זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
ליקוטים על תהלים
כ"ז ב' בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי כו' המה כשלו וכו'. יובן ע"ד שכתבתי במ"א שבבא צרה על האדם מפאת שונאים העיקר לידע שלא במקרה הוא רק הם שלוחים מאת ה' כאשר אמר דוד כי ד' אמר לו קלל ובוודאי קוב"ה לא עביד בלי דינא ומצדיק עליו את הדין וזאת היא התשובה שלימה ורפא לו ויפלו שונאיו לפניו וזה הפירוש בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי אזי אני מבין שצרי ואויבי לי ופירושו כמו שלי כמו שכתב רש"י בפ' ויצא על פסוק וכל אשר אתה רואה לי הוא שאני סובבתי השונאים האלו מפאת מעשי הרעים וע"י זה המה כשלו ונפלו כי יכופר העון ע"י התשובה והצדקת הדין עליו:
ל"ד י' יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כו'. נראה לפרש דהנה יש יראה מחמת רצועה בישא שלא יענש בעוה"ז בגופו ובממונו או בבניו ומכש"כ כשבאו עליו יסורין הוא ירא מחמת העונש ויפשפש במעשיו שישיב השם מעליו אפו ולאיש כזה אם מעשיו מצליחין הוא שוכח עניני הבורא ב"ה והולך בשרירות לבו הרע כמו שנאמר וישמן ישורון ויבעט אבל מעלת הצדיקים עיקר היראה הוא כשמעשיו מצליחים ביתר שאת ועוז אזי הוא ירא לנפשו שמא מקבל כל שכר צדקתו בעוה"ז וכמו דמצינו באברהם אבינו דכתב אחר הדברים האלה הי' דבר ה' כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך ואיתא במדרש והובא שם ברש"י שהי' א"א מתפחד שמא קיבל שכרו בעוה"ז שניצל מכבשן האש ואת המלכים נצח וכו' הרי שעיקר דאגתו ויראתו הי' בשעה שהי' בהצלחה העליונה עד אין חקר אז גדלה יראתו שמא מקבל כל שכרו בעוה"ז ואין לו כלום משכר הנצחי המתוקן לצדיקים לעתיד לבא: וזה הפירוש יראו את ה' קדושיו שהקדושים הם יראים בשעה שאין שום מחסור להם והם במעלה והצלחה הזמנית אזי הם יראים. כפירים רשו ורעבו שהרשעים עיקר יראתם הוא כשבא עליהם העונש והם רשים ורעבים אזי הם יראים וכדאיתא בגמרא רשעים מלאים חרטות ובעת צר להם מהרהרים בתשובה ואח"כ חוזרים לסורם וכמו בפרעה וירא כי היתה הרווחה אבל דורשי ה' עיקר יראתם הוא שלא יחסרו כל טוב והוא שכר הנצחי הנקרא יום שכולו טוב שהצלחת עוה"ז אינה טוב בעצם והוא מעורב עם צער ותוגה רק שכר הנצחי הוא כולו טוב ועיקר יראה של הקדושים הוא שלא יגרע מהם שכרם לעתיד ע"י הצלחת העוה"ז:
קי"ב ם פזר נתן לאביונים כו'. לכאורה הוה ליה לכתוב פזר ונתן לאביונים:
נראה דיובן עפ"י מה שאמרו יותר מה שהבעה"ה עושה עם העני כו' שנאמר ושם האיש אשר עשיתי עמו כו'. וזה הצדקה בשלמות שיבין שהוא אינו בבחינת נותן רק מקבל מהעני וזה פזר נתן לאביונים שמה שהוא מפזר מיחסו לאביונים שהם מפזרים נגדו והוא צדקה בשלימות ובעין יפה ואז צדקתו עומדת לעד:
ובזה יובן הגמ' ב"ב פרק קמא בעת אפך עשה בהם. אמר ירמי' אפילו בזמן שהם רוצים לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים ולכאורה היאך מרומז בפסוק ולפי הנ"ל י"ל דוודאי צדקה לאנשים מהוגנים הוא בבחינת מקבל והעני עושה עמו משא"כ לאנשים שאינם מהוגנים הוא עושה עמם וזה הוא בעת אפך עשה בהם. שהם יקראו העושים וזה דווקא לאנשים שאינם מהוגנים וא"ש:
קי"ג ה' מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי וכו':
נראה לפרש דהנה מצינו במדרש פ' ויקרא וסלחת לעוני כי רב הוא את הוא אלהא רב ועוני רב יפה לך לסלוח עוני ע"ש. והוא שבחינת רוממות השי"ת הבלתי ב"ת ואין חטא האדם השפל ונבזה נחשב למאומה וכמו שאמר קין (בראשית ד' י"ג) גדול עוני מנשוא שהביא רש"י בשם המדרש אתה סובל עליונים ותחתונים וכו'. וכן מצינו בתפילת משה למה ה' יחרה אפך בעמך שאמרו במדרש כלום מתקנא אלא גבור בגבור. וכן תקנו לנו בתפילת נעילה כי אנוש אם יחטא מה יפעל לך ובבחינה זו יוקטן חטא האדם לבלתי להענישו עונש מוחלט רק לקבלו בתשובה בחסד הבורא ב"ה:
והנה זה שייך בחטא שבין אדם למקום אבל בחטא שבין אדם לחבירו אין זה לטענה לפטרו מעונש הקשה ואדרבה כיון שהמרה את פי הבורא ב"ה הבלתי בעל תכלית אשר הזהיר על זה ראוי לעונש קשה ומר ולא יועיל שום תשובה חלילה. אך שהי"ת לטובת עמו ישראל יחשבם בבחינת בן וכביכול צריך למעשינו ולעבודתינו אותו ומצינו בדוד שהאשה התקועות אמרה לו במשל שאחד מבניה הרג את אחיו ובני משפחתו רוצים להרוג גם את השני ועל ידי זה הוכיחה את דוד כי מה בצע לו שידחה את אבשלום אחרי שכבר נהרג אמנון כמבואר בכתובים שם. וא"כ בבחינה זו יש לימוד זכות על עבירות שבין אדם לחבירו ויש מקום לקבל בתשובה כי מה בצע שיענוש גם את חבירו וכמאמר הפסוק מה בצע בדמי וכו' היודך עפר כו':
וזה הפירוש מי כה' אלהינו שברוב רחמיו מתנהג עם עמו ישראל לפעמים בבחינת הרוממות וזה המגביהי לשבת ולפעמים בבחינת אשכון ואת דכא ושפל רוח שהקב"ה צריך למעשה התחתונים כביכול וזה המשפילי לראות ומפרש אח"כ הפסוק ששתי בחינות האילו הם לטובת ישראל בשמים והוא עבירות שבין אדם למקום שע"י שהוא מגביה לשבת ואם יחטא ברי' שפלה כמו האדם הנמאס מה יפעל לו תוקטן העונש וגם בעבירות שבין אדם לחבירו מתנהג הקב"ה כביכול בבחינת עניו כאילו צריך למעשה עבדותינו אליו ועי"ז מרחם למחול על עבירות שבין אדם לחבירו כשאדם עושה תשובה ומפייס את חבירו:
או יאמר דהנה אמרו דהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וסביביו נשערה מאוד אבל להמון העם אם הקב"ה ידקדק עמם בדין לא הי' העולם מתקיים ולכך מתנהג עמם במדת רחמים לערך בחינותם אבל צדיקים אפילו עבירה קלה נחשב כחמורה לערך ידיעתם בגדולת הבורא ב"ה וזה הפירוש המגביהי לשבת שלפעמים מתנהג הקב"ה בבחינת רוממות לענוש אפילו על עבירה קלה ולפעמים משפילו לראות שמתנהג בבחינת עניו ומפרש אח"כ הפסוק בשמים ובארץ ששתי הבחינות האלו האחת הוא בשמים לצדיקים וגדולי הדור המכונים בשם שמים ובחינה השני' הוא בארץ היינו לאנשים פחותי הערך המכונים בשם ארץ להם מתנהג בעני' וזדונות נעשה להם כשגגות כמו שאמרו בגמ'::
קי"ח ז' ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. נראה לפרש עפ"י מה דאמרינן בברכות יצרו של אדם מתגבר כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו נמצא שכל מעשי הטוב הוא מהשי"ת רק דצריך התעוררות מאדם והבא לטהר מסייעין לו והנה אין לאדם שונא יותר מיצרו הרע שרוצה להפילו בשחת רשתו ולהאבידו מעוה"ז ועוה"ב יורד ומסטין עולה ומקטרג ונוטל נשמה רק הרשעים הנפתים אחריו לא יבינו את זאת וחושבים אותו לאוהב נאמן רק הרוצים להתקדש ויודעים שהוא שונא המוחלט ואז מסייעין לו משמים וזהו ה' לי בעוזרי היינו נגד היצר הרע ואמנם אם אני אראה בשונאי שיודע אני בעצמי שהוא שונא האמיתי ובא לטהר ואז ה' לי בעוזרי אבל להאנשים שאינם רואים בשונאיהם וחושבים אותו לאוהב ואינם באים לטהר לזה אין מסייעים ואדרבא פותחים לו כו':
וד י"ל דהנה אמרו על פסוק ופרעה הקריב שקירב את לבם של ישראל לאביהם שבשמים וכן אמרו במגלה גדולה הסרת הטבעת ממ"ח נביאים שעי"ז באו לידי תשובה וא"כ אם יש לאדם שונאים הרוצים להרע לו אף שנראה שהם שונאים גמורים ובאמת נהפוך הוא שהמה עוזריו שע"י כן זוכה לתשובה ולפשפש במעשיו וטוב לו וזה הפירוש ה' לי בעוזרי שלפני השם יתב' גלוי שהמה עוזרי אך לי נראה שהמה שונאי:. גם יש לפרש דהנה בבוא שום צרה על איש ישראלי העיקר הוא שמחוייב להצדיק עליו את הדין שהוא ראוי לזה לפי מעשיו הרעים כמו שמצינו בדוד המלך כשחרפו שמעי אמר כי ה' אמר לו קלל כו' והי' תולה כל הענין לא במקרה חלילה רק מה' יצא למרק עוונותיו ועי"ז ישוב אל ה' וירחמהו משא"כ באם תולה במקרה חלילה או שבועט ביסורין שע"י זה כופלים לו יסוריו כדאיתא בתנא דבי אליהו משל לפרה המבעטת כופלים לה החבלים והנה מצינו בלשון המשנה רואה אני את דברי אדמון ופירושו שדברי אדמון ישרו בעיניו וזה הוא ה' לי בעוזרי אימת כשאני אראה בשונאי היינו שיודע אני בעצמי שלפי מעשי ראוי לי השונאים המעיקים ומצדיק עליו את הדין ואז ירחמהו עושהו כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובה:
קמ"ו ג' אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. יובן על פי מה שכתב בספר אור המאור מה שאנו מתפללים ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם אף מי שאינו עוסק בשום מו"מ ועיניו נשואות רק לקבל מאחרים אך אמרו במדרש יותר מה שבע"ב עושה עם העני וכו' כי הבע"ב אינו גומל עמו רק חסד לפי שעה והבע"ה זוכה עי"ז לרב טוב הצפון בזה ובבא ואם כן שיש לדעת שבנתינת צדקה אינו נחשב העני למקבל כלל רק אדרבא הוא בבחינת מקבל שהנאתו מרובה הרבה משל עני וכמו שאמרו באדם חשוב דמקדושת בנתינה ההיא והאדם הנותן בבחינה זו הוא בנסיון גדול בעין יפה ורוח נדיבה דרך כבוד משא"כ אותן הסוברים שהוא הנותן לעני המקבל אזי המקבל ממנו בשתו מרובה מאד וזה הפירוש אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה היינו שאינן מבין שתשועת העני הוא תשועתו ביותר רק חושב שהוא המושיע לעני לזה אין לבטוח כלל ועיין בבינה לעתים: