אור ברסלב
זכותא דאברהם (דרושים) דרוש לשבת הגדול תקפ"ז

זכותא דאברהם (דרושים)· רבי אברהם לנדא מצ'כנוב

דרוש לשבת הגדול תקפ"ז

דרוש לשבת הגדול תקפ"ו

במדרש רבה פרשת שמות ותיראן המילדות את האלהי' קשטו עצמן למעשה זקנם זה אברהם כמה שהקב"ה מעיד עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהי' אתה. עכ"ל:

ויש להבין דמאי חידש המדרש בזה ומה נ"מ אם עשו כאברהם זקנם ונ"ל בהקדים דברי מדרש ב"ר פ' מ"א ואברהם כבד מאד במקנה בכסף וזהב הה"ד תהלים ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל עכ"ל ופירש במ"כ ומהר"ש יפה דהכוונה היא שאברהם הי' סימן לבניו כמו שהוא יצא ממצרים ברכוש רב כן יצאו בניו משם ברכוש גד ל וכדאיתא בב"ר פ' מ' וז"ל ר' פינחס בשם הושעיה רבה אמר אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך את מוצא שכל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו וכו' ע"ש לשון המדרש וגם הרמב"ן על התורה פ' לך לך האריך בזה וכתב שכל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים ע"ש:

והנה הפרשת דרכים בדרוש חמישי הקשה דאמאי נקט המדרש קרא מכתובים ולא הביא מקרא מלא בתורה וינצלו את מצרים ע"ש ונראה ליישב על נכון בהקדים דברי הגמרא (סוטה דף י"א) דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומאכילות אותן ומרחיצות אותן וסכות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים שנאמר אם תשכבון בין שפתים בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים שנאמר (תהלים ס"ח י"ד) כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ עכ"ל הגמ':

והנה מבואר בדברי האגדה הזו דמה שזכו ישראל לביזת מצרים הי' בשכר נשים צדקניות שנזדקקו לבעליהן וטעמו של דבר יבואר בסמוך ואגב אכתוב מה שיש לבאר בדברי האגדה הזאת פסוק בפ' בהעלותך (במדבר י"א ה) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם והביא רש"י דברי ספרי הובא בילקוט פ' בהעלותך וז"ל וכי יש בענין שהמצרים הי' נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם אם תבן לא היו נותנים להם חנם דגים היו נותנים להם חנם מה אני אומר חנם חנם מן המצות עכ"ל: ולכאורה יפלא מאוד דמאי שייכות יש לדברי תרעומות ישראל שהתרעמו על שאין להם במדבר מה לאכול רק המן במה שאכלו במצרים דגים בלא מצות: ונראה דזה יבואר עפ"י דברי הגמ' ביומא (דף ע"ה) דאיפלגו רב ושמואל חד אמר דגה ממש וחד אמר עריות ולמאן דאמר דגים מאי חנם דהוו מייתן להו מהפקירא דאמר מר כשהיו ישראל שואבין הי' הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהן ע"ש. ולפ"ז יש לומר דגם הספרי סובר דמאי שאמרו זכרנו את הדגה קאי על הדגים שהזמין להם הקב"ה בתוך כדיהן שהשיגו בחנם בלא מעות ושפיר התרעמו דאז השיגו דגים בחנם ובמדבר אפילו לקנות אינם מוצאים רק דקשי' לי לספרי דהא איתא (בשבת דף ל"ב) לעולם אל יעמוד אדם עצמו במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו אמר ר' חנין מאי קרא קטונתי מכל החסדים וכו' וא"כ כיון שנראה שמציאת הדגים הי' עפ"י נס כדאמר הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהן ולמי שעושין נס מנכין לו מזכיותיו א"כ היאך כתיב בקרא חנם והלא מנכין לו מזכיותיו ואין לך תשלומים יותר מזה שמנכין לו מחלקו לעולם הבא ולכך קאמר הספרי דאנשים המתרעמים אמרו חנם מן המצות שלא הי' אז בידם זכיות כלל ולא חסרו דבר ע"י הדגים כי לא הי' בידם מצות שינוכה משכרם ע"י הנס ושפיר התרעמו:

ונחזור להראשנות העולה מדברי האגדה בסוטה שבזכות הנשים שלא מנעו את עצמם מבעליהן שכרם שזכו לביזת מצרים ונבאר עתה טעמא דמלתא דלמה בשביל ששכבו בין שפתים זכו לביזת מצרים והנה הפרשת דרכים בדרוש חמישי האריך בזה וכתב עפ"י מה שכתבו המפרשים ומהר"ש יפה דאעפ"י שהבטחת ואח"כ יצאו ברכוש גדול יעד ה' לאברהם מ"מ היינו רק לסוף ת' שנה והם לא היו רק רד"ו רק כתבו המפרשים שריבוי העם השלים המנין כי נתרבו שלא כדרך הטבע וכשיעור העבודה שהיו צריכים לעשות בת' שנה עשו בזמן מועט לפי ערך אנשים המתרבים ושפיר אמר בשביל ששכבו בין שפתים והי' הריבוי שלא כדרך הטבע ונשלם השעבוד מקודם ולכך זכו לביזת מצרים כי לולא זאת לא זכו מחמת שיצאו קודם זמנם ע"ש בדברי הפ"ד:

ולי נראה לומר דהפירוש הוא בגמ' עפ"י מה דאיתא בספרי והובא ברש"י פ' ראה בפ' הענקה כתיב (דברים ט"ו ט"ו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים מה במצרים הענקתי ושניתי לך מביזת מצרים אף אתה הענק וכנה לו ע"ש וא"כ מבואר דביזת מצרים הי' בשכר הענקה ועפ"י זה מיישב הפ"ד מה דאיתא בספרי וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה וכו' כאן נתקיים הבטחת ואח"כ יצאו ברכוש גדול דהוא תמוה דאמאי לא נתקיים במה שלקחו כסף וזהב לרוב רק דאיתא בקידושין (דף י"ב) דמכספים אין מעניקין משום דאינם בכלל ברכה והא דלקחו גם כסף וזהב היינו משום דהי' מגיע להם מדברים המעניקים דהיינו צאן ובקר ופחות שבהענקה היא שלשים סלעים ולקחו תמורתם כסף וזהב אבל עיקר הענקה היא מצאן ובקר ושפיר קאמר הספרי דבלקיחת צאן ובקר נתקיים הבטחת ואח"כ יצאו ברכוש גדול דמזה היא עיקר הענקה ע"ש בפ"ד דרוש חמישי ואיתא בקידושין (דף י"ב ע"ב) דפליגי ת"ק ור"א דת"ק סבר דמוכר עצמו אין מעניקים לו רק מכרוהו ב"ד ור"א סבר דגם מוכר עצמו מעניקין לו מ"ט דת"ק מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ור"א דריש לו ולא לב"ח דבעלמא סבר כר"נ ואידך בעלמא נמי לא סבר כר"נ ע"ש בגמ' ועיין במשנה למלך פרק ג' מה' עבדים שתמה על הרמב"ם שפסק דמוכר עצמו אין מעניקין לו. הא כיון דפסיק לו ולא לב"ח א"כ לית לן מיעוטא על מוכר עצמו ותירץ דהרמב"ם סובר דלבתר דמסיק בגמרא בקדושין דילפינן מכי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים דרבו מוסר לו שפחה כנענית ולכך היא משנה שכר שכיר דשכיר אין עובד אלא ביום והוא עובד גם בלילה דרבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון משא"כ במוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית דילפינן מאם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו א"כ ממילא דאין מעניקין לו דהפסוק כי משנה שכר שכיר הוא טעמא להענקה ע"ש בדברי המשנה למלך:

ולפי זה דביזת מצרים הי' בשביל הענקה ואיתא במדרש ש"ר פ"א ד' גזירות גזר פרעה עליהם בתחלה גזר וצווה על הנוגשים שיהיו דוחקין בהם כדי שיהיו עושין הסכום שלהם ולא יהיו ישינים בבתיהם והוא חשב למעטן מפרי' ורבי' אמר מתוך שאינם ישינים בבתיהם אינם מולידים ע"ש וא"כ אם היתה גזירת פרעה מקויימת שחשב לבטלם מפרי' ורבי' לא הי' מגיע להם שכר הענקה דמגיע בשביל עבודת משנה שכר שכיר דעובד גם בלילה והם לא עשו כן מחמת שלא היו ישינים בבתיהם אבל כיון דנשים צדקניות שבאותו הדור השתדלו בכל עוז לפרות ולרבות והולכות לשדה ונזדקקות לבעליהם בין שפתים כמאמר ר"ע והשלימו עבודתן לגמרי שעי"ז הי' לפרעה הרבה עבדים לעבוד עבודתו כאשר אמר אח"כ והשבתם אותם מסבלותם וא"כ מגיע להם שכר הענקה בשלימות ושפיר קאמר בגמרא בשכר ששכבו בין שפתים ופרו ורבו ועבדו משנה שכר שכיר זכו לביזת מצרים מדין הענקה כנ"ל: והנה המהרש"א בח"א מס' סוטה כתב באופן אחר דלכך זכו לביזת מצרים בשכר ששכבו בין שפתים שהוא מידה כנגד מידה כשם שהם לא נתנו עיניהם באחר רק היו מזדקקות לבעליהן עבור זה זכו להיות להם חן בעיני מצרים וישאילום כל מה שהיו חפצים כמו שנאמר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים ע"ש והדברים ראוים אליו וסעד יש לדבריו מהא דאיתא בב"ר פ"ל אמר רבי שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו פיו שלא נשק בעבירה ועל פיך ישק כל עמי. גופי שלא נגע בעבירה וילבש אותו בגדי שש. צווארו שלא הרכין לעבירה וישם רביד הזהב על צווארו וכו' ע"ש. וא"כ חזינן דתשלום שמירת זנות הוא עליית לגדולה וכבוד וחן כמו שמצינו ביוסף שעלה לגדולה מכח ששמר את גופו מבלי לטמאותו בערוה והוא ממש כדברי המהרש"א הנ"ל: ועפ"י זה נראה לבאר פסוק הנ"ל בתהלים ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל דלכאורה אין שום שייכות סופו דקרא לרישא אך דאיתא במדרש רבה על שיר השירים פסוק גן נעול אחותי כלה. (שיר ד' י"ב). דהטיל הקב"ה בכל השבטים ה' בראש וי' בסוף החנוכי הפלואי שם י"ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם לפי שהיו אומות העולם מונין את ישראל אם בגופן שלטו בנשותיהן על אחת כמה וכמה ולכך הטיל להם הקב"ה שם י"ה להעיד עליהם שהם כשירים ולא נטמאו בין המצרים והובא בפירש"י פ' פנחס במדבר כ"ו ה') ולפי זה שפיר יש שייכות וביאור הפסוק הוא כך דקאמר ויוציאם בכסף בזהב ומפרש אח"כ הזכות שזכו לכסף וזהב משום דלא היו בשבטיו דהיינו שנקראים שבטי י"ה כושל ר"ל שום מכשול וערבוב פסול רק כולם היו נקיים ושמרו עצמם מערוה ומלהתערב במצרים רק דבקו במינן ובשכר זה זכו לביזת מצרים כמאמרם בזכות ששכבו בין שפתים כנ"ל:

ועפ"ז מבואר יפה דברי המדרש שכתב על הפסוק ואברם כבד מאד במקנה בכסף הה"ד ויוציאם בכסף וזהב וגומ' והיינו כמו שכתב מהר"ש יפה דענין האבות הי' סימן לבנים והמדרש הביא לזה הפסוק להורות שיש להם דמיון בשני דברים האחד בגוף הרכוש שיצאו בניו והוא הי' סימן להם והשנית כמו שאברהם זכה בעושר בשביל אשתו שרה ובזכות שגדרה עצמה מערוה בבית פרעה. כך בניו זכו לעושר לביזת מצרים בזכות נשים צדקניות שבדור שגדרו עצמם מערוה כמאמר הפסוק אם תשכבון בין שפתים וזה נלמד מקרא דויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל וכמו שפרשתי משום דלא היה שום מכשול בשבטי י"ה רק כולם נקיים בלי שום פסולת ולכך זכו לביזת מצרים וא"כ הי' סימן יפה לבנים שיהיו דומים לו משני צדדים ולכך לא הביא המדרש קרא דתורה משום דאינו מפורש מפני מה זכו לזה רק קרא דכתובים כנ"ל ומיושב קושיית הפ"ד:

ועפ"י האמור נבוא לביאור דברי המגיד שכתב וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה והי' וגומר ויענונו כמה שנא' וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס. ולכאורה תמוה מאד דמאי צריך ראי' מקרא על קרא אחר הלא אינו דורש שום דבר רק הביא ראי' מפסוק אחר ומאי אולמי דהך מהך ועיין במעשי ניסים מה שפירש על זה. ולדעתי יפורש בדרך אחר:

ונקדים לפרש פסוק בפ' שמות א' ה' ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים דאין לו שייכות ומה בעי ללמד. ויבואר על פי מה שפירש באור החיים על פסוק ט' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וגומ' דלכאורה תיבת עם הוא מיותר ופירש הוא ז"ל שפרעה פחד להיות רואה שבני ישראל לא יתערבו בשום אומה רק הם לבדד ישכונו ולכך דאג פן יעלה מן הארץ וזה הפירוש הנה עם בני ישראל שכולם בני ישראל המה ואין זר אתם והי' כי תקראנה מלחמה ונוספו גם הם על שונאינו ע"ש ולכך התחכם להרוג את הזכרים ובע"כ הנקיבות יתערבו בגוים וחלילה לא יהי' להם תקוה לצאת:

וע"פ זה יבואר הכתוב שאמר הבה נתחכמה לו וכו' ונוסף גם הוא על שונאינו דאמאי מזכירם בלשון יחיד ומחמת זה דרשו חז"ל בשוטה (דף י"א) שאמרו נתחכמו למושיען של ישראל ולפי הנ"ל אפשר לומר דכל ההתחכמות פרעה הי' שיתערבו בהם ומחמת זה לא יפחוד שיעלה מארץ אחרי שיהי' לעם אחד עמם ולכך כתב לו דהיינו שכוונת פרעה הי' להפריד הדביקות בין ישראל שמחמת זה נחשבים לאיש אחד וההתחכמות פרעה היו כמו שמפורש בקרא שלאחריו דשמו על ישראל עינוים ועבודות כדי למעטן מהזדקק לנשותיהן כמבואר במדרש שהבאתי לעיל וע"י כן חשב שיפרוצו בזנות אחרי שלא יהי' מצוי להם להזדקק לנשותיהן רק כל מחשבתו הרעה לא הועילה לו והיו נשים צדקניות באותו הדור שהזדקקו לבעליהם בין שפתים ונשמרו מדבר עבירה ובזכות זה זכו לגאולה:

ואיתא במדרש ויקרא רבה פ' ל"ב ירד יוסף למצרים וגדר עצמו מערוה בזכותו נגדרו כל האנשים אח"כ ע"ש וזה פירוש הפסוק ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ירצה דהכתוב יודיענו מסיבת השנאה שהי' למצרים על ישראל משום דלא התערבו בהם רק כל הנפשות היו יוצאי ירך יעקב שבעים נפש מאותן שבעים נפש נתהוו כל הנפשות האלה ולא הי' בהם שום תערובות ממצרים או מאומה אחרת רק כולם היו יוצאי ירך יעקב ובאיזה זכות זכו לגדור עצמם מערוה ולא נתערבו בין המצרים שהיו שטופי זמה מפרש אח"כ הפסוק ויוסף היה במצרים שבזכותו שגדר עצמו מערוה עמד לכל ישראל לגדור עצמם מערוה כמבואר במדרש הנ"ל שבזכות יוסף נגדרו כל האנשים: ועפ"י זה יש לפרש פסוק בפ' בשלח שציוה הקב"ה למשה שאמר לבני ישראל שישובו ויחנו לפני פי החירות והקשה באור החיים דלאיזה צורך הי' הציווי שישובו ואם בשביל שיטעה פרעה ויאמר נבוכים הם וכי בלא זה לא הי' הקב"ה יכול לחזק את לבו:

ונראה ליישב עפ"י מה דמבואר במדרש פ' בלק על פסוק ויחל העם לזנות וכו' יש מעיינות שמגדלת גבורים ויש חלשים ויש נאים ויש מכוערין ויש צבעין ויש שטופין בזימה ומעיין שטים של זנות הי' והוא משקה לסדום בא וראה מה כתוב ביציאתן ממצרים וישובו ויחנו לפני פי החירות מה פי החירות מקום קבוע לזנות הי' ולפי שהצניעו עצמם ביציאת ממצרים נקרא פי החירות וכו' ופירש במתנות כהונה שהמקום הי' פיתום כדמפרש רש"י בפ' בשלח וכן איתא בילקוט ונקרא פיתום על שם הזנות פי סתום והוא על דרך הכתוב (משלי ל' כ') אכלה ומחתה פיה ואמרה ולפי שהצניעו עצמם מערוה נקרא פי החירות שלא להזכיר אצלם מעשה הזנות וע"ש שהביא כן בשם מהור"א מזרחי:

וע"פ זה נראה דלכך ציוה הקב"ה שישובו לפני פי החירות כדי לזכות את ישראל ויגן עליהם הזכות שנשמרו מערוה במקום זימה לזנות דלכך הי' נקרא פיתום ומעינות היו גורמים לזנות כי הי' קטרוג גדול על ישראל כמבואר במדרש פ' בשלח שטען שר של מצרים מה נשתנו אלו מאלו והקב"ה ברוב רחמיו הקדים רפואה לבקש זכות על ישראל ולכך ציווה להם שיחנו לפני פי החירות ובזכות המקום שלא נטמאו שם בעבירה במקום העלול לזה יגן עליהם להנצל מיד מצרים:

ובזה מבואר הפסוק שאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס דדרשו בגמ' סוטה פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס וקשה דמאי נ"מ להזכיר שם הערים ונהי דמזכיר שם רעמסס להראות שכל כוונת פרעה הי' לענות את ישראל לא לטובת עצמו שכל בנינם נפל ולא הי' ראוי לאותו מקום שום בנין מ"מ למה להזכיר שם פיתום ועפ"י האמור למעלה א"ש דהכתוב מודיענו עד כמה הי' ההתתכמות פרעה לרעה שרצה להחטיא את ישראל ולערב אותם עם הטמאים ומחמת זה גזר להפרישן מנשותיהם ע"י העינוי ועבדות שגזר עליהם כמבואר במדרש שהבאתי לעיל וחשב שע"י זה יזנו הנשים תחת בעליהן אחרי שלא יהי' מצוי להם להזדקק לבעליהן וגם האנשים יזנו עם הנכריות ויתערבו חלילה ולכך חשב פרעה להביאם למקומות העלולים לזימה והיא המקום הנקרא פיתום שנקרא על שם הזנות כמבואר לעיל ושם הי' מעיין השטים הגורם לזנות ולכך מפרש הפסוק שם המקום שבנו להורות שזה הי' כל ההתחכמות של פרעה להחטיאם בעצה רעה שחשב:

ועפ"י זה יבואר מאמר חז"ל בסוטה י"א ויבן ערי מסכנות לפרעה שממסכנות את בעליהן ופירש רש"י שע"י בנין הערים האלה נתמסכנו המצרים וישראל נצלו את מצרים ולכאורה קשה דלפי זה למה להזכיר כאן דע"י זה נתמסכנו מצרים דהלא מקרא מלא הוא וינצלו את מצרים ומאי בעי קרא ללמדנו עתה אך לפי האמור מבואר היטב דאיתא בסוטה (דף ד' ע"ב) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם שנאמ' (משלי ג') כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וזה הפירוש בגמ' ערי מסכנות שממסכנות את בעליהן רצונו לומר שהיושבים בה נעשו עניים מחמת שהיו שטופים בזימה והמקום גורם ולכן נקרא פיתום כמבואר וזה הי' מחשבת פרעה לרעה שמחמת מניעת להזדקק לנשותיהן מחמת העינוי שגזר עליהם שלא יהיו ישינים בבתיהם וגם מחמת שהמקום והמעיין גורם לזנות חשב להחטיאם ולהתערב במצרים ולפגום נשמותיהם חלילה ועי"ז ישתקעו חלילה בארצם. אך הקב"ה ברוב רחמיו הפליא עם עמו ועזרם לעמוד בנסיון הגדול בזכות יוסף שגדר עצמו מערוה והיא שעמדה לגאולתנו כמבואר הרבה פעמים במדרש שבזכות גידור ערוה נגאלו ישראל ממצרים וסעד יש לדברי הנ"ל שכל כוונת פרעה הי' להפריד הדביקות בין ישראל ורצה להחטיאם בזנות ולהתערב חלילה בין המצרים הוא מה שאמרו חז"ל בסוטה והובא במדרש שלשה היו באותו עצה בלעם ואיוב ויתרו וכו' בלעם שיעץ נהרג, וא"כ היה זה עצת בלעם וידוע שבלעם אח"כ כשיעץ לבלק הי' להחטיאם בזנות ומענין זה היה גם עצתו עתה וגם באותו מקום שפיתום הי' מעיין השטים כמבואר במדרש רק עתה לא הועיל עצתו שהכתוב מעיד גן נעול אחותי כלה שלא נתערבו בהם רק אח"כ עשתה מחשבתו מחשבת בלעם רושם ונהרגו בעו"ה כמה וכמה אלפים ואפשר שראה בלעם באיצטגנינות שלו שיכשלו ישראל בזנות באותו מקום וסבר שיהי' בזמן ההוא כמו שפירשו חז"ל שלכך גזרו להשליך ביאור שראו שמושיען של ישראל לוקה במים וטעו. כן אפשר נמי שטעה בלעם עתה:

ומיושב היטיב בס"ד הכל דלכך מזכיר הכתוב שם המקום שבנו שזה הי' כל ההתחכמות פרעה בעצת בלעם הרשע להחטיאם במקום עלול לזנות ועפ"ז נבאר דברי המגיד שהביא על פסוק וירעו לנו המצרים מפסוק הבה נתחכמה לו דהוא ללא צורך ומה חידש בזה ועפ"י האמור יבואר דהנה לכאורה יש לדקדק על לשון וירעו אותנו המצרים דהוה לי' למיכתב וירעו לנו המצרים. והנה השל"ה והכלי יקר תרצו דה"פ וירעו אותנו המצרים דהיינו המצרים החטיאו אותנו בע"ז שלהם כמבואר כמה פעמים במדרש רבה שישראל לא היו ראוים לגאולה שהי' בהם עובדי ע"ז וזהו וירעו אותנו המצרים שהמצרים עשו אותנו לרעים וחטאים ע"ש בדבריהם:

ולי נראה לומר לפי מה שביארתי שכל שנאת המצרים הי' בעבור שישראל לא היו מתערבים בהם והי' מחשבתם להחטיאם ע"י ההתחכמות לפרוש אותן מנשותיהן כמבואר ומבואר ברש"י פ' בשלח דהיו"ד נאמרה על שם המחשבה כמו אז ישיר וכמו אז יבנה שלמה במה שפירשו חז"ל ביקש לבנות ולא בנה אף כאן יש לפרש היו"ד על שם המחשבה שהמצרים חשבו להחטיאם ושיתערבו עמם ויהי' וירעו מלשון ריעות וחיבור כמו שפירש"י על פסוק ותרועת מלך בו שהוא לשון ריעות וחיבור ושפיר מביא ראיה מפסוק דהבה נתחכמה לו דקשה אמאי מזכירם בלשון יחיד פעמים. נתחכמה לו וכו' ונוסף גם הוא וכו' רק דזה הי' כל מחשבת פרעה להפריד הדיבוק שבינם שעי"ז נחשבין כאיש אחד והי' כוונתו להחטיאם ושיתערבו עמם להיות לעם אחד וא"כ פירוש הקרא דוירעו אותנו המצרים דהיינו שהי' מחשבתם להתחבר עמנו ע"י שיחטיאו אותנו ולולי זאת נראה לכאורה בפסוק כפל הענין במילות שונות ושפיר מביא ראיה מקרא דהבה נתחכמה לו לפרש הפסוק של וירעו אותנו המצרים ויענונו מפרש המגיד על פרישות דרך ארץ כמו שמפרש לקמן. על וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כדאמרינן ביומא בפרק יוה"כ דעינו נקרא תשמיש כדכתיב אם תענה את בנותי וכן פירשו לקמן המפרשים דאי כפשוטו קשה הא קאמר אח"כ ויתנו עלינו עבודה קשה ולמה לי' להזכיר שני פעמים ומה בין עינוי לעבודה קשה והלא הכל ענין אחד ולכך מפרש המגיד דפירוש ויענונו הוא על פרישת דרך ארץ שזה היה כל מחשבת פרעה לפרוש אותן מנשותיהן ולצוות על הנוגשין שלא יניחו אותם לישן בבתיהם כמבואר במדרש וא"כ שפיר צריך קרא לכתוב גם ויענונו שהוא ענין נפרד בפני עצמו ומביא ראי' על זה דזה הי' כל כוונת פרעה לפרוש אותם מדרך ארץ להזדקק מנשותיהם ועי"ז יחטיאו אותן לפרוץ בזנות מדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס וקשה למה הזכיר שם הערים שנקרא פיתום וגם ערי מסכנות שדרשו חז"ל שממסכנות את בעליהן וע"י מה הם ממסכנות וע"כ צ"ל כמבואר לעיל שהכתוב מודיענו מחשבת פרעה להרע שרצה להחטיא את ישראל ולכך הוליכם שיבנו ערים הללו פיתום שנקרא על שם הזנות ששם הי' מקום הזמה מחמת מעיין השטים שהלך שם כמבואר לעיל וע"י פרישתן מנשותיהם שגזר עליהם חשב להחטיאם. ומה שכתוב למען ענותו בסבלותם הוא גם על פרישת דרך ארץ שנקרא עינוי כנ"ל ושפיר מביא ראי' מקרא ויבן ערי מסכנות על פסוק של ויענונו דהפירוש הוא על פרישת דרך ארץ וזה הי' כל מחשבת פרעה הרשע ובלעם יועצו שיעצו על ככה רק ה' הפיר מחשבות ערומים ועמדו בנסיון כולו זרע קודש בלי שום ערבוב ונקראין שבטי יה ולזאת חשב עליהם מחשבה אחרת להרגם ע"י המילדות: ובמדרש ש"ר פ"א למה ציוה להרוג אותן ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם והקשה בפ"ד דרוש שני דהא איתא בב"ר פ' ל"ד אמר ר' חנינא כולם מהלכות בני נח הם בעד אחד ובדין אחד ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם וכו' ע"י אדם וא"כ איך אמר שלא יתבע הקב"ה ממנו הא אפילו ע"י שליח נהרג ב"נ וע"ש שהניח הדבר בקושיא:

ונראה לומר דהא איתא (בקידושין דף י"א) דהיכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו דוקא היכא דשליח בר חיובא אבל היכא דלא בר חיובא מחייב שולחו. והקשו בתוס' א"כ קטן ליחייב דהא השליח לאו בר חיובא הוא ותירצו דהתם שאני משום דאין שליחות לקטן ולפי"ז י"ל דהא דריבה התורה גבי ב"נ דיש שליח לדבר עבירה היינו מטעם דהלא דבר עבירה לא נתבטל השליחות דדוקא גבי ישראל דגלי קרא כדאמרינן (בקידושין דף מ"ג) אבל לא בנכרי אבל מ"מ צריך להבין דהא אין שליחות לנכרי כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי א"כ אמאי לתחייב שולחו:

והי' נראה דמכאן ראי' לדברי המ"ב הובא במג"א סי' תמ"ח דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות ואם כן שפיר דמתחייב שולחו אם הרג ב"נ ע"י ב"נ אחר ומדויק שופך דם האדם באדם דהיינו אדם שכמותו בן נח אחר ולפי זה מיושב קושיית הפ"ד דהא מבואר בפ"ד דרוש א' דעת הרמב"ן וכמה רבוותא דישראל קודם מתן תורה דין ישראל הי' להם מעת שנבדל אברהם במילה וא"כ שהורג אותם ע"י המילדות ישראל לא מיחויב שולחו דהא ישראל לעכו"ם אין שליחות וא"ש ובאופן אחר י"ל קושיית הפ"ד ומתרץ עי"ז לשון המדרש שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם דאמאי שינה לשונו דמתחילה אמר שלא יתבע וכו' והוה לי' למימר אח"כ ויתבע מהם או שלא יפרע ממנו ויפרע מהם דהנה בגמ' סוטה ובמדרש אמרינן סימן גדול מסר להם אם פניו למעלה נקיבה ואם פניו למטה הוא זכר והקשו המפרשים למה למסור להם הסימן הלא עינים להם ויראו אם הוא זכר או נקיבה והנה הרמב"ן תירץ שמחשבת פרעה הי' שהמילדות ימיתו אותם בסתר טרם צאתם מבטן אמם בכדי שלא יוודע הדבר גם לאשה היולדת רק יחשובו שנולד מת ולפיכך הוצרכו לסימן לידע מה הוא טרם יוולד רק תיכף בצאת ראשו והפ"ד בדרוש י"ג וגם המהרש"א בח"א על סנהדרין פרק ד' מיתות כתבו שכוונת פרעה הי' להמיתם קודם שיולדו דאז ישמעו אליו דישראל אינו חייב על העוברין משא"כ אח"כ דהיא שפיכת דמים ממש בוודאי לא ישמעו אליו ולכך ציוה להרוג אותן ע"י המילדות העבריות דהם אינם מוזהרים על העוברין משא"כ ב"נ דמצווה על העוברין כדאיתא בסנהדרין דף נ"ז:

והנה י"ל דמה שחייב ב"נ ע"י שליח הוא דהא ב"נ מצווה על הדינים ולדברי הרמב"ם לכך נהרגו בני שכם משום שכל אחד הי' מצווה למחות בדבר שהא ב"נ מצווים על העריות ונתחייב שכם מיתה ואחרי שהם לא דנוהו נתחייבו כולם מיתה וא"כ בוודאי ההורג ע"י שליח נהי דמצי אמר דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין מ"מ מחייב על הריגת חבירו שהוא מצדו ואם חייב על שאין עושה דין במחויב מיתה מכ"ש באם גורם שחבירו יעשה דבר חייב מיתה וזה נכון לפע"ד:

ולפ"ז יצא לנו באם עושה שליח לישראל דבר שלישראל אין בו חיוב מיתה גם הנכרי אין חייב מתורת שליחות דהא אין שליח לדבר עבירה וגם מחמת דינים לא מיחייב דהא לישראל אין בו חיוב מיתה ולא שייך לומר שיהי' חיוב מה שאינו דנו דין מיתה ולפי זה מיושב קושיות הפ"ד דה"פ במדרש דלכך ציוה להרוג אותם ע"י המילדות ולא ע"י אחרים כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו דע"י נכרים הי' חייב דהא ב"נ נהרג על עוברים וגם על ידי שליח מטעמא דלעיל דב"נ מוזהרים על הדינים משא"כ ע"י המילדות ישראלים דישראל אינו מצווה, על העוברין וא"כ אין עליו חיוב מיתה מחמת שמוזהר על הדינים דהאי לאו בני קטלא נינהו בידי אדם דהא על עוברים ישראל פטור רק לשמים מ"מ הם מחויבין מיתה כמו שכתבו התוס' סנהדרין נ"ט ד"ה ליכא דלישראל כו' דאיסורא איכא על העוברין ואני מוסיף על דבריהם שיש אפילו חיוב מיתה לשמים על העוברין דהא לא גרע מהוצאות זרע לבטלה שחייב מיתה לשמים כדילפינן בנדה פרק שני מפסוק ויהי ער בכור יהודה וכו' שחייב ומכש"כ על העוברים ושפיר קאמר שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהם דהא לשמים מ"מ הם מחויבים מיתה ויפרע הקב"ה מהם כן חשב פרעה אך המילדות בגודל צדקתם לא שמו לבם לגזירתו ובטלו גזירת פרעה כמאמר הכתוב ותחיינה את הילדים:

והנה הרמב"ם ושאר גאונים מחולקים דלדברי הרמב"ם כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג אינו רשאי למסור א"ע למיתה דהוה חובל בעצמו אך דעת שאר פוסקים ודעת הנ"י פרק בן סורר ומורה דאם הוא אדם גדול רשאי למסור א"ע כדי שילמדו שאר העם ממנו לירא את ה':

ולכאורה לדברי הרמב"ם הנ"ל א"כ לא היו רשאים המילדות לחוב בעצמם על גזרת מלך להחיות את הילדים ולהכניס א"ע בסכנה דהא אינו בכלל שפ"ד דאמרינן יהרג ואל יעבור דהא על העוברין אינם מצווים וא"כ האיך הם רשאים לחוב בעצמם דנהי דמחויב מיתה לשמים על העוברין מ"מ אינם רשאים למסור עצמם למיתה ע"כ דהא קודם שיצא ראשו מחתכין אותו אבר אבר כדי להציל את אמו וע"כ צ"ל דאף על מצוות שדינן יעבור ואל יהרג רשאי אדם גדול למסור א"ע כסברת הנ"י והם בגודל צדקתם עשו לפנים משורת הדין למסור עצמם בדבר שאינם מחויבים למסור למיתה:

ועפ"ז נבוא לביאור דברי המדרש שהתחלנו שהפסוק אמר ותיראנה המילדות את האלהים דמשמע שעשו זאת מחמת יראה לא מאהבה וקשה איך יתכן זאת דהא מהדין אינם מחויבין למסור עצמם על העוברין רק שמ"מ מסרו עצמם על קידוש השם ואין לך עובד מאהבה יותר מזה ואיך הכתוב אומר דעשו מיראה רק שידוע דיש יראת עונש ויש יראת הרוממות שהיא בחינה גדולה מאהבה וכתב הר"ן בדרשותיו שזה שנאמר גבי אברהם פתה ידעתי כי ירא אלהים וכו' אף שהי' עובד מאהבה כדאיתא בסוטה והכתוב אומר זרע אברהם אוהבי רק שהפירוש על יראת הרוממות שהיא גדולה מאהבה וזה הפירוש של המדרש דקשה לי' קושיא הנ"ל דאמאי קאמר ותיראנה דהא היו עובדות מאהבה וע"ז אמר המדרש קשטו עצמם למעשה זקינם זה אברהם הנ"ל דהיראה דהכא פירושו יראת הרוממות שהיא בחינה גדולה מאהבה כמו שנאמר גבי אברהם כי ירא אלהים אתה והוא הי' עובד מאהבה רק הפירוש יראת הרוממות והם עשו מעשה אברהם ע"ה והי' להם יראת הרוממות ובזכותם וירב העם ויעש להם בתים שיצא מהם כל היחוסי ישראל וממעיהם יצא הגואל אשר יגאלנו. כן נזכה לגאולה שלמה ב"ב אמן:

תוכן העניינים

זכותא דאברהם (דרושים)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה