זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
ססוגיא דסנהדרין דף מ"ז ע"א
אמר עולא אמר רב יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר כו' הואיל ואדחי אדחי כו' לכאורה יש להבין אמאי נקיט דווקא בחטאת דהא בכל קרבנות אין מקבלין מן מומר ואפילו בעולה ושלמים איתא להך דינא. ונראה לפי מה שכתב הרמב"ם פרק ו' מה' פסולי המוקדשין דאם נתערב עולת ראובן בעולת שמעון יקנה אחד חלקו לחבירו משום דבעי סמיכה ע"ש ולכאורה קשה דהא איתא בפסחים דף צ' דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ומאי מהני הקנאה לחבירו וצ"ל דהרמב"ם סבר כיון דקייל"ן קדשים קלים ממון בעלים ובפסחים משמע דלמ"ד ממון בעלים שפיר מהני מכירה וכן הקשה במשנה למלך כנ"ל להגיה] (בלח"מ) פרק ד' מה' מעילה וצ"ל דהרמב"ם סובר דלמסקנא לא קיימא הכי אלא אפילו ממון בעלים הוא מ"מ לא מצי למוכרה ועיין צל"ח פסחים דף צ' וסובר הרמב"ם דדוקא מכירה לא מהני ואפשר משום קנסא בעלמא כמו דקנסו דהמעות יפלו לנדבה כדאיתא בפסחים אבל מתנה שפיר מהני אפילו בעולה ולכך נקיט דוקא המוכר עולתו ושלמיו ולפ"ז בעולה ושלמים לא שייך אידחי בהמיר דנהי דאין מקבלין ממומר מכל מקום ראוי הי' לאחרים ולא שייך נדחה כמו שכתבו ת ס' בסוכה דף ל"ב לענין לולב דלא שייך נדחה מחמת שמחוסר הקנאה ע"ש אבל בחטאת בוודאי לא מהני הקנאה דאפילו בעד עצמו אינו מביא מחלב של היום על חלב של אמש כדאיתא בכריתות (דף כ"ו ע"ב) ושפיר חשיב נדחה:
שם בתוס' ד"ה אימא כישן דמי כו' לאו לגמרי כישן כו' דישן חזר כו' השולח חטאתו ממ"ה מקריבין אותו כו' ולפענ"ד לפי מה שפירש רש"י דבנשתטה חשיב נדחה משום דבעינן לרצונו א"כ נראה ע"כ דמיירי שלא ציוה להקריבו בעת שהי' בריא דא"כ שפיר חשיב לרצונו דהא אפילו בגט דעת הרמב"ם דאם ציו' לכתבו בעת שהי' חלים אפילו נשתטה בעת הכתיבה והנתינה אינו פסול אלא מדרבנן ע"ש בטור אה"ע סי' קכ"א וע"ז קאמר שפיר בגמרא דישן לא חזי דהא מ"מ אז אינו בר דעת ושליחות לצוות על הקרבה ולא דמי כלל לשולח חטאתו ממ"ה דציוה להקריבו מקודם שפיר אין חששא במה שישן בשעת הקרבה דלא גרע מגט דאינו בו חשש מה שישן בשעת הנתינה אפילו לדעת הסוברים דבעינן שיהי' שפוי בעת הכתיבה והנתינה כמבואר בר"ן פרק מי שאחזו בשם הירושלמי דחולה דסמי' בידן איכא מ"ד דמדמי' לי' לישן ע"ש אלא דקשה לכאורה על פירוש רש"י דפסיל שוטה משום שאינו לרצונו מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ו אלא מעתה יביא האדם חטאת חלב על חבירו כו' ומשני אשתו שוטה ה"ד אי דאכלה כשהיא שוטה שוטה לאו בת קרבן היא כו' והא אי אמרינן דאדם מביא חטאת חלב על חבירו ולא בעינן דעת א"כ אפילו בשוטה אמאי לא יביא דהא לא בעינן דעתו כלל ודמי למחוסר כפרה שמביא על אשתו שוטה ולכך נראה לכאורה מהתם דטעמא הוא משום דשוטה לאו בר כפרה הוא:
יו"ד סימן ט"ו לענין שהיית שמונה ימים בבהמה כתב הפ"מ דבעינן ז' ימים מעל"ע ע"ש ובתשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא השיג עליו מדברי תוס' ערכין (דף י"ח ע"ב ד"ה שנתו שלו) דהוכיחו דלא חשבינן השנה משעה שהי' ראוי' להרצאה מהא דאמרינן שעות פוסלות בקדשים כו' הרי מוכח להדיא דלענין שמונה ימים לא בעינן מעל"ע ע"ש. ואפשר ליישב דברי הפ"מ שלא יהיו תמוהים כ"כ דהוכחת התוס' בערכין אזלא מכח ממנ"פ דוודאי אי אמרינן דחשבינן השנה משעת הרצאה ע"כ צ"ל דלא בעינן מעל"ע דהא איתא ביומא (דף ס"ה ע"ב) דלכך לא אפשר להקריב שעיר של יוה"כ לשנה הבאה משום גזירה דעברה שנתה ומקשה בגמ' היא גופא עברה שנתה ודחיק לאשכוחי אליבא דרבי דאית ליה דחשבינן השנה לימות החמה שהוא שס"ה ימים ע"ש וא"כ אי אמרינן דחשבינן השנה משעת הרצאה וגם לענין הרצאה בעינן מעל"ע א"כ אפילו אליבא דהלכתא משכחת לה דלא יהי' עברה שנתה לשנה הבאה דהיינו אם מלא הז' ביוה"כ אחר חצות ולשנה הבאה אכתי לא עברה שנתה להקריב בשעה קודם ואף דמחוסר זמן אסור להקדישו וא"כ איך הקדישו קודם יוה"כ י"ל דהקדישו בערב יוה"כ שיהי' הקדש חל ביום הכפורים בעת שיהה ראוי להרצאה דשפיר יכול להקדיש לאחר שלשים יום כדמוכח בנדרים (דף כ"ט ע"ב) ולא שייך לומר דהוה דבר שלא בא לעולם משום דהשתא לא מצי להקדישו משום מחוסר זמן דז"א דהא גם עתה חל ההקדש רק דאיסורא רכב עליו ואינו עובר בלאו משום שניתק לעשה וההקדש שפיר חל כמבואר ברמב"ם פרק ג' מאיסורי מזבח ואם כן אי אמרינן שחשבינן השנה משעת הרצאה ע"כ צ"ל דלא בעינן מעל"ע ושפיר מקשה התוס' משא"כ לפי האמת אין הוכחה וי"ל דבעינן מעל"ע והנה בגוף דברי הפ"מ לא מצינן שום ראי' לדבריו להוציא הדבר מפשטי' דוודאי מדוע ישתנה משאר מקומות דלא בעינן מעל"ע לענין נדה ולענין מילה ושאר דוכתי ואף שישבנו דבריו שלא יהי' עליו השגה מתוס' ערכין מ"מ הדבר בעצמו נראה תמוה והראי' שהביא אין לו פירוש ובפירושו לא"ח סימן תצ"ח כתב שטעות נפל בדפוס והכי צ"ל ומן התורה חיישינן מדפריך מי מהל כו' וכתב שכמדומה לו מדברי הלבוש דלא בעינן מעל"ע וגם בפתיחה הכוללת לה' יו"ט פרק ג' אות י"ז כתב דלא בעינן מעל"ע וחזר ממה שכתב ביו"ד ע"ש ונראה שיש להקל בהפ"מ כיון שלא מצינו חומרא זו רק בדברי הפ"מ ונראה שהי' רפיא בידו וחזר בעצמו אח"כ: