אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק חושן משפט › סימן מג

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק חושן משפט · סימן מג

חלק חושן משפט

בעזה"י ובס"ד פה עיה"ק ירושלים תובב"א.

בדיני קנס, וממנו יסתעף לכמה ענינים, וכלל נמרץ בכל מילי דזכות וקניי' ובפרטותיהן.

א עיין שיטה מקובצת בבא קמא (דף ט"ו ע"ב] ד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי, שמביא דברי ראב"ד דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שנפטר לגמרי ע"י הודאת המתחייב, ובפלגא נזקא אמרינן ליה דמחויב ליתן לו רק דלא כפינן ליה כל כמה דליכא עדים, ואי תפס לא מפקינן מיניה, [וכן הביא הרשב"א ב"ק ל"ו בשם הראב"ד דגבי פלגא נזקא בהודאתו בלבד זיל שלים אמרינן ליה] וכ"ה בנ"י לענין תפיסה לבד, ועיין במגיד משנה [פ"ט מה' נזקי ממון הלכה י"א] שהוכיח שגם הרמב"ם ס"ל כן, וגם מש"ע [סי' ת'] מוכח כן, שהרי בדאיכא עדים וא"י אם חטים או שעורים ל"ש דינא דרבה בר נתן [כמבואר שם], ובשני שוורים תמים בקטן וגדול פסקינן שם דבדלא תפס פטור מכלום ובתפס שקיל כדברי המזיק, ובע"כ צ"ל דליכא עדים כלל בשעה שהזיקו דא"כ אפילו בלא תפס נמי [ועי' בש"ך שם ס"ק י"ב], וגם דמיירי בדאיכא עדים כשתפס, דאל"כ אפי' כדברי הניזק נמי לשקול דנאמן במיגו [כמ"ש הרמ"א סי' שצ"ט ס"ג ובסמ"ע סי' א' ס"ק י"ט], אלא בע"כ צ"ל כדברי הראב"ד הנ"ל:

והנה כל עיקר הטעם על השתנות הזה משאר קנסות כתבו מפני שחבירו נפסד על ידו משא"כ בשאר קנסות, איברא הש"ך [סי' ת' ס"ק י"ג] התפלא ע"ז דכיון דבגמ' משווינן פלגא נזקא לשאר קנסות בסוף פרק קמא דבבא קמא לענין הודאה וכן בפרק שבועת העדות, מנלן להפריד בין הדבקים משום סברא קלה כזו כיון שאינו מוכרח מן הש"ס, דמסוף פרק המניח דמקשינן מגדול וקטן על רבה בר נתן ליכא לאוכוחי מידי, דהקושי' קאי אליבא דרב פפא דסבירא ליה פלגא נזקא ממונא:

ונראה לפענ"ד שהראב"ד וסייעתו היה להם יסוד מושגב מש"ס לחדש כזאת, דנראה מכמה דוכתי דבכל מילין דמתחיל מעכשיו ולא נגמר לגמרי ותלוי במעשה שיתייליד אח"כ, הגם שנגמר הדבר עד תומו וקנוי הדבר ההוא ביד הזוכה למפרע משעה שהקנה לו, מ"מ אם מכרו או הקדישו הזוכה בנתיים טרם שנגמר הדבר, אזי מיתלא תלוי בזה, באם לא היה ביד הנותן לדחות ולסלק קנינו של הזוכה לגמרי אזי קנינו והקדשו דזוכה קיים למפרע, אבל בדבר דחזינן שהיה ברשות הנותן לסלק זכות של הזוכה, הגם שלא עקר ולא סילק בנתיים זכות של הזוכה כלל, מ"מ אין במכירתו והקדשו של הזוכה כלום טרם שנגמר לגמרי, והטעם מובן מעצמו דאין שתי ידים זוכות כאחת, ואם ביד אידך לבטל זכייתו לגמרי אזי אין ביד הזוכה להקנות לאחרים, הגם שנסתיים הדבר שלא ביטל זכייתו ונשאר למפרע ביד הזוכה בו מ"מ מכירתו והקדשו שבנתיים בטל ונפקע לגמרי:

וראיה מוכרחת ליסוד זה למעיין היטב ב"ב [דף קכ"ה ע"ב] אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא, דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני, ע"ש בפי' רשב"ם ובאלפסי ובדברי רמב"ן במלחמות ה' באריכות שפירשו דכיון דיש כח ביד הראשון לבטל זכיית השני לגמרי נידון מזה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, וממילא היכא שאמר מעכשיו בפירוש שוב אין ביד הראשון לבטל זכייתו דשני, אלמא דמיתלא תלי' בזה היסוד ולקמן באות ב' נבאר שגם לדעת הרז"ה שלא פירש כן מ"מ צ"ל דבעיקר היסוד מודה לכולהו רבוותא]:

ועוד ראיה מדברי רמב"ן במלחמות ה' בפ' כל שעה בסוגיא דלמפרע הוא גובה וז"ל דע"כ לא קאמר אביי למפרע הוא גובה אלא במקרקעי ושטר דכיון דאי נמי זבין ואקדיש אתי מלוה וטריף כי מטא זימני' ולא פרעיה איגלי מילתא למפרע דברשותיה הוו קיימי לוה לא מצי מזבין מלוה מזבין, אבל במטלטלי כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית לוה פקע שיעבודיה אישתכח דהשתא הוא דקני, לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מילתא דתרווייהו מזבני אי דמר לאו דמר, עכ"ל הצריך לענינינו, [ואף דרמב"ן שם, לבסוף מסתפק בזה, הוא מטעם אחר, כמ"ש באות ז']:

ועוד ראיה מסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו כתובות דף נ"ח ע"ב] דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן, אלמא דווקא משום דיכול לכופה הוא דיכול להקדיש ידיה לעושיהן אבל לר"ה כיון שתוכל לומר איני ניזונת ואיני עושה ל"מ אפי' כשהקדיש בפירוש את ידיה כמבואר בר"ן שם [ולקמן באות ח' נבאר שגם לדעת רמב"ם שם דס"ל דגם לר"ה מהני כשהקדיש בפירוש, הוא מטעמא אחרינא, אכן בעיקר יסוד זה לא פליג, ותדע שהרי ס"ל להלכה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, ובאומר מעכשיו אין הראשון יכול למכור (עי' בפ' י"ב מהלכות זכי' ומתנה הלכה י"ב), וכפירוש הרב אלפס בדברי רבה דמסתברא טעמיה דב"מ, הרי יסוד זה מוכרח מגמרא להדיא]:

ועיין בפרק מרובה [דף ע"ה ע"א] דפליגי רב ושמואל במודה בקנס ואח"כ באו עדים, וסבי דבי רב סברי אליבא דרב דאפי' כשאינו מחייב את עצמו בכלום פטור, ורב המנונא סבר דדווקא כשמחייב א"ע בקרן הוא דפטור לרב ופסקינן כוותיה [כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ג הלכה ט'], וא"כ קשיא לסבי דבי רב דפטרי, דהא מבואר להדיא בפרק המניח (דף ל"ג] דלר' עקיבא אם הקדישו הניזק קודם העמדה בדין מהני אע"ג דבקנס לא זכי לי' רחמנא עד שעת העמדה בדין, דשאני בפלגא נזקא דגלי קרא ומכרו את השור החי וכו' דלמזיק ולניזק אזהר רחמנא כמבואר בתוס' שם ד"ה א"ב, דשאני קנס זה משאר קנסות דזכה בו למפרע כשעמד בדין אח"כ, ומשה"ט מהני הקדישו של הניזק קודם העמדה בדין, דכיון שעמד בדין אח"כ זכה למפרע:

ולפי יסוד הנ"ל תסוב קושיא עצומה לסבי דבי רב דכיון שהמזיק יכול להפקיע ולבטל זכייתו דניזק לגמרי שאפי' כשיביא עדים, כבר נפטר ונתבטלה זכייתו, השתא נמי שלא הודה היאך יתקיים זכייתו למפרע בהקדישו שהקדיש, אלא ודאי זאת התורה הוא משום דשאני קנס דפלגא נזקא משאר קנסות, שלא נפטר לגמרי ע"י הודאתו רק דלא נוכל לכופו, ואדרבה הודאתו מחייבתו שעל ידה מהני תפיסה דאידך אפי' כשתפס בעדים, דהשתא כיון דלסבי דבי רב דאלימא להו הודאה בכל הקנסות דאפי' כשבאו עדים אח"כ פטור אפי' כשאינו מחייב את עצמו בכלום, מ"מ בפלגא נזקא דגלי קרא דימכרו את השור וכו' דל"מ הודאתו לפוטרו לגמרי, מכש"כ לרב המנונא דפסקינן כוותי' דהיכא שאינו מחייב א"ע בקרן שלא נפטר ע"י הודאתו, מכש"כ דל"מ הודאתו בפלגא נזקא לפוטרו לגמרי [ועוד דיש מקום לומר שגם בפלגא נזקא דמי קצת למחייב את עצמו בקרן וקשיא נמי לדידן, והטעם לפי דמ"מ מהני הודאתו דהשתא שנעשה מועד ע"י אח"כ, ועי' ב"ק (דף כ"ד) בתוספות ד"ה במכירין בסה"ד, ואין להקשות מתוס' ב"ק (דף מ' ע"ב) ד"ה אי תם שכתבו להיפוך, דהתם בשואל שאני שיכול להחזירו קודם שיעשה מועד ולא מחייב א"ע כלום, משא"כ גבי בעלים, ושמעתי אח"כ דסברא זו דחשיב כמחייב א"ע בקרן לענין העדאה שאח"כ כ"כ בנ"ב, ועיין בהשמטות]:

ואין לומר בעיקר הקושיא שכתבנו שהוא עיקר היסוד שכתבנו לתרץ דברי ראב"ד, דכיון דכל עיקר הקושיא הוא לסבי דבי רב והוא רב הונא [כמ"ש תוס' ב"ק דף ע"ה] ולטעמא דידיה דס"ל ב"ב [דף קכ"ה:] דבעל ירית לה דאחריך כאומר מעכשיו אע"ג דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני, ולכאורה נראה דלדידיה לית ליה יסוד זה כלל, איברא לקושטא נראה דליתא, דכיון דנראה בעליל מדברי רבה שהיא סברא פשוטה, דכיון שהכח ביד הסבתא למוכרו לאחרים שוב לא ניתן הכח ביד ברתא למוכרו או להקדישו, וגם אם מכרה ל"מ מידי, אפילו כשנסתיים מילתא שלא מכרו הראשון וכמ"ש הרמב"ן במלחמות בסוגיא דלמה"ג, וגם שם בב"ב. אלא דר"ה ס"ל דבעילה כל דהו נסתלקה הראוי דבעל, וכיון שאשתו היתה מוחזקת בקה"ג בחייה תו לא חשבינן ליה לראוי לגבי ירושת הבעל, דשאני ראוי דבעל מראוי דבכור, דבעינן גביה שיהיה ראוי לתת דוקא, וכל שלא היה ביד אביו לתת לאחרים הוי ראוי לגבי בכור, משא"כ גבי בעל דל"ב ראוי לתת, ולהכי ס"ל דכיון דאשתו היתה מוחזקת בקה"ג בחייה שוב לא נחשב לראוי לגבי בעל, וכ"ה בהדיא ברשב"ם [קכ"ה:] בד"ה אמר ר"פ דדוקא לגבי בכור הוא דבעינן ראוי לתת ע"ש ועמ"ש בזה לקמן בדיני נחלות סי' אות ז'] ומעתה דברי ראב"ד שרירין וקיימין ונכונים הדברים בעזה"י להולכים במשרים ולמוצאי דעת:

ב עתה יתבאר דביסוד זה לית מאן דפליג דאפי' לפירושו של רז"ה דפירש דגם רבה ס"ל דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו, בע"כ צ"ל דס"ל דכל שאידך יכול למכור ולסלק זכיותיו תו לא מהני אם נתנו הזוכה לאחרים, הגם שנסתיים הדבר שלא נפקע זכותו כלל, דאלת"ה אכתי אמאי הוי ראוי לגבי בעל הלא אין לך ראוי עדיפא ביותר מגבי בכור, וגבי בכור גופיה כל שראוי לתת לאחרים יצא מכלל ראוי, ואנן פסקינן [ברמב"ם וש"ע סי' רנ"ז ס"ה] דהיכא דנתנו לבנו מהיום ולאח"מ ומכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דקנה לוקח כר"ל, וה"נ כיון דברתא זכתה בקנין הגוף מעכשיו ואם נתנה לאחרים הגם שמתה בחיי הסבתא מ"מ כשמתה הסבתא אח"כ קנה הלוקח, וכל שראוי לתת יצא מידי ראוי לגמרי, א"ו דשאני הכא כיון שתוכל הסבתא להפקיע זכותה, שוב אין בידה לתת לאחרים, דדוקא באחריך הוא דיכול הראשון למוכרו לאחרים אע"ג דקנין הפירות של הראשון לאו כקנין הגוף דמי דפסקינן כר"ל, משום דאחריך שאני כדאי' בגמ' (דף קל"ו], אבל בנתנו לבנו מהיום ולאח"מ שאין האב יכול להפקיע ע"י מכירתו זכותו דבן כדתנן להדיא במשנה שם, מכר האב מכורים עד שימות, ומש"ה כשמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב קנה לוקח, לפי שאין ביכלתו דאידך להפקיע זכות דזוכה, משא"כ גבי סבתא כמובן:

ג איברא בעיקר יסוד זה דמיתלא תלוי מכירתו של הזוכה ביכלתו דמזכה, באם יש ברשותו להפקיע לגמרי אם לא, זהו דוקא במילתא דלית ביה משום גררא דתנאי כלל כגון גבי פלגא נזקא דלא זכי רחמנא עד שעת העמדה בדין, ולהכי נהי דגלי קרא דלאחר העמדה בדין זכה למפרע ומש"ה מהני הקדישו דניזק, ה"ט דאמרינן דלא נגמרה זכייתו עד העמדה בדין ומשום תורת שיור הוא דנחתינן ביה, אבל לא מתורת תנאי דתנאי מילתא אחריתא הוא כמ"ש תוס' גיטין [פ"ב] ד"ה המגרש וברא"ש שם גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני, ובראשונים גבי אתרוג ע"מ להחזיר, דאע"ג דכל מתנה שאינו יכול להקדישו אינו מתנה, דהתם רק משום קיום התנאי הוא, [עי' בנמוקי יוסף ב"ב פרק יש נוחלין (על סוגיית הש"ס בדף קל"ד.) וז"ל במתנה ע"מ להחזיר אע"פ שאינו יכול להקדישה היינו משום התנאי עכ"ל], וכן באחריך דנהי דאחריך שאני ודעתו לכשישייר הראשון, אבל מסתמא לא תלינן הדבר בתנאי רק כשהתנה בפירוש, או דאיכא אומדנא דמוכח לזה, [כמו בשואל טבעת לקדש בו לדעת הרא"ש פרק קמא דקידושין וב"ב פ' יש נוחלין (סי' מ"ו) וכן גבי אתרוג זה נתון לך ואחריך לפלוני דמבואר ב"ב (קל"ז:) דאפי' לרבי דס"ל גבי אחריך דעלמא שאין הראשון יכול למכור, הכא דנתנו לו לצאת י"ח, אמרינן אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהבי' ניהליה, ומש"ה תלינן הדבר שם דאחריך משום תנאי. הוא, לפי דאומדנא דמוכח הוא, וכמ"ש הרא"ש שם], אבל בעלמא כל היכא דאיפשר למיתלי בשיורא לא תלינן בתנאי, ולהכי גבי מתנה כשנתנו מהיום ולאח"מ דאיכא למיתלי בשיורא וגופו מהיום ופירי לאח"מ אמרינן דשיורא הוא משא"כ גבי קדושין וגירושין דליכא למיתלי בשיורא אמרינן דכיון דאיכא לפנינו תרי לישני דסתרי אהדדי אמרינן דאומדנא דמוכח הוא דבתורת תנאי הוא דנחית, וכן איתא להדי' בגמ' ב"ב [קל"ו.] התם מספקא לן וכו' ועיי"ש ברשב"ם ד"ה ואינה מתייבמת:

איברא בדבר דתלינן ביה דבגדר תנאי הוא, פשיטא דליתא להאי כללא דאע"ג דאידך יכול להפקיע לגמרי זכותו של הזוכה על ידו, מ"מ כשנתקיים התנאי אח"כ נתקיימה זכותו דזוכה למפרע, ואם מכרו והקדישו טרם שנתקיים התנאי זכו בו, דתנאי מילתא אחריתא הוא, ולהכי כשגירשה ע"ת ונישאת לאחר, ואח"כ נתקיים התנאי ע"י המגרש, פשיטא דנתקיים נישואי השני וכ"מ פשטא דלשון הש"ע אהע"ז סי' קמ"ג ס"ב], הגם שהיה ביכלתו ובידו דמגרש לבטל הגירושין לגמרי אזי כשנתקיים התנאי נתקיים הדבר למפרע, וה"ט לפי שהמעשה נתקיימה בשלימות בשעתו רק דתליא בתנאי וז"פ וברור:

ד ואין לסתור יסוד הנ"ל מקידושין ר"פ האומר לר' יוחנן בקידשה מעכשיו ולאחר ל' יום דשיורא הוא, ואם קיבלה קידושין מאחר תפסי בה, ואפילו הכי כשלא נתקדשה לאחר מקודשת לגמרי להראשון, דזה אינו חדא דהתם אין ביכלתה להפקיע ולבטל קידושין דראשון לגמרי, רק שתתפוס גם קידושין דאחרים, ועוד דכל עיקר יסוד זה הוא דכל שיש ביד אידך להפר זכותו תו אין בידו ורשותו דאידך לנתק זכותו וקנינו לאחרים להקדישו או ליתנו לאחרים, וה"ט משום דרפוי מרפי' בידו, ע"י ביטולו דאידך, ולהכי אין ביכלתו לנתק מרשותו לאחרים קנין קלישתא כזה וכעין דמצינן בדבר שלא בא לעולם, וא"ב ודבר שאין בו ממש וט"ה, איברא כשנסתיים מילתא שלא נתבטל ע"י אידך, הרי נתקיימה זכייתו למפרע להיות כשלו וברשותו לגמרי לחוד, ולהלן באות ה' נבאר בעזה"י הענין בראיה ברורה שגם בכה"ג דמיתלי תלי מצינן זכיה כזאת, שהוא בעצמו זכה בו ואם ניתקה לאחרים לא מהני כלוה]:

ה עיין ב"מ [דף י"ג] שגם במתנה אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, ועי"ש [דף י"ח] גבי שובר דס"ל לרב אלפס דכיון דבעינן דמטא לידו לבסוף, היכא שחזר ונתנו לאחרים בנתיים דתו לא מהני זכייתו דראשון הגם דמטא לידו אח"כ, ובעלי התוס' שם [דף כ'] ד"ה שובר חולקים ע"ז וסברי דגם בזה מהני אם מטא לידו אח"כ, ומצד הסברא פשוטה נראה דפליגי בזה, דכיון דחזינן דתיקנו רבנן זכי' זו ע"י העדים וכמ"ש התוס' שם] ורק באופן דמטא לידו אח"כ ע"י המזכה עצמו, אם משום גדר תנאי הוא, או משום שיורא. דהתוס' ס"ל שהוא משום תנאי, לכן גם כשנתנו לאחרים בנתיים, מ"מ סוף סוף נתקיים התנאי לבסוף וזכה בו למפרע, אע"ג שכבר נסתלק המזכה לגמרי מזה, מ"מ הרי נתקיים התנאי. ולדעת רב אלפס הוא משום שיורא, והוא שמתחיל ע"י העדים, וגמר הקנין הוא שנגמר ע"י המזכה עצמו, ולהכי כשכבר נסתלק המזכה ע"י שנתנו לאחרים תו אין ביכלתו שיגמור קנינו דאידך ע"י, כיון שלא נשאר לו עוד שום זכות בזה, וכבר פירשתי כן באריכות בעזה"י בימי חורפי בסוגיא זו, [וימצא המעיין אפס קצהו בהגהות והערות ח"מ בסוגיא דמצא שט"ח]:

ולפ"ז קשיא על מ"ש לעיל, שהרי לדעת הרי"ף הוא משום שיור ואפ"ה כשלא חזר בו זכה אידך למפרע, אע"ג שיש בידו דאידך לבטל זכותו לגמרי, וקשיא מדברי רבה דמסתבר טעמייהו דבני מערבא, דנראה להדיא דחדא בחברתה מישך שייכי וכמש"ל, ובעדיו בחתומיו מצינן לתרווייהו בהדי הדדי, דלפירוש רב אלפס ורמב"ן ורשב"ם עיקרו ותמצית דברי רבה הוא להוכיח דאחריך לאו כאומר מעכשיו שהרי אידך יכול להפקיע לגמרי, אע"ג דברתא בודאי א"י למכור וכמש"ל [באות ב'] אלא שהוכיח דברתא גופה לא זכתה מעכשיו:

איברא לקושטא נראה דלק"מ שגם בזה מצינן דיש זכיות מחולקות, חדא היכא דמתחיל מעכשיו ונגמר לבסוף, כגון בכל אופנים דעסקינן לעיל גבי אחריך, וגבי פנ"ז וכל כהאי גוונא ומצינן בזה באופן אחר דלא מתחיל מהשתא מידי רק כשיגמור הדבר לבסוף על אופן מאופנים הצריכין אזי יזכה בו למפרע, ומבואר הדבר בירושלמי מובא במגיד משנה [פ' כ"ב מהלכות אישות הלכה ט"ו] גבי בעל בנכסי מלוג, הגם דאם מכרה בחיי הבעל ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות שהוא לוקח ראשון, אבל אם מכר הבעל בחיי' על אופן זה כשתמות אשתו, ומתה אח"כ דל"מ מידי, אע"ג דזכה הבעל למפרע, ולא מהני מכירתו כשתמות, [ועיין בחלקת מחוקק סי' צ' ס"ק מ"ג וב"ש שם ס"ק מ"ז] לפי דשאני זכייה זו דלא התחיל בחייה כלום רק כשמתה הוא דזכה למפרע, ומש"ה נהי שהוא בעצמו זכה למפרע, אבל אין בכחו וברשותו לנתקו מידו לאחרים בנתיים, לפי שכל זכותו מתחילה ועד סוף לא נתהווה רק לבסוף, [וז"ש לעיל באות ד']:

וה"ט דעדיו בחתומיו זכין לו, לדעת הרי"ף דס"ל דכיון דכל עיקרו תלוי בדמטא לידו לבסוף אזי אמרינן שכל עיקרו נעשה לבסוף, ואז הוא דזכי ביה למפרע, ומסתברא לרבינו אלפסי דכל דתקנו רבנן מסתמא בחדא טכסיסא הוא דתקנו, איברא לדעת תוס' דעבז"ל הוא משום תנאי לחוד לדעתם הוא מן ההכרחי לחלקו מזכיית הבעל בנכסי מלוג כדמוכח מסוגיא דמצא שובר דחזינן שם דאפי' כשחזרה בנתיים בפירוש ומכרה השטר לאחרים דאפ"ה בדמטא לידו אח"כ מהני זכיית העדים למפרע, ולרבינו אלפסי התם משום טעמא אחרינא הוא דמיירי שם בשובר אקנייתא דל"ב דלימטי לידי', והא דכותבין שטר למוכר הוא כמבואר בנימוקי יוסף ובשיטה מקובצת שם:

ו עיין ב"ב (דף קי"ד] קנין עד אימתי חוזר, רבה אמר כ"ז שיושבין רב יוסף אמר כ"ז שעסוקין באותו ענין. ולכאורה קשיא רבה אדרבה כיון דרבה ס"ל ליסוד מוסד דכל כמה שחבירו יכול לסלק זכותו לגמרי שוב א"א לומר דאידך קנה למפרע. הגם שנסתיים הדבר שלא נגרע מאומה ומזה הוכיח דאחריך לאו כמי שאמר מעכשיו, א"כ קנין סודר היכי מש"ל דהרי אי איפשר לומר דכל שלא חזר קנה למפרע, וגם אין לומר שיקנה אח"כ דהדרא סודר' למרא, וגם לדידן קשיא כן דפסקינן [בסי' קצ"ה ס"ו] כל זמן שעסוקין באותו ענין ופסקינן כרבה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, אלמא דאי איפשר לזוז מיסוד זה, וגם אין לומר דמשום תנאי הוא שכבר כתבנו לעיל [באות ג'] דכל כמה דלא התנה בפירוש וגם כל כמה דליכא אומדנא דמוכח לזה, אנן לא מבדינן להטיל תנאי בדבר סתמא. איברא למ"ש [באות שלפני זה] ניחא, דנהי דא"א שיקנה מעכשיו אם לא יחזור, אפס כשלא חזר אזי קנוי למפרע, ותקנו חכמים כן בק"ס, עלי קוטב שתקנו בנכסי מלוג ועדיו בחתומיו זכין לו לדעת רבינו אלפס:

עיין פסחים [דף ל"א:] בעכו"ם שלוה מישראל על חמצו והתנה אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו ונראה בפשטא שהמעשה הוא הקנין שמקנה לו מעכשיו והתנאי הוא הזמן וכ"כ במקו' אחר בזי"ר ח"ר או"ח, ועתה הדרנא בי אלא כולו תנאי וכשלא יפרע לו בזמנו אזי לבסוף יהיה שלו מעכשיו וכעין עבז"ל לדעת הרי"ף וכקנינו של הבעל בנכסי מלוג דכשמתה קנוי בידו משעת נישואין, ותדע דאלת"ה גם כשפדאו עכו"ם [בישראל שהלוה לעכו"ם, ובש"ע א"ח סי' תמ"א ס"ב מבואר דדווקא כשלא פרעו עי"ש] יאסור החמץ לפי שהתנאי בטל דאי איפשר לקיים מעשה הקנין ע"י שליח דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' עכו"ם לעכו"ם כמ"ש המג"א סי' תמ"ח ס"ק ד'] והמעשה קיים, א"ו דכולו תנאי הוא, וקנסא שקנס א"ע בהלואה זו, וכ"כ מזה זה שנים כבירים בדיני שאלה ושכורה [לקמן סי' אות ח"]:

ז נבאר דעת רמב"ן במלחמות שהובא לעיל [אות א'] דכל כמה שיכול הלוה לנתק ולבטל זכותו דמלוה ע"י מכירה תו ל"ש בזה אפי' לאביי לומר למפרע הוא גובה, והאי דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו, או דמיירי במלוה בשטר ושיעבד לו באגב מקרקעי, או דלענין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק משום קנסא שעבר עליו בב"י הוא דאזלינן בתר דינא דאורייתא ומדאורייתא אפי' מטלטלין שמכר גובה מן הלוקח [כמ"ש הרשב"א סוף קידושין ד"ה כתבינן לעיל, וברשב"א ב"ק דף י"ד תוך ד"ה אין] ושפיר אית בהו משום דלמה"ג ולא עבר בב"י לדינא דאורייתא [וזהו כוונת המלחמות שם שכתב שאיפשר שגם במטלטלין אמרי' למפרע ה"ג]. ויש להבין לדעתו הגדולה דלאביי לעולם יכול לסלק זכייתו דמלוה שבידו לסלקו בדמים. איברא כלל זה לא נשנה אלא היכא דבידו דאידך לבטלו לגמרי בלא כלום משא"כ הכא דאי איפשר לבטלו לגמרי, רק לבטלו מן הדבר שגבוי בידו ע"י סילוקי זוזי ומה לי הן ומה לי דמיהן, וכיון שאין בידו לבטלו לגמרי בלא כלום תו אלימא זכותו ויש בו משום למפרע לכ"ד. ולפ"ז מדוקדק לשון התוס' גיטין [דף מ':] סד"ה הקדש שכתבו דלהכי לא אמרינן באיצטלא דפרסוה אמיתנא למפה"ג כיון שמשתמשים באיצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי, עכ"ל. ויש לעמוד דלמה להו להוסיף משום דמשתמשים באיצטלא, הלא גם בל"ז רק כיון דלא טרפה מלקוחות וכו' סגי, דתו לא שייך למה"ג שהרי אכתי בידם להפקיע זכייתה, וכל שיכול לבטל אע"ג דלא נתבטל על ידו מ"מ תו ל"ש לומר דלמה"ג וכמ"ש הרמב"ן כשלא שיעבד לו מטלטלין אגב מקרקעי. ולהנ"ל ניחא כיון דהא דלא טרפה מלקוחות הוא רק משום שסילקו לה בזוזי, ומש"ה הוצרכו רבותינו בעלי תוס' להוסיף כיון שמשתמשין וכו' כוונתם דבידם לכלותה לגמרי עד תומו:

ובזה יתיישב היטב מה ששמעתי להקשות בשם הפ"י ע"ד תוס' גיטין הנ"ל שכתבו דלאביי דס"ל למה"ג ליתא לדרבא דאמר דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דעיקר טעמי' הוא משום כיון דחיילא קה"ג לשעתי' תו לא פקע דאין הקדש לחצאין וזהו דווקא לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוה גובה אבל לאביי דס"ל למה"ג לא חייל ההקדש כלל גם לשעתו. ותמא הפ"י שם כיון דל"א למה"ג רק כשגבאו לבסוף, והשתא דההקדש והגבי' סתרי אהדדי מה"ת נימא שיגבה המלוה ויתבטל ההקדש, ושמא להיפוך שלא יגבה ויתקיים ההקדש כיון דחיילא שעה א' תו לא פקע, ומכח סברא זו חולק על דבריהם, ועמ"ש לקמן בדיני גזילה סי' פ"ד אות ג' על קושיא זו]. ולמ"ש דברי התוס' כראי מוצקים, דבע"כ צ"ל לאביי [וכן לדידן היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי] דהקדישו דלוה ל"מ מידי להפקיע מידי שיעבודו, דאל"כ הא דאיתא להדיא פסחים [דף ל"א] לאביי דהקדישו דמלוה טרם שגבאו מהני, ומי לא עסקינן אפי' כשעשה שורו תם ראוי למזבח לאפותיקי ושיעבד לו מטלטלין אג"מ וכמ"ש הרמב"ן שם שגם בזה מהני הקדישו דמלוה לאביי והמש"ל כאן דכל היכא דברשותו דאידך לבטל זכייתו לגמרי בלא כלום שוב ל"מ מכירתו והקדישו, הגם דנסתיים לבסוף שלא ביטלו אידך וכדמוכח להדיא מסבתא וכמ"ש הרמב"ן שם בסוגיא דלמה"ג, והרי ביד הלוה להקדישו ולהפקיע שיעבודו, א"ו משום דלאביי אי איפשר להתבטל זכייתו דמלוה בלא כלום, ולהכי מהני הקדישו דמלוה או כשמכרו טרם שגבאו, ועוד שהרי לדעת ר"ת אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד] וזה נכון, אח"כ בא לידי ספר פ"י וראיתי שכתב שם קצת מזה:

ח עתה נבאר את אשר יעדנו [באות א'] שגם הרמב"ם דפוסק שהבעל יכול להקדיש ידי' לעושיהן בע"כ צ"ל דמודה בעיקר יסוד זה, וראיה מוכרחת לזה כמש"ל שהרי פוסק כרב אלפס דאחריך לאו כאומר מעכשיו וכטעמא דרבה, אלא דהתם טעמא איכא והוא דהרמב"ם ס"ל כדעת תוס' ב"ב (דף מ"ט:] בד"ה יכולה, דמש"ה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה שאינה מפקעת לגמרי לקנינא דבעל שתקנו לו חז"ל, רק לפי שעה, שאח"כ יכולה לומר הנני ניזונת ועושה, נמצא דבאמירה זו לא סילקה לגמרי לקנינו דבעל, וה"ז דומה למקדיש דקל לפירותיו והובירו ולא עשה פירות דמפני זה לא נתבטל הקדישו שהקדיש הגוף לפירות בזמן שיעשה פירות. ואפ"ל דלזה כיון רבינו הגדול בלשונו הצח בפ"ו מה' ערכין הל' כ"ח] אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש, הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. ודעת הר"ן דפליג ע"ז דאזיל לשיטתו דס"ל דלגמרי נעקר קנינו, ושוב א"י לחזור מזה [כמ"ש הר"ן כתובות בסוגיא דמקדיש מע"י אשתו]

ואפ"ל שגם אמוראי דש"ס פליגי בזה אם תוכל לחזור אם לא, ומשה"ט בר"פ הזורק מעיקרא ק"ל לרבא מיד אשה דקניא ליה לבעל והיכי מתגרשת, ואח"כ קשיא לרבינא אטו ידה גופא מי קניא ליה לבעלה, היינו משום דרבא ס"ל דנהי דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע מ"מ לא נסתלק עי"ז קנינו דבעל לגמרי, ורבינא ס"ל דשוב א"י לחזור ועי"ז כבר תוכל לסלק קנינו לגמרי וכדעת הר"ן, וע' תוס' שם בד"ה ידה, וזה איפשר לכוון בדברי תוס' ב"ב [דף מ"ט:] הנ"ל בתירוצם השני וז"ל א"נ שאני פירות משום דידו כידה שהוא זוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה היאך יזכה בהן שאינן בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים, עכ"ל. דיש להבין שהרי בפרק אע"פ דף נ"ט] איתא להדיא דיש לו זכיה בגוף הידים, אלא משום דבתירוץ הראשון פש"ל כדברי רבא דתוכל לחזור ולומר הנני ניזונת ועושה, ולדידיה יש לו זכיה בגוף הידים וכדעת הרמב"ם הנ"ל, ואח"כ לאלומי מילתא בכל הצדדים כתבו דאף את"ל כדעת הר"ן דא"י לחזור לעולם, וא"כ אזדא ליה לתירוץ קמא במה שחילקו שם מפירות, מ"מ כיון שכן שוב לא יעלה ע"ד לדמותו לפירות דהתם קניא ליה גופא ופירות, אבל בידים לא קניא לבעל כלל לסברא זו כיון שבידה לסלק קנינו לגמרי, [וגם שני התירוצים בגיטין, יש לכלכל דתליא בזה אם תוכל לחזור אם לאו ועי"ש], וכל היכא דמצית לסלק לקנינו דבעל לגמרי אע"ג דלא סילקה, אזי פשיטא דידים גופא לא קניא ליה לבעל כקו' רבינא לרב אשי בר"פ הזורק הנ"ל, ומעתה דעת לנבון נקל שגם תמיהת הר"ן מדברי ר"ל גופא דנקט דמתוך שיכול לכופה וכו' נשמע ממילא דלדידן ל"מ אפי' כשאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ודלא כרמב"ם, תוכל להתמצע באופן זה דרמב"ם ס"ל דנהי דר"ל נכנס בזה רק באחת משתי קצוות דבאם תוכל להפקיע שוב לא תוכל לחזור בהם, או שלא להפקיע כלל, והכריע מדעתו דלא תוכל להפקיע זכותו דבעל כלל, אבל אנן פסקינן כבתראי וכרבא בר"פ הזורק דגם בגט אשה הוא משום דגיטה וידה באין כאחד דעיקר הדבר הוא דאע"ג דרבא עצמו ס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע, משום דס"ל בזה בדרך מיצוע דנהי דתוכל להפקיע לשעתה אבל לא לעולם, ומשום זה לא נתבטל קנין הגוף דבעל בגוף הידים, ולהכי כשנסתיים הדבר שלא ביטלה, הקדישו הקדש, וא"ל דאכתי רבינא ור"א לא סברי כוותיה דס"ד דמעיקרא, אלא דרבא מיד דעבד קא קשיא ליה, כן הדברים דהר"ן ס"ל כך בפירושא דרבינא ור"א, ומש"ה ס"ל דשוב לא תוכל לחזור בו. איברא לדעת הרמב"ם ותוס' הכי שייטי קו' רבינא ותירוצא דר"א, והוא דרבא חידש מילתא חדתא דבע"כ צ"ל דגיטה וידה באין כאחד, דאל"כ היאך תתגרש, וצריכין לנחותי ולחלק עוד מכללא אחריתא דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו [ועיין בתוס' גיטין דף מ"ב סד"ה הא] דמנ"ל כזאת הלא מוטב לומר שתוכל להפקיע לעולם בכדי שלא נצטרך להמציא סברא חדשה כזאת, ומתרץ ליה דגם אם נכנוס בפרצה זו, אכתי קשיא לן יד דעבד, הרי דבע"כ צריכין לבא לכלל זה ולהמציא משום דשניהם באין כאחד, ולהכי גם באשה נשאר הדבר כסברא החיצונה דלא תוכל לבטל תק"ח אלא לשעתיה כמ"ש תוס' ב"ב הנ"ל, והא דמגורשת הוא ג"כ משום דגיטה וידה באין כאחד, ובזה מיושב על נכון דלא מצרכינן לומר דנתחלף לרבא יד דעבד ביד דאשה, אלא דגם למסקנא קאי על יד דאשה:

ט איברא לאחר שנוסד ליסוד מוסד ומוכרח מגמרא ומרבותינו הראשונים דכל היכא שיכול אידך להפקיע זכותו של חבירו שוב בלתי איפשרי לומר שהוא של חבירו למפרע למוכרו ולהקדישו הגם שנסתיים הדבר ברשותו ולא נגרע בנתיים שמץ מנהו. אכתי צריכין לבאר דעת רבותינו הקדושים בטלי התוס' ב"ק [דף ל"ג:] בד"ה א"ב, וז"ל דלר"ע קדוש אע"ג דאי מודה מיפטר דקנס הוא מ"מ השתא מיהת לא הודה, עכ"ל. דנראה דקושייתם קאי לסבי דבי רב במודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' כשאינו מחייב א"ע בקרן [או משום דפנ"ז חשיב כמחייב א"ע כנ"ל אות א' בהג"ה] ואכתי מה הועילו בזה דהשתא מיהת לא הודה, דכל היכא דיכול להפקיע שוב לא נוכל לומר שהוא של הניזק למפרע, ובפרט להקדישו ולמוכרו, דאפי' לדעת הרז"ה מובא לעיל באות ב'] לא מהני מידי, וכדמוכח מסבתא מהוכחה דרבה. איברא נראה דדעת בעה"ת בזה דאכתי לא מוכרח מש"ס רק היכא דבידו דאידך להפקיע, אבל היכא דאינו בידו נהי דאיפשר שיסתיים הדבר שיופקע זכותו לא שמעינן מש"ס שגם עי"ז תופר זכותו דאידך, והשתא כיון דמודה בקנס לא מיפטר רק בפני ב"ד מומחים ובמקום ישיבת ב"ד כמבואר לקמן [דף ע"ד ריש ע"א] ובפירש"י שם, וגם בפני בעל דינו כדאיתא שם [דף ק"ח:] גבי תבעו שומר, ובתוס' שם. ומעתה הכי יעלה ע"ד כשיבא המזיק בפני ב"ד להודות שיכופו את הניזק שיבא לפניהם בכדי שיודה ויפטר, שהרי הניזק ישיב כיון שהוא אינו תובע ממני, יתאפק עוד עד שאתבענו, ועיין בש"ך [סי' י"א ס"ק א'] כשתובע את חבירו צריך לגלות לו עיקר תביעתו, ומסתמא יתעכב הניזק לבא עד שיהיו העדים אתו, ואז לא תועיל הודאתו כלום, דדווקא כשממשמשין לבא הוא דפליגי ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [ב"ק דף ע"ה] ולא כשכבר באו כמובן:

איברא לדעת הראב"ד שכתבנו לעיל [באות א'] שהוכיח משום קו' זו דשאני פנ"ז משאר קנסות, לא נפלאה היא דס"ל בזה כדעת הרז"ה ורמב"ן שם גבי סבתא דאפי' כשאינו בידו לגמרי רק שאיפשר שתתבטל ע"י מקרה המתחדש ג"כ א"א שיהיה לו זכות למפרע למוכרו ולהקדישו, שהרי הרז"ה הקשה שם על פירושו דהלכות בדברי רבה דמוכיח דאחריך לאו כאומר מעכשיו ממכירתו דסבתא, דכיון דאיפשר שיתבטל לגמרי זכייתו דשני שוב א"א לומר גם כשלא נתבטל דזכה מעכשיו והקשה שהרי בכותב לבנו מהיום ולאח"מ דזכה בו מעכשיו אע"ג דאיפשר שתתבטל, שהרי כשמכרו הבן בחיי אביו ומת הבן בחיי האב לא קנה הלוקח לר"י ואפ"ה כשלא מכרו זכה בו מעכשיו, והשיב הרמב"ן דהתם הרי לא נתבטל זכיית הבן רק הלוקח הוא דלא קנה, וחוזר ליורשי הבן, הרי מתרווייהו נשמע דפש"ל דכל דאיפשר שתתבטל לגמרי תו לא מפלגינן בין בידו או ע"י מקרה, וזהו דעת הראב"ד ג"כ, והשתא ראייתו נשגבה דמוכח מקרא גופא דכתיב בפנ"ז ומכרו את השור וכו' דניזק יכול למוכרו ולהקדישו קודם שעמד בדין דזכה למפרע אפי' לנתק זכייתו לאחרים, ש"מ דשאני פנ"ז משאר קנסי שאין הודאתו פוטרו לגמרי אלא דלא כפינן ליה, אבל כשתפס הניזק אפי' בעדים מהני עפ"י הודאת המזיק לחוד דאל"כ אכתי איפשר שתתבטל, דנהי דלאו בידו לגמרי וכמש"ל, אבל מידי איפשר לא יצא, ותוס' מחלקים בזה דדווקא כשהוא בידו לגמרי דומיא דסבתא, מה שאין כן הכא גבי קנס:

י לכאורה היה נראה ליישב דברי תוס' פ' המניח הנ"ל [באות שלפני זה] עפ"י דברי קצה"ח [סי' ש"ן ס"ק ב'] שהמציא דבר חדש ומתקבל דבכל קנסות דמיפטר ע"י הודאתו אפי' כשמביא עדים אח"כ דהיינו לסבי דבי רב בכל מקום, ולדידן כשמחייב את עצמו בקרן זהו כשמעידים בפני הב"ד שהודה בפניהם קודם שבאו העדים, אבל בפני ב"ד אחר נתחייב ע"י עדים, דמידי הוא טעמא אלא משום דגבי קנס לא נוכל לחייבו ע"פ עצמו, והשתא ע"פ עדים הוא דמחייבי לי' אע"ג דניזק מודה שכבר הודה בפני ב"ד אחר. ומביא ראיה מוכרחת לזה מעדים זוממין יעו"ש. ולפ"ז תו לא הוי בידו לבטל זכייתו אלא לעולם ביד הניזק לקיים זכייתו שהרי בידו לתובעו בב"ד אחר, [ויביא מיד את העדים ואז לא יועיל הודאתו, דע"כ לא פליגי ר' אלעזר בר"ש ורבנן רק כשממשמשין לבא ולא כשכבר באו כמש"ל באות הקדום], ולפ"ז אזדא ליה הוכחת הראב"ד שכתבנו [באות א']:

איברא לקושטא ליתא, דנהי דדברי קצה"ח נכונים בעיקר הדברים והוא היכא דנסתיים מילתא הכי שהלך עמו לב"ד אחר והביא עדיו, איברא מסתברא מילתא דאינו יכול לכופו על כך דכיון דאית ליה פסידא הנראה בעליל פשיטא דיכול המתחייב לומר לא אדון עוד אלא אצל הראשונים שכבר הודיתי בפניהם, ואיך תוכל לחייבני לדון בפני אחרים בדבר שכבר נפטרתי ע"פ דת תוה"ק. ונהי דלדעת הרמב"ם מובא [בש"ע סי' י"ד] גם הניזק יכול לומר לב"ד הגדול אזלינא אע"ג דל"ש ביה דעבד לוה כו' זהו בתחלה אבל לא כשכבר הודה בפני ב"ד ובפניו, ותדע דאלת"ה איך נכלכל כמה סוגיות, חדא בפרק שבועת העדות [דף ל"ג] דמיבעי' לן במשביע עדי קנס מפני שהיה יכול להודות דאכתי יכול להביאם לב"ד אחר, וכן במכות דף ה'] אכתי גברא לא נתחייב עי"ש בפי' רש"י שהוא מפני שיכול להודות, וכן ב"ק (דף ע"ד] גבי ר"ג שכבר אין לך עדים דמוכחינן שם מזה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב, ואם איתא לא מוכח מידי דילמא מפני שיכול לתובעו בב"ד אחר, אלא פשיטא דאינו יכול לכופו עפ"י דין, והדר הוי ליה כשיחרר עבדו מדעתו, ואכתי אינה ראיה מוכרחת מש"ס ב"ק דגם בל"ז אפ"ל משום דעבד שאני דפשיטא דאינו יכול לומר לרבו לב"ד הגדול אזלינא אפי' לדעת רמב"ם הנ"ל, [אח"כ הראיתי שבספר נה"מ דחה דברי הקצה"ח מסוגיא דב"ק הנ"ל, ולפענ"ד נראה כמ"ש]:

יא יש להתעורר בדברי ר"ן קידושין [על סוגיית הש"ס שבדף כ"ו] דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר, דיצא לדון ולחלק דדווקא בשטרי קנין הוא דלא קנה אלא מזמן דמטא שטרא שטר הקנאה לידיה דכיון שיש בו קנין וראיה לא ניחא ליה ללוקח בקנין כסף שאין בו ראיה, אבל במקום שכותבין רק שטר ראיה נהי דלא סמכא דעתיה דלוקח זולת מהראיה שבו, אבל כדמטא לידיה לבסוף אזי קנה למפרע משעה שנתן הכסף לידו. לכאורה נראה שזהו במשקל אחד כמו בק"ס ועבז"ל, וכן כיון לזה שארי הגאבד"ק קאליש מוהר"מ נ"י בהביטו מה שכתבנו לעיל, ואמר כן דלמה שכתבנו גבי ק"ס ניחא. איברא למ"ש הר"ן שם בהא דאמרינן בש"ס ב"ב (דף נ"ד:] כל המחזיק בהם זכה בהם מאי טעמא מכי מטא זוזי לידו איסתלק ליה וכו' דזה דווקא בשטר קנין מיירי אבל בשטרי ראיה אזי גם לאחר שזכה בו אחר ונסתלק המוכר לגמרי יכול לכתוב שטר ראיה לראשון ויקנה למפרע ע"ש. וקשיא מ"ש מעבז"ל דלא מהני מטא לידו לבסוף לאחר שנסתלק הנותן כמש"ל לדעת הרי"ף, וא"ל דשאני התם דכל כמה דלא מטא לידו הרי מחוסר עדיין דבר שיש בו קנין וראיה, ודמי לשטר הקנאה, דז"א שהרי כל כמה שלא נסתלק הנותן ממנו אזי כשמטא לידו לבסוף קנה למפרע, מזה נשמע דסוג זה דמטא לידו לשטרי ראיה הוא דדמי לכן נראה דדווקא גבי עבז"ל שהוא משום תק"ח לחוד כמ"ש תוס' ב"מ [דף כ'] בד"ה שובר, וס"ל להרי"ף דמסתמא כל כמה דאיפשר להשוות תק"ח ולומר דבחדא טכסיסא תקנו משווינן להו, ולכן אמרינן גם עבז"ל שהוא במשקל אחד כמו בעל בנ"מ וכמש"ל, ונקטינן להשוות המשורה שרק משעה שמתה הוא דזכה הבעל למפרע, לכן גם גבי עבז"ל תיקנו חכמינו ז"ל במשורה זו דמעידן דמטא לידו הוא דקנה למפרע. איברא במקום שכותבין שטר ראיה דכל עיקרו הוא מצד אומדנא דמוכח דלוקח לא סמכא דעתיה בלא שטרא, ולוקח מסתמא ניחא ליה דליקום מילתא דשטרא בגדר תנאי ולא בגדר שיורא בכדי שיקום דבר ביכלתו להקנות לאחרים בנתיים ג"כ ע"ת זה, וכיון שכן גם כשנסתלק הנותן מזה יש ביכלתו לקיים תנאו כל אימת דבעי, הגם דכתבנו לעיל [באות ג'] דמסתמא לא תלינן בתנאי, וכן מוכח מדברי רשב"ם ב"ב [דף קל"ו] בסוף ד"ה ואינה מתייבמת יעו"ש, דכל כמה דאיפשר לתלות מילתא בשיורא לא תלינן בתנאי, זהו בלישנא קטיעא דמוכר או הנותן, [הגם שכל הנותן בעין יפה הוא נותן, זהו בעיקר המתנה ודתליא ביה כמו גבי בור ודות, אבל לא ליפות כחו עוד בכדי שיהיה ביכלתו גם ליתנו לאחרים בנתיים שלא עלה על דעתו אז], אבל גבי מקום שכותבין את השטר שלא נשמע שמץ דבר מנהו רק משום אומדנא דלוקח לחוד, לכן קיימינן הדבר באופן דניחא ליה בכל הצדדים, ובלבד שלא לגרוע יד דמוכר מידו כמובן, עיין ביצה [דף כ'], אבל אי אמר לנסוב והבו ליה אי נסיב שקיל יעוי"ש, הרי דתלינן מסתמא בתנאי, התם במתנת שכ"מ דל"ש שיורא, ואפי' בבריא בכה"ג כיון דליכא דבר מסוים ולא שיעבוד הגוף ל"ש שיורא כלל כמובן, והא דאמרינן גבי גט דאמר כולכם דפסקינן שנים משום עדים וכולם משום תנאי, דהתם כיון דכולם צריכין לחתום קודם הנתינה כמו שפירש רש"י גיטין [דף י"ח:] [ועיין בש"ע אהע"ז סי' ק"ך סעיף ט'] ואז לא שייך משום שיור, ולהכי אמרינן כיון דתורה האמינה לשני עדים, למה נתחכם כנגד הדת ולהכי תלינן בי' רק משום תנאי:

יב ועתה נציבה ציונים לעין הקורא הכללים בקצרה למש"ל ולהוסיף ביאור באיזה מקומות בקצרה בכדי שלא יוקשה למעיין:

א]

בדבר הנעשה מעכשיו ונתלה ע"י שיור בדבר שיתיליד ויתהווה אח"כ ונגמר הדבר כן, אזי אם היה ביד אידך לבטל הדבר בנתיים לגמרי שוב לא מהני מכירתו והקדישו, דזוכה לכ"ע, כמש"ל [באות א' ז'] בראיות ברורות:

ב]

אבל הזוכה עצמו, אזי לדעת הפוסקים, הרי"ף, והרמב"ם, הרשב"ם, ורמב"ן, ג"כ אינו זוכה למפרע, שהרי לפירושם זהו הוכחתו דרבה דאחריך לאו כאומר מעכשיו אבל לדעת רז"ה איפשר שיזכה למפרע, דזכיית עצמו אינו מקושר בביטול דחבירו, אבל כשמכרו או הקדישו הזוכה בנתיים, גם לדעת הרז"ה ל"מ כמש"ל [באות ב']:

ג]

בכל זה אין חילוק בין כשהוא ביד אידך לבטלו או לא דכל דאיפשר שתתבטל ל"ש בין בידו או ע"י מקרה כמש"ל [באות י'] מדברי רז"ה ורמב"ן. איברא לדעת תוס' בפרק המניח נראה דדווקא בדבר שבידו כמ"ש שם:

ד]

וכ"ז בסתמא דאמרינן מעכשיו מתחיל הדבר ויוגמר בהתלות הדבר שאח"כ, הוא דתליא בביטולו דמזכה, אבל בדברים דמצינו שתיקנו חכמים שיזכה רק כשיולד הדבר אח"כ למפרע אזי לכ"ע הוא בעצמו זכה למפרע אבל מכירתו והקדישו בנתיים ל"מ מידי, ושוב בסוג זה לא מחלקינן דבין כשיכול אידך לבטל בנתיים או אפי' שאינו יכול לבטל דינא הכי, שהרי בנכסי מלוג שאינה יכולה לבטל זכותו דבעל כשתמות ואפ"ה לא מהני מכירתו דבעל אע"ג דהוא בעצמו זכה למפרע כמש"ל [באות ה'], וכן אפי' היכא שיכול אידך לבטל זכותו לגמרי מ"מ כל שלא נתבטל זכה הזוכה לעצמו למפרע כגון גבי עבז"ל וכן גבי ק"ס, מזה נשמע דגבי עבז"ל, וכן גבי ק"ס, אם מכרו או נתנו הזוכה בנתיים, אזי לכ"ע לא מהני מידי, [זולת לדעת תוס' גבי עבז"ל שהוא לשיטתם משום גדר תנאי]. והא דלא אמרינן גם גבי אחריך אליבא דרב הונא דס"ל כאומר מעכשיו דהוא ג"כ על אופן זה, והוא כשימות הראשון יזכה השני מעכשיו, וכמו גבי נ"מ וק"ס ועבז"ל, והשתא נפל בבירא טעמיה דרבה, לדעת הרי"ף, ורמב"ם, ורשב"ם, שהוכיחו ממה דזביניה זבינא דלאו כאומר מעכשיו, שהרי גבי ק"ס ועזב"ל דיכול אידך לבטל לגמרי ואפ"ה זכה לעצמו, ולגבי ראוי דבעל הלא די במה שזכתה לעצמה בחייה כמש"ל [בסוף אות א'] דדווקא גבי בכור בעינן שיהיה ראוי לתת לאחרים. איברא לקושטא ל"ק מידי דבל"ז צ"ל מ"ט דר"ה דתלינן במעכשיו, הלא בעלמא לא תלינן במעכשיו רק כשאמר בפירוש, ועיין ר"ן שבועות פרק שבועת שתים דף כ"ח] גבי לא אוכל ככר זו אם אוכל זו, וכמה נתווכח בזה, דהתם איכא אומדנא דמוכח דדעתו למעכשיו דאל"כ הרי איפשר שיאכל שניהם, האיסור מתחלה ואח"כ התנאי יעוי"ש. אלא ודאי טעמא דרב הונא כיון דכל הנותן בעין יפה הוא נותן, והשתא כיון דנתן לשניהם כאחד כל דאיפשר להשוותם משווינן להו, וכשם שנתן להראשון קנין הפירות מעכשיו, כן נתן להשני קנין הגוף מעכשיו רק דתליא במיתת הראשון כיון שאמר בפירוש אחריך לפלוני, אבל במאי שלא אמר בפירוש משוינן זכותו להראשון בכל האיפשרי, ולא לגרוע כחו עוד ולומר שלאחר מותו דראשון הוא דזוכה למפרע, והגם דלענין מכירה ליכא נפקותא בזה דבין כך ובין כך לא מהני מכירתו דשני, כיון שביד הראשון להפקיע לגמרי לרשב"ג דפסקינן כוותיה, דמ"מ הורע כחו בזה לענין אם מת שני בחיי הראשון, דמסתברא דלמ"ד דהוי כמעכשיו דינתנו ליורשיו כשהוא האחרון, [ועיין בש"ע ח"מ סי' רמ"ח סעיף ז'], וברייתא דלקמן (דף קל"ו סוף ע"ב] דפליגי אם ליורשיה או ליורשי ראשון זהו בדאיכא שלישי דאז לגבי השני אפי' לר"ה לאו כמעכשיו, כמובן ועיקר סברא זו מצאתי אח"כ בש"מ ב"ב הנדפסים מחדש בשם הר"ן ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה]:

ה]

אולם כ"ז הוא בדבר שהוא משום שיור אבל בדבר שהוא משום תנאי לא תליא מידי בביטולו של אידך, אלא כל אימת דנתקיים התנאי זכה למפרע, וגם אם מכרו או נתנו הקונה בנתיים כל שנתקיים התנאי אח"כ זכו למפרע כמש"ל [באות ג'], רק בסתמא לא תלינן בתנאי רק היכא דמוכחא מילתא מדעת הנותן או בדבר שתיקנו חכמים כגון גבי עבז"ל דלדעתם מוכח מגמרא שתיקנו משום גדר תנאי וכמש"ל [בסוף אות ה'], אבל גבי ק"ס דל"מ להדיא מסתמא משווינן ליה כמו לבעל בנ"מ, ונפקא מינה דגבי ק"ס דאם הקדישו הזוכה בנתיים דלא מהני לכ"ע כ"ז שעסוקין באותו ענין:

עוד צריכין לבאר דמאי דכתבינן לעיל [באות ד'] בתירוץ השני מפרק האומר, שהוא רק לדעת הרז"ה דס"ל דאחריך כאומר מעכשיו אע"פ שיכול לבטלו לגמרי, דנהי דאיהו זכה לעצמו אבל מ"מ אינו יכול לנתקו לאחרים בנתיים כל כמה דאיפשר דתתבטל, אבל לדעת הרי"ף, ורמב"ם, ורמב"ן, צריכין לומר רק כתירוץ הראשון שם:

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה