זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
מה שנמצא בגליון שו"ע או"ח
מג"א סי' מ"ו ס"ק ה':
אין לומר אמן אחר ברכת המעביר שינה מעיני שהוא ברכה אחת כו' ואף על גב דלא הוה חתימה מעין פתיחה יש לומר דתגמלינו חסדים טובים היינו החסד כו' עכ"ל. ולכאורה אין טעם לדבריו ונראה על פי מה דאיתא בגמ' סוטה שינה לרשעים הנאה להם כו' ולצדיקים רעה להם כו' דהצדיקים כ"ז שהם ישינים מבטלים מתורה ועבודה ורשעים להיפך שע"י השינה ניצולים מעבירות החמורות ואם כן מה שמברכים על העברת שינה היינו ברכת הנהנין ואם חלילה יבוא לידי חטאים אזי טוב לו השינה ולכך מתפללים מיד אח"כ שיסייעו הקב"ה להרגילו בתורה ועבודה וע"ז שפיר מסיימים גומל חסדים טובים לעמו ישראל דהיינו דווקא לישראל הוא העברת שינה טובה גדולה משא"כ לאו"ה השינה טובה להם וטובה לעולם:
שם סי' קמ"ג ס"ק ז':
ומיהו הרשב"א וכו'. נ"ב עיין ספר אלי' רבה שכתב דמ"מ לדידן דקייל"ן סי' ל"ב דמהני גרירה ממילא אמרינן כל הראוי לגרור וכו' ע"ש. ולפענ"ד א"א לומר כן דהא מבואר בגמ' כל אות שאינו מוקף גויל פסול הרי דל"א כל הראוי וכו' רק לשיטת הרשב"א בפי' הירושלמי מיירי הש"ס בתחלת האות דל"מ גרירה ולשיטת רוב הפוסקים החולקים על הרשב"א כמבואר בב"י סי' ל"ב דאף באינו מוקף גויל למטה פסול ואפ"ה מהני גרירה ועכצ"ל דאין הטעם בירושלמי מחמת שראוי לגרור רק דהירושלמי סובר דאין פוסל כלל היקף גויל לאחר שנגמר צורת האות וכיון דבש"ס דילן לא חלקו בזה דחו את הירושלמי מהלכה ומ"מ כתבו דמהני גרירה מסברא דלא מיקרי חק תוכות אבל עכ"פ מוכרח לשיטות הפוסקים דסברי דמהני גרירה גם למעלה דל"א כל הראוי מדפסל אות שא"מ גויל. ואף אם נדחוק דהש"ס מיירי באות קטן מאוד דא"א לגררו מ"מ אם נימא כן א"כ אין מהש"ס ראי' דפליג על הירושלמי וממילא לא מהני גרירה למעלה. ודברי המג"א מוכרחים. ועי' באה"ט בנטף שעוה על הס"ת הובא תשובת יעקב דפסול והנה גוף הספר אינו ת"י ולדעתי יש לסמוך בזה על שיטת הרשב"א וכמ"ש הב"ח דאמרינן כל הראוי וכו' ובס' מקום שמואל ג"כ כ' דאין להוציא אחרת. אך מ"ש שם לדמות להא דקיימל"ן כר"ש כל העומד וכו' לדעתי ליתא דא"כ נימא נמי כל העומד לתקן וכו' ואפי' בחסר אות. רק דיש לצרף שיטת הרשב"א דאמרינן לענין גרירה כל הראוי לשיטת כמה פוסקים דאין צריך כלל להוציא ס"ת אחרת וכמ"ש הב"ח. וגם יש לומר דבשעוה לא הוה רק כמו כיסוי וליכא פסול אף קודם שהסירו. ולכאורה יש ראיה לזה ממה דאמרינן בסוטה דל"ה דכתבו באבנים ואחר כך סדו בסיד ובוודאי אף דכתבו בע' לשון. גם נכתב בלה"ק ועי' רמב"ן על התורה ולא חשיב כמוחק את השם ועכצ"ל דלא הוי רק כמו כיסוי: שם סי' רמ"ד ס"ק כ':
לפסול אבנים ולתקן הקורות. עיין בדגול מרבבה. ונראה לפע"ד וכו'. נ"ב לפע"ד יש לפקפק טובא דהא מבואר במג"א סי' שכ"ה ס"ק ל"א והוא מדברי הרמב"ם דבדבר של פרהסיא אפי' עשאו מעצמו משלו לצורך ישראל אסור לעולם וא"כ כל ההיתר הוא משום הקציצה וכיון דבמחובר חיישינן למראית עין שלא ידעו הקציצה. א"כ אין חילוק אם האבנים הם של נכרים כיון שעשאו בפרהסיא לצורך ישראל וצ"ע:
שם סי' שמ"ג סק"ג:
והרשב"א בתשובה כתב וכו'. נ"ב דבריו צריך ביאור דהא הרשב"א בסי' צ"ב והר"ן לא התירו רק באיסור דרבנן. וגם מ"ש אח"כ וא"כ אם התינוק חולה וכו' אין לו שייכות להקודם. ועיין בס' תוספת שבת שכתב דהמג"א סמך עצמו על מה שכתב סי' רס"ט דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור ע"ש. אך לפ"ז לכאורה לא תלה כלל בהך דהרשב"א והר"ן. וצ"ל דסברת המג"א הוא דניהו דאכילת היתר בזמן איסור ליכא למילף מדם ושרצים וליכא אסורא דאורייתא להאכיל לקטן בידים מ"מ מדרבנן אסור ולא עדיף מאיסור דרבנן דלרוב הפוסקים אסור ליתן בידים להקטן רק לשיטת הר"ן והרשב"א שרי היכי דהיא רובייתא. ובזה אתי שפיר דברי המג"א בסי' תרט"ז סק"ב שכתב דבאמו לא שייך חינוך מ"מ לא תתן בידים דהוי כמאכיל נבילה ע"ש ולכאורה דבריו סותרים לכאן ולמ"ש בסי' רס"ט דאכילת היתר בזמן איסור שרי. ולפי מ"ש א"ש דמ"מ מדרבנן אסור ולא שייך לומר דבמקום רבותא לא גזרו דהא באמת מצוה על האב לחנכו וא"כ ניהו דעל האם ליכא מצות חינוך מ"מ לא שייך להקל מחמת תקנת התינוק וממילא אסור עכ"פ מדרבנן להאכילו בידים וא"ש. ומה שכתב המג"א מהא דמאכילין אותו ביוה"כ על דברי הרשב"א. היינו משום דמהש"ס לא מוכיח כ"כ שיהי' מותר להאכילו ביד מה שהוא יותר מחשש סכנא. והא דאיתא ביומא דע"ח ע"ב. והא מותרין לכתחילה קתני ע"ש. י"ל דקאי על שאר עינוים דלרוב פוסקים ליכא איסורא אלא מדרבנן משא"כ אכילה ושתי'. רק מדברי הרשב"א בתשו' שכתב על האי דאמרינן עירובין ליתבא לינוקי' וכו' דלצורך התינוק שרי הרי מבואר מדבריו דשרי ליתן בידים כל צרכו וע"כ צ"ל דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור. והנה מ"ש הרשב"א בסי' צ"ב דהא דאסור להניקו אחר כ"ד חודש אף דהוא רק אסורא דרבנן היינו משום דאין צורך לתינוק כלל ולאו היא רובייתא. ע"ש ולא קיימל"ן כוותי' כמבואר ביו"ד סי' פ"א דלא שרי להחזירו להיניק רק משום חשש סכנה והוא מדברי הירושלמי הביאו הפוסקים. ובישוב שיטת הרשב"א דלא תקשה עליו מהירושלמי י"ל דהא ודאי למ"ד דקטן אוכל נבילות מצווין להפרישו ואם כן הברייתא דמניחו זורק עכ"ח מיירי בכרמלית כמבואר יבמות דקי"ד ע"ש. ואם כן מוכח דאסור להאכילו בידים אפי' איסור דרבנן אבל לדידן דקיימל"ן דאין מצווין להפרישו באיסור דאורייתא ממילא יש לומר באיסור דרבנן נחתינין דרגי' ושרי' אפי' להאכילו בידים כמבואר בחדושי הרשב"א יבמות בסוגי' הנ"ל. כן יש ליישב שיטת הרשב"א. מ"מ להלכה לא קיימל"ן כן כמבואר בהפוסקי' ובש"ע סי' פ"א. ולפ"ז המשך דברי המג"א כך היא כיון דלהרשב"א והר"ן מותר גם לגדול ליתן לחולה קטן ואף דלא קייל"ן כן מ"מ באם העכו"ם הולך לפעמים יכול לצוות הקטן אחר ליתן לזה הקטן החולה ולא הוי כמאכיל בידים אסורא לקטן במה שמצוה לו למיספי אסורא לקטן החולה והיינו כיון דיש פוסקים דגם לגדול מותר ממילא מותר להאכיל להקטן כ"ש בסי' רס"ט סק"א ע"ש. כן נראה לי כוונת המג"א אך שקיצר כדרכו. אמנם בגוף דברי המג"א לחלק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור קשה טובא דמדברי הר"ן ריש פרק יוה"כ מוכח דלא נחית לחלק בזה. דא"כ לא הוי מוכח מידי דשאר עינוים ליכא אסורא רק מדרבנן מדשרי לגדולים לעשות להם בידים ע"ש שכתב דהא אסור מדאורייתא להאכילם בידים הרי מבואר להדיא דדמי ממש לאכילת נבילות ובאמת דברי הר"ן צ"ע דנראה כסותרים למה שכתב במס' שבת דקל"ט דשרי להאכילם ביוה"כ אפי' טובא ע"ש הרי מוכח דסובר גם כן לחלק בין אכילת איסור ובין אכילת היתר בזמן איסור וצ"ע כעת:
אבן העוזר סי' שס"ח בסופו:
וזה פשוט ע"ש נ"ב דבריו תמוהים דהא באם אורך ר"ה בין החצירות הוי מושיט רק באם רוחב ר"ה מפסיק לא הוי מושיט והיינו זה כנגד זה שכתבו בתירוץ ראשון:
מג"א סי' שמ"ט סעיף ה':
אסור להוליך פחות מד"א וכו' בכרמלית. נ"ב עיין בתשו' עה"ג סי' ק"ד שתמה ע"ז דמנ"ל דגזרינן בכרמלית ומבין השמשות אין ראי' דחמיר טפי דהוא ספק משא"כ בכרמלית דהוי גזירה לגזירה ע"ש וגם בס' אבן העוזר עמד בזה ולפענ"ד נראה דמוכח מהא דאמרינן בשבת דמ"ב דקוץ בר"ה מטלטלו פחות פחות מד"א ובכרמלית אפילו טובא ע"ש והיינו משום היזקא דרבים שרינן אסורא דרבנן ואי נימא דבכרמלית הותר בפחות פחות מד"א קשה דאמאי באמת שרינן אפי' טובא דהא אפשר לסלק היזקא ע"י פחות פחות וכו'. ודוחק לומר דמיירי היכי דא"א ע"י פחות וכו' דלא הוי להגמ' למסתמי' ע"כ צ"ל דגם בכרמלית ליכא היתרא בפחות וכו' רק משום היזקא דרבים ושוב לא חלקו חכמים והתירו אפי' טובא:
בהגה"ה סי' שנ"ח סעי' ב':
רחב בעשר אמות באורך הכותל וארבעה רוחב וכו' נ"ב והא דגידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין כמבואר בסי' סס"ב היינו באם המחיצה היא על שפת התל דאז מצטרפין הגידוד והמחיצה אבל באם המחיצה רחוקה ד' טפחים משפת הגידוד דהוי מקום חשוב בפ"ע לא מצטרף הגידוד והמחיצה:
מג"א סי' שס"ו ס"ק ט"ו:
דאע"ג דמציאתם לאבי' וכו' נ"ב וצריך להבין דאמאי בבנו ובתו הקטנים אינו מזכה אפילו באינם סמוכים דמ"ש מאמה העברי'. ומצאתי שעמד בזה הפרישה לא"ח ע"ש וצ"ל כיון דקטן אינו מזכה על ידו מדאורייתא לא הקילו בסמוכים ע"ש. אפי' בעירוב דמדרבנן ואוקמי' אדאורייתא כיון דמציאתם לאבי' וכיון דמדרך האב לזון את בניו ובנותיו וכדאמרינן קדושין דף ד' ע"א דקאי מיתזני' מיני' ע"ש לא חילקו בזה ואמרו דאינו מזכה על ידם אפילו באינם סמוכים. וגזרו אטו סמוכים משא"כ בבנו גדול דהוא בר זכי' מדאורייתא לכך מזכה על ידו אפילו היכי דמציאתו לאביו. וכמ"ש הרמב"ן:
חק יעקב סי' תל"ז סקי"א:
ע"ש נ"ב עיין בתה"ד סי' רנ"ז ומוכח שם דלמ"ד טבילת כלים מדרבנן נאמן הקטן אף דאיתחזק איסורא בוודאי וכמ"ש המג"א:
מג"א סי' תמ"ו ס"ק מ"ה:
עיין דגול מרבבה ע"ש. [נסמן על ולאכול כ"א בפ"ע אסור וכו'] נ"ב עיין לעיל במג"א ס"ק י"ג מ"ש בשם הש"ך מבואר דגם לח בלח חו"נ. אך בגוף ת' הרשב"א סי' תפ"ה המעיין שם יראה דלא כ"כ רק לסברת השואל אבל הרשב"א סבר כשיטות הגאונים דגם לח בלח חו"נ ואפי' בפליטות כלים ומחמיר בגבינה שנעשה קודם פסח. ולא קשה מה שהקשה המג"א על דבריהם בס"ק י"ג דבאמת הרשב"א סבר גם בטעם חו"נ אך המחבר הכריע מסברא דנפשי' להקל בטעם ולכך מתיר בבשר יבש וכו':
שם סי' תס"ז ס"ק ל"ז:
וזה לשונו וכו' וידוע דמהרי"ל וכו' נ"ב וידוע דמהרי"ל ס"ל לאסור כולה ואפ"ה מיקיל בהבהוב בדיעבד. כתוב בספר תניא כל וכו' כצ"ל: שם סי' תר"ל סק"ג:
אבל בסוכה גדולה שהשלישית רחוקה ממנה יותר מג' פסולה וצ"ע. נ"ב צ"ל יותר מז' וכוונתו כיון שהוא רחוק יותר משבעה טפחים הוי פרוץ מרובה על העומד אפשר דלא מועיל אף בדופן ג':
שם סי' תרל"ג סק"ח:
וה"ה אם ניטל וכו' נ"ב וצ"ל ואם ניטל מן הסכך בארבעה אמות כיון דהדופן גבוה עשרה אמרינן דופן עקומה וכמבואר בסי' תרל"ה:
באה"ט סי' תרצ"ב סק"ו:
אבל לא יברך שהחיינו עכ"ל. נ"ב ועיין סי' תקפ"ה בב"י ובש"ע שזה הוא שיטת הרמב"ם אבל אין נוהגין כן וכמ"ש הרמ"א שם סעי' ב' ע"ש ותמהני על הבאה"ט שכתב דבר זה שלא כהלכה ועי' בס"פ אלי' רבה סי' זה שהעתיק דברי מט"מ והגמ"נ וכתב דלא קיימל"ן כן ע"ש:
תוספת שבת סי' ש"ח סעי' מ"א ס"ק כ"ה:
אפי' וכו' עד דס"ל דביום לידתו לא עדיף מחולה. נ"ב לפי ע"ד ליתא דמוכח בחולין דכ"א ע"ב דאף בחולה לא מחזקינן. דאם לא כן גם לר"נ קשה דאמאי מטמאה בזיבה ע"ש וגם קשה מה דאמרינן במס' שבת דקל"ה דיש יליד בית שנימול לאחד ע"ש הרי מבואר דלא מספקינן כלל בחולה דאל"כ עכ"פ ביום לידתו אסור למולו כמבואר בסי' רמ"ב סעי' ב' ע"ש ואין לומר דמיירי ביוצא דופן כדמשני הגמ' בחולין דהא לחד מ"ד בשבת קל"ה אינו נימול לשמונה ע"ש:
שער המלך ה' יו"ט ד"ה ועוד נראה ליישב עד ואני תמה עליו וכו' דבריו תמוהים דודאי בן ח' הוי נפל כמבואר בסוגי' שם דאין במינו שחיטה רק בשהה אמרינן ההוא בן שבעה הוא ואישתהי כמבואר ביבמות ד"פ א"כ הוי כלו חדשיו דמה לי בן ט' או בן ז' ולא קשי' מידי:
מק"ח מהגאון דליסא בה' עירובין שלו. ד"ה אכן מהמ"א וכו' עד דהכא דהכותל ע"ש. נ"ב [ונסמן על תיבות הכא] ליתא דהא אפי' בפחות מד"א לא מהני קורה רק צה"פ כמבואר בטור וש"ע סעי' כ"ו. וגם נראה כי טעות נזדקר לפניו שהי' סבור שקושיית המ"א הוא מסי' תר"ל סעי' ב' ובאמת לא קשה מידי דניהו דהכותל לא מהני לצה"פ כיון דלית לי' גיפפי כמבואר בעירובין די"א דלית לי' שקפי וכו' אבל הפס שהוא ברוחב למה לא יהי' נחשב במקום קנה רק דקושי' הוא מסעי' ג' שמבואר שם שיתן קנה מהפס על הדופן האחר ע"ש ולא חילק אם הדופן ארוך הרבה או קצר: