זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
בסוגיא דהמטמא ומדמע ומנסך
גיטין ד' נ"ב מתני' המטמא כו' ושמואל אמר מערב כו' עיין בב"ק דף ד' שפירש"י דמנסך היינו ממש דאי מערב לא אפסדי' דהא חזי למכור חוץ מדמי איסור כו' ותמהו עליו דאמאי דחי דברי שמואל דאית ליה מערב ונראה דהקשו דהא שמואל אית ליה בע"ז (דף ע"ד) דאפילו יי"נ מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ולומר דאכתי אפסדי' מישראל דחוק קצת כמו שכתב רש"י בב"ק והטעם נראה דא"כ לא מקרי מנסך כיון שהיין בעצמו אינו נאסר רק אסור בשתי' מחמת התערובת ודווקא אי אמרינן דכלו אסור יש לומר דמנסך היינו מערב כן נ"ל בכוונת רש"י ואם כן קשה לשמואל דאית לי' דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו דאמאי אמר מערב ונראה לומר דווקא ברובו היתרא סבר שמואל דמותר למכור חוץ כו' אבל לא ברובא איסורא דמקרי כולא איסורא וי"ל דמתניתין מיירי דעירב רובו איסורא ואסרו כולו בהנאה אך אי אמרינן דמין במינו לא בטיל אם כן אף ברובא איסורא י"ל דמהני למכור דגם היתרא לא בטיל באיסורא דילפינן מדם הפר ושעיר והוא מדאורייתא לא בטיל וא"כ ר' חייא דאית לי' במנחות דף כ"ג כר"י דמין במינו לא בטיל שפיר כתב רש"י דיכול למכור אפילו ברובא איסורא וע"כ דמנסך ממש וא"ש. ואף דשמואל נמי אית לי' מין במינו לא בטיל בע"ז דף ע"ג מ"מ יש לומר דמוקי מתניתין כרבנן דמין במינו בטיל:
תוס' ד"ה מנסך קלב"מ כו' וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרינן באלו נערות כו' ומודה רבי נחוניא בן הקנה כו'. ונראה דהא הקשו תוס' לקמן דאיך אמרינן משעת הגבהה דקניא הא יכול לומר הרי שלך לפניך רק על הזיקו חייב מדרבנן ואם כן אתי בבת אחת אך די"ל דהא מקשינן בב"ק דף ס"ו למ"ד יאוש קונה דאמאי בחמץ יכול לומר הרי שלך לפניך דהא איאושי מיאש כו' ומשנה דזה אינו רוצה לקנות ואם כן הכא י"ל דמיד כשניסכו מסתמא אייאש מרי' מני' וממילא אינו יכול לומר הש"ל והכא רוצה לקנות כיון דהוא מומר לע"ז והוה מומר לכל התורה כולה וממילא אינו יכול לומר הש"ל ואם כן רב לשיטתו דאית לי' ב"ק דף ס"ח דיאוש כדי קונה שפיר מצי אמר מנסך ממש אבל שמואל אפשר דסביר יאוש כדי לא קנה וא"כ אינו חייב אלא על ההיזק דעל הגבהה מצי אמר הש"ל ושפיר אתי בבת אחת וקלב"מ: אך דלפי זה צריך לומר דמיירי דניסכו בפניו דאל"כ הוה יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש כדאיתא ב"מ דף כ"א ולפי זה מיושב מה דקשה לכאורה על הגמרא ולמאן דיליף קנסא מקנסא כו' דאיך מוכח דיליף דילמא אית לי' כחזקי' דהיזק שא"נ שמי' היזק והוה דינא לא קנסא אך לפי הנ"ל מיושב דא"כ קשה קלב"מ דעל הגבהה מצי אמר הש"ל וא"ל דקנה ביאוש דא"כ לא משכחת דחייב רק בניסכו בפניו וא"כ לא שייך כדי שיודיעו וא"ש: ומיושב נמי קושיית הפ"י ומהר"מ שי"ף שהקשו לקמן דמאי מקשה על ר"י הא קניס שוגג אטו מזיד דלמא הכא טעמא דלא קניס כדי שיודיעו ע"ש ולפי הנ"ל א"ש כיון דסברי דמנסך ממש אם כן לא שייך כדי שיודיע דהא לא משכחת דחייב רק בניסכו בפניו דהוה יאוש כנ"ל וחזקי' ע"כ סבר דהיינו מערב ומיירי דעירב שלא בפניו ואין להקשות דא"כ היינו מדמע דלא שייך קנסא כו' די"ל דאכתי ה"א משום דמפסיד לגמרי אף בשוגג חייב כמו שכתבו התוספות ד"ה משום דקא מפסיד לגמרי דלחזקי' הצריכותא לפטורא ועיין בפ"י ובמוהר"מ שיף ואין להקשות לפי מה שכתבתי דמיירי שניסכו בפניו והוה יאוש בעלים דא"כ אף בשוגג יתחייב דנהי דהוה היזק שאינו ניכר מ"מ הא קנה לי' ואין יכול לומר הש"ל דזה אינו דבשוגג לא הוה גזלן דלא ניתכוון לגזלו וגם אינו רוצה לקנות כיון דשוגג הוא ולא ידע שנאסר או שהוא של חבירו:
ובס' תורת גיטין כתב דלכך אינו יכול לומר הש"ל דרב אית לי' בסנהדרין דאפילו נטל אמרינן קלב"מ וקנה בדמים ע"ש ואינו נראה כלל דאם הגביה אותו וחל עליו תורת השבה תו לא קנה את הגזילה אח"כ בחיוב מיתה ודווקא אם תיכף בעת גזילה הי' קלב"מ סבר רב דאפילו נטל ולא באם חל עליו חיוב השבה קודם לכן כמו ביאוש דאינו קונה באתי לידי' באיסורא וזה פשוט. ועיין במשנה למלך פרק ג' מגזילה שכתב דאם אתי לידי' בתורת גזילה ואסרו אח"כ בהנאה אפילו בשוגג י"ל דחייב דנהי דהוה היזק שאינו ניכר מ"מ לא יצא ידי השבה ע"ש והוא תמוה מאוד דהא גם במנסך מיירי דהגביהו ע"מ לגוזלו כדאמרינן בגמ' ואפילו הכי בשוגג פטור ונהי דבזה י"ל דבשוגג לא הוה גזלן דלא נתכוון לקנותו מכל מקום במזיד אמרינן נמי בגמרא דבמזיד מדינא פטור רק מתורת קנס ולדברי המ"ל אם כן במזיד מדינא מתחייב כיון דאין יכול לומר הש"ל. ונראה ליישב קצת דאפשר דהמ"ל סובר דלא מיירי דאגבהה ע"מ לגוזלו רק ע"מ לנסכו מיקרי גזלן כמו בהגביה ע"מ לאבדו וכמו שכתב הש"ך בסי' שצ"ו ועיין בתורת גיטין וא"כ זה דווקא מדרבנן דחייבו משום שלא יהי' כל אחד כו' א"כ אפי' על הגבהה חייב ומקרי גזלן דהא לקחו ע"מ לאבדו אבל מדאורייתא דהיזק שא"נ לא שמי' היזק לא מקרי לקחו ע"מ לאבדו ולא הוה גזלן. כן אפשר ליישב קצת שלא יהיו דבריו תמוהים כ"כ ואכתי יש לפקפק דנראה מדברי הש"ך בסי' שצ"ו דאפילו בהיזק שאינו ניכר מ"מ מיקרי גזלן מדאורייתא דהא מייתי ראיה מזורק מטבע חבירו לים וחייב בשקלי' בידי' דחייב בהשבה דהוה גזלן דלקחו לאבדו אף דלא מיקרי היזק דהא מצי אמר הא קמך שקלי' כדאמרינן בגמ' וגרע מהיזק שא"נ ומ"מ הוה גזלן וא"כ גם בהיזק שאינו ניכר נהי דלא הוה היזק מדאורייתא מ"מ ע"מ לאבדו מיקרי וא"כ מוכח דאפילו בגזלן פטור אח"כ בשוגג על היזק שא"נ:
ובאופן אחר נראה ליישב קושיית התוס' על פי מה שכתבו לקמן דלכך חייב ולא מלי אמר הש"ל דחייב אהגבהה מכל מה שיעשה בידים אח"כ ע"ש ודבריהם צריכים ביאור. ונראה כיון דחייבו חכמים על היזק שאינו ניכר וא"כ חשיב כאלו הי' ניכר וממילא דחייב אהגבהה ודווקא בניסכו אחר מצי אמר הש"ל לא בניסכו הוא דכיון דחכמים עשו תקנה דליהוי כאלו הי' היזק ניכר ובהיזק ניכר לא מצי אמר הש"ל כדמוכח לקמן בסוגיא דמקשה על חזקי' ממתניתין דהש"ל. והנה בב"ק דף צ"ח כתבו התוס' דלרבה דאית לי' צורם פטור דסתם שוורים לאו לגבי מזבח כו' א"כ מתניתין דמשמע דווקא נפסלה ממילא מיירי בבהמה קדושה ע"ש וכן כתב הרשב"א בחידושיו ע"ש. ולכאורה קשה כיון דבבהמה קדושה חייב וחשיב היזק ניכר דהא רבה סבר היזק שא"נ לא שמי' היזק כמו שכתבו התוס' ד"ה בדיני אדם נמי ליחייב וא"כ אמאי מצי אמר הש"ל דהא בהיזק ניכר לא שייך זה כדמוכח לקמן דמקשה על חזקי' מחמץ ועבר עליו כו':
וצ"ל דדוקא לקמן בחמץ דאי אמרינן דהוה היזק ניכר לא שו' כלום והוה שינוי כמו שכתבו התוס' לקמן אבל בבהמה דנפסלה מעל המזבח דאכתי שוה הרבה להדיוט א"כ הוה כמו פירות שהרקיבו מקצתם דמצי אמר הש"ל אף דהוה היזק הניכר וכן צריך לומר לפי מה דקי"ל בצורם חייב ואפי' בשוגג כדמוכח מדברי הרמב"ם פרק ז' מחובל ומזיק וע"כ צ"ל דמיקרי היזק הניכר וא"כ אמאי מצי אמר הש"ל בגזל בהמה ונפסלה מעל המזבח דהיינו דנפל בה מום אלא ע"כ צ"ל דנהי דהוה היזק הניכר מ"מ לא עדיף מפירות שהרקיבו מקצתם דמצי אמר הש"ל כיון דאכתי שוה הרבה לא מיקרי שינוי ולפ"ז לשמואל דאית לי' בע"ז (דף ע"ד) דיי"נ ביין מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ומתניתין ע"כ מיירי באית לי' שותפות בגוה כדאיתא בחולין דף מ' דבלאו הכי אין אדם אוסר כו' א"כ קשה דקלב"מ ולא שייך משעת הגבהה קניא כיון דעל הגבהה מצי אמר הש"ל דנהי דעשו אותו כאילו הי' היזק ניכר מ"מ כיון דלא אסרו כולו רק לישראל א"כ הוה כמו פירות שהרקיבו מקצתם ואין לחייבו רק על שעת הזיקו וא"כ קלב"מ ורב לשיטתו דיי"נ אסור כולו א"כ כיון שעשו אותו כאלו הי' היזק ניכר ממילא לא מצי אמר הש"ל דהוה שינוי כמו שכתבו התוס' לקמן גבי חמץ וא"ש ועיין ברש"י בב"ק דף צ"ו שפירש בנפסלה מעל גבי המזבח במום שאינו ניכר ואחר כך כתב דאומר לו הש"ל משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח כו' ונראה דבריו כסותרים דאי אמרינן מחמת סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימא א"כ אפילו במום ניכר נמי מצי אמר הש"ל ואי מיירי מתניתין במום שאינו ניכר דהיינו בדוקין שבעין א"כ אפילו בבהמה קדושה נמי מצי אמר הש"ל דהוה היזק שא"נ ומדברי התוס' ורשב"א הנ"ל מוכח להדיא דפליגי על רש"י בזה דהם הוכיחו דמתניתין ע"כ מיירי בבהמה קדושה דאי לאו הכי אפילו בידים פטור לרבה וע"כ צ"ל לדידהו דמ"מ מצי אמר הש"ל דלא הוה שינוי משום דלא נפסדה לגמרי ודמי לפירות שהרקיבו מקצתם כמו שכתבתי לעיל ולפ"ז אפילו במום הניכר נמי מצי אמר הש"ל וכן מוכח מסתימת כל הפוסקים שכתבו סתמא בנפסלה מליקרב עיין בח"מ סי' שס"ג ומשמע אפילו במום הניכר:
ועיין במוהר"מ שיף שכתב לתרץ קושיית התוס' בחולין דף מ' מה שהקשו על רש"י דאם הגביה קנה בהגבהה דא"כ מאי מקשה ממנסך וכתב המוהר"מ שיף דאם כן הוה הגבהה צורך ניסך כיון דבלא זה אינו יכול לאסור ע"ש ודבריו תמוהים דמ"מ לענין חיוב מיתה אין צורך הגבהה ונהי דאין יכול לאסור מ"מ בוודאי חייב מיתה על שעבד ע"ז ולא הוה הגבהה צורך ניסוך לענין החיוב מיתה וזה פשוט:
תוס' ד"ה משום דקא מפסיד לגמרי כו' דלחזקי הוה לי' לצרוכי לפטורא עיין במוהר"מ שיף שהקשה דאכתי קשיא לחזקי' אליבא אבוה דרבי אבין ליתני מנסך ולא צריך אינך ע"ש ולק"מ דהא מסקינן לקמן דבדאורייתא קניס ר"י רק במנסך דמיבדיל בדיל מיני' ואם כן אי הוה תני מנסך אכתי ה"א דהתם בשוגג פטור ולא קנסינן שוגג אטו מזיד משום דהתם מחומרא דע"ז מיבדיל כו' ולכך תני נמי מטמא דאפ"ה בשוגג פטור וא"ש: גמ' אמר חזקי' כו' כדי שיודיעו עיין בגדולי תרומה שהקשה דמאי מקשה מפרת חטאת דהתם שייך כדי שיודיעו אף במזיד דלא שייך לאזוקי קא מכוין דהתם מתכוון להנאתו כמו שכתב הראב"ד פרק ז' מחובל ומזיק דלכך פטור מדיני אדם ע"ש:
ונראה דהנה לכאורה קשה לחזקי' מהא דאיתא ב"ק דף צ"ט בטבח אומן שקילקל דחייב ואמאי נימא כדי שיודיעו דנהי דהוה היזק הניכר כמו שכתב הרמב"ן בגרמי דהוה כמאן דקטלי' מ"מ שייך כדי שיודיעו. ונראה דהא לכאורה צריך להבין דאיך שייך כדי שיודיעו דהא יוכל לומר שספק אצלו אם נטמא וכה"ג פטור מתשלומין כמבואר בסי' ש"ו וחבירו לא יאכל איסורא דהא צריך לפרוש מאיסורא אך לפי מה שכתב הרשב"א לקמן דע"כ מיירי מתניתין בתרומה דרבנן או בטומאה דרבנן דבתרומה דאורייתא, קנסינן שוגג אטו מזיד ע"ש בחידושי הרשב"א א"כ ניחא דאם יודיע לחבירו שספק אצלו אם טימא הוה ספיקא דרבנן לקולא ואכתי יאכל איסורא וכן במדמע דמסתמא הוה רובא דהתירא ואזלינן לקולא בספיקא כמבואר ביו"ד סי' קי"א אך במנסך קשה:
ונראה דבמנסך נ"ל דהא דפטור בשוגג דלא שייך מדאגבי' קניא דלא נתכוון לגוזלו ופטור משום דקלב"מ לפ"ז ניחא בטבח אומן דחייב דלא שייך כדי שיודיעו דהא יכול לומר שספק לו אם קלקל וממילא לענין ממון אמרינן המוציא מחבירו כו' וחבירו ע"כ יפרוש מספק. ומיושב נמי קושיית הג"ת דשפיר מקשה מפרת חטאת דהוא דאורייתא ולא שייך כדי שיודיעו דהא יכול לומר שספק לו כו' ויהי' פטור מתשלומין:
ולפ"ז מיושב נמי מה שיש לפקפק דאמאי אמרינן לעיל דרב יליף קנסא מקנסא מדלא אמר מערב דלמא סבר כחזקי' דהוה דינא ושפיר הוה מערב. ולפי הנ"ל מיושב דא"כ בלא זה נמי אי אפשר לומר מערב דהא רב ס"ל בע"ז דף ע"ג דמין במינו לא בטיל כר"י ע"ש ולרבי יהודה מדאורייתא לא בטיל דיליף מדם הפר כו' וא"כ אכתי קשה דלא שייך כדי שיודיעו דהא יכול לומר דהי' ספק אצלו וממילא אסור דהוה ספיקא דאורייתא כיון דמב"מ מדאורייתא לא בטיל אלא ע"כ כיון דאמרינן דלכך לא אמר מערב משום דהיינו מדמע ע"כ אזלא אליבא דר"י דהוה קנסא וקנסא מקנסא לא ילפינן וא"ש ועל מדמע לא קשה אליבא דר"י דלא שייך כדי שיודיעו דהא יכול לומר שנסתפק כו' דכבר כתבו התוס' יבמות (דף פ"ב) דבדבר יבש אפילו ר"י מודה דבטיל ע"ש:
גמ' א"ה אפילו מזיד נמי כו' והקשה בחידושי הר"ן דהא יכול להודיע ולומר ששוגג הי' ועיין בס' תורת גיטין שכתב עפ"י דברי הראב"ד שהביא הרשב"א לקמן דף נ"ד שהוכיח דע"א נאמן באיסורין מדאמרינן הכא כדי שיודיע ע"ש. ולשיטת החולקים צ"ל דהכא מיירי שהי' בידו וכן כתב הפ"י ואם כן צריך לישבע שבועת השומרים באם יאמר שוגג הייתי ע"ש ואינו כלום דלא מצינו רק שבועת שומרים שלא פשע אבל הכא דעל פשיעתו פטור דלא עדיף ממטמא בשוגג רק על היזיקו ופ"ז אין שייכות לשבועת השומרין ואין צריך לישבע דלא הי' במזיד דאין שייכות כלל לשבועת השומרין וממילא דאין נשבעין על טענת ספק:
ובעיקר קושיית הר"ן נראה לומר דהנה יש נ"מ בין ר"י וחזקי' באם הי' שומר בשכר דלר"י נהי דאין צריך לשלם בשוגג דהוה היזק שא"נ מ"מ שכרו בוודאי הפסיד דלא עשה מלאכת השמירה ודמי להקדישות דפטור מדין שומרים מ"מ שכרו הפסיד כדאיתא ב"מ דף נ"ח אבל לחזקי' דהוה מטעם שיודיעו אפילו שכרו צריך לשלם כדי שיודיעו וא"כ שפיר מקשה א"ה אפילו במזיד נמי וא"ל שיכול לומר שוגג הייתי דאכתי באם הוא שומר יפסיד שכרו דמספקא לא יוכל להוציא ממון ואף בשבועה לא נוטל דלא דמי למאי דאמרינן נשבעין ליטול שכרן דהתם דמי לחנווני על פנקסו דנוטל בשבועה דיכול לומר עשיתי שליחותך והטעם אף דהוה א"י אם נתחייבתי מ"מ איכא חזקה דשליח עושה שליחותו עיין בח"מ סי' צ"א בש"ך בשם הרמב"ן אבל הכא דנהי דהי' בשוגג מ"מ לא עשה שליחותו דאדם מועד לעולם רק דפטור כדי שיודיעו א"כ ממילא אינו יכול להוציא שכירותו מספק אף בשבועה ודלמא מזיד הי' ושפיר מקשה דגם במזיד יעשו תקנת כדי שיודיע משום שכרו: ועפ"י הנ"ל מיושב קושיית הג"ת שהקשה דלמא בפרת חטאת היינו טעמא לחזקי' כדי שיודיע לשיטת הראב"ד דלהנאתו מתכוון ע"ש ולפי האמור יש לומר דהנה השבות יעקב סי' קמ"ו כתב דכל היכא דחייב בבירור לצאת ידי שמים מהני תפיסה כמו בקלב"מ דלא כמהרש"ל עיין ש"ך ח"מ סי' כ"ח ע"ש וא"כ שפיר מקשה מפרת חטאת דלא שייך כדי שיודיעו במזיד דהא יכול לומר שוגג הייתי ואין לומר דנ"מ לענין שכרו דהא כיון דחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה א"כ ממילא הפסיד שכרו וא"ש:
ועוד י"ל בפשיטות לשיטת השבות יעקב דמהני תפיסה בלצאת ידי שמים א"כ אי אפשר לומר דטעמא הוא בפרת חטאת כדי שיודיעו דא"כ הי' ראוי לפוטרו גם מדיני שמים דלמא לא יודיע לחבירו שמא יתפוס ממנו ומיושב ג"כ קושיית הבעל מחנה לוי שהקשה דאיך שייך שיודיעו במנסך דהא אפשר לומר דניסך בלא הגבהה וקלב"מ ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דאכתי לא נודע שמא יתפוס חבירו ובקלב"מ בוודאי מהני תפיסה כדפירש"י בב"ק דף ע"א ע"ש: ועיין במחנה לוי שהביא קושיא בשם אביו הגאון ז"ל דאכתי במנסך לא שייך לאזוקי קא מכוון דהא מסקינן בחולין דף מ"א דמיירי בישראל מומר דבלאו הכי אין אוסר ע"ש. ונראה לתרץ דהנה הפ"י הקשה לחזקי' דאיך שייך כדי שיודיעו דהא ע"כ מיירי בישראל מומר או בקיבל עליו התראה כדאמרינן בחולין ובקיבל עליו התראה ליכא למימר דא"כ איכא עדים ולא שייך כדי שיודיע וגם במומר ל"ל דהא מומר בוודאי אינו נאמן לאסור של חבירו להוציאו מחזקת היתר כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז וגם בידו. אין שייך במומר דא"כ אסור מטעם מגע נכרי וגם נראה דאפילו בידו אינו נאמן מומר כיון דלא הוה מטעם מיגו רק מטעם בעלים כמבואר ברא"ש לקמן דף נ"ד והוא מטעם נאמנות באיסורין דבעי עד כשר ועיין בפ"י שכתב דבאמת בבא דרישא בשוגג פטור לא מיירי במומר רק בישראל ומ"מ לא שייך לצעורי' כיון דהי' שוגג ואין משים עצמו רשע ע"ש והוא דוחק גדול דרישא וסיפא לא מיירי בחד גוונא:
אבל נראה לומר דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' בחולין ממנסך דלימא אין אדם אוסר דלצעורי' קא מכוון הא המנסך אומר שלא כיון לצעורי' רק צריך לומר דאינו נאמן משום דמשים עצמו רשע כמו שכתב הפ"י ואף דבאומר נתפגלו טהרותיך נאמן משום שבידו ומשמע אפילו באומר פיגלתי במזיד מ"מ צריך לומר דלענין ניסך דחמירא אמרינן וודאי שקורי קא משקר והנה אמרינן לקמן דף נ"ד גבי ס"ת דנאמן להפסיד שכרו אף דאינו נאמן על הס"ת משום דלגבי עצמו הודאת בע"ד כמאה כו' וא"כ ה"נ נהי דאין נאמן למסור היין מ"מ לגבי עצמו נאמן כמו באומר גזלתי ולכך במזיד חייב: והי' נראה מזה ראי' לשיטת מהרש"ל הובא בש"ך סי' שפ"ח ס"ק מ"ט דגם בקנס דרבנן אמרינן מודה בקנס פטור ע"ש ואם כן דאינו חייב רק מחמת הודאתו ממילא והוה מודה בקנס ושפיר מקשה ויותר נראה דגם לשיטת הש"ך דבקנס דרבנן לא אמרינן מודה מיפטיר מ"מ הכא לא שייך שלא יהי' כל אחד הולך ומנסך כיון דהיין באמת כשר דאמרינן לצעורי' קא מכוון רק מחמת הודאתו יתחייב וע"ז לא שייך התקנה כיון דאין מפסיד לחברי' וכל זה הוא הוא לר"י דאית לי' היזק שא"נ לא שמי' היזק אבל לחזקי' דמדינא חייב א"כ שפיר מצי איירי בישראל ואפ"ה חייב במזיד מחמת הודאתו ובשוגג פטור כדי שיודיע דבשוגג שפיר נאמן שניסכו ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע די"ל דהי' שוגג גם על איסור ניסוך ולפ"ז לא קשה קושיית ההפלאה דבמזיד במנסך לא יתחייב דלא שייך לאזוקי וכו' דזה אינו דבמנסך לא שייך במזיד כדי שיודיע. דהא באמת אין נאמן לאסרו דאמרינן לצעורי' קא מכוון רק לגבי עצמו הודאת בע"ד כו' וא"כ לא שייך לפוטרו כדי שיודיע רק בשוגג שפיר נאמן לאוסרו דלא משים עצמו רשע כ."ל:
ועפ"י זה מיושב נמי מה שהקשה בפ"י ומוהר"מ שי"ף דמאי מקשה לקמן על ר"י דקניס שוגג אטו מזיד דלמא הכא טעמא דלא קניס כדי שיודיע ע"ש ולפי הנ"ל ניחא כיון דמסקינן דהיזק שא"נ לא שמי' היזק וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי בישראל מומר דמטעם הודאתו אין לחייבו דלא שייך שלא יהי' כ"א כו' ובישראל מומר לא שייך כדי שיודיע דהא באמת אינו נאמן לאסור היין וא"ש:
והנה על קושיא הנ"ל שהקשיתי דלמא טעמא דמזיד חייב משום הודאת בע"ד נראה דהא אמרינן לקמן בפרה שהכניסה לרבקה כו' דהוה מחשבה ולא מחייב א"כ י"ל דכיון דבישראל אמרינן לצעורי' קא מכוון אפילו אומר בפירוש שכוונתו לע"ז ממש רק שמודה שהי' כוונתו לע"ז תו הוה מחשבה ולא הוה אלא גרמא דפטור משא"כ בישראל מומר הוה מעשה או דיבור ושפיר מחייב כמו בפיגול דחייב על דיבורו לשיטת התוס' בכמה דוכתי ועיין בחידושי רשב"א:
אך יש לראות לפי מה שכתב הרא"ש בפרק הגוזל דדוקא לרבנן פטור על מחשבה אבל לר"מ דדאין דינא דגרמי חייב ע"ש וא"כ אנן דקייל"ן כר"מ מחייב גם על המחשבה אלא דברי הרא"ש תמוהים אצלי מאד דמחשבה הוה גרמא וראי' ממה דמקשה בהכונס דף נ"ו וליחשב נמי העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ור"י לא חשיב אלא גרמא לא גרמי ואפשר דבגרמי סבר כר"מ ולדעתי נראה דטעות סופר יש ברא"ש וכוונתו דהא דנראה בגמ' דלחזקי' חייב דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק היינו לר' מאיר דדאין גרמי דלרבנן אפילו בהיזק ניכר פטור דלא הוה אלא גרמי דסתם שוורים לא ולגבי מזבח כו': ועוד נראה לתרץ קושיית הפ"י הנ"ל דהנה לכאורה יש להבין דמאי מקשה בחולין ממתניתין דמנסך דהא קייל"ן דהקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד ובעשה עבדא אפותיקי ושחררו מחייב מטעם מזיק שעבודו של חבירו כדאיתא גיטין דף מ"א ואיסור הנאה הוה כמו קדושת הגוף עיין שם בתוס' וא"כ י"ל דמתניתין מיירי בעשה חביות של יין אפותיקי מפורש ואח"כ ניסכו דבוודאי יכול לאסרו דאיסור הנאה מפקיע מידי שעבוד וחייב במזיד משום מזיק שעבודו וגם לפי דמסיק הגמרא אח"כ בחולין דישראל אינו אוסר משום דאמרינן לצעורי' קא מכוון ואם כן לכאורה גם באפותיקי שייך לצעורי' לחברי' אך מ"מ כיון דהוא אומר דניסכו ממש רק שעל חברי' אינו נאמן אבל בחביות יין שהוא שלו רק שעשאו אפותיקי ואיסור הנאה מפקיע מידי שעבוד אם כן ממילא הוא נאמן לעשות אותו כחתיכה דאיסורא לכולי עלמא:
אך די"ל לפי מה שכתבו התוס' בגיטין דבמשחרר לא הוה היזק שאינו ניכר משום דע"י שחרורו העבד יוצא מרשותו והוה היזק ניכר וא"כ לא מצי מיירי באפותיקי דא"כ אפילו בשוגג יתחייב דהא מוציא אותו מרשות המלוה והוה היזק ניכר וזה דווקא לר"י אבל לחזקי' שפיר מצי איירי בישראל רק שעשאו אפותיקי כנ"ל ופטור בשוגג כדי שיודיע דהוא נאמן וא"ש ומיושב נמי מה שהקשו בקושיית הגמ' דר"י קניס שוגג כו' דלמא טעמא כדי שיודיע דהא אליבא דמסקנא דהיזק שא"נ לא שמי' היזק ע"כ איירי בישראל מומר ולא שייך כדי שיודיע דהא אינו נאמן:
עוד נראה לומר בישוב קושיא הנ"ל דלא מצי לאוקמיה באפותיקי דא"כ קשה קלב"מ ולא שייך משעת דאגבהה קניא כו' דהא לא הוה גזלן דהא מצי לסלוקי בזוזי רק מטעם מזיק שעבודו חייב ואז קלב"מ ופטור ושפיר מקשה: תוס' ד"ה שלא יהי' כל אחד וא"ת כו' ולקמן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד כו' יש להבין דהא אמרינן לקמן התם גברא לתקוניה קא מכוון ואנן ניקום ונקנסי' כו' והיינו משום דמתעסק בדבר לעשות טוב כדפירש"י לקמן א"כ גם בטימא את הטהור נימא כן דמכוון להורות ואנן ניקום ונקנסי' וצ"ע וגם יש להבין לשיטת הפוסקים דגרמי אינו אלא מדרבנן ופטור בשוגג רק הא דבעי לאוקמי' האי דדן את הדין כר"מ דדאין דינא דגרמי אף שהוא שוגג היינו משום דר"מ קניס לשוגג אטו מזיד עיין בחידושי הרמב"ן בדיני דגרמי שכתב כן וקשה דהא בדאורייתא לא קניס ר"מ ובזיכה את החייב הוה איסורא דאורייתא לא תטה משפט ואמאי קניס וצ"ע:
שם ע"ב בגמ' כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס כו' עיין ברשב"א שכתב דמתניתין מיירי בתרומה דרבנן או בטומאה דרבנן ע"ש ולכאורה אין נראה כן דעת הרמב"ם שסתם בפרק ז' מחובל ומזיק דמטמא פטור בשוגג ולא ביאר דבתרומה דאורייתא אף בשוגג חייב ובאמת צריך להבין דלפי מה דמסקינן כאן דבדאורייתא קנסינן א"כ בתרומה דאורייתא אף בשוגג יתחייב. ונראה לומר דהרמב"ם אזיל כשיטת רש"י בחולין דמבשל בשבת אין הטעם משום קנס רק כדי שלא יהנה ממעשה שבת דמטעם קנס הי' מותר לאחרים ושם בחולין דף ט"ו מבואר דלר"י אפילו לאחרים אסור ביומא ועיין שם במהרש"ל שתמה על דברי רש"י דהא מבואר בסוגיא דהכא דטעמי' דר"י מטעם קנסא ומהרש"א כתב דרש"י סובר דסוגיות חלוקות דלפי הסוגיא דהכא דטעמא משום קנסא באמת לאחרים מותר ביומא ע"ש וא"כ לפי זה לפי מה דמסקינן בחולין דביומי' אסור לאחרים וע"כ הטעם משום שלא יהנה ממעשה שבת וא"כ י"ל דאפילו בדאורייתא לא קנסינן דגבי שבת אין הטעם משום קנסא רק כדי שלא יהנה ושפיר סתם הרמב"ם במטמא פטור בשוגג אפילו בתרומה דאורייתא ודחי הסוגיא דהכא מהלכה מחמת סוגיא דחולין כן נראה לפענ"ד וכן ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ה' כ"ה דמבטל איסור מותר לאחרים דלא קנסו אלא לדידי' ובהלכות שבת פרק ו' כתב גבי מבשל בשבת בשוגג דאסור גם לאחרים ביומא ע"ש וע"כ צ"ל דטעמא לאו משום קנסא כדמשמע מתוך הסוגיא דהכא רק כדי שלא יהנה ואם כן י"ל דאפילו בדאורייתא לא קנסינן וא"ש: