זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר
חלק חושן משפט · סימן פה
בדיני האוסר דבר שאינו שלו
בעזה"י קיץ תקפ"ה לפ"ק קוואהל יע"א.
א דברי רש"י במס' חולין [ד' מ'] בד"ה היתה, התמוהים משתי קושיות התוס' ד"ה רבוצה, דמגזל ולא נתייאשו הבעלים מוכח דאפי' בדאגבהה לא הוי שלו, ועוד דמאי פריך לקמן על ר"נ מהמטמא וכו', הא התם מיירי באגבהה והוי שלו. ג] קושיית התוס' בד"ה ת"ש, דמאי משני באית ליה שותפות, הא אמר התם למ"ד מנסך ממש, לא בעי למימר מערב דהיינו מדמע, ולפי תי' הגמרא קשה הא אכתי היינו מדמע. ד קושייתם בד"ה בישראל, וז"ל וקשה דא"כ אמאי חזר והקשה קושי' שכבר תירץ. ה] גם תמוהים לענ"ד דברי רש"י ד"ה בשוגג וד"ה פטור, דממנ"פ איזה מכוון שיהיה, לא הוצרכנו לפטור שוגג מטעם היזק שאינו ניכר, [כמו שפי' רש"י בד"ה פטור עיי"ש], דהכא בהגביה ע"מ לאוסרו איירי, ואי שוגג שלא ידע שהוא של חבירו, הא אנן פסקינן היכא דסבור שהוא שלו לא הוי גזלן לחייבו אשעת הגבהה, רק מזיק מחוייב אף בשוגג דאדם מועד לעולם, וא"כ בשוגג פטור בשעת הגבהה מטעם דלא ידע, ובשעת ניסוך הוה קם ליה בדרבה מיניה, וזה מבואר בש"ך (בסי' שמ"ח ס"ק ו'), ואף דמביא שם דברי נ"י בנתנו לבכורות בנו, דאף דלא ידע מחוייב אשעת הגבהה, עיין נתיבות (סי' שמ"ח ס"ק ד') שמישבו על נכון], ואם תימצא לומר דדברי רש"י דפוטר שוגג מטעם היזק שאינו ניכר, קאי על שוגג שלא ידע שאוסרו במעשה, מ"מ קשיא דמאי קעביד, דהא סוף סוף כיון דלא נטלו להחזיק בו רק לנסכו, והיכא דלא ידע שאוסרו בניסוך זה מאי קעביד, דלא הוי רק שואל שלא מדעת, דנוטלו לשם תקרובת עבודת כוכבים ולהשתמש בשל חבירו, ומוכח מדברי תוס' בב"מ (דף מ"א:] ד"ה חדא, דהיכא דהוה שואל של"מ אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בשעת משיכה לבדה, ואף אם תמצא לומר דרש"י פליג בזה דחייב משעת משיכה, מ"מ היינו דוקא היכא דמשיך לשם תשמיש המחסר, אבל כאן הוה תשמיש שאינו מחסר דהוי היזק שא"נ, וגם לפי דעתו לא הוה היזק כלל, דלא ידע שנאסר במעשה זה, ומבואר בחו"מ (סי' רצ"ב ס"א] דהיכא דמשיך לשם תשמיש שאינו מחסר אינו מחוייב רק משעת תשמיש, ובשעת תשמיש קם ליה בדרבה מיניה. והנה באמת דברי רש"י שפי' דפטור מטעם היזק שא"נ מוכרחים, חדא דליהוי דומיא דהמטמא והמדמע, ועוד מקושי' הגמ' בגיטין (דף נ"ג] והא מנסך דאורייתא ולא קניס, דהא גם במזיד היכא דהוה קם ליה בדר"מ פטור, ולא מחייבינן ליה רק אשעת הגבהה, ובשוגג לא נוכל לחייבו אשעת הגבהה, ושוב פטור מטעם קלבד"מ ולא גדול כחו של שוגג ממזיד, אלא ודאי דאף בשוגג לא שייך קלבד"מ, ולפי שיטת רש"י דבעל מנת לאסרו איירי, הדרא קושיא לדוכתא, דאמאי אינו פטור מחמת חיוב מיתה כנ"ל, ועיין תוס' גיטין ריש ד"ה מנסך, וגם דברי חזקי' דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, קאי גם על מנסך, וגם דברי רש"י סותרים זא"ז דבגיטין פי' רש"י דאיירי בהגביהו על מנת לגוזלו, גם דברי רש"י בד"ה פטור, לכאורה הוא שפת יתר דלענין מאי הביא רש"י קושי' הגמ' ותירוצם שם:
ב ונלפענ"ד ליישב, דהנה הא דאדם יכול לאסור את של חבירו מכלים דאחז ילפינן ודוקא במעשה, ועיין יבמות [דף פ"ג:] תוס' ד"ה אין וכו' וז"ל וא"ת מאי שנא מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר, ואור"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דסוף פ"ב דחולין דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטה, איכא למאן דאמר דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה, כדאמר במס' כלאים גבי הרואה ירק עכ"ל, עיין ר"ש כלאים [פ"ז משנה ה'] שמביא תי' תוס' הנ"ל, וז"ל ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אלמא אוסר אע"ג דתלי במחשבה כדאשכחן בפ' א"מ הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה, אלא כל הני היינו טעמא גבי עכו"ם לאו שמי' תקרובת כיון שאינו שלו עכ"ל יעויי"ש, ויש להקשות לדעת ר"ש, דבע"ז (דף נ"ד] ובחולין אמרינן דנעבד של אחרים מותר, וגם בזבחים דהקשה בגמ' (דף קי"ד ע"א] אמוקצה ונעבד, והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובנעבד לא שייך האי טעמא, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב וראית את השמש ואת הירח וגו'. א"ו בע"כ צ"ל דכל המבוכה שעמדו בזה בעלי התוס' ור"ש הוא דוקא על מעשה, אבל בלא מעשה בודאי אינו אוסר דלא מצינו מדבר ואוסר אלא גבי קונם, ובקונם גופיה אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, ולהכי אמרינן שפיר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גבי מוקצה ונעבד שלא עשה מעשה בגופיה:
לכן נראה לפענ"ד לשדד את פני המבוכה הזאת, וליישב גם דעת בעלי התוס' הנ"ל, ומתכונת הדברים כך הוא, דדוקא באיסורי הנאה הוא דפליגי אפי' ע"י מעשה, כגון המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, וכן בתקרובת, כיון דהוי תרתי, איסורי הנאה, וגם דתליא במחשבה [ועיין מש"כ לקמן סוף אות ו'], אבל באיה"נ דלא תליא במחשבה, כגון בשר בחלב וכדומה, כ"ע מודו שנאסר ע"י מעשה אפי' בשל חבירו, וכן בדבר התלוי במחשבה ולא אסרו בהנאה ע"י מעשה כזו, אפי' שנאסר בהנאה ממילא מחמת שהוא של הקדש, כגון העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, כיון דלא אסרו ע"י מעשה זו בהנאה, רק שפסלו לעבודה ע"ג מזבח או שפסלו להזייה, יוכל לאסור ע"י מעשה לכ"ע:
וטעם הדברים לפי דמצינו בכל איה"נ ששלו הו, רק דהוי אינו ברשותו כמבואר ר"ן נדרים (דף מ"ג] ד"ה והוי יודע כו' עי"ש, וכן מבואר בריטב"א סוכה דאיה"נ חשיבא לכם, ואפ"ה אינו ברשותו, כמבואר דחמץ אינו ברשותו, וכ"ז מבואר בתשו' הריב"ש [סימן ת"א], ואם כן היכי יכול להוציא מרשות בעלים דבר שהוא ברשותם, שהרי גם בגזלן אינו יכול להוציא מרשות בעלים אלא בקנין, כמבואר במרובה (דף ע"ט] גבי היה מושכו ויוצא, ובכמה דוכתי, לזה הוכרחנו ללמוד מכלים דאחז, דבמעשה יכול להוציא מרשות בעלים, ואף דבגזלן הוצרך דוקא לעשות קנין בהגבהה או משיכה, לפי דהפרש יש בין גזלן לאוסר, דגזלן מכניס לרשותו, משא"כ האוסר דגם לרשותו אינו מכניסו, וילפינן שפיר מכלים דאחז, דדי במעשה לבד לרב הונא, ולמאן דס"ל דאין אדם אוסר אפי' במעשה, סובר דשאני כלים דאחז, כיון דאינו נאסר רק לגבוה, אבל לאסור בהנאה אינו יכול אפי' ע"י מעשה, כיון דהוצרך להוציא מרשות בעלים לא יצא מגדר הקנאה וקנין, כדאמר רבא ביבמות [ד' ס"ו:] גבי איצטלא דפרסוה יתמי אמיתנא קניי' מיתנא, משמע דאיסורי הנאה מכונה בשם קנין, לפי שמוציאו מרשות בעלים, ונמצא למאן דס"ל דמעשה אוסר באיה"נ, יש שלשה סוגים בגדרי קנין. האחד, בדעת אחרת מקנה, דמוציא מרשות בעלים ומכניסו לרשותו, ושיהיה שלו לגמרי, אזי צריך לקנין גמור שימשכנה לרשותו או לסימטא דוקא. והשני, בגנב וגזלן, דמצרכינן להגבהה ומשיכה, ואפי' כשמשכו לרה"ר נמי מהני כמ"ש התוס' כתובות [ד' ל"א:] בד"ה וברה"ר יעויי"ש, לפי דלא מהני רק להכניסו לרשותו, אבל לא שיהיה שלו לגמרי. והשלישית, באיסורי הנאה, שגם לרשותו אינו מכניסו, רק שמוציאו מרשות בעלים לחודא, בזה ס"ל לרב הונא שגם במעשה לחודא מהני להוציאו מרשות בעלים, ואינו צריך להגבהה ומשיכה דוקא:
ג ועתה נתורה נא ונראה בגדרי קנין ורשות, ונראה בעליל מדעת רש"י שגם בגנב וגזלן היכא שאינו מכניסו לרשותו שיתחייב באחריותם, כגון היכא שבטעות באו לידו, דגבי גו"ג לא חייבה רחמנא על השוגגין [דדוקא במזיק הוא דריבה רחמנא, דאדם מועד לעולם], אבל מ"מ הוציאו מרשות בעלים לגמרי לכל דבר, כדאית' להדיא ב"ק [ד' ס"ט] כל שלקטו עניים יהיה הפקר, ופירש"י שם דאיירי בגוונא שבטעות אתי לידם, דשני שבלים לקט ושלשה אינן לקט, והעניים אינם בקיאין בהלכה, ואיתא שם דצנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, דסברי שגם באינו ברשותו יכול להקדיש ולהפקיר יעויי"ש. הרי דאע"ג שלא נכנס לרשותם להתחייב באחריותם, מ"מ יצא מרשות בעלים, (ועיין מש"כ בזה בזי"ר ח"ר בדיני מעילה אות א', ליישב דברי ריטב"א קידושין), שהרי כל היכא דבטעות אתי לידיה לא נתחייב באחריותן, שלא ריבתה תורה את השוגגין, אלא לגבי מזיק ולא לגבי גו"ג. אמנם אם נשתנה אח"כ כגון טלה ונעשה איל, אזי אפי' בכה"ג דבטעות אתי לידי' קנאו בשינוי, שהרי קא שקלי וטרו גם בשואל אם שמין את השברים למשאיל, עי' בב"ק [ד' י"א], ואע"ג דפסקינן שם דלכל שמין חוץ מגו"ג, משום דבשאלה איתא לגמרי ברשות בעלים, דמידי הוא טעמא דבמזיק שמין משום דשינוי לא מהני אלא כל היכא שכבר יצא מרשות בעלים, אזי מהני שיהיה שלו, אבל לא מהני לשני דברים כאחד להוציאו מרשות בעלים, ושיהיה שלו לגמרי, הגע בעצמך אטו אם הניח להם אביהם עגל גזולה ונעשה שור בידם הכי נשתנה דינם מאביהם, הרי דאע"ג שלא נתחייבו באחריותן, מ"מ כיון שכבר יצא מרשות בעלים קנאוהו בשינוי, נידון מזה שכל היכא דבטעות אתי לידיה אע"ג דלא נתחייב באחריותו מ"מ קנאו בשינוי. איברא לענין שבח גזילה שהוא של גזלן אפי' בשינוי דהדרא, כמ"ש רמ"א סימן שס"ב], מסתברא דזהו דוקא היכא שנכנס לרשותו לכל אחריותו, וכשם דליוקרא וזולא הוא ברשותו, הוא הדין והוא הטעם גם כן לענין שבחא דדמי ליוקרא, ועיין יבמות [ד' ס"ו:] גבי כהן ששם פרה מישראל, אבל היכא שהוא לא נתחייב באחריות, וברשות בעלים עומדת באחריותן, אזי גם השבח הוי ברשות בעלים, ומפני שנפקותא רבה בכל זה לסוגיא דשמעתין לענין זה, דמתי יכול לאסור ויחול איסורו גם בשאינו שלו, לכן ירדנו לחלוקים האלה כה, וכאשר נבאר להלן:
ד ולפום הצעת הדברים נמצא דרך נכונה וסלולה ליישב דברי רש"י בריש הסוגיא, דר"ה נקיט רבוצה לרבותא דבעומדת משעה שהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו וכו' לפי שכל עיקר היסוד שאינו אוסר בדבר שאינו שלו, משום דבאיסורי הנאה מוציאו מרשות בעלים לגמרי, וכמש"כ לעיל באות ב', לכן נשמע ממילא דהיכא שנכנס כבר לרשות האוסר ע"י משיכה והגבהה שיצא מרשות בעלים ונכנס לרשותו, ויש לו צד זכות במאי שנכנס לרשותו להתחייב באחריותו לענין שבח גזילה וכמ"ש לעיל, ועל ידי מעשה זו שאסרו בהנאה מוציאו מרשות בעלים לגמרי, (כמו דאיתא גבי שור הנסקל בב"ק (דף עב ע"ב) לאו דמריה קטבח, אע"ג שגם קודם שטבחו כבר הוציאו מרשותו, וגם השתא עודנו שלו, אלא שאינו ברשותו, כמו בשארי איסורי הנאה דמיקרי לכם, אלא לפי שכבר יצא מרשות בעלים לגמרי ואינו עומד עוד להנתק ולחזור לרשותו כמו בגנב דעלמא, דאע"ג דלפי שעה יצא מרשותו, מכל מקום עומדת להוציא מידו ותחזור לרשות בעלים], ונמצא שאין לך שותפות גדולה מזו, שהרי במעשה זו שאסרו בהנאה דמוציאו מרשות בעלים לגמרי, הרי מוציאו ג"כ מרשות עצמו, אשר פתוך בכל צד זכותו, [ועיין בב"ש (בסי' כ"ח ס"ק ט"ז) שמביא בשם ש"י דשניהם יכולין להקדישו], גם כן לענין שבח גזילה, והשתא שאסרו בהנאה הרי מוציאו מרשות של עצמו כמו שמוציאו מרשות בעלים, ונמצא דלנידון זה הרי הוא כאילו היתה שלו, [ועיין ריש ב"מ גבי מגביה מציאה לחבירו דיותר עדיף היכא שצד זכותו קשורה וצרורה בזכות חבירו ואי איפשר להפרידם, מהיכא דאיפשר לחלקם, ועיין (בסי' ק"ה בנתיבות ס"ק ג')], והשתא אם ע"י שותפות שיש לו חלק ידוע אוסר את של חבירו, מכש"כ היכא שקשורים וצמודים יחד בעוצם המעשה הזאת בכללו, וכן אמרינן לקמן כיון דקנייה ליה לכפרה כדידיה דמיא, הרי שאע"ג שאין לו חלק מיוחד לעצמו, לא גרע מאית ליה שותפות:
ה אמנם עודנו קשה מקושיית הש"ס לקמן ממתניתין דהמטמא והמדמע כו' כקושי' תוס' השנייה, לכן לכוונה זו שיכל רש"י בפירושו והורה לן דרך ישרה וסלולה גם בכוונת המקשן, ויסוד הדברים מיוסדים ע"פ הקדמות והוצעת הדברים שכתבנו, דמשכחת לן בגנב וגזלן שאע"פ שאינם חייבים באחריותן מכל מקום מוציאין מרשות בעלים, וכל היכא שמוציאו מרשות בעלים קנאו בשינוי:
ועיין בתוס' גיטין [ד' נ"ב:] בסוף ד"ה מנסך, וז"ל בדף נ"ג] ועוד יש לומר דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך כו' אפ"ה פטור כיון דאשעת וכו' דקלב"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר ליה הרי שלך לפניך כמו תרומה ונטמאת וכו', ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך למימר דקלב"מ, יש לחייב אכל מה שיעשה בידים אח"כ אע"ג דההוא שעתא קלבד"מ עכ"ל, ודבריהם משוללי הבנה בטעמא דרב, ובתורת גיטין נדחק בזה, לפי דרב לטעמיה דס"ל בסנהדרין (דף ע"ב] בדמים קננהו, ודרך רחוקה היא בכונת דבריהם, ועוד שהרי אנן פסקינן כרב בגיטין, ולא פסקינן כוותיה בסנהדרין, ועדיין תקשה לדידן אמאי לא יפטר בחזרתן, ויאמר הרי שלך לפניך, כמו בתרומה ונטמאת:
ונראה דעיקר כוונת דבריהם בנוי על מה שהקדימו בריש הדבור שם, וז"ל ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו אין לחייבו, דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאילו הוא היזק הניכר, עכ"ל. ופשטות דבריהם דקשיא להו דמה בכך שיש בו עוד צד פטור הלא גם בלא זה פטור ואפ"ה קנסוהו, לכן הגבינו בזה דלא עשאוהו אלא כהיזק הניכר, ושם [בדף נ"ג:] בקושי' התוס' שהקשו לחזקיה דס"ל היזק שא"נ שמיה היזק, מתרומה ונטמאת, מבואר שם בדבריהם דלחזקיה כיון דחשיב ליה כאילו ניכר אין לך שינוי גדול מזה וקנאו בשינוי זו, א"כ נידון נמי בר' יוחנן הכא דנסכו בידים לע"ג, דלענין זה עשאוהו מיהת כהיזק הניכר, וכיון שקנאו בשינוי תו אין יכול לומר הש"ל, וכיון דנתחייב בהשבה משעת הגבהה תו לא מצי למיפטר נפשיה ולומר הש"ל, ועל פי כוונה זו תירצתי גם את דברי הרמב"ם בפי' המשניות התמוהים שם, והמבין יבין מדעתו, [אחר זמן כביר הראה לי אחד מתלמידיי בתשו' הגאון הקדוש מוהרע"א זצוק"ל (בסי' קס"ד) שכתב כן בפירוש דברי התוס', ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה], ובטעמא דשמואל אמרתי דס"ל דנהי דעל מעשה זו עצמו עשאוה כהיזק הניכר. אבל לא לענין אחר שימשוך ויוליד עוד מזה לענין הגבהה שנעשה קודם שנסכו לע"ג, ולכן לענין הגבהה עודנו נידון כהיזק שא"נ, ונקטינן לכל חד וחד בפ"ע, ורב ס"ל דנידון נמי למפרע שיתחייב על שעת הגבהה, וזה מדוקדק בדבריהם למעיין שם:
ועפי"ז ניחזי אנן כשאמר אחד לחבירו הריני נותן לך חפץ זה במתנה והלך אח"כ ונטלו לרשותו שלא בפניו, וכסבור שכבר קנאו בזה ונשתנה חפץ זה ברשותו, אע"ג דלקושטא לא קנאו במשיכה זו שהיתה שלא בפניו, ולא אמר ליה לך משוך וקני כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ז סעיף ג'] מ"מ קנאו בשינוי אע"ג דלא נתחייב באחריותו, שהרי קסבר שהוא שלו שכבר קנאו במשיכה לרשותו, ורחמנא לא חייבה על השוגגין רק גבי מזיק, מ"מ כיון שכבר יצא מרשות בעלים כמש"כ לעיל [אות ג'], וכל היכא שהוציאו מרשות בעלים לחוד אזי קנוי בידו ע"י שינוי שנשתנה אח"כ, וכיון שנתחייב מיהת בהשבה ע"י הגבהה זו שנתכוין לקנותו בכך ואע"ג דלא קנאו מ"מ כבר יצא מרשות בעלים, וכל היכא שכבר יצא מרשות בעלים, הרי שוב קנאו בשינוי שנשתנה אח"כ ותו לא יכול לפטור את עצמו ולומר הש"ל:
וזהו שפירש"י בכוונת המקשן שהקשה ממתני' על ר"נ ור"ע, דס"ל דמתני' איירי אפי' היכא שהגביה וכסבור שהוא שלו ע"פ דבורו דאידך שאמר לו טרם שהגביה הרי יין זה נתון לך במתנה והגביה אח"כ שלא בפניו, ואע"ג דלקושטא לא קנאו לגמרי מ"מ כבר יצא מרשות בעלים כמ"ש רש"י גבי לקט, וכיון שכבר הוציאו מרשות בעלים הרי שוב ע"י מעשה שעשה אח"כ לע"ג, חשיב כאילו הוא היזק הניכר וקנוי בידו ע"י שינוי, וכיון שנתחייב מיהת בהשבה בראשונה להחזירו לבעלים, אע"ג דלא נתחייב באחריותו לגמרי תו לא מצי מיפטר נפשיה ולומר הש"ל, כיון דע"י מעשה שעשה אח"כ לע"ג חשוב כאילו הוא היזק הניכר:
אמנם הא תינח לר"ה, אבל לר"נ דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, קשיא, דמאי אמרת, כיון שהגביהו חשיב כאילו הוא שלו, דמידי הוא טעמא רק מפני שכבר נכנס לרשותו, ופתוך ביה צד זכותו ג"כ באיסור זה שאסרו בהנאה לענין שבח גזילה, או לענין ששניהם יכולין להקדישו, וכל זה ניחא כשהגביהה על מנת לגוזלה שכבר נכנסה לרשותו ונתחייב באחריותה, אבל בכסבור שהוא שלו, ובגוונא דכתיבנא שלא נתחייב באחריות ולא נכנס לרשותו שוב אין לו שום צד שתוף באיסור זה, וע"ז מתרצינן הכא נמי דאית ליה שותפות בגווה כיון דסוף סוף בע"כ צ"ל דאיירי כשהגביה קודם, דאל"כ קלבד"מ, אימא נמי כשהגביה ע"מ לגוזלו איירי כפשוטו וכבר נכנס לרשותו לגמרי ושוב לא גרע מאית ליה שותפות וכמש"כ לעיל:
וזה מדוקדק היטב בדברי הגמרא דלא קאמר ה"נ בדאית ליה שותפות אלא ה"נ דאית ליה שותפות, כיון דבלא זה צריכין לומר דאיירי כשהגביה שוב אין אנו צריכין לומר ולהוסיף דאיירי בדאית ליה שותפות ביין עצמו, כיון שכבר נעשה שותף ממילא באיסור זה ע"י הגבהה שהגביה ע"מ לגוזלה:
וכן מה שפירש דאיירי שהגביה ע"מ לאוסרו, הולך וסובב על קוטב זה, כיון שהגביה ע"מ לנסכו לע"ג, וכסבור שלא נאסר בניסוך זה, הרי לא נתחייב באחריותו ולא נכנס לרשותו, דדמי למגביה לתשמיש שאינו מחסר, ומש"ה לא דמי לדאית ליה שותפות כיון שעדיין אין לו שום צד זכות בהגבהה זו, ולפ"ז קושי' הש"ס בין לפירוש ראשון דכסבור שלו הוא, ובין לפי' אחרון דכסבור שלא תיאסר בזה, אזדא ליה רק משוגג דקתני פטור, דמשמע להדיא דנאסר רק דפטור מתשלומין, וקשיא לר"נ:
ו אמנם הא תינח לסלקא דעתא דס"ל דמפני שאין בו צד זכות להאוסר, הוא דאינו יכול לאסור, אבל למסקנא דעיקרא דמילתא מפני דלצעורי קמיכוון שוב לא מהני שותפות כזה במאי שכבר נכנס לרשותו, עד שיהיה לו שותפות ממש, משום הכי חזר והקשה ממתני' דגיטין, וכן משנים אוחזין בסכין, אע"ג שכבר תירץ דאיירי בדאית ליה שותפות, לפי דללישנא קמא אין אנו אחראין להוסיף כל כך ולאוקמא דאית ליה שותפות בגופו, רק שהגביה ע"מ לגוזלו, ובשנים אוחזין בסכין אפי' כשהגביה ע"מ לאוסרו, ועיין [בסי' שצ"ז ס"ק א'] דכיון שמחסרו כבר נכנס לרשותו להתחייב באחריותו משעה שהגביה ע"מ לאבדו, ומעתה נסתלקו כל קושיו' תוס' בסוגיין מדעת רש"י, [ואל ישיבני המבהיל להשיב, דמאי הקשה מעיקרא משנים אוחזין בסכין שהרי התם אינו נאסר בהנאה, ולא שייך בזה כלל דאינו אוסר דבר שאינו שלו, למאי דכתיבנא לעיל (אות ב') דזה אינו כלל דמידי הוא טעמא דנאסר באכילה רק משום דמחלפא בע"ג, כמו שפירש"י בד"ה דאמר להר, והאיך יהיה הטפל חמור מן העיקר, כיון דזובח לע"ג ממש לא נאסר כלל, וזה פשוט וברור]:
ז ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו בסמ"ע ובש"ך [סי' שפ"ה] שדברי ש"ע סותרים אהדדי, דגבי יין פוסק בבירור דהיכא דאית ליה שותפות יכול לאסור את כולה, ולגבי שחיטה [בסי' ד' סעיף ד'] מביא דעות חלוקות בזה, ומחלקין דשאני גבי יין, דכיון שיכול ליטול את חלקו לעצמו ולאסור רק את של חבירו, ש"מ דלא לצעורי הוא דעביד, משא"כ גבי בהמה, וחזרו וסתרו את זה בהגהות דרישה יו"ד ובשפתי כהן שם סי' ד' ס"ק ה'], שהרי כל עוצם ראייתם של רבותינו החולקים על רש"י דלא מהני שותפות ללישנא בתרא, מדחזרו והקשו במה שכבר תירצו ללישנא קמא, וא"כ עדיין קשיא אמאי חזרו והקשו מיין ממתני' דגיטין. ולדברינו הנ"ל ניחא דמתני' דחולין בשנים אוחזין בסכין, יותר משמע בפשטא דמתניתין דאיירי כשהיה של שניהם ושניהם בעלים, מלומר דאיירי כשהגביה ע"מ לאוסרו, דלא קתני ולא נשמע שום רמז ורמיזה בזה, ומשו"ה דייקא שפיר דללישנא בתרא דאמרינן דלצעורי קמיכוון לא מהני בדאית ליה שותפות, משא"כ גבי יין כיון דאיפשר לחלק לעצמו קודם שאסרו, ובודאי לא לצעורי הוא דקעביד, אפ"ה חזרו והקשו שפיר, משום דללישנא קמא אין אנו אחראין לאוסופי ולאוקמא במאי דלא מוכחא ממתניתין גופא, ומשו"ה לל"ק הוא דמתרצינן שפיר דאית ליה שותפות, היינו דגם בלא זה בע"כ צ"ל דאיירי כשהגביה קודם שאסרו, דאי לאו הכי קלב"מ, וכיון שכן אין לך שותפות גדולה מזו, משא"כ ללישנא בתרא דאמרינן לצעורי קמיכוין, תו לא מהני שותפות כזה, ומשום הכי חזר והקשה שפיר ממתני' דגיטין, משום דדחיקא ליה לאוקמא בגוונא דלא מוכרחא ממתניתין גופא:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:
סוף הספר