זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
דרוש לשבת שובה תקפ"ו
ונקרא דרוש הצדקה ע"ש הכתוב והי' מעשה הצדקה שלום [ישעי' ל"ב י"ו]. משנה סוף מס' יומא עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר ועבירות כו' את זו דרש ר' אלעזר בן עזרי' כו' אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם ממהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר כו' ויש להבין הסמיכות של מימרא דר"ע לדרש של ר"א בן עזרי' וגם נראה כמו כפל לשון בדברי ר"ע לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים כו' והל"ל אשריכם ישראל שמטהר אתכם אביכם שבשמים:
ונקדים לפרש מה שאנו אומרים בוידוי ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו ולכאורה אינו מובן דמה נתינת טעם הוא דלכך היסורים הם בצדק משום דאמת הוא והל"ל ואתה צדיק על כל הבא כי אנחנו הרשענו ונפרש הענין על שלשה אופנים:
דהנה אמרינן ב"ב דף ט"ז ע"א אמר רבא ביקש איוב לפטור את כל העולם מדין אמר רבש"ע בראת ג"ע כו' בראת רשעים כו' ומאי אהדרו לי' כו' ברא יצה"ר ברא תורה תבלין והנה נראה מדברי האגדה זו וכן בקדושין דף ל' שהתבלין נגד היצר הוא רק תורה ובתנא דבי אליהו חלק שני פרק א' אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור וחמור אשריהן ישראל בזמן שהם עוסקים בתורה וגמילות חסדים יצרם מסור בידם ולא הם מסורים כו' ע"ש כל הדרש ולכאורה סותר לדברי האגדה מגמ' שלנו. ונראה דלא פליגי דהנה איתא בגמ' (ברכות דף י"ב) הני נשים במה זכיין באקרוי' בניהן לבי כנישתא כו' ומקשה בס' יערות דבש מאי קושיא הני נשים במה זכיין והלא רק מעט מצוות חסרים מאנשים דהיינו מ"ע שהזמן גרמא וכל יתר מצוות ול"ת השווה הכתוב אשה לאיש ומתרץ היערות דבש דה"פ עפ"י מה דאמרינן ברא יצה"ר ברא תורה תבלין וא"כ אין תקנה להנצל מיצה"ר ולהלחם נגדו רק עם הסיוע של תורה ואם כן בנשים דליתנייהו בת"ת איך יש להם תקנה לעמוד נגד היצה"ר ומפרש הלשון זכיין כמו דמצינו בגמ' בהא זכנהו ר"א לחכמים שהוא לשון נצוח אף כאן קושיא במאי זכיין היינו במאי יוכלו לנצח את היצה"ר וע"ז מתרץ הגמ' בזכות שמחזיקים בניהם ובעליהם לת"ת מגין גם עליהם זכות התורה שיוכלו לעמוד ולכבוש את יצה"ר. ובזה אמרתי לפרש הפסוק במשלי ג' עץ חיים היא' למחזיקים בה ותומכי' מאושר שלשון מאושר הוא לשון חיזוק כמו שמפרש רש"י בישעי' א' על פסוק אשרו המוץ שהוא מלשון אשרנוהו ע"ש והכוונה שהתומכים את התורה ומחזיקים ומסייעים למצות לימוד התורה הוא ג"כ מאושר ומחוזק לכבוש את היצה"ר כדברי הגמ' ברכות הנ"ל באקרוי' בניהם כו' בזה יוכלו לנצח את יצרם ועפ"ז לא פליגי הדרשה של תנא דבי אליהו שמשמע שם שגם זכות ג"ח מסייע לכבוש היצה"ר דוודאי עיקר התבלין נגד היצר הוא לימוד התורה כמבואר בגמרא הנ"ל אך לאו כל אדם זוכה ללימוד התורה וראיתי בני עלי' והמה מועטים וגם העוסקים בתורה אם אינו כראוי אמרינן לא זכה נעשה כו' רק עוד יש התקנה הגדולה להחזיק בידי לומדי התורה ומגין עליהם זכות התורה הנעשה ע"י פעלם וסיוע שלהם כאלו הם בעצמם היו עוסקים בתורה כנ"ל ושפיר קאמר אח אם עוסקים בתורה ובג"ח דהיינו להחזיק ידי לומדי תורה יצרם מסור בידם שעי"ז יש להם כח לכבוש את יצרם וזו היא עיקר וסיוע גדול לעבודת הבורא להחזיק במדת הצדקה וג"ח ועי"ז ממשיך על עצמו קדושה ועוז לגרש מעליו כח הס"א:
ועיין בדברי סידורו של שבת ח"ש דף י"ז שכתב דלכך מצינו בגמרא ב"ב דף ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי שהוא כדי להמשיך ע"ע הקדושה ולגרש מעליו כל בחינת הרע כדי שיהי' תפלתו נקי' בלי עירוב מחשבת חוץ: ובזה אמרתי לפרש מה שכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ג' וז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה ונקרא בליעל כו' ונקרא רשע כו' ונקרא חוטא ע"ש בכ"מ שהוא מדברי ספרי פ' ראה ולכאורה אמאי יקרא רשע וחוטא בביטול מ"ע ועפ"י הנ"ל יש לומר כיון דכל עצמו לכבוש את היצר הוא בצדקה וג"ח כמבואר בתנא דבי אליהו שהבאתי לעיל וא"כ מי שאין מחזיק במצות הצדקה בוודאי לא זו בלבד שמבטל מ"ע של צדקה אלא מסתמא גם רעות אחרות טמון בקרבו אשר יצרו מסיתהו כיון שאין לו במה להלחם נגדו ולכבשו ולכך נקרא רשע וחוטא:
ואמרתי לפרש ג"כ דברי הגמ' ב"ב דף י' ר' יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כו' ולכאורה אמאי החמיר בענשו כ"כ וגם יש לדקדק אמאי נקט כל המעלים עיניו כו' הל"ל כל המונע ידו מהצדקה כדכתיב בקרא לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך. ונראה דלכך דימה ענשו לעובד ע"ז ר"ל דהנה בכל המצוות אם האדם מתרשל בהם ואין רוצה להוציא מעותיו על עסקי מצוות יש לו קצת התנצלות שאין רוצה לחסר ממונו משא"כ במצות הצדקה כבר מבואר בגמרא וברמב"ם שם לעולם אין אדם מעני מהצדקה ואין דבר רע ולא היזק כלל בשביל הצדקה שנאמר והי' מעשה הצדקה שלום ומותר לנסות בזה את הקב"ה כמבואר ביו"ד סי' רמ"ז וא"כ מי שאינו רוצה ליתן צדקה בוודאי אינו מאמין לדברי חז"ל ולדברי הנביאים שהבטיחו שלא יוזק בממונו ע"י הצדקה והוא בכלל אפיקורס ר"ל ושפיר דימה אותו הגמרא לעע"ז:
ובזה יש ליישב מה שהקשיתי למה נקט המעלים עיניו מן הצדקה דהנה עיקר מצות צדקה הוא ליתן בסבר פנים יפות ולשמוח בנתינת הצדקה כמבואר ברמב"ם שם כל הנותן צדקה לעני ופניו כבושות בקרקע אפילו יתן כו' אבד זכותו כו' וכל איש אשר יראת ה' על פניו מהראוי לו לשמוח כעל כל הון בהזדמן לפניו אורח הגון אשר יוכל לגמול חסד עמו וזה דורן מאת הקב"ה אליו כמבואר בזוהר כד בר נש תב לגבי קב"ה ואדביק בי'. הקב"ה רחים לי' ומשדר לי' דורנא ומאי דורנא דמשדר לי' מסכנא בגין דיזכי בי' ואמשיך עליו חד חוטא דחסד ורשים לי':
ובאמת ראוי לשמוח במצוה זו מאוד אחרי שאין בו חסרון כיס כאשר הבטיחנו הקב"ה ע"י עבדיו הנביאים והי' מעשה הצדקה שלום שאין שום דבר רע והיזק חלילה מתגלגל ע"י הצדקה מדוע לא נעשה את המצוה בשמחה גדולה שזכותה גדול מאוד ומבטלת גזירות רעות כמבואר ברמב"ם וגם מסייע לעבודת הבורא ב"ה לכבוש את היצר רע כמבואר לעיל אך מי שאין עושה המצוה בשמחה מראה בלבו שאינו מאמין חלילה לדברי רז"ל ועונשו גדול ר"ל וזה הפירוש כל המעלים עיניו מן הצדקה היינו אף שנותן צדקה אך שאינו נותן בעין טובה הוה כאלו עובד ע"ז חלילה כיון שנוטה בלבו חלילה למינות מבלי להאמין באמונה שלימה לדברי חז"ל. ונחזור להראשונות שיסוד ועיקר גדול ללחום עם יצרו ולכבשו הוא עם צדקה וג"ח שבזה יצרו מסור בידו כמאמר תדב"א ולזאת העיקר בימי התשובה אלו שבוודאי כל אחד מישראל מתעורר בלבו לקבל על עצמו לעשות תשובה אך שרחוק מאוד שיוכל לגמור את קבלתו מפאת יצרו ואמרו בסוכה איך כבשנו את הר הגדול הזה אך בעסק מצות הצדקה יהי' לו סיוע וכח לנצח את יצרו ויצרו מסור בידו ולכן העיקר לקבל על עצמו קבלה אמיתית להחזיק במצות הצדקה במה דאפשר הן לעשות בעצמו או להיות מעשה אחרים ולהשתדל בכל עוז בהחזקת עניים ואביונים ועי"ז משמים יסייעוהו להתקדש בקדושה של מעלה ולכבוש את יצרו ולגמור ענין התשובה:
ובזה פירשתי מה שאנו אומרים בוידוי שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך כו' צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו ולכאורה כיון שנחזיק עצמינו בחזקת צדיקים בלא ספק שיצאנו מידי הכינוי של רשע חלילה וא"כ הוא שפת יתר כיון שאמרנו צדיקים אנחנו היאך שייך אח"כ לומר עוד ולא חטאנו. עוד אינו מובן למה להתוודות בשביל האבות ודי להפקיע את עצמינו:
ועפ"י האמור יש ליישב דהנה הבכור שור כתב לפרש מה שאנו אומרים על חטא כו' בצרות עין ועל חטא כו' בצדיית רע דהנה איתא (חולין דף צ"א) מכאן שצדיקים חביב עליהם ממונה יותר מגופם וכ"כ למה מפני שאין פושטים ידיהם בגזל ולפי זה הי' מקום להתנצל קצת על צרות עין לומר שהממון חביב מאוד ואין מהראוי לפזר ממונו כ"כ ולזה אני אומר על חטא כו' בצדיית רע היינו שהממון אינו כ"כ ביושר שיהי' לנו ע"י זה צרות עין והוא תרתי דסתרי:
והנה לכאורה הי' התנצלות לאותם אנשים אשר עדיין לא עסקו במו"מ כלום רק מעות הנדוניא שלהם עדיין בעין ונראה שהמעות שלהם הוא בהכשר גמור ואין להאשימם על צרות עין רק באמת היא ליתא דמ"מ מאין בא לו המעות מאבותיו וגבי אביהם בלתי ספק לא הי' כ"כ ביושר גמור ומי יוכל להתפאר שקיים עסקת באמונה זולת הצדיקים הגמורים וכבר אמרו רובן בגזל ואם ניצל אחד מגזל גמור מ"מ בלי ספק אבק גזל יש בממונו והוא מהנמנע כמעט לאנשים המונים שיהי' עסקו באמת ואמונה בלי שום נדנוד איסור כלל: ובזה אפשר לפרש הוידוי דהנה כבר כתבתי שעיקר התשובה הוא לקבל על עצמו מכאן והלאה להחזיק במצות צדקה במה דאפשר הוא העיקר ויסוד הגדול לקבלת התשובה שיהי' לו סיוע משמים לכבוש את יצרו ולגמור תשובתו שע"י הצדקה יצרו מסור בידו כנ"ל ולכן אנו אומרים תשובה תפלה וצדקה מעבירין כו' כי העיקר לתשובה הוא צדקה שעי"ז לא יוכל יצרו להתחזק עליו ולבטלו מתשובתו ובאמת העולם אומרים בקול רם ותשובה ותפלה וצדקה כאלו הי' מעושי צדקה וחסד ובאמת אינם מקיימים היוצא מפיהם וקורא אני עליהם את המקרא הקול קול יעקב והידים ידי עשו. דהיינו שהקול שלהם הוא קול הראוי ליעקב לקרא בקול גדול ותשובה ותפלה וצדקה. אבל הידים היינו כשמגיע ליתן צדקה. אז הם ידי עשו חלילה וכל גבר ידיו על חלציו לקפוץ את ידו מצדקה כאילו אינו מזרע יעקב חלילה כמבואר ברמב"ם פרק ו' ממ"ע שהצדקה סימן לזרע אברהם והמונע מצדקה יש לחוש ליחוסו שהוא אינו מזרע ישראל רק מעכו"ם שהאכזריות מצוי בהם ולזאת העיקר לקבל ע"ע באמת גמור לגמול חסד ולהחזיק במצות צדקה במה דאפשר שהוא היסוד לתשובה:
וזה הוא הפירוש שאין אנו עזי פנים לומר צדיקים אנחנו וממון שלנו הוא בהכשר גמור ולכך לא חטאנו פירוש אין אנו נקראים חוטאים במניעת הצדקה שהצדיקים ממונם חביב יותר מגופם אבל באמת אנחנו ואבותינו חטאנו שאנו מכירים ויודעים בעצמנו שאין אנו בכלל הצדיקים שהממון שלנו יהי' בהכשר גמור בלי שום נדנוד איסור כלל ומי יאמר זכיתי לבי לקיים עסקת באמונה בלי שום דיבור שאינו אמת והן הממון שאספנו במעשה ידינו והן הממון הנשאר לנו מאבותינו אינו נקי בלי תערובת חטא ולכך אין מהראוי לצמצם כל כך רק להחזיק במדת הצדקה בכל מה דאפשר וזכותה יהי' לנו למחסה ולמסתור מן הסתת היצר שנוכל לכבשו וללחום נגדו ע"י הצדקה שעל ידה יצה"ר מסור ביד אדם ככל הכלל העולה שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הגדיל עם עמו ישראל בתת להם תורה הקדושה להיות רפואה ותבלין נגד היצר אשר בלעדה היינו מוכרחים חלילה להמרות פי המלך ה' מפאת היצר המתגבר כטענת איוב לולי התורה הקדושה אשר היא תבלין וכלי זיין להלחם עם היצר ואויב הפנימי וזה פירוש מה שאנו אומרים בוידוי ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית:
דהנה אמרינן במס' ע"ז דף ה' שהתורה נקראת אמת דכ' אמת קנה ואל תמכור ולזה לאחר שאנו מצדיקים עלינו הדין לומר שהקב"ה צדיק במעשיו ובעונשו ולכאורה הי' התנצלות לנו כטענת איוב שמוכרחים אנו מפאת היצר ולזה אנו אומרים כי אמת עשית שבראת התורה שנקראת אמת ועשי' היא מלשון בריאה כמו עושה שמים וארץ וא"כ הי' לנו תבלין נגד היצר ואין אנו מוכרחים כלל רק אנחנו מצד עצמנו הרשענו ומצדיקים עלינו דין שמים לקבל באהבה והוא רחום יכפר בזכות התשובה והכנעה לפני בוראנו יתעלה: ובאופן אחר יש לפרש דהנה איתא במ"ר שמות פ' מ"ה וחנותי את אשר אחון באותו שעה הראה הקב"ה למשה אוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר זה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון והוא תמוה לכאורה שמי שאין לו כלל יהי' זריז ונשכר לקבל מאוצר הגדול וכל אומר הקב"ה וותרן וכו':
ומפרש בס' סידורו של שבת דף מ"ד ע"ש הענין באריכות ותוכן כוונתו שיש ב' סוגי עובדי ה' אחד שעובד את ה' וחושב בלבו שראוי לקבלת ולתשלום שכר על עבודתו וזה עדיין אינו עובד את ה' באמת כי באמת כל המעשים טובים שאדם עושה הכל הוא בעזר הבורא ברוך הוא ומבלעדו לא הי' אפשר לעשות כמו שאמרו בקידושין (דף ל' ע"ב) ובסוכה (דף נ"ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר וכו' ואמרינן ביומא דף ל"ח והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה וא"כ כל העשיות נגמרים על ידי הקב"ה בעצמו רק האדם לטפל בעלמא נחשב בענין עשיית המצוה:
כמו שפירש הרב הקדוש מ' מיכל זלל"ה הפסוק (תהלים קי"ט) טוב עשית עם עבדך שדוד המלך אמר לפני הקב"ה טוב פירוש המצוות והטוב עשית שהכל נעשה על ידך רק עם עבדך פירוש שאני לטפל בעלמא נחשב שגם אני הי' לי קצת חלק בהטוב ע"י התעוררות שלי אבל העיקר של הטוב עשית אתה הקב"ה וזה הפירוש של המדרש מי שיש לו פירוש שאינו בגד זה שידע ויבין וישכיל שאינו מגיע לו שום קבלת שכר כלל על עשית המצוות אני נותן לו מזה דהא מ"מ אין הקב"ה מקפח שכר של שום ברי' ומי שאין לו פירוש שהוא מעובדי ה' באמת ולבבו יבין היטיב שאין מגיע לו שום קבלת פרס על עשיית המצוות שהכל יעלה בעזר הבורא ב"ה אני חונן ונותן מהאוצר הגדול הזה שנאמר וחנותי את אשר אחון פירוש למי אני חונן לאדם כזה שיבין וידע בעצמו שהשכר הוא רק בתורת חנינה ואין לו אצלי כלום:
ועפ"י זה פירשתי הפסוק רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם דהנה אמרינן (ברכות ל"ב ודף נ"ה) כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב ומפרש רש"י שעיון תפלה נחשב באם חושב בלבו שראוי לכך שימלא הקב"ה בקשתו מפני שכיון בתפלתו ולכך בא לידי כאב לב שטורפין לו תפלתו בפניו ואינה מקובלת לפני כסא כבודו שהעיקר לידע בעצמו שאין אדם ראוי לחסדי המקום ברוך הוא שעושה עמו בכל עת ובכל שעה ולפי מעשיו בוודאי לא הי' ראוי לכך ואם יש לו קצת מע"ט ג"כ אינו מגיע לו שום שכר שלולי עזר הבורא ב"ה לא הי' יכול לעשות ולעמוד נגד יצרו ולזה אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש והכנעה שידע בעצמו שאין ראוי לבקש ולהתפלל לפניו אך יתמוך לבו בחסדי המקום החונן ומרחם אף למי שאינו כדאי:
וזה הפירוש רצון יריאיו יעשה פירוש מה שיריאיו יש להם רצון והשתוקקות לעובדו יעשה שהקב"ה ברוב רחמיו יעזור להם שיבא לכלל עשי' ועיקר העשי' מאת הקב"ה נחשב ע"ד טוב עשית כנ"ל רק אצל היריאיו הוא הרצון בעלמא ע"ד הבא ליטהר מסייעין לו וכשהאדם הוא בסוג הזה לידע שעיקר העשי' להקב"ה בעצמו נחשב ולו אינו נשאר רק רצון בעלמא וא"כ אין לו לתבוע שום קבלת שכר אצל ה' אז הוא ואת שועתם ישמע ויושיעם שתפלתו מקובלת והקב"ה חונן ונותן לו משאלותיו בדרך חנינה כאמור וחנותי את אשר אחון היינו להצדיקים אשר אין להם לפי דעתם שום שכר אצל הקב"ה ולבבם יבין האמת כי עיקר מעשה הטוב לקב"ה נחשב ובלעדו לא היו יכולים לעשות מאומה. אבל לאותם החושבים שמגיע להם תשלומי שכר וחושבים שראוי למלא משאלותם ותולים מעשה הטוב בעצמם תפלתם נדחית ואינה לרצון לפני אדון כל ובאים לידי כאב לב כמאמר הגמרא הנ"ל: וזה הפירוש רוצה ה' את יריאיו ולאיזה יריאים אמר אח"כ את המיחלים לחסדו פירוש שיודעים בעצמם שאין מגיע להם כלל מאת ה' ב"ה רק מבקשים בתורת חסד וחנינה וזה הפירוש שאנו אומרים ואתה צדיק על כל הבא עלינו פירוש הן תשלומי השכר והן חלילה תשלומי העבירות הכל הוא בדרך צדקה וחסד כי אם חלילה הי' הקב"ה מעניש את האדם כפי חטאו וכפי הראוי על המרותו את מלך מלכי המלכים הקב"ה חלילה לא הי' תקומה לאדם אך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מתנהג עמנו בחמלה ומעניש את האדם כפי אשר יוכל לסבול והוא רחום לא יעיר כל חמתו ובמשפט יעשה צדקה עם האדם וכמו כן תשלומי השכר הוא בדרך צדקה כי אינו מגיע שום שכר כלל מאת המלך ב"ה אשר הוא בעצמו עוזר ומסייע להבאים ליטהר ומבלעדיו לא היו יכולים לנצח את יצרם והכל הוא בצדקה וזה הוא ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית וכו' פירוש שהמעשה הטוב המכונה בשם אמת עשית העשי' הוא מצדך כנ"ל ואנחנו הרשענו פירוש אבל חלילה בעשית העבירות הכל הוא מצדנו וחלילה לאל מהרע ואם כן בעד המצוות לא הי' מגיע לנו שום שכר ועל העבירות ראוים אנו לעונשים גדולים חלילה לולי רוב רחמי המקום המתנהג עם בריותיו בחסד וצדקה:
עוד יפורש באופן שלישי ונקדים לפרש פסוק (תהלים ס"ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים. והוא מחוסר הבנה מאוד. ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' אמור אל הכהנים ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור ומנהיגיו והראהו שאול ובניו נופלין בחרב אמר לפניו רבש"ע מלך ראשון שעתיד לעמוד על בניך ידקר בחרב אמר לו הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהם מקטרגים אותו: וכתב בספר סידורו של שבת (דף מ"ג) שלכאורה סותר דברי הגמ' ברכות י"ב אמר רבה בר חיננא סבא כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו וכו' ומנלן דאחילו לי' מן שמיא שנאמר ויאמר שמואל וכו' וא"כ נראה מדברי הגמ' שחטא נוב עיר הכהנים נמחל לו מחמת הבושה וכתב לתרץ עפ"י מה דאמרינן (קידושין דף מ') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם וכו' וכי יש צדיק טוב וכו' אלא טוב לשמים וכו' ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות למס' פאה על משנה דאדם אוכל פירותיהן בעולם וכו' דהמצוות נחלקים על שני סוגים יש מהן שבין אדם לקונו כמו אכילת מצה. תפלין. שבת. וכשיעשה אותם האדם הנה כל שכרו שמור לעולם הבא ויש מצוות שבין אדם לחבירו כמו הצדקה וג"ח ואהבת איש לרעהו כשיעשה אותם האדם כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה מצוה וימצא טובה בעולם הזה מפני שנהג מנהג טוב בין בני אדם וכמו כן בעבירות שבין אדם למקום ימצא עונשו בעולם הבא ובעבירות שבין אדם לחבירו הנה שתים רעות עשה אחד על מה שעבר על מצוות המלך והשנית מה שלא נהג מנהג חברת בני אדם ועל זה יענש בעולם הזה:
ולפי זה מיושב דברי הגמ' שאמרה מנין דאחילו לי' משמיא הכוונה ששאול חטא בעבירות שבין אדם לחבירו ויש בזה שתי רעות אחד נגד הקב"ה וחטא השני נגד חבירו ובחלק שחטא נגד הקב"ה באמת נמחל לו מחמת הבושה ושפיר קאמר דאחילו לו משמיא היינו בחלק שחטא לשמים ומיושב גם כן דברי המדרש שאמר לו הקב"ה ולי אתה אומר הכוונה שחלקי כבר מחול לו ע"י הבושה רק אמור אל הכהנים שהם מקטרגים אותו שחלקם אינו מחול ויצטרך לקבל עונשו בעוה"ז כדין כל עבירות שבין אדם לחבירו שמוכרח גם לקבל עונש בעוה"ז נגד מה שעשה לרעהו רעה בעולם הזה עד כאן תוכן דברי סידורו של שבת:
והנה איתא במשנה אבות אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון וכתב הרמב"ם סוף פרק הששי מה' תשובה שלכאורה אין לזה חטא מות אחרי שהי' גזרת הקב"ה על זה שיהרג בחטאו וא"כ קיים זה גזירת הקב"ה ומדוע יתחייב זה ג"כ מיתה ומתרץ שלא הי' גזירה ע"י אדם ידוע רק סתם שזה יהרג או יוזק בדבר זה וא"כ עדיין לא הי' הדבר מסור ביד זה להורגו והרבה שלוחים למקום לקיים גזירתו ולכך יתחייב גם השני הריגה ולחטא ופשע יחשב לו במה שהרגו לראשון:
ובזה מפרש הכלי יקר פסוק בפ' כי תצא ועשית מעקה לגגך וכו' כי יפול הנופל ממנו דהיינו אף שבלי ספק בלעדי גזירת המקום ב"ה אין מגיע שום היזק לאדם וכבר אמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה מ"מ אתה לא תהי' הגורם לזה כפירוש רש"י בחומש וכי דהרבה שלוחים למקום וזה הפירוש ולא תשים דמים בביתך דהיינו שלא תהי' גרם בניזקין חלילה כי יפול הנופל דהיינו מי שראוי לפול בגזירת המקום יפול ממנו היינו מעצמו ולא על ידך ע"ש:
והנה ידוע שכל המצוות נכללים בשני סוגים דהיינו מצוות השמעיות ומצוות השכליות. מצוות השמעיות הוא מה שאין השכל גוזר אותם רק גזירות הקב"ה על עמו ובכלל זה המצוות ועבירות שבין אדם למקום כמו שבת ויוה"כ ושארי המצוות שלולי ציווי הבורא יתברך לא היינו עושים אותם. והמצוות השכליות הוא כל העבירות שבין אדם לחבירו אשר השכל גוזר אותם כי לולי מוראה חלילה איש את רעהו חיים וכו' וגם אצל אומות העולם יש שופטים מבלי יגזול אחד את חבירו כי לולי זאת יהרס הישוב המדיני ובטל הקיום האנושי כמעט והנה פירוש מלת שמיעה לפעמים הוא לשון הבנה כמו כי שומע יוסף וכהנה רבות:
ובזה נבא לפרש הפסוק בתהילים שהקדמנו דהנה לעיל מיני' כתיב אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו חיל כי ינוב אל תשיתו לב שהיתה כוונת דוד המלך להזהיר על עבירות שבין אדם לחבירו למען נשמר מזה מאוד כי היא לא תצלח ואף אם לשעה נראה כי יצליח ויאסוף הון מגזל ומעושק מ"מ לא יתקיים בידו כמו שאמר אל תהבלו היינו שלהבל נחשב כל הממון שאינו של יושר אף כי ינוב חיל מ"מ לא יתקיים בידו ועתיד לצאת מתחת ידו כמו שאמרו בגמרא עתידין בעלי זרוע לפול ולהוציא בלעו מפיו אך דבאמת עינינו רואות שיש כמה וכמה רשעים העוברים על עבירות שבין אדם למקום כמו בחילול שבתות חלילה וכיוצא בעבירות החמורים ואין נענשים בעולם הזה ומבלים את ימיהם בלי פגע וחטאם שמור לעולם הבא וע"ז אמר אח"כ כי אין דומה עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו ואמר אחת דבר אלהים פירוש המצוות השמעיות דהיינו מה שאין השכל גוזר אותם רק מתת אלהי' היא יש בה אחת דהיינו שאין בה אלא חלק אחד נגד המקום וזה שמור לו לעולם הבא לקבל עונשו כפי הראוי לו מאת המקום ב"ה שהמרה נגדו אבל שתים זו שמעתי פירוש המצוות השכליות שאני מבין בשכלי כאשר כתבתי ששמועה זו לשון הבנה והוא עבירות שבין אדם לחבירו יש בה שתים רעות כמו שכתב הרמב"ם בפירושו למשניות והבאתי דבריו לעיל אחד שעבר על צווי הבורא והשנית שעשה לרעהו רעה ולא נהג מנהג וחברת בני האדם כראוי וע"ז מוכרח לקבל עונשו בעולם הזה נגד מה שעשה לרעהו רעה בעולם הזה ולכך על עבירות שבין אדם לחבירו על הרוב יענשו גם בעולם הזה והגזילה לא יתקיים בידו ולא תצליח:
ואך לכאורה הי' מקום לומר מבלי יענש כ"כ על עבירות שבין אדם לחבירו כי היא בלי ספק גזרת המקום כמו שאמר התנא על דאטפת אטפוך ובקושיות הרמב"ם. על זה סיים ואמר כי עוז לאלהי'. הכוונה כי הרבה שלוחים למקום למלא את דברי גזירתו ולא נצרך להיות על ידך כאשר פירש הרמב"ם: ובזה נפרש דברי הווידוי סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים ולא שוה לנו דהיא מחוסר הבנה דלמה לנו לומר כי אין טוב לנו במה שסרנו ממצוות המקום והוא נכלל בדברי הוודוי שקודם סרנו ממצוותיך ומשפטיך הטובים. אך לדברנו יתפרש שאנו מתוודים על שני מיני חטאים האחד מה שבינינו למקום וגם על עבירות שבין אדם לחבירו ויש בזה שני חלקי חטאים אחד נגד הבורא והשנית לרעהו כנ"ל וזהו סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים היינו שמרינו את פיך לבלי שמוע אליך וגם לא שוה לנו פירוש שבלעדי הציווי גם אין שוה הדבר לחברת ויכוב המדינה כי מחמת עבירות שבין אדם לחבירו יהרס הקיום האנושי ויופסד ישוב העולם והוא ממצוות השכליות כי הוא יסוד לישוב העולם כנ"ל וע"כ אתה צדיק על כל הבא עלינו היינו בין בעונש שבא עלינו בעולם הבא ובין בעונש עוה"ז הכל בצדק ובמשפט הוא כי עונש עוה"ב ראוי לנו על החלק שחטאנו נגדך ועונש עולם הזה ראוי ל ו על מה שעשינו לאחינו רעה כנ"ל בשם הרמב"ם. ואך שלכאורה אין ראוי לעונש כ"כ על החטאים שבין אדם לחבירו אשר בוודאי היא גזירת המקום ולכן אנו אומרים אח"כ כי אמת עשית פירוש שהאמת הוא שהי' זאת בגזירתך ולעשייתך יחשב כי אין אדם נוקף כו' אבל אנחנו הרשענו שהרבה שלוחים למקום ולא הי' צריך להיות על ידינו:
ונחזור לפרש דברי המשנה שהתחלנו ונקדים דברי חובת הלבבות שכתב שלפעמים ימנע אדם א"ע מעשיית התשובה בחשבו שאין תקנה לעוולו דהיינו אם חטא חלילה בעבירות החמורות דהיינו שהוליד ממזר חלילה ועבירה ישנו בעולם וקשה לעשות תשובה או אם גזל או עשק את עמיתו והנגזל הלך לו למדינת הים ואין בידו להשיב הגזל אליו או ירד הגזלן מנכסיו ואין אפשר לו להשיב הגזל מ"מ אל יתייאש האדם מן התשובה כי אם רואה השם יתברך לבבו הטוב והשלם ומשתוקק בכל האפשרות לעשות התשובה בכל כוחו רק מפאת כי הדבר מהנמנע אליו אז הוא מסייעו לגמר התשובה דהיינו שהקב"ה מסלק הממזר מן העולם בכדי שלא יהי' לו למזכרת עון או נותן בלב הנגזל שימחול להגזלן וכדומה כדי שיהי' תשובתו שלימה אחרי כי הבוחן לבבות יודע שהאיש הוה עושה תשובה בכל האפשר לו רק מה שנמנע בידו מסייעו הקב"ה שיבוא לידי גמר תשובה באמת:
ובדברים האלה מפרש בספר סידורו של שבת פסוק ושבת עד ה אלהיך ושמעת בקולו ושב ה' אלהיך את שבותך. ופירש הוא ז"ל דהיינו שתשוב עד ד' שתעשה כל מה שבכוחך ולא יהי' נשאר רק מה שאין בידך רק ביד ה' ב"ה וזהו ושבת עד ד' (אלהיך) וכו' ואז יהי' ושב ה' את שבותך דהיינו שגמר התשובה יעשה הקב"ה בעצמו כמו שכתב החובת הלבבות ובזה נבא לבאר דברי המשנה דלכאורה קשה לפי הדרש של ראב"ע דדוקא על החטאים שבין אדם למקום קאי א"כ אינו מדויק תיבת כל חטאתיכם כיון דאינו מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום וגם קשה אמאי קאמר לפני ה' הול"ל מכל חטאתיכם לד' תטהרו שכיון שקאי לפי דרשת ראב"ע על חטאים שהם בין אדם למקום: ולפי דברינו הנ"ל יתפרש בזה האופן הפסוק דוודאי יוהכ"פ מכפר אפילו על עבירות שבין אדם לחבירו רק אם האדם עשה כל מה שבכוחו אבל הדבר מהנמנע לו לתקן כמו הוליד ממזר חלילה או גזל ואין בידו להשיב כי דל הוא ע"ז הקב"ה מסייעו לגמר התשובה בסילוק העבירה מהעולם או הנגזל מוחל לו בסיוע הקב"ה שנותן לו בלבו כך כנ"ל. וזה הפירוש כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. היינו אף בעבירות שבין אדם לחבירו רק שהוא לפני ה' היינו שאדם עושה כל מה שבכוחו רק נשאר לו עוד מה שהוא לפני ה' ואין בידו. הקב"ה גומר הטהרה כדברי חובת הלבבות וממילא משמע שכל זמן שבידו לתקן אין יה"כ מכפר עד שירצה את חבירו ודוקא אם הם לפני ה' היינו שאין בידו לעשות יותר אז תטהרו שהקב"ה גומר התשובה כנ"ל ושפיר מוכיח ראב"ע שעבירות שבין אדם לחבירו ויש בידו לתקן שאין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו וע"ז בא סמוך מאמר ר"ע שאמר אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין פירוש שאתם מטהרין מעצמיכם עד כדי עשיית התשובה שלכם בעבירות כבין אדם למקום שמיד שהרהר תשובה בלבו הרי זה צדיק גמור באם הוא באמת בלי רמי' כמו שכתב הרמב"ם בה' תשובה ויעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לחטא זה לעולם ע"ש בדברי הרמב"ם וזהו שבח גדול לישראל שאתם מטהרין מעצמיכם ע"י פעולת תשובתכם לפני ה' גדול ונורא ואמר אח"כ מי מטהר אתכם היינו העבירות שביניכם בין איש לחבירו ואין בידו לתקן כל וע"ז אמר אביכם שבשמים שכיון שהאדם עושה כל מה שבכוחו הקב"ה גומר תשובתו וטהרתו ע"י סיוע כמו שכתב החובת הלבבות ומייתי הפסוק וזרקתי עליכם כו' וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם הכוונה העבירות שביניכם אשר חטא איש לרעהו ואין בידו לתקנם יתקנם ה' בעצמו:
סוכה ד' נ"ב אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. להבין דברי חכמים שכינו היצה"ר לאבן וברזל. נראה דהנה יש שני סוגי הסתת היצר אם מפאת תאוות מוחשיות שמסיתו לנטות אחרי החומרות ותאוות הבהמיות וגם יש סוג הסתה לגסות רוח וגבה לב ויכניס בלב האדם גאוה וגדלות. והנה פירשו במשנה דאבות פרק ד' מאוד מאוד הוה שפל רוח כו' שבכל המדות האמצעי הוא משובח זולת בגאוה צריך להתרחק עד קצה האחרון. ובסוף פ' מסעי פירש"י דלכך בכלי ברזל לא נאמר אשר ימות בה דגלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שהברזל ממית בכל שהוא אך באבן נאמר אשר ימות בה דהיינו שיהי' בו שיעור להמית ע"ש. ולפ"ז נראה דכוונת הגמ' הוא שאם יצר הרע מתגבר עליו להטותו לתאוות חומריות ומכונה בשם אבן שנוטה ליסוד העפר שנתרבה בו ורוצה להחטיאו בתאוות בהמיות לזה יש תקנה בתורה שנימוח לגמרי ונתבטל על ידי עיון התורה וכמו שכתב הרמב"ם פרק כ"ב מאסורי ביאה שאין מחשבות ערוות מתגברות אלא בלב פנוי מהחכמה. משא"כ אם היצה"ר מסיתו לגאוה וגדלות המכונה בשם ברזל שממית בכל שהוא כן הגאוה שאפי' משהו ממנה אסור לזה לכאורה לא יועיל עסק התורה כי ע"י זה יביא יותר להתגאות בד"ת אך כבר אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והמאור שבה מחזירו למוטב כמו שאמרו במדרש איכה הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו ושפיר מדמהו לפטיש ברזל המתפוצץ מהאבן לפי פירוש ר"ת שם בתוס' שמחמת רוב הכאות מתפוצץ הפטיש כן הוא בעסק התורה שאף שילמוד מתחלה שלא לשמה והיצה"ר יחטיאו בעסק הלימוד מ"מ אח"כ ברבות הימים יתפוצץ ויכנע לבבו הערל ללמוד לכמה. ה' ברוב רחמיו יגמור התשובה והטהרה במהרה בימינו אמן: