זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
סוגיא שני דברים אינם ברשותו של אדם
פסחים ר' ו' ע"ב אמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו וכו' וחמץ משש שעות ולמעלה. מכאן קשה לשיטת הרשב"א סוכה דאיסורי הנאה חשיבי לכם גבי ד' מינין. א"כ למה הוי חמץ אינו ברשותו ובמק"ח (בדיני בדיקה וביטול) כתב הטעם משום דהכל מצווין לבערו להכי הוי אינו שלו. ותמוהים דבריו דמאי קאמר הש"ס דהוי אינו ברשותו ולהכי אינו מחויב לבערו רק משום דעשאן הכתוב. הלא הא דאינו ברשותו הוא רק מחמת חיוב ביעור. ואם לא יעבור אינו חייב בביעור והדר הוי ברשותו ולהכי עובר. וא"ל דאזיל לטעמי' שכתב דגם לאחר ביטול מחויב לבער משום תקלה כמו בכ"כ ונותר. אם כן אמאי הוי לכם גבי ד' מינין:
ונראה הטעם עפ"ד הר"ן ריש פסחים שהביטול הוא רק מטעם גילוי דעת שאינו חפץ בהחמץ. וכיון דחזינן שגלוי דעת בלחוד סגי א"כ מצד הסברא נאמר דבלא גילוי דעת כיון דהוי איסורי הנאה ואינו יכול לעשות בו מאומה חשוב כאילו חישב במחשבתו שאינו חפץ בו. רק דעשאן הכתוב וגזירת הכתוב הוא דצריך דווקא גלוי דעת בפירוש. ואמרינן גם לזה גזירת הכתוב דצריך דוקא ביטול קודם שש ולישנא דש"ס קשה ע"ז הפירוש דאיתא התם דילמא משכחת לו לבתר איסורא ולאו ברשותו קיימא ולא מצי מבטל לי'. הרי דעיקר הטעם דלא מהני ביטול אחר שש משום דהוי אינו ברשותו. ולדבריו הטעם משום גזירת הכתוב):
י"ל בטעמא דמילתא דהא דאיסורי הנאה חשיב לכם לשיטת הרשב"א וסייעתו. הוא דוקא בשהוא רוצה לזכות בו. כי התם שרוצה לצאת באיסורי הנאה. ואם אינו רוצה לזכות בי גם הרשב"א מודה דלא הוי שלו וה"פ דחמץ אף דמסתמא אינו רוצה לזכות בו מחמת איסורי הנאה אפילו הכי אוקמא רחמנא ברשותו ומשום הכי לא מצי מבטל אחר שש. דמאי יעשה יותר בביטולו. הלא בלא זה לא הוי ברשותו רק דעשאן הכתוב ברשותו. וא"כ גם אם רוצה לזכות בו אחר שש אפילו הכי לא מהני ביטול אח"כ. דלא עדיף מאילו שאינו רוצה לזכות בו מעולם. ואינו נעשה החמץ שלו בזמן איסור ואפילו הכי גזרה התורה שיעבור מחמת דעשאן הכתוב כל זמן דלא ביטלו קודם זמן איסורו והאיך זה שרצה לזכות בו יפקיע מרשותו עם ביטולו אחר שש ויציבא בארעא: והא דמבואר בתשובות הרשב"א (סימן תשמ"ו) מובא ברמ"א סימן תרמ"ט סעיף ב' דהמודר הנאה מלולבו אינו יוצא ביום א' דלא הוי לכם. ובחידושיו לסוכה סבירא לי' דאיסורי הנאה הוי לכם. וגם גבי כהנים ולוים נהנין לי בנדרים (פ"ה) פוסק הרשב"א דמי שאסר נכסיו על עצמו בהנאה יכול ליטלם כל מי שירצה וי"ל בדעת הרשב"א דא"ה חשיב זכי' רק לבעלים הראשונים. ושהי' להם מקודם האיסור. אבל אינו יכול אחר לזכות בא"ה. ומשום הכי באם אסור רק לו לבדו. ומותר לאחרים הוי הדבר הפקר. כמו שמבואר ברשב"א גבי כהנים נהנין לי. ולהכי ניחא גבי מודר הנאה מלולבו כיון דהוי הפקר. כי גם אם רוצה לזכות בו הוי זכי' מחדש והוי כמו שרוצה אחר לזכות באסורי הנאה וזה גם הרשב"א מודה דאין אחר יכול לזכות בו, אבל באם הוא אסור לכל העולם ל"ל דהוי הפקר דהפקר למדנו משביעית דכתיב ונטשתה יש לך נטישה אחרת וכו' ושביעית מותר אכ"ע. וכיון דלא הוי הפקר נשאר לבעלים הראשונים אם רוצה באיסורי הנאה. כמו שכתבתי לעיל:
אבל קשה על זה אמאי בכתבו גט על א"ה כשר. הא הבעל אית לי' זכי' בנייר והיא לית לה זכי' בנייר דאחר אינו יכול לזכות באיסורי הנאה והוי כאומר הרי זה גיטך מהנייר שלי והא דאשה מתגרשת בעל כרחה הגם דאינה זכתה בהגט דלא אשכחן זכי' בעל כרחה. התם הטעם משום דכך גזרה התורה דלא בעיא זכי' בגט. כיון דאם רצתה לזכות בהגט זכתה. ואין מחוסר רק רצונה ובגט אין מזיק זאת [ועיין רש"י עירובין צ"ב ע"ב ד"ה אינה מתגרשת]. אבל גבי איסורי הנאה דל"ל זכי' כלל אפילו אם רצונה לזכות דלאחר ל"ל זכי' בא"ה אף לשיטת הרשב"א. ואמאי יוכשר הגט. ואפשר לומר כיון דהוא מקנה לה כל הזכי' שיש לו רק ארי' דרביע עלי' שאינה זוכה בהגט אבל הוא לא שייר כלום משום הכי כשר. ובדברי הרשב"א שאם אסר על עצמו נכסיו בהנאה שיכול ליטלם כל מי שירצה וכן הסכים הר"ן שם. דבאיסורי הנאה לית ליה זכי' היכא שאסר לו לבדו כמו שכתבתי לעיל. ובפרק השותפין (דף מ"ז ד"ה והוי יודע) כתב הר"ן להיפך וז"ל בדלוג אלא ודאי נכסים דידי' נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם וכן הקשו האחרונים. וצריך לומר דהר"ן מחלק בזה דדווקא היכא שהוא בעצמו אוסר עליו אמרינן דהוי הפקר כיון דאינו רוצה בו אבל אוסר על בנו דנהי דיכול לאסור עליו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. אבל מכל מקום ל"ה הפקר דזה לא יוכל להפקיר לכשיצא מרשותו דפסקינן דא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו דלא כצנועין ור' דוסא (עיין בבא קמא ס"ט) והבן אדרבא רוצה בו. להכי לא הוה הפקר והבן זוכה בהם. ולוה ובע"ח באין ונפרעין ולהם זכי' מחדש דגם הרשב"א מודה דאחר אינו יכול לזכות כיון דירושה אין צריך קנין. ודעת הרשב"א דהשותפין הוא דגם אם אוסר על בנו ה"ה דהוי הפקר ולית לי' זכי' כלל. לכן פי' המשנה דלוה ובע"ח באין ונפרעין דאאב המדיר קאי ע"ש:
ובסוגיא דכהנים ולוים נהנין לי הקשה הרשב"א (בסד"ה הא) וז"ל בדילוג אלא דקשיא לי אמאי באין ונוטלין בע"כ דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותו הנאה שיש לו בהם לאחרים. י"ל בפשטא דדוקא באם הוא עצמו יש לו טובת הנאה שיכול ליתן לכהן שירצה ממילא יכול למכור לאחר. אבל הכא דאינו יכול לתת לשום כהן א"כ אין לו מה למכור:
יש לחקור באם אוסר נכסיו על אנשי העיר אם אסור על הנולדים מאותו העיר אחר הנדר דלדבר שלא בא לעולם גרע מדבר שלא בא לעולם דאפילו ר"מ מודה בזה וגיטין י"ג ע"ב). א"כ כיון דבנדרים אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו. מכש"כ דאין יכול לאסרו לדבר שלא בא לעולם. והכא דאסור על כל אנשי העיר פשיטא דגם הנולדים אסורים דדמי להקדש. אבל בקונם פרטי איסתברא דאינו חל אז איסור על הנולדים וא"כ קשה גבי כהנים ולוים נהנים לי אמאי יטלו בע"כ. ופירש רבא הטעם כיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא. דתרומה לא חזי אלא לכהנים. הא על הנולדים לא חל הנדר דהוי קונם פרטי ויכול ליתן לנולדים:
ויש לתרץ בזה דאם נאמר דתירוצא דרבא הוא אליבא דידן דפסקינן טובת הנאה אינו ממון וא"כ גם אם מותר לנולדים מ"מ אם יתן להם בקטנותם לא יזכו בזה דלא הוי דעת אחרת מקנה דטובת הנאה אינו ממון כמבואר במרדכי בבא מציעא פרק שנים אוחזין בסוגיא דמציאת בנו]. וא"כ לא יקנו כלל הקטנים ויכולים הכהנים ליטול מהקטנים דהיכא דליכא דעת אחרת מקנה לא הוי רק גזל מפני דרכי שלום. ולהמתין עד שיגדלו הנולדים אי אפשר שהרי הנולדים אחר הנדר ובקטנותם יבא שנת רביעית וששית דמחויב לבער התרומות ומעשרות ובאמת אפשר לומר דאם יהי' לו תרומות ומעשרות מן התבואה שהנולדים אחר הנדר יש להם שנת י"ג שנים יכול ליתן להם ומזה הוציא הרמב"ם ראי' דתירוצא דרבא הוא לדידן דטובת הנאה אינו ממון ועיין בכסף משנה (פרק ד' מנדרים ה'):
נהדרין לענינא דאיסורי הנאה אי אית ליה זכי' מצאנו שיטת הרמב"ם (פרק ה' מאיסורי מזבח) דאם הביא מנחה ונסכים מערלה וכלאי הכרם לא נתקדשו להיות ראוין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו הרי דחל ההקדש על איסורי הנאה ושמעינן דסבירא לי' להרמב"ם דאיסורי הנאה אית לי' זכי' אפילו זכי' מחדש:
הצל"ח הקשה למה אמרינן דחמץ הוי אינו ברשותו הלא אפרן מותר מן התורה ועוד דחזי שלא כדרך הנאתן דגם בו מותר מן התורה. וי"ל בזה כיון דאם נשרף ונעשה אפר שוב אינו עובר בבל יראה. וגם אם הוא ראוי לאוכלו רק שלא כדרך הנאתן אינו עובר עליו דהוי נוקשה. וא"כ הדר אמרינן כיון דאין לו בו רק לאפרן ולשלא כדרך הנאתן מה"ת יעבור עליו הא השתא אין לו זכי' בו. רק באם יעשה אפר או יערוב בו דבר מר. ואז לא יעבור והאיך לא יעבור עליו עתה באם יש לו זכי' באופן שלא יעבור עליו. והא דעבר עליו משום דעשאן הכתוב וכו':