זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
ליקוטים על תורה
בראשית י"ח ו' קמח סולת ובגמרא (ב"מ דף פ"ז ע"ב) קמח סולת מכאן שאשה עיני' צרה באורחים ופירש רש"י שם דהיא אמרה קמח:
ולכאורה בפסוק משמע איפכא דהוא אמר קמח ועוד היעלה על הדעת ששרה הצדקת אשר אברהם הי' טפל לה בנביאות תהי' עיני' צרה חלילה באורחים: ש נראה לומר עפ"י מה שכתב הרמב"ם בפרק ד' משמונה פרקים כי בנטות האדם מדרך הישר אי אפשר לו לילך אח"כ בדרך הממוצע כי מהרה יחזור לקלקולו חלילה רק צריך לאחוז בקצה האחרון ועיין בבינה לעתים דרוש ח' מה שפירש הפסוק ישור על אישים וכו' ולפי זה אברהם שהי' בטבעו להטיב עם אורחים הי' די לו דרך הממוצע ואמר קמח משא"כ שרה שמטבעה להיות צרה באורחים והיא בצדקתה עשתה נגד טבעה היתה צריכה לאחוז בקצה האחרון בנדיבות יתרה ואמרה סולת וא"ש:
האיש נזם זהב בקע שם כ"ר כ"ו ויקח משקלו וכו' ופירש רש"י בשם המדרש רמז לשקלי ישראל וקשה למה רמז לה דווקא לשקלי ישראל ועיין במפרשים שעמדו ע"ז. ונראה דהנה על ג' דברים העולם עומד על התורה ועבודה וגמילות חסדים והנה הסימן שעשה אליעזר שאם תאמר גם לגמליך אשאב היינו שהיא גומלת חסדים וכדאי לכונסה בביתו של אברהם הוא עמוד אחד שעליו העולם עומד ולכך רמז לה שמזרעה יזכו לשני העמודים ורמז לה לשקלי ישראל אשר ממנו קונים קרבנות ציבור וזה עמוד העבודה ושני צמידים הוא שני לוחות מצומדים וזה עמוד התורה והנה אמרינן בגמ' ברכות נשי במה זכיין באקרוי' בנייהו לבי כנישתא ואמתונו לגברייהו והיינו משום שלא נצטוו בתורה רק מחמת שהם גורמים לתורה לבניהם ולבעליהם וזה שני צמידים הרמז לתורה על ידי שהיא הגורמת ויש בידה זכות התורה גם כן:
וזה נראה ג"כ מה שהי' הציווי במילואים לתת על תנוך אוזן אהרן ובהן ידו ובהן רגלו רמז ג"כ לג' עמודים שהאוזן הוא נגד עמוד התורה כמו שנאמר שמעו ותחי נפשכם ואמרינן במדרש שמעו לדברי תורה. ובוהן ידו הוא עמוד העבודה. ובהן רגלו הוא ג"ח כדאמרינן בב"מ ילכו בה זה גמ"ח לבקר חולים ולשמח חתנים ומכונה בשם הרגל ובכהן צריך להיות נמצא כל השלשה עמודים כמו שנאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגם הוא איש חסד נוסף על עמוד העבודה המסורה לו:
שם ל"ט ט' איננו גדול בבית הזה כו' ובמדרש שהיא אמרה איננו וקאי על הש"י ויוסף השיב גדול ה' כו' ולכאורה אינו מובן סוף הפסוק בבית הזה ממני:
ונראה דהיא אמרה אחרי שמצרים מקום טומאה מאוד כדאיתא בזוהר שלכך הוצרך הש"י בעצמו לירד למצרים ששום מלאך לין הי' אפשר לו לירד למצרים מחמת הטומאה, ואמרה ששם אין השראת השכינה ומותר לעשות כרצונו וע"ז השיב יוסף כי גדול בבית הזה ממני שע"י זכותו יש השראת השכינה אף במצרים כדאיתא במדרש שהשכינה הניחה השבטים וירדה עם יוסף למצרים: ובזה הענין בגמרא (בסוטה דף ל"ו ע"ב) נראתה לו דיוקנו של אביו בחלון כו' והתוס' תמהו דמנ"ל שנראה לו בחלון דנהי דדריש ואין איש מאנשי הבית כו' דמשמע דנראה לו מי שאינו מאנשי הבית אבל מ"מ לא מוכח כלל שהי' בחלון:
ונראה לפרש עפ"י מה שכתב ביערות דבש ח"ר (דף י"א) דהא דאמר לו יעקב עתידין אחיך שיכתבו שמם על אבני אפוד כו' ולא הזהיר אותו מבלי יעבור חלילה העבירה וישחית נפשו היינו כי אמרינן במדרש שגם היא לדבר מצוה נתכוונה משום שראתה באצטגנינות שעתידה לעמוד ממנו בנים אך באמת הי' מרמז לבתה ע"ש ואמרינן אורים שמאירים את דבריהם תומים שמשלימים כו' והענין הוא שגם על ידי חכמות אצטגנינות יש לידע עתידות אך הוראתם אינה שלימה וכדאיתא סוטה דף י"ב המצפצפים ומהגים כו' שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים והם לא ידעו כי הרמז למי מריבה וכן נמי בפרעה שאמר ראו כי רעה נגד פניכם ונהפך לדם מילה הרי שאין הוראתם דבר ברור משא"כ האורים ותומים כפי מה שאמר הכהן ברוח הקודש הי' דבר שלם בלי מגרעת וחילוף שהשלים דבריו וזה הי' מעלת או"ת אשר הנחיל ה' ליראיו עם קדושיו לא עשה כן לכל גוי: וזה שאמר לו יעקב אבינו כיון שאתה רוצה לסמוך על האצטגנינות שראית שעתיד אתה להעמיד זרע ממנה ותחשבו לדבר ברור א"כ אין שום מעלה להאו"ת יותר מהחוזים בכוכבים ואין מהצורך לאבני אפוד ע"ש:
והנה בזהר פ' תולדות כתב הפירוש על הפסוק וישקף אבימלך כו' וירא והנה יצחק מצחק את רבקה כו' ומקשה וכי ס"ד שיצחק שימש מטתו ביום ופירש שם בעד החלון היינו חלון דחכמתא וכמו בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא שראתה באצטגנינות וחכמת החוזים ומכונה בשם חלון שכמו שע"י חלון אדם מביט לחוץ כן ע"י הכוכבים יש לידע לפעמים עתידות ע"ש: וזה הפירוש בגמ' שנראה לו דמות אביו בחלון שהי' יוסף עוסק בחכמת אצטגנינות המכונה בשם חלון וע"י זה הי' רוצה לעשות המעשה שראה שעתיד להעמיד זרע ממנה ונראה לו דמות אביו שם ואמר לו שאל יסמוך על זה שאין הוראתם שלימה שבאמת הי' מרמז שיעמיד מבתה וא"ש:
שמות ל"א י"ח ויתן אל משה ככלותו פירש"י אין מוקדם ומאוחר בתורה וכו' והרא"מ תמה ע"ז דמנ"ל הא דהא י"ל דהציווי באמת הי' קודם מעשה עגל רק אמירת משה לישראל הי' אח"כ ועיין שם מה שתירץ והוא דחוק. ולפענ"ד נראה דהנה איתא פלוגתא בזבחים דף קי"ד ע"ב אם הכהנים נבחרו מיד בשעת מ"ת או דווקא לאחר שהוקם המשכן ע"ש והנה רש"י תופס בפירושו כדברי ר"י בן קרחה ולכך פירש בפסוק וגם הכהנים הנגשים וכו' דהיינו הבכורות וכמו כן פירש בפסוק וישלח את נערי בני ישראל דהיינו הבכורות וכו' ועיין בפרשת במדבר בפסוק ואני הנה לקחתי את הלוים שפירש"י שם דהיינו שהעבודה הי' ראוי להבכורות רק מחמת שטעו בעגל נפסלו וכו' ומה שעמד הרא"מ בריש פ' כי תשא דהא דלא כמאן דהא לר"י בן קרחה לא נפסלו עד שהוקם המשכן ע"ש. לדעתי לק"מ די"ל דמחמת חטא העגל נפסלו מיד ונגזר עליהם שלא יעבדו מהקמת המשכן ואילך והיינו כר"י בן קרחה והנה כל הענין מהציווי על המשכן וכליו המבואר בפ' תרומה וגם בפ' אתה תצוה בוודאי בפעם אחת נאמרה דהא וי"ו מוסיף לענין ראשון כדאמרינן בגמ' בדוכתא טובא וגם פשטות הלשון מורה כן וכיון דהבכורות לא נפסלו רק אחר חטא העגל א"כ ע"כ ציווי מעשיית בגדי אהרן הכהן ע"כ הי' לאחר חטא העגל וממילא כל ציווי המשכן ג"כ הי' אח"כ במ' ימים האחרונים וא"ש: ועיין עוד בדברי רש"י בפסוק ומשה יקח את האוהל וכו' שכתב דבי"ט בתמוז עלה והרא"מ עמד בזה שסותר למ"ש רש"י ביתרו שבי"ח עלה וכו' ומ"ש לתרץ דתליא אי תמוז דהאי שתא מלוי' מליא ע"ש תמוה מאד דאינו ענין כלל דשם קאי בגמ' על תמוז דשילוח המרגלים שהי' בשנה שני' וכמו שתמה עליו בנחלת יעקב ולפענ"ד נראה לומר דתליא בהא דאמרינן בשבת (דף פ"ח) דלרבנן הוה ריש ירחא דסיון בתרי בשבתא ולר"י בחד בשבתא ע"ש והנה מדברי הפסוקים אין הכרח אם הי' דן משה החוטאים וגם שריפת העגל באותו יום שירד. וממילא עלייתו הי' למחר ביום י"ח או שהי' ביום י"ח ועלייתו הי' ביום י"ט וכמו שכתב הרא"מ אך אי אמרינן דר"ח סיון הי' ביום ב' וא"כ הי' ר"ח תמוז ביום ד' וממילא הוה י"ח בשבת וא"א לומר דאיך דן את החוטאים ושרף את העגל אלא ע"כ דהי' הכל ביום שירד ועלייתו הי' בי"ח אבל לר"י דר"ח סיון הי' ביום א' שפיר אפשר לומר דדן החוטאים בי"ח ועלייתו הי' בי"ט וא"ש:
ובאמת אי אמרינן דדן את החוטאים בי"ז צריך להבין דהא בד"נ בעי הלנת דין ואין גומרין באותו יום לחובה כמבואר בגמ' רק דצריך לומר דהוראת שעה היתה כדאמרינן בגמ' (סנהדרין דף פ' ע"ב) לענין מקושש למאן דבעי שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג ע"ש וה"נ נראה דמתחלה לא ידעו דעובד ע"ז באיזה עונש הוא וכמו שפירש"י כה אמר ה' עברו ושובו וכו' והיכן דיבר זובח לאלהים יחרם וכו' וכפי הנראה שלא נאמר להם מתחלה רק עשרת הדברות ולא יותר ועיין ברא"מ מ"ש דלחד תנא גם אלה המשפטים נאמר בשעת מ"ת ע"ש אבל אינו מוסכם כמבואר שם שאין הכרח לזה. וטפי עדיף לומר שבאמת הי' הגמר דין ביום הי"ז והעונש מהריגה הי' ביום י"ח וממילא עלייתו הי' בי"ט רק למ"ד בתרי בשבתא איקבע ירחא ע"כ אי אפשר לומר דבי"ח ענש החוטאים וצ"ל דהי' ביום י"ז ובי"ח שהוא שבת עלה ועיין בתענית (דף כ"ח ע"ב) דאף לרבנן דאית להו בששה בסיון ניתנה תורה מ"מ עלייתו הי' בשבעה לחודש ולכ"ע ירד בי"ז בתמוז ונשתברו הלוחות אז ולפי זה נכון מה שכתבתי לתרץ בדברי רש"י דהא דכתב בי"ח היינו לרבנן וא"ש שמות ל' י"ט ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו כו' ופירש רש"י יום שמיני של מילואים הושוו כולם לכהונה ותרגומו ומקדשין מיני' כו' ולכאורה אין לו הבנה ונראה בפירוש דיש לפרש הקרא ורחצו ממנו בלשון עבר ויש לפרש דמשה רחץ כל שבעת ימי המילואים שהקריב כל הקרבנות משא"כ שמיני למילואים לא רחץ רק אהרן ובניו ולזה מביא ראי' מהתרגום דפירש ומקדשין מיני' והיינו לשון הוה מדלא פירש וקדשו מיני' דהוה משמע שכל אחד רחץ בזמן הקבוע לו דהיינו משה בז' ימי המילואים ואהרן אח"כ ביום שמיני רק מקדשין מיני' דמשמע לשון הוה והיינו שגם ביום ח' למילואים קידש משה עמהם:
ויקרא ט' י"ז מלבד עולת הבוקר וגו' פירש"י כל אלה עשה אחר עולת התמיד עכ"ל והוא מחוסר ביאור ונראה כיתר ועיין במזרחי מה שהאריך בזה ולדעתי נראה בפשוטו דהנה בשמות מ' פסוק כ"ט פירש"י דביום שמיני למילואים הקריב משה כל הקרבנות ציבור חוץ מאותן שנצטוה אהרן ע"ש וא"כ קשה דכתיב מלבד עולת הבוקר דמשמע דגם עולת הבוקר הקריב אהרן ובאמת הקריב משה ולכך פירש"י דאין הכוונה דאהרן הקריבו רק דהכוונה הוא שאהרן הקריב אחר שקרב עולת התמיד שהקריב משה. וזה ברור בכוונת רש"י בעה"ש. ועיין במזרחי שהקשה על מה שפירש"י לקמן דמשה נכנס עם אהרן ללמדו עבודת הקטורת ומדוע לא למדו כל שבעת ימי המילואים והביא בשם רבינו ישעי' שמשה לא הקטיר כלל כל שבעת ימי המילואים רק שביום שמיני הקריב אהרן ונכנס משה עם אהרן ללמדו. והר"א מזרחי השיג עליו דמדוע הקריב כל הקרבנות משה ולא הקטורת ועיין שם מ"ש בזה:
ולדעתי לק"מ דכוונת רבינו ישעי' הוא דבאמת כל שבעת ימי המילואים לא הקריב כלל משה קרבנות ציבור רק הקרבנות של המילואים רק שביום שמיני שהוא יום הקמת המשכן שלא פרקו עוד והוא ר"ח ניסן התחילו להקריב קרבנות ציבור והקריב אותם משה כמבואר סוף פקודי וראי' לזה משבת (דף פ"ז ע"ב) גמ' ד"ה ראשון לעבודה ופירשו לסדר עבודת ציבור תמידין ושאר קרבנות של תרומות הלשכה עכ"ל (ועדיין צ"ע בזה מחגיגה (דף ו' ע"ב) ר"ע אומר קרבה ושוב לא פסקה כו' ע"ש). הרי מוכח דרק ביום שמיני שהוא ר"ח ניסן התחילו להקריב קרבנות ציבור לא קודם. רק הקרבנות של מילואים לבד הקריב משה בשבעת ימי המילואים רק מה שכתב רבינו ישעי' שביום שמיני הקריב אהרן הקטורת הוא תמוה דבהדיא מבואר בקרא סוף פקודי דמשה הקטיר בר"ח ניסן ואפשר ט"ס יש בדבריו:
והנה מה דפליגי בגמ' עירובין דף פ"ג מה היה החטא של בני אהרן לכאורה צריך להבין דאמאי לא נימא כיון דהמצוה הי' שמשה יקטיר ביום שמיני למילואים והוה הם כזרים לגבי' וצריך לומר דבאמת הקטורת של יום הקטיר משה כמבואר בפקודי רק שמה שהקטירו בני אהרן היה קטורת נחשון דאינו מקרבנות ציבור רק הוראת שעה ועל מזבח החיצון וכמו שפרש"י בנשא ע"ש ולכך ניחא שהקריבו שניהם הקטורת ובאמת קטורת של כל יום אינו נקטר אלא בכהן אחד וצריך לפרוש כל אדם רק בזה הקטורת הי' מהוראות שעה ועל מזבח החיצון. רק דהחטא הי' מחמת שתויי יין או שהורו הלכה בפני רבם: ולפ"ז צריך לומר דמיתתן הי' אצל המזבח החיצון וגם הוא קרוי לפני ה' וכדמצינו הרבה פעמים בקרא דגם חצר המשכן קרוי לפני ה'. ועיין עירובין (דף ס"ג) בתוס' שם שהוכיחו דלא הי' הקטורת של מזבח הפנימי משום דשם לא הי' יורד משמים וצ"ע טובא דבפשיטות מוכח מראיות שכתבתי למעלה וצ"ע:
שם י"ד מ"ד ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית וכו':
נראה בדרך רמז דהנה אמרו בגמרא כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות נגד ע"ז וג"ע וש"ד וידוע דצרעת בא על לשון הרע ופירשו המפרשים והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהיינו שהרפואה הי' מן הצרוע בעצמו שנתן ללבו לשוב מעבירות שבידו ותיקן את אשר עיוות שחמור כמו שלשה עבירות החמורים ונגד זה הי' המצוה ליתן על תנוך אזנו נגד תיקון ע"ז שאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו וגם הוא חוש המגיע להמוח ועיקר האמונה תלוי במחשבת אדם וכדאמרינן בקדושין שבע"ז המחשבה כמעשה שנאמר למען תפוס את ישראל בלבם. ונגד ש"ד ניתן על בהן ידו שמכונה החטא לידים כדכתיב ידים שופכות דם נקי. ונגד ג"ע ניתן על בהן רגלו שחטא ג"ע מכונה לרגלים כדאמרינן אץ ברגלים חוטא זה הבא על ארוסתו. כדי שיתן המצורע ללבו לשוב מחטאו ולתקן כמו שנאמר וחטאתי נגדי תמיד: ויקרא י"ט י"ז הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. יובן ע"ד מה שאמרו בגמ' שבת מוטב שיהיו שוגגים והיינו בדבר שידוע שלא יקבלו אסור להוכיח והנה אמרו דברים היוצאים מלב נכנסים ללב משא"כ אם המוכיח לא תיקן מעשיו מקודם אז אין דבריו מתקבלים על לב השומע ויוסיף לו רעה שמהשוגג נעשה מזיד ע"י תוכחתו וזה הוכח תוכיח את עמיתך שיוכיח גם את עצמו בעת התוכחה וע"י זה לא תגדל עליו החטא כי דבריו יהיו מקובלים ויעשו רושם להשיב חבירו מעון משא"כ אם לא יתקן מעשיו מקודם אזי על ידי תוכחתו ינשא ויגדיל עליו החטא משוגג למזיד:
ובזה פירשתי מאמר התנא אם אין אני לי מי לי עפ"י מה שכתב הבינה לעתים דרוש כ' זה ספר תולדות אדם כו' ביום הבראם היינו שאדם אם מתקן מעשיו הוה כמו שברא א"ע וכמו שאמרו ועשיתם אותם כאלו עשיתם עצמיכם וכל המלמד את חבירו תורה כאלו ילדו וכמו שנאמר את הנפש אשר עשו כו' והכוונה הוא שמלמדו תורה לשמור ולעשות ומזכה לחייבייא וזה באם מתקן מעשיו קודם והוא נקרא של עצמו אפשר לו לזכות גם לאחרים ויהיו נקראים שלו משא"כ אם אין אני לי שהוא עדיין לא תיקן מעשיו ואינו נקרא שלו בוודאי לא יכול לתקן אחרים:
שם כ"ב ג' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וכו' ופי' רש"י דאי אפשר לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה וכו' ואם על הנגיעה חייב וכו' ועיין ברא"מ שכתב דאף דאין עונשין מן הדין מ"מ הכא אי אפשר לאכילה בלא נגיעה ע"ש ואין להבין זאת דהא משכחת בתחב לו חבירו בבית הבליעה וכמו שהובא ברש"י בפ' שמיני בפסוק והאוכל מנבלתה דנבלת בהמה אין מטמאה באכילה בלא נגיעה והיינו בתחב לו חבירו בבית הבליעה וגם לשיטת הסוברים דגם לטומאת עצמו בעי כביצה דוקא וכמו לטמא אחרים ועיין ב"ק (דף ע"ז ע"א) בתוס' שם ובפסחים (דף ל"ג ע"ב) בתוס' שם א"כ משכחת דאכל רק כזית דאין חייב על נגיעה כיון דאינו מטמא להקודש שאכל דלית בי' שיעורא ואפ"ה חייב משום אכילה בטומאה ועיין חולין (דף ע"א ע"א) ובנידה (ד' מ"ב ע"ב) אי בית הבליעה הוה בית הסתרים או מקרי טומאה בלועה ע"ש:
שם כ"ה א' וידבר ה' אל משה במדבר סיני ופי' רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' ועיין ברא"מ שהקשה דהא אמרינן כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ועיין עוד מה שהקשה ותירוצו קשה לדעתי להולמו:
ולפענ"ד נראה דהא דכתב רש"י כללותיהם ופרטותיהם נאמרו בסיני אין הכוונה על תורה שבע"פ רק ידוע מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו בח' פרקים דכל הדברים אשר יש להם רמז במקרא הוא בכלל תורה שבע"פ ומה דאין לו רמז כלל הוא בכלל הלמ"מ ע"ש:
והנה איתא בזבחים (דף קט"ו ע"ב) וחגיגה (דף ו' ע"ב) דר' ישמעאל סבר דכללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד ור"ע סבר דכללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע"ש הרי מבואר דלר"ע כל התורה כולה נאמרה מיד בסיני וגם בערבות מואב בשלימות וכמו כן באוהל מועד מקודם ואף דלא כתיב באוהל מועד רק מצות מיוחדות בספר ויקרא שהוא מאוהל מועד וכמו כן מצות מיוחדות בערבות מואב מ"מ כל התורה כולה נאמרה כאן וכאן ג' פעמים וכדאיתא להדיא בסוטה (דף ל"ז) אין לך כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עלי' מ"ח בריתות והיינו בכל מקום מהשלשה מקומות ט"ז בריתות ע"ש והא דכתבה התורה בקצת מצות במדבר סיני ובקצת מצות באוהל מועד ובקצתם בערבות מואב הי' לטעם ידוע לו יתברך אבל באמת כל התורה נאמרה בשלימות בהר סיני וגם נשנית בשלימות באוהל מועד וכמו כן בערבות מואב:
והנה מה שאמרו בגמ' פרטותיהם ודקדוקיהם היינו דלר"י לא נאמרה בסיני רק דרך כלל המצוה כמו בקרבנות לא נאמר בתחלה רק שיקריבו קרבנות אבל לא פירש היאך יהי' סדר עבודתן רק באוהל מועד נתפרשו גם הפרטים מהפשט וניתוח ומשאר עניני עבודה אבל לר"ע נאמר מיד למשה כל התורה בשלימות בהר סיני אך שלא נכתב בתורה רק הכלל בסיני כמו וזבחת עליו את עולותיך ושלמיך ופרט המצוה מהקרבנות תלאה הכתוב באמירת אוהל מועד והוא לטעם ידוע אליו והוא מוכרח לומר כן אליבא דר"ע. והנה מה דמצינו דנכתב בתורה לפעמים פרשה ונשנית בוודאי הוא משום דבר שנתחדש בה דנהי דהתורה נשתלשה ג' פעמים מ"מ בתורה לא נכתב שום קוצי של יוד שני פעמים אם לא בשביל דבר שנתחדש בה איזה פרט מהמצוה מה שאינו מבואר עדיין דהיינו למשל כמו מצות ציצית שנכתב בפ' שלח וגם במשנה תורה נאמר גדילים תעשה לך והוא בשביל דבר שנתחדש דהיינו הדרשות שדרשינן מהאי פסוקא למישרי כלאים בציצית ושתהי' הטלית בת ארבע ולא בת שלש וכל זה הוא בכלל פרטים דכלל המצוה כבר נכתב מקודם בפ' שלח רק נתחדש מפסוק דגדילים תעשה לך פרטים חדשים במצוה של ציצית ושפיר כתב רש"י דכמו בשמיטת קרקעות דלא נשנה בערבות מואב בוודאי גם הפרטים נאמרו שם כיון דלא נתחדש ונשנה בשום פסוק בתורה עוד בערבות מואב להורות איזה דין ופרט חדש רק הכל מה שנאמר בתורה מדקדוק המקראות נאמר בהר סיני ואם כן ממילא כל הפרטות היו בהר סיני כמו כן כל המצוות אף שנשנו בערבות מואב וממילא באו להורות איזה דין ופרט חדש וכדאמרינן לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה גם השתא דאותו החידוש לא נאמר רק בערבות מואב ולא מקודם מפרט המצוה שלא נאמר בשלימות וזה אשמעינן הקרא דלא כן הוא רק גם הפרט דהיינו אותו חידוש שמוכח מקרא שנתחדש נאמר ג"כ מקודם בסיני וכמו מצות שמיטה רק שהכתוב בחר קצת מהמצוה להכתב על המקום מערבות הואב והי' לטעם ידוע וכדאמרינן בסוטה נישנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב וא"ש:
ועיין ברא"מ שכתב דע"כ הכללות נאמרו בהר סיני דאין לומר באלה משפטים דהא שם לא נאמר אלא הכלל ע"ש ודברים האלו אין להם הבנה כלל דהא גם מ"ש באלה המשפטים היינו ג"כ בסיני קודם שהוקם המשכן וגם אין צריך להוכחה שנאמרו הפרטות מסיני לפי מה שפירשתי דהפרטות ודקדוקים דברים שנתחדשו וכדומה וכיון שלא נשנה אח"כ א"כ לא בא לאורוי שום דבר חדש רק הכל נרמזו בהכתובים שנאמרו בסיני זולת דברים אשר אין להם רמז והם בכלל הלמ"מ וא"כ ממילא נאמרו גם הפרטות מסיני וא"ש:
במדבר א' ס"ו ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וכו' לכאורה הוא מיותר לגמרי כיון דכבר נכתב כל מספר מכל שבט בפרט ונראה לומר דהנה מדברי רש"י בפ' כי תשא מבואר דהמנין הי' נחשב לשנות העולם המתחיל מתשרי וכמו שכתב שם רש"י להדיא דלענין המנין מבן עשרים הי' שני המספרים שוים דשניהם היו בשנה אחד אך הרמב"ן שם השיג על רש"י דנחשב לכל אחד למנין שנתו כמו לענין גדלות דבן י"ג ע"ש. והנה הש"ך בח"מ סי' ל"ה הביא בשם יע"מ דחשבינן הגדלות מעל"ע וראייתו מדברי התוס' אך הש"ך חולק עליו ודחה ראייתו ולפי זה אי נימא דחשבינן השנים במעל"ע וממילא גם לענין המנין מבן עשרים חשבינן מעל"ע לשיטת הרמב"ן על התורה ובוודאי לא הי' אפשר שיהי' המנין מכל השבטים בפעם אחת וא"כ לא ימלט דבשעת המנין השבט הי' בהם אנשים שלא נשלם עדיין העשרים שנה במעל"ע ובזמן מועט אח"כ הגיעו לעשרים א"כ כשיומנו בכלל כל השבטים הי' יותר מהנמצא בפרט רק דבאמת לא נחשב למעל"ע רק לימים וכל המנינים מכל השבטים הי' ביום אחד וממילא שוה הכלל והפרט ושפיר אשמעינן הכתוב שבכלל היו הישראל כמו בפרט ועיין בספרי השני דף מ"ה שכתבתי על האי ענינא בשיטת היע"מ:
שם ט' א' בחדש הראשון לאמר פירש"י פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר וכו' מפני שהוא גנותן כו'. ועיין בקידושין (דף ל"ז ע"ב) בתוס' ד"ה הואיל דלכך לא עשו הפסח מפני שהיו ערלים שלא מלו וכו'. והוא אינו מובן דהא היוצאים ממצרים מלו בשעת יציאה כמו שפירש"י בפ' בא בפסוק ועברתי בארץ חצרים וכו' וכדכתיב מתבוססת בדמיך והנולדים במדבר היו קטנים בשנת השלישי ואח"כ. וצריך לומר משום דמילת זכרים מעכב להאב וכמבואר יבמות (דף ע"א) וכן כתב הרמב"ן על התורה א"כ קשה טובא דהא היכא דאי אפשר למול הבן מחמת סכנה אינו מעכב להאב כמבואר שם בסוגיא וכן הקשו בתוס' ביבמות (דף ע"ב ע"א) ד"ה משום וכו' וצריך לומר דהתוס' בקידושין סברי כיון דהי' העיכוב מחמת חטאם ולכך לא נשב להם רוח צפונית שפיר מעכב ולא דמי לחלה הבן דאינו ידוע שהוא מחמת חטא אביו או חטא אחר משא"כ בישראל דהודיע הקב"ה ע"י משה רבינו שחטאם גרם העיכוב. ובזה מיושב מה דקשה לכאורה על דברי התוס' בקידושין דאם הי' מחמת המילת זכרים א"כ להך שינויא ביבמות ד' ע"ב ע"א דלכך לא נשב להם רוח צפונית משום דלא נבדור ענני כבוד א"כ גם בשנה הראשונה לא מלו והיאך עשו הפסח ודוחק לומר דעדיין לא הי' להם בנים כ"כ בשנה הראשונה ולפי הנ"ל ניחא דבשנה הראשונה היו אנוסים ולא הי' מחמת חטאם לא מעכב כלל משא"כ אח"כ דלולי חטא מרגלים היו נכנסים לארץ ולא היו צריכים לענני כבוד כמו שפירש"י בדברים על פסוק אחד עשר יום ושפיר מעכב מילת הזכרים וע"ש בלשון התוס' בקידושין שכתבו דנזופים היו מחמת חטא מרגלים וכו' והוא לכאורה ללא צורך דמאי נ"מ מאיזה חטא ולפי הנ"ל ניחא דרצו להוציא מדעת רש"י ביבמות דף הנ"ל דהיינו מחטא העגל וא"כ קשה דגם בשנה ראשונה לא מלו מחמת חטאם והיאך עשו הפסח ולכך פירשו דלאו היינו חטא עגל רק חטא מרגלים דהי' בשנה שני':
שם י"א כ"א שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו וכו' ופי' רש"י לא חש למנות את הפרט וכו' ור' משה הדרשן פי' שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים ואין לו פירוש לכאורה ואין לו המשך. ובשפתי חכמים פירש דאותן שנולדו במדבר לא בכו ומלבד דאין לו המשך לקודם הוא דבר שאין בו ממש דהא הענין הי' מיד בשנה השנית כמפורש בכתוב ויהי בחודש השני בעשרים בחודש וכו' ובאיזה ימים אח"כ באו לקברות התאוה וא"כ הנולדים במדבר לא היו רק בני שנה ויותר מעט ומאי חטאו בזה אם היי מתאוים לבשר: ונראה בפירושו דר"מ הדרשן מתרץ הקושיא דלמה לא חשיב הקרא שלשה אלפים היתירים ולזה מתרץ שלא בכו אלא אותם שיצאו ממצרים דהיינו שהיו אז בן עשרים בצאתם ממצרים ולפי זה א"ש דבאמת בשנת יציאתם ממצרים לא היו נחשבים רק שש מאות אלף כמפורש בפסוק בפ' בא ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד עטף ופי' רש"י שם הגברים היינו מבן עשרים ולמעלה והא דבמנין הראשון היו שלשה אלף יתירים היינו משום דמעת יציאת מצרים עד המנין הראשון הי' שנה אחרת לשיטת רש"י בפ' כי תשא דנחשב למנין שנות עולם ונתחדשה השנה בתשרי לאחר יציאתם ממצרים ולאחר ירידת משה ביוה"כ הי' המנין הראשון ונתוספו ג' אלפים ויותר מה שלא הגיעו לכלל עשרים עד השנה השני' וא"ש דלא נקיט הקרא רק שש מאות אלף:
והא דבאמת נתגלגל שלא בכו רק אותם שהיו בן עשרים בעת יציאת מצרים י"ל משום דידוע דעבירה גוררת עבירה ובאמת מיד בצאתם ממצרים הי' ג"כ בידם עונות משני נסיונות שעל הים וכן במרה ועי"ז נכשלו ג"כ אח"כ בחטא קברות התאוה משא"כ אותם שלא היו אז בן עשרים ולא היו בני עונשים בדיני שמים בחטא הנסיונות שמקודם לא נכשלו עתה בחטא הזה: שם כ"א ל"ד ויאמר ה' וגו' אל תירא אותו כו' ועיין פירש"י דאמאי בסיחון לא הוצרך לומר כו':
ונראה לומר דרש"י פירש בפ' ואתחנן בעת ההיא לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר כו' הרי דמשה הי' סבור שגם אל ארץ שבעה עמים שמעבר הירדן הוא בכלל שבועה ועיין בפרשת דרכים דרוש ח' שהקשה באמת דמ"ש דהא גם מעבר לירדן המזרחי קדוש בקדושת א"י ע"ש והנה ארץ סיחון נראה שלא הי' מכלל מתנת הקב"ה לאברהם ולכך שלח לו משה אעברה בארצך ואם הי' מניחו לעבור לא לקחו ארצו כלל שהי' ארץ מואב כדכתיב רק שטהר לישראל ע"י שלקחו סיחון וכדאיתא גיטין (דף ל"ז) עמון ומואב טהרו בסיחון והי' הרשות ביד ישראל ליקח ממנו אבל לא הי' ממתנת הקב"ה לאברהם רק ארץ מואב הי' אבל ארץ של עוג מפורש בכתוב ההוא יקרא ארץ רפאים ופירש רש"י אותה נתתי לאברהם ולכך הי' ירא משה להלחם עמו והי' סבור שלא יוכל לכבשו מחמת שבועת הקב"ה שלא יבוא להארץ אשר נתתי להם ולכך אמר לו הקב"ה שאל יתירא ממנו כי בידך נתתי אותו ששבועת הקב"ה הי' לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם אבל במלחמת עוג משה לבד הרגו כדאיתא בברכות (דף נ"ד) ואינו בכלל השבועה וא"ש:
רות ב' ט"ז וגם שול תשולו לה מן הצבתים וכו' ופירש רש"י עשו עצמיכם שוכחים וכו' צריך להבין לשיטת התוס' ב"מ (דף פ"ח ע"א) ד"ה תבואת זרעיך דדוקא ליקח אחר המירוח פטור מדאורייתא א"כ נפיק מיני' חורבא דהיא תסבור שהוא שכחה ופטור ממעשרות ובאמת אין דינו אלא כלקוח וניתן במתנה דחייב מדאורייתא ואי נימא דבאמת כיון להפריש מתבואתו גם על מה שלקחה רות א"כ מוכח דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים והוא איבעיא בש"ס בנדרים (דף ל"ו ע"ב) וצ"ל דהפריש ע"ז בשבלים קודם שזכתה בו או דהכא וודאי חשיב זכות כיון דהיא אינה יודעת אם מחוייבת להפריש וסוברה שפטורה א"כ לא שייך מצוה דילי' וכו' ושפיר מועיל הפרשת אחר על שלו:
ולכאורה י"ל דצריך להפקיר התבואה אך משמעות הקרא דבועז ציוה שהיא תזכה בו והפקר בעי לכל כמבואר בכמה דוכתי דאף לעניים לחוד לא הוה הפקר לפטור מתרומה ומעשרות. וגם אם נדחוק דהפקיר באמת לכל רק דסיבב הדבר בשעה שהיא היתה לבדה ממילא תזכה בו קשה דאם באמת הי' כוונתו לכל העולם אין מהראוי לעשות טצדקי שיקח אותה אחד דהוה כחב לאחרים וכמו שכתב הפ"י ב"מ דף י' דהמגביה מציאה לחבירו דלא קנה דהוה כמו לדבר עבירה דלמה לו לחוב לאחרים ע"ש וממילא דאסור ג"כ לסבב סיבות למנוע אחרים מלזכות בדבר המופקר לכל:
וגם יש לראות לפי מ"ש הר"ן בפסחים דהפקר לא מהני ע"י שליח דהוה מילי ומילי לא מימסרן לשליח וא"כ לא הוה מהני הפקר על ידי נערי בועז ואם נימא דבועז הפקיר בעצמו מעכשיו ואמר כל מה שיפקרו הנערים יהי' הפקר א"כ תליא בפלוגתא דברירה כדאיתא ב"ק (דף ס"ט ע"א) כל מה שילקטו עניים יהי' הפקר ע"ש:
ועיין במחנה אפרים (דף מ"ג ע"ב) שכתב דאפילו היכא דלא מהני שליחות כגון ע"י נכרים מ"מ בפועלים מהני דידו כיד בעה"ב וע"ש ודבריו צריכים עיונא דבכמה דוכתי לא משמע הכי דהא בעבד כנעני לא מהני בגיטין מטעם שליחות משום שאינו בתורת גיטין וקדושין כמבואר גיטין (דף כ"ג ע"ב) ומשמע דאפילו עבד שלה וכמבואר גיטין (דף כ"א) וקשה דאכתי מי גרע מפועל דמהני אפילו בנכרים דלאו בני שליחות וגם קשה מסוגי' באומר אמרו דאמרינן שם דלר"י לכך חתם סופר ועד כשר דלא נפיק מיני' חורבא ע"ש. ואכתי קשה דלמא ישלח ע"י פועלים שלו ויאמר אמרו לסופר ויכתוב וכו' ומחמת כסופא ישנו ויאמרו לו לחתום ועיין בנתיבות המשפט סי' קפ"ח שהאריך בהאי דינא דמחנה אפרים ואין הפת מסכים עמדי כעת לברר הדברים:
שם ג' י"ג חי ה' שכבי עד הבוקר ופי' רש"י ליצרו נשבע וכו' והנה הגירסא במדרש כאן עמוד ובועלה ותהי' לך לאשה ובילקוט הגירסא ותקנה אותה בביאה וי"ל דמדרשים חלוקים יש:
דהנה צריך להבין דהא קייל"ן דהמקדש בלא עדים אין חוששין כו' ומאי מועיל שיבעול אותה לשם קידושין אך נראה כיון דאמרינן בקידושין דטעמא דלא מהני קידושין בלא עדים משום דחב לאחרינא ועיין שם ברשב"א דאפילו גר וגיורת דליכא קרובים דמ"מ הוה חב משום דמיתסר אכ"ע ע"ש וא"כ יש לראות היכי דנשבעה ואסרה עצמה שלא תנשא לשום איש וגם נשבעה על דעת רבים דלא אפשר בשאלה א"כ לכאורה לא הוה חב כלל ואפילו בשבועה סתם דשייך שאלה מ"מ י"ל דמ"מ הקידושין חלין כ"ז שלא תשאל על שבועתה ולא שייך אין קידושין לחצאין כיון דהחכם עוקר נדר מעיקרא וא"כ אם תשאל באמת אח"כ על שבועתה ממילא הקידושין יתבטלו למפרע ודמי למקדש אשה על דעת שאין עלי' נדרים דאם נשאלה הקידושין חלין למפרע כמבואר דף ע"ה ובאה"ע סי' ל"ט וה"נ י"ל דלא מקרי קידושין לחצאין:
אך אכתי י"ל דמיקרי חב לענין חיוב כרת ומיתת ב"ד מחמת איסור אשת איש וזה לא שייך רק למאן דאית לי' איסור חל על איסור באיסור חמור על קל או די"ל דמיקרי איסור מוסיף דלגבי אחרינא ליכא משום איסור שבועה וממילא איתוסף איסורא לגבי דידה אך אכתי משכחת דאסרה עצמה אכ"ע בקונם וגם הנאת כל העולם עלי' דאיכא איסורא גם לגבי אחרינא אך מ"מ הוה חמור על קל ותלי בפלוגתא דאיסור חל על איסור בחמור על קל ושפיר י"ל דיקנה אותה בביאה בלא עדים וכגון שתשבע ותאסור עצמה אכ"ע אבל למאן דאית לי' איסור חל על איסור הוה חב ולא מהני בלא עדים: ובאמת לשיטת הרמב"ם בפרק א' מאישות דביאת זנות הוה איסורא דאורייתא קשה דהאיך הי' יצרו משיאו מחמת שהיא פנוי' ואכתי איכא איסורא דאורייתא וקידושין לא משכחת בלא עדים ולומר דכיון דאמרינן אבצן זה בועז והי' שופט והוה דינו כמלך דמותר בפילגש כמבואר ברמב"ם בהלכות מלכים דנראה דלהשופטים לא הי' דין מלך אף דבמדרש על פסוק וימד שש שעורים נקיט לישנא וכי דרכו של מלך לקדש כו' נראה דלאו דווקא הוא וצריך לומר כיון דכוונתו לקדש אותה וליקח אותה לאשה רק שלא מהני בלא עדים ליכא איסורא דלא יהי' קדש אף להרמב"ם:
ובהכי ניחא מה דקשה לשיטת הרמב"ם דאיכא איסורא אף במיוחדת אליו כמו פילגש היאך תיקנו חכמים נשואין לקטנה ושרי איסורא דאורייתא בקום ועשה ומצאתי שעמד בזה בס' בית מאיר סי' א' ולפי הנ"ל י"ל דדוקא היכא דאין רצונו לקדשה אח"כ איכא איסורא דלא יהי' קדש משא"כ באם רצונו לקדשה רק דהקידושין לא מהני עכשיו ודעתו לקדשה כשיהיו הקידושין חלין ליכא איסורא דאורייתא וא"ש:
ויש להסתפק במה שכתבתי לעיל באם אסרה על עצמה בקונם הנאת כל ישראל וכן הנאתה על אחרים אם זינתה אח"כ אי הוה הולד ממזר כיון דאין איסור חל על איסור ולא מיקרי חייבי כריתות או דנימא כיון דמ"מ איסורא איכא יותר מחמת אשת איש ונ"מ לקוברה בין רשעים גמורים כדאיתא יבמות (דף ל"ג ע"ב) שפיר הוה הולד ממזר וכעת צ"ע. ומ"ש לעיל דאם אסרה א"ע אכ"ע בקונם אמרינן דאין איסור חל על איסור זה תלוי בשיטת הפוסקים אם הנהנה לוקה דלשיטת הרמב"ם פרק ה' מנדרים דדוקא המהנה לוקה א"כ לגבי אחרינא לא שייך איסורא ללקות דקונם רק איסורא בעלמא ושפיר חל ש איסור אשת איש וכמו דחל על חצי שיעור אף דאסור מדאורייתא וכדאיתא שבועות (דף כ"ד ע"ב) אך כמעט כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה: שייך למגלת רות:
הרמב"ם פרק י"ב מאיסורי ביאה כתב בהך דינא דבועל ארמית קנאין פוגעין בו דבגר תושב אין קנאין ועיין במ"מ שם שכתב דלא מצא ראי' לדבריו: ונראה ראי' לדברי הרמב"ם דהא לכאורה צריך להבין לפי מ"ש הרמב"ם שם הלכה א' דבכל אומות איכא איסורא דאורייתא דרך חתנות והיינו דפסיק כרשב"י דמקרא לא יסור לרבות כל המסירין וע"ש בכ"מ וא"כ היאך עבדו מחלון וכליון איסורא דאורייתא דרחוק לומר שלא מיחו בהם אלימלך ונעמי שהיו מגדולי הדור וצדיקים ואך נענשו בשביל שיצאו לחו"ל כדאיתא בגמ' ורש"י הביאו דהא וודאי לקחו אותם דרך אישות לא דרך זנות כדמשמע קרא וישאו להם נשים מואביות וצ"ל דוודאי אף לרשב"י דאית לי' לרבות כל המסירין היינו דווקא קודם שקיבלו עליהם ז' מצות בני נח דשייך בהם פיתוי והסרה לע"ז כמבואר בקרא ועבדו אלהי' אחרים משא"כ לאחר שקיבלו עליהם ז' מצות אף דאכתי דינם כנכריות גמורות לעניני קידושין דלא תפסי בהן מ"מ ליכא איסורא דאורייתא דרך אישות כיון שכבר קבלו ע"ע שלא לעבוד ע"ז וערפה ורות גם מתחלה קבלו עליהם ז' מצות בני נח וליכא איסורא דאורייתא רק אח"כ גיירה רות א"ע לגמרי והא דכתיב בקרא שאמרה נעמי לרות הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה וכו' דמשמע שעבדה אח"כ פ"ז היינו דמסתמא כיון שלא עלתה עמה תטמעה בין אומה שלה שתעבוד ג"כ ע"ז אבל מתחלה כשהיו לנשים למחלון וכליון היו גרים תושבים ולפי זה כיון דבגמרא מוכח בסוגי' דע"ז (דף ל"ג ע"ב) דבהנך דאיכא איסורא לרשב"י דרך אישות שייך דינא דקנאים פוגעין בו אם הוא בפרהסיא וכיון דבגר תושב מוכח דליכא איסורא אף לרשב"י מדאורייתא ממילא ליכא גם משום קנאין וכו' וא"ש:
דברים א' ל"ט וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' וגו' ובניכם אשר לא ידעו היום טוב וכו' ולכאורה הוא כפל הענין במילות שונות. ונראה דטף היינו כל אותם הפחותים מבן עשרים כמו שפי' רש"י בפ' בא על פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה הגברים וכו' והוצרך הכתוב להודיענו דלא בלבד אותם הפחותים מבן עשרים דאינם נענשים בחטא אביהם משהגיעו לכלל גדלות וגם בדיני שמים אינם נענשים רק מבן עשרים הם יזכו לבא לארץ רק אפילו הבנים הקטנים אשר לא ידעו כלל טוב ורע דהיינו הקטנים ויונקי שדים שמצינו שנענשים בחטא אביהם וכמו שפי' רש"י על פסוק לא יומתו אבות וכו' מ"מ בחטא המרגלים לא נענשו רק יזכו לבוא לארץ וא"ש:
שם פ' ז' ובאהרן התאנף ה' וכו' ואתפלל גם בעד אהרן וגו' ויש לדקדק טובא דהא כל דבריו היו תוכחה לישראל במשנה תורה ומדוע הזכיר חטא של אהרן גם מה שאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אינו ענין כלל להתוכחה:
ונראה לפרש עפ"י משנה באבות ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה וכו'. ודקדקו המפרשים דהל"ל ועונש עבירה ועיין מ"ש שם ולדעתי אפ"ל עפ"י מה שפירש האלשיך פ' כי תשא על אמרם לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה וכנ"ל והיינו שהשם ב"ה רגלי חסידיו ישמור שלא תבא תקלה להם רק מחמת שקדם להם חטא קל מתחילה ויש להיצה"ר אחיזה בנפשו קצת וכמו שפירש שם הפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב שאפילו מחמת חטא בשוגג נפגם נפשו ויכול לבוא אח"כ לידי עבירה חמורה חלילה אבל בישראל ודוד לא קדם להם מתחלה חטא קל שיהיו ראוים אח"כ לעבירה חמורה רק היו כדי להורות תשובה:
ועיין בכלי יקר פ' בראשית מה שפירש לפתח חטאת רובץ והיינו כשעושים להיצר הרע קצת פתח לכנוס אזי הוא מתגבר יותר וכמו שאמרו חז"ל בתחילה דומה לאורח ואחר כך לבעה"ב וכמו שאמרו שבת (דף כ"ה) כך הוא דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו':
ובזה אפשר לפרש הפסוק הלא אם תיטיב שאת דהנה מבואר יומא (דף פ"ו) שבתשובה מאהבה הזדונות נעשים זכיות אבל מיראה נעשה רק שגגות וע"י שוגג נעשה קצת פתח יצה"ר כמו שכתב האלשיך גם בלא דעת נפש לא טוב וזה שאמר לו הקב"ה אם תיטיב דהיינו שתעשה תשובה מעולה מאהבה אז שאת דהיינו שיתנשא גם החטא להיות כזכיות ואם לא תיטיב שתשובתך לא תהי' רק מיראה ואז נעשה מהמזיד שוגג ויהי פתח ליצה"ר להכשילך יותר בחטא של מזיד והנה וודאי מה שעבירה גוררת עבירה אין הפירוש שבוודאי יחטא עוד ויקחו ממנו הבחירה חלילה רק שע"י החטא עלול לחטא עוד כיון שיצה"ר נאחז בו ע"י החטא הקדום ויהי' צריך התגברות נגדו ואך אם יזכה לנצח את היצה"ר בוודאי יגדל שכרו יותר כמאמרם לפום צערא אגרא ומצינו ביוסף אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וכו' ופירש רש"י שהי' יוסף מסלסל בשערו וכו' חייך אני מתגרה בך את הדוב וכיון שזכה לעמוד בנסיון נקרא יוסף הצדיק וזכה למלכות. ואיתא במס' ע"ז ניזל אפפחה דזנות ונקבל אגרא:
ומבואר בפסחים דף ג' תנא לשנא מעליא נקיט ע"ש ולכך י"ל דלא נקיט המשנה ועונש עבירה דהי' משמע שבוודאי יחטא עוד ובאמת אין הכוונה כן רק שמגרה יצה"ר בנפשי' ואם אח"כ יעמוד בנסיון ויכבוש יצרו אזי אדרבא יהי' שכר מהעבירה שיעמוד בנסיון רק שלאו כל אדם זוכה לעמוד בנסיון ועפ"י הרוב מעבירה קלה בא לידי עבירה חמורה חלילה ולכך הזהיר לברוח מעבירה:
והנה גם בחטא אהרן שעשה את העגל שמבואר כאן בפסוק שנענש במיתת שני בניו ולכאורה קשה דהא בהדיא מבואר שמתו בחטא שהכניסו אש זרה ולכל חד כדאית ליה אי מחמת שתויי יין או שהורו הלכה בפני רבן וצריך לומר דהכוונה שחטא של עגל הי' סיבה שיבואו בניו לחטא החמור ע"ד עבירה גוררת עבירה ולולי כן לא באו לידי זה כי רגלי חסידיו ישמור וכל כוונת משה הי' להוכיח את ישראל על חטא העגל אף שהקב"ה מחל להם והשרה שכינתו ביניהם עכ"ז נשאר רושם החטא וכמו שאמרו חז"ל אין לך פקידה שאין בה קצת פירעון העגל וע"י חטא העגל באו אח"כ לידי חטאים במרגלים ובמתאוננים ע"ד עבירה גוררת עבירה ולזה הביא להם ראי' מאהרן שע"י חטאו גרם מיתת בניו והיינו שאף שעונשם הי' על אש זרה מ"מ סיבת חטאם הי' ע"י חטא אביהם בעגל שהעון לא נמחק לגמרי וכמו כן אתם בית ישראל אף שהחטא נמחל לכם מ"מ נשאר רושם ממנו והוא סיבה לשאר חטאים ולזה צריכים אתם לשוב תמיד ולתקן חטא העגל כמו שראוי לכל בעל תשובה שלא ישכח חטאו ולקיים וחטאתי נגדי תמיד וכמבואר ברמב"ם:
ובזה י"ל דרמז להם גם אח"כ שהחטא של עגל לא נמחל לגמרי והוא עפ"י דברי המדרש שהקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך הרחמים והביא משל למלך שכעס על בנו נגזר עליו להשליך אבן של מאה ליטרות ומרחמי האב על בנו מצווה לטחון את האבן דק ולהשליך עליו ונמצא שבועתו מתקיים והבן אינו ניזק וכמו כן רמז להם משה לישראל במה שטחן את העגל דק להורות להם שהחטא לא נמחל לגמרי רק שע"י תפילתו לא בא העונש בפעם אחת וח"ו הי' כלי' רק שהפירעון יהי' מעט מעט תמיד וכמו שיוכלו לסבול ואין לך פקידה ופקידה וכנ"ל אבל גוף החטא לא נמחל לגמרי וצריכים תמיד לתשובה על חטא העגל וזה שאמר להם ואטחון אותו דהיינו שלא פעל בתפילתו רק לטחון החטא שלא יהי' העונש בפעם אחת חלילה וצריכים אתם תמיד לתשובה עד לעתיד שיתוקן החטא בשלימות ומלאה הארץ דעה ורוח הטומאה תעבור מהארץ א"ס:
ליקוטים על נביאים ישעי' ס"ב א' שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע. נרא' לפרש דהנה אמרינן בגמ' (קידושין ל"ט) כל מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה כו' שמענישין אותו על מיעוט עבירות בעוה"ז כדי לקבל שכרו בעוה"ב משלם והצדיקים מהפכין מה"ד לרחמים שאפילו העונש אצלם לרחמים יחשב וכמאמר דוד כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא ועיין בעל העקידה שפירש כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך שהיסורים שהקב"ה מביא על ישראל אינם בגדר מחלה כמו שהי' במצרים אך הם בבחינת רפואה וכמו שהרופא חותך לפעמים בשר מהחולה ומצטער מאוד או שמשקה סמים מרים והוא אך לרפאותו כן היסורים הבאים על ישראל הם בבחינת רפואה לנקותם מעוונותיהם מעט מעט ועם גוים לא יתחשבו חלילה לרדת שחת ולהצטער ביסורי גיהנם לאין שיעור וחקר בעונש המר והנה איתא במגילה (דף י') כן ישיש ה' הוא אינו משיש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב ישיש כו' דישיש הוא פועל יוצא לאחרים ע"ש והצדיק שמח ביסורים הבאים עליו ומקבלם מאהבה שיודע שהכל לטובתו לזכותו בשכר הנצחי והשלם אך ההפרש הוא באם הצדיק הוא בהצלחת הזמן אזי הוא שמח וגם אחרים משמח ששמחין בהצלחת הצדיק ומטיב לאחרים וכדכתיב במשול צדיקים ישמח עם אבל חלילה כשהצדיק בצער הוא שמח ביסוריו ומקבלם מאהבה אבל אינו משמח אחרים וזה הפירוש שוש אשיש בה' שבמידת הרחמים אני שש וגם אשיש לאחרים ששמחים בהצלחתי ותגל נפשי באלהי שבמדה"ד נפשי לבד תגל שיודעת שהוא לטובתה לזכותה בשכר הנצחי אבל אינה משיש אחרים ושמחת הנפש במה"ד הוא כי הלבישני בגדי ישע דאיתא בזוהר שאדם נקרא הנפש וגוף נקרא בשר אדם והגוף הוא מלבוש הנפש וכמו שהאדם היורד למלחמה לובש מגן וצנה לקבל מכת החרב והחץ והוא ניצול ונקראים בגדי ישע שהם מושיעים לו ומצילים אותו מהיזק וחבלה כן הגוף שהוא לבוש הנפש הוא מציל על הנפש ע"י שמקבל הגוף היסורים אצלו ומציל על הנפש מרדת שחת ולזכותה באור המאיר ובא לעתיד ליום שכולו טוב:
רמי' י"ז ח' ברוך הגבר אשר יבטח בה' כו' נראה לפרש דהנה מגודל חסדו של השי"ת שאם שאמרו שאין דן את האדם אלא לפי מעשיו דהשתא מ"מ לטובה צופה הקב"ה וגומל חסד בשביל מה שיעשה האדם אח"כ טוב או שיוליד בן צדיק וכמו שהי' ביציאת מצרים שהוציאם הקב"ה בשביל מה שעתידין לקבל את התורה וכמו שאמרו בשביל יעקב ניצול אברהם ועיין בפ"ד דרוש ה' ובזה יש לפרש מה שתקנו לנו אנשי כה"ג בשבח של אל אדון חסד ורחמים לפני כבודו והיינו שהאדם נברא בשביל כבודו של מקום ולעבדו ולהללו וה' ברחמיו גומל לו חסד ורחמים קודם עשיית מעשה הטוב רק בשביל שצופה שעתיד לעשות טוב וזה הוא ברוך הגבר אשר יבטח כו' שהאדם עתיד לבטוח בשם ה' הקב"ה קובע לו ברכה מעתה בשביל העתיד:
או יאמר עפ"י מה שאמרו הבא לטהר מסייעין לו והנה עיקר בטחון בה' הוא לקבל עליו מלכות שמים שלמה ולמאוס בתענוגי עוה"ז הכלה והנפסד מול גודל הבטחון בה' שמשלם שכר טוב לעושי רצונו וכמו שאמרו הוה מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה שיפה קורת רוח שעה אחת בעוה"ב וכו' וזה הוא עיקר הבטחון בה' שמשליך מעליו טרדות העוה"ז ומדבק במצוותיו ותורתו הקדושה והנה רש"י פירש בפ' בשלח שהיו"ד נאמרה על שם המחשבה אז ישיר עלה בלבו כו' וזה הפירוש ברוך הגבר אשר יבטח בה' ירצה ששם במחשבתו לבטוח בה' ולדבק במצוותיו ואז ה' מבטחו שהקב"ה עוזרו להיות בוטח בו ומסייעו אותו לטהר:
יואל ב' י"ג וקרעו לבבכם ואל בגדיכם כו' כי חנון ורחום וגו'. בירושלמי תענית פרק ג' אמר ריב"ל קרעו לבבכם בתשובה כו' ונראה לפרש הפסוק על פי מה שפרשתי לעיל פסוק שוש אשיש בה' וכו' כי הלבישני בגדי ישע והיינו כי הגוף הוא לבוש לנשמה כו' והנה עיקר התשובה בעזיבת החטא מלב הגם שצריך גם כן תעניתים וסגופים רק הוא סיוע לבד להכנעת החומר ועי"ז יתגבר כח השכלי שבאדם אבל העיקר הוא עזיבת החטא וכמאמר הנביא הכזה יהי' צום אבחרהו הלכוף כאגמון ראשו כו' והנה אמרו בכל לבבכם בשני יצריכם יצ"ט ויצה"ר וכ"ז ששניהם יחד ממש הנה היצה"ר ממיתו ומפילו לרדת שחת בעוונות וחטאים מרובים ואחר כך כשגמר אשר זמם נכנס בלבו הרהורי תשובה מפאת היצ"ט ומתחרט. ומ"מ כשיבוא לידו עוד החטא הזה הוא כופלו כמה פעמים כי לא התחרט באמת בלב וזה מדרכו של היצר הרע לאחר שהחטיא את האדם הוא מניחו כדי שימשוך עליו קצת קדושה ואח"כ מחטיאו שנית לינק כל שפע קדושה שבו ועיין ביערות דבש חלק א' דף א' במה שפירש בזה הפיוט צאנך מיד גוזזים וכו' וכמו שאמרו הרשעים מלאים חרטה. והחיוב על השב לקרוע לבבו ולהפריד היצה"ר מיצה"ט אבל בתעניתים לבד ועדיין לבו מלא שמץ ודופי לא הועיל כלום וזה הפירוש ואל בגדיכם דהיינו הגוף לבד שהוא מלבוש לנפש:
ופירשתי מה דאיתא ברמ"א א"ח סי' תר"ה ונוהגין לזרוק הבני מעים על הגג והוא מגמ' דחולין ופירש הט"ז הטעם לרחם על הבריות ומרחמים עליו מן השמים שעופות באין ואוכלין ולדעתי נראה לומר על פי מה שפירש רש"י בחומש והסיר את מוראתו בנוצתו בני מעיים שנהנו מגזל משא"כ בהמה שאוכלת באבוס בעליו ע"ש:
והנה עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה חבירו וזה הרמז להשליך הבני מעיים של העוף שנהנו מגזל כדי שישים האדם על לבו לתקן זאת קודם יוה"כ. אחר כך מצאתי בפרי מגדים שכתב כן אך בטעמא דמשליכין אותן על הגג כדי שהעופות יאכלו כתב דצ"ל כטעמא דט"ז לרחם על הבריות אבל לפענ"ד נראה לומר דהנה כתבו הספרי יריאים שעל עון גזל צריך לבוא בגלגול עד שיתקן עוותותו להחזיר לאיש הנגזל או ליורשיו וזה הרמז שהעוף השחוט כבר היה מוכן לאכילת אדם אשר זה עיקר תיקונו לצאת מגדר חי לגדר מדבר ועתה הושלך לאכילת עופות ובא שנית בגדר חי ונתרחק מתיקונו הראוי ומי יודע אם לא יתקלקל מדרגתו שעתה הי' עוף טהור ואפשר עופות טמאים יאכלו העוף ולא יבא כלל לכלל תיקון הראוי כן על ידי עון הגזל יוצרך לאחר פטירתו להתגלגל שנית לתקן עוותותו וע"י הגלגול יוכל להיות כי יוגרע הרבה ממדרגתו ויגולגל באדם רשע חלילה ולא יבא לכלל תיקונו והעיקר בכפרות שהעולם נזהרים הרבה ושוכחים העיקר דתלוי בתשובה והוא דוגמת הקרבן דצריך תשובה גמורה ולחשוב כי מה שנעשה בקרבן הי' ראוי להעשות בו על רוב חטאו לולי חסדי המקום ב"ה אשר נתן נפש תחת נפשו ובזה יוכנע יצרו הרע ומודה ועוזב בחרטה גמורה והטור כתב דלכך תרנגול לכפרה דמיקרי גבר ותמורת גבר בגבר מעלי והנה גבר מיקרי מי שמתגבר על יצרו משא"כ החוטא שמפסיד מעלת אדם ונמשל כבהמה וכמו שכתב הבינה לעתים חי' רעה בא לעולם על שבועת שוא דהמטמא פיו בדבורים לא טובים הוא בכלל חי' רעה ואינו בגדר אדם שנבדל מבהמה בענין הדיבור וכיון שהוא פוגם בדיבורו נמשל לחי' רעה ולא הוה גבר תמורת גבר אם לא בתשובה שלימה שחוזר עליו תואר אדם וכמו שפירשו הראשונים תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם שהקב"ה אומר שישובו לקרא בתואר בני אדם מה שקודם תשובה הי' חסר מתואר בני אדם: ובזה פירשתי הגמ' בר"ה שלשה דברים מקרעין גז"ד של אדם שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום והיינו שע"י התשובה נשתנה שמו להקרא בשם אדם וגם שינוי מעשה היינו כמו שכתבו הספרים והשל"ה שצריך השב לתקן באותו עון ממש שקלקל והצדיקים במה שחוטאים מתרצים כדאיתא במדרש שאם הי' מקנא על ענייני עוה"ז יהי' עתה קנאתם לפרוש וכדומה ושינוי מקום היינו עפ"י מה שאמרו בגמ' ליחרב ביתך ולותיב אושפיזך כי העולם הזה אינו רק אושפיזא והעיקר בית הוא בעולם הנצחי ובזה פירש השל"ה כי גרים ותושבים אתם עמדי שבעה"ז אתם גרים לבד רק עמדי בעולם הנצחי אתם תושבים ובזה פרשתי הכתוב ה' שומר את גרים היינו האנשים שהם בבחינת גרים בעולם הזה ולבם יודע כי העיקר דירתם הוא בעולם הנצחי ועי"ז מתקנים מעשיהם משא"כ השוכחים עיקר הגדול הזה למאי אתא להאי עלמא ועושה העיקר מעוה"ז וחושבים עצמם לתושבים בעולם הזה הם שוכחים לגמרי עניני הבורא וזה הוא שינוי מקום שמתחלה הי' מחזיק עיקר דירתו בעולם הזה ועתה יזכור האמת לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות וכל מגמתו לתקן ביתו בעולם הנצחי: