זכר יהוסף חלק א· רבי יוסף זכריה שטרן
ה' חשוון תרל"ד להרב דחוודאן ר' חנוך זונדל ראפפורט
בדבר שאלתו בנפסקו שני ראשים מהציצית בצד אחד של הקשר וקשר להם חוט ארוך ליפותן שיהיו חוטין שלמים ונפסק גם החוט הג' מהקשר, דאף דלט"ז סו"ס י"ב ומג"א ר"ס ט"ו דקשירה חבור גמור מ"מ כיון דבשעת עשייתן לא היו מאותו כנף ודמי להא דשבת קי"ב ע"ב ועירובין כ"ד א' בסנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה ונפסקה השניה דפנים חדשות באו לכאן:
א) הנה לפי הבנתו תיקשי גם לט"ז דמכשיר בקשרו להחוט שנפסק לאחר שנעשה בהכשר ונשתייר בכדי עניבה וע"ש בפמ"ג דהנפ"מ כשנפסק אח"כ גם ראש השני שאז לא הוי בכדי עניבה, והא לאחר הקשירה חשיב פנים חדשות והוי עשוי בפסול וכן העיר בס' חומת ירושלים ר"ס קי"ט והניח בצ"ע. וכה"ג בפמ"ג סי' ט"ו ס"ק ב' ומיהו אם הם רק כדי עניבה דאין ראויין לבגד אחר ולקשור אותם פנים חדשות הוא שרי להפסידם ולקרוע אותם, וכנראה גרם למעלתו שלא עיין רק בבאה"ט שקיצר בהעתקתו שהט"ז מתיר בחזר וקשרו ולא הביא מסקנתו דלא מהני הקשירה רק בנשאר כדי עניבה והיינו כשנפסק אח"כ גם הצד הב', ובשערי תשובה העתיק אם היה קשור בשעת העשיה וצ"ל שאם היה כשר:
ולכאורה לק"מ דאף דהוי פנים חדשות מ"מ לא שייך תעשה ולא מן העשוי כיון שהיה תחלת עשייתו בהכשר וכמנחות מ"ב א' ואו"ח סי' י"א סעיף י' דאם היה רחוק מהכנף מלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור כשר כיון שבשעה שהטיל בו ציצית הוי כשיעור וע' במג"א סי' תרכ"ו ס"ק ז' מהא דפרס סדין על הסוכה וחזר ונטלו ממנה:
אמנם זה ליתא דלא מהני לענין תעשה ולא מן העשוי במה שהיה בהכשר רק היכי דהפסול מצד הטלית שממילא לא חל בבגד זה מצות ציצית אבל בציצית שפסולו בגופו הוי כנעשה מתחלתו בפסול דמיד שנפסלו בטלה עשייתן לגמרי וכט"ז סוף סי' י"ב דאם נקרע באופן שנפסל וקשר חוט אחר הוי תעשה ולא מן העשוי וע"ש בסי' י' ס"ק ט' בהטיל למוטלת שמכשיר הרא"ש וע"ש בפמ"ג ובשו"ת נאות דשא סי' ס"ג בבאור הט"ז דאין זה פסול החוזר להכשירו, וכן מבואר בב"י סי' י' בד"ה והיכא דפסקינהו ובד"ה והרמב"ם ובר"ס כ"ג ובמ"א סי' י' ס"ק ו' ובר"ס כ"ג שהשיג על הלבוש דאם מסיר הגג מעל הסוכה לא הוי תעשה ולא מן העשוי שאין הפסול בגוף הסוכה רק בדבר המונעו ועי' בפמ"ג, ובסי' תרכ"ו חזר בו הלבוש בעצמו והביא ראיה מטיפת דיו שנפל על האות דאין מועיל גרידה משום חק תוכות דהוי ולא מן העשוי ואף שנעשה בהכשר והיינו דהטיפה מקלקלת האות בעצמו ונתבטל עשייתו הראשונה:
וראיתי בהלכות קטנות חלק ב' שאלה קי"ח מי שנפסקו לו חוטי הגדיל אפשר שיתיר הג' חוליות עם הג' קשרים העליונים ויניח קשר התחתון עם חוליתו כדי שיהיה פתיל וגדול עד שימצא גדילים אחרים ואין בזה ולא מן העשוי כיון שנעשה בכשרות עכ"ל, ולא נחית לזה דבציצית פסולו בגופו דלא שייך מה שתחלת עשייתו בהכשר רק לגבי טלית, ואם דבעובדא דידיה שאין מצוי לו אז גדילים אחרים הדין פשוט בלאו הכי כאו"ח סו"ס י"ב דהיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י דאפילו כשנפסק הגדיל כשר בשנשתייר בכדי עניבה.
וכן יש לתמוה על הפמ"ג סי' י"ג במש"ז סוף ס"ק ה' שנפסקו ציציותיו בבהכ"נ ופתח שיהיה קצת פתיל ומה"ת הוי ציצית ומותר משום כבוד הבריות וע' בשו"ת מוהר"ם מרוטנבורג סי' רפ"ז] ותעשה ולא מן העשוי דומה להטיל ציצית על ציצית בסי' י' סעיף ו' הואיל ונעשה בהכשר עכ"ל, והרי בפסול בגופו לא מהני זה וע"ש במ"א ס"ק ו' ובשו"ת ברית אברהם חלק או"ח סי' ד' אות ב' שהאריך ובמ"א סי' ט"ו ס"ק ג' ובפמ"ג דכיון שבשעת עשייתן הוי בכשרות ואח"כ נקרע קרן אחר כשחוזר ותופר קרן ועושה ציצית דמתכשרי הראשונים דלאו פסול בגופיה הוי ודומה להטיל ציצית על ציצית ושם מדמה שפיר דהפסול מצד הטלית:
אך לכאורה דבציצית שנפסקו לא חל שם פסול דבידו להתיר הקשר וכקידושין ס"ב א' באומר שיהיו תרומה לאחר שיתלשו ואף דתלישה מחוסר מעשה (וע' בחולין פ"ט א' ופ"ד א' וסנהדרין קי"ב א' וע"ש מ"ו ב' ובתו' ד"ה תלישה), וע' בט"ז סי' כ"ה ס"ק י"ג שמחלק להיתר קשר דמחוסר מעשה קל להדקו אבל בנפסק הוא מעשה חדש, מ"מ בהתרת הקשר בציצית אפשר דדמי למ"ש התוס' סוכה ל' ע"ב סוף ד"ה שינוי החוזר דנקל להתיר אגודו, ומיהו נראה דלא אמרינן כל שבידו רק בעומד מצד תשמישו וכהא דכל העומד להחתך בחולין ע"ב סוף ע"ב והעומד לפדות מנחות ק"א ב' וכה"ג אבל בציצית אין עשויין לכך להתירן ולפותחן מחדש שיהיה פתיל וכהא דשבת ק"ד ב' דמחוסר מעשה דקריבה וע"ש בפרש"י אינו מקרבן אלא ע"י קציצת המפסיק ביניהם וכו', וע"כ דלא אמרינן כל שבידו לקוצצן כשאינו עומד לזה וע' בחת"ס חא"ח סי' צ', ובתוס' זבחים קי"ב א' סוף ד"ה והכ"ק חסרון עקירה לאו שמיה חסרון בהאי דעומד ליעקר ולא דמי להא דלקמן קי"ד דמשני מחוסר עקירה דהתם אינו עומד ליעקר:
ובתוס' שבת פ"ד ב' בד"ה שטהורין בזב דצמיד פתיל בא לכלל מגע שעומד ליפתח ולא דמי לקולית נבילה שסתמא אינה עומדת לנקיבה וכ"כ התוס' ב"ק כ"ה ב' בד"ה פכין ובחידושי רשב"א ביצה ל"ב א' בד"ה איכא דאמרי ואינו דומה לקולית שניקבה שאמרו בהעור והרוטב מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דשאני התם שאין עשויין לינקב כו', ואולם לגירסא שלפנינו בחולין קכ"ז ב' הדר פשיט ליה דלאו כמחוסר מעשה וע' רמב"ם הלכות אה"ט פרק ב' הלכה י"ב שזה בספק וע"ש בכ"מ שהיה לו גירסא אחרת, וכן מצאתי בסוף ס' עצמות יוסף בסוגיא דדיו לבא מה"ד דהתוס' גרסי התם כמחוסר מעשה כו' יע"ש, אך י"ל דלא אמרינן רק כל העומד לפדות שהשינוי אינו בגוף הפרה וכן העומד לזרוק שהוא בהכשר הקרבן ולא בנקיבה וכמו דלא אמרינן העומד לשחוט וכתוס' ב"ק ע"ו ב' וחולין פ"א סוע"א וכהא דקידושין ס"ב ב' מעיקרא בהמה כו' ורש"י גיטין מ"ג ב' בד"ה פקעו שהרי נשתנה גופה והוי כקטן שנולד, ובתוס' פסחים ר"ד ס"ב דמעשה דמילה חשיב טפי דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתקן נפשיה, ואולם בתוס' שם צ"ד ב' בד"ה ואין דרך רחוקה כו' דערל בדרך רחוקה חייב בפסח דהוי כמו ראוי לבילה, ואף דבמילה חשיב מחוסר מעשה קודם שימול ולא אמרינן הואיל.
ומיהו בלאו הכי הא גבי ציצית כל עוד שלא נתקן פסול הגוף הוא ולא מהני מה שבידו א וכתוס' כריתות ז' ב' בד"ה הואיל דאף דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נפדה מחמת פסולו כו', וכה"ג בתוס' סוכה לג' א' סוף ד"ה נקטם שכתבו שצריך לחלק בדברים, והחילוק מבואר בתוס' דכריתות דבמזבח שנפגם ובהמיר דהוי פסול הגוף לא אמרינן דכל שבידו לא הוי דיחוי: וראיתי בשו"ת נפש חיה חיו"ד סו"ס ה' בד"ה והנה מדי דברי בסוגיא דמנחות כ"א א' נימא הואיל ואידחי אידחי כו' וסבור הייתי דכל שהפסול בגופו שיש שנוי בדם לא מהני ג"כ בידו, ובתוס' זבחים ל"ד סע"ב בד"ה כל שבידו דבענביו מרובין מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט כו', ואפשר דהפסול הוא דבר נפרד שהעלין בפני עצמם כשרים, ובזבחים ע"ח נפל דם לתוך מים הואיל ונדחה ידחה ואף דבידו להרבות כיון דהוי פסול בגופו יע"ש שהאריך, ולא נתעורר מהתוס' כריתות ז' שקדמוהו וכתבו מפורש לחלק בהכי, [ועי' במ"א סי' תקפ"ו ס"ק ג' ובתוס' זבחים י"ב ע"ב בד"ה וש"מ וסוכה ל"ב א' סוד"ה באשירה דכיון דאם עבר ומיעטו כשר חשיב בידו וע"כ כתוס' שם ל"ג א' בד"ה נקטם ובר"נ דגבי נראה ונדחה לא חשיב בידו ורק לענין דיחוי מעיקרא חשיב בידו ובלאו הכי דהכא קאי אדר' יוחנן דסובר בשבת פ"א ב' דדשא"מ מותר וכדמוקי בסוכה ל"ג ב' דלר"ש ממעטין ולקמן ל"ד ב' דכל שבידו לר' יהודה לא הוי דחוי ולטעמיה דדשא"מ אסור לא הוי בידו וכמו שהאריך בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' כ"ב, והארכתי בתשובה בישוב סתירת הסוגיות דאף דאסור מה"ת חשיב בידו וכיבמות צ"ב דהוי בידו לקדשה עכשיו כיון דקידושין תופסין ביבמה לשוק ובגיטין פ"ד א' דבשר חזיר בידה לקיים באיסור וע"ש ברש"י ד"ה א"ל רבא ובקידושין ס"ד א' שבידו להשיא לה בעבירה וע"ש רש"י ד"ה והרי ובתוי"ש ס"ד ב' דחשיב מיגו כיון דמהני בדיעבד., ועי' מל"מ הלכות שופר פרק א' הלכה ד' דהואיל דאיסורא לא אמרינן, ועי' במנחת משה חא"ח סי' י"ג], אלא שבכונת התוס' דסוכה אינו מוכרח שהחילוק משום פסול הגוף, דבנתן לפסול לא הוי עליו שום דיחוי גם לשעה דבידו להחזיר לכשר, ובמנחות נ"ט ב' מכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה, ולא צריך רק לסלק מה שעשה כבר ודמי למ"ש התוס' בעירובין צ"ח ב' בד"ה אלא דהתם קלוטה כהונתה כיון שהיתה דעתו שתנוח שם אבל במזבח שנפגם שמוכרח להוסיף בנין במזבח וכן בהמיר דהוי דעת אחרת וכקידושין ס"ב ב' וברש"י ד"ה ה"ג מעיקרא ובחידושי רשב"א וריטב"א ורש"א וכמו שהעלה בראש המזבח לזבחים ס' ע"ב ליישב קושית התוס' סוטה ט"ו ב' בד"ה נתאכמו מזבחים פ"ח בבגדי כהונה דהוגעו למים מכבסין דלא דמי לכלי חרס אף שבידו להחזירן לכבשן דהוי פנים חדשות וכתוס' פסחים ל' ע"ב בד"ה התורה עכ"ד, ובתוס' פסחים ר"ד ס"ב דמעשה דמילה חשיב טפי דלא אמרינן כל שבידו וע"ש בהגהותי ובשבת ק"ד ב' דמחוסר מעשה דקריבה, ובנזיר מ"ה א' יצא זה שמחוסר הבאה ונתינה, ויומא ס"ג דמחוסר פתיחה בדלתות היכל כמחוסר מעשה, ורש"י מנחות ח' א' בד"ה לעולם מנחה הלכך קמוצה ליכא למימר כמאן דקמציה דמי דמחוסר מעשה, ובזבחים ק"ה א' מחוסר יציאה מחוסר מעשה, וע"ש סוף ע"א ובתוס' דמחוסר חתיכה פשיטא דחשיב מחוסר מעשה:
שוב נדפס שו"ת מהר"י הכהן תנינא וראיתי בחדושיו להלכות וקטנות בהלכות ציצית אות ו' שהניח בצ"ע במ"ש הט"ז דבלא נשתייר כדי עניבה נקרא שם פסול על החוט ובקשירה הוי תעשה ולא מן העשוי בפסול, והא כל שבידו לא הוי מחוסר מעשה וכיבמות ע"ו בפסול החוזר להכשירו משום שנתרפא משא"כ במה שבידו דעדיף ממה שבא ממילא וכתוס' קידושין ס"ד בד"ה נטמא שמה שבא ממילא הוי כמו בידו, ולמעיין שם בתוס' לא נמצא החילוק רק במה שיוכל להתברר וכמו שלח ואחוי, וע"ש ס"ד א' בתוס' ד"ה נאמן דמחוסר זמן הוי כמו בידו, וע"ש בשער הענינים סי' מ"ד מרש"י נדרים נ"ט א', ומלבד דלא מסתבר כשנפסק החוט ונפסל שהוא עומד לזה לקשור לו חוט שלם כדי להשתמש למצותו, דלא שייך כל שבידו רק היכא דבסתמא עומד לזה וכמ"ש לעיל, וגם דבציצית דהוי פסולו בגופו לא מהני מה שבידו וכתוס' כריתות ז' ובשער הענינים סי' ל' הזכיר המחבר בעצמו בפלפולו מדברי התוס' וע"ש עוד בסי' ח', ומה שכתב עוד לחלק לניתק החוט בשבת דאינו חוזר להכשירו אפילו לאחר השבת שהיה החוט בפסול שהקשירה אסורה בו, וכן אם נאבד זה החוט שאינו מועיל מה שקשר לו חוט אחר, דהחוט שנשאר נפסל לא ישוב לקדמותו וצ"ע עכ"ל, ולא זכר מהב"ח טא"ח סי' ל"ב אות י"ג בקריאה בס"ת אם נמצא דבוק אות לאות דגם לרשב"א דכל שיכול לגרור כשר מ"מ בשבת אינו ראוי לגוררו או כיון דאיסור שבת רבע עלה ראוי לגוררו קרינן ביה והכי מסתברא עכ"ל, וכן הסכים הט"ז בס"ק י"ח והכי נמי דהאיסור רק מצד היום לא הוי שם פסול עליו וכב"ק ע"ז א' דלר"ש כל העומד לפדות כפדוי דתני אר"ש אומר פרה טמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר, וע"ש בתוס' ד"ה פרה, ועי' בשו"ת אבן השהם סו"ס מ"א שהיה הלמ"ד למשפחותם דבוק למ"ד במ"ם דכשהיה בשבת צריך להוציא אחרת, ולא זכר ג"כ מדברי הב"ח דחשיב ראוי לבילה:
גם ראיתי בשו"ת ראשי בשמים א"ח סי' ד' אות י"ד בסוכך בקשין ובהן שבלין דמצטרפי גם הידות לבטולי האוכלין ברוב ואם חשב אח"כ לאכילה שירדה טומאה גם לידות וכסוכה י"ג ב', ומ"מ אם נמלך אח"כ לסיכוך ועשה מעשה כל דהוא לבטל הידות שהתיר אגודתן לחוד לר"ל שם י"ד א' דשוב נתכשרו הידות ומצטרפי לבטל האוכלין ברוב כבראשונה ולא מיפסלי משום ולא מן העשוי ואף דלא הוי מעשה להכשר סוכה לדידן דקציצתן לאו היינו עשייתן כיון שכבר נעשה בהכשר ושאח"כ הוסר הפסול, ואין חילוק בזה בין טומאה דהוי פסולו מחמת עצמו או דבר אחר וצ"ע שאין הכרע כ"כ בזה עכ"ל, והוא נגד כל הפוסקים שכתבו מפורש לחלק בהכי, דבפסול מחמת עצמו לא מהני מה שנעשה מתחלה בהכשר וכנ"ל, ומה שחידש בהסמ"ק בנפלה טיפת דיו על האות ונשתנה דאחר שנגמר בהכשר אין בזה משום חק תוכות וכשנסתלק הפסול חוזר להכשירו, וזה נסתר מהלבוש סי' תרכ"ו שהזכרתי למעלה שנכללו ג"כ דבריו:
עוד ראיתי בתשובה הנ"ל בסי' ב' שהאריך לצדד דפסול גזל לא חשיב פסול מצד עצמו משום תעשה, ולא מן העשוי בסוכה וציצית אם קנה אח"כ מהנגזל כיון דהסכך עצמו כשר, וכן העלה גם בשו"ת מוהרא"ל צונץ סו"ס ו' לדחות קושית הט"ז בסי' תרמ"ט על הלבוש דהרי בגזל מותר לנגזל ואפשר לסלוקי בזוזי ולא, שייך פסול הגוף כמו בכלאים שהפסול בגופו ונמאס למצוה, והובאה תשובתו בבגדי ישע חא"ח ר"ס ט"ז וקרוב לזה דברי המחבר שם ר"ס י"ד יע"ש, ובסוף שו"ת אורין תליתאי בקונטרס שער נפתלי סי' י"ח דחה ג"כ דהפמ"ג סי' י"ג הנ"ל ולא נתעורר כלל בכל מש"ל לדון בזה, והביא מתשובת בית יהודה סי' ע"א אי שייך בגזל תעשה ולא מן העשוי אם מחל לו הנגזל כיון דלגבי נגזל לא מיקרי עשייתו בפסול, וע"ש מסוכה ל"א ע"א דקאמר ר"נ אין לה אלא דמי עצים והא מ"מ הסכך פסול משום ולא מן העשוי דהא אין יוצא רק כשמשלם דמיהם וכטאו"ח סי' תרל"ז מהעטור, והשיג על השעה"מ פרק י"ז מלולב הלכה י' דכי יהיב דמי הוה מכירה גמורה למפרע מה"ת וכיון דתיקנו רבנן דאין לו אלא דמי עצים הוה כאילו נתרצה למוכרם, אבל בהאי דסוכה מ"ו בזכיית קטן אף לבתר דתקנו רבנן לא הוה שלו מה"ת דתלוהו ויהיב לא הוה מתנה, ודחה דבריו דלא עדיף מנתרצה למכור לו חפץ אגב אונסיה, דאם נתן לו רק שטר אינו קונה כח"מ סי' ר"ה וסמ"ע ס"ק ה', ורק לרש"י וכמ"ש בב"י סי' תרל"ז דכיון דתיקון רבנן דסגי בחזרת דמי עצים דמים הוא דחייב ולכך אפילו אינו רוצה לשלם הוה כאלו אינו רוצה לפרוע חובו, ודלא כהעטור דאינו יוצא י"ח הסוכה רק מהתשלומין והלאה, ולכך קאמר ר"נ אין לה אלא דמי עצים:
וכל זה דרך פלפול דכיון דהוה כנתרצה למוכרו וקניא להחפץ שבידו וקרינן ביה לכם, וכההוא דב"מ כ"ב סוף ע"א דבגלי דעתיה דניחא לבעה"ב לא הוה גזל דמסתמא ניחא ליה מעיקרא משום מצוה וכתוס' שם סוף ד"ה ואם יש כו', ומה דמיון זה לאונס למכור דלא קנה רק בדיהיב דמי אגב זוזי ולא בשטר, והרי גבי חצי עוח"צ ב"ח מהני שכותב לו שטר על חצי דמיו כיון דהשיחרור מתקנת חכמים וכמ"ש החמ"ח וב"ש סי' כ"ט ס"ק י' דלתו' ורא"ש וראב"ד שט"ח שנתן על עצמו הוה ככסף לקדש בו (ועי' בשו"ת ברית יעקב חיו"ד סי' ע"ב אוח כ"ו מ"ש באורך), והכי נמי היכי שמצד תקנת חז"ל דנותן שלו דמי עצים הוה כאלו הקנה לו החפץ שבידו משום ניחותא דמצוה לשמוע דברי חכמים, וע' במ"א סי' תרל"ז ס"ק ד' ובתשובה מאהבה ח"ב תשובה ע"ט מה שכתב ע"ד המ"א, וע' בשו"מ קמא ח"א סי' רמ"ד על המשאת משה בגזל אתרוג ואח"כ מחל לו דיצא למפרע דלא דמי לסוטה מ"ג כיון דמעיקרא בתורת גזל אתי לידו רק לענין דלא הוה מיקרי לוקח יקרי שהתורה, לא אמרה שיחזור רק על מי שלקח ולא חנכו:
ומה שכתב ליישב דהט"ז סי' י"א ס"ק ה' לענין ציצית גזולין משום מצוה הבאה בעבירה ולמה אצטריך ועשו להם משלהם, וכן בקושית התוס' סוכה ט' ע"א למה לי לך למעוטי גזולה, די"ל דמשום מצוה בעבירה דעביד הגזלן לא הוה פסולו בגופו לענין ולא מן העשוי כשנעשה מתחלה בהכשר ששאל מחבירו ואח"כ נתכוון לגזול ושוב קנה אותם מהנגזל:
ואין לזה מכוון דכמו דממעטינן גזולה מלך כיון דאין החפץ שלו הכי נמי הוה פסול בגופו לענין מצוה הבאה בעבירה על החוטין כיון שנעשה המצוה ע"י איסור גזל, ועי' בפמ"ג סי' תרל"ז במש"ז ס"ק ד' דצ"ע אי גזל מיקרי סכך פסול, ואין רצוני להאריך יותר במה שדשו בהם רבים ובדרך פלפול:]
ב ומ"מ בישוב הט"ז שמתיר בקשרו כשנשתייר כדי עניבה ואף שנפסק אח"כ גם הראש השני, י"ל דסובר לחלק להיכי שנקרע באופן שנפסל וקשר בו חוט אחר דאינו חוזר להכשירו דכיון שנפסל בטלה עשייתו לגמרי, משא"כ בשנשתייר כדי עניבה שלא חל עליו עדיין שם פסול דמהני הקשירה להשלימו לי"ב גודלין, וכשנעשה חוט אחד שלם לא נתבטל עשייתו מעולם ולא חשיב מן העשוי כשנפסק לאחר שקשרו דהוה פנים חדשות, ובפרט למה שמחלק ביד אפרים במה שדייק הט"ז מהמרדכי בהיה קצר והאריכו דלא מיקרי מן העשוי כשלא היו עשויין בפסול רק שעתה נתחדש בהם מעשה בגופו והאריכו הוכשרו בזה לצאת חובת ציצית.
וראיה מכרחת מהא דא"ח סי' ל"ב סעיף כ"ז מתה"ד ומהרי"ל באותיות שנמחקו קצת אם רשומן ניכר מהני העברת הקולמוס ולא הוה שלא כסדרן, ואף שלאח"כ יתקיים האותיות רק ע"י כתב החדש מ"מ כיון דעדיין רשומן ניכר ומחדש הכתב בדיו חדש לא הוה פנים חדשות גם כשישאר אח"כ כל הכשר האות יע"י הדיו החדש שנכתב לחדש האותיות כשהיו עדיין בהכשרן, וע' בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' פ"ו בדף קי"ד ע"ב, [שוב נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי בחא"ח סי' ל"ב אות ג' שהאריך בישוב דעת ריב"א שהביאו התוס' ברה"ש י"ט סוע"א ממתני' דכלים פרק ג' משנה ג' דמהני תיקון אף לכלי שלם דמיירי בשניקב פתוח משיעור מוצא זית ואם היתה גיסטרא מתחלה לא מהני סתימה וכסיפא דמתני', ומ"מ ברישא מועיל הסתימה דמעיקרא כיון שבעת הסתימה היה הכלי שלם, וע"ש באות ח' ובהג"ה מבן המחבר, וזה כפי מה שהעליתי למעלה בדהט"ז, וע"ש באות ד', וע' בשו"ת נפש חיה חיו"ד סי' ע"ט ובשו"ת ארץ צבי חא"ח סי' ג' בעובדא דידהו בתפילין שפלפלו ג"כ מהא דפנים חדשות, והארכתי בחידושי לב"ק צ"ו ע"ב ואכמ"ל יותר מענין לענין]:
ובתשובת מהרי"ל סי' קכ"ז דכתב ישן שרשומו ניכר מותר להעביר עליו קולמוס לחדש הכתב זה להאירו ולקיימו ואף שמעמיד להחזיקו אח"כ כי מתקן ליה חשיב כסדרן כמו מחיצה על גבי מחוצה לענין שבת, והיינו כעירובין כ"ה דתחתונה עיקר, ואם נבלעו המחיצות התחתונות בעליונות מתכשרות בעליונות וע' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רנ"ו, ובשו"ת הר הכרמל חא"ח סי' י' האריך לצדד בעריכת כלי שעות ביו"ט בשעת הילוכו מהא דעירובין כ"ה וכבר קדמהו מהרי"ל לענין הנ"ל, וע"ש, עוד כמה ראיות דאזלינן בתר שעת המעשה, והארכתי בחדושי לא"ח סי' של"ט סעיף ג', ובתה"ד סי' מ"ח דבתיקון אותיות שרישומן ניכר אינו אלא משמר כתב הראשון ואין להחשיבו שלא כסדרן, ובפמ"ג סי' ל"ב במש"ז ס"ק ט"ו חושש בתפילין בנפל דיו שלא בכיון או שלא לשמה להי"א באה"ע סי' קל"א סעיף, ה' בגט שכתבו שלא לשמה לחוש לחומרא להא דרב אחא בגיטין כ' ע"ב, וע' בשו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' רס"ט ובשו"מ תנינא חלק ד' סי' קע"ד בדף ס"ג ע"ד בד"ה אמנם אי בכתיבת ס"ת סתמא לשמה, וע"ש בדף ס"ד ע"ב בד"ה ובזה ע"ד התשב"ץ, ובחת"ס חיו"ד סו"ס רנ"ו כתב על הפמ"ג דשגה בזה, ובשו"ת בית שלמה חא"ח סי' ז' בהג"ה דחה השגתו, ובחומת ירושלים סוסי' קצ"ח תמה וכי צפהו זהב עדיף כתיבתו מדיו דפוסל, ובשו"ת מים חיים חא"ח ר"ס א' השיג על הפמ"ג דהי"א שהוא הרשב"א הביא בעצמו מה שכתבו התוס' בגיטין י"ט סוע"א דהכא שכתב השני אינו מתקן כלום אפילו ר"י מודה, וא"כ לגבי תפילין לא דמי לגט שכתב השני מתקן להיות לשמה, וכן העיר בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' פ"ו ובפתחי תשובה בסדר גיטין אות פ"ז בנפל טיפת דיו שהאריכו בתורת גיטין וגט מקושר, דהא דיו על דיו לכ"ע לאו כתב הוא, והביא ג"כ מהפמ"ג ותמה עליו מהתו' דגיטין שהקדימו המים חיים, ושוב האריך להעמיס בלשון התוס' שהשני אינו מתקן היינו ששניהם לשמה או שלא לשמה, אבל אם אינם שוים באיכות ואם הראשון שלא לשמה והשני לשמה דמי לדיו על סיקרא, ואם הראשון לשמה דמי לסיקרא על דיו, והיינו לר"נ נדרים נ"ב ע"א בפלוגתא דמב"ם דר"י אזיל בתר דמיון העצם ולרבנן בתר דמיון בהיתר ואיסור והרגיש בעצמו דכאן החליפו שיטתם בהעביר קולמוס לשמה, דר"י אזיל בתר האיכות כדיו על סיקרא דהוה כתב ולרבנן בתר דמיון בעצם ששניהם דיו:
ומלבד שאין זה בכונת התו' דשבת ובגיטין דמה שחושב לשמה מחשיבו לכתב והא דאינו מועיל רק כשהראשון נכתב בפסול, ומבואר יותר בחידושי רשב"א גיטין כ' וגם לפי דרכו י"ל דלר"י דאזיל בתר דמיון העצם מועיל העברת הקולמוס אף שדיו התחתון מפסיק בין דיו של כתב העליון ובין הקלף, וכמו שהקשה הנוב"י קמא חא"ח סי' א' בהא דמהני העברת הקולמוס ברישומו ניכר, וכמו שתירצו האחרונים די"ל דהוה מב"מ ואינו חוצץ, ולרבנן כיון דאין דומין בהכשר שהתחתון שלא לשמה והעליון לשמה הוה מבשא"מ שחוצץ, וע' בשו"ת גבעת פנחס סי' נ"ו וביד שאול הס"ת סי' רע"א שדחאו דהתוס' סוכה ל"ז כתבו כן לרבה אבל לדידן אף בכולו אינו חוצץ, ובשו"ת בגדי ישע חיו"ד סי' י"ז אות י"ג דלר"י כיון דמ"מ צריך לכתוב כל הס"ת לשם קדושת ס"ת ואף שלא נתקדש בקדושת השם וכט"ז יו"ד סי' רע"א:
שוב נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי בח"א מא"ח סי' ז' ר"ד ד' שהעלה ג"כ בדרך פלפול לתלות פלוגתא דר"י ורבנן בהעביר הקולמוס לשמו בפלוגתייהו אי אזלינן בתר דמיון בעצם ולכן ר"י מכשיר דמב"מ אינו חוצץ ולרבנן הוה מבשא"מ דזה כשר וזה פסול, ומ"מ העלה שהעיקר כיון שכתב התחתון הוי כתב אלא שנפסל מצד שלא לשמו סגי בתקון זוטא לחדשו בהעברת הקולמוס, וכן העלה בשו"ת נודע בשערים בהלכות גיטין סי' קכ"ה בדפי הס' פ"ח ע"ג בד"ה והנה במק"א, דהיכי דכתב הראשון רק חסרון כונה גרמה שהוא פסול כשמעביר קולמוס בכונה נעשה גוף אחד וליכא חציצה כיון דמתקן כתב הראשון ומכשירו, וע' במלאכת שמים כלל ב' ס"ק ח':
אמנם עיקר הדמיון להא דדם הפר והשעיר שנתערבו דאזלינן בתר האיכות, אינו ענין להא דמב"מ אינו חוצץ, דרק לענין ביטול פליגי ר"י ורבנן אי אזלינן בתר העצם או רק מצד איכותו שחלוק באו"ה שזה הגורם להיות נזקק לבטלו ולא מצד חילוקו בעצם הענין שאדרבא המרובה מחזיק להמיעוט להעמידו בהוייתו, אבל לענין חציצה אין חילוק בין שנכתבו שניהם לשמה להיכי שהראשון לשמה ואח"כ נכתב שלא לשמה דכל היכא שהראשון לא נעשה בפסול וכשמעביר קולמוס אף שאינו נראה מ"מ עומד במקומו והעליון מחזיקו ומשמרו, וכסוכה ל"ז ב' דאמר רבא בלולבא והוצא דמב"מ אינו חוצץ, ואף דחלוקין ג"כ באיסור והיתר דהוצא אינו כשר למצות לולב, רק דתליא במידי דלאו אורחיה דחוצץ אפילו לרבא ע"ש בתוס' ד"ה כי, ואף דמשם בלאו הכי אין ראיה לר"נ וחידושי ריטב"א דלא מצינו חציצה פוסלת בלולב אלא משום לקיחה תמה, וע' במלאכת שמים כלל ב' ס"ק ח' שהאריך, וגם להירושלמי ריש בכורים דפשיט דמצוה לאו כגבוה, וע' בשו"ת בגדי ישע חא"ח סי' כ"ז אות ה' שהאריך, ובזבחים כ"ד א' לענין שלא יהא חוצץ בינו לכלי שרת או הרצפה דחוצץ בקבלת הדם אף מיני דהקרבה למזבח, וע"ש בתוס' בד"ה הואיל ושמא חד מנייהו רבה, ואולם אשכחן נמי בחולין ע' ע"א בעי רבא כרכו בסיב מהו, וע"כ דרבא לשיטתיה בסוכה ל"ד דמב"מ אינו חוצץ, ובשבת ה' ב' דאמר רבא מים על גבי מים היינו הנחתן שמן על יין לאו היינו הנחתן, ונראה ג"כ דרבא לשיטתיה דמב"מ אינו חוצץ, ובזבחים צ"ו א' דאי תני קדשים וחולין הו"א חולין הוא דמבטלי קדשים דלאו מינייהו וע"ש ג' א' דלא מינה לא מחריב, ובירושלמי יומא פרק ה' בכלי קדש לתוך כלי חול פסול כלי קודש לתוך כלי קודש לא פסיל דהוה מב"מ ואינו חוצץ:
ובתה"ד סו"ס מ"ח בהג"ה דצ"ע משבת צ"ד ב' בתולש סימני טומאה אחת משלוש דר"נ סבר אהני מעשיו ולר"ש השתא מיהא איכא טומאה ובה"ג פוסק כר"ש לגבי ר"נ באיסור עכ"ד, והתוס' סנהדרין פ"א ע"א סוד"ה ונגמר דינו כיון דלא מיתזמי קמאי אי איתכחשי מהני סהדותייהו דבתראי, וזה אינו ענין להא דרב ששת דמ"מ חשיב אפשר להזימה שנתירא לשקר בעדותו, ובשו"מ רביעאה ח"א סו"ס כ' דהמעיין בתה"ד דלא קיי"ל כר"ש, ואין לזה מכוון דלהדיא מביא בשם בה"ג דהלכה כרב ששת לגבי ר"נ וגם שדין זה מכוון לסברת ר"ש דהשתא לא אהני מעשיו, ומה שכתב דצ"ע מצד דמ"מ אהני לאחר הזמן שמשתמר הכתב בלי תוספת מעשה, וכנראה שהבין השו"מ שמשם סתירה לדין זה אליבא דר"נ ושלזה כתב אח"כ בדרך דיחוי שי"ל כבה"ג, אבל אין זה בכונת התה"ד, וע' בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' י"ט אות ג' מש"ש באורך, ובשאילת שמואל סי' ס"ה מה שפלפל עפ"ד התה"ד:
ובשו"ת דברי יעקב סי' פ"א השיג על השו"מ קמא ח"א סי' רס"ח שמכשיר הס"ת שנתן הסופר לקטן לחדש הכתב והזהירו שבשמות הקדושים לא יתקן בלי ידיעתו, ודעתו שיותר נראה לפסול כיון שעי"ז עומד הכתב להתקיים ואפשר לדמותו למחלוקת ר"נ ור"ש בשבת צ"ד דאהני מעשיו, וכבר הקדימו התה"ד להוכיח מזה להיפך, דאין איסור לחדש הכתב לנאותו כיון דבטל לגבי תחתון ואף דמהני שלא יתקלקל התחתון כמו התם אף דמהני התלישה לגמר המעשה דאי משתקל ליה אחריתא ליתא לטומאה, וכרב ששת דקיי"ל כוותיה באיסורא לגבי ר"נ, אלא שאם היה הקלקול באופן שצריך לתקן דפשוט בא"ח סי' ל"ט דכל הפסול לכתוב פסול לתיקון, וקטן פסול לכתיבת ס"ת מקרא דוקשרתם וכיו"ד סי' רפ"א, ובשו"מ תנינא חלק ד' סי' קע"ד בד"ה אמנם מה שאמר דחה למי שרצה לפלפל אי מהני תקון ע"י קטן ומש"ש על הב"י יו"ד סי' רע"ד מהפרישה שפוטר בזמן הזה מכתיבת ס"ת, וכנראה נמשך אחר לשון הט"ז וצ"ל שעיקר מ"ע דכתבו לכם ולמדה מתקיים גם בשאר ספרים, ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' פ"ו בדפי הס' קי"ד ע"א האריך בקטן שהעביר בקולמוס על הרבה אותיות דהכתב השני שהוא דיו על גבי דיו בטל לגבי כתב הראשון, וכנוב"י קמא חא"ח סי' א' בד"ה והנה זה לי דפלוגתייהו דר"י ורבנן רק בנכתב שלא לשמה משא"כ כשמעביר קולמוס לחדשו, וכסי' ל"ב מתה"ד ומהרי"ל כו', ועי' ביו"ד סי' קצ"ח סעיף י"ז], ורק כשכתב השני הוא העיקר ומבטל הראשון, וכסוף חגיגה דבטיל כלי לגבי ציפוי כשחיפו בדבר שאינו מקבל טומאה, אבל היכי שהכתב הראשון היה הכשר והשני הוא הפסול השני בטל לגבי הראשון שהוא העיקר ונעשה בהכשר תחלה, ובשו"ת ארץ צבי חיו"ד סי' נ"א האריך דאין להכשיר ע"י העברת הקולמוס של הגדול על גבי כתב הקטן אף שהוא לנאותו דאינו מעביר החציצה מה שהיה מכבר, וע"ש בדברי יעקב הנ"ל מתוס' סוכה י' ע"א בפירש סדין שגורם שעל ידו יהיה צלה מרובה מחמתה דפסול, ואינו ענין לזה דהתם האיסור מיתעביד. עכשיו שעושה סדין לשם סכך פסול, אבל כאן במה שגורם שיהיה הכתב משתמר אח"כ דעכשיו לא מיתעביד כלום וכמו דלא חשיב כתב לענין להחשיבו שלא כסדרן:
ג ואולם בחתם סופר בהשמטות שאחר סוף חח"מ סי' קפ"ט בתפילין שנתקלקל הדיו מעובי אות ו' ועדיין נשאר כדי הכשירו שאוסר להוסיף דיו מחדש, דבתפילין יש לחוש לכתחלה שמא יתקלקל גם השריטה הדקה הנשארת ויבואו להכשיר ע"י כתב החדש מעובי הדיו ויהיה שלא כסדרן, וכההוא דסנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה דהוי פנים חדשות, ודחה ראיית השואל מרדב"ז שהובא במ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ג בוי"ו או יו"ד יתירה יגרוד ויעבה קצת אות שלפניו, דשאני הכא שכבר התחיל להתקלקל עכ"ד, ואם דפשוט דמסתמא אין לחוש שיתקלקל אח"כ דהא כל זמן שחיפויין שלם הם בחזקתם ואין חוששין שמא נמחק אות מתוכן, וכרמב"ם סו"פ ב' מתפילין, ותיו"ט מקואות פ"ב וכירושלמי עירובין פרק בתרא מהא דהלל הזקן, ומפורש יותר בסנהדרין צ"ה ע"ב בריב"ב תפילין אלו הניח לי אבי אבא מהם, אבל בעיקר דבריו לחוש היכי שהתחיל להתקלקל הדיו לא נראה כן, וכא"ח סי' ל"ב סכ"ז דמותר להעביר קולמוס לחדש הכתב ברישומן ניכר ולא הוי שלא כסדרן דממילא משומר הכתב הראשון ולא חיישינן להכי שמא יתקלקל אח"כ הדיו הישנה לגמרי ויהיה הכשר כל האות ע"י הדיו החדש דהוה פנים חדשות, כיון דעדיין רישומו ניכר בעת שמתקנו ואף שעומד להתקלקל ושיתקיים רק מהכתיבה החדשה, מ"מ אזלינן בתר שעת התחלת הכתיבה שנתקיימה ההלל"מ בכתיבה תמה ושריטה, וכמו בנפסק אות שנכתב בכשרות בסי' ל"ב סט"ז, ואף דאם נמחקו אין תקנה ברשומם ניכר, וכפמ"ג סוס"ק ל"ג דלא דמי למוקף גויל דילפינן מדכתיב וכתבתם שתהא כתיבה תמה משא"כ והיו בעינן תמיד, וע' במש"ז סק"ח, מ"מ אם היה התיקון בעת שרישומו ניכר מהני כשמחדש הכתב, וכמו בציצית שנפסקו כשנשאר כדי עניבה וקשרן ונפסקו אח"כ דמהני הקשירה להט"ז ואף דהוי פסולו בגופו, וכה"ג בט"ז יו"ד סי' ר"פ ס"ק ד' דכל שיש פסול בס"ת מחמת חסרון הגויל לא מהני הדיבוק דאחר שעת הכתיבה אזלינן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה:
וראיתי במלאכת שמים כלל ח' אות ה' שהאריך לפקפק על דעת הראשונים והש"ע בענין לחדש הכתיבה, ועיקר יסודו דכשישתנה המראה באורך הזמן שע"י הכתיבה החדשה יהיה מכוסה בדיו דהוי פנים חדשות, ובזה כוון להחת"ס בנידון שאלתו שחושש ג"כ לזה ומדמה לסנדל שתקנה, וכבר נתבאר למעלה סתירת דבריו, ומה שהוסיף עוד שגם התה"ד ומהרי"ל לא התירו ע"י העברת הקולמוס אם נשתנה מראה הדיו ואינה שחורה כדינה ואף שממשות הדיו קיים, ובתפילין אסור לתקנם משום שלא כסדרן, ונדחק לכוון גם בלשון המ"א ס"ק ל"ט בנשאר רק רושם אדמומית שעדיין שחורה כ"כ שהאותיות כשרים ורק דנקט אורחא דמילתא בשנתיישן הכתב עד שקפצה מקצת הדיו ממילא שהשחור נעשה אח"כ אדום, ובבני יונה סי' רע"א דיו נוטה לאודם או לגוון אחר צ"ע עד כמה תשתנה מראיתו ויוכשר, דאי אפשר שאין שם ממשות קצת אחר שנשאר רושם שחור והדיו היתה מתוקנת מתחלתה באופן זה שתתקיים על הקלף ובשו"ת יהודה יעלה חיו"ד סי' ש"ה דכל שרושם האותיות ניכרים רק שהוכהה מראיתו דא"צ להעביר קולמוס, ובחומת ירושלים סו"ס ר"ג האריך בכונת המ"א ס"ק ל"ח ול"ט דאם הדיו שחור אלא שהוכהה מראיתו ודומה לאדום או לבן מועיל העברת קולמוס, ומ"מ מד"ס אפילו הוכהה קצת לכתחלה אין כותבין בה וכסעיף ט"ז בהיקף גויל וכה"ג בין נעשה האול לאח"כ אבל בלא נשאר כי אם רושם חלודה אדומה ממש הוי שלא כסדרן דאפילו מה"ת אדום ממש לאו דיו הוא, ובחת"ס חיו"ד סי' רנ"ו האריך במ"ש הפמ"ג ס"ק ל"ט באשל שתמה על המ"א דמאי איריא חלודה אפילו נשאר אודם נמי דהיינו במה שאין דרכו של דיו להעשות דע"כ יש חסרון בעיקר הדיו כו', ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' פ"ז השיגו שא"כ ניתן לשיעורין שגם הדיו השחור מטבעו אפשר שיתהפך לגוון אחר, ובפמ"ג אינו פוסל רק כששחרות העליון נקלף די"ל שהאודם היה גם בתחלה וחיפהו שחרות העליון, ובשו"ת מים חיים חא"ח סוף סי' א' השיג על הפמ"ג הנ"ל דמדברי הזכרונות שהביא המ"א ס"ק ל"ח דאם נשאר ממשות הדיו אף שנקלף השחרות העליון ונשאר אדום כשר דהלל"מ רק על התחלת הכתיבה אבל אח"כ אף אם נקלף השחרות ונשאר הדיו מותר להעביר קולמוס עליו, (והארכתי בתשובה לשואלי בהלכות ס"ת סי' ק"ח):
[שוב נדפס שו"ת בית שלמה וראיתי בחא"ח סי' ז' דכל שלא נתהפכה משחרותה לגמרי זה מצוי ברוב הס"ת אבל בנתהפכה לאודם לאו דיו הוא, ומ"מ בס"ת מהני העברת קולמוס לחדשי דפנים חדשות הוא והתחתון כאלו אינו וכמ"א סי' ל"ב ס"ק ל"ח, וע"ש בהג"ה ובסי' א', ובשו"מ רביעאה חלק ג' סי' ע"ה סתם שדעתו שנשתנה לאודם פסול, וכבר הבאתי הכרעת האחרונים דאזלינן בתר שעת הכתיבה כמו בשריטה וכתיבה לשמה]:
ד ובעיקר דברי הט"ז דמהני קשירה בכדי עניבה, ראיתי בישועות יעקב סי' ט"ו ס"ק ג' שהעלה דבנשתייר כדי עניבה לא חשיב הקשירה חיבור כשמשלימו לי"ב גודלין בכדי שיתנו לכתחלה בבגד אחר, [ובזה נמשך אחר לשון הט"ז סי' י"ב ס"ק ג' ומ"א ר"ס ט"ו דאסור לכתחלה ליתנו בבגד אחר אף דנשאר כדי עניבה, אך למעיין בב"י ר"ס ט"ו דגם בנשתייר כדי עניבה פסול אף דיעבד דלא הוה שם ציצית עליו, וכמו שהאריך בשו"ת ברית אברהם חא"ח סי' ד' וע"ש באורך], דאין לחשבו לקשר של קיימא שאין סופו להתירו כיון דמצד שלא לפסול הציצית די בכדי עניבה לחוד, אבל בנשתייר פחות מכדי עניבה אף דלא מהני לקשור בו חוט אחר עד כדי עניבה שאינו שיורי החוט הראשון שכבר נתבטל שמו כשנפסק, מ"מ מועיל כשמשלימו לי"ב גודלין ליתנו לכתחלה בבגד אחר דחשיב קשר של קיימא שאין סופו להתירו שלא יבטל מצות ציצית, וע"ש באורך:
ואולם מלשון הכל בו בדיני ציצית סי' כ"ב ולא יקשור חוט אחד מהם אם נפסק, ומסתימת לשונו משמע דבכל גווני לא מהני בנפסק החוט מכדי עניבה אף כשקושר בכדי עניבה לענין אם נפסק אח"כ, דבסתמא איירי בנפסק באופן שאין בגרדומין כשיעור לצאת בו:
שצ
ועיקר חילוקו של הישועות יעקב דבכדי עניבה לא חשוב הקשירה חיבור כיון דאין הציצית פסולין גם אם יתיר הקשר,, וזה לא מסתבר כלל דלא שייך רק היכי שעומד בתחלת עשייתו להתירו דדמי להא דכל העומד לחתוך, וכהא דשני חוטין קשורים בכלים פרק כ"ז משנה י"ב, וכהא דמנחות ל"ז ע"ב במאן דציירי לגלימיה ובחמתות צרורות, ושם מ"א ע"ב דנקט בסיכי, וביצה ל"א ע"ב בחותמות של קרקע וכפרש"י שהרי להתיר תמיד עשוי, משא"כ בקשר חוט שלם להשלימו לי"ב גודלין וליפותו שיהיה כשאר החוטין שעשאו לנאותו ולצורך תשמישו שעומד תמיד לכך וכתוספתא ב"מ פרק ט' וב"ב פרק ה' והובא בר"ש כלים ר"פ י"ט ברצועות שבמטפחות הסורק אפילו הם קשורות חבור מפני שרוצה בקיומו עי"ש ובכלים סו"פ כ"ח, (וע' במאמר פתיל תכלת דף כ"א ע"א והקדימו באבני מלואים בשו"ת סי' ד'), ומפורש יותר בהא דר"פ ב' דעוקצין והנץ שלו כו' ר"י אומר לפני התגר טמאה דחשיב שומר לפרי שרוצה בקיומו וכמש"ש ברמב"ם ור"ש ורע"ב דניחא ליה לתגר בשיער והנץ שמתוך כך נראין הקשואים יפין וכאלו מחדש נתלשו, וע"ש בתוי"ט, וגם לפי דרכו דלא חשיב קשר של קיימא רק כדי שלא יתבטל ממצותו וכה"ג כתב מהר"ם מרוטונבורג בקשר תפילין בשבת דאף דאינו של קיימא לענין שבת היכי דבזה מקיים מצותו חשיב של קיימא כיין דמצוה לעשות קשר, וע' בישועות יעקב סי' שי"ז ס"ק ה' מש"ש באורך, והרי להט"ז דבקשרו כשהיה עדיין בכדי עניבה דמהני גם כשנפסק לאח"כ מצד השני, והא אשכחן כה"ג בשבת מ"ח ע"ב בשלל של כובסין דהוה חיבור אפילו אחר כיבוס עד שיתחיל להתיר דשלא בשעת מלאכה ניחא ליה דאי מיטנפי הד מחוור להו:
ובשו"ת שבסוף ס' אבני מלואים בסי' ד' טרח לדחות קושית השואל בעל בגדי ישע על המ"א ר"ס ט"ו אי קשירה הוי חבור דמדמה להא דנגעים פי"א משנה ח', והא מדאצטריך בתפילין וקשרתם ונלמוד משם לשאר מילי, ולא זכרו מהט"ז סוף סי' י"ב בתשובתו שהרגיש בזה והעלה דלא איתקש אלא לענין גוף הדבר שמ"ע שהז"ג נשים פטורות שהרי תפילין בקרע כשר לס"ת ופסול לתפילין, (וע' בתשובתי להלן סי' ז' אות ב' שהארכתי):
ונראה פשוט דאם קודם עשיית הקשר נפסק חוט אחד בכדי עניבה דחשיב לכתחלה במקום שציצית מצויין וכמו לענין ליתנו בבגד אחר, וכן מבואר מדקדוק לשון הב"י שהובא בט"ז סי' י"ב ריש ס"ק ג' דאם יש כדי עניבה דשרי בדיעבד, מ"מ אם התיר אותה ועשה על טלית אחר אינו רשאי כו', דמבואר דהיתר כדי עניבה גם בטלית זה רק היכי שצריך להתיר הקשר, דחשיב כדיעבד דלא דמי להא דפ"ק דשבת טריחותא למיסר הימנייה, ובתוס' סוכה ל"א ע"ב דלהתיר האגודה בנקל לא חשיב מחוסר מעשה מה שאין כן בהתרת הקשר.
ה וב דין דנפסק חוט אחד מעיקרו דפסקו הטוש"ע בלי חולק דפסול, ראיתי בס' דרך אניה בחידושיו למנחות ל"ח ע"ב שהרבה לתמוה דהא למה שכתבו התוס' לפי' ר"ת דגרדומי תכלת שב' מהחוטין נשתייר כדי עניבה דלר' דהוה מצוה. אחת מגין עלייהו ב' חוטין השלמים, והקשו דא"כ הוי סוגיין דלא כהלכתא דלרבנן שהם שני מצוות לא מצינו שום הכשר בכדי עניבה, אלא דלדידן דבעינן בלבן נמי ד' חוטין א"כ חד מצוה נינהו והוה הני ב' חוטין ותורים במקום תכלת ממש בימיהם, וכדאמרינן לר' דמגין תכלת על הלבן, ואי לא הוה כמו תכלת ולא בעינן אלא ב' כש"כ דלא מעכבי, והאי היתירא דממ"נ שייך גם לסברת הר"י והרא"ש בהלכות ציצית דפלוגתייהו אפילו בנפסק מעיקרו אי מגין הני ב' חוטין השלמים, שעל זה לא מצינו בתו' שר"י חולק, ומה שכתבו התוס' להי"מ דלרבנן שהם שני מצוות ולכן בנפסק מעיקרו פסול, היינו בזמנם שהיו עושין שנים תכלת דלכתחלה צריך לרבנן ב' חוטי לבן וב' תכלת, דע"כ לשון פסול לאו דוקא דהא לרבנן אינם מעכבים זה את זה, ובגמר דבריו נתפס שלא זכר הא דמפורש בפסחים ע"ז ע"ב דפסול דיעבד משמע ולא לכתחלה, וע"ש ר"ד ע"ח בתוס' ורש"א ד"ה ביחיד ולא חש להאי פירכא דפסולה, ובט"ז, א"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ב בב"י בשם רמב"ן כתב לשון פסולה משמע אפילו בדיעבד כו', וע"ש בס' פלאים מבעל תוספת שבת בהגהותיו ליישב כונת המחבר לפסול אפילו בדיעבד, וע' בא"ח סי' תרמ"ח סעיף י"א, וע"ש בט"ז ס"ק י"ו, (וע' במשנת חכמים בדיני ברירה דהא דמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית דבציצית דחובת גברא ע"כ דפסול היינו לכתחלה דלא אשכחן ביה דין דעיעבד יעש"ב, ובתויו"ט פרה פרק י"א משנה ח' בד"ה אע"פ כו' ודוחק דפסול היינו לכתחלה כו' דהני פסולין דמתני' דלעיל אפילו בדיעבד הן), וע' ב"ח טא"ח סי' תרל"א אות ג' דהוכחת הרא"ש מדתני מכשירין משמע דיעבד דומיא דכ"ש פוסלין כו' דאלו אמתני' י"ל מאי כשר ר"ל הכשירה כך אף לכתחלה (ובתומים סי' י"ז ס"ק א' במה שכתב הרא"ש ורשבא בהא דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות דמלת פסול לאו דוקא דלשון פסול אפילו דיעבד כו', וברא"ש ר"פ ב' דחולין לאו דוקא פוסל בדיעבד אלא אסור לכתחלה, ובתשובת רש"ל סי' ל"ז דמה שכתב הרמב"ם דפסולה רק למצוה מעיקרא, ובש"ך חו"מ סי' מ"ה ס"ק כ"ג ואין לפקפק מאי דאמר לישנא דפסול אלכתחלה דהכי איכא טובא האי לישנא בכל מסכת גיטין עכ"ל, ובגיטין פ' ע"א שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הילד כשר, ועי' רש"י יבמות קי"ב במתני' בד"ה יש עליו עדים כו' פסול לכתחלה, וע"ש צ"ה ב' אמאי פסלה מן הכהונה מרבנן ולחומרא בעלמא, וע' בתוס' זבחים כ"א ע"א בד"ה מאי ורשב"ם ב"ב מ"ח ע"א ושם ס"ו ע"א סוף ד"ה ומתמה גמרא כו' פסולה מדרבנן הוא וע' בתוס' ריש ערובין ב' סע"א דפסולין היינו מדרבנן יע"ש בהגהת רי"ב ובספרי זכ"י ד"ה סוכה דאורייתא כו' ולקמן י"ג סע"א בתו' והתם פסול מדרבנן וע' ביבמות ק"א ע"א במתני' יע"ש ק"ב ע"א כשירה דיעבד אין כו' ואיידי דתני פסולה בדיעבד כו' וע' בריש חולין ובתוס' יבמות ק"ז סע"ב דמכשירין דיעבד משמע, ובגיטין פ"ו ע"ב מי דמי התם לכתחלה דקאי על מה שכתב סופר ועד כשר, וביש"ש גיטין פרק ד' אות מ"א ועוד דבדיעבד לא שייך ליתני מכשירין כדמוכח בפרק הזורק גבי ג' גיטין פסולין והאיכא גט ישן משמע דהיכא דפסול לגרש לא שייך לשון מכשירין, ובפליתי סי' כ"ג סוס"ק ד' דלמא כשר מדאורייתא קתני וע' בשו"ת גבעת שאול סי' ל"ב), וע' בשדי חמד באסיפת דינים מערכת גט סי' ב' אות א' בד"ה וראיתי כו' שהעיר ג"כ מדברי הפוסקים שכתבו לשון פסול אלכתחלה].
והנה המחבר הנ"ל טרח בישוב פסק הטור והמחבר בנפסק מעיקרו דפסול דהתו' לא כתבו האי ממ"נ רק לשיטת ר"ת דאפילו לר' דמגין תכלת אלבן דבעינן שיור כדי עניבה דא"כ לרבנן הוה כולהי מימרא דאמוראי שלא אליבא דהלכתא, אבל מסברא לחוד לדידן דעושין לבן ד' חוטין הוה הני ב' חוטין יתירים במקום תכלת ממש בימיהם דהוה ב' מצות לרבנן ואינו מגין חד אחבריה, ומ"מ דחיקא להו דהא דאמרי בני ר' חייא אגרדם תכלת דלא כהלתא דמסתמא איירי אפילו בזמן דאיכא תכלת אבל מהא דשמואל וכל הני איבעי אליביה בכדי עניבה ניחא להו משום האי, ממ"נ דנ"מ לדידן לענין ד' חוטי לבן דקיימו בזמן דליכא תכלת, ונשאר בצ"ע על הרא"ש שפוסק כשיטת ר"י דאפילו מין אחד ונפסק חוט מעקרו פסול והשמיט האי ממ"נ לדידן גם בשיטת ר"ת אבל לא הוצרך כלל לדחוקי בזה דלא שייך האי ממ"נ שכתבו התוס' רק למה שעלה בדעתם שאם הכו בו חוטין מן האחד דיצא ומ"מ אין זה מוסיף על המצוה דלאו למעוטי טפי קאתי, אבל לפירש"י דמתני' ר"פ התכלת דאף לרבנן דאינו מעכב דאין לו תכלת היינו כשמטיל בו חוטי לבן, והתוס' מסקי ג"כ דפשטא דגמ' מוכח הכי ושכן אנו נוהגין וע"ש בדרך אניה בחדושיו שהאריך ג"כ לפלפל בדבריהם וא"כ לפירש"י דאף בזמן דאיכא תכלת מ"מ כשאין לו תכלת בעינן לעיכוב לעשות ארבעתן לבן ואף דהוה בו מצוה לדידהו והשנים העודפין קיימי נמי במקום תכלת, וממילא אין נ"מ גם לדידן וכרא"ש וב"י דכל שלא נשאר בשום אחד משני הראשים בכדי עניבה נפסק מעיקרו מיקרי, וגם לרמב"ם פ"א מציצית הלכה ד' דבנפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר, מ"מ גם אם נפרש שכל שנפסק מעיקרו ולא רק שנתמעט משיעור עניבה, מ"מ מוכרח לומר בדעתו דאם עשאן כולן ממין אחד אם נפסק חוט אחד מעיקרו פסול וכמש"כ הכ"מ וב"י טא"ח סי' י"ב בדהרמב"ם שם סופ"ק וע"ש באורך, וגם יש לדון להכ"מ בהלכות ציצית פרק א' במה שכתב בהלכה ד' דנפסק הלבן ונשאר התכלת דה"ה איפכא, ובמעין החכמה באתב"ש הב' אות ד' ס"ק ל"ו האריך, דהא לרמב"ם דלבן ג' חוטין כפולין והרביעי חציו תכלת ואם נפסק התכלת מעיקרו גם הלבן לא נשאר שלם שגם אחד מז' חוטי לבן אינו מחובר לכנף, וכן הא דאי איגרדם תכלת וקאי לבן דלפי' הנ"ל היינו נפסק חוט מעיקרו ולא מצינו לרמב"ם שיפסיק חוט התכלת מעיקרו והלבן קיים, וע"ש בד"פ, ולכן נ"ל דברי הרמב"ם דכ' וחכמים פליגי גם בסדר עשיית הציצית דל"ד דמוקמינן מתניתן דלא מעכבי אהדדי בגרדומין ע"כ ליכא מימר דחוט הרביעי חציו תכלת דא"כ לא משכחת שיפסוק חוט תכלת מעיקרו ולבן כולו שלם והיינו דנקט רבא גם דאיגרדום תכלת אבל לרבנן דלא מעכבי אהדדי דלא צ"ל בגרדומין י"ל כברייתא דספרי, אבל הלבן אינו מעכב את התכלת גם לרבנן מיירי רק בגרדומין שאין מקום לפתיל תכלת בלא לבן וכו', ולכן פוסק הרמב"ם בסוף פ"ק נפסק חוט מעיקרו פסול דלדידן שאין לנו תכלת וכמ"ש הב"י, ויש לחוש שזה, החוט שנתכוון בתחלת הטלתו במקום זה שחציו לבן וחציו תכלת והוה כאלו לא נשאר מין אחד שלם וא"כ אין מחלוקת בין הרמב"ם לר"ת משום דלסברתו בנשאר כדי עניבה אין קפידא אפילו לא נשאר מין אחד שלם:
וסוף דבריו שלא בדקדוק קצת דאף דלרמב"ם כשר גם בשלשה שנפסקו בשיור כדי עניבה, מ"מ לר"ת דבעי שישאר מין אחד שלם, ע"כ מוכרח שר"ת אינו סובר כרמב"ם במנין החוטין ובתכלת הוא חוט אחד וכמרדכי ריש הלכות ציצית ומיהו בסמ"ג תפס שיטת ר"ת,, ותמה בארצות החיים סי' י"ב בהמל"א ס"ק ט"ז והא כל יסודו דר"ת על מה דנותנין ב' חוטין במקום תכלת ולהכי כל חד מגין אחבריה, והרי הסמ"ג מספקא ליה בנתינת התכלת אם כדהרמב"ם שכתב עושה שני חוטין לכן ושנים תכלת או שבעה לבנים ואחד תכלת, ולהנ"ל אין זה סתירה שלענין שמכשיר ר"ת בשנים שנפסקו אין כאן מחלוקת בין רמב"ם לר"ת, ובלאו הכי המרדכי מיירי רק לענין דלא ס"ל להכשיר כר"י אפילו באיגרדם כולהו, וגם שאף שלענין לחייבו לכתחלה יש סוברים להצריך שבעה חוטי לבן ולעשות זה לספק, מ"מ לא מהני להכשיר בנפסקו גם בשלשה חוטין מטעם ספק, וא"כ היכן מצא שום מחלוקת בזה על ר"ת בשיטה זו דבשנים שנפסקו פשיטא דכשר גם אם נצריך רק חוט אחד תכלת, ובשלשה שנפסקו לא מהני להקל מספיקא דשמא מהני רק אחד תכלת וכנ"ל. (ועי' במאמר פתיל תכלת פרט הששי שהאריך בדהרמב"ם וראב"ד]:
(ו) אלא שאם באנו לחוש לדעת ר"ת שישאר מין אחד שלם היה מקום לחוש גם בנפסק חוט אחד וג' נשארו שלמים לראב"ד דתכלת חוט אחד ולרמב"ם מקצתו, די"ל שאין הלבן משמש במקום התכלת רק בנוסף על שיעור הלבן וכמו דלא מהני שני חוטי לבן להכשיר במקום דאיכא תכלת ושזה נראה דעת ר"י שתמה הב"י עליו שפוסק שאם נפסקו ב' חוטין ונשארו כדי עניבה פסול, וכמ"ש בשו"ת משכנות יעקב חא"ח סי' י"ז די"ל דשפיר סובר כר"ת וחושש גם לרמב"ם שמצרף ג' חוטי לבן יע"ש באורך, ובסי' י"ב שהרמב"ם שפוסק ליקח חוט אחר תכלת וכורך בו הוציא דבריו מש"ס דילן דמשמע דעיקר כריכה מה"ת בתכלת דפתיל לשון כריכה סביב בעיגול מלשון פתלתול וכמה חוטין שזורין יחד נקרא פתיל שאחד נכרך ונעקם סביב חבירו, (ואם שבפשוטו הוא מלשון חבור, וע' רש"י במדבר סי' י"ד ט"ו), ובזוהר פרשה שלח על ציצית הכנף דחפי על שאר חוטין ודריש וראיתם אותו על החוט הזה, והאי הוא פתחא דכולהו והוא חוטא חד:
ומיהו י"ל כיון דהיא גופא חומרא בעלמא היא לחוש מצד המנהג לסברת ר"ת היכי דאפשר וכמ"א ס"ק ז' דא"צ לחזור אחריו, דהא מדינא ראוי להכשיר בפסיקת כולם כדי עניבה וכדעת ר"י ורא"ש וכמ"ש בפסקיו ובמרדכי ריש הלכות ציצית, ודומיא דגרדומי אזוב דתני לה בהדי גרדומי תכלת דקאי אכל שלשה קלחים אפילו אגרדום לכולהו ודומיא דהכי בציצית דתני להו בחדא, והבו דלא להוסיף עלה בדאיכא עוד ספק פלוגתא, וכשבועות ע"ח מ"ב וכמורגל כה"ג בכל מקום בפוסקים
וגם י"ל דהוה ס"ס דפלוגתא, וע' במנחת יעקב בקונטרס הספקות מחודש ב' ס"ק ב', ובשבות יעקב חלק ב' סוף סי' קפ"ה שהשיג על הש"כ ביו"ד סי' ס"ו ס"ק י' שסותר דברי עצמו דאדרבא ספיקא דפלוגתא עדיף מספיקא דגוף המעשה, וע' בחק יעקב סי' תס"ז ס"ק י' וע' ס"ק מ', וע' באשל אברהם א"ח סי' תס"ז סוף ס"ק ג' דס"ס דפלוגתא יותר קי"ל וע' בש"ך יו"ד סי' כ"ג ס"ק י"ח וסי' פ"ד ס"ק י"ח, ובפמ"ג סי' ס"ו ס"ק י' בש"ד בד"ה ודע, וע"ש בסוף ד"ה מ"ש הש"כ, ובפמ"ג פתוחה כוללת להלכות פסח סוף פרק הרביעי בהערה בספק או"ה דמרשב"א סי' רנ"ג יראה דיותר חמור ספק פלוגתא מספק מעשה כו', ואפשר דספק פלוגתא מיקרי איקבע ואתחזק איסורא ויודה הר"מ דמה"ת לחומרא, ועי' בכנה"ג בכללי קים לי אות פ"ב בס"ס בפלוגתא דרבוותא, וע' בפמ"ג יו"ד סי' ל"ה ס"ק ה' בש"ד, וע' ראש יוסף ביצה כ"ז ב' ד"ה היה יודע ובפמ"ג בכללי ס"ס אות א', ובשאילת שמואל חיו"ד סי' פ"ו אי ספק דפלוגתא עדיפא, ובפמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח ח"ב הלכות יו"ט אות כ"ז:
אולם דעת הפר"ח ביו"ד סי' ל' ס"ק ב' דספק כמאן הלכה גרע טפי ולא מיקרי ספק כלל, וע' בתבואות שמש על הרמב"ם פרק א' מגרושין הלכה ד' בסוף הענין בד"ה ומיהו כו' שהאריך, ובתוס' ב"ב ל"ב בד"ה והלכתא, ובת"כ ובקת"כ סצ"ג צ"ד צ"ה צ"ו דספק פלוגתא דרבוותא עדיף לכמה פסוקים, וע' בפחד יצחק בערך ספק בדפי הס' ע"ב ע"א במה שכתב מהריב"ל בתשובה חלק א' סי' ס"ב דס"ס בפלוגתא דרבוותא לא הוה ס"ס, ובחלק ג' סי' כ"א ול"ג פשיטא ליה דהוה ס"ס, ובסי' נ"ה וס"ב מספקא ליה וע"ש עוד בזה, ומה שכתב מהשבו"י ח"ב סי' קע"ה וצ"ל קפ"ה, וע' בשו"ת שער אפרים סוף סי' ע"ב שהאריך בס"ס בפלוגתא דרבוותא, וע' בשיבת ציון סי' ט"ז בסוף ד"ה והנה לשיטת הפוסקים כו' וע"ש בדף ז' ע"ב, וע' בשו"ת רע"א סי' ז' בהשמטות במפתחות שהביא ראיה דלהתוס' ס"ס דדינא לא מיקרי ס"ס מחולין ע"ט ד"ה עיי"ש, ובשו"מ תנינא חלק ד' סוף סי' ע"ד בד"ה אחר שנים רבות כו', דאין מצרפין תמיד ספק פלוגתא דרבוותא כש"כ יו"ד סי' נ"ז גבי ספק דרוסה ובכמה מקומות וכו', וע' בב"ש סי' נ"ב ס"ק י"ז דס"ס דגוף המעשה מהני, ובסי' ע"ז פוסק הכי ג"כ גבי ס"ס דרבוותא, וע' בגופי הלכות לנדה ס"ו בדפי הס' מ"א ע"ב שהאריך:
ואף להסוברים דלא סמכינן אס"ס לענין ברכה, וע' בלח"מ פרק ד' מהלכות ברכות הלכה ו', ע' בפמ"ג בפתיחה כוללת להלכות ברכות אות ו' וביו"ד סי' כ"ח גבי כיסוי הדם לחלק בין היכי דהוה ס"ס רק בענין הברכה, אבל אם הוה ס"ס בגוף המעשה ובזה חייב לעשותו וממילא בעי ברכה, וכן העלה בשירי טהרה בהלכות מקואות סי' ר"א תשובה י"ח אות ב' וע' בראש יוסף לשבת כ"ח בד"ה לא הוכשרו כו', וע' בתשובה מאהבה ח"א סי' ק"ס:
וגם דלרדב"ז חלק א' סי' רכ"ט דלא אמרינן ספק ברכות להקל במקום שיש מחלוקת בגוף עשיית המצוה ואנן עבדינן כחד שהרי ברוב המצות שכיח פלוגתא דרבוותא, ובתשובה מאהבה חלק ב' תשובה רל"ו בא"ח סי' ע"ד סעיף ב' לענין מצת מצוה דלרי"ף ורמב"ם בעי שימור משעת קצירה לעכובא דאנן לא קיי"ל הכי אלא לכתחלה, ומ"מ מברכינן ג"כ כמו בתפילין דפליגי רש"י ור"ת והסכימו הפוסקים כחד מינהון יע"ש, ובברכי יוסף א"ח סי' תרמ"ג סוף אות א', דאי פליגי בעשיית המצוה מצי לברך, ומיהו מהב"י א"ח סי' י"ח נראה דאף אי פליגי במצוה עצמה בכסות דלובש בלילה, מ"מ סובר דספק ברכות להקל וכ"כ בד"מ, וכמו שדקדק מדבריו בזכור לאברהם חלק ב' סוף או"ח ס' בדפי הס' כ"ו סוף ע"א בד"ה איך שיהיה, וכן מהנחת תפילין בחוה"מ דיש מניחין מספק בלא ברכה, וכתשובת הרא"ש כלל כ"ג סי' ג', וכן משמע בכ"מ מהפוסקים דהאי כללא דספק בברכות אפילו כשיש מחלוקת בפוסקים בגו עשיית המצוה, וע' בשבות יעקב חלק א' סי' ק ובעקרי דינים חלק או"ח סי' א' אות י"א והארכתי במקום אחר, וע' רשב"ם פסחים ק"ב ע"א בד"ה להודיעך כחו כו', ובשו"מ קמא חלק א' סוף סי' קל"א הניח דברי רדב"ז בצ"ע, וע"ש קצת ראיה מברכות ס' ע"א כחו דהיתירא עדיף, וע"כ כיון דר"י סובר דצריך לברך שוב ליכא חשש ברכה לבטלה, וע' בפר"ח לא"ח שהרגיש ג"כ בקושיתו, וע"ש בצל"ח שמחלק לברכת שהחיינו שבאה על שמחת הלב ויכול לברך אותה מספק, וע' בבאר יעקב בכללי הסוגיות סוף כלל ט"ו שמישב עפ"ד רש"א בפסחים ק"ב על קושית רש"ל דברכת הנהנין ספיקא להחמיר דלא ליתהני ולא לברך, וע"ש בבאר אברהם שדחה זה לפ"ד התוס' שם סוף דף נ"ג, והארכתי שם בחידושי בספרי זכ"י, [וע' בשדי חמד באסופת דינים מערכת ברכות אות י"ח ס"ק בג"ה ט"ו יע"ש באורך]:
ז ולכאורה י"ל דתליא אי מהני ס"ס במקום חזקה דהא הכא אתחזק חיובא מקיום המצוה דציצית, וע' בפ"י בכתובות בסוגיא דפ"פ ובקו"א בכתובות סמ"ו, וע' בפליתי סי' ק"י בבית הספק שרמז עליו שחכם אחד חשב לדחות מדברי הרשב"א כו' ודחאו, וע' בשו"ת תשואת חן סי' ט"ז שהאריך לחלק באם החזקה מתנגדת לשני הספקות:
ואולם להמל"מ פרק ב' מטו"מ הלכה א' דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין, וע' במל"מ פ"ו מעדות, ותו' עירובין ל"ו בד"ה א"ר זירא נסתפקו אי נימא ע"י חזקתו שנטמא קודם ביה"ש, וע' שו"ת מנחת יהודה חיו"ד סי' י"ג, וכ"כ בפר"ח יו"ד סי' כ"ט, וכמ"ש מהרמב"ם פרק ג' משחיטה הלכה ו' גבי אבעיות בשחיטה דהוה ספק נבלה ולא אמרינן דהוה ספק בשחיטה ובחזקת איסור עומדת, וע' בשו"ת רמ"ץ חלק אה"ע סי' ה' אות ז' מש"ש באורך, וע' בפמ"ג יו"ד סי' ח"י ס"ק א' בש"ד בד"ה שוב כו' וס"ט ס"ק כ"ד במש"ז דלא שייך חזקה נגד פלוגתא דרבוותא, וע' בשו"מ תנינא ח"א סי' ל"ט בדפי הס' כ"ב ע"ד:
ובלאו הכי להפ"י בקו"א סוף פ"ק דכתובות דלרמב"ם, דספק דאורייתא מה"ת לקולא ובספק אחד נעשה איסור דרבנן ובספק השני הוה ספיקא דרבנן ומשום הכי נגמר חזקת איסור, דאסור מה"ת גם בס"ס לא מהני, אבל לרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת וס"ס מטעם רובא, וא"כ מהני, ס"ס נגד חזקת חיוב דרובא עדיף מחזקה, וע' בפמ"ג בכללי סימנים וטב"ע בד"ה שוב ראיתי. וע' בשו"ת ברכת משה סי' כ"ג אות ו' מש"ש]:
ואולם בפליתי סוף סי' ט"ז הוכיח דלמנוע ממ"ע אמרינן ס"ס, ובפר"ח א"ח סוף סי' ס"ז העיר על הכ"מ פרק ג' מהלכות מילה שיש חילוק היכי שהספק בעיקר החיוב כמו בכוי דהספק אם הוא בר חיובא לכסות משא"כ באתילד ספיקא בתר דאיכא חיובא, ובשו"ת מוצל מאש סי' י"ג העלה ג"כ דלענין קיום מצוה לא מהני ס"ס לפוטרו מחיוב המוטל עליו לקיים העשה, וע"ש במפתחות והערות בד"ה עוד מחדש כו', וכן העלה בהגהות אמרי ברוך על הטו"א ברה"ש כ"ט ע"א בד"ה כל הברכות כו' בא"ד הא כיון דטומטום ואנדרוגינוס הוה ספק זכר כו' הוה ספיקא, דרבנן ולקולא, דע דאף לשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת, י"ל שזה אינו אלא בספק איסורין אבל לא בספק קיום מ"ע, ויעויין בחידושי הר"ן לחולין כ"ג בד"ה אצטריך קרא למעוטי ספיקא כו' יע"ש באורך [וכה"ג העלה בשו"ת בית שלמה במהד"ב חלק יו"ד סוף סי' קט"ו ע"פ דברי החו"ד בסי' ק"ו בפתיחה לס"ס דלרמב"ם דספק מה"ת לקולא דהחורה נאמרה רק על הודאי, דבמקום דמזהיר בקום ועשה מבעי שיהיה מחויב בודאי ולא בספק דדרשינן תמים ודאי ולא ספק דהתורה התירה רק על הודאי, וכן קושית הכו"פ מרה"ש י"א קציר ודאי ולא ספק, ולרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא הוא דוקא בספק ל"ת, וכסוטה כ"ט, ובעשה הוה ספק לחומרא מה"ת, ומיישב קושית הראשונים מהא דיליף מפסח וקרבנות לרמב"ם דספיקא דאורייתא לקולא, והארכתי בתשובה לפלפל בדברי החו"ד, וע"ל סו"ס ק"ח ואכ"מ להאריך], ובחידושי מהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות לרמב"ן דרמב"ם מודה בספק מ"ע דמה"ת לחומרא כיון דעשה אלים מלאו לענין דחייה, והכי נמי לענין ספק ודוקא לענין לאוין דילפינן מאשם תלוי דאינו חייב רק באיקבע איסורא, אבל במ"ע אין ללמוד, וכן העלה בשערי תורה חלק ג' כלל כ"ט פרט ג' אות י"ח ופרט ד' אות כ"ד דבספק מ"ע קם בחזקת חיוב, וע"ש באורך:
(ח) ויש לדון עוד אי שייך ס"ס בכה"ג לענין ציצית לעשות מעשה לכתחלה, וכתשובת הרא"מ ח"א סי' כ"ה, והובא גם בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק י"ג, ובשו"ת דברי דוד סי'. ע"ו בדפי הס' קפ"ב ע"ב, וע' בשו"ת מוצל מאש סוף סי' כ"ה שרא"מ למד מנדה נ"ט דמוכח להדיא הכי, ומה שהביא בדברי דוד הנ"ל בשם שו"ת שער אפרים סוף סי' ע"ב שהביא מהפוסקים דבס"ס המתהפך עבדינן מעשה לכתחלה, והעלה דאין לסמוך להקל באיסור דאורייתא במקום שגדולי האחרונים חולקים על זה, ולמעיין שם בכל הענין סובב לענין ס"ס בפלוגתא דרבוותא, רק שאחר זה הביא דמה שכתב דהוה ליה ס"ס המתהפך ודחה דזה לא מיקרי ס"ס המתהפך, וע"ש באורך, והפר"ח בכללי ס"ס אות ד' דחה דעת הרא"מ בבאוריו לסמ"ג בהלכות מגילה שהעלה דלא אמרינן ס"ס אלא בדיעבד, וכתב דבכל דוכתא מקילין בחד ספיקא בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחלה, וכמבואר בתשובת הרשב"א סי' תצ"ז, ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ס"ס דמותר לכתחלה כו', וע' בשו"ת אור לי סי' נ' מש"ש בדברי הפר"ח, וע' במנח"י כלל פ"ז ס"ק ל"ג לענין ס"ם דא"צ בדיקה כלל, וע"ש כלל נ"ט ס"ק ח', וע' במל"מ פ"י ממקואות בד"ה ודע, וע' בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ו' בד"ה עוד נלענ"ד כו', שכבר כתבו האחרונים דהרשב"א בתה"א חזר בו דבכל ס"ס א"צ לברר, יע"ש באורך:
אולם בשו"ת משכנות יעקב חיו"ד סו"ס ט"ו בדפי הס' ע"א ע"ג שלא לסמוך על רובא וחזקה וס"ס כל מה שאפשר לברר בקל, וע"ש בד"ה עוד ראיה ובד"ה וע' בתוס', וע' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב, וע' בחת"ס חיו"ד סי' קע"ה סוד"ה בהא סלקינן, ובסי' רע"ז בד"ה הדרן דהיכא דליכא חזקה המנגדת לרוב לא בעינן לברורי, וע' במ"א סי' תל"ז ס"ק ד' דדוקא אם באנו ע"י חזקה זו להוציא מחזקת איסור הוא שצריך לבדוק, וע"ש ביד אפרים ס"ק ד' ובאשל אברהם ס"ק ב' ובנוב"י קמא חיו"ד סו"ס נ"ז ובתשובה מאהבה ח"ב סי' רי"ב בא"ח סי' ח' במ"א ס"ק י"א ודגמ"ר ובשו"מ תנינא ח"ד סי' ס"ך ובטו"ט ודעת תנינא ספ"ו ושו"ת רמ"ץ מא"ח סל"ד אות ג' בד"ה ובזה, ובפר"ח א"ח סי' פ"ג העיר על הב"י דאע"ג דמשום ספיקא דרבנן נקטינן לקולא, אבל לכתחלה לא, וכפי זה ס"ס דאורייתא דלקולא היינו דוקא בדיעבד וכ"כ הרא"מ בחידושיו להלכות מגילה כו', וליתא דהיכא דאתמר אתמר כו' וכל ספיקא דרבנן נקטינן לקולא אפילו לכתחלה עכ"ל, ואמנם מהב"י אין הוכחה לחקירת הרא"מ דהכא הוי לענין שלא לעשות ספק בידים כיון דיוכל לקרות במקום אחר דלא הקילו בספיקא דרבנן בדליכא טורח, וע"ש בפמ"ג ס"ק ג' בא"א, וכה"ג כתב הר"נ בפרק ערבי פסחים ק"ח א' ובחידושי מהר"ם חלאוה לענין הסיבה, כיון דאפשר בלא טורח ובלא הוצאה מהיות טוב כו', וע' בש"ך יו"ד סוף סי' נ"ז ובפר"ח בכללי ס"ס כלל י"ח לענין שלא לעשות ס"ס בידים וכן במ"א סי' ו' ס"ק י"א ובט"ז א"ח סי' תפ"ט ס"ק ה' דאין להכניס עצמו בספק דרבנן לכתחלה, ובפחד יצחק בדין ס"ס להקל, מיהו יש מקומות שאין להתיר לכתחלה כיון דעושה הס"ס בידים וע"ש בדין ספיקא דאורייתא לחומרא בדפי הס' ס' ע"א שדחה בזה הוכחת הרשב"א מפ"ק דחולין, דמייתי משבירת עצם ומפרה אדומה ומראשה של עולה ומאליה ומעגלה ערופה ושעיר המשתלח דאין להכנס בספק איסור לכתחלה, (והארכתי בתשובה סי' קפ"ה אות ה' ובחיו'"ד סו"ס מ"ה) וע' בפמ"ג לא"ח סי' י"ב באש"א ס"ק ג' במ"ש הא"ר דאפילו יש ס"ס ואיני יודע למה החמירו כ"כ ואפשר ציצית מצויין הם [וע' בשדי חמד מערכת בכור בהמה אות ח' דף קט"ז ע"א בחקירת השמחת יו"ט דכל שאפשר לתקן בלא הס"ס כמו ביש לו מתירין דלהרבה פוסקים לא סמכינן אס"ס וכרא"ש פ"ק דבכורות סי' י' וברכי יוסף סי' שי"ג אות ד' ויעיר אוזן מערכת ב' אות ט"ו וע' להלן סי' ב' סוף אות ה'] וע' בפמ"ג א"ח ר"ס תק"ג במש"ז דלכתחלה לא אמרינן ספד"ר לקולא כו' וע"ש סי' ס"ז ס"ק א' בד"ה ואגב וסי' קכ"ד ס"ק א' וסוס"ק ח' בד"ה אמר יע"ש ובאש"א סוס"ק י"א ובמנחז"י כלל נ"ט אות ח' ובפמ"ג סי' ח' ס"ק ח' במש"ז בד"ה אמר ובפתיחה לטריפות סי' ל"ט בד"ה ואתחיל ובפתיחה לבדיקות הריאה סי' ל"ה בד"ה ועתה ובסי' י"ח ס"ק ז' במש"ז בד"ה ודע דבדיקה ובש"ד ס"ק ז' וס"ק כ' וע"ש סי' צ"ח סוף ס"ק ג' במש"ז בסוה"ד ודע ובסי' ק"י במחודשים אות ו' ובספרו תיבת גומא פרשה פנחס אות ב' ומסעי אות ב' מש"ש באורך:
ובתב"ש סי' א' ס"ק ג' דהיכא דאיכא טרחה חשיב כדיעבד וכלא אפשר כו', ומ"מ אם אפשר למצאו בקל לאו טרחה מיקרי ואי אפשר ליתן שיעור בזה יע"ש ובסי' ט"ז סוס"ק י"ד, ובב"ש סי', ס"ב ס"ק ד' דאם אי אפשר לקבץ עשרה אלא בטורח חשיב דיעבד, וכה"ג בכ"מ דשעה"ד כדיעבד, ובשעה"מ פ"י ממקואות כלל ג' ושו"ת מים עמוקים לראנ"ח סי' ל"ח האריך דלא חלי אלא באפשר לברר כגון נשייליה בבדיקה [בפסחים ד' א'] וחקירת חכם דשוחט לא שבקינן מלברר ואע"ג דאיכא טרחה אבל כל שאינו בירור עשיית הדבר ההוא כגון לחזור ולבדוק לא מחייבי לעשות המעשה כו' יע"ש ובגליון רש"א בש"כ יו"ד סי' כ"ח ס"ק כ"ד, וע' בשב יעקב חיו"ד סי' ה' ושו"ת משיבת נפש תנינא חיו"ד סי' ל"ה ובית יצחק בשער הספיקות סי' ל"ז, ובס' ארבע שיטות למהרי"ש בסוף חבורו לפסחים בשו"ת סי' ג' האריך דגבי איסור דרבנן בכל גווני שיש צד היתר א"צ לברר דומיא דטבל ושאני גבי בדיקה שמורה היתר בדבר כמ"ש התו' בסוגיין יעש"ב:
ובסוף ס' בית מאיר לא"ח בתשובתו באיסור אתרוגי קארפו דאפילו הוי ס"ס גמור הא כשיש אחר הוא לכתחלה כיו"ד סי' ק"ב ס"ד יע"ש בש"ך ובסי' צ"ו ס"ק ט', וכתב שלא מצא מפורש בשום מקום היתר ס"ס לכתחלה והשיג על הפר"ח ודחה ראייתו דהרשב"א מיירי לענין להשתמש בכלי במקום דחק דהכא דלית ליה אחר כדיעבד דמי אלא דעשו הרחקה יתירה כו' ומכש"כ שאסור לכתחלה גמור ע"י ס"ס דהא הוי כעושה ס"ס לכתחלה כהרי"ף בסוגיא דריחא מלתא יע"ש באורך, ובמל"מ בכורות פ"ד דאף דספד"ר לקולא באפשר להתברר לא חשיב ספק דהא אפילו ספק חסרון ידיעה לא חשיב ספק, וכה"ג בפר"ח יו"ד סי' ק"י דלרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא מ"מ בדאיכא לברורי מבררינן, וע' בהגהות מהרי"ד לתו"כ פרשת נגעים פרק ב' אות א' בהא דחולין י' דלמא אדנפיק ואתא בציר לשיעוריה, וע' בש"ך יו"ד סי' ק"י אות ס"ו ובפמ"ג ובטו"ט ודעת תנינא תשובה פ"ו ובשו"ת מנחת עני חא"ח סי' י"ט וחיו"ד סי' מ"ה ואכ"מ להאריך יותר:
ט ובמה שכתב הפר"ח דמסתייע קצת מברכות נ"א ע"א בנט"י לבהמ"ז ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין דאמר רב אשי הואיל וראשונים איבעא להו ולא איפשט אנן עבדינן לחומרא וע"כ דספד"ר להקל דוקא בדיעבד, וליתא דלא הקילו בספד"ר אלא בדאיכא טורח לברורי וכנ"ל, וכאן בדאיכא לתקוני בנקל שלא יבא לידי ספק מחמירין גם בדרבנן וע' במ"א סי' תל"ז ס"ק ד', וע' בשו"ת רלב"ח סי' מ"ג בד"ה הנצר הג' בענין הספק בשנת השמיטה בדהר"נ פרק ע"פ אע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא כו' הכא כיון דלאו מלתא דטרחה היא עבדינן לרווחא דמלתא וכו', ובחדושי אנשי השם סו"פ שלשה שאכלו דאע"ג דהוה ספד"ר מיהו להדור מצוה קאמר דעביד לחומרא א"נ משום דעיקר הידור מצוה דאורייתא היא כדכתיב ואנוהו ודרשינן התנאה לפניו במצות עכ"ל, ואם שזה נגד דעת התוס' והפוסקים דהא דמצוה להדר ולעשותה בנוי מקרא דואנוהו הוא לאסמכתא בעלמא, יע' בב"י א"ח סי' תרנ"ו דהא דסובר הרא"ש להקל בספיקו אי שליש מלגיו או מלבר משום דגוף מצות הידור מדרבנן נקטינן להקל, והגם דלשו"ת שאג"א סי' נ' דהתנאה לפניו במצות הוא דאורייתא, כבר דחו ראייתו במשנת חכמים בהלכות ס"ת בל"ת ג' ביבין שמועה דף י"ג ע"ג ובדף ט"ז סע"ב ובתשובה מאהבה חא"ח תשובה רל"ב ר"ד י"ב, וע' בתפארת אריה הלכות תפילין סי' כ"ה אות ו' ומאיל המלואים הלכות ס"ת סי' רע"ג אות ה' (וע' להלן סי' ל"ה אות ב' שהארכתי), וע' במאורי אור בחלק באר שבע בדפי הס' ע"ד ע"א באגדה לברכות נ"א במ"ש דאנן, נעביד לחומרא משום ספק סכנתא דחמיר מאיסורא לפמ"ש בזוהר פרשה ויחי ופרשה תרומה לכך כסא דחמרא בימינא כו' יע"ש באורך לפי דרכו בנסתרות:
ובלאו הכי יש לדחות ראייתו של הפר"ח מברכות נ"א למ"ש המנח"י בקונטרס הספיקות במחודשים אות ח' ודוקא בספיקא דפלוגתא אבל אי בראשונים עצמן נסתפקו בדבר מיקרי ספק חסרון חכמה וע"ש בתורת השלמים ס"ק י' מעירובין ס"ה דאמר ר"ל נשכיר ולכשנגיע אצל רבותינו נשאל להם, ופרש"י דספק דבריהם להקל, ואף דהיה מחסרון ידיעתם דבלאו הכי היה ספק שמא לא יבא העו"ג השוכר ועוד דשאני עירובין דאזלינן להקל בכל ענין עכ"ל, וביד אברהם סי' ק"ד ס"ב בהג"ה בד"ה עוד נ"ל ליישב דעת האו"ה כו' כמ"ש הש"ך דספק אי פוגם או משביח הוה ספק חסרון ידיעה וכ"כ הראשונים בדיני ס"ס כו' ובתו' יומא מ"ז כו' יעש"ב, ובירו' רפ"ק דנדה מדמה טומטום ואנדרוגינוס לספק מראה טמא ומשום דהוה ס"ס, ובעירובין ה' ב' הוי ספק דבריהם להקל, ואף דהוה ספק חסרון ידיעה שמא צמצם ומ"מ בעירוב הקילו, וע' בשו"ת זכרון כהונה דף ע"ה סוע"ב, וע' בחו"ד סי' ק"י ס"ק א' ואפשר דיש לחלק בין ספק מציאות לספיקא דדינא ובהגהות רע"א שלהדיא כתב הר"נ ורשב"א בתהה""א והובא בב"י כאן כיון דהוא איבעא בנזיר נ"ב ספד"ר ולקולא, וע' באהל דוד ליבמות קי"ז בד"ה בת חמותה דלרא"ש היא בעיא דלא איפשטא כו' מעירובין מ"ה ב' תפשוט דאין תחומין ושם מ"ג דהאי תנא מספקא ליה כו' וע"ש בתו' ד"ה אב"א, ובעדות ביהוסף חיו"ד ענף ד' שהאריך בזה, ובארעא דרבנן תמה מעירובין מ"ה ודלמא הנך אזלי כו' הוה ספק דבריהם ולקולא, דלב"ש סי' קנ"ה ס"ק ד' דאפילו חסרון ידיעה לכל העולם לא הוה ספק והביא מתו' שם דאע"ג דהוה דבר שיל"מ בעירוב הקילו והכ"נ י"ל דהקילו בספק ידיעה [וע' בשו"ת ברכת משה סי' כ"ג משש"ב], וע' במנח"י כלל מ"ו ס"ק ל"ד, ובתו' מ"ק ט"ו ע"ב בד"ה לא אשארא א"נ מספקא ליה כי היכא דמספקא לן יע"ש, ובשאילת שלום אות קי"ג בשאלתות פרשה אמור סי' ק"ה תמה על הסמ"ג לתו' קפ"ד שפוסק לחומרא באיבעא דחסום פרתי ודוש בה מב"מ צ' דהיא בעיא דלא נפשטה בדרבנן, וכבר העיר בזה המל"מ הלכות שכירות פרק י"ג הלכה ג' וע' בשו"ת חת"ס בלקוטיו בחלק ששי סי' כ"ד שהאריך בזה, [וע' בתשובתי להלן סי' צ"ג משש"ב]:
וע' בשו"ת בנין עולם חלק או"ח סי' י"ב בד"ה ובאמת צ"ע כו' וע' בס' יראים ובשו"ת בית אפרים חלק יו"ד סי' ס"ב בד"ה ומ"ש מר וע' בהגמ"י פרק ב' מחומ"צ הלכה י"ו דלכמה רבוותא אף בדרבנן אזלינן לחומרא באיבעא דלא איפשטא, וע' בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח פרק ד' אות ה', וע' במל"מ הלכות שכירות פרק ז' הלכה ב' וע' בתשב"ץ ח"ב סי' ק"ל דכיון דסלקא בתיקו ספיקא דרבנן לקולא, ולפר"ח בכללי ס"ס דאיבעא דלא איפשטא אינו בגדר הספק שנלך לקולא בדרבנן, וע', בפמ"ג או"ח סי' ש"נ ס"ק ד' באש"א ובר"ס של"ב במש"ז ובפמ"ג ליו"ד בסוף כלל סימנין וטב"ע בד"ה ודע דבספק איבעא דלא איפשטא יש מחמירין כו' וע"ש בסי' ס"ז ס"ק א' במש"ז וע' בפמ"ג, סי' ק"י ס"ק ד' במחודשים מהפר"ח ותב"ש מאיבעא דלא איפשטא בס"ס, וע' בב"ש סי' י"ז ס"ק, ט"ו ובית מאיר לאה"ע סו"ס ל"א, וע' בפר"ח יו"ד סי' ל' ס"ק ה' דספק איבעא בגמ' לא מיקרי ס"ס וע"ש בש"ך סי' ק"ד ס"ק ד', וע' בעירובין צ"ג ע"א בעיין לקולא וע"ש בבאר אברהם ובחידושיו לברכות י"ב מה שתמה על הפ"י שם ובנחל איתן פרק ה' מסוכה הלכה ד' שהאריך ובבינת אדם שער הקבוע כללי ס"ס דין נ"ה וע' בשו"ת צ"צ החדש חא"ח סי' ג' אות ט"ו ובק"נ פ"ק דעירובין אות ע"ז על קושית הב"י סי' ש"ס ובספרי זכ"י בסוף תשובתי הראשונה ליומא ס"ג שהארכתי:
וע' בכ"מ פרק, י"ב מבכורים הלכה ט' דבנדמה דהוה איבעא דלא איפשטא פוסק לכתחלה לחומרא ובדיעבד לקולא, ובנוב"י תנינא חיו"ד סו"ס ס"ד וקמ"ו דלרי"ף ורא"ש שבת ס"ה דכל תיקו דלא איפשטא בדרבנן לקולא, ובחידושי מהר"י הכהן ע הק"ט בהלכות ציצית אות ז' האריך בישוב סתירת דהרא"ש דאף שהוא מדרבנן ספיקו להחמיר, ובפחד יצחק בדין ספד"ר, לקולא בדף ס"ה ע"ב מהמרדכי וש"ג דהיכי דמספקא מאי אמור קמאי אזלינן לחומרא גם בדרבנן וכ"כ במ"ב סי' נ' וע"ש עוד רע"ב מרבינו יונה ורא"ש ושה"ג דכל שלא פירש הרי"ף דאותו תיקו לחומרא אף שכתב ולא איפשטא דנקטינן לקולא, וע' בשו"ת ברכת יוסף חאה"ע סי' ס"ג אות י' ויהודה יעלה ח"ב סי' י' בד"ה איברא, וע' בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תתקס"ו (תקל"א) דלא אמרינן ספק ערלה בחו"ל מותר בספק הנולד מעצמו ולא בספק חסרון ידיעתנו דלא ידעינן כמאן הוה ספיקו להקל, ובעמק יהושע סי' ט"ו סוף דף ל"ח העיר מברכות ל"ו ע"א דכל המקיל בארץ כו' ושם ל"ה א' בתו' דסמכינן אהאי דתנא כרם רבעי והא שם ל"ו קאמר דלב"ש מספקא להו ומ"מ הוה ספק ערלה ודוחק לחלק בין הא דמספקא לדידן במחלוקת הפוסקים דהוה ספק חסרון ידיעה, דמ"מ הוה ספק דדינא, ולא הרגיש שכבר נתחבטו כולם בזה וכמ"ש במנח"י אי אסתפק לן מאי אמור קמאי או שהראשונים עצמם נסתפקו וכש"כ המורה בעצמו דמיקרי חסרון חכמה, ובבינת אדם העיר ג"כ על דבריו מדלא משני בברכות ל"ו דלא מיקרי ספק כיון דב"ש מספקא להו וע' במכתב לחזקי' לברכות בד"ה ר"ע במקום ר"א עבדינן והארכתי שם בחידושי, וע' בתה"ד בשו"ת סי' קפ"ה בדבר דאית ביה פלוגתא ודכוותה בדרבנן הלך אחר המקיל דלא דמי ספק פלוגתא לספק בגוף המעשה, וביד יוסף ליו"ד סי' כ"ג בש"כ ס"ק ח' במה שמחלק תה"ד דלא דמי ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה דמותר לעשות ס"ס בידים כמ"א ר"ס תס"ז יע"ש באורך:
ובשו"ת פרי תבואה סוף סי' ס"ה העיר ג"כ מברכות נ"א דמשמע דמאן דמספקא ליה בדינא עביד לחומרא אפילו בדרבנן, והתם רק הידור מצוה דרבנן ומשום דהוי ספק חסרון ידיעה ובעירובין ס"ה ב' דר"ל נסתפק בטלטול ועביד לקולא, והאריך לדחות דהתם היה עוד ספק שמא לא בא כלל לבית הנכרי השוכר באותו שבת ולא יאסור עליהם ואף דאיפסק הלכתא במתני' דחיישינן שיבא לביתו ורק בדרבנן מהני ס"ס שכל אחד מהספיקות בפ"ע איפסק לחומרא, וכבר קדמוהו קמאי בקושיתו מהא דברכות ועיקר דבריו נכלל במנח"י שהזכרתי למעלה:
ומה שכתב הפר"ח משבת כ' ע"א אר"פ הלכך בעינן רוב עביו ורוב הקיפו, התם לענין דצריך בגבולין להבעיר מדורתו מבעוד יום דחשיב איכא לברורי בקל דלכ"ע מבררינן אפילו בספד"ר, וכה"ג בחולין ס"ה א' אר"פ הלכך כו' פרש"י הואיל ואמרינן הכי [צ"ל והכי] בעינן תרויהו, ושם אין נפ"מ לחקירתו דקאי בספיקא דאורייתא לענין חגבים בסימן טהרתם, וכן שם ע"ו ב' דפליגי אליבא דר"י בחופין את רובו ואר"פ הלכך כו' וע' בט"ז יו"ד סי' נ"ה ס"ק ט' ועל זה אר"פ בעינן רוב עביו ורוב הקיפו ולא אמר דבעינן תרויהו כדרכו של ר"פ במקומות אחרים וכו', ותמוה דאדרבא דרכו של ר"פ ברוב המקומות כסוגיא דהכא וכנזכר לעיל משבת כ' ע"א ולעיל ס"ה א', ושם מ"ו א' דאר"פ הלכך בעינן כזית וכו' ושם י"ז ב' אר"פ וצריך בדיקה אבישרא וטופרא וע' בשו"ת מאיר נתיבים סי' ל"ה שהאריך, וכל הני לענין דאורייתא, ובבאור הגרא"ו יו"ד סוף סי' נ"ו ס"ק ט' וע"ש מהמגי' וע' בבאורו א"ח סי' תק"ח ס"ק ג', וע' בפסחים קט"ז א' אמר אביי הלכך צריך לקהויי וצריך לסמוכי, והיינו נמי משום דאיכא לברורי בקל ולצאת ידי שניהם, ובירושלמי ברכות פ"ק הלכה ה' אמר ר' יודין נהגין רבנן אמרי כולהון ואיתא דאמר הדא או הדא יע"ש:
ומ"ש עוד הפר"ח וכן בפ"ק דברכות ובפרק הרואה ובכמה דוכתי לענין מילי דרבנן דאר"פ דבעינן תרויהו, הנה לפנינו בפ"ק דברכות הגירסא דסתמא דגמ' דקאמר הלכך ורק הבה"ג ורי"ף ורא"ש מייתי גם כאן אמר ר"פ הלכך כו', ואולם כה"ג אשכחן נמי בסוטה מ' ע"א בברכת מודים העם מה הם אומרים בזמן שש"ץ אומר דאמר ר"פ הלכך נימרינהו לכולהו, ומבואר בפרש"י ר' סימאי מוסיף הוא וכן כולם מוסיפים על הראשונים וע"ש בתו' ד"ה על שהביאו מהירו' פ"ק דברכות הנ"ל, וא"כ הכא נמי דקאמר ר"י אמר שמואל כו' ור' יוחנן מסיים בה הכי כו' ורב המנונא אמר כו' והא דר"ה מעולה שבברכות התורה, ובפרש"י שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל, ונראה שגם כאן הוא כסוגיא דהתם דרב המנונא מוסיף הוא ועל זה אמר ר"פ לכלול כולם יחד, וכן בהא דפרק הרואה נ"ט ב' בברכת הגשמים ותענית ר"ד ז' רוב ולא כל אימא כל ההודאות, וי"ל ג"כ דרבא דמוסיף הוא דיהיה מוכח דרוב הוא על הריבוי ושיהיו כל ההודאות מיוחדים אליו, ושם ס' רע"ב דאמר שמואל רופא כל בשר ובפרש"י נגד, היציאה שהיא רפואת כל הגוף ורב ששת אמר מפליא לעשות והיינו ג"כ להוסיף וכפרש"י שהגוף חלול כמו. נוד ומ"מ הרוח בתוכו כל ימי חייו, וכן במגילה כ"א ע"ב בברכת נר חנוכה לאחריו שג"כ כל אחד מוסיף שצריך לכלול שבח על הגמול לצריהם ושע"י זה הושיעם מידם ולזה אמר ג"כ ר"פ הלכך נימרינהו לתרויהו:.
ובלאו הכי היה מקום לדחות. דהכא הוה אתחזק חיובא מדרבנן לברך וכש"כ דבחזקת איסור לא אמרינן ספד"ר לקולא וכרוב הפוסקים דנקטו לעיקר כתירוץ ב' דר"י בתו' פסחים ט' ע"א בד"ה כדי שתהא כו' דגם בדרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי, אך הצל"ח לברכות כ"א ע"א בד"ה מאי טעמא ק"ש דרבנן מהא דספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא לרב יהודה דק"ש דרבנן דבאיסור שהוא לגמרי מדרבנן ואין לו עיקר מה"ת אפילו בחזקת איסור ספיקא דרבנן לקולא וכמו שהעלה בנוב"י קמא חיו"ד סי' ע"ה וע' בספרי זכ"י בתשובה ליומא ס"ג בדפי הספר נ"ד ב', בד"ה ועתה לדחות סברת האחרונים לדמות לשאר אתחזק איסורא, ומשום דאתחזק חיובא דקיום המצוה ואכ"מ להאריך יותר מענין לענין: