אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן פג

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן פג

סימן פב

בדיני גזילה

בעזה"י פה קרתא קדישא ירושלים תובב"א:

א בתוס' בבא קמא [דף ע"ו ריש ע"א] ד"ה והשתא וכו' וקדשי מזבח אומר ר"י אע"ג דמיקרי על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ"מ וכו' חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש, כדמשמע לעיל דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול ואפי' הכי אתי שפיר דחל הקדש, אע"ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דהוי יאוש ושינוי השם, אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות, עכ"ל. ודבריהם משוללי הבנה כיון שלא חידשו בזה שום טעם וסברא לחלק בין חיובא דמכירה לקנייה דלוקח, רק שהענין מכריח מן הש"ס שהם שני ענינים נפרדים, ולא הרי זה כהרי זה, מה בעו בזה הכא דאיירי רק לענין חיובא דמכירה לחוד, ואם אתו בזה לאשמעינן שכן הוא שלא נתלכדו יחד, יותר הוי להו לאוכוחי מדף ס"ז דתני להדיא בגנב וגזלן הקידשן הקדש, משום דמעיקרא חולין והשתא הקדש, ועי"ש בתוס' ד"ה מעיקרא וכו' שהוא משום שינוי השם ואפי' בחטאת ואשם, ואע"ג דמעיקרא תורא דראובן וכו' מ"מ שינוי השם יש כאן, עכ"ל. הרי דאפי' היכא דנזדמנו כחדא, כגון בגנב שהקדיש פטרינן ליה מד' וה' משום דמעיקרא תורא דראובן ואפי' הכי הלוקח קנאהו בשינוי השם, ומכ"ש גבי גזילה לענין שינוי רשות, דבהאי ענינא ליכא נפקותא בפטורא דד' וה', יותר מסתבר דלא לגרוע זכיות הלוקח, משום דאשכחן דפטרינן ליה גבי גנב בד' וה' משום מעיקרא תורא דראובן:

ועוד קשיא דהשתא שהוכיחו מקרבנו ולא הגזול מה איכפת להו אם נימא דהא דמיעטה התורה דאינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל מ"מ קנוי ביד הקדש הוא משום שינוי השם, עד שהוכיחו דאכתי לא אסיק אדעתיה, לו יהיה כן מ"מ מוכח עיקר הדין שהם שני ענינים נפרדים, וממילא נדע נמי דהוא הדין לענין שינוי רשות, וגם דרך רחוקה הוא בפשטא לאשכוחי נפקותא בזה לגבי הקדש היכא דליכא שינוי השם ואיכא שינוי רשות, זולת למה שיתבאר להלן משכחת לה בעולה ושלמים דהוי שינוי השם דחוזר לברייתו]:

ב ונראה לפי ענ"ד לפרש דבריהם על מכונם בעזרת השי"ת, בהקדם מה שפירשנו בדבריהם לעיל (דף ס"ז.] בד"ה מעיקרא חולין וכו' וז"ל, בקדשים שאינו חייב באחריות, לא הוה צריך ליתן טעם זה דיש כאן שינוי רשות, אלא בעי לאוקמי אפי' בחטאת ואשם ואע"ג וכו' עכ"ל. דעיקר דבריהם אין להם מובן, הכי בדבר שיש בו משום שני שמות, ונקיט ליה משום שם אחד שהוא ג"כ נכון כמוהו, תקשה לן דנימא משום השני ומה נפקא מינה בזה, ועוד שאין זה דבר והיפוכו שהתחילו בדבריהם בקדשים שאינו חייב באחריות ומסיימי בחטאת ואשם דוקא, הכי לא משכחת לה קדשים שחייב באחריותן בכל הקרבנות:

ג ונראה בביאור דבריהם ע"פ מה שכתבו בדיבור הקדום בד"ה מעיקרא טיבלא וז"ל, ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה וכו' מ"מ לא חשיב ליה שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח עכ"ל, [ועמ"ש לקמן באות ט"ו על קושיית מהרש"א כאן]. ונראה מצד הסברא דזהו גבי תרומות ומעשרות שפיר יש לומר דלא שכיח לשאול עליו, דמאי ירויח בזה כיון דסוף סוף מחוייב לפרוש על טבלו, לכן מסתמא לא ישאל עליו, וכן בכל קדשים שנתחייב ע"פ דת תוה"ק, אבל בקדשים שנתחייב בהם ע"פ דיבורו ונדרו הרי ירויח בשאלה זו דהשתא הרי ההקדש יחזיקו בהקדישו והוא צריך לשלם לבעלים מכיסו מוטב שיתשל על הקדישו ויחזירו לבעלים, ולא עוד אלא דמצוה לאתשולי עליה בכדי שיקיים מצות השבה בגזילה עצמה ולא בדמיהן, וזהו שכתבו תוס' דבקדשים שאינו חייב באחריותן לא היה צריך לטעם זה וכו' משום דפשיטא להו כיון דקתני בסתמא הקדישן הקדש דמיירי בכל הקדשים, וגם דנראה בעליל דניחא להו להש"ס לנקוט טעמא דשינוי השם שכולל שניהם כאחד שהוא תרומה ומעשר, וגם בהקדש נמי מהאי טעמא, ולא לחפש ולפרש בכל הנך גווני דקתני בכל אחד מטעמים שונים, וא"כ קשיא לכאורה דבקדשים שלא נתחייב בהם ע"פ דת התוה"ק ליתא לטעמא דשינוי השם, שהרי הוא שינוי החוזר לברייתו דמסתמא יתשל עליה, לזה תירצו הדברים דמ"מ עיקר הדין מיירי בכל הקדשות, רק דבקדשים שאין חייב באחריותן, [ועיין בהשמטות וביאורים], קנאו הקדש מצד שינוי רשות, ולגבי חטאת ואשם [דאינם באים בנדבה] דלא ירויח בשאלה, הוא דדמי לגמרי לתרומה ומעשר וקנאו הקדש מטעם שינוי השם:

ד ולפ"ז אין הכרח מדבריהם דהכא, דבקדשים שחייב באחריותן ליכא שינוי רשות, אלא דמשכחת לה מיהת בחטאת ואשם דאיכא נמי שינוי השם, דכיון דלא ירויח ע"י דמיתשיל עליה, הוי שינוי שאין חוזר לברייתו דומיא דתרומה, ובזה יתורץ דנראה שסותרין דבריהם, דלקמן נראה מדבריהם בפשטא בסוף ד"ה והשתא תורא דשמעון (דף ע"ו.] דלא שני להו בין שחייב באחריותן לאין חייב דלעולם קנאו בשינוי רשות:

וראיתי בספר פני יהושע שעמד בזה ומתרץ דדבריהם (דף ס"ז] בד"ה מעיקרא, קאי אליבא דר"ש דסבירא ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, ולהכי לא קנאו הקדש בשינוי רשות בקדשים שחייב באחריותן דאכתי לא יצא מרשותו משלם, דנשאר ברשותו לענין חיוב אחריות, אבל מ"מ מטעם שינוי השם דלא תליא ברשותו, שהרי אפי' מעיקרא משכא והשתא אברזין ועודנו ברשותו קנייה בשינוי השם, ולכן בברייתא דגנב וגזלן דלקמן [דף קי"ד] מוקמינן לה אליבא דר"ש, ומשום הכי מפרשי דדוקא בקדשים שאינו חייב באחריותן הוא דקנאו בשינוי רשות, אכן לקמן [דף ע"ו] נקטי בסתמא, דקאי אליבא דדינא דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, ולהכי גם בחייב באחריותו קנאו בשינוי רשות, אולם גם לעיל [דף ס"ו:] בד"ה ש"מ, מפרשי גם גבי קרבנו ולא הגזול, דיש כאן שינוי רשות באותן קרבנות דאין הנגזל חייב באחריותן, וצריך לתרץ וליישב דעתו הגדולה דמדנקט בברייתא קרבנו ולא הגזול [ולא נקט ולא הגנוב] ש"מ דאתיא כר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים, וליכא למימר דמיירי בידוע שנתייאשו, שהרי הסוגיא קאי אליבא דרבה דסבירא ליה לקמן דבידוע נמי מחלוקת, ומשום הכי מפרשי ליה אליבא דרבה דבע"כ אתיא כר"ש דמיירי בקדשים שאינו חייב באחריותן דליכא גורם לממון:

איברא לכאורה אכתי עיקר דברי קדשו תמוהין, שהרי במס' ב"ב [דף מ"ד] בתוס' ד"ה דוקא, מפורש בדבריהם דסבירי להו כרשב"ם דאפי' במכירה להדיוט וקיבל עליו אחריות דלא קנה בשינוי רשות אפי' אליבא דידן, וכן בש"ע [סי' שס"א סעיף ה' בהגה"ה] מובא דעה זו, [ועיין בש"ך סי' ל"ז ס"ק כ"ט], והשתא גבי מכירה להדיוט דאינו חייב בכל אחריות רק מן בעל חוב ונגזל דאתיין מחמתיה לא מיקרי שינוי רשות, מכ"ש גבי הקדש דמחוייב בכל אחריות אפי' אונסין דלא הוי שינוי רשות:

ה איברא לאחר העיון דברי הפני יהושע נכונים וברורים לדינא, דגבי הקדש למזבח אזי מסתבר דלכ"ע הוי שינוי רשות אליבא דרבנן, דהנה במכירה להדיוט נראה דעיקר הסברא לדעת הפוסקים דלא קנה בשינוי רשות, הוא דנהי דמכרו ונסתלק רשותו ממנו ונכנס לרשות אחר, מ"מ הרי עודנו נשאר ברשותו לבאי מכחו, שהרי בעל חובו ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקע יכול לגבות ממנו, וכיון שעודנו ברשות הגנב לכל בעל חוב הבא מכחו, ומשום האי טעמא לא הוי שינוי רשות לקנותו גם לגבי הבעלים, כיון דלא יצא מרשותו לגבי באי כחו, אבל בקדשי מזבח דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד הרי קנוי ביד הקדש לגמרי, שהרי אין לו ולבאי כחו שום צד זכות בזה, ומשום הכי אין הנגזל יכול לגבותו שהרי קנאו בשינוי רשות, ותו לא איכפת לן במאי דנתחייב באחריותו לכל דבר, כיון דמ"מ לא נשאר לו ולבאי כחו שום צד זכייה שבעולם:

ו והשתא דאתינן להכי נראה לפענ"ד דאפי' לר' שמעון דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי, מ"מ יש מקום לומר דקנאו בשינוי רשות, ע"פ מסקנא דריש פסחים (דף ו'] דלית ליה לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי אלא היכא דכבר נגנב ונתחייב כבר באחריותו, אבל היכא דאכתי לא נגנב אזי אפי' לר"ש לאו כממון דמי, מדאיצטריך לא ימצא גבי חמץ, והכא נמי כיון דאכתי לא נאבד לאו כממון דמי וקנאן הקדש בשינוי רשות, והשתא ניחא דדבריהם לקמן [דף ע"ו] דלא חילקו בין קדשים שחייב באחריותן, דקאי אליבא דמסקנא דריש פסחים, ולכן גם לר"ש אין לחלק, וכן בדף ס"ז יש להמתיק דקאי אליבא דמסקנא דפסחים, ולהכי נקט בברייתא בסתמא בכל הקדישות דגבי קדשים שאינו חייב באחריותן, הכוונה שלא נתחייב מחמת עצמו רק ע"פ דיבורו דליכא שינוי השם שהרי ירויח בשאלתו, והוה שינוי השם שחוזר לברייתו הרי קנאן בשינוי רשות אפי' לר"ש, אע"ג דאמר הרי עלי ונתחייב בכל אחריות מ"מ הוי שינוי רשות אפי' לר"ש, ורק בחטאת ואשם הוא דאיכא גם משום שינוי השם, דומיא דתרומה, שהרי לא ירויח, והוי שינוי השם שאינו חוזר לברייתו, ודבריהם לעיל [בדף ס"ו] בד"ה שמע מינה לרווחא דמילתא ע"פ פשטא דסוגיית הש"ס דשייטא דר"ש אית ליה דבר הגורם לממון כמ"ד, ולא מפלגו בזה בין שכבר נגנב, וכיון דאליבא דרבה צריך לומר דר' שמעון הוא כמו שכתבתי [באות ד'], להכי מפרשי דמיירי בקדשים שאין חייב באחריות:

ז ואין להקשות דהא גם למסקנא דריש פסחים נמי הוי גורם לממון לר"ש, שהרי מיד כשהפריש בהמה הגזולה לקרבן כבר נתחייב מיד בבהמה אחרת לצאת ידי נדרו, שהרי אינו יוצא בגזולה משום מצוה הבאה בעבירה, והיכא שכבר נתחייב אית ליה לר"ש דבר הגורם לממון כממון דמי ותו ליכא שינוי רשות, דזה אינו דבכי האי גוונא לא שייך כלל דין גורם לממון גם לסלקא דעתא דפסחים, שהרי הכא מיד שהפריש בהמה הגזולה לעולה, הרי דינו פסוק וחתוך דצריך להביא אחרת לעולה, וזו אינה יוצאה מידי הקדש שכבר קנוי ביד הקדש ותהא לקיץ המזבח, או שתרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה עולה, [ואם תגנב ותאבד איפשר שיתחייב להביא אחרת לקיץ המזבח], אולם במאי שנתחייב להביא אחרת לעולה הרי בחיוב זה לא נתקשר דבר הן בעודנה לפנינו או שנאבדה, והרי כל ענינו דגורם לממון הוא היכא דע"י קיומו של זה מצילו ממון אחר, ואית ליה לר"ש כיון שכן הרי זה גורם לממון אחר, ולהכי הרי הוא כבעלים של הנידון והחפץ, אבל הכא במאי שנתחייב להביא אחרת לעולה, לא מיתלא תליא כלל בקיומו או בהפסדו, ותו לא נכנס כלל בסוג דגורם לממון, ואם משום אחריותו של קיץ המזבח הרי אכתי לא נגנב ואיתיה בעינא, וזה פשוט ונכון:

ח ועתה נהדרינן לדמעיקרא ליישב ולתרץ דברי תוס' (דף ע"ו] ד"ה והשתא, ולא תקשה עוד עליהם אפי' אפס מני הקושיות הנ"ל:

והנה בעיקר הדבר שחידשו בש"ס לחלק בין מכירה דהדיוט למכירה דהקדש, מטעם דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן מסתבר לומר דחילוק זה יסודו מסוגיית הש"ס ע"פ חז"ל, וגם מסתבר הדבר להשוות סוגי המכירה שיתלכדו יחד ולא להפריד ביניהם, לכן בכל מכירה והקדש דמחייבינן עליו בדין דו"ה, הוי נמי קנייה וזכייה מגנב וגזלן וכן להיפוך, זולת אם בראיות ברורות יתווכח הדבר דבלתי איפשר להעלותן בקנה אחד, אזי בע"כ צ"ל שאינו יסוד מושגב ע"פ משקל הדת רק ע"פ משקל בני אדם לבד, ולהכי הוא דוקא לענין ד' וה' לחוד שהוא מפני ששינה בחטא [ב"ק דף ס"ח], ומשום הכי אזלינן גביה בתר משקל בני אדם, וכיון דלגבייהו לאו מכירה הוא לא חייביה רחמנא:

והנה במשקל הראשון היה נראה לומר דטעמא דמעיקרא תורא דראובן וכו', הוא טעם כולל לכל סוגי מכירה לכל הלכותיהן, אע"ג דמעיקרא מיקרי רק בשם תורא דראובן והשתא מיקרי עולת ראובן או חטאת ראובן, מכל מקום אזלינן בתר שם העיקר ולא אחר שם הלווי, כדאשכחן לבית הלל בפרק כיסוי הדם (דף פ"ח:] דמכסין באפר שמצינו דמיקרי עפר וכו' ולבית שמאי עפר שריפה וכו', אלמא נראה לכאורה דלבית הלל לא אזלינן כלל בתר שם הלווי:

אלא דאם כן קשיא לן מברייתא דלעיל דקתני הגנב והגזלן הקדישן הקדש, אלמא דמהני לענין קנין אע"ג דלא מחייבינן ליה בד' וה', אך יש לומר דמהא לא איריא דהתם מיירי בקדשי בדק הבית לחוד, הגם דסתמא קתני, מוטב לדחוקי אנפשין בקצת בכדי להשוות המכירות בסוג אחד, וכמו שתירצו בתחילת דבריהם מברייתא דלקמן דף ע"ט] דקתני גנב והקדיש משלם ד' וה', דמיירי רק בקדשי בדק הבית אע"ג דסתמא קתני, אלא דאכתי קשיא מקרבנו ולא הגזול דמכל מקום קנוי ביד הקדש כמש"ל, יש לומר כיון דבפשטא מיירי בידוע בשעה שהקדישו שהוא גזול בידו [דסתם גזילה נעשה בפירסום], וכבר דינו חרוץ דאינו יוצא בו משום מצוה הבאה בעבירה, רק דקנוי להקדש לקיץ המזבח, או שידחה לרעיה עד שיסתאב, הרי דלא נקרא כלל מעולם בשם עולת ראובן, אבל בגנב והקדיש דלא נודע שגנובה בידו [כסתם גניבה דלא נודע מיד], ומיקרי משעה שהקדישו עד כה בשם עולת ראובן, ולהכי לא חייל עליו כלל שם מכירה לכל הלכותיהן:

אולם עיקרו של הטעם הנ"ל אכתי אינו נכון ע"פ דינא דאנן פסקינן דבכל שם תואר שניתוסף בלווי על עיקרו, אזלינן בתר הלווי, עיין סוכה ריש (דף ל"ג] גבי אסא מצראה דכשר להושענא מן הדין הואיל ואית ליה שם לווי וכו', ומקשינן ואימא הכי נמי עץ עבות אמר רחמנא מכל מקום, וכן שם (דף ל"ד.] גבי חילפא גילי, אלמא דלולא דנתרבו מקראי אזלינן בתר שם הלווי, וליכא למימר דילפינן מינייהו, דהא שני כתובים הם ואין מלמדין, וכן הוא להדיא בפרק י"א דפרה [משנה ז'], ובנגעים [פרק י"ד משנה ו'] משום שיש לו שם לווי פסול, ועיין חולין [דף ס"ב:], ובע"כ צ"ל דהאי דפרק כיסוי הדם שאני, דשריפת החטאת איננו שם התואר אלא מראה מקום, וכתרוצא דרבא במס' סוכה (דף י"ג], ועיין בתוס' שם ד"ה משום, או שהוא שם מקרה וכיון שכן כבר נפל בבירא טעם הנ"ל, ומצאתי מזה במלחמות ה', ותלי"ת כוונתי לדעתו הגדולה והרחבה]:

ט ואולם איפשר לבקש טעם אחר בכדי שיהיה התולדה מזה לסבב את פני הדבר להשוות כל סוגי מכירות בקנה אחד, והטעם שחידשו בגמרא לחלק בין מכירה להדיוט דהוי מכירה לצמיתות, משא"כ בהקדש דברוב קדשי המזבח ירויח בשאלה (לבד מחטאת ואשם] בכדי לקיים בהם מצות השבה ולבל ישלם מכיסו וכמ"ש לעיל [באות ג'], לכן כיון דמעיקרא תורא דראובן, והשתא נמי אע"ג דמיקרי עולת ראובן, ואזלינן בעלמא בתר שם הלווי, הכא שאני שמסתמא עומד לכך שתתיצב לבסוף לבתר שם ראובן לחוד, והא דקתני לעיל [דף ס"ו] בברייתא דהקדישן הקדש, או דמיירי בחטאת ואשם דוקא, דדמי לתרומה ומעשר דלא שכיח למיתשל עלייהו כיון שלא ירויח בזה, או דמיירי בקדשי בדק הבית, ומהא דקרבנו ולא הגזול דקנוי ביד הקדש נמי לא קשה לן, כיון דידוע שגזול בידו לא נקרא מתחילה על שמו, שהרי אינו יוצא בו מפני מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש לעיל:

אלא מתוך שקלא וטריא דסוגיא זו דדחינן לכמה אוקימתי, דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה, השתא נמי קשיא לן דליפלוג וליתני בדידיה בין שהקדישו לעולה ושלמים, דאז פטור מד' וה' מה שאין כן בחטאת ואשם, כדמוכח מברייתא דלעיל דהקדישן הקדש מפני דקנייה בשינוי השם, דהשתא נקטינן בפלס מאזני המשפט דתורה אחת לכל מכירות ניתנו כאחד, דבשלמא לענין בדק הבית לא קשה דליפלוג וליתני בדידיה, כמ"ש לקמן בדף ע"ט] בד"ה גנב והקדיש איברא השתא דנחדש דבר למצוא גם בקדשי מזבח גופא, הדרא קושיא לדוכתיה דהוי ליה לפלוגי וליתני בדידיה:

י איברא אכתי איפשר להשוות כל עניני מכירות, ואפי' הכי איפשר למצוא דרך סלולה בפירושא דמעיקרא תורא דראובן, שהוא כעין דאיתא בפסחים [דף מ"ו] דעובר בבל יראה על חלה שהפריש, [וכן מותר מדאורייתא לאפותו ביו"ט, עי"ש ברש"י ותוס' תד"ה הואיל], מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל עליה, עודנו לא יצא מרשותו ושם בעלים עליה לכל דבר, הרי דאע"ג דבתרומה לא שכיח דליתשיל עליה ולא מיקרי שינוי החוזר לברייתו כמ"ש תוס' בב"ק (דף ס"ז], אפי' הכי שם בעלים עליו מפני הואיל דאי בעי מיתשיל עליה, ולהכי בכל הקדשות לא מחייב בד' וה' דעודנו לא יצא מרשותו מפני הואיל וכו', ומה דקאמר מעיקרא תורא דראובן וכו' לא מפני שעודנו נקרא בשם ראובן אלא דלקושטא עודנו ברשותו לכל דבר מפני הואיל], וכן בקדשי בדק הבית נמי לא יצא מרשותו מטעם זה עצמו ואינו מחוייב בד' וה', שהרי עדיין ברשותו הוא מפני הואיל, והא דקתני לקמן דגנב והקדיש משלם ד' וה', מיירי במסרו ליד גיזבר דאי איפשר תו לאיתשולי עליה כמ"ש תוס' פסחים (דף מ"ו] בד"ה הואיל. איברא זה לא שייך רק בקדשי בדק הבית לחוד דנעשה הגיזבר כאילו מסרו להדיוט מפני דיש לגיזבר עסק בהם, אבל בקדשי מזבח אפי' כשכבר מסרו ליד אנשי המשמר כל זמן שלא נזרק הדם יכול לאיתשולי עליה, כמ"ש תוס' בכריתות דף י"ג] בד"ה ארבע, (ועמ"ש בזה לעיל בחלק יו"ד סי' כ"ב אות ו']. ולפי"ז גם לענין קנין אינו קנוי ביד הקדש בין בקדשי מזבח בין בקדשי בה"ב מטעם שינוי רשות, שהרי ע"י הואיל עודנו שם בעלים הראשונים עליו, רק בקדשי בה"ב היכא דמסרו ליד גיזבר:

איברא לקושטא גם בקדשי מזבח יש מקום להקדש לקנותו מטעם שינוי השם, דמאי בכך דעודנו לא יצא מרשותו משום הואיל שהרי שינוי השם קונה אפי' כשעודנו ברשות גזלן לגמרי ולא יצא מרשותו כלל, כמו בגנב טלה ונעשה איל ומעיקרא משכא והשתא אברזין, וזהו טעמא דברייתא (דף ס"ו] דהקדישן הקדש, הגם דזכיות הקדש וחיובא דד' וה' צמודים יחד, זהו כשהקנין הוא מטעם שינוי רשות, אבל התם הרי קנוי ביד הקדש מצד שינוי השם, ולהסתיר גם טעם זה הוכיחו מקרבנו לפום סלקא דעתא דלא ידע עודנו מטעם שינוי השם, ואפי' הכי קנוי בידן מטעם שינוי רשות אע"ג דלא מחייבי בד' וה', אלא ודאי דלא נתלכדו יחד, דדין ד' וה' תליא רק במכירה שנקרא בפי הבריות לחוד, וקנין וזכייה תלוי רק בעיקר הדין עפ"י סוגי הדת, לכן המה שני הפכים לגמרי, ועיין לקמן דף ע"ט] בתוס' ד"ה גנב דאפי' כשהקדיש לבה"ב קודם יאוש מיחייב בד' וה', ולענין קנייה ליכא למאן דאמר דקנה קודם יאוש:

יא ואין להקשות דאכתי למה להו לרבותינו בעלי התוס' לומר גבי קרבנו ולא הגזול, דליכא למימר משום שינוי השם דאכתי לא ידעינן, תיפוק ליה דקרבנו גבי עולה כתיב דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו שהרי ירויח בשאלתו וכמ"ש לעיל, דעדיפא להו להוכיח הדבר ע"י תשובה נצחת אליבא דכולי עלמא, משא"כ משום שינוי החוזר לברייתו, דהא תינח לדעת תוס' בב"ק [דף ס"ז] בד"ה מעיקרא אבל לדעת תוס' סוכה [דף ל'] בד"ה וליקניוה, וכן מובא בש"ע [סימן שס"א סעיף ב'] דעה זו דשינוי השם עם יאוש קונה אפי' בחוזר לברייתו, וא"כ גם בקרבנו דמיירי לאחר יאוש, נמי קנוי להקדש ע"י שינוי השם אפי' בחוזר לברייתו, ואין להקשות דסוף סוף קשיא למסקנא כיון שכבר הוא מוסד ליסוד משגב דחיובא ד' וה' וקנייה וזכות שני ענינים נפרדים הם בהלכותיהן, ולכן קנייה להקדש מטעם שינוי רשות הגם דלא נתחייב בד' וה', דכיון דעל ידי הואיל דאי בעי מיתשיל עליה עודנו שם בעלים עליו ולא יצא הדבר מרשותו. איברא כיון שכבר תירצו בתוס' פסחים בד"ה הואיל (דף מ"ו:] על קושי' אחריתא תו לא קשה מידי, שהקשו על הא דאיתא אבל אתה רואה של גבוה, והא של גבוה חשיב נמי כשלו ע"י הואיל, ותירץ ר"י דשאני הני דכתיב בהו לד', אע"ג דאי בעי מיתשיל עליה חשבם הכתוב של גבוה, ועוד תירץ ר"י היכא דאתא הקדש ליד גיזבר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עליה:

ועפ"י דברינו מובן ונראה בעליל, איך שרבותינו הראשונים היו עיניהם פקוחות בסקירה אחת בכל הש"ס, שהרי לתרץ קושייתם שם גבי חמץ שהוא רק קדשי בה"ב, די להם בתירוץ השני לחוד, רק דא"כ אכתי תקשה לן מקדשי מזבח, אמאי בגנב של הקדש וטבח ומכר פטור, שהרי עודנו ברשותו ע"י הואיל, ובקדשי מזבח לא שייך מסירה לגיזבר, ומשום האי טעמא חידשו בראשונה כיון דכתיב לד' גלי קרא דליתא להואיל כלל:

יב ועפ"י דברינו הנ"ל הבט וראה בדברי קדשם [דף ט"ו] בד"ה והשתא, מלבד שע"פ כללות דברינו מיושבים על מכונם כל הקושיות הנ"ל [באות א'] ושיש להם התקשרות בסוגיא זו דוקא, דזולת השקלא וטריא בסוגיא דהכא הוי מצינן למימר כדרך השני הנ"ל שהוא משום שינוי החוזר לברייתו, וכל עניני מכירות סוג אחד להם, רק דחוזר לברייתו לא שייך רק בעולה ושלמים ולא בחטאת ואשם כיון דלא ירויח וכמ"ש לעיל, ותו לא תקשה לן מקרבנו ולא הגזול דקנוי ביד הקדש, דהתם שאני דמיד שהקדיש כבר נשתקע שמו ולא מיקרי עוד תורא דראובן, כיון שכבר דינו פסוק דאינו יוצא בו משום מצוה הבאה בעבירה רק דיפול לקיץ המזבח, אבל משקלא וטריא דסוגיין נשמע דאי איפשר לומר כן, דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה, עוד זאת ישכיל הנבון מדעתו איך נעוץ ראש דבריהם בסופן, דלולא שהוכיחו ליסוד מוסד בסוף דבריהם מקרבנו ולא הגזול, דאי איפשר לומר כדרך השלישי הנ"ל שהוא מטעם הואיל דאי בעי מיתשיל עליה, ומפני דלקושטא הוא תורא דראובן וכמ"ש לעיל, אזי גם בקדשי בדה"ב נמי פטור מד' וה', ולמאי שכתבנו לעיל לחייבו רק בקדשי בה"ב ומסרו ליד גיזבר. איברא לאשר סמכו עצמן על מה שכתבו בסוף הדיבור דאי איפשר לומר כן כאשר מוכח מקרבנו ולא הגזול, וממילא מוכח דלאו משום דלקושטא הוי תורא דראובן ע"פ יסודי הדת, רק עפ"י משקל דברת בני אדם ועניני מכירות לענין ארבעה וחמשה, ושאר דברים חלוקות הם בהלכותיהן, ולהכי התחילו בתחלת דבריהם ליסוד מוסד שגם בקדשי בה"ב לחוד הגם דלא מסרו לגיזבר משלם ד' וה', ועיין היטב בכל הדברים ותמצא עונג בעזה"י, כי נכונים הם למבין וישרים למוצאי דעת:

יג ולפי מה שכתבנו [באות ה'] ניחא הא דסבירא ליה לרב ששת דף ס"ח] דאינו חייב במוכר לפני יאוש דלא אהני מעשיו, ויש להתבונן דא"כ לאחר יאוש נמי לא יתחייב בסתם מכירה רק כשמכרו להדיא שלא באחריות, דבסתם מכירה אמרינן אחריות טעות סופר הוא אפי' במטלטלין, [כמבואר בש"ע סימן רכ"ה סעיף א' ובש"ך סי' ל"ז ס"ק כ"ה], ובאחריות לא אהני מעשיו לדעת הרשב"ם ותוס' ב"ב דף מ"ד], והגה"ה בסי' שס"א סעיף ה'] דאין זה שינוי רשות, ולמאי שכתבנו לעיל [באות ה'] דעיקר טעמייהו הוא לפי דאכתי לא נסתלק הגזלן לגמרי, שהרי באי כחו והוא בעל חוב דידיה יכול לגבותו ואכתי יש לו בו תפיסת יד לבעל חוב דידיה ששיעבד לו מטלטלי אגב קרקע, והא תינח לדידן, אבל לדינא דאורייתא לא מיבעיא לדעת תוס' ב"ק דף י"ב] בד"ה אנא, דקנין אגב אינו אלא מדרבנן, אלא אפי' לדעת החולקים הרי מבואר בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' י"ב] דשיעבוד אגב קרקע הוא מטעם קלא וז"ל, דע כי עבדים משתעבדי באגב אע"ג דאין ניקנין אגב קרקע, כי שיעבוד וקנין תרי ענינים הם, קנין מטלטלין אגב קרקע בפירוש מקרא וכו' ועבדים לא הוו בכלל מטלטלין לענין קנין, והא דמטלטלי משתעבדי אגב קרקע אינו מטעם זה אלא כיון דשעבדינהו אגב קרקע אית להו קלא כמו קרקע וכל טריפת לקוחות בקלא תליא מילתא וכו' עכ"ל, וכיון דתליא בקלא בעל כרחו שהוא רק מדרבנן, דמדאורייתא לא מחלקינן בזה, וכן הוא בקצות החשן [סימן ק"ז ס"ק ז'] שמביא דברי קדשו, ולכן לענין טביחה ומכירה דקנסא הוא, ואזלינן גבייהו רק בתר דינא דאורייתא כדמוכח בב"ק (דף ע"א:] דפריך אלא למאן דאמר מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן, ולא אמרינן כיון דמדרבנן אסרי הוי שחיטה שאינה ראויה מדרבנן, אלמא דבקנס אזלינן בתר דינא דאורייתא, וכן הוא בש"ך [סימן ר"ח], וכיון דמדאורייתא אין בעל חוב יכול לגבותו הרי אהני מעשיו מדאורייתא:

איברא עודנו אינו מתורץ לדעת כל הפוסקים שהרי לדעת הרשב"א סוף קידושין ד"ה כתבינן לעיל] גם מטלטלי דיתמי ושמכר גובה מדאורייתא בלא אגב, ולדעת חידושי הר"ן שבועות מהני שיעבוד אגב קרקע מדאורייתא, מובא בקצות החשן סימן ל"ט [ובמק"א כתבנו ע"ד קצוה"ח אלו] וצריך לדחוקי נפשין דדעת הפוסקים דבאחריות לא הוי שינוי רשות סבירי להו כדעת תשובת הרא"ש הנ"ל:

יד לכן נראה לתרץ עוד באופן אחר, ע"פ מש"כ בזית רענן חלק ראשון [ד' מ"ג בהלכות איסורי מזבח הלכה י"ד] בתוספת ביאור, ובתפארת ירושלים [מס' ב"ק אות ע"ז], ותוכן הדברים לפי מה שגילו בעלי התוס' ורמב"ן במלחמות בעיקר קנינא דיאוש ושינוי רשות, אי הוי משום הצטרפות דיאוש בהדי שינוי רשות, או עיקר הקנין הוא ע"י יאוש לחוד, כמו אבידה דנקנה ביאוש, רק גבי גזלן עצמו לא נקנה לו על ידו משום דבאיסורא אתא לידיה, אבל גבי לוקח דבהיתרא אתא לידיה, שפיר נקנה ליה על ידי יאוש לחוד, ודעת הרמב"ן [פרק הגוזל בתרא] כטעם השני הנ"ל [ועיין שם בד"ה ומה שכתב עוד ויאוש ושינוי מעשה, בסוף הדבור, וזה לשונו וכשם שאינו קונה אינו מצטרף לקנות לדברי הכל, כמו שאינו מצטרף בהדי שינוי רשות בשינוי רשות ואחר כך יאוש, שאע"פ שמצטרף עמו וקונה ביאוש ואח"כ רשות, שזה כללו של יאוש כל היכא דבאיסורא אתא לידיה לאו כלום הוא], ועיין תוס' ב"ק [ד' ס"ט] ד"ה כל בסוף הדיבור שנסתפקו בזה, ומסיום דברי הרמב"ן הנ"ל נתבאר דעיקר דבר זה תלוי בפלוגתא דאמוראי ב"ק ד' קט"ו] דפליגי בשינוי רשות ואח"כ יאוש אי קני אי לא, דאי נימא דהקנין משום הצטרפות הוא, אזי אין חילוק בין יאוש ואח"כ שינוי רשות, או שינוי רשות ואח"כ יאוש, משא"כ אם נימא כטעם השני, דעיקר הקנין הוא מצד יאוש רק דבעינן שיבוא לידו בהיתרא אזי בשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה, כמבואר להדיא ברמב"ן הנ"ל:

ובזה יתיישבו דברי התוס' ב"ב הנ"ל ושאר פוסקים, דכל עיקר הדבר דבמוכר באחריות לא מהני שינוי רשות, טעמייהו דידהו הוא רק אם קנין יאוש וש"ר הוא מצד הצטרפות, אזי מן הסברא דבמוכר באחריות כיון שאחריות החפץ עצמו על הגזלן, דהא היאוש הוא רק לגבי גזלן, והגזלן עצמו הוא ניהו דקמקני ליה על ידי מכירתו, משום הכי הורע קנינו על ידי קבלת אחריות, משא"כ אם נימא כטעם השני דעיקר הקנין הוא מצד יאוש לחודא, רק דבעינן שיבא לידו בהיתרא, ונמצא דעל ידי היאוש הוא כהפקר לכולי עלמא, והמחזיק בה אין צריך להחזיר החפץ לגזלן רק הדמים מפני שצריך לשלם להנגזל, וכיון שכן עיקר חיובא דאחריות של הגזלן הוא רק על הדמים ולא על החפץ, כיון שעיקר קנינו בחפץ אינו בא לו מן הגזלן, ולהכי אין החיוב אחריות מגרע כח הקנין כיון שלא קנה ממנו מאומה, והחיוב אחריות אינו על החפץ, וכיון שבארנו דלמאן דאמר שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, סבירא ליה דעיקר הקנין הוא מצד יאוש לחוד, תו לא קשה למאן דבעי אהני מעשיו, איך יתחייב בד' וה' גבי מכירה, דיש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, דתו אזדא ליה סברת התוס' הנ"ל, שהרי לא הורע כחו של הלוקח בקנינו שקנה ע"י עצמו לבד, מפני האחריות שקיבל המוכר על הדמים שנתן לו:

טו המהרש"א הקשה על קושיית תוס' ב"ק [דף ס"ז] בד"ה מעיקרא טיבלא, דמנא להו להקשות, דילמא לאחר יאוש קונה גם בשינוי החוזר לברייתו, ובפני יהושע הרחיב עוד לתמוה שהרי כן הוא להדיא בתוס' סוכה פרק לולב הגזול] בראיה מוכרחת מעוצבא שחוזר לברייתו, ואפי' הכי קנה בשינוי השם לאחר יאוש, והראה לי תלמיד א' מתלמידי המופלגים שיחיו בספר פני אריה שמיישב קצת תמיהתו, דקו' תוס' הוא דמסתמא אתיא אליבא דכולי עלמא, ולרב חסדא אמר ר' יונתן מנין לשינוי שאינו קונה וכו' ובע"כ דמיירי בחוזר לברייתו, דבאינו חוזר ליכא למאן דאמר. ולענ"ד נראה לתרץ ברווחא, דתוס' סברי דנהי דמוכח מעוצבא דקונה בשינוי השם שחוזר לברייתו לאחר יאוש, זהו היכא דלשעתיה הוה מיהת שינוי השם, הגם שחוזר אח"כ מ"מ לא מהני לעקור למפרע, הגע בעצמך בעה"ב שחישב על משכא לעשותו אברזין ונטמא ואח"כ חוזר ממחשבתו הראשונה לעשותן מנעלים, הכי יעקור ויבטל הטומאה שכבר ירדה רק לענין שלא יקבל טומאה מכאן ולהבא הוא דמהני חזרתו, אבל בתרומה דחוזר לברייתו ע"י שאלה דעוקר למפרע ונמצא שלא היה שינוי מעולם, מסתבר להו דיש מקום לומר דכל כהאי גוונא דנתבטלה השינוי למפרע לא מהני אפי' לאחר יאוש:

טז הרמב"ם [פ"ב מהלכות גניבה הלכה ו'] לא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, ופסק דגנב והקדיש אחר יאוש וטבח או מכר משלם תשלומי כפל ופטור מד' וה', וכן הוא דעת הרב בהלכות, והראב"ד סבירא ליה כדעת תוס' והרא"ש דגנב והקדיש לבדק הבית משלם תשלומי ד' וה', דמה לי מכרו להדיוט או מכרו לשמים, וראיתי ברמב"ן במלחמות ד' [פרק הגוזל בתרא תוך ד"ה אמר הכותב יש לי ראיות] דסבירא ליה ג"כ כדעת הרב לפי שדחאו הברייתא דף ע"ט] מהלכה, ומביא ראיה מירושלמי עי"ש. אולם בעיקר הדבר לא גילו לנו טעמא של הלכה זו, כיון דבש"ס דידן ביארו הטעם משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ובקדשי בדק הבית כיון דלא שייך זה כמבואר בתוס' וברא"ש, נשמע ממילא דחייב ונראה לפענ"ד לחדש טעם נכון לדבריהם, ולסעדו ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ד' שכתב שם בהא דאמרינן בקדשי מזבח דמעיקרא תורא דראובן וכו' אבל שינוי השם הוי, לפי דנקרא השתא עולת ראובן, אי נמי אפי' שינוי רשות נמי איכא ואפ"ה פטור מד' וה' דכתיב ביה ומכרו כולו בעינן, וכיון דעדיין נטפל ליה נמי שמא דראובן, בהכי לא חייביה רחמנא:

ומעתה ניחזי אנן היכא דגנב ומכר בתנאי שימכרנה לאחרים ולא יחזיקנה לעצמו דהורע כחו של הלוקח בקנייה זו עצמו, מסתברא דפשיטא דפטור, דאין זה ומכרו כולו שהרי אינו יכול להחזיקו לעצמו, ולפי זה כשהקדיש בהמה גנובה לבדק הבית דעיקרא הוא לקדושת דמים למוכרו לאחרים, ואיננה ראויה שיחזיקו לעולם לקדושת בה"ב, דאין זה מכירה שיתחייב בד' וה' דומכרו כולו בעינן, ולא עוד אלא דבקדושת בדה"ב מיגרע גרע מתנאי מפורש, דהתם הוא רק מצד התנאי, אבל בקדושת בדה"ב דבעצמותו לא ניתנה רק למוכרו הרי זה כאילו עשאו לגיזבר שליח למוכרו לאחרים, [ודמי לדברי הטורי זהב ביו"ד (סימן קי"ז ס"ק ב') גבי נזדמן לו נבילות וטריפות דרשאי ישראל אחר לקנות הימנו בזול ולמכור לעכו"ם ביוקר, ולא דמי לפירות שביעית דאסור בכי האי גוונא, דהתם ראויים ללוקח לגופן משא"כ בנבלות וטריפות כיון דאינם ראויים לו, הרי זה כאילו עשאו שליח מעיקרא עיי"ש], וסבירי להו להפוסקים כיון דבמתניתין סתמא קתני גנב והקדיש, משמע בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח, וקושיית הש"ס מה לי מכרו להדיוט וכו' לא קאי אלא על קדשי מזבח לחוד דשייך גביה ומכרו כולו שהרי יחזיקו בגופו, ועל זה הוא דמתרצינן דעודנה לית ביה ומכרו כולו שעודנה נטפל ביה שמא דראובן, אבל בקדשי בדק הבית לא צריכינן לפוטרו משום שמא לבד, שהרי שייר בעצמותו שאינם יכולין להחזיקו בגופו רק למוכרו לאחרים:

יז ולפי"ז איפשר לחתור ולמצוא מקום גם לברייתא [דף ע"ט] דקתני גנב והקדיש משלם ד' וה', דתליא בפלוגתא דלעיל [ד' ע"ח:] גבי מכרו חוץ מאחד ממאה שם בגמרא, ורב דאמר כמאן, אמרי רב דאמר כהאי תנא וכו' חוץ מידה וחוץ מרגלה אינו משלם, חוץ מקרנה חוץ מגיזותיה משלם, ופסקינן שם כרב [כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה הלכה י"א], הרי כל כמה דשייר בגופה בדבר הניתר בשחיטה, אלמא דגופה היא כיון דלא הותרה אלא בשחיטה הוי שיור, אבל קרנה וגיזותיה דלאו מגופה היא לא הוי שיור, ומש"ה נמי בקדשי בדק הבית דשייר בגופה שהרי אין ביכולתו רק למוכרו לאחרים, ומש"ה פטור מד' וה' שהרי [גבי טביחה] מתיר בשחיטה לו ולאחרים בעינן, הכי נמי במכירה בעינן שיהיה קנוי לעצמו, וכל כמה שאינה קנויה לעצמו כלל רק לאחרים לא קרינן ביה ומכרו כלל שהרי שייר בגופה:

איברא לרבי דסבירא ליה שם דדוקא דבר המעכב בשחיטה דהיינו שנעשה על ידו נבילה מיחייב, עיי"ש בפירש"י, הרי דאע"ג דשייר יד ורגל הרי זה מכירה לחייבו בד' וה', הוא הדין נמי בקדשי בדק הבית שהרי כעין זה לא מצינו שיעכב בשחיטה, ומשום הכי שפיר הוי מכירה לחייבו בד' וה', אבל בקדשי מזבח אפי' לתנא דברייתא פטור, ולא משום טעמא דרמב"ן הנ"ל אלא משום דלפי מדברות בני אדם אין זו מכירה דמעיקרא תורא דראובן, וכמ"ש לעיל לדעת תוס', שהרי אפי' כשהקדישה לבדק הבית לפני יאוש משלם ד' וה' כמ"ש התוס' בד"ה גנב והקדיש דף ע"ט], אע"ג דלכולי עלמא לא קדיש ולא מהני מידי, כיון דבשלו הוי הקדש מיקרי מכירה לגבי ד' וה':

יח כתב השיטה מקובצת ב"ק דף ע"ו בד"ה מעיקרא תורא דשמעון] וזה לשונו, וא"ת הא לעיל גבי קרבנו ולא הגזול פירשנו דכי הקדישו לאחר יאוש קני ליה ביאוש ושינוי רשות אפי' למאן דאמר דשינוי לא קני, דמחמת שינוי השם לא מצינו למימר דאכתי לא אתינן להאי טעמא עד בתר הכי, אלמא חשיב הקדש דקרבן כמכירה, וי"ל אע"ג דהכא לא הוי הקדש כמכירה כיון דשם בעליו עליו מ"מ לענין קנייה חשיב שפיר שינוי כמכירה, ועוד י"ל דודאי לפי מה דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות, לא ידעינן האי מסקנא דהכא דטעמא דמתניתין הוי משום דלא חשיב הקדש מכירה משום דשם בעליו עליו, ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם עכ"ל. ויש להבין למאי שכתבנו לעיל [באות ח'] איך איפשר לומר דגבי קרבנו ולא הגזול ליכא שינוי רשות, למסקנא דמשום דמעיקרא תורא דראובן לא מיקרי שינוי רשות, דהא לגבי גזול דמשמע שידוע שגזלה הרי מעולם לא נקרא על שמו כיון שפסול להקריבו משום מצוה הבאה בעבירה, והרי נופל לקיץ המזבח, דבשלמא בדעת תוס' בקושייתם דדבריהם קאי לסלקא דעתא דלא משום שנקרא בפי הבריות על שמו, אלא דלקושטא עודנו ברשותו משום הואיל דאי בעי מיתשיל עלה וכמ"ש לעיל [באות י'], אבל לקושטא מוכח להדיא דאי איפשר לומר כן למסקנא, דא"כ גנב של הקדש נמי יתחייב מהאי טעמא, וי"ל דהכי קשיא ליה דהרי אליבא דרבה דסבירא ליה בידוע נמי מחלוקת, וא"כ אליבא דרבנן דר"ש בע"כ צ"ל דקרא דקרבנו דרשינן ולא הגנוב, דבגזילה ליכא יאוש כלל, ואפי' הכי קנוי להקדש אע"ג דבגניבה ליכא שינוי רשות מהאי טעמא דמעיקרא תורא דראובן, ועל זה תירץ שהוא לסלקא דעתא דאכתי לא ידעינן מהאי טעמא דלקמן, ולמסקנא דלקמן אמרינן דהא דקנוי להקדש הוא מטעם שינוי השם, וסבירא ליה דשינוי השם החוזר לברייתו קונה לאחר יאוש, [וכמו שכתבתי באות י"א]:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה