אור ברסלב
זכותא דאברהם (דרושים) מה שנמצא בגליון שו"ע יו"ד

זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

מה שנמצא בגליון שו"ע יו"ד

מה שנמצא בגליון שו"ע או"ח

בפתחי תשובה סי' מ"ט סק"א ד"ה עורות עבאה"ט ועיין בתשובות שתי לחם. נ"ב הנה גוף הספר אינו ת"י ולדעתי אין לחוש לזה כלל וכמ"ש הכרתי ופלתי ופ"מ. והאמת אתם שגם העור הזה הוא מהעורות:

באר היטב ה' טריפות סי' נ"ג ס"ק ג' בד"ה כשנצרר. וכתב בש"ך שנמצא עד והחלב של אותו בהמה וכו' נ"ב ט"ס יש כאן וקאי על היכי שבהמה מותרת רק האבר אסור כמבואר בסי' נ"ה סעי' ה' ואז החלב של אותו בהמה מותרת ועי' סי' ס"ב ברמ"א ובש"ך שם:

ש"ך סי' ע"ה ס"ק י"ב ד"ה ומותר למולחן וכו' פרק כ"ה נראה לאסור אף בדיעבד. נ"ב אפי' נגמר החלמון לבד כצ"ל ואפי' הקליפה קשה לא הוי ככלי אלא דומה קצת לגופא האיסור ע"י שם בדברי היש"ש:

ב"ח סי' ק"א סעי' ד' ד"ה פסק עד שהרי שור הנסקל וכו' דבריו תמוהים דהא באמת משני הגמ' שם משום דבר שבמנין רק דלא הוי את שדרכו למנות וכמו שפרש"י שם משום דלפעמים מוכרין בלא מנין ע"ש ואם דעתו דר"א פליג קשה מנ"ל ואדרבה משמע התם דמודה דהוי דבר שדרכו למנות רק דבעי לאוקמי' אפי' כרבנן ע"ש ומהמרדכי אין ראי' כלל דלא כתב שם רק לענין ראוי להתכבד ע"ש וצ"ע:

תבואות שור סי' ק"ח ס"ק י"ו ע"ש בד"ה ונראה לי. נ"ב לדעתי אין ראי' דשאני בליעת דם בארץ דמצינו בקרא דאיקרי כיסוי דכתיב ארץ אל תכסי דמי (איוב ט"ז) וגם קרקע נקרא אפר כמ"ש ישיני אדמת אפר רק הכיסוי נקרא על שם הקרקע כמ"ש ארץ אל תכסי וכו' ודמי לכסהו רוח. אבל בדבר שאין מכסין בו י"ל דחייב לכסות:

ט"ז סי' קכ"ג סק"א:

לא מיקרי רק (תערובות) תקרובות עכו"ם ולא נסך וכו' כוונתו דלא מצינו דגזרו חכמינו ז"ל רק משום נסך וסמכו דבריהם על קרא דישתו יין נסיכם משא"כ משום אסורא דתקרובות לא גזרו. וראי' דהא לא גזרו איסור הנאה על בשר של נכרי. ואפי' למה שכתב הר"ן בפ' אין מעמידין דכ"ט דמשום דגזרו על יינם משום בנותיהם לכך הוצרכו לאסור בהנאה שלא יהיו סבורים דמשום נסך אסרו ויבואו להתיר נסך גמור בהנאה ע"ש וה"ט לא שייך כלל בבשר דאיסור אכילה הוא משום נבילה ולא שייך למטעי מ"מ כיון דס"ס לא גזרו בבשר משום תקרובות ממילא גם יין א"א לאסור מחמת זה דלא יהיו מילי דרבנן כחוכא וכו'. והנה דברים אלו שהביא בשם הב"י לא נמצאים בדפוסים שלנו אך גם בספר בית הילל הובא זאת בשם הב"י באריכות מעט יותר ע"ש ונשמטו מהדפוס:

ש"ך סי' קכ"ז סקל"א:

מיהו היכי דהוא בידו הקטן נאמן אפי' להוציא הדבר מחזקתו וכו' ולדבריו צ"ל דהא דאמרינן פסחים ד"ד ע"ב הימנוהו רבנן בדרבנן דמשמע בדאורייתא א"נ היינו משום דהוא טורח גדול וצריך דקדוק הרבה וכמ"ש התוס' לענין נשים ע"ש. אך קשה מהא דמבואר לעיל סק"כ דאין הקטן נאמן על טבילת כלים למ"ד דהוא מדאורייתא אף דהוא בידו לגמרי. ומהא דסוכה ביודע לשמור גופו אין ראי' דהתם הטהרות בחזקת טהרה הם וגם הקטן הוא בחזקת טהרה וכמבואר בר"מ פט"ז מאבות הטומאה ה"י דמטבילין אותו ע"ש ובאמת אם ידוע שנטמא אינו נאמן הקטן לומר שטבל כמו דאינו נאמן על טבילת כלים והא דנאמן על הידים אף דסתם ידים עסקניות הם היינו משום דהוא דרבנן ונאמן הקטן היכי שהוא בידו וכמבואר פסחים וצ"ע. וצריך לדחוק דכוונת הש"ך הוא באסורא דרבנן דמלשון הרמ"א משמע דנאמן משום דלא אתחזק וע"ז כתב הש"ך דאפי' באתחזק נאמן כמו בידים:

והיינו להתיר אבל לאסור אינו נאמן רק בדאורייתא כ"ש הריב"ש ע"ש: שם סי' קל"ד סק"ה:

העתיק דברי הר"ן ע"ש ולפע"ד דברי הר"ן הוא לשיטת הסוברין דלא קיימל"ן כרב דימי ורב יצחק אבל לשיטת הרמב"ם והמחבר דקיימל"ן כר"י דרבין לא פליג עלייהו כמ"ש הרא"ש ע"ש. וא"כ תקשה בסוגי' דע"ז דף ס"ו ע"א דמקשה לאביי ממתני' דיין נסך שנפל על גבי ענבים וכו' דהא באסורא לגו התירא אפי' במינו הוא בנ"ט וע"כ צ"ל כשיטת הראב"ד דבחביות אפי' מקטף קטופי היא במשהו משום דהוא חשיב בעצמו וכן הוא שיטת התוס' והרא"ש דכל הסוגי' מיירי ביש ס' ע"ש. ע"כ צ"ל כסברת הראב"ד ולא קשה מע"ז ביין נסך על גבי ענבים. דיש לומר דקושיית הגמרא הוא דסתמא קתני ומשמע אפילו מחבית או גיגת:

ט"ז סי' קל"ד סק"א בסופו:

וזה אפי' בא"מ וכו' נ"ב ולפע"ד דברי הט"ז תמוהים מאוד דמלבד דהוא נגד השכל דאסורא לגו התירא בקלוח גדול יאסר במשהו ויהי' חמור יותר מהתירא לגו אסורא אף שהאיסור הוא למטה והוא ביחד ואינו אוסר אלא בנ"ט. גם קשה טובא לדבריו מסוגי' דע"ז דס"ו ע"א מהא דמקשו ממתני' דיין נסך שנפל לגבי ענבים ושקיל וטרי אי מיירי בחמרא חדתא או עתיקי ע"ש ולדברי הט"ז אין נ"מ אי חשוב מב"מ או א"מ כיון דשם מיירי באסורא לגו התירא ולשיטת הרמב"ם והרא"ש רבין לא פליג עלייהו ע"ש ואם כן הסוגי' בע"ז היא דלא כמאן ושלא כהילכתא. וע"כ צ"ל דבא"מ שרי אפי' בקלוח גדול וקושיית הגמ' הוא סתמא קתני יין נסך שנפל על גבי ענבים דמשמע אפי' בקלוח גדול וצ"ע:

שם ה' עבדים סי' רס"ו סקי"ח בא"ד:

והך גז"ש לאו ד"ה הוא דבפרק קמא דקדושין ס"ל לרשב"א הך גז"ש. נ"ב דברים אלו תמוהים דבאשה דמהני ע"י אחרים מדעתה גם בעבד מהני. ונראה דהוא ט"ס וכן צ"ל ור"מ ורבנן דסברי להו ע"י עצמו לא ס"ל הך גז"ש וכוונתו דלא סברי הגז"ש לענין שחרור רק לענין מ"ע שהזמ"ג וכדמשמע פשטא דהש"ס אף דרש"י פירש הגם לרבנן אית להו הגז"ש אינו מוכרח רק דיש לומר כמו שכתב בחדושי הרשב"א דלית להו הג"ש להך מילתא ולכך הובא דברי הרמב"ם דגם לענין מחובר ילפינן ג"ש כיון דהוא לגופו של גט אבל לא לענין הנתינה וכמו שכתב הרשב"א בקידושין וראיתי בס' שער המלך פ"ו מה' עבדים שהובא דברי הט"ז והקשה עליו ותמהני שלא הרגיש בטעות דמוכח שיש בדבריו ולפמ"ש לא קשי מידי:

שם סי' ש"ב סק"א:

ולפע"ד דבריו תמוהים דהא הך דינא בסי' ק"י בהפילה הוא מדברי התוס' זבחים דף ע"ד ושם מיירי באסורי הנאה ואף למכור חוץ מדמי איסור או להוליך לים המלח אסור מה"ט שמא ימכרנו לישראל וכמבואר בסי' קל"ד סעי' ה'. ואיכא נמי הפסד גדול רק דצ"ל בשיטת הטור משום דהוא מדרבנן. ומ"ש דהתם נמי מותר מדאורייתא דבטיל ברובא לא קשיא מידי דיש חילוק בין עיקר אסורו מדרבנן ובין מה שהוא רק על ידי גלגול מחמת ביטול וכן צריך ע"כ לומר לשיטת הרמב"ם ומחבר בסי' צ"ט דבאיסור דרבנן שנתערב אפי' שב"מ מותר להוסיף עליו ובאיסור דאורייתא במב"מ אסור להוסיף. ואם כן ה"נ י"ל דבאיסור דרבנן מותר להשליך ולתלות בו כמו דמותר לבטלו ואפילו לשיטת הטור דאזיל בשיטת הרא"ש סי' צ"ט מ"מ צ"ל דסובר הש"ס דבכלאים דרבנן הקילו יותר וכמ"ש הרמב"ם פ"י מכלאים לשטתו דלא בעינן שוע טוי וכו' והוי א"ד מ"מ הקילו בספיקו יותר משאר אסורים ע"ש ומ"ש להוכיח שיטת הטור דמה חילוק יש בין ספק שלא ניתקו כלל או לא ניתק כולו עיין בחדושי הר"ן לנדה שכתב דה"ט משום דדרך חוט למשוך כולו ע"ש. ובהכי ניחא דלא תקשה לשיטת הפוסקים דבאתחזק אסורא אפי' ס"ד לחומרא וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י רק דהכא משום דמצוי למשוך כולו הוי כמו ספק השקול ואזלינן לחומרא בדרבנן:

ש"ך סי' של"א ס"ק ע"ו:

דדוקא בסעי' מ"ה וכו' ודבריו הם דברי הרא"ש. הר"ש פ"ג מתרומות משנה ח' ע"ש וצריך להבין דאם הי' הדיבור אחר כ"ד להמחשבה למה יתבטל ע"י הדיבור ודוחק גדול לומר דמיירי דוקא שלא חישב מקודם רק תכ"ד מהדיבור ונראה לומר דניהו בתרומה וקדשים מועיל מחשבה לחודא היינו בגמר בלבו שיתקיים מחשבתו אבל באם דעתו להוציא מחשבתו על ידי דיבור לא מיקרי גמר בלבו כיון שכוונתו להוציא בשפתיו אחר כך רק דקושיית הר"ש היא דמכל מקום כיון שהוציא אחר כך בפיו נהי דטעי בלשונו מכל מקום גם אז מחשבתו להיות תרומה והוי אז גמר בלבו וע"ז תירץ שפיר דבשעת הדיבור לא מועיל מחשבתו כיון שפיו מכחיש המחשבה ומבטלה:

מ"ו סי' ת"ב סק"ה ד"ה וה"ל וכו' עד בקום ועשה. נ"ב עיין בספר גבעת שאול שתמה על הט"ז מהא דאמרינן במ"ק דף יט ע"ב לענין רחיצה דאסור עד שיעמדו המנחמין והוא בוא"ת ע"ש ולא דק כלל דוודאי בחול כיון דצריך לנהוג אבילות במעשה עד עמידת המנחמין מכש"כ דאסור בשאר דברים שהם בשב וא"ת רק בשבת דליכא אבילות בקום ועשה דמי ליום למ"ד דסגי בנץ החמה והוא פשוט:

בחות דעת ה' מליחה סי' ע"ו בד"ה בדיעבד עד דהוי כנתבשל בדם. ולדידי צ"ע ולפע"ד דברי הפ"מ נכונים דניהו דנימא דחשיב בישול ממש מ"מ שייך מישריק או ככ"פ כיון שהוא מבחוץ ונורא משאב שאיב רק מה שבתוך הקדירה לא שייך ככ"פ כיון שנופל לתוך הקדירה והדר בלעי וראי' דהא גם בלב אמרינן ככ"פ אף שהדם כנוס בתוכו ונתבשל הדם בתוך הלב. וגם ראי' מדברי רש"י פסחים דע"ד ע"ב דההיא דטפלי לי' בר אווזא מיירי בפשטידא ואמרינן גבי' כבכ"פ. ורש"י סובר דפשטידא יש לו דין בישול ממש ומשערין בס' כמבואר במרדכי פ' כ"ה בסוגי' ודכבדא ע"ש והתוס' לא נחלקו על רש"י בפסחים בהא דפשטידא רק מחמת דחזינן דלא פליט שמקומו יבש בתנור ע"ש. ואם כן ממילא מחוץ לכלי אף בבישול שייך מישריק או כבכ"פ ועי' חולין דקי"א ע"א דאמרינן דילמא פי קנה חוץ לקדירה הוי הרי מבואר דאף מה שנתבשל בקדירה ממש מ"מ כיון שיש לו מקום לפלוט אמרינן נורא מישאב שאיב ועי' חולין דצ"ו ע"ב בתוס' ד"ה אבל נצלה וכו' גבי לב אם פי הקנה חוץ לקדירה אמרינן כבכ"פ ואם כן מכש"כ מחוץ לקדירה, וגם מ"ש בכ"ח לאסור בשם הפ"מ ליתא דאדרבה מבואר שם להתיר אף בכ"ח דמ"מ אינו רק יותר ממאכל ולא דמי להא דמבואר בסי' ס"ט סעי' י"ז לענין מליחה לאסור בכ"ח ולא אמרינן משריק וכו' ואסור אפי' בדיעבד כמ"ש הש"ך שם היינו משום דגבי מליחה אף במאכל לא אמרינן משריק שריק היכי דאין לו של עצמו כמבואר בסי' ע' משא"כ בצלי' דאף דפלט כ"ד אמרינן כבכ"פ כמבואר בסי' ע"ז א"כ גם בכ"ח י"ל דלא גרע ממאכל דמשריק או כבכ"פ:

בביאורים סי' צ"ב סק"ה בסופו:

אבל העיקר נראה וכו'. נ"ב מ"ש דמחמת הבל הקדירה לא חשיב רק כמו צלי ליתא דהא לשיטת הר"ן בסוגי' דט"ח לא אמרינן חתיכה נ"נ רק דרך בישול משום ליתא דבב"ח ומ"מ כתב שם דמיירי הסוגי' בלא ניער וכיסה כלל ואוסרת כל החתיכות כולן דמב"מ לא בטיל ע"ש. ואין לומר דלשיטת הר"ן שם דגם בדבר גוש אמרינן הבל הקדירה להתפשט בכולה ממילא חשוב כמו בישול ממש משא"כ לדידן דהבל הקדירה אינו מועיל רק בדבר לח הרי דאינו כבישול ממש דז"א דהא גם לשיטת הר"ן אינו כבישול ממש לענין שיתפשט מחתיכה לחתיכה ע"ש. וגם מ"ש לענין צלי דלא חשיב כאיסור מחמת עצמו והביא ראי' מדברי הש"ך סי' פ"ז. מדברי הש"ך שם נראה להיפך שכתב שם דלא חשיב כאיסור מחמת עצמו לענין מעמד ע"ש והיינו משום דמעמיד אינו רק מדרבנן ולשיטת ר"ת בטיל בס' משא"כ לענין שאר דברים לא מצינו חילוק בהפוסקים. ואדרבה מסוגי' דט"ח מוכח דגם צלי חשוב איסור מחמת עצמו. ולכך הוי מין במינו כמ"ש התוס' שם דאל"ה אמרינן לא יהא הנאסר חמור יותר מן האוסר ואם נימא בצלי לא חשיב מחמת עצמו ל"ש כלל חנ"נ לשיטת הסוברים דטעמא דנאסר כל החתיכה משום דחלב מפעפע בצלי וא"כ מתחילה קודם הניעור לא הוי שם איסור על הבשר מחמת עצמו ואחר כך כשמנער ממילא נתפשט בכולו דהא מה"ט כתבו הפוסקים דאם בלע התירא גם החתיכה מותר כמבואר בסי' צ"ד וניהו דנאסרה החתיכה מתחלה מדרבנן מ"מ לא הוה בב"ח מדאורייתא ואם כן מוכח דגם בב"ח מדרבנן חשיב איסור מחמת עצמו או דהבל הקדירה חשוב כמו בישול מדאורייתא ומ"ש מהא דלא צריך ב"פ כדי נטילה הנה לדידן אין נ"מ דהא משערין הכל בס' אף דגם ביש ס' מ"מ צריך נטילת מקום כמבואר בסי' ק"ה מ"מ כיון דהוא חומרא בעלמא יש לומר דסומכין על שיטות הפוסקים דגם בב"ח אינו אוסר בלוע בלא רוטב ולשיטת המחבר דבצלי סגי בנטילת מקום ודאי לשיטות הסוברין דבב"ח חשוב איסור מחמת עצמו ואוסר חתיכה אחרת בנגיעה מכש"כ דאוסר כ"נ מחתיכה זו כמ"ש הש"ך בדברי הרמ"א בסי' זה ס"ק ז' דמ"מ בעי נטילת מקום. והנה בכחוש בברי לדידן ביש ס' יש לעיין אי בעי שני כ"נ אך מדברי הש"ך סי' ע"ח סק"א מבואר דהיכא דאמרינן אין אנו בקיאין אזלינן אף לקולא ע"ש וגם לשיטת הר"ן והרשב"א דכ"נ אינו רק מעט יותר מקליפה ואם כן לדידן דבעינן רוחב אצבע ויש יותר הרבה משני כ"נ להר"ן והרשב"א אין להחמיר: שם ס"ק ו' ד"ה וכן וכו' דלא כמו שעלה על דעת המ"י וכו' נ"ב עיין ע"ז דס"ג בתוס' ד"ה אמר ר"י וכו' שכתבו וז"ל והכי מוכח דטעם כעיקר שרי גבי איל נזיר כגון שמבשל הזרוע ברוטב ומקצת הירך עמו וכו' הרי מבואר כדברי המ"י ומה שהביא ראי' מדברי תוס' בסוגי' דירך י"ל דמ"מ לשיטת רש"י הוה מצינן לומר דגם בדבר גוש מהני הבל הקדירה להתפשט בכולה וכמ"ש הר"ן בסוגי' דט"ח ע"ש ובאמת לפי מ"ש התוס' אח"כ לשיטת הר"י דמצרפינן גם שאר הקדירה א"כ ממילא אין הכרח גם לשיטת רש"י לומר דבדבר גוש יועיל הבל הקדירה ומה שהובא ראי' מסי' צ"א לא נמצא שם מזה ותלוי בפלוגתי' רש"י ור"י:

שם הלכות נדה סי' קצ"א סק"ח:

ע"ש עד ועוד ראי' ברורה וכו' נ"ב לפע"ד י"ל דקושיית הגמרא היכי שהמוך נפל ונאבד ממנה או שהמוך הי' דבר אדום שאין הדם ניכר עליו והיא בדקה א"ע מיד ומצאה דם ושפיר מקשי לב"ש דנטמאה למפרע. ועל זה משני דאגב זיעה מיכוויץ והוי אתי מעיקרא הדם שמצאה עתה אם הוי מעיקרא וגם אין לחוש דילמא הוי דם על המוך שנאבד דהוי כמו דם אחר ולא חיישינן כמו שכתבו התוס' שם ע"ב ד"ה לאבי' איכא וכו' ע"ש. ומ"ש לתרץ ולהוכיח דאפשר להיות דם בסדק ולא יגע בהמוך לא הועיל כלום דא"כ לא מקשי הגמרא מידי דאכתי נימא דהוי אתי דם מעיקרא דרך הסדק כיון דלב"ש לית להו דכותל בית הרחם מוקמי' דם. וצ"ל לדבריו דע"י המוך שמקמיט הבשר נשאר הדם בסדק ואינו יורד לחוץ. אך דלפי זה מה מהני באם ממלאה כל בית הטורפה במוך כיון שהדם אינו יורד כלל מהסדק ולהקמיט לדבריו והנכון כמ"ש לעיל:

תוכן העניינים

זכותא דאברהם (דרושים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה