אור ברסלב
זית רענן חלק ב חלק אבן העזר › סימן מא

זית רענן חלק ב· רבי משה יהודה לייב זילברבגר

חלק אבן העזר · סימן מא

סימן מ

ב"ה יום א' ח"י מרחשון בתורה לפ"ק קוטנא

מכתבו היקר קבלתי ביום וי"ו עש"ק העבר. והנה עיקר שאלתו בדבר מעשה ב"ד מאדעס. לאשה שישבה עגונה. והביאה מעשה ב"ד משם שנתגרשה ולא נתקיים. וע"י זה תתעגן:

א הן עיקר הדבר מחלוקת רבוותא הוא ותליא בפירוש הסוגיא בסוף המביא פ"ב. אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשא דלדעת הרמב"ם [פרק י"ב מהל' גירושין ה"ב] ורש"י שם וסייעתיה. א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. ולדעת הראב"ד וסייעתיה אינה נאמנת לומר בפ"נ. ודמי לשליח להולכה שנתן לה הגט ולא אמר בשעת נתינה, שגם אם נשאת תצא. לדעת תוס' גיטין (דף ה' ע"ב] בד"ה כיצד וכו' ולדעת הרי"ף מובא באשר"י בפרק המגרש סימן ו'] ולדעת ר"ה ורמב"ם ואשר"י שם. גם גבי קיום אם נשאת לא תצא. ועיין בפנ"י שם [דף ה' ע"ב] שדעתו שגם ר"ה שהוא ראש המדברים בפסק הלכה זו דגבי פסולין דרבנן אם נשאת לא תצא. מכל מקום גבי קיום שהוא משום חשש זיוף ס"ל דתצא. והוכיח כן מסוגיא זו [דף ה' ע"א] דמוקמינן שם הברייתא לרבה לאחר שלמדו וכשניסת. ואפ"ה קתני בסיפא דאם לא נתקיים פסול. ובע"כ צ"ל דתצא. ולא מצינן שרבה יחמיר יותר גבי קיום מרבא ועיי"ש:

וזה יש לדחות בפשטות. כיון דגבי קיום יש סברא להחמיר יותר משלשה גטין פסולים כמובא באשר"י שם ובב"י (סי' ק"נ] בשם הרמב"ן [וכן מסתבר בעצמו. דהא כיון שחשו חז"ל לחשש זיוף. נמצא ממילא דלא נתגרשה מעולם והיא בחזקת א"א מדאורייתא. משא"כ בג' גיטין פסולים שהוא רק מחששות דרבנן מצד אחר]. אבל להיפוך להחמיר יותר גבי ג' גיטין פסולים מגבי קיום הוא מן הזרות לכ"ע וכיון שכן תו לק"מ. דמהיכי תיתי נחמיר גבי קיום לרבה ממה דס"ל לרבא שהרי לרבה בע"כ צ"ל דס"ל שגם גבי ג' גיטין פסולים דאם נשאת תצא [כמ"ש תוס' שם ד"ה כשניסת], ומכ"ש גבי קיום. אבל לדידן דפסקי' כר"י בהמגרש [דף פ"ו ע"א] דגבי גג"פ דלא תצא. יש מקום לומר שגם גבי קיום נמי לא תצא:

איברא מה שדקדק מלישנא דברייתא (שם ע"ב] דקתני לר"מ הולד ממזר וחכ"א אין הולד ממזר. משמע ממזר הוא דלא הוי. אבל מודו דתצא, הוא דקדוק עצום:

ובעיקר הדבר גבי קיום. הן גבי שליח להולכה. והן באשה עצמה, דשניהם שווים לדעת הראב"ד וסייעתיה. באם ניסת נראה דתליא במחלוקת הריב"ש סימן שע"ט ש"פ] ומהר"ם מרויטנבורג [סי' תקע"ב], דריב"ש הניח ליסוד מוסד דהנך דאין מעידין הוא מדאורייתא דאין מעידין משמע שגם אם ניסת תצא ואי מדרבנן די דלכתחלה לא תנשא. הרי דס"ל דכל שעיקר החשש הוא מדרבנן. אע"ג דלבתר דחששו אסורה מדאורייתא. מכל מקום לא תצא. ומהר"ם בתשו' [ס"ס תקע"ב] פליג על יסוד זה. וס"ל דהנך דאין מעידין הוא מדרבנן. וז"ל שם ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כמו במים שאל"ס וכן בראוהו מגוייד או צלוב וכו' עכ"ל. הרי דס"ל שגם בדרבנן בכגון זה אם נשאת תצא, ועיין כתובות [דף כ"ג] בתוס' ד"ה מ"ש רישא. משמע להדיא ג"כ דסברי שגם בדרבנן תצא. ועיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק ד', ובזית רענן בחלק אה"ע ה"ג ס"א אות ה' [דף צ"א] שתירצתי שם דברי ריב"ש עיי"ש, ועיין בריב"ש [סי' שפ"ה] שמביא כמה גדולי פוסקים דסברי כדעת הראב"ד שדין אשה עצמה כדין שליח להולכה שלא אמר בפ"נ ומסיים שם שמעולם לא שמע מי שמיקל בזה למעשה, וכן מובא בלשונו בש"ע סי' קמ"ב סי"ג, ובסי' קנ"ב ס"ט מביא בקצרה רק דעה הראשונה וסמך עצמו אדלעיל:

לכן לא אוכל להקל בזה כלל. ולהכניס ראשי בין ההרים גדולים האלו מאן ספין ומאן רקיע. וחלילה להקל בזה גם במקום עיגון ושעת הדחק טובא, להתירה לכתחילה. בפרט שבאם כנים הדברים ליכא שעת הדחק כל כך. שהרי בווארשויא אצל הגאון אב"ד דשם נ"י נקל הדבר להתקיים. או שיכתוב יד"נ הגאב"ד דשם לאדעס. ואת פני כבודו לא ישיבו ריקם:

ומה דמיקל הרמ"א בס"ס קמ"ב גבי שליח שלא אמר בפ"נ והגט מקויים ואינם מכירין חתימת דייני קיום. זה פשוט שהוא רק כשהגט והקיום מעשה ב"ד לפנינו והוא מפני שרחוק הדבר שזייף חתימת העדים והדיינים. וזה מבואר בש"ך סי' מ"ו ס"ק מ"ו] שמביא כן בשם הריטב"א. ומסיים שם וז"ל וכ"ש הכא דסברא טובה הוא דלא מזייף לעדים ולדיינים. וא"כ מה שמשיג מעכ"ת על נב"י מה"ת סי' קל"ו] הגם דהשתא ליכא ריעותא ממה דליתא לגיטא בידה. כיון שהמנהג עפ"י ש"ע שהרב המסדר הגט גונזו אצלו. מ"מ המעליותא כבר נפל בבירא ואזדא ליה. ועיין בס' זית רענן [ה"ג סי' ו'] כעין שאלה זו, והקלתי שם מפני שהיה חת"י הבעל מקוים, ואל יתמה על מה שהזהרתי מלהקל בזה, שהרי בתשו' מהרי"ן ל"ב שהביא מעלתו הרמה, הגם שהוא מחמיר שם באותה תשו' [סי' א' ח"ב] מ"מ מסיים שם והמיקל לא הפסיד. דזהו מפני שיש מיעוטא דמיעוטא דסברי דמעשה ב"ד א"צ קיום, ולאשר נראה בעליל דרובא דרבוותא חולקים ע"ז, נראה לי לומר שגם המקילין לא הקילו אלא היכא שנודע לנו בטוב, ששם הדיינים הקבועים שמה הן המה כשמות החתומים על מעב"ד, רק שלא נודע לנו איכות וטיב חתימתן, ובזה הוא שהקילו במקום עיגון ושעת הדחק. מפני דלא חשידי לזייף חת"י דיינין הקבועים מפני דמירתת טובא במילתא דעבידא לגלויי כי האי. אבל היכא דלא נודע כן לפנינו. אזי לא מירתת כל כך, דלעולם לא יותפס כבדאי בזה. שהרי לעולם יכולין לומר דתלתא מעלמא אתו להתם ואזדו להו למקומם. [ועיין בתשו' הרשב"א מובא בבית יוסף ח"מ סי' מ"ו סעיף ט' כעין סברא זו]. ובפרט בכרך גדולה כזאת והיא על חוף ימים שדבר הווה ומצוי שכמה אינשי דלא מעלי באים שמה מעלמא. ומזדקקים עצמן לכו"כ תחבולות מרמה, ובפרט לגיטין וקידושין:

ב ובעיקר דברי תשו' רשב"ץ שהפליא עליו בעל הט"ז ס"ס קמ"ב ומה שחשב מעלתו הרמה ליישב, דעיקר טעמיה הוא משום דלא חיישינן לזיוף במעשה ב"ד. לא משמע כן בב"י. שהרי הקדים שם שהדין פסוק בשני התלמודים שגם מעב"ד צריך קיום. ואעפ"כ סיים שם שהמעשה ב"ד שאינו מקויים עדיף מעד א' האומר בפ"נ. וע"ז יפה תמה בט"ז], ונראה ליישב ע"פ דברי ריטב"א הנ"ל. רק דצ"ל דמוסיף קצת להסביר עוד בזה. דדמי לכעין ספק ספיקא. חדא דלמא המעב"ד אינו מזוייף ואת"ל שזייף את הקיום עדיין יש לספק על חתימת העדים. ואע"ג דאיכא חזקת א"א חדא כיון דעיקר חששא דמזוייף הוא מדרבנן. וכשם דהיכא דאיכא ג' ספיקי מקילין בדאורייתא, ה"נ בתרי ספיקי בדרבנן במקום חזקה [לדעת הש"ך יור"ד סימן ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ"ח] ועוד דאשה דייקא ומינסבא מרעא ליה לחזקת א"א גם אפי' בלא ברי שלה:

ג אמנם נראה דזהו דוקא היכא שהקיום היה בפני עצמו על השליחות של קבלה דוקא כמובן, ובו נזכר גם הגט ועדים החתומים דאזי יכולין הספיקות להתהפך. דאף אם תימצי לומר שהגט מזוייף, דלמא חתימת הדיינים מקויימים. וגם כן מגורשת שגט אחר היה ביד השליח לקבלה ונאבד ממנו]. אבל היכא שהקיום כתוב על הגט עצמו. אזי גם כשתימצי לומר דבכהאי גוונא לא בעינן שיכולין להתהפך. דמקדם צריכין לדון על הקיום ואח"כ על הגט, ודמי לספק על וכו'. מ"מ כיון שהקיום כתוב על הגט ליכא ס"ס כלל דסוף סוף ליכא אלא חד ספיקא אם חתימת העדים מזוייפת אם לא. ומשום האי טעמא מסיים דבכהאי גוונא עדיף מעד א' דפשיטא לי' דס"ס כהאי עדיף מע"א. רק דיש לומר דדמי לס"ס בתרי גופי דלא אמרינן כמו שהוכיח הרא"ם בסמ"ג מהא דתנן דטומטום אינו מוציא גם את מינו אע"ג דאיכא ס"ס דלמא הוא זכר ואם תימצי לומר שהוא נקבה דלמא גם אידך כמוהו, ועיין בזית רענן באה"ע [סי' ה' הלכה ג' אות ג'] תירוץ אחר על קושיא זו. משום דדמי לדברי תוס' נדה דף כ"ט] גבי מפלת תשב לזכר ולנקבה ולנדה יעויי"ש. וה"נ גבי טומטום אם בפעם אחר יוציאו טומטום אחר אזי נימא להיפוך והבאתי שם שכן מצאתי בטורי אבן בר"ה שם, (ועיין מה שכתבתי בהגהות והערות לאו"ח סי' תקפ"ט ליישב תמיהת הדרוש וחדוש ע"ז]:

נהדרין לענינא דעסיקנא בהון בקצרה שיש מקום להציל את דברי רשב"ץ מקו' בעל הט"ז, והוא שגם דבש"ע קיצר בדבריו אבל בב"י [בסי' קמ"ב] מובא דאיירי בשליח, ואיפשר לומר דאיירי בשליח לקבלה דאיכא כעין ס"ס וכמ"ש, ואע"ג דדמי לשני גופים איפשר לומר דרשב"ץ ס"ל כדעת רשב"ם ב"ב [דף קל"ד ע"ב] גבי יש לי בנים דנאמן משום ס"ס. ואע"ג דהוי בשני גופים. כמ"ש בזית רענן שם, ובהאי דטומטום ס"ל כתירוצא של טורי אבן. ואין להקשות מתשו' ריב"ש [סי' שי"ח] דכתב שליחות אע"ג שהוא מקויים וגם הגט בידו לא מהני כשלא אמר בפ"נ, משום דחיישינן דלמא אבד ממנו הגט שנמסר לידו אז כשנתקיים השליחות בב"ד וגט זה מזוייף הוא ונמצא שלא נתקיים הגט בחותמיו ולא בתקנת חכמים, דהתם איירי להדיא בשליח להולכה דמיד שיש לספק לגט אחר שוב לא תוכל להתגרש בו. משא"כ בשליח לקבלה דאפי' כשלא נתקיים חת"י ב"ד במסירת השליחות מ"מ איכא ס"ס. הארכנו עד כה כדי לתת קצת מקום לדבריו. הגם שמלשון הרשב"ץ משמע יותר דאיירי בשליח להולכה. מ"מ יש לדחוק בלישנא כדי לתרץ עיקר דבריו. וספר רשב"ץ ותשב"ץ אינם בידי, אח"ז ראיתי במכתבו הנחמד שמביא תשו' תשב"ץ בזה דאיירי בשל"ק ונהנתי]:

ד ומש"כ כת"ה דבמקום עיגון ושעת הדחק דמי לניסת ומביאו לזה דברי רש"י גיטין [דף י"ט ע"א] ד"ה לסמוך, לא כן הוא. דהתם הוא להיפוך דניסת לא גרע משעת הדחק דקתני להדיא דהלכה כר"ש בשעת הדחק. אבל לא להיפוך דשעה"ד שוה לניסת לא נשמע כלל מזה ואיפכא מסתברא. וראיה לזה מגיטין (דף ה' ע"א] דמקשה בש"ס על רבה ת"ש המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ וכו' אם נתקיים בחותמיו כשר וכו' ומשני לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו כשניסת. (ועיי"ש בתוס' ד"ה כשניסת] ומקשי הש"ס אי הכי הוי לא הוצרכו וכו' להחמיר עליה אלא להקל עליה וכו', ואם נימא דמקום עיגון ושעה"ד שוה לניסת אמאי לא משני הכא דאיירי בשעה"ד. ובזה ידוקדק היטב דלא הוצרכו וכו' להחמיר עליה אלא להקל עליה כדי שלא תתעגן ותיתיב כשיבא הבעל ויערער:

ועוד ראיה ברורה לזה מסי' קס"ד סעיף ז' כשילדה היבמה ומת בתוך למ"ד יעויי"ש בהגה"ה שגם באשת ישראל והיבם הלך מכאן. דלא אסרינן אשה על בעלה משום ספיקא דרבנן. וזה פשוט שאם הוא במקום קרוב שצריכה לילך אחריו. אלא ודאי דאיירי במקום רחוק. ואפ"ה דוקא כשכבר נשאת. אבל לכתחילה לא תנשא אע"ג שהוא רק חשש דרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא] ושעת הדחק במק"ע:

ומה דקשיא ליה לרו"מ נ"י דאם כן לחשבי' גט שאינו מקויים בהדי ג' גיטין פסולין, אתמה עליו הלא זה מבואר שם בגמ' (דף פ"ו] מנינא דסיפא למעוטי וכו'. ובפשטא נראה דמוקים למתני' כר"מ. ובשלשה גיטין תליא בפלוגתא דרב ור"י. אפי' לר"מ ולר"י דפסקינן כוותיה. אזי גבי ג' גיטין פסולים אפי' לר"מ לא תצא. ולגבי קיום לר"מ הולד ממזר [והא דקשה ליה לתוס' ד"ה כשניסת [בדף ה' ע"א] דלרבה ליתני בהדי ג' ג"פ, היינו היכא שנתקיים ולאחר שלמדו. דאזי אפי' לר"מ לא תצא. וע"ז תירצו דרבה ס"ל בג' גיטין תצא והכא לא תצא. היינו כשנתקיים ולאחר שלמדו]. ועיין באשר"י שם בפ' המגרש שמביא דעת ר"ה גאון דס"ל דבכל פסולי דרבנן אם נשאת לא תצא. והאי דקתני גבי שלום מלכות אם נשאת תצא אתיא כר"מ. אע"ג דבסוגיא שם לא מתרצינן כן אלא למ"ד תצא יעוי"ש ולכאורה קשיא דזהו עד דלא מסקינן מנינא דסיפא. אבל למסקנא בוודאי אתיא כר"מ. דזה אינו דלדעת תוס' ורי"ף דסברי גבי קיום משום חשש מזוייף אם נשאת תצא [אפי' לר' יוחנן דפסקינן כוותיה גבי ג' גיטין פסולין אם נשאת ל"ת]. א"כ אכתי איכא למימר דמתניתין כרבנן והאי דלא קתני אם לא אמר בפ"נ בהדי גג"פ משום דהתם תצא והכא לא תצא. רק לרב דסבר בג' ג"פ אם נשאת תצא בע"כ צ"ל דמתני' כר"מ משום דזהו מילתא דפשיטא. דדין גט שלא נתקיים לא גרע מדין גג"פ. וכמ"ש לעיל על קו' פ"י [באות א']:

ה מה שפילפל מעכ"ת בדברי הגאון מוהר"ש ז"ל בתשו' רע"א סי' קע"ג] מה שתירץ דסוגיא דהכא דאיירי בניסת לאחד מעדיה וכיון שכן אם תודה תצא מזה ומזה. שגם לגבי השני איכא חזקה דאין אשה מעיזה ולא נחוש שמא עיניה נתנה באחר. כיון דאיכא חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה השני מסייע לה הוא דבר השכל וחרוץ. איברא עיקר הגמגום ששדא ביה. דגם אם תטעון ברי אח"כ. מ"מ נאמר שהיא יודעת בבירור כאשר אמרה מקודם. ורק משום שעיניה נתנה באחר, הוא דבר סברא ויש מקום לנטות לכאן ולכאן. דבשלמא בדליכא עדים כלל ואזי נאמנת לגמרי לסלק חזקת א"א משום דיוקא דידה דאמרינן דבודאי לא תוכל להעיז נגדו להכחישו. לכן המציא דגם שאח"כ תודה לבעלה. יש מקום לומר משום שעיניה נב"א. אבל לגבי תרי ותרי דלית לה הימנותא כלל וכלל. והראיה שהבא עליה באשם תלוי קאי. אלא ודאי דבמקום עדים כבר הוחזק הדבר לפנינו בספק ע"י הכחשת עדים. ובמקום עדים לית לה הימנותא כלל כמבואר בר"ן ובפוסקים, והברי שלהם הוא רק להוציאם מן הספק. ומשום האי טעמא כשתודה אח"כ שוב נשאר הדבר בספיקא דאוריי' ולזה כיון גם בני הרב נ"י תיכף בהראותו במכתבו, ואנכי שדיתי ביה נרגא כיון דסוף סוף צ"ל דבקל דחינן החששא דעיניה נתנה באחר שהרי אפי' במקום קלא דלא איתחזק דשרינן לה גם לכתחלה להנשא ואפ"ה לכ"ע שאם תודה אח"כ אמרי' דתצא מזה ומזה. כמבואר בהגה"ה סי' מ"ו כמ"ש שם בעצמו. ואע"ג שהיתה נאמנת לגמרי אפי' מדאורייתא נגד קלא דלא איתחזק ועתה היאך יעלה על הדעת היכא שהיתה בחזקת א"א. רק שהיא נאמנת מחמת תקנת חכמים. משום חזקה דאין אשה מעיזה. וכשיבא הבעל לקמן ותודה לדבריו וחוזרת ממילא לחזקת א"א דמעיקרא ולדינא דאורייתא נימא אז שעיניה נתנה באחר ותשב תחת בעלה. ונפקותא רבה בזה לדינא לדידן היכא שאומרת מת בעלה ובא בעלה כשניסת לאחר ויאמר שהיא אשתו ותודה לדבריו. ואין מי שיכירנו עתה כגון שיצא בלא חתימת זקן וכו'. דנראה דמילתא דפשיטא הוא דלא תלינן לומר שעיניה נב"א דלא נגרע חזקה שלימה מקלא דלא איתחזק קמי נישואין. ובעיקר קו' הגאון האמיתי מהע"א זצוק"ל תירצתי תירוץ נכון מבואר בזית רענן [ח' י"ד ה"ב סי' י"א אות ו'] ועיי"ש:

ו גם מה שכתב מעכ"ת בשם ספר יהושע דאשה שנתחזקה בחזקת איש ואומרת נתגרשתי בב"ד פלוני. דנאמנת בדיבורה בלא גט ובלא ראיה מחמת מילתא דעבידא לאיגלויי כהאי לא משקרי ספרו אינו בידי, אמנם לא אשא לו פנים בזה אשר הפריז על המדה להקל ולהרוס יסוד מוסד דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואעידה לי עדים נאמנים נגדו. עיין יבמות (דף מ"ז ע"א] גבי גר שאמר נתגיירתי בפני ב"ד פלוני דפליגי בזה ר"י ורבנן. ואנן פסקינן כרבנן [בש"ע יורה דעה סימן רס"ח סעיף י'] ואפילו לר"י הוא רק גבי גר זכר מפני דחזינן דמהול. ולא חייש כל כך בחוץ לארץ לגבעוני. ואין לך שעת הדחק ועיגון גדול מזה. שאתה אוסרו בבת ישראל, וגם בכותית, דלפי דבריו ישראל הוא ונמצא במדינות שאינם מזדקקים לו [בזה"ז] בי דינא לטובלו בפניהם ולהטיף ממנו דם ברית. יתעגן ויתלבן ראשו. אך יש להתעקש בזה דשאני התם כיון דאין מאמינים לו ואמרינן דאכתי כותי הוא. לא חיישינן לעיגון דידיה]. ועוד ראיה ברורה לזה מדברי תשו' הריב"ש [סימן קנ"ה] שמאריך שם בזה וימצא שם דאפילו במילתא דעל"ג ביותר כגון שאומר שנתקדש החדש בב"ד שבירושלים דנאמן גם עד אחד כמבואר בראש השנה [דף כ"ב ע"ב] שהוא רק מפני דע"א נאמן באיסורין שגם גבי איסור חמץ וכרת דיוה"כ מ"מ מילתא דאיסורא הוא. אבל בממון אינו נאמן אפילו במילתא דעל"ג כהאי. וכן בדבר שבערוה א"נ. דילפינן דבר דבר מממון [ודברי הריב"ש מובאים בקצרה בח"מ סימן ל' בהגה"ה סעיף י"ד. ועיין בהגהות והערות שם מה שכתבנו בדבריו]. וכיון דמדאורייתא א"נ שוב ליכא לאיפלוגי בין שעת הדחק ומקום עיגון. ועוד דבין לגבי גר שהבאתי לעיל ובין במילתא דכייל לן הריב"ש דאינו נאמן בדבר שבערוה. נשמע ממילא אפילו להחמיר כגון גבי גר אם קידש בת ישראל. או היכא דאתא עד אחד ואמר נתקדשה ע"י אביה בב"ד פלוני וכל היכא דאינו נאמן אפילו להחמיר בדאורייתא. אזי פשיטא דאינו נאמן להקל במקום עיגון ושעת הדחק. ועוד כדמות ראיה לזה מהא דמקשו רבוותא בהא דכתובות גבי עד אחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה בדף כ"ג ע"א] תיפוק ליה אפילו כשאינו מכחישו הלא אין דבר שבערוה פחות משנים ודחקו בזה טובא ואמאי לא מוקמינן בפשטא כגון שאמר נתקדשה בב"ד פלוני, וכן שם גבי ע"א אומר נתגרשה ביותר הו"ל לאוקמי דאיירי בהאי גוונא. רק השתא דחזינן שע"א מכחישו. שוב נפל בבירא החזקה דעל"ג:

לכן נראה לפענ"ד שאינה נאמנת וזה ברור לולא שיש שם עוד טעמים אחרים. ומה שביקש ממני להאריך ולהציע הדברים באריכות לא אוכל למלאות שאלתו בזה. שכן דרכי זה שנים כבירים. וכן הזית רענן חלק ראשון הוא בקיצור נמרץ. וקשה עלי הדבר לצאת מדרכי:

דברי ידיד נפשו ואוהבו. הק' משה יהודה ליב בן הרבני מוה' בנימין זצללה"ה

תוכן העניינים

זית רענן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה