך, אלא דגבי בילה וטבילה וכל הני למדנו מקרא או מקבלה ושני כתובים הסותרים זה את זה וכדומה וע"ש באורך, ולפי זה אין ראיה כלל מגט שנכתב שלא לשמה דלא שייך ראוי לבילה רק במכשירי המצוה ולא בגוף העשיה מהפעולה דמעכבא וכנ"ל, וע' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' כ"ו שהשיג על הרד"ך מהב"י א"ח סי' נ"ה בשם האגור על שם מהר"י מולין אם ישן אחד דמצטרף משום דהוה ראוי לבילה, ומשמע דלא ס"ל האי כללא דרד"ך וע"ש בסי' ט"ז:

(ד) והיה עוד מקום לדון בעיקר הדמיון מראוי לבילה למה שכתב בהק"ט חלק ב' סי' רל"ט דבדרבנן ליתא להאי כללא דראוי לבילה, וכן העלה בשו"ת משאת בנימין סי' ס"ג דלא אמרינן אלא בדבר שהוא מדאורייתא כגון מנחות וחליצה ונדרים וכה"ג בכל הני סוגיות דמיירי ביה, אבל נמי שאינו יכול לקרות כיון דקריאה מדרבנן לא אמרינן שאינו ראוי אינו מעכב עכ"ד, וע' בשו"מ קמא ח"א סי' ר"נ, והכי נמי י"ל בכה"ג דאף דיכול להפרידן אינו מעכב לרמב"ם ר"פ א' מציצית דמה"ת אין שיעור כלל למנין החוטין, וע"כ דסובר דהא דדרשינן גדיל גדילים אסמכת בעלמא דהא לרבב"ח במנחות ל"ט ב' דדריש או גדיל או פתיל ולא כמו שנדחקו בתוס' שם (וע' במאמר פתיל תכלת פרט הששי כ"א ע"ב מש"ש באורך] ובברכי יוסף א"ח סי' י"ג דהאי לגדול ולא לחוטי הענף והביא ג"כ מי שכתב דהא דאין לחוטי הענף מנין מן התורה שאינו מפורש בתורה ולטעמיה דכל שאינו מפורש קרי דברי סופרים, ודחאו דלכ"מ ר"פ י"ג דעדות דמה שאנו דורשים בפירוש הפסוק הוא, מדאורייתא, ואין דחייתו מוכרחת למה שמחלק במגלת אסתר בשורש השני להיכי דאין לו פשט אחר אבל הכא איכא מאן דלא דריש גדולים למנינא, וע' בלח"מ הלכות לולב פ"ז בדרשה דערבי נחל שתים דקרי ליה דברי סופרים, ובפמ"ג בפתיחה לציצית בד"ה והוה יודע שיש מחלוקת במנין החוטים כו' ובחול כשיושב בבהכ"נ ונפסק כו' אי ספק תורה מדרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות, ולהתשובה מאהבה ח"ב סי' י"ג יש להקל ולצרף דהרמב"ם שאין לחוטי ענף מנין מן התורה וסיים ועדיין צ"ע, והכי נמי י"ל דלא מעכבי מצד שנדבקו יחד ולא העמידו דבריהם להחמיר דליבעי שיהיה עומד להפרידן לרא"ש כתובות פ"ח אות ז' דאפילו בפירות גמורים שהגיעו לתלוש בכניסתה שלו וביציאתה שלה ואף דקיי"ל בכתובות נ"א דכל העומד לגדור כגדור שאני הכא דאכילת פירות אינו אלא תקנת חכמים.

ובחידושי ריטב"א קידושין כ"ה ב' בראוי לבילה משמע דסובר דאמרינן אפילו בדרבנן, ורא"מ בחידושיו לסמ"ג הלכות מגילה דאף בדרבנן אינו מעכב בראוי לבילה, וב"י א"ח סי' נ"ה לענין ישן אי מצטרף לעשרה לענין צירוף באנשים שמשיחין בשעת התפלה, ובארעא דרבנן אות כ' סי' ש"ד הביא ג"כ מהרא"מ ושבבני יעקב עמד על ספק זה ולא איפשט ורמז על הב"י סי' נ"ה וע' בבאורי מהרא"ל פרשת מצורע סי' ט"ו פרק י"א, וע' בשו"מ תליתאה ח"ג סי' ק"ה ורביעאה ח"א סי' מ"א דף מ"א סוף ע"ג, וע' בשו"מ תנינא ח"ד סי' י"ז בד"ה ובזה נ"ל קושית הנוב"י תנינא חאה"ע סי' פ"ו ושעה"מ פ"ד מביאת מקדש דמה דפריך מהך דמעברין על כו' דטומאה הותרה בצבור והא שאני פסח דיש בו אכילה וע"ש ע"פ התו' יומא ז' כיון דאינו רק מדרבנן וא"כ לדידן דלא בעינן רק דראוי לאכילה ובדרבנן אף מה שאינו ראוי לאכילה לא מעכב יע"ש באורך:

ואולם הנוב"י לא נחית לחקירת הפוסקים אי בעינן בדרבנן ראוי לבילה וכדמוכח מקושיתו שהניח בצ"ע בצל"ח ברכות מ"ו ב' על ש"ע א"ח סי' קס"ז ס"ז דהא אף דגביל לתורא לא הוה הפסק ומשום דראוי לאכול משא"כ הכא דאינו ראוי לבילה, ובש"א סי' ז', כתב לדון לחלק בברכות דרבנן דהוה אינו ראוי לבילה מדרבנן לק"ש ובהמ"ז וע"ש לחלק בין קורא שמע, שלא השמיע לאזנו לחרש יע"ש ובסי' ו', ובט"ז א"ח סי' תרפ"ט לא הבין כן והארכתי בספרי זכ"י בהשמטות לברכות ט"ו במ"ש התוס' בכמה מקומות דבאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד ואף דלראב"ע מה"ת לא בעי השמעת אזנים אפשר דחשיב כמפורש בתורה להיתר וכתו' חגיגה י"ח א' סוד"ה חוש"מ וע' בספרי זכ"י ליבמות ס"ז, ובשו"ת רע"א סי' ע"ד בד"ה אבל יש לקיים דהט"ז דהכא דאסמכוה להאיסור אקרא לא שייך לסמוך על מה דמפורש להיתר יע"ש ובס' באר יעקב חיו"ד בתשובה ב' דף ס"ז ובתשובה ג' דף ס"ח ע"ב ובדרך אניה ר"פ אין צדין, וע' ב"ב פ"א סוע"ב קרייה לא מעכבת והא אמר. ר"ז כו' ואף דהכא אינו ראוי לקריאה רק מדרבנן וכדלקמן ר"ד פ"ב מכדי פסוקי נינהו ליקרי מספק כקורא בתורה ומשני דמיחזי כשיקרא או דלמא אתי לאפקעינהו מתרומה ומעשר, והרי באינו ראוי לבילה בדרבנן אין הבילה מעכבת ובפרט דהתם קאי לר"מ דסובר בסוכה כ"ג א' מדאורייתא מיחזי חזי, ולדידיה מסתבר דהוה ג"כ ראוי לבילה כיון דמדאורייתא ראוי לקרות, [וע' בשו"ת בית שלמה מהר"ב ליו"ד ח"ב סי' קל"ט בדף י"ד ע"א ובהג"ה ובשדי חמד ח"ג בדברי חכמים סי' כ"ג ובשד"ח ח"ג מהכללים מערכת כ' כלל ל"ז שהאריך בראוי לבילה מדרבנן] ואכמ"ל מענין לענין:

(ה) ובלאו הכי אין מקום לשאלתו בחוטי ציצית שנדבקו משום ראוי לבילה או משום מחוסר מעשה שיהיה כאלו עשוי דלרד"ך בתשובה שהבאתי בסוף אות ג' דלא אמרינן הראוי לבילה אלא היכי דאתמר בפירוש וכן כאן קבלה היה להם בנדבק מלמטה כשר אף אם לא גרד ומשום הכי כתב הרשב"א הטעם דראוי לבילה וההיא דאם אין גויל הוקף מד' רוחותיו פסול מיירי שאין שום תוספת ובהחסר כל שהוא נפסדה צורתה ובכה"ג אפילו בסופה פסולה הואיל דאפילו אם תגרוד מקום הנדבק תשאר האות בצורתה כשירה ואפילו אם גרד והאריך להשוות ש"ס דילן להירושלמי, ובמ"א סי' ל"ב ס"ק כ' רמז לדברי רד"ך וע"ש בט"ז ס"ק י"ח בשם הרשב"א ומשמע דסובר כרד"ך וע' בשו"ת ארץ צבי חא"ח סו"ס ג' מ"ש בדברי רד"ך:

וזה עולה ג"כ עפ"ד רמב"ם פ"א דממרים שבהלל"מ לא תפול מחלוקת, והיינו לפי דרכו דכאן היה להם קבלה דנדבק מלמטה כשר, וע' בחוות יאיר סי' קצ"ב והארכתי בכללי הסוגיות בישוב הסתירות, וע' במל"מ פ"ג מבכורים הלכה ד' שרמז ג"כ לדברי רד"ך, וע' בתו' יבמות ק"ד ב' ד"ה דאר"ז, ובשו"ת אור לי סי' קכ"ח דף קכ"ט ע"ג בד"ה מ"מ נראה יע"ש בהשמטות בדף קמ"ו סע"ב שלכאורה בתשובת רשב"א שהביאו ב"י א"ח סי' ל"ב בנדבק למטה דכשר אף אם לא גרר דראוי לבילה, משמע דלא ס"ל האי הללא דרד"ך דלא אמרינן האי כללא אלא היכא דאתמר בגמרא, וגרם לו שלא עיין רק במה שהובא בשמו בקצרה דשם מפורש ג"כ בדבריו באורך וכנ"ל, וע' בשו"ת רמ"ע מפאנו סנ"ו שדחה ג"כ דרשב"א סי' תרי"א דכשהדביק באופן שאין מפסיד צורת האות הוה ראוי לבילה ומפרש הירו' באופן אחר:

ובשיטת מנחות המיוחסת לרשב"א בדף כ"ט בד"ה פשיטא דאות אחת מעכבתן ומ"מ נ"ל דאם נדבקה קצת מרוח אחת לא מיפסלא דלא קאמר שאינו מוקף מד' רוחות כו' שהרי אין לפסול יותר מאלו היה שם חסרון קלף באות אחת מארבעה רוחות דינוקא אי קריא כשורה כש"כ בדבוקה מעט כמו קוץ שיצא מזו לזו עכ"ל בקוצר, וביד מלאכי בכללי הרי"ף אות של"ז בשם נחפה בכסף דלא אמרינן הראוי לבילה אלא דוקא בענין אחד מהענינים שצריכין לעשות מצוה ולא היכא שלא נעשה כלל באותו ענין דאטו נימא משום שיכול לטבול כאלו טבל:

ובתפארת ישראל על משניות בפסחים פ"ח משנה ג' בד"ה ואגב שהחילוק דראוי לבילה רק באותו ענין דא"צ לבלול משא"כ לר"ש דכל העומד לזרוק משכחת אפילו לענין אחד באשם תלוי בנודע לו שחטא קודם שנזרק דמותר לאכול הבשר,, והאריך עוד בהא דכל העומד בעשוי כו' והעלה דלא אמרינן כעשוי היכא דפירשה התורה דלא, וכבר העיר בפמ"ג א"ח סי' שס"ג במש"ז ס"ק, ה' על תמיהת החמ"ח ר"ס קכ"ד די"ל כל העומד לשרוף רק לחומרא יע"ש, וליתא דהא דראוי לבילה היינו נמי מטעם כל שבידו לאו כמחוסר מעשה כשעומד לכך והוה נמי להקל, דכשר בראוי לחוד, ובתוס' פסחים ס"ב א' ד"ה כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא דר"ח לא פסיל אלא מדרבנן ומדאורייתא לא אמרינן הואיל ואפילו לחומרא וכ"מ ביומא ס"ב ובתו' חולין י' ע"ב ד"ה אלא לאו וא"ל דשאני הכא דאזלינן לחומרא דמדאורייתא אין לחלק, ולא מסתבר דרק מדרבנן אמרינן כל העומד, ובעיקר חילוקו דלא אמרינן כל העומד רק במקום דפירשה תורה קדמהו גם בשו"ת חו"י סו"ס פ"א יע"א ובחת"ס חא"ח סי' מ"ו דעל אותו דבר שמכחו עומד לא שייך כאלו כבר נעשה וע"כ דלענין מצות שריפה לא אמרינן דכשרוף אלא לעני שאר דברים יעש"ב, וכמו דלא מהני לפוטרו על הקצירה בשבת במטלטלין דלא צריך לשדה משום כל העומד לקצור וכב"ק נ"ט ב' וע' בחו' שבועות מ"ו א' סוד"ה כבצורות, וכן בתרומה על פירות מחוברים ואף שבידו לתלוש וע' בשו"מ רביעאה ח"ב סו"ס רכ"ג מש"ש באורך, וע' במה"ר כלל כל העומד באות ג' ז' דאף לר"ש דכל העומד כזרוק היינו לענין איכות דליקדש קדושת הגוף כאלו נזרק וכן דליחשב שחיטה ראויה ולהחשב אוכל לקבל טומאת אוכלין אבל לא בכמות דליחשב כזרוק ממש דמ"מ לא מישתרי בשר באכילה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל, [ובשו"ת ברית יעקב חיו"ד סי' ע"ב אות כ"ה יעש"ב ואין להאריך בסתירת דבריו דתלוי רק במחוסר מעשה גדול וכמש"ל סי' א' אות א' בד"ה אמנם זה ליתא כו'] ובבית מאיר א"ח סי' ל"ב סעיף י"ח כיון ג"כ לסברת רד"ך יע"ש, ובפרש"י מנחות כ"ט סוע"א בלישנא אחרינא ניקב תוכו של ה' הגויל והחלק שבתוכו ובתפלין קמיירי וע"ש בס' דרך אניה בישוב תמיהת המפרשים הא דכתב זה דוקא לפי' הב' ומה שציין אהא דקתני יריכו דכשר אם נשתייר כו', דלישנא בתרא סובר כרד"ך שהביאו המ"א סי' ל"ב ס"ק ג' נדבק האות בסופו ואם נגרד הדבוק מ"מ נשאר צורת האות כשר ואפילו בתפילין ומזוזות אם לאחר שנכתב כשיעור הוא מוקף גויל כו', וא"כ י"ל בפירוש תוכו היינו הגויל חלק וקמ"ל דתוכו לא בעי כלל הקפת גויל וכשר בשיור כל שהוא אבל יריכו בעי שיעור אות קטנה לאחר גרידתו, ולישנא קמא סובר כב"י דאף לאחר שנכתב כשיעור ויכול לגרדו מ"מ פסול בתפילין ומזוזות אפילו גורדו וע"כ דהא דתני יריכו כשר דאיירי בס"ת דלא בעי בדיעבד מוקפת גויל, וע"כ דהפירוש תוכו היינו רגל השמאלי והחידוש דלא בעי אות קטנה, וכן כיוונו בסגנון זה בשו"ת אורין תליתאי סו"ס קכ"ט ושו"ת ראשי בשמים סי' ד' אות ח', וע' בשו"ת ר"י בן הרא"ש סי' כ"ג בדברי בעה"ת דתלמוד דידן פוסל בכל ענין ואפילו הדבק מלמטה כו':

ובסדור דרך חיים בדיני ס"ת על איזה טעות מוציאין אחרת באות כ"ה נמצא נגיעה בין אות לאות או לאחר הכתיבה נעשה הנגיעה כשר בכל ענין שנגע בין בתחלת האות כו' ואם נראה שמתחלת הכתיבה נעשה ונדבק בראש האות צריך להוציא אחרת וכו ואם בסוף האות נדבק כו' יש לסמוך על המכשירי ע' במ"א סי', קמ"ג ומה שכתב הא"ר לסמוך על הפוסקים בסי' ל"ב דנגיעה בתחלת האות נמי מהני גרידה ועל הרשב"א דכל הראוי לבילה כו' ותמוה דהא מבואר בב"י דלכך דחו הירו' מהלכתא דמחלק בין נגיעה לסוף האות דכשר דבש"ס דילן סתמא קתני מוקפת גויל מד' רוחותיה [ולא מפליג בכל ענין וכמ"ש המרדכי בפרק הקומץ] וממילא דלא ס"ל הטעם דראוי לבילה דמהני גרידה אפילו לא גרדו כרשב"א מהירו' הנ"ל, דאל"כ היכי משכחת הדין דכל אות שאין מוקף גויל פסול ואם תדחוק דמיירי דאם יגרוד האות ישאר כשיעור עדיין למה לא חילקו בש"ס עכ"ד, וכנראה שלא היה לפניו תשובת הרד"ך שכתב להדיא באות כ"א וכ"ב בדהרשב"א דבוק האותיות לחברתה מלמטה כשר משום דראוי לבילה, והיינו אליבא דתלמודא דידן קאמר דלא תיקשי מהא דאר"י כל אות שאין גויל מקיף אותה פסולה, די"ל דמיירי היכא שאין שום תוספת אלא צורת האות בלבד ובהוסר ממנה כל שהוא נפסדת צורתה ולא תשאר אפילו ירך קטנה וכו' יע"ש באורך, וע' באבן העוזר על א"ח סי' ל"ב במה שכתב המרדכי שאין לסמוך על הירו' שמחלק בין נדבק מלמעלה כו', ובשו"ת ס' יהושע חיו"ד סי' נ"ו האריך להשיג עליו.

וכן בשו"ת בית שלמה מהד"ב יו"ד ח"ב סו"ס קל"ב וקל"ט, וע' בחומת ירושלים סי' ק"פ וקפ"ב ובשו"ת אורין תליתאי סו"ס קכ"ט וע"ש בהגהותי לאו"ח מה שהעליתי בדברי האחרונים, וע' בשו"ת רלב"ח סי' קל"א קל"ב קל"ג בנקיבת הנון שאינה דבוקה לאות אחרת ובשו"ת מאיר נתיבים דף כ"א ע"ג ובישועות יעקב א"ח סי' ל"ב ס"ק י"ד וכ':

גם מ"ש הדרך חיים בתחלת דבריו אם לאחר הכתיבה נעשה הנגיעה כו' וכנ"ל וע' במ"א סי' קמ"ג סוס"ק ז' יע"ש בא"ר והעתיקו הפמ"ג דבכל גווני אין מוציאין וע"ש במש"ז ס"ק כ' דסומכין על מ"ש הרשב"א, וליתא דע"כ מ"ש הרשב"א הטעם דראוי לבילה דוקא בנכתבה בכשרות שהיה מוקף גויל ממש ואח"כ נדבקו דא"צ מוקף גויל כלל וכתירוץ הב"י ועל זה. סמך להתיר בנכתב בכשרות וא"צ גרירה כלל ואין זה ענין להיכי שלא היה מוקף גויל גם בתחלתו או באמצע.

ושוב נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי במהד"ב יו"ד ח"ב סי' קל"ט בדף י"ד ע"א שתמה על מ"ש בד"ח בכל ענין דאף אי נימא דלתירוץ אחרון שבב"י כשר בכה"ג מ"מ אכתי פסול מספיקא דשמא הלכה כתירוץ א' וכמו שסתם בש"ע סי' ל"ב ס"ח ע"ש, ואמנם כדבריו מפורש, ג"כ בפמ"ג וכנ"ל וע"ב, דכונתו, ג"כ דלענין שלא להוציא ס"ת אחרת מצרפינן דרשב"א כיון דספק הוא וכסי' קמ"ג דלהרבה פוסקים אף בפסול גמור אין מוציאין אחרת וקוראין בס"ת פסולה וכמו שהביא בעצמו בהתחלת התשובה לעובדא דידיה, ובט"ז סי' ל"ב ס"ק י"ח בנמצא נגיעה אחר שנגמר האות אין להוציא ס"ת אחרת, והיינו ג"כ בשעת הכתיבה בסופה דאל"כ בלאו הכי י"ל דשמא כתירוץ ב' דהב"י], ובפמ"ג א"ח סי' קמ"ג במ"ש בא"ר בנמצא תיבה שלמה כפולה מוציאין אחרת האי ללא רק במה שמפורש דפסול ודחה זה, ומ"מ בלאו הכי יפה תמה דמ"ש יתר כניטל זה בטריפות גמירי וע' בש"ך יו"ד סי' רפ"ג ס"ק ב' וע' בזבחים י"ח ב' ובפמ"ג סי' י' במש"ז ס"ק א' ושו"ת ארץ צבי חא"ח סי' ב', ותפארת אריה הלכות תפילין סי' ל"ב בפרק כ"ט אות ז', וע' בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ס"ה דהא"ר לישנא, דעלמא נקט לצחותא ורק כיון שמקלקלת ומשנה הקריאה, ובבגד ללבוש בהס"ת דף ל"ז ע"א, וע' בנוב"י קמא סי' ע"ד דאפילו ביתר אות היכי דאינו מקלקל התיבה אין לנו ראיה וראב"ד הכשיר בתפילין בתיבות כפולות והובא במ"א שם ס"ק ל"ג וע"ש בפמ"ג מהכנה"ג וע' בשו"מ קמא ח"ג סי' ק"מ בד"ה ומ"ש בתפילין, ולכאורה דאף שאסור לכפול התיבה כברכות ל"ג ב' ובא"ח סי' ס"א ס"ט י' מ"מ כשטועה בקריאתו לכפול ב' פעמים אטו יצריכוהו לחזור לראש ומכש"כ בכתיבה שאין להוציא אחרת רק לתקנה וע' בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ט"ז ובתשובה מאהבה חיו"ד סי' שצ"ב וע' בשו"ת גור אריה יהודה חיו"ד סי' ע"ז מפ"ה דסופרים בשני שמות של קודש לעכב אחד מהן, וגם להסוברים דיתיר אינו פוסל כמו שהביאו התוס' היינו ביתור אות שאינו מפסיד קריאתו יעש"ב, ומה שדחה ראיית הנוב"י מהראב"ד:

ובעצי לבונה סי' ר"פ דאנן קיי"ל בתיבות כפולות לגרור השניה ובאופן שלא ישאר חלק ט' אותיות וע"ש בסעיף י' בהג"ה בסוה"ד הראשון וע"ש בהתחלת תשובתו השניה דהא דאמרינן דאף בדבר המעכב ראוי לבילה אינו מעכב דאיירי דגם עכשיו יש ביכולתו לעשות אותה מצוה משא"כ מצד מה שהיה ראוי מקודם לתקן וכו', וזה שלא בדקדוק דלהדיא בתוס' יבמות ק"ד ב' ד"ה דאמר וקידושין כ"ה ב' ומנחות י"ח ב' ונדה ס"ו ב' דלא אמרינן הראוי לבילה אלא בדבר שאינו רק למצוה לכתחלה מאחר דלא כתיב בלשון ציווי ובכל הני סברא היא שיש שום דרשה דלא מעכבא, ובתו' ר"פ כסוי בד"ה אין בילה מעכבת לגבי בלילה במנחה שמא יש שום דרש או דסברא היא כיון דהזכיר הכתוב בזה דניבעי לכה"פ ראוי לבילה ואף שלא אשכחן עיכובא, וכן בקריאת בכורים דסגי בחזי לקריאה שאין מעכב רק בעיקר הבאתו וכרשב"ם ב"ב פ"א ע"ב, ואף לר"י דקיי"ל כוותיה שם קנ"ו ב' דנקט משום דראוי לבילה, שאני התם דטעמא משום טירוף קצת, ומלבד דעיקר הקנין לא הוה רק מכשירי מצוה וכמש"ל באות ג', וכן מהא דנדרים ע"ג א' חרש מהו שיפר לאשתו כו' דודאי גם אי נימא דושמע מעכב היינו רק דבעינן ראוי לשמיעה וכמו במנחות דבעי בלילה לכתחלה אף דלא כתיב בלשון ציווי או דנקט אורחא דמלתא ולא בעינן כלל ראוי גם לכתחלה, ותו' יבמות ל"א ב' בעדות בכתב לר"ת דהוה ראוי לבילה להגיד לפני ב"ד, י"ל דהא מפיהם ולא מפי כתבם, לא הוה ג"כ רק למצוה כמו בבלילה דממילא סברא היא דמעכב באינו ראוי לבילה כמו באלם:

ומה שכתב עוד בע"ל בדף ס"ה סוע"א דמה שהביא הט"ז סי' ל"ב ס"ק י"ח בשם הרשב"א דכל שהוא יכול לגרד כשר שתפס לשון מושאל מהך דראוי לבילה דהיכא שהיו דבוקות בשעת כתיבה דלכ"ע מעכב ודאי גם הרשב"א מודה דכל שלא תיקן פסול ורק על אחר שנגמרה דסובר, כתירוץ ב' של הב"י לחלק בין נכתב בכשרות דמדינא כשר אפילו בדיבוק ואפילו בלא גרד רק דלכתחלה צריך מדרבנן לתקן לחומרא ועל זה סמך הט"ז להתיר בס"ת ואף דבתפילין פסקינן בהא כרשב"א דא"צ מוקף גויל ולזה מכשיר ג"כ בשבת הואיל ומקודם היה יכול לתקן, אבל היכא דיש עיכוב מדאורייתא לכ"ע אין להכשיר מטעם שהיה ראוי, מקודם וכן בדבר דבדיעבד כשר בלי תיקון כלל ולחומרא דצריך לתקן יע"ש באורך, וליתא דהא בב"ק ע"ז ב' מחלק לענין כל העומד להעשות כשהיה לו שעת הכושר יע"ש בתו', ובחולין פ"ג ב' בד"ה אין בילה דחזי בימי טהרה וע' בשו"ת מקום שמואל סי' ק"א אות ה' שהאריך בדהט"ז:

[וגם בשו"ת בית שלמה מהד"ב חיו"ד סי' קל"ט בהג"ה מבן המחבר דלישנא דרשב"א דראוי לבילה אשגרת לישנא דהא קיי"ל דאפילו נדבק בתחלתו מהני גרידה, ומ"מ מוכח מרוב הפוסקים דאם נמצא פסול בשעת קריאה צריך להוציא אחרת, והא בתוס' מנחות ובכ"ד דלא אמרינן הראוי לבילה כ"א במקום שיש הוכחה או סברא, ומדבריהם אין הכרח שלא כתבו אלא בדבר שאינו רק למצוה ולא לכתחלה ורק בתשובת רד"ך דכאן קבלה היה להם בנדבק מלמטה כשר ומשום הכי כתב הטעם דראוי לבילה, וע' בנשמת אדם בהלכות קריאת ס"ת כלל ל"א סי' ל"ה שהאריך]:

ו ובשו"ת הר הכרמל חא"ח סי' ט' דחה דהב"ח טא"ח סי' ל"ב אות י"ג לענין דבוק אותיות שאפילו נמצא בשבת אין להוציא ס"ת אחרת, והרשב"א שמתיר לגרוד בחול מטעם ראוי לבילה אולי דעתו כהירושלמי שמתיר בנוגע למטה וכיון דתלמודין אינו מחלק א"כ גם בחול אין להתיר כ"א ע"י גרידה, וליתא למעיין בתשובת רד"ך דמתלמוד דידן נמי מוכח שאם נדבק האות מלמטה דכשירה ורק שבירושלמי מפורש יותר דמאן דתני כשר בלמטה ואפילו בלי שום תיקון ומ"מ ראוי לגרוד בעינן אבל בנדבקה בראשה או באמצעותה אם נדבקה נמי אחר שנגמרה כל זמן שלא ניכר האות פסולה, וע' בשו"ת תורת נתנאל סי' ז' שכתב ג"כ בפשטות הגם שבתלמודינו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה כו', ולא נחית ג"כ לחילוק הרד"ך:

ובהר הכרמל הנ"ל כתב על הב"ח דמשום איסור שבת ראוי לגורדו קרינן כיון דהיום מעכב דשאני התם דאם באנו להכשיר עי"ז קריאת הס"ת שבא מחמת יום השבת מיקרי עיכוב ולא ראוי, ומלבד דלב"ח הוה ראוי לבילה מצד שהיה ראוי באיזה זמן בימי החול דחשיב היה לו שעת הכושר וכב"ק ע"י א' וכמש"ל באות הקודם בד"ה ומה שכתב עוד להשיג על העצי לבונה בתשובתו בסי' ר"פ:

ובלאו הכי הרי אנו דנין דעיכוב מצד הזמן ראוי לבילה כיון דאם עבר ועשה המעשה קיים, ועכ"פ במציאות שיתקן בשגגת שבת ולכן אף באותו זמן מיקרי ראוי לקרות, ובירושלמי פסחים פרק ו' הלכה א' אם עבר והביא שמא אינו כשר יע"ש בשיורי קרבן דהכא אין הפסול מחמת הזבח אלא מחמת שהוא שגגת שבת עכ"ל, וכה"ג משני בירו' רה"ש פ"ק הלכה א' יע"ש בשיורי קרבן ובדגול מרבבה סי' י"א ביו"ד ובפמ"ג בש"ד ס"ק א' לענין השוחט בשבת ועש"ב ובהגהותי, ובט"ז ח"מ סי' ר"ח מהא דהקונה קנין בשבת ובפרק המרובה ע' ע"ב, ובזה מיושב קושית המל"מ הלכות פסח פ"ו הלכה ה' על הירו' פסחים פ"ה הלכה ד' ממנחות נ"ג א' וע"ש בשיורי קרבן ובהגהותי, ולמה שדחה בעצמו לקמן בפ"ו דהיכי שהיום גורם גם לרבא מהני, ובביצה כ' ע"ב עבר ושחט מאי רבא אמר כו' וע"ש בספרי זכ"י ובשו"ת משיב כהלכה חא"ח סי"א, [ולא דמי להא דזבחים ע"ג ב' דאמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב כו' וכהא דעירובין ע"ח ב' שאיסור דבר אחר גורם מותר], וע"ש י"ז סוע"א עבר ואפה מאי, ושם כ"ו א' רש"י ד"ה קמ"ל א"נ משום דעבר ואסקיה ובד"ה מאי לאו ושם ע"ב ביו"ט מאי ובד"ה מבקר ובכל הענין דמוכרח לחלק בהכי, ובירושלמי בפרק האורג הלכה ג' מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח תמן גופה עבירה ברם הכא הקורע בשבת על מתו דבחול אין הקריעה עבירה, וע' בש"ך יו"ד סי' ש"מ ס"ק מ"ב ובהגהותי לתו' סוכה ר"ד ל' שכתבו דלא דמי לגזול דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו ובמש"ש שלא יסתרו דברי הירו' לפסחים מ"ח א' מה לי איסור גופו כו שכבר האריכו האחרונים [וע' בבאר אברהם לסוכה כ"ב מהמרדכי דלולב הגזול שמחלק במצוה הבב"ע בין איסור שמצד עצמו כטבל ובין מוקצה שהיום גורם] ומהא דעירובין ל"ח סוע"ב אבל בניעור דאי בעי למימר לא מצי, ובסוכה ל"ב א' חשיב בידו למעט ביו"ט, ושם ע"ב ואם מיעטן כשר וע"ש בהגהותי מדברי האחרונים ושעה"מ פ"ז מלולב הלכה ה' וע' בשו"ת שער יהודה בחידושיו לתמורה ד' וגיטין ס"ג, ובשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' קכ"א אות י"ד ובענין אי בשוגג אמרינן אי עביד מהני, וע' בספרי זכ"י בתשובתי השניה ליומא ס"ג ס' בד"ה ומה שהשיב יע"ש בדפי הס' נ"ז ב' ובדף נ"ה ב' בד"ה ולכאורה ומה שכתבתי לדחות סתירת הפמ"ג א"ח סי' תרכ"ח במש"ז ס"ק ג' על פרש"י בסוכה כ"ב דאפילו עבר ועלה יצא י"ח, ורש"י פסחים ל"ה ב' ד"ה טבל דרבנן דהוה מצוה הבאה בעבירה (וכעת נדפס ס' ברכת אברהם וראיתי בחידושיו לפסחים ל"ח שכיוון ג"כ לזה]:

ובשו"ת מים חיים חא"ח סו"ס ד' במכר חמצו בשעה ששית דאף לסמ"ע סי' ר"ח דאם עביד איסור דרבנן לא מהני, מ"מ כיון דמדאורייתא אינו עובר בבל יראה וליכא קנסא לאסור לאחר הפסח, ולא העיר אי שייך אי עביד לא מהני באיסור מצד הזמן, ובשו"ת יריעות האהל סו"ס י"ד צידד בדהט"ז סי' תמ"ח במכר חמצו של מומר דעובר על לפני עור הוי מכירה באיסור וע"ש בסי' י"א שמלבד שהט"ז לא חילק בין מכר לו זמן מרובה קודם הפסח או חמץ הרבה ובפרט לסמ"ע דדמי לקונה קנין בשבת דהמקח קיים ובלאו הכי עובר בבל יראה על החמץ שלו וגם אוכלו כל ימי הפסח, וליתא דמ"מ מוסיף באיסור דעובר על כל חמץ שמשהה וע' במגן האלף סי' תמ"ח סוס"ק ז' בד"ה וא"כ דון מינה שמסופק אי דמי לאיסור אכילה שכל כזית עובר עליו, וגם דלתוס' שבת ר"ד ג' דמ"מ מדרבנן צריך להפרישו ואף דלא קאי בתרי עברי דנהרי [וע' בשו"ת ברכת משה סי' כ"א בדף כ"ט ע"ג], וע' במה"ר ערך קטן או"נ אות כ"ב מה שכתב על המ"א סי' רס"ט ובשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ט ושיבת ציון סי' נ"א ומי נפתוח בקדם לעין אות ס"ב דחמץ תלוי בזמן וגם במעשה ולזה נחשב לא היה לו שעת הכושר אבל ביו"כ שכל המאכלים נאסרין הוה היום סיבת האיסור.

ובטו"א חגיגה ט' בד"ה כיון דלא חזי בא' דשבת ויו"ט לא חשיב דיחוי דאף דקרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה שבת ויו"ט אבל אם כבר הקריב הקרבן כשר ויצא י"ח וכביצה י"ט לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט עבר ושחט זורק הדם, ובחולין מ' השוחט בשבת בחוץ לע"ג כו', ובתוס' דשבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא מפני דאין עשה דקרבן יחיד דוחה ל"ת דשבת וכו' משא"כ לילה דביום צוותו כתיב והוי דיחוי גמור, ומהא דכריתות ז' דלב"ש דליל פ"א לא יצתה לשעה הראויה להביא קרבן יע"ש והארכתי במקום אחר.

ובשו"ת מהרי"ט בחידושיו לקידושין כ"ט א' בתו' ד"ה אותו דאתיא כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהגת ביום ובלילה ואף דאינו נימול בשבת ויו"ט דהא שלא בזמנה אינו דוחה שבת והוה מ"ע שלא הז"ג, וע"כ דלא דמי לתפילין בשבת שפטור מטעם אות אבל כאן דעשייתן מחמת איסור שבת דאם נעשה באיסור מתקיים המצוה בזה דאטו מעקה ושילוח הקן וכמה מצות שאינו יכול לעשותן בשבת מיקרי הז"ג, וע' בזכר ישעיה פרק י"ב מע"ג הלכה ג' בד"ה ורבה, וע' בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' ל"ה מ"ש ע"ד המהרי"ט, וע' בשעה"מ פרק י"ט מפסוהמ"ק הלכה ה' ובשו"ת מפרשי הים שבסו"ס ים התלמוד בד"ה אחרי אשר ביררנו יע"ש בדף ס"ז ב' ובלוית חן בחידושיו לקידושין בשם בעל כנסת יחזקאל ובשאילת יעבץ ח"א סי' ל"ג שכיוונו לסברת מהרי"ט, והכ"נ לא חשיב פו"ר למ"ע שהז"ג וכעירובין כ"ז א' וקידושין ל"ד ב' ואף דביו"כ אסור מדאורייתא כיון שהאיסור רק מצד היום, וע' בשם אריה חיו"ד סי' ל"ז ונ"ג ובהגהותי לקידושין מ"ש עוד:

ובזה מסולק מ"ש בשו"מ תנינא ח"ג סי' ק"ל שנשאל מהרא"ש סוף תענית דהיכי דמו"ש לא חזי מבדיל בלא זמנו דאינו ראוי לבילה, דקשה להב"ח דמשום איסור שבת ראוי לגורדו קרינן ודחה שגם הב"ח מודה בתענית דהגוף אינו ראוי משא"כ בת"ת דהפסול יכול לגרוד, וכן מדברי השבלי לקט דהאיסור מעכב שעומד בתפלה עכ"ד:

ולכאורה אין החילוק מבורר בדבריו דאף דאשכחן זה להיכי דגברא לאו בר חיובא כל וכמו בקטן שהגדיל בין שני פסחים וחגר ונתפשט וכה"ג וכט"ז יו"ד ר"ס שצ"ו ס"ק ב', אבל כאן דגברא בר חיובא רק מחמת שאסור לטעום וכתוס' ריש חגיגה בד"ה איזהו ושם ד' ע"א בד"ה אלא וי"ז א' בד"ה יום טבוח שלו ויע"ש בהגהותי ובתו' פסחים פ' ע"א בד"ה אתה:

ונראה דסברתו לחלק דכיון דאסור לטעום ממילא לא הוי בר חיובא להבדיל ופקע חיובו משא"כ לגבי ס"ת כיון דבדיעבד אם גרד כשר לקרות וכמו שהוכחתי מכמה מקומות, וכיון דבדיעבד מהני מה שעשה חשיב ראוי לבילה, ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' ט' בנשבע שלא לקדש ועבר השליח דלא אמריצן אין שליח לדבר עבירה דאין האיסור מצד עצמו וכדמחלק בירו' בין הקורע בשבת למצה גזילה דבאיסורא דיומא יכול לעשות אף דלא מצי עביד, וכיוון לדבריו הפמ"ג בשושנת העמקים כלל כ"ג בד"ה יש כ לחקור באומר בשבת לשליח תן גט לאשתי כו', (והארכתי בתשובה להלכות חנוכה במה שהעיר בזה השואל מהפמ"ג באש"א או"ח סי' תרע"ט):

ובב"ח או"ח סי' רע"ב בקידוש ואינו שותה יין משום נדר שמחלק בין אוכל דבר איסור לאוכל דבר היתר בזמן איסור וע"ש סעיף ט' בהג"ה וישועות יעקב ס"ק ח' ובסי' קצ"ו ס"ק א' באוכל דבר איסור לענין ברכה על קושית המ"א מחולה שאוכל ביוה"כ, ובפר"ח או"ח סי' תרי"א סוף ס"ק א' בהא דלא תאכילום להזהיר גדולים כו' שלא ראו חכמים להחמיר אלא במידי דאיסורא וע' בשו"מ קמא ח"ב ר"ס קמ"ט, ובשאג"א סי' ו' האריך בעומד בתפלה ושמע קדיש או קדושה שנחלקו עליו אי דמי לראוי לבילה מחמת איסור הפסקה ולא דמי לאלם וכה"ג בר"נ פ"ק דסוכה, וע' בשו"מ קמא ח"ג סי' קס"ט שהאריך ולא העיר מהש"א הנ"ל, וע' בשו"מ רביעאה ח"א סי' מ"ב בדפי הס' מ"א סוף ע"ג ובדברו שאול בדרוש לשה"ג בדף ל"ט ע"ג מש"ש עפ"ד הב"ח, ובשו"ת בית שלמה מהד"ב ח"ב ליו"ד סי' קל"ט בדפי ה"ס מ"ד ע"א ובהג"ה, ובעירובין ע"ח ב' וכן בשבועות כ"ב ע"ב דהתם אריה דרביע עלה, ובב"ש סי' קס"ט סס"ק מ"ו אלא דשבועה רביע עליהם וסי' קס"ה ס"ק ד', וכה"ג בתו' חגיגה ד' א' סוה"ד אלא, וביבמות ס"ו א' לענין שאין אוכלין ומאכילין התם פומייהו כאיב להו, ורא"ש פרק יוה"כ סי' י"ד בחולה שיש בו סכנה דעדיף לעבור על איסור סקילה ולשחוט דבשחיטה המאכל בעצמו מותר ובנבילה המאכל בעצמו אסור, ור"נ ריש ביצה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דמשום איסורא דשבת לא יצאה מתורת אוכל, וכ"כ הר"נ בשבת קמ"ה כיון דהעז ראוי לאכילה ורק מצד איסור שבת, ובתוס' שבת י"ב ע"ב ופסחים ק"ו סוע"ב וחגיגה ט"ז ב' וחולין ה' סוע"ב דלא שייך תקלה גבי היתר בשעת איסור וע' בשו"מ קמא ח"ד סי' מ"א בד"ה ובזה מה שהעיר בזה וכבר הערותי מזה בספרי זכ"י בחגיגה ד':

ובתוס' יבמות ב' א' בד"ה ואחות דנדה דאיסורא דיומא עלה הוה בת יבום כפסחים ע"ב דמיחשב ראוי ולא דחוי, ובחדושי רשב"א יבמות קי"ד דמערבין לגדול ביו"כ הואיל וחזי לקטנים מהא דאין מערבין בטבל דרבנן ואף דחזי לקטנים דמאכילין בידים וכמו שמערבין מהאי טעמא לגדול ביו"כ דשאני התם דהיא גופא חזיא לגדולים אלא דאיסורא דיומא גורם ואין איסור מצד עצמו של עירוב, וע' במ"א סי' רס"ט ס"ק א' לענין קטן למיספי ליה באיסור מצד הזמן, ולא הזכיר מרשב"א הנ"ל וע"ש במ"א סי' תק"ו ס"ק י' דמצד איסורא דרביע חשיב אפשר לעשות וע"ש במ"א סי' תק"ט ס"ק ה' ובמפרשים על קושית המחצית השקל והגהות רע"א דהא הוה מכשירין שאי אפשר לעשותן מאתמול, ובשו"ת רע"א סי' ה' באיסור דרבנן מצד הזמן לחולה שאין בו סכנה וע' בנשמת אדם כלל ס"ט סי' י' והארכתי בתשובה להלכות יו"ט דאיסור מצד הזמן קיל מאיסור תורה שלא כדה"נ, ויש להוכיח ג"כ מפסחים נ"ט ב' דמוקי כשנתותרו מקרבנות שנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריב כו', וע"כ דבעיכוב מצד הזמן דאיסור שבת הוה ראוי לבילה וכט"ז, ובאה"ח הלכות תפילין סי' כ"ו אות ב' באר"י כתב להוכיח מהא דיומא ז' ב' דאין עודהו על מצחו ומרצה, וקדמהו הרצ"ה חיות בשו"ת עטרת צבי סי' א' דתיקשי לנפשיה כה"ג ביו"כ יוכיח שאינו ראוי למצח שאסור להכנס לפני ולפנים בבגדי יו"כ והוה כנשבר הציץ וע"כ דחילוק בין אינו ראוי מצד עצמו כנשבר הציץ אבל משום איסור שבת מיקרי ראוי, וע"ש בהגהותיו ליומא ז' ב' שהעיר ג"כ מזה דהוה משום דשאינו ראוי לבילה מעכב, וע' בתוס' פסחים צ"ד ב' סוף ד"ה ואין דרך רחוקה, וע' בעירובין ו' ע"ב לא כיון דראויות לנעול כו' ובא"ח סי' שס"ד ס"ב וסי' שע"ב סט"ו ובשו"מ תנינא ח"ד סי' י"ז בדף נ' ע"ג האריך על קושית הכסא דהרסנא דנהי דהציץ אינו ראוי לבילה אבל הטומאה נדחית כו':

ומה שכתב באה"ח לתמוה על הש"א סי' ל"ז דאין לו זרוע פטור מתפילין מהא דריש ערכין דכהנים אצטריך ליה הואיל וליתנהו בשל יד כו' ואע"ג דאינו ראוי לבילה שכל זמן שבין עיניך יהיו שנים, והא שאני התם דאינו בר אותה מצוה כלל דלעולם אינו יכול לקיים, וקדמוהו בשו"ת מפרשי הים בסו"ס ים התלמוד באות ד' שטרח הרבה בישוב דבריו והרגיש ג"כ בעיקר חלוקו דאינו ראוי לבילה לא שייך, בשני מצוות ורק היכי דאין מקום למצוה השניה בלא חברתה וחסר ענין מפרטי אותה מצוה, והוכיח ממנחות מ"ד מאן דלית ליה תרתי מצות כו' ואף דאינו מצפה על שום זמן לעולם אינו מעכבי ונדחק להעמיס כוונה אחרת בדבריו ודנקט ראוי לבילה לשון מושאל ולדמיון, והרגיש בעצמו מ"ש הש"א גבי תכלת ולבן הך סברא וגם שם הוי ב' מצוות, וע' בעצמ"י סי' ג' שכיוון ג"כ לזה לדחות דהש"א משום ראוי לבילה בשני מצוות והאריך, ובתפארת אריה להלכות תפילין פרק ז' סוף אות ד' תמה על המנחת כהן דבאין לו קבורת דאינו ראוי לבילה י"ל דמעכב יע"ש באורך:

ובשו"ת חנוך בית יהודה סוף סי' ה' בס"ת שהיה טיפת שעוה על אות אחד שלא היה נראה כלל מתוך הכיסוי והורה להוציא ס"ת אחרת, וכן העלה בשבות יעקב ח"ב סי' ד' ומשיג על הב"ח סי' ש"מ ס"ק ב' והביא מהק"ט סי' צ"ט (ושם נ"ה ט"ס) דדוקא שלא ניכר הכתב דרך השעוה, וכיוון לראייתו בארחות חיים ברמזי א"ח סי' ע"ג בד"ה נ"ל, וע' במאורי אור חלק באר שבע במאורים בדפי הס' ק"כ ע"ב לא"ח סי' ש"מ דמסתברא כדעת האוסרין יע"ש באורך וכן בשו"ת רע"א תנינא סי' ט"ו בד"ה והנה ביסוד הדין כו', ובסי' י"א בספר זכור וע' לאברהם חלק אורח חיים אות פ' בדף ע"ג ב' ובנשמת אד כלל ל"ח סי' ג' ושו"ת גור אריה יהודה חיו"ד סי' מ"ט וגט מקושר בקו"א אות ז' בדף פ"ו ע"א מש"ש ע"ד השבו"י הנ"ל, ובבה"ט מר"י אשכנזי סי' קמ"ג ס"ק ט' כתב ובבה"ט שלפני בסי' ש"מ ס"ק ד' כשיר בכל ענין ובלא שום טעם וראיה, ובעקרי דינים חא"ח סי' ז' אות ג' חולק על הג"פ סי' קכ"ד אות ס"ט וסי' קמ"ד סוף אות ל"ז שחושש גם בחול משום חק תוכות, ובשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ה השיג על ראיית הב"ח בנטיפת שעוה מהתוספתא והעלה שמותר לסלקו, ולא העירו מהב"ח וט"ז בנדבק אות לאות בס"ת שהתירו לקרות בשבת מטעם ראוי לבילה וכן תמה בשו"מ תנינא ח"ד סי' קע"ה, וגם בשו"ת מקום שמואל סי' ג' השיג על הט"ז ומ"א סי' ש"מ ולא זכר ג"כ מב"ח וט"ז בסי' ל"ב וע"ש בסי' ק"א אות ה' שמחזק סברתו כיון שהיה לו שעת הכושר אין איסור שבת מפסיקו שלא יהיה מיקרי עומד להפרד, ומיהו בלאו הכי י"ל דחשיב ראוי לבילה כיון שאם הפרידו אפילו באיסור דמהני מעשיו וכשבת מ"ג הואיל ואם עבר ותיקנו מתוקן וכמש"ל באות א' דבכמה מקומות חשיב בידו אפילו בדעביד איסור דאורייתא וע' בשו"ת כסא דהרסנא סי' צ"ב ד"ה ואמנם נ"ל דיש לחלק בין איסור דבר אחר הגורם שאם אינו חש לו הרי הוא ראוי ממש וע"ש בבשמים ראש סי' קנ"ז, ובשב יעקב חאה"ע סי' ל"ג בד"ה ואדרבא דמיקרי יותר אינו ראוי כשהמניעה מצד הדבר בעצמו, וע' בבית שלמה מהד"ב ליו"ד ח"ב סי' קל"ט מה שהעיר על הפמ"ג א"ח סי' ל"ב במש"ז ס"ק י"ח דאם אסור לגרור לא שייך ראוי לבילה, וע"ש בישועות יעקב ס"ק כ', ובפרט שאף אם יש להם ס"ת אחרת שייך היתר אמירה לנכרי במקום מצוה היכי שכבר הוציאוה דהוי דיעבד וע' לעיל באות ב' ובס' תפארת אריה ומש"ל בסוף אות ה' בסוף ד"ה ובסידור דרך חיים, ולא שייך מי יימר דמזקק ליה דא"צ אומן להפרידה דלא אמרינן רק לגבי יחיד מומחה כשבת מ"ו א' או היכי דצריך תלתא וכקידושין ס"ב ע"ב ואף דסגי בתלתא מהשוק וע"ש בהגהותי עוד כמה חילוקים מהאחרונים בישוב סתירת הסוגיות, וגם דלא חשוב מחוסר מעשה זולת היכא דצריך מעשה גמור כגון בקשר של קיימא:

ז ובשו"ת הר הכרמל סי' ח' השיג על הב"ח דבס"ת שהאותיות נוגעות הוה גברא לא חזי ודומה לחגר ונתפשט בשני, ואינני רואה לכוון הדמיון דבס"ת שמוטל עליו לקרות כמו שמוטל עליו להביא מנחה וראויה גם עכשיו לתקן שהעיכוב רק מצד הזמן דמהני כיון דאם עבר ותיקנו מתוקן, ומה שנשאל בשו"מ תנינא ח"ג סי' ק"ל על הב"ח מרשב"ם ב"ב קנ"ו ב' ק"ו בחול דהק"ו משבת דלא שייך ראוי לבילה להקנות ולכתוב, ומלשונו משמע דבשבת אינו ראוי לבילה מאיסורא דיומא, ודחה דעכ"פ ק"ו איכא לחול ואף דהוא רק משום איסורא דיומא, וע' בבית שלמה מהד"ב ליו"ד, ח"ב סי' קל"ט בהג"ה מבן המחבר בדף ט"ו ע"א שמביא ג"כ הראיה מרשב"ם ושאח"כ מצא בקנאת סופרים שהרגיש בזה:

וכבר העיר בקושיא זו בהר הכרמל הנ"ל והביא ג"כ דליכא למימר דהק"ו משבת דאלימא לחז"ל הטעם דראוי לבילה ואף דאיסור שבת רבע עלה מ"מ דבריו קיימין מחשש טירוף, וזה אינו דהא ר"י קאי אדר"א דאם בשבת אמרו ולא מטעם ראוי לבילה ועוד דלמה כלל הק"ו על סברת ראוי לבילה ועוד דמה לשבת דאי אפשר לכתוב דהוה הסברא דטירוף אלימתא, והרגיש בעצמו משום שצריך דעת הקונה והמקנה ומכש"כ בכתובה דמי יימר דמזדקקי ליה העדים מחמת האיסור אלא דלתו' ריש חגיגה בד"ה איזהו קטן דמי שלא קרב בראשון יש לו תשלומין דגברא חזי, ואף דכל הקרבה אי אפשר אלא ע"י בעלים דהוא זר:

ולדבריו בעצמו סברת התו' מוכרחת לחלק בין איסור מחמת היום וכמו שהוכיחו התו' בפסחים ע' דאף דחגיגה לא קרב בראשון קרב בשני, ובתו' שבת מ"ו ב' דהיכי שיש איסור לא מזדקקי ליה, וע' במל"מ פ"ד מבכורות בתשובתו ובנמ"י ר"פ האשה רבה אהא דקונמת דבידו לאתשולי, ובשעה"מ פ"ג מאיס"ב ובשם אריה חאה"ע סי' ב' דף ד' ע"ג שהקשה כן בהא דקידושין ס"ב דהוה בידו להשיאו שפחה ואף דעובר בעשה וע"כ דאם שיחררו מה שעשה עשוי חשיב בידו, וזה י"ל להי"מ שהביא הר"נ בגיטין ל"ח דלטובתו הוי כנותן דמי עצמו (וע"ל סי' ס"ז אות א'):

אלא דקושיתם מעיקרא ליתא דאף אי מיקרי ראוי לבילה כיון שהמעשה קיים אם עשה באיסור מ"מ בההיא דב"ב דיצטרכו העדים לחתום בשבת דממילא יפסלו אם יכתבו ולא מהני עדותן ושפיר כתב הרשב"ם דאינו יכול להקנות ולכתוב ע"י עדים אבל לענין כהן שמקריב נדרים ונדבות ביו"ט דקי"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה אפילו במזיד ובפרהסיא וכש"כ יו"ד סי' ב' ס"ק י"ז וסי' י"א ס"ק ג' דבאותה שחיטה לא נעשה מומר יע"ש בט"ז, ורק לרמב"ם פ"א מיו"ט הלכה ט"ו דהא דלכם ולא לנכרים אהדריה לאיסורא קמא וע"ש בלח"מ וממילא דזבח רשעים תועבה, ואולם לתוס' ביצה י"ב א' דהא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מלכם ולא לגבוה א"כ הוי לאו הבא מכלל עשה, והאריכו דכיון דאשכחן דהותרו בהדיא לא אמרינן דאהדריה לאיסורא קמא ולמאי דלא אהדריה קאי בעשה, וממילא הכא לענין נדרים ונדבות דאינו בלאו דמלקות לא מיקרי רשע:

ובלאו הכי להמל"מ פ"ג משגגות הלכה ז' בד"ה ודע שדקדק מלשון הרמב"ם דדוקא גבי מחלל שבת הוה זבח רשעים תועבה ואין מקבלין הימנו קרבן ואף שאינו רגיל בכך אבל בשאר עבירות בעינן שהוא אדוק ולכך מקבלין קרבן אם איננו רגיל בה וע' בלח"מ פ"א מתשובה הלכה ב' ובנחל איתן ושו"ת יד אלעזר סי' ג', וע' בפ"י בלולב הגזול בתו' ד"ה כי יקריב כו' ועוד דבלא"ה נראה מסוגיא דחולין דר"ש לית ליה דרשה דמכם להוציא המומר לענין עולה וכו', וגם דאין ברור כ"כ שיעכב כפרתו על אותו חטא ששב עליו מצד שלא שב מרשעתו בחטא אחר דרק במביא קרבן על חטא ולא עשה תשובה כשבועות י"ב סע"ב וע' בתו' חולין ה' ב' בד"ה אינו שב, ובתו' ב"ב מ"ח בד"ה אלא סברא היא כיון דאינו מתרצה רק ע"י כפייה קמ"ל שהקרבן נרצה, וכסברת הרמב"ם סופ"ב מגירושין בגט מעושה מה שישראל אומרים לו, ואפשר דרק לענין אותו קרבן הוי כמבעט בכפרה וע' תו' ברכות כ"ב ע"ב ד"ה והא, וע' בדברי חיים בדיני מכירה סי' כ"ז ושו"ת דברי יעקב סי' ל"ד שהאריכו בישוב קושית התו' דב"ב, ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סו"ס א' האריך דאפילו מזיד באיסור לאו ואינו שב מידיעת הלאו ג"כ לאו בר קרבן הוא, וע' במשנת חכמים בהלכות ע"ג ל"ת י"ט בדף ס"ה ע"א בד"ה והנה במל"מ פ"ג משגגות כו' ומסיק דקשה טובא לחלק דרק לענין שחיטה לא חשיב מומר בפעם אחד אבל לא לענין הבאת קרבן וע"ש בחולין מ"א דבהתרו בו חשיב אף בפעם אחד ומיישב בזה קושיתו, וע' בזכר ישעיה פי"ט מפסוהמ"ק הלכה ה' סוף אות א' מש"ש בענין שב מידיעתו:

ובתשובה מאהבה ח"א סי' צ"ג חמה על התו' ריש חולין בד"ה התם דלהכי תני הכל ממירין לאשמעינן שאפילו במזיד דלא תימא ארבעים בכתפיה וכשר במנחות פ"א, והא התם היינו לענין דאין לעשות תקנה שיעבור בלאו אבל לא שיפסל הזבח ואף דלרבא רק בתמורה מהני מ"מ תיקשי לאביי ורק דאי לאו קרא הו"א תצא זו ותכנס זו כתמורה ה' ב', וע"ש בח"ב סי' רע"ו ורע"ז שהביא תשובת בעל שמן רוקח שדחה זה דאשכחן נמי בסנהדרין כ"ו ב' דאמר ר"נ החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת ארבעים בכתפיה וכשר והכ"נ דכיון שהפריש גוף הזבח באיסור י"ל שהזבח נפסל לגמרי משום זבח רשעים תועבה, ודחאו דהא בתמורה שוגג ומזיד שוין כתמורה י"ז א' יע"ש בתוס' וע"כ הפשוט כפרש"י דאיך שייך לעשות תקנה בדבר שיש בו מלקות ולדוגמא בעלמא נקט ר"ת הך דתמורה אף שאינם שוים לגמרי עכ"ד:

ובתוס' פסחים ס"ג א' מהתוספתא בשוחט הפסח על החמץ דמ"מ הפסח כשר ויוצא ידי חובתו, ולתו' תמורה ד' ב' דלרבא יש קרא מפורש להכשיר לכתחלה, וע' בנזיר כ"ה ב' ובפרש"י סוף ד"ה ממילא הקרבן כשר, ובשו"מ תנינא ח"ג סי' ק"ז תמה על התו' פסחים ס"ג דצ"ע מתו' ריש חולין והביא שבתשובה מאהבה ח"א נתעורר בזה דמה ראיה מתודה שנפסל הזבח, ולדעתו הכוונה לענין פסול לעדות ואיך יוכשר הזבח, וכבר הובא תירוץ זה שם בח"ב ודחאו וכנ"ל:

ובזה נסתר ג"כ מה שתמה בשו"מ תליתאה ח"א סי' חע"ג בתמורה ה' א' ולאביי או לאו דאמר ולנדר לא ירצה הו"א דעובר על מצוה וכשר וצ"ע לרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח הלכה ח' וא"כ ארבעים בכתפיה וכשר וכמנחות פ"א, ומהתם אין הכרח דמיירי בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן דאיכא תקנה להביא אחרת ויתנה דאין להפריש לכתחלה דבר שאסור וחייב מלקות וכפרש"י אבל מ"מ הקרבן כשר.

והנה בשנת תרמ"ח כתב אלי הרב וכו' ר' שלמה אברהם רזעכטא מאזרקאוו מחבר בכורי שלמה באחת משאלותיו נידון ס"ת להוכיח דגם בשביל איסור מיקרי אינו, ראוי ממנחות י"ח ב' לגבי ס"א דאין נבטלין שאין רשאי ליתן ב' לוגין כדלקמן פ"ח וחשיב אינו ראוי לבילה, וכן בחולין פ"ג לענין כיסוי הדם למטה דאי אפשר במוקדשין דליתיב וליבטל ליה מוסיף אבנין לא ליבטליה הוה חציצה ולא הוה ראוי לבילה משום איסור עכ"ד, וליתא דבעומד בתפלה אף דאסור לענות משום הפסקה מ"מ היה מתקיים המצוה בהכי וחשיב ראוי לבילה, אבל לגבי מנחות כשיבלול ע"י שני לוגין לא עביד כלל מצות בילה, וכן כשיכסה ע"י חציצה דלא יקיים מצות כיסוי והכ"נ לא יוכל ליתיב וליבטליה דאינו עשוי להניח שם לעולם דמוסיף אבנין וממילא דכשיטלנו משם לא עביד כיסוי כיון שעומד להנטל, שוב מצאתי בס' מים חיים שבס' דברי חיים סי' ה' דף ס"א ע"ג שהרגיש ג"כ בראייתו הנ"ל וע"ש עוד בסי' ג' דף ס' ע"ד מ"ש בדברי הש"א ואין דבריו מבוררין למעיין:

ובשו"ת ראשי בשמים חיו"ד סי' מ"ה אות ט"ז העיר על הש"א דבמקום דאיסור רביעא עלה מיקרי אינו ראוי לבילה מסנהדרין נ"ו א' במגדף דבגמר דין מוציאין לחוץ והרי לר"ת דבראוי להגדה מפיהם יוכלו להעיד בכתב, ורק לרמ"א דבד"נ גם ר"ת מודה, וכן העלה באומץ יוסף להלכות ברכות סי' מ"ז בט"ז ס"ק ב' בד"ה א"כ בסנהדרין, ומלבד דגם בראוי לבילה לכתחלה בעינן שיקיים כדינו כט"ז א"ח סי' נ"ה ס"ק ד' והא דמהני בכתב רק כשרוצים לילך למדה"י, ובלאו הכי אינו נוגע לראוי מצד איסור כיון דאי אפשר בענין אחר לגמור דין המגדף מצד ההכרח לעדותן ומותר ג"כ שיאמרו כפי שאמר המגדף ומה שמוציאין כל אדם לחוץ שלא יהיה הבזיון כ"כ בפני השומעים לספר כלשונו, אבל גם אי מהני העדות בכתב מ"מ צריכין הב"ד לקרוע כמו ששמעו מהם ואף אי כתיבה לאו כדבור מ"מ הכתיבה הוה גנאי בפני מי שצריכין להעיד כמו האמירה דאי אפשר לסלק הבזיון גם כשהוא בכתיבה ולכן עדיף להגיד עדותן בפיהם כפי שאמר המגדף כיון דמדינא אין חשש בזה היכי שנגמר הדין בעדותם, וע' בהה"מ פי"ג משכירות הלכה ב' בסוף דבריו וע"ש בלח"מ ומל"מ פ"ד ממלוה הלכה ד' שבכתב הוה מעשה, ובתשובה מאהבה ח"ג סי' ר"מ תשובה שע"ד העיר במקלל אביו ואמו בכתב שהוא לכאורה נגד הרמב"ם ריש תמורה דבכתב לא הוה מעשה]:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה