זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב
דרוש לשבת הגדול תקצ"ד
מדרש רבה פרשת מצורע זאת תהי' הה"ד ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כו' בתורה על שפם יעטה וטמא טמא יקרא וכו':
לכאורה אינו מובן כלל דהאיך מוכח שאין הקב"ה חפץ בקילוסו של רשע: ונראה עפ"י דאמרינן פסחים פרק קמא לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי הכתוב עיקם שמונה אותיות כו' והטעם לפי שהפה נברא להלל לד' ולכך ראוי להשתמש בו בנקיות שלא יהי' כלי המבטא מכוערים וא"כ קשה נמי דלמה כתבה התורה וטמא כו' הוה לי' למימר איננו טהור כדי שלא יוציא כו' רק מוכח שאין הקב"ה חפץ בקילוסו ולכך אין קפידא אם יוציא דבר מגונה מפיו גם מה דסמך המדרש הפסוק הזה על פסוק זאת תהי' תורת המצורע היינו דדריש דעיקר תורת המצורע שהוא מוציא רע כדאמרינן בעירובין הוא ביום טהרתו בשובו מחטאיו משא"כ מקודם אין הקב"ה חפץ בתורתו וקילוסו רק לאחר שובו מחטאיו וזה הוא ביום טהרתו:
ברכות דף ט' דבר נא באזני העם וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו': והקשו המפרשים האיך יצא הקב"ה ידי הבטחתו ולמה תלה שלא יאמר אברהם: ונראה לומר דוודאי עיקר הבטחה היתה לאברהם שיצאו ברכוש גדול שיקנו שלימות הנפש כי הוא עיקר הרכוש וזה הי' ע"י העינוי במצרים שנצרפו בכור הברזל וכמו שאמרו במדרש פ' לך לך הקב"ה בירר גליות למרק עוונותיהם וכדאיתא במדרש בשביל ד' דברים נגאלו והיו בהם שלימות וזה ברכוש גדול דאמרינן בעירובין כל המספר לה"ר מגדיל עוונות כנגד ג' דברים ע"ז ג"ע ש"ד שנאמר בהם גדול ובלה"ר כתיב לשון מדברת גדולות והבטיח לו הקב"ה שיתקנו את זה וכמו שהי' באמת שלא הי' בהם דלטורין וזה נודע ממה ששאלו ממצרים והי' הדבר מופקד בידם י"ב חודש ולא גלו הדבר כמבואר במדרש ולכך א"ש שבקש מישראל שישאלו ממצרים והם ישאילום מזה יתברר כי לא חטאו בלה"ר ולא נתגלה הדבר משא"כ אם לא היו שואלים ממצרים שלא הי' נתברר אם הי' בהם דלטורין וזה בבקשה מכם שישאלו ויתברר צדקתם ושמירתם מלה"ר וזה הוא הרכוש גדול לאותו צדיק אברהם שקנו שלימות משא"כ אם לא ישאלו יאמר אותו צדיק שלא קנו השלימות אף דקמי' שמיא גליא מ"מ רצה לעשות נחת רוח לאברהם אבינו שגם אליו יתברר ועיין ביערות דבש חלק ראשון (דף י"ז) שכתב שזאת הי' מבוכת א"א אם לבחור גלות שעי"ז יוכלו לבא לידי כמה עבירות חמורות והקב"ה הבטיחו שאל ידאג מזה וכן הי' שהדברים אשר יוכל הגלות לגרום דהיינו להתערב בגוים ולשנות שמם ולשונם וגם בזנות שהמצרים שטופי זמה ובלשון הרע שיוכלו להלשין איש על חבירו והקב"ה ברוב רחמיו הצילם מכ"ז וזה הי' עיקר הרכוש ונתקיים ונתברר הבטחת הקב"ה לאברהם:
עיין טור סי' תל"א שבת הגדול ע"ש הנס הגדול שנעשה בו כו' והקשו דלמה יחסו אותו לשבת אף שאינו בעשור לחודש ועיין פר"ח שזכות השבת גרם להם שניצולו אז ובשם הלבוש הביא דע"י השבת ידעו המצריים שלוקחים אותו לשם פסח כי ישראל שמרו שבת במצרים כדאיתא במדרש שמות רבה והי' תמוה למצרים על שלוקחים בשבת והוכרחו להשיב שהוא לקרבן פסח במצות הקב"ה ע"ש:
ולדעתי אפשר לומר עפ"י מה שכתב הבינה לעתים דרוש ע"ו פי' הגמ' כל המענג את השבת נותנים לו משאלות לבו היינו שאין כוונתו לענג א"ע בתענוגי הגוף לבד רק לענג את השבת בהשפעת קדושה שבו ובהשגת שלימות הנפש לזה נותנים משאלות לבו דאיש כזה כל משאלותיו לתענוג הרוחני. ועניני העולם רק לטפל בעיניו לזכות ע"י לעה"ב פ"ש:
והנה המפרשים פירשו הא דאמרינן פ' כל. כתבי אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות וכו' היינו שהשבת רומז לשבת בראשית כי ששת ימים עשה ה' וכו'. וגם על יום שכולו שבת הוא עיקר התענוג הרוחני אלף השביעי יום שכולו שבת ונגד זה הוא שני מינים תענוגים בשבת דהיינו תענוג הגוף נגד שבת בראשית שהוא עוה"ז. ותענוג הרוחני בתוספת קדושה ובלימוד התורה בשבת קודש וכדאמרינן לא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה הוא כנגד שבת שלעתיד שהוא עיקר קיבול שכר העה"ב בתענוג הנפשי ואם שמרו ישראל שתי שבתות היינו בכוונה לשני אלו שבתות והיו מקיימים עונג שבת בגוף ונפש מיד היו נגאלים. ובעו"ה רוב העולם אינם מקיימים את השבת רק בעניני הגופני ושוכחים תענוג הרוחני לקדש עצמם בשבת בכל מיני טהרה ופרישות מדיבורים לא טובים ומהרהורים לא טובים:
והנה מצינו בחנני מישאל ועזרי' (דניאל ג' כ"א) באדיין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון וגו' ולמדו מזה בגמ' שאף בשעת הקלקלה לא יניח אדם משררותו והענין נראה שרצו להראות שמחתם הגדולה למסירת הנפש על קידוש הסם והיו מקשטים עצמם במלבושים נאים כאיש הולך בחליל:
והנה הבינה לעתים בדרוש כ"ה פירש הפסוק והי' הדם לכם לאות דהיינו שעיקר המצוה הי' בלקיחת הפסח בעשור והכניסו א"ע בסכנה ממצרים כמו שנאמר הן נזבח את תועבת מצרים כו' ומסרו נפשם על קדושת השם וזה והי' הדם לכם דהיינו הדם שלכם מה שתמסרו א"ע הוא לאות על הבתים להגן עליכם ולגאליכם ולפ"ז אני אומר שענין המצוה ממסירת הנפש נתפרסם יותר מחמת שהי' בשבת ועשו בשמחה רבה ולא בטלו ע"י זה העונג שבת והי' חביב לפני המקום עשיית המצוה בשמחה וכמו שפירש האר"י ז"ל תחת אשר לא עבדת כו' מרוב כל שיהי' שמח בעשיית מצות השם יותר מכל התענוגים שבעולם והנה לפי זה לא הי' אז עיקר העונג שבת רק תענוג הרוחני כי מי שרצה ליהנות גופו לא הי' אפשר לו כי אימת מות נפלה עליו מהמצרים רק עיקר השמחה הי' תענוג רוחני ומסרו א"ע על קידוש ד' בשמחה. וזה הוא כנגד שבת שלעתיד שהוא שבת הגדול יום שכולו ארוך ועיקר הנסיון היה מה שהיה בשבת ועשו בשמחה וא"ש שנקרא שבת זה שבת הגדול שהוא כנגד שבת שלעתיד ותענוג הרוחני:
ובענין הנס שנקרא גדול יש לפרש עוד דהנה כתבו המפרשים דמה שלקחו הישראל ממצרים בתורת שאלה אף שהיו נותנים להם מרצונם מ"מ כדי להטעות את פרעה שיאמרו בשקר המה הולכים שאמרו דרך שלשת ימים נלך וכו' ומשמע שאח"כ יחזרו ואח"כ כשלא יחזרו יאמר שבוודאי לא מד' הוא וירדוף אחריהם וכדי לגמול לו מדה כנגד מדה לטבוע אותו בים נגד גזירת היאורה תשליכוהו עיין בעין יעקב (ברכות דף ט') על הא דאמרינן שם ואח"כ יצאו ברכוש וכו':
והנה מתחלה שאמר פרעה למשה (שמות ת' כ"א) לכו זבחו לאלהיכם בארץ השיב משה הן נזבח את תועבת כו' וא"כ עתה כשאמרו להם ששוחטין לשם פסח ואעפ"כ לא היו יכולים למחות בידם א"כ הי' להם למצרים להבין שאין דעתם לחזור וא"כ למה להם ללכת במדבר אחרי שגם במצרים יכולים לשחוט בלי פחד ממצרים וא"כ אם היו שואלים להם למה להם ללכת במדבר הי' נתברר להם שהולכים ע"ד שלא לחזור וממילא לא היו רודפים אחריהם ולא נתקיים בפרעה מדה כנגד מדה אך מאת ד' הי' שלא ישאלו המצרים על זה והלכו בטעותם שעדיין סופם לחזור ונואלו שרי צוען. וזה הוא הנס הגדול שנבערו מדעת כ"כ ונשארו בטעותם ואפשר שע"ז נקרא שבת הגדול שע"י נס זה זכו להתקיים בם ואח"כ יצאו ברכוש גדול:
מדרש כ' לך לך ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב בראשית י"ג ב'] הה"ר ויוציאם ככסף וזהב ואין בשבטיו כושל ופירש שם במ"כ דהיינו שאברהם הי' סימן לבניו והקשה בספר פרשת דרכים דלמה נקט המדרש קרא דכתובים ולא הביא הפסוק ובני ישראל עשו כדבר משה:
ונראה עפ"י מה שפירשתי הפסוק בהושע ואנכי כסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל דהנה אמרינן בגמרא (ברכות ד' ט') דבר נא באזני העם כו' בבקשה מהם שישאלו וכו' והיינו שהישראל לא היו רוצים בזה בעושר מופלג אשר אינו שווה ליראי ד' באמת כי אם להסתפק בהכרחי רק הי' ציווי השם כדי שלא יאמר אותו צדיק:
והנה אמרינן בגמ' ויעשו להם אלהי זהב. כסף וזהב שהשפעתה להם הם גרמו להם וכו' והנה לכאורה לא יתכן שיגיע ע"י מצות ד' מכשול אחרי שבאמת הישראל לא היו רוצים בזה רק ולקיים מצות המקום ולכך נראה לומר דביזת מצרים באמת לא גרם להם שום מכשול רק שכבר אמרו בגמרא גדולה ביזת הים מביזת מצרים ומשה הוצרך להסיען בע"כ כמו שפירש"י פ' בשלח על פסוק ויסע משה את ישראל כו' וזה הי' הגרמא בנזקין לעשות את העגל אחרי שהיו רדופים לביזה בלי ציווי הקב"ה וזה פירוש הפסוק ואנכי כסף הרביתי להם כו' דאיתא במדרש שיר השירים על פסוק טורי זהב נעשה לך וכו' שביזת מצרים מכונה בשם כסף וביזת הים בשם זהב שגדולה ביזת הים וכו':
וזה פירוש ואנכי כסף הרביתי להם דהיינו שביזת מצרים המכונה בשם כסף אני הרביתי להם שהי' במצוותי כדי שלא יאמר אותו צדיק ולא בא עי"ז שום מכשול רק וזהב דהיינו ביזת הים המכונה בשם זהב עשו לבעל זאת הי' הגורם וזה פירוש הפסוק ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל דלכאורה אין לו מובן ולפי הנ"ל אתי שפיר דהקרא מספר חסדי המקום על הרכוש שהוציאו ישראל ממצרים ולכאורה בא ע"י זה חטא העגל כמו שאמר משה רבינו כסף וזהב שהשפעת להם כו' לכך מסיים ואין בשבטיו כושל דהיינו שע"י ביזת מצרים לא הי' שום מכשול רק ע"י ביזת הים:
וזה פירוש המדרש ואברם כבד מאוד דהנה בעל העקידה פירש ואברם כבד מאוד. דהיינו שלאברהם אבינו לגודל מעלתו הי' זה למשא לו כובד המקנה והרכוש כדרך הצדיקים השלימים שאינם חפצים במותרות וע"ז כתב המדרש הה"ד ויוציאם בכסף וזהב וכו' דהיינו שאברהם סימן לבניו שגם הם שיצאו ברכוש ממצרים יהי' בע"כ שלא יחפצו בזה רק יוכרחו לקיים מצות הקב"ה וזה נלמד מקרא דכתובים ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל דהיינו שלא הגיע שום מכשול מחמת שישראל לקחו אותו רק לקיים מצות הקב"ה לא למלאות תאוותם בהון רב ובזה הי' אברהם סימן לבניו וא"ש בעזה"ש: סוטה דף י"ג חכם לב יקח מצות שכל ישראל גשו לביזה והוא לקח עצמות יוסף:
ולכאורה אין שייכות זה לזה ונראה עפ"י מה דאמרינן (ברכות דף ט') וישאילום בע"כ ופירשו המפרשים שישראל אז היו במדריגה העליונה ולא הי' תשוקתם רק להשגת השלימות ומאסו ענין העוה"ז רק שהוצרכו לקיים ציווי השם ועיין בית שמואל אחרון מה שפירש שם שלא יאמר אותו צדיק אברהם וכו' והיינו שיש נסיון עוני ויש נסיון עושר וישראל לא רצו להביא עצמם לידי נסיון עושר רק אותו צדיק אברהם חפץ שיבואו לידי נסיון ע"ש. ועיין בינה לעתים דרוש ל"א מה שפירש דברי המדרש נר לרגלי דבריך למה הרשעים דומים ע"ש:
והנה הקב"ה הבטיח לאברהם שבניו יעמד בנסיון עוני דהיינו הגלות ולא יתערבו בהם כמו שכתבתי לעיל וגם יעמדו בנסיון עושר ולכך הי' הציווי של הקב"ה ליקח רכוש גדול ויבחנו אם יעמדו בצדקתם וביוסף מצינו שעמד בשתי אלה דהיינו מתחלה הי' בעוני ואח"כ בגדולה נפלאה ועמד בצדקו וכמו שכתב שם הבינה לעתים שלכך נקרא צדיק על שם שעמד בשני הנסיונות וזה הוא שכל ישראל נפנו אל ביזת מצרים לעמוד בנסיון העושר והוא לקח עצמות יוסף עמו שג"כ עמד בשתי אלה וממנו ילמד כל אדם שלא יבעט מתוך עוני ומתוך עושר וא"ש:
עוד נוכל לומר על המדרש הנ"ל ואברם וכו' דהנה הנזר הקודש פירש דברי המדרש והי' ברכה היה בריכה מה ברינה מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב הרחוקים וכו והיינו שכל הבטחות הקב"ה לאברהם שאמר לו ואגדלה שמך ואברכך אף כי הבל עניני עוה"ז מה שאין חפץ לצדיק האמיתי בזה רק שע"י זה יתגדל ויתקדש שם שמים כאשר יראו הצלחתו שלא עפ"י טבע ולכך אמרו שם במדרש שאמר לו הקב"ה טלטל עצמך ושמך מתגדל בעולם ועל ידי זה יתקדש ש"ש ויתוספו גרים:
וזה נראה לפרש שבקש דוד המלך תערוך לפני שולחן נגד צוררי שהשולחן שם עושר וכבוד כמו שפרש"י בפ' תרומה שולחן של מלכים וביקש דה"מ שיתברך בברכת עושר וכבוד אף שאין בצע לצדיקים בעניני עוה"ז עכ"ז ע"י זה יתגדל ש"ש בין האויבים וזה נגד צוררי:
והנה הירידה למצרים הי' נסיון גדול כמו שפירש רש"י שמתחלה אמר לו ללכת שמה לא"י ועכשיו מחמת דוחק רעבון הוצרך ללכת משם ועי"ז הי' חילול ש"ש בדבר כאשר הגיע צרה להצדיק א"א ע"ה וזה פירש הפסוק ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב שהי' נחשב עליו למשא עניני כבוד המדומה רק מה שהוליך עמו הי' לכבוד ד' להראות כי לא יעזוב ה' את חסידיו העובדים אותו באמת ולכך מודיענו הכתוב אחריו כוונת א"א שלא הי' להנאת עצמו רק להתגדל ש"ש וחזר באותו הדרך שהלך למצרים בעניות ובחוסר כל והי' חילול ש"ש וזהו וילך למסעיו שפרע הקפותיו להודיע לכל כי רגלי חסידיו ישמור ד' ויקרא שם אברהם בשם ה' שהודיע והכריז אמונת הש"י ע"י זה והנה גם בצאתם ממצרים בראותם נפלאות ה' מאסו עניני העוה"ז ולא רצו הרכוש וכדאמרינן בברכות וישאילום בע"כ דישראל אך שהי' לקיים חצות ה' כדי שיקויים לגמרי הבטחת הקב"ה לאברהם ולא יפול דבר ארצה ועי"ז יתקדש ש"ש וזהו ואין בשבטיו כושל שלא הגיע להם מכשול ע"י נסיון העושר כיון שהי' כוונתם לטובה:
ובזה יתפרש דברי המכילתא שהביא רש"י בפ' בא וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות אף הן היו חשובים להם מן הכסף והזהב והיינו כיון שכל כוונתם הי' שיתגדל ש"ש והנה הכלי יקר פירש מה שלא אמר להם מתחלה משה על השמלות כי ידע שהשמלות ישאלו להם המצרים מעצמם מחמת שהי' חשש מגפה מהכאת בכורים ומסוכן למי שלובשם ע"ש. וע"י זה נתפרסם יכולת הש"י:
ובזה נראה לפרש מה שמתחלה בפסוק דבר נא באזני העם וישאלו אשה וכו' לא הזכיר שמלות ועיין מה שכתב שם הכלי יקר שלכך לא הזכיר שמלות שידע ששמלות בוודאי ישאלו להם מחמת שינוי אויר וזה אינו מספיק כלל דהא הציווי הי' לישראל שישאלו להם ממצרים ומה בכך שידע שהמצרים לא יעכבו בדבר ולפי הנ"ל א"ש דהנה בגמ' אמרינן אין נא אלא לשון בקשה בבקשה מהם שישאלו והיינו כי הישראל לא רצו בכך ומאסו בענייני העולם רק הכל שיגיע מזה עבודת ה' והנה השמלות רצו בני ישראל לשאול מדעתם כדי שיתפרסם גודל בטחונם בהקב"ה ושיתפרסם גודל נפלאותיו שלא יזיקו מחמת זה אך הכסף והזהב לא רצו רק שהוכרחו כדי שיתאמתו דברי ההבטחה לא"א ויש ג"כ פרסום קדושת ה' כי דבריו לא ישובו ריקם בשום ענין ולכך לא כתיב בקרא בענין הבקשה מישראל רק כסף וזהב להודיע גודל צדקות עם ישראל שכל כוונתם הי' לשמים:
והנה כתוב בס' סידורו של שבת שכל שמחה שמצינו בתורה היא שמחה של קדושה כי מה שאינו של קדושה נקרא הוללות בפסוק כמו שדרשו חז"ל ולשמחה מה זו עושה על שמחת ת"ח ופירש שם בשם הרב הגאון הקדוש מוהר"י לוי פסוק במגלת אסתר ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב שהוא מניצוצי הקדושה מסעודת אסתר המלכה ע"ש וזה פירש הכתוב ויוציאם בכסף וזהב דהיינו מה שראו שלא חזר שום דבר מהבטחת הקב"ה שנתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול וגם שלא הי' בשבטיו כושל שלא הגיע להם שום היזק מחמת השמלות מה שעפ"י דרך הטבע מזיק מאוד ועי"ז שמח מצרים בצאתם דהיינו שהגיעו הרבה מהם לגדר קדושה הנקרא שמחה כי נפל פחדם עליהם וכדכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים ובזה מפורש היטב הפסוקים שמתחלה נאמר ובני ישראל עשו כדבר משה ואח"כ נאמר וגם ערב רב עלה אתם והיינו שע"י זה נתוסף עליהם גרים בראותם הצלחתם הגדולה:
ושפיר קאמר המדרש שמעשה אבות הי' סימן לבנים כמו שאברהם אבינו לא לקח העושר רק למען להתגדל ש"ש כן בניו כשיצאו ממצרים הי' כל כוונתם שיתגדל ש"ש ויתוסף עליהם גרים וזה הפירוש בגמ' כדי שלא יאמר אותו הצדיק אברהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ורבים מקשים דלמה תלו באברהם והיאך הוא יוצא ידי הבטחתו:
ונראה דבאמת עיקר ההבטחה לאברהם אבינו הי' על שלימות הנצחי כמו שכתב בשם האר"י ואח"כ יצאו ברכוש גדול דהיינו שיתוסף עליהם הרבה גרים רק דזה תלוי בזה מחמת שראו הרל הצלחת ישראל ע"י זה נתוספו להם הרבה גרים ולולי זה אפשר שלא הי' נוסף עליהם כ"כ רק מצינו במעשה עגל שאמר לו הקב"ה למשה כי שחת עמך ערב רב שעלה עמו וקבלת מעצמך הרי שהריבוי גרים הי' אח"כ לתקלה וא"כ אם לפני הקב"ה גלוי מ"מ אברהם אבינו שכל כוונתו הי' לפרסם ש"ש ולהרבות גרים וכמו משה רבינו שאמר מוטב שידבקו גרים בהקב"ה יסבור שלא קיים הקב"ה הבטחתו ואח"כ יצאו ברכוש גדול: בדברי המגיד רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וכו':
והקשו המפרשים דהא החכם נמי אומר אתכם. ונראה לומר עפ"י מה שכתב היערות דבש לפרש הפסוק נאום פשע לרשע בקרב לבי דהנה יש כת שאומרים דרחמנא לבא בעי ודי במחשבה לבד ובאמת ישראל המה בחינות בנים ועבדים ובחינת בן העיקר האהבה ויראה משא"כ בחינת עבד צריך נמי עובדא בפועל כמצות הבורא וכו' וזה הפירוש שהרשע חושב בקרב לבו שדי במחשבה לבד וע"ז אמר אין פחד אלהים וכו':
ובזה פרשתי הפסוק שאמר משה לפרעה בשליחות המקום בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני והיינו שהישראל המה בחינת בנים וישראל עלו במחשבה תחלה ובשבילם נבראו כל העולמות וע"י זה נקראו בני בכורי רק שלפ"ז אין צריך מעשה העבודה בפועל ויוכלו לעבוד גם במצרים במחשבה לבד וע"ז אמר שהקב"ה רוצה מהם גם בחינת עבד דהיינו מעשה בפועל ואי אפשר במצרים וכמו שאמר לו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם כו' וגם מצוות התלויות בארץ. וזה הוא שלח את בני ויעבדני:
והנה הרשע בגובה לבו שהוא במדרגה עליונה חושב שהעבודה בפועל הוא לבד לאנשים פחותי ערך שאין להם דעת איך לעבוד בבחינת מחשבה משא"כ הוא שחובב א"ע ליודע רבונו די לו במחשבה לבד. וזה הפירוש מה העבודה הזאת שהעבודה בפועל הוא לכם חסרי דעת אבל לא לו שהוא אין צריך לכך ודי לו במחשבה ורוצה לפרוק מעליו עול התורה והמצות לגמרי במחשבה הכוזבת לחשוב א"ע ליודע רבונו ועובד אותו במחשבה וע"ז אומר ולפי שהוציא א"ע מכלל דהיינו שחושב א"ע לגדול בדעת הוא כופר בעיקר שאומר שאין צריך שום עבודה במעשה בפועל ואף אתה תשיב לו שבעבור זה עשה וכו' בצאתי ממצרים דהיינו לקיים מצות בפועל ואלו הי' שם לא הי' נגאל כיון שאומר שדי במחשבה לבד אם כן הי' יכול לשאר במצרים ולעבוד שם במחשבה ועיקר היציאה הי' בשביל בחינת עבד שצריך מעשה בפועל שלא הי' אפשר במצרים וכנ"ל: